המצור על מצודת הג'קסונאים
ערב ירד על הארץ, ושמי הערב נצבעו באדום דם מעל מצודת הג'קסונאים. ארבע דמויות התקדמו בשקט במעלה הדרך, גלימותיהם מתנופפות ברוח. בראשם צעד גנדלף הורוד, עיניו בוערות בזעם קדוש. לצדו פסע מנ-דוס, הדיקטטור הנערץ של הפורום, אוחז בשרביט סמכותו. מאחוריהם, נשאו כלי מלחמה שני הטולקינאים הגדולים: קעלעברימבאר, צורף העוצמה, ודורין השמיני, איש ההרים ובן הלגיון העומד אחרון.
בפסגת הצריח, בתוך מצודה אפלה ומוקפת גדרות ברזל, המתינו אויביהם. כקדם, השריד האחרון לאנשי ג'קסון, עמד נרגש לצדו של גנדלף 66, השליח הנאמן של אויבם הגדול.
כשהגיעו הארבעה אל שערי המצודה, נפתחה הדלת באיטיות חורקת. איש לא ניסה לעצור אותם.
המשא ומתן האכזרי
באולם האבן המרווח עמדו נציגי שני המחנות זה מול זה. קולו של כקדם היה רגוע, אך עיניו נצצו בתחינה.
"נזכה בשלום?" שאל, מבטו מופנה אל מנ-דוס.
הדיקטטור הישיר אליו מבט חודר והשיב בקול מקפיא: "נזכה בשלום, אחרי שיוכחדו גם אתה גם מעלליך."
המשפט הדהד בין קירות האבן. כקדם החוויר. גנדלף 66 השתעל במבוכה.
אז הרים גנדלף הורוד את ידו בתנועה חגיגית, והכריז:
"אני גוזר עליך, כקדם, שגורלך ייכרת מגורל הטולקינאים!"
באותו רגע, הוא הניף את ידו, ומטה עוזו של כקדם נשבר לשניים ברעש עז. אור כחלחל התפרץ מהמקום שבו עמד המטה, ואז דעך באבקה אפרורית שהתפזרה ברוח.
"אתה מסולק מחברתנו, כקדם," הוסיף דורין השמיני בקול עמוק.
כקדם נפל על ברכיו, ידיו ריקות מכוח. הוא ידע שהובס.
גורל הפלנטיר
בזמן שכקדם עדיין עיכל את גורלו המר, צעד גנדלף 66 אל קצה הצריח, ובידיו אבן הפלנטיר השחורה, אשר שידרה ללא הרף את זוועות הבימוי של פיטר ג'קסון.
"אין עוד צורך באבן הארורה הזאת," אמר בקול קודר, ואז השליך אותה בעוצמה מהחלון הגבוה.
האבן צנחה מטה, מטה, אל התהום שמתחת למצודה.
"כך נופלת מורשת השקר של ג'קסון!" קרא מנ-דוס בסיפוק.
אולם אז, מבין הצללים, צעד קעלעברימבאר באיטיות. מבטו היה מהוסס.
"חכו..." לחש. "מדוע לא להשמיד את האבן?"
"אין צורך," ענה גנדלף הורוד. "איש לא יוכל למצוא אותה שוב."
אך קעלעברימבאר היה מוטרד. הוא לא אמר דבר, אך ידע בלבו כי עליו לראות את האבן בעצמו.
הלילה שבו כמעט נפל צורף העוצמה
כאשר גנדלף הורוד שכב לישון באותו לילה, קעלעברימבאר החליק חרישית מתוך המחנה.
הוא ירד אל התהום, עיניו מחפשות בין ההריסות, ולבסוף מצא אותה – הפלנטיר, עדיין שלמה, קרנה בברק זדוני.
היסוס חלף בליבו. מה אם... רק מבט אחד?
ידיו רעדו כאשר אחז באבן, והרגע שבו התבונן לתוכה היה רגע של נפילה עמוקה.
חזיונות עלו מול עיניו: קרבות ראוותניים, אלפים מצועצעים, אורקים צווחניים, מוזיקה רועמת. היה זה יופיו השקרי של קולנוע ג'קסוני.
הוא נשאב פנימה, מוחו הסתחרר...
ואז, יד כבדה נחה על כתפו.
"הנחת את רגלך על מדרון חלקלק, צורף העוצמה."
קולו של גנדלף הורוד היה שקט, אך חד כברזל.
קעלעברימבאר פקח את עיניו באימה. "אני... אני רק..."
"הסתכלת מעבר לאופק," אמר גנדלף הורוד. "אך זהו אופק אסור."
הוא שלח את ידו קדימה, אחז באבן, וניפץ אותה אל הסלעים.
"אל תשכח מי אתה," הוסיף בקול רך יותר.
קעלעברימבאר הנהן באיטיות. הוא ידע – הוא כמעט נפל.
סוף דבר
בבוקר שלמחרת, כאשר יצאו הטולקינאים לדרכם, הייתה מצודת הג'קסונאים חרבה והרוסה.
מורשתו של ג'קסון נמחצה, וסרטיו לא ישובו להרעיל עוד את תודעתם של אנשי הפורום.
תשתף את