אני בלאגניסטית.
אוופפפפ, אמרתי את זה.
עבודת חיי זה לאסוף את עצמי.
הבת הגדולה שלי יצאה כמוני, יצירתית, עם חוש ליופי ואמנות..ומבולגנת.
"נו מתי כבר תהיי יותר מרוכזת ואסופה?"-
אמא שלי הייתה אומרת כששוב הייתי שוכחת או מאבדת משהו. ואני תופסת את עצמי אומרת לבת שלי את אותו דבר, כאשר נשבעתי לעצמי שלא אדבר אליה ככה, כדי לא להוריד לה את הביטחון העצמי.
אני בלאגניסטית בהכל. גם בעניין החפצים.
אבל יש לומר, אני אחת ששואפת לתיקון,
למעשה מגיל קטן דווקא מלאכת הסידור הייתה התחביב שלי.
קצת מזדהה עם מארי קונדו שכתבה את ספר הרב מכר על סידור הבית, כשהיא מעידה על עצמה שהיא מבולגנת נורא ובגלל זה מגיל קטן ניסתה לפצח את סוד הקסם של בית שנשאר מסודר.
פשוט אנשים שבאמת מסודרים מטבעם לא צריכים שום שיטת סידור. השיטות האלה נועדו בשביל אנשים כמונו.
ואולי גם בגלל זה התחלתי לכתוב. לסדר את המחשבות שגם נוטות להתפזר.
גם תהליך הכתיבה שלי מבולגן.
אני זורה מחשבות או תפילות שלי על פתקים, על דפי נייר, כותבת פתקים בפון עם רעיונות שעולים באמצע נסיעה או שטיפת כלים.
יש בלאגן שכדי לסדרו פשוט צריך להחזיר חפצים למקומם.
ויש בלאגן שנוצר מעודף חפצים, חפצים שלא צריכים, חפצים מקולקלים,חפצים שאין להם בית מוגדר..בלאגן מסוג השני לוקח המון כוחות וזמן. אנחנו מאחסנים את הבלאגן הזה בקופסאות איחסון יפות, אבל הוא נשאר איתנו וכל פעם מחדש מכביד עלינו.
לכן, אני מסננת לעתים קרובות את החפצים שלי ,משאירה רק את האהובים. (עם חפצים של ילדים זה סיפור אחר).
אז בסופו של דבר יש ברכה גם בתכונה הזאת.
היא גורמת לי לחפש ולהוציא את נקודות העומס בחיי.
גם את המחשבות שכתבתי אני מלקטת, לרוב זו כתיבה לעצמי לשם פריקה, לעיבוד רגשות, אבל לפעמים יוצאים מהם פוסטים, וכך גם נוצר הספר שבימים אלה אני בדיוק סיימתי עם שלב העריכה שלו, ביררתי והשארתי רק את השורות שמשמחות אותי באמת.
והנה אני שוב לפני פסח מסדרת את מגירת סכו"ם שלי. מבקשת שגם המחשבות שלי היו מסודרות ככה..סכינים עם סכינים, מזלגות עם מזלגות...
וזה ככה מלא פעמים בערב שאנחנו הולכים לישון מאוחר יותר ממה שתיכננו כי שנינו עייפים אחרי היום אז רק נחים קצת עם המחשב ואז מגלים שכל הערב נגמר וכבר נהיה מאוחר ממש...
