לילד בן חצי שנה קניתי 6m, שזה 6-9..

אם אתם אנשים גדולים באופן כללי כן הייתי לוקחת 9מ ומקסימום עושה תיקון תפירה אם זה יהיה ממש גדול 

בדקתי עכשיו

הילד בן חצי שנה וכתוב 6אמ

אם ככה הילד ממש קטן או שהבגד ענק חחח 

הבת שלי בת שנה וכמעט חודשיים

עכשיו טוב לה ה12

ה18 שיש לי בשבילה קצת גדול..

והיא לא קטנטונת, היא ממוצעת ממה שאני יודעת.

רק עכשיו עברתי ל3-6 שלהם

והיא לא קטנה

קרטרס מסמנים את המידה לפי המקסימום.

ז"א 3m זה עד 3 חודשים )0-3(

9m זה הטווח של 6-9 חודשים.

ו9 עד 9,

לתינוקות ממוצעים.

מלא בגדים 6m (3-6)

ורק עכשיו זה נהיה טוב עליה (בת חצי שנה)

ה0-3 שלהם היה טוב עליה בגיל 3-6

שלי בן 4.5 חודשים. ה3-6 שלהם כבר נהיה קטן עליו. 6-9 רק טיפה כגדול

והוא ממוצע לגמרי לגילו- אחוזון 50

האובורולים הם תואמי גיל, לכיוון הקטן ( התינוקות שלי קטנים יחסים).

היה שנה אחת שקניתי חליפות לקיץ מידה 24. החולצות היו גדולות קצת בכיוון הטוב שהיה מעולה לכל העונה. אך המכנסיים ענקיות. הוא ממוצא -.

הוצאתי אותם עכשיו ועדיין גדולות עליו. בתחילת העונה לא יוכל ללבוש אותם.  כבר בן 2 וחצי..

האיכות שלהם מעולה!

בן ה10 חודשים שלי יחסית גדול (9.5 קילו) ולובש עכשיו 18m

הילדים שלי גדולים ואני צריכה מידות מעל, זה לא תואם גיל. לדוגמא בגיל חודש וחצי המידה 0-3 כבר הייתה פיצית על הבן שלי. עכשיו הוא בן 4 חודשים וה6-9 בול עליו, עוד שניה יהיה קטן. למה זה חשוב? כי מי שיש לה ילדים גדולים לא תמיד מודעת לזה ולוקח לה זמן להתרגל. אז בקיצור: שילב, קרטרס - קטנים. נקטס, פוקס - גדולים. כמובן יש לפה ולשם וזה גם תלוי בגד בסוף.. (עכשיו 6-12 של פוקס קטן גם על הבן 4 חודשים שלי. אחוזון 93 משקל 88 גובה)

בפוקס לובשת עכשיו 12-18

רוצה ת-נות לה גם מעבר וגם ולקיץ

והמידות קטנות יחסית..ככה נחשב וככה מנסיוני

אבל הילדים של גדולים יחסית 

ככה לא תדע בזמן אמת שאת בשבעה נקיים ואז אולי פחות יפריע לבעלך

אני חושבת שזה מה שהייתי עושה

וגם מסכמת איתה אם זה בסדר שבפעם הבאה אקח ולא אעדכן

ואולי יעזור לך, לנו יש מזוודה קבועה שנוסעים איתה לשבת.

יש שם תא קטן עם רוכסן שיש בו עדים תמיד. אפילו בהיריון הם נשארים שם.

ככה אין מצב שנוסעת שבת ונתקעת בלי.

(ויש גם באוטו תמיד. ובתיק של היום יום)

זה אמא, ברור שלא יהיה אכפת לה, וברור שהיא גם תבין למה לא ביקשת...

זה מה שאני הייתי עושה

אצל ההורים שלי יש בשירותים בחדר אורחים תמיד פדים/אדים וכו' והאמת שזה מוצלח! יכולה לבקש ממנה אולי לעשות את זה שיהיה קבוע

אבל לגמרי הייתי לוקחת מאצלה אם הייתי צריכה 🤭

או שהייתי מאלתרת עד מאיזה חתיכת בד

לא נראה לי שחשוב לאמא לדעת שנלקח ממנה

היית שואלת גם על לקחת פד?..

ממש TMI מבחינתי 🫣

(גם את השני...)

בתור אמא הייתי שמחה שהבת שלי תיקח ולא תעדכן אותי

ויודעת שגם אמא שלי ממש תשמח שכך אעשה.

דרך אגב אחיות וגיסות שלי שמתארחות אני תמיד אומרת להן שיש במגירה במקלחת ציוד נשי ושיקחו חופשי אם יצטרכו בהווה או בעתיד. 

א. אם לאמא שלך לא אכפת אז סבבה.

ב. השאלה מה נח לך!!! ומה ילחיץ אותך פחות. בסוף המצווה היא שלך וצריך שיהיה לך נח. ולא תכניסי לעצמך עוד סטרס. במצב רגיל אני גם ממש מאמינה שבעלך יסכים עם זה.

כמובן שאפשר למצוא את הדרך לעשות את זה בצורה שאמא שלך לא תדע בדיוק מתי את טובלת ואז זו לא תהיה ככ חדירה לאינטימיות שלכם.   

אם את מעדיפה כן שזה יהיה ברשות בוודאות, אז תגידי לה בהזדמנות שלקחת.

שזה בסדר מצידה שתקחי בלי להגיד..

חמותי דאגה להראות לי איפה היא שומרת אותם כשהייתי כלה.

אמא שלי עשתה בשירותים מסויימים בבית קופסה עם תחבושות ועדים ואמרה לי להגיד לבנות המשפחה שזה לשימוש הציבור.

(לכלות עוד לפני החתונה )

שאחרי החתונה זה מביך לומר..

אבל זה המקום בבית של העדים והפדים.

ואפשר לקחת בלי רשות.

ולדעתי, הייתי לוקחת בלי לשאול

ומקסימום מספרת מאוחר יותר

הרי כמו שאמרת לא אכפת לה

זה בשווי שנדמה לי לגיטימי

וזה לא שונה בהרבה מזה שאתם אצלם ואת משתמשת בטישיו/מגבונים/ווטאבר...

גם לא להגיד לי שנים קדימה. . .

כמו מחזור לוקחת חופשי מהארון של אמא אם שכחתי. לפחות הייתי לוקחת..  לא הפריע לה מעולם. גם שהתחתנתי. 

שבתור מורה התארחתי בשבת עם התלמידות בדירת ארוח של בנות שגרו בה ,בנות שרות כאלה שפינו את הדירה עבורינו

חוץ מהתלמידות לא היו איתי נשים מבוגרות

ו..קבלתי מחזור ראשון אחרי לידה בליל שבת בהפתעה גמורההה

ובכמות גדולה שממש פחדתי להסתובב בלי ..פאדיחות עולם.. ועוד עם תלמידות

לא היה לי ממי לבקש

מהן אין מצב..אני מורה שלהן..

ולא ידעתי מה לעשות

בסוף החלטתי שגם בדיני גזל יש הגדרה של דבר שבוודאי יסכימו לתת..כמו סידור נגיד ולכן לא נחשב גזל

ובאמת לא מכירה מי לא תסכים לעזור במצב כזה שמישהי תקועה ממש ויש לה חבילה כמעט מלאה

קיצר לקחתי 2 בלי רשות

ואפילו לא יכלתי להתנצל או להחזיר כי לא מכירה אותן

קיצר..מה אתן אומרות? נהגתי נכון??🙏🙏

אבל אם לא היתה, מניחה שהייתי נוהגת כמוך... 

זה מאוד בדיעבד אז להבא

הייתי משאירה פתק עם כמה שקלים

לאמא שלי לא הייתי מחזירה

אני יודעת בוודאות שהיא לא מקפידה

ואין מצב שתשים לב שחסר לה אחד

(האמת אמא שלי מזמן כבר לא בקטע בגלל גיל אבל הרעיון)

אבל אם מפריע לך החשש ההלכתי אז פשוט תחזירי למגירה שם עד אחד בהזדמנות (רק תשימי לב לשמור על סטריליות)

וגם, אם זה לא היום הראשון או האחרון לא חושבת שזה בעיה לא לבדוק

כלומר ברור שמלכתחילה לבדוק

אבל הרי אם שכחת בדיקה באמצע שבעה נקיים עדיין את יכולה לטבול

אז באותה מידה פשוט שכחת את העדים.

וביקשה פדים כי נתקעה.

אמרתי לה שהם בארון במקלחת (היא גם ככה מכירה את הארון ותכולתו, מוציאה משם פריטים כשעוזרת לרחוץ את הקטנים), ולהבא היא לא צריכה לבקש בכלל, הרי אני אחותה!

כלומר, הרי ברור שאסכים לה, ואשמח לעזור לה, אז היא לא צריכה להתפדח לבקש.

לכן ברור לי שגם לאמא זה ככה, היא תשמח שישתמשו בזה ומותר להיכנס לשירותים שלהם, אז להבנתי היא תשמח שהבת שלה לא תיתקע ולא תובך.

ממש מצא חן בעיניי הרעיון לספר לה לאחר כמה זמן.

צריך הרבה סבלנות עם תרופות

אצלנו (בתחום אחר) היה ניסוי וטעייה עם תרופות הרבה זמן עד שמצאו את הדרך

נוירולוג לא צריך רעיונות

יש לו את כל המידע

תגידי לו למה את לא רוצה לעלות מינון

ותשאלי אותו על ההמשך ועל החששות שלך

אמור להיות לו מענה לזה

לנסות. אבל אם נניח אני שומעת מכמה אנשים מסביבי, שלפי הניסיון שלהם דווקא תרופה מוסיימת עזרה יותר או מינון מסויים עזר יותר, אני יכולה להתייעץ עם הרופא דווקא על הכיוון הזה.
אני מרגישה שהרופאים בעצמם זורקים כל מיני כיוונים של ניסוי ותהיה.
וגם הרבה יותר משקף לדעתי זה לשמוע מניסיון של הורים.

שזה לא לפי משקל. זה כמו מספר בעין לכל אחד מתאים מינון אחר.

הורידה את התופעות לוואי!
אז באמת אנסה להעלות את המינון של הויואנס.

כשהוא לקח ריטלין, רק 30 מג LA באמת עשה שיפור בהתנהגות שלו, והוא גם בן 6 שוקל 20 קילו. איזה יופי שאצלכם 20 כבר עוזר!
 

עם אחד הילדים שלי בכיתה ג.

עוברים בלי סוף שינוי בתרופות ומינונים.

אצלי הוא לוקח עכשיו אטנט 0.5 מג. יש שיפור אבל לא מספיק. לפחות אין לו את התופעות לוואי הנוראיות שהריטלין והפוקלין עשו לו בחילות כאבי בטן וכו'.

בהצלחה לנו. בעזרת ה' יום אחד יהיה לנו הרבה נחת מהם...

תחזיקי מעמד. 

בא לי כבר להגיע אל הנחלה, ולמצוא מה שטוב.
מאחלת לך גם!
תודה על ההזדהות.

אטנט 0.5 זה נשמע ממש נמוך. התכוונת ל-5 מג?

קודם כל חיבוק אני מבינה אותך

בסוף זה השותף שלך לחיים להכל דמיינת משהו מסוים (אני מניחה..) ובפועל המציאות רחוקה משם..

יחד עם זה אני מסתכלת על כל מה שכתבת

הוא איש חכם

אוהב

מפרנס

אנטליגנט

אבא לילדיו

איש טוב 

את אוהבת אותו.

המציאות הרוחנית שלו לא באמת קשורה אליך

אני יודעת שזה נורא קשה להניח את זה ככה

אבל אולי תנסי לשאול על זה את 4 השאלות של ביירון קייטי

מה הוא צריך, לדעתך?

ז"א יכול להות שכלפי שמיא הוא לא בסדר

אבל כלפיך, כלפי הילדים

איפה זה פוגע בך?

עכשיו ברור מהסיפור שלך איפה- את מתמסרת מאד בשביל זה, והוא לא מספק את ה'תמורה'

הענין הוא שאת לא אמורה להתמסר לתפילה שלו

אלא אליו. זו המחויבות שלך כאישה תומכת.

אם לו לא חשובה התפילה, וממה שאת מתארת אפשר, בצער, להניח, שזה אכן לא חשוב לו, או לא ביכולות הנפשיות שלו כרגע,

אז ההתמסרות הזו יכולה לייצר אצלו רק עצבים ואנטי.

הוא יודע שאת תשמחי לתמוך בו וברוחניות שלו נכון?

אז זהו. תרפי.

אני יודעת זה קל לכתוב קשה לבצע (אצלי זה בדברים אחרים לגמרי אבל מן הסתם לכל אחת פה יש דוגמא קטנה או גדולה בשבילך)

ציפיות מהבעל הן חשובות וטובות כאשר הן מולינו

מה שלא מולינו- 

העבודה היא שלנו לעשות הפרדה.

אני אפילו לא אומרת לך 'תתפללי על זה' כי לדעתי אי אפשר להתפלל ולרצות במקביל לעבודה על השחרור

אחרי שיש שחרור וקבלה כמו שהוא תוכלי לשתף את הקב,ה בתפילות שלך,

שאת רוצה צביון אחר של בית

עם אבא שמתנהג כך או אחרת,

ואולי להשפיע בצורה כזו.

ומול הילדים- אני לא יודעת בני כמה הם, אבל הייתי מחפשת פתרון טכני אחר.

את אמורה להיות גאה בו (יש לך מלא על מה ממה שאת מתארת!) 

ולחלוטין לא אמורה לסנגר/לדבר עליו עם הילדים למה לא הלך לתפילה

זה בכלל לא נושא ולא נכון להכניס ילדים למקום הזה.

אם הוא רוצה לשתף בעבודה ה' שלו בגיל גדול קצת יותר- זה שלו. ממש ממש לא שלך.

אם יש משהו שילדים צריכים להרגיש ולדעת- זה שאמא מעריכה את אבא (וכן להפך)

לגמרי.

דמיינת בית מסוג מסוים וקיבלת משהו אחר...

אבל, לדעתי האישית, זה יותר אתגר אישי שלך.

רצית משהו, ה' כיוון את הדברים וקיבלת משהו אחר.

במובן מסוים זה קורה לכל אחד, רצינו וכיוונו לבן זוג עם תכונות מסוימות, למספר ילדים מסוים, לסגנון מסוים של ילדים ומשפחה, לבריאות שלמה,

ובסוף יצא שלבן הזוג יש מידות שונות, שיש מעט מדי או יותר מדי ילדים (יש כאן שרשורים על הריונות למרות מניעה), שהילדים מאתגרים, יש בעיות בריאותיות... אין לזה סוף.

את מתארת שקיבלת המון המון טוב, באופן כללי בחיים שלך וגם בבעלך( הוא עוזר עם הילדים, הוא חכם ומוצלח, הוא משתדל להתפלל וללמוד למרות שלא מתחבר). הילדים שלכם מתוקים וגם צדיקים.

זה פחות או יותר הזמן, בעיני, להודות על כל מה שיש, ולהבין שלא כל פרטי החלום יתגשמו אחד לאחד. אפשר לנסות לשנות את בעלך ולהיות מתוסכלת ועצובה עד שלא ישתנה. ואפשר לשמוח בכל הטוב ולראות איך את מוסיפה את התורה והתפילה בבית, לפחות בכל מה שתלוי בך.

מקווה שלא תסכלתי יותר, אם כן אז סליחה, את נשמעת באמת מעוררת הערכה, חיבוק ובהצלחה 

ואולי בגלל שאני לא דתיה כ"כ גדולה ואני עצמי במשבר אמונה מתמשך, אני לא רואה בעיה בהתנהגות של בעלך.

דין וחשבון יש לו לתת רק מול הקב"ה.

דבר אחד אני כן חושבת שהייתה לי אישית בעיה בנושא שאת מפרטת והוא שאין ביניכם פתיחות מלאה שבעלך לא יכול להגיד לך במילים ברורות:

אני לא שם כרגע

אני לא שם בכלל

אני במשבר

אני לא מתפלל/לומד בגלל עצמי (ולא בגללך)

בסה"כ משבר באמונה הרבה פעמים הוא זמני.

כל הזמן יש עליות ומורדות ושניכם צריכים לדעת את זה.

הכי חשוב שתהיה ביניכם פתיחות,

אי כפיה ואהבה.

וגם הילדים צריכים לדעת שיש כל מיני אנשים בעולם.

יש חילונים, דתיים, חרדים.

חלק גם במשפחה הגרעינית שלהם וזה בסדר. 

שזה בסדר שנוצר שוני דתי עם השנים

וצריך לכבד את זה

כמו כל פער אחר

או להלחם מלחמות כנראה אבודות שגם לא ישיגו את מטרתן וגם יפגעו בזוגיות/ באווירה בבית 

לא סתם אומרים שתפילה היא עבודה שבלב.

את מתארת את בעלך כאדם שתחום העניין העיקרי שלו הוא מדע. הוא נמשך לזה ואוהב את זה מאוד.

יכול להיות מאוד שקשה לו אמונית, כי אמונה זה יותר חוויה פנימית,

ואפשר להאמין מתוך חקירות שכליות- אבל השכל הוא בעיקרו פקפקן ומטיל ספק.

אני חושבת שכדאי לך מעט להיזהר בהשוואה מול הילד. היא גורמת לך לחיה מול בעלך, וחבל.

כנראה שבעלך אכן מרגיש חוויה של ריקנות בתפילה, חוסר חיבור, חוסר שייכות לעולם שלו

וזה בסדר.

אגב, למה שלא תפתחי את זה אתו?

"משה אתה יודע? אני לפעמים נדהמת לראות כמה אתה משקיע בלימודים ובעבודה שלך. תראה לאיזה הישגים הגעת. אני בטוחה שהסטודנטים ממש נהנים לשמוע אותך, כי אתה כזה טיפוס מעניין.

אתה יודע מה חשבתי? שאולי בגלל שהכישרון השכלי שלך הוא כל כך עיקרי, אולי בגלל זה אתה לא מרגיש מחובר לתפילה, ורק עושה כדי לסמן וי.

אני צודקת?

איך אתה מרגיש עם זה?"

קיצור שיח שלא מביא רק את השורה התחתונה- מה קורה עם הנושא הזה של התפילה,

אלא שיח מחבר, שקודם כל רואה אותו, ושבא כדי להבין ולא כדי להביע את המקום שלך בנושא. 

לגבי הזיקה הכללית שלו לקודש, זה באמת מורכב.

ספציפית לגבי היום, אולי כן אפשר לדבר  שחשוב לך שהילדים יראו את אבא הולך לתפילה בשבת בבוקר כי זה בעינייך נושא מרכזי  בעיצוב הדרך הרוחנית של הבית, ואת מוכנה להשקיע בשביל זה, והיה לך צער שהוא לא הלך בשבילך, כי את באמת מוכנה להשקיע בזה כי זה חשוב לך. ותמיד אם יש משהו שאת יכולה לעזור בשביל התפילות, שירגיש בנוח לבקש ממך, כי את תשמחי שייעזר בך. 

לא בדיוק מה שתארת

אבל גם לי זה נושא רגיש עם הרבה היסטוריה והרבה בדידות..

לא יודעת ליעץ כרגע..

רק לומר שלא בטוח שבך יש בעיה

חושבת שלנשים עם אופי יותר פנימי או ששקט או ביישן יותר קשה לייצר קשרים

כי קשר מצריך מיומנויות שלהן יותר קשה  איתן

ובכללי בחיים לכל אחד יש אזורים שבאים לו בקלות ויש שבמאמץ

אבל זה לא שמשהו בך לא תקין או לא טוב

ואני איתך בתחושות...❤️זה באמת מבאס וכואב. אוד לפעמים

שזה לאו דווקא קושי חברתי. את מתארת שאת יודעת ליצור קשרים חברתיים, לפטפט, לדבר.

נשמע לי שמשהו תקוע ספציפית בנקודה שאת דואגת

"היא עסוקה בטח, או מה להגיד או איך זה יישמע"

נראה לי שזאת החומה שצריך לפרוץ.

אם יש אישה חמודה שפיטפטת איתה בגינה והיית רוצה משהו מעבר- זה דורש אומץ להזמין לבית קפה או הופעה.

אז אולי להתחיל בקטן- להיפגש עם הילדים אחה"צ, להזמין לסעודת שבת, לצאת להליכה, ואחר כך תעברי להופעה או בית קפה.

וקראתי שהרבה פעמים דווקא אנשים רגישים, שיותר רגישים גם כלפי הזולת, מרגישים קצת קושי חברתי כי הרבה יותר שמים לב לאיך מה שאני עושה יכול להשפיע על האחר ויכול לחסום אותם הרצון לא להפריע לאחר.

ואני כותבת הכל מתוך מקום של הזדהות, כן?❤️

גם אני טיפוס שקצת קשה לו חברתית.

לדעתי לאנשים כמונו צריכה להיות מסגרת מאוד ברורה של הקשרים.

הכי נח קשרים בעבודה, אנשים שנפגשים איתם יום יום ואז הקשר קרוב וצפוף.

אפשר גם שכנות קרובות בבניין או נשים שנפגשים איתן בשיעור קבוע מידי שבוע (כמו הפילאטיס, אבל עדיף קבוצה קבועה)

הציפייה שלך לפתח קשרים שאח"כ יהיה לך נח להרים טלפון, לדבר או להזמין לקניות

לדעתי זה שלב הרבה יותר רחוק ולוקח לו זמן כדי להתפתח אם בכלל.

גיסות שלך נגיד זה באמת הרבה יותר מתאים.

אם בא לך לצאת להופעה עם מישהי אז לדבר על זה במסגרת הזמן של הקשר.

עכשיו לגבי לשמר קשרים

תנסי לשלוח הודעה קבועה של שבת שלום לחברות שהיית רוצה לשמור איתן על קשר.

אפשר מדבקה יפה, אפשר לשלוח אחרי שבת הודעה מתעניינת איך היה שבת.

ככל הנראה רוב הפעמים זה יישאר בשבת שלום שבת שלום

מידי פעם יתפתח לשיח יותר מתעניין שאח"כ מתאים גם להתקשר ולשמוע מה נשמע

יכולה להגיד לך שיש לי חברה שאני שומרת איתה על קשר בעיקר כי כל שבת היא שולחת לי שבת שלום

אחרת הקשר היה מתמוסס

ובאמת שנורא נחמד לנו יחד אבל החיים עמוסים וסוחפים.

זה נכון.

באמת אני בעבודה גם הנוכחית גם הקודמת במקום שאין לי בו פוטנציאל חברתי

וזה חלק מהקושי

מרגישה שלכולם יש חברות בעבודה ואני אין לי

(בעבודה הקודמת כול ן היו חילוניות בנות 50 או ערביות בנות גילי.. ועכשיו אני כמעט לבד)

אבל לשלוח שבת שלום מרגיש לי סבתא שלי...

לק"י

אם כן, לוקח לצבע הצהוב זמן לרדת.

(הבן שלי בן 5 שבועות, ועדיין טיפה טיפה צהוב).
 

מתייגת לך את @פה לקצת שזכור לי שהבנים שלה פיתחו צהבת אחרי כמה ימים (אבל לא בגיל חודש מן הסתם).

מכירה מישהי שהתינוקת שלה היתה ככה.

מציעה ללכת לרופא ילדים 

לא מצאתי לזה פיתרון לצערי

לפעמים אם אני יכולה אני מוצאת לי עיסוק אחר או לא יושבת באותו מקום אם לא מדובר בסעודה משותפת

אבל כמה אפשר להתעלם מזה

במיוחד שהבית שקט ובעלי באיזור מנשנש משו

כמה אפשר לספוג 

אני מתה מזה

ולכן רואים משהו תוך כדי

אם לא אפשרי, הולכים למקום אחר.

בעיקר לזכור שהבעיה אצלי ולא אצלו. לרוב האנשים זה לא מפריע.

וזה מפריע יותר כשאני רעבה / עצבנית/ עייפה.

אזל לא רעיון טוב לשבת לסעודת שבת כשאני כבר ממש ממש רעבה.

ועוד משהו, יש מאכלים שמפריעים יותר ויש שפחות. אז אני שמה לב גם לזה

(אנחנו גם כנראה נצטרך... חיבוק)

שמחשבה אבדנית היא דבר תקין

זאת  אומרת נורמלי שאדם בריא בנפשו תחלוף לו מחשבה כזו בראש

השאלה מה הוא עושה איתה...

בעלי טוען שלכן אנחנו נבהלים כל כך מסיפורי אובדות כי זה מקרב אלינו משהו שמצד אחד מזעזע אותנו מצד שני זה נוגע בנו כי המחשבה חלפה אצלנו פעם אבל אנחנו כיבינו אותה מיד.

מה שאני באה להגיד זה שנשמע שקשה לו, והוא חיפש שמילים לבטא את זה.

נשמע שאתם מודעים לקשיים שלו ומטפלים בהם, כן הייתי משפת את הצוות הטיפולי והמורה.

ברגע שהילד מתאר אני אקח סכין וכו' זה כבר יותר מצריך התייחסות ואבחון מסוכנות.

תתייעצי עם מטפלת אבל היא בטח תשלח לאבחון מסוכנות.

(הרבה פעמים זאת מניפולציה רגשית של הילד על ההורה. אבל עדיין ההנחייה היא אבחון מסוכנות)

את מספרת כבר הרבה זמן שהבית בטלטלה

תוסיפי לזה תחושות של הילד שהוא לא רצוי

וגם אם אין פה נטיה אובדנית שתוביל למעשה

יש פה בהחלט קריאה לעזרה

(אני לא מבינה בנושא אבל אני זוכרת שקראתי משהו שיש הבדל גדול בין לזרוק אמירה על התאבדות לבין לתאר איך הוא יוציא את זה לפועל

אז זה לכשלעצמו כן דורש התיחסות)

זה מטלטל נורא, ולא חסרות לכם טלטלות לאחרונה...

אני חושבת שכדאי להתייעץ עם פסיכולוג בדחיפות, ואם הילד יסכים - שהוא עצמו יגיע אליו. יכול להיות שיהיה צריך לעשות לו הערכת מסוכנות, אבל אולי הפסיכולוג יגיע למסקנה שאין חשש לזה.

אל תקלו ראש וגם אל תילחצו.

בהצלחה❤️

לשתף רופא ילדים? איך זה עובד בכלל?

אגב אנחנו רק בתחילת דרכנו בנושא הקשב...

אולי זה נשמע הזוי אבל אני הייתי נגד טיפול תרופתי והצוות בבית ספר

אמר גם שאין צורך למרות שבעלי היה בדעה שכן... וכאן הקשיים צפים ועולים

אין לי ספק שזה גם רגשי בנוסף להכל

שילדי קשב ללא טיפול תרופתי נמצאים בסיכון גבוה לקשיים נפשיים.

הרבה אנשים חושבים שהמטרה של התרופות היא בשביל הלימודים או בשביל לעשות חיים קלים למורים ולהורים אבל הסיפור עם הבני דודים הוא קלאסי, בעיקר לילדים עם היפראקטיביות. לילדים אחרים לפעמים קשה להיות בחברתם ומתחילים להתרחק מהם…

הטיפול התרופתי יכול למנוע את כל זה…

אפשר דרך השירות הפסיכולוגי של העירייה אם אתם רוצים בחינם. אבל נראה לי שפסיכולוג בית הספר צריך להפנות לזה, אז דבר ראשון תדברו עם יועצת בית הספר.

יש לי המלצה לפסיכולוג פרטי בירושלים. קצת יקר אבל הוא טוב.

כללית, זה מצב שהמערכת מתגייסת בו.

ולגבי הקשב מדויק ונכון.

אנשי קשב הם בסיכון רגשי

ועם סיכון גבוה יותר לאובדנות.

זה נורה אדומה...

שווה בירור

התייעצות עם פסיכולוג אבל זה לא אומר שמדובר במקרה אובדני

ממש לא למיון

לא יטפלו בו שם וישחררו אותו לטיפול בקהילה

כמובן שזה יכול להיות סתם כדי לבטא את התסכול שלו או לזעזע אתכם בכוונה,

אבל רק בעל מקצוע יכול להבחין בין תשומי לבין משהו שבאמת יש לו מחשבות בכיוון.

אני מופתעת שהתגובות כאן דיברו על פסיכולוג, למיטב ידיעתי זה שייך לפסיכיאטר.

(ואין סיבה להיבהל מהשם. מדובר בסה"כ על רופא שהתמקצע בתחום הרלוונטי. אפשר גם לשאול/ להתייעץ איתו לגבי הקשב. הוא נראה כרופא לכל דבר, ויודע לשאול את הילד את השאלות הנכונות כדי להעריך את המצב)

גם חוסר ההערכה העצמית 

אם תטפלו וזה באמת רק רצון בתשומת לב, מה הדבר הכי גרוע שיקרה? הילד ילמד שהוא מקבל תשומת לב מאמירות כאלה, ותצטרכו טיפול כדי להפסיק עם זה. ילד שמרגיש צורך לזעזע אתכם כדי לקבל את תשומת הלב שהוא צריך - אז זה לא סתם. אולי זה באמת הזמן לעצור ולתת לו אותה.

גם מה רע בילד שרוצה צומי? כלום. כולנו רוצים תשומת לב. אולי הוא צריך כרגע יותר ממה שהוא מקבל. אז תנו לו...

אם לא תטפלו בזה וזו אמירה רצינית אובדנית, ולא רק בשביל תשומת לב, מה יהיה המחיר?

תחשבי על זה.

יש משפט באנגלית better safe than sorry - עדיף להיזהר מאשר להצטער.

לפעמים מקצינות

אני אומרת בזהירות שנשמע שהוא פשוט רצה לזעזע אתכם ולבטא כמה זה קשה לו

*אבל כן חשוב מאוד לפנות לפסיכולוג* כדי להעריך נכון והכי חשוב - לתת לכם כלים איך נכון להגיב

ממליצה על איתן גפן

את אחרי לידה ואולי קשה לך לנסוע, שתדעי שאפשר גם בזום 

במיוחד שמן הסתם הארוע הזה הוא לא הארוע היחיד שבו הוא חווה דחיה

קודם כל כדאי לנהל שיחה רגועה ולא להבהל מאמירות קשות שהוא אומר, זו דרך להביע תסכול (מה גם שיתכן והוא יראה שזה מפעיל אתכם אז הוא ישתמש בזה לעיתים קרובות או שיבהל מהתגובה שלכם ולא ישתף בתחושותיו)

זה לא אומר שלא יעלו תכנים כואבים מאוד

אפשר לבכות יחד, לחבק ובעיקר לשדר הערכה כבוד והרבה אהבה

כל אחד קיבל מהקב"ה את ההתמודדות שלו בעולם.

זה יעזור לכם להבין איפה אתם באמת עומדים

ובלי קשר לאמירה כזו ילד כזה צריך הרבה יחס אישי כי הוא לא מצליח לשלוט בוויסות הרגשי שלו מה שמתבטא בהתנהגות פראית ומוביל לדחיה חברתית, אז קשר אישי עם ההורים יכול להיות עוגן עבורו לדעת שאוהבים אותו כפי שהוא וגם עבורכם בכדי להבין מה קורה איתו.

כדאי מאוד להפגש עם פסיכולוג בשבילכם ובשבילו כי מן הסתם הוא מתמודד עם עוד דברים ואתם זקוקים לכלים בכדי להתמודד עם הקשיים שלו

איך מתמודדים איתו במערכת החינוך? מה מצבו החברתי? ואיך אתם מתמודדים עם ההתנהגות שלו בבית?

לוקחת מכל אחת ואחת

עזרתן לי מאוד מאוד!!!!! 

זו חוויה ממש ממש לא נעימה.

חשבתי על עצמי בת 12, אני זוכרת דחיות כאלה עד היום, ברמה שאני יכולה להיות עם דמעות בעיניים כשאני נזכרת.  

תחשבי שאחיות שלך מוזמנות לקרובת משפחה, ורק את לא. בגלל סיבה שתלויה בך. זו חוויה חזקה של דחייה וחוסר מסוגלות.

ממליצה להתייעץ עם פסיכיאטר קודם כל

ואם לא מקבל תרופות לקשב, לשקול את זה ברצינות

כי זה מובן מאוד שהוא מרגיש ככה

וגם מובן שקשה לסביבה איתו

(יש לי 2 ילדים עם קשיי קשב ואני מכירה את הנושא)

האיום מעבר למה שהחכמות מעלי כתבו.

אבל אני חושבת שאולי כן בגדול לא כדאי לשלוח רק חלק מהילדים.

כלומר אם הזמינו רק חלק מהילדים וילד אחד לא וזה כ"כ פוגע ומפריע לו, לא הייתי שולחת אף ילד.

ככה לתחושתי.

אף אחת לא כתבה את זה, אז כנראה שאני בדעת מיעוט בנושא. 

אמירה של רצון למות שכוללת תוכנית מחייבת הערכת מסוכנות בהקדם האפשרי, זה בכלל לא דבר שאפשר להתעלם ממנו.

דרך השרותים הפסיכולוגים ניתן להעשות הערכה ללא עלות, בתקווה שיש להם פניות, אפשרות נוספת לחפש פסיכיאטר זמין.

פחות ממליצה על מיון, עדיף גורם שניתן להמשיך להיות איתו בקשר