זה באמת כואב לראות את הקיטוב, ואת האמירות הקשות. ובמיוחד כשאנחנו עדיין בתוך מלחמה, שבהתחלה היה נראה שכן מצליחה לאחד אותנו ולעורר אותנו מהפילוג הנוראי שהיה לפניה...
זה באמת כואב, ולפעמים גם קצת מייאש. כי מה כבר עוד יוכל לעורר אותנו? כמה עוד נצטרך לעבור עד שנצליח באמת להתאחד ולהיגאל?
אבל מצד שני, אני רוצה גם לנסות לחזק (גם את עצמי).
אני חושבת שבמבט על אפשר לראות שאנחנו כן במקום אחר ממה שהיה פה לפני כן.
קודם כל - אלו שמוחים ועושים את הבלגן נגד הממשלה, יודעים לעשות הרבה רעש ובלגן, אבל ממה שאני מבינה - זה כבר הרבה פחות 'סוחף' ממה שהיה קודם. הרבה מהתומכים במחאה בהתחלה כבר לא באמת נשארו חלק ממנה. התקשורת לא מספיק מראה את זה, כי היא חלק מהמחאה ורוצה לצייר כאילו המדינה הולכת להתמוטט פה מחדש עם כל צעד שנתניהו עושה. אבל הרבה מהציבור כבר לא שם.
(אני לא באמת בקיאה ולא שומעת את כל הציבור. אבל כן יכולה גם במבט שלי לראות את ההבדל העצום בין המחאה שהיתה פה לפני המלחמה כשהיתה מחשבה לפטר את גלנט, לעומת המחאה עכשיו שהיא הרבה פחות מורגשת ועוצמתית).
ואני חושבת שבהרבה מישורים נעשה פה תיקון של מציאות שהיתה מקולקלת במשך הרבה מאוד שנים. וחלק מהתהליך של תיקון הוא הצפה של כל הלכלוך. הרבה דברים שלא היינו מודעים אליהם (או לא מספיק מודעים) פתאום צפים ובולטים לעין. ולא הכל מתוקן מיד, אז זה יותר תחושה שהכל פה מקולקל. אבל למעשה הרבה מהדברים כן כבר מתחילים לעבור שינוי לטובה (החלפת שר הביטחון והצמרת של הצבא, שמשנים את הגישה של הלחימה. ובכלל כל שינוי הגישה מגישת ה'סבבים' שהיתה פה פעם, לגישה שברור שצריך לנצח פה באמת ולא רק לשאוף לשקט של עוד כמה שנים).
וגם המחאה והפילוג, זה בעצם חלק מהתהליך של התיקון. אולי אם לא היה משתנה פה כלום, אז לא היתה מחאה. אבל המציאות היתה נשארת מקולקלת. המחאה זה הביטוי לזה שיש פה דברים שבאמת משתנים. ולצערנו יש את מי שמרגיש שהשינוי הזה מאיים עליו, ולכן הם מוחים ומנסים להילחם בכל הכלים שיש להם.
אז כן, זה כואב לראות ולשמוע את האמירות הקשות שמגיעות בעקבות המצב הזה. אבל בעיני יש פה הרבה טוב שעוד נראה אותו באופן גלוי יותר בעתיד, אבל הוא נוצר כבר עכשיו מתחת לפני השטח.
ועוד משהו קטן -
לצערנו חזר עכשיו השיח של הסרבנות בצבא (גם זה ממש לא באותה עוצמה כמו שהיה אז, אבל כן מצער וכואב שיש עוד שמסוגלים לדבר ככה אחרי מה שעברנו).
אבל מצד שני, אותי זה הצחיק (ולמעשה גם ריגש) שה'עונש' למי שמאיים שלא יתגייס למילואים, זה שמדיחים אותו לצמיתות משירות מילואים.
במבט חיצוני זה נשמע כמו בדיחה. זה כמו שילד יגיד שהוא לא רוצה לעשות את התורנות שלו בשטיפת כלים, אז ההורים יענישו אותו שיותר יהיה לו אסור לשטוף כלים. מבחינתו זה אמוכ להיות פרס ולא עונש.
אבל אני חושבת שזה למעשה מסמל את היופי של עמ"י. שגם מי שמגיע לרמה כזו שהוא מעז להגיד שהוא מוכן לסרב להתגייס למילואים - למעשה כשבאמת צריכים אותו הוא כן רוצה להתגייס. וזה עונש בשבילו אם לא יאפשרו לו את זה...
ומצטרפת אלייך ל'מזמור לתודה'. באמת יש הרבה על מה להודות. ובעז"ה גם הרבה על מה להתפלל. בעז"ה שנזכה לראות את האור מפציע ונראה איך כל מה שאנחנו עוברים זה השלבים האחרונים לקראת הגאולה השלמה בעז"ה...
