בעלי לא בקטע של לעשות בבית, מרגיש לו שזה גדול עליו
אצל אמא שלי כבר מפוצץ, אין מקום לזוג נוסף והיא לא מוצאת דירה.
אצל חמותי דווקא יש מספיק מקומות לינה אבל אף אחד מהילדים לא מוכן לפנות את חדרו למשפחה המתוקה בעולם (כן, זה פוגע)
לבעלי יש אחיות, אחת מהן גרה קרוב אז תבוא ברגל
השנייה בחול
השלישית אצל חמותה
ולנו אין איפה להיות.
כואב לי ממש.
נ.ב. ערב חג גם אצלכן אל תטרחו להגיב 💖
סתם רציתי לפרוק.
רקאניכואב ממש!
הייתי נעלבת כל כך שלא הייתי רוצה לבוא כבר...
אין לי מה לומר!
נראה לי במקומכם הייתי עושה בבית ומשתדלת שיהיה מדהים עד ששנה הבאה תרצו שוב
ממש קשה להרגיש דחויים
מאחלת לכם שתמצאו פתרון מתוך שמחה
לק"י
או אולי למצוא דירה?
איזה מצב לא נעים😓
דירה בעלי מנסה לחפש, אם אחד לא יוצא תחומיים
ואחד שכן יוצא רצה סכום מטורף
גם אם נמצא דירה, לא ממש מתחשק לי ללכת כשאני לא מרגישה רצויה.
אם היינו רצויים הילדים מיוזמתם היו מפנים את החדר (זה אפילו לא ברמה של לישון על מזרון בסלון, יש מיטות בחדרים אחרים אבל כל אחד רוצה את שלו)
מבינה את התחושה של להתחנן כדי שתסכימו לארח אותנו 😔
אבל לא הייתי מסכימה עם המסקנה שלך,
כלומר בלב כן, בטח, זה פוגע ממש,
אבל בשכל - ילדים מטבעם אגואיסטים, וכנראה שכל אחד רוצה שמישהו אחר יפנה את החדר, וזה לא שהם לא רוצים אתכם, הם פשוט לא מוכנים לשלם את המחיר של לוותר על החדר ליומיים.
זה באמת נורא פוגע,
אבל אם תצליחו למצוא פתרון, אל תקחי את זה למקום של אנחנו לא רצויים, כי חמותך כן רוצה אתכם, ואני מניחה שגם הילדים רוצים, רק שאין להם חשק להתאמץ בשביל זה.
אולי יש אח או אחות שעושים בבית ויישמחו לארח אתכם?
מתלבטת
יש לי אחים שעושים ליל הסדר לבד
בשגרה אנחנו מתארחים ומארחים וממש כיף לנו ביחד.
מתלבטת כי ליל הסדר מרגיש לי כזה חג נורא משפחתי
גדלתי כל-כך חזק על הקטע הזה של 'והגדת לבנך' שהזוג הולך להורים של האיש
מקסימוםםםםםםם להורים של האישה למרות שהורי הבעל קודמים
בגלל הקטע של לספר לבן
בקיצור
את יודעת מה, אנסה לשאול
וואי דווקא ממש מתחשק לי
טוב, מנסה ומעדכנת 😃
גם שהיו לי רק 3 קטנים והיתי ממש אחרי לידה
ובא נגיד בשפה עדינה אני לא נחמדה כלפי ילדים אחרים שמעצבנים ומציצים אז עשינו לבד בבית- כלכך נהנתי... באמת
ליל הסדר הראשון שהיה כלכך כיף מרתק ומחכים גם לילדים. ממש הרגשתי שקיימנו ככה והגדת לבנך...
פעם שניה זה יה בלידה של הרביעי
ואח"כ קורונה אז שוב ביחד
זה היה הלילות סדר שכלכך נהננו מהביחד, מהמשפחיות שלנו
עכשיו חמתי הזמינה אותנו (שנה שעברה היא הייתה אצלי)
זו החוויה שלי בכל אופן
בחגים אחרים- ארחנו זוגות חברים שהם גם משפחה פלוס כמה ילדים- וגם בפרמט הזה נהננו מאוד עד לגג
זו החוויה שלי בכל אופן
למדתי להנות מזה די מהר
אחים של בעלך?
סליחה על הבוטות אבל מי שואל אותם?
זה הבית של ההורים שלהם..
לא מכירה ששואלים אותם בכלל..כמובן אפשר להיות נחמדים והכל אבל זה לא הבית שלהם גם אם הם בני עשרים
לבקש מרווק לפנות את החדר שלו לטובת האח הנשוי, יכול ממש להכאיב.
בכלל בכלל לא מדברת על המקרה כאן, אבל זה משהו שלא מספיק מודעים אליו.
בטח אם זה רווק מבוגר, אבל לא רק.
את כל הנתונים של הילדים
זה ממש לא צריך להיות העניין של הזוג בעיניי
והרווקים צריכים גם לזכור שעם כל הכבוד, הבית הוא של ההורים גם אם הם גרים בו
לק"י
לא בטוח שכולם רווקים מבוגרים.
לא מתייחסת למצב כאן. אלא באופן כללי להערה על אחים.
ויש כמות מיטות שמסםיק לכולם בחדרים סגורים
(בחדר אחד 4 מיטות, בעוד שניים יש 2 מיטות)
ככה שמי שיוצא מחדש זוגי, יש לו מיטה נוחה בחדר אחר
כולם שם בטווח גילאים של 10-18
כולם שם ממש מתנגדים
ההתנגדות היא לא רק לנו אלא ממש לכל האחים
זאת אומרת, הכי לא אישי נגדנו
אחות שגרה בעיר אחרת לא הייתה אצל ההורים כמה חודשים כי היא לא רוצה דירה ואף אחד לא מועיל בטובו לפנות את חדרו.
נשמע די חריג, האמת
הוא אח שלהם! לא איזה חוצן... ממש לא מובנת ההתנהלות.
האמת שלא ברור לי למה ההורים לא מציבים עובדה. אתה ואתה בחדר x כדי ששושנושי ובעלה והילדים יבואו. זהו!
במיוחד במשפחות גדולות
הילדים רוצים פרטיות ושקט
רואה את אחיות שלי הרווקות עושות ווטו על כמויות של אורחים (ויש הרבה מקום וחדרים)
יש מורכבות באירוח ולפעמים קשה להבין אותו כל עוד לא מארחים ובכמויות
לא אוהבת אנוכיות. במיוחד לא כשזה לא לישון בסלון זה פשוט לעבור חדר.
כאילו, אני לא יכול להתכבד רגע ולפנות את החדר, ומצדי שאחי יעשה את החג לבד?
זה לא אחים זה. סליחה.
ואני התחתנתי מאוחר, ואחי הקטן התחתן לפניי.
ונתתי את החדר. והם נתנו את החדרים שלהם לילדים של בעלי.
אין מצב שהם היו אומרים לנו לא (ואני מדברת על הילדים של בעלי, כן?)- זה מבחינתי ניכור מטורף.
לא מבינה איך הורים לא עושים סוף להתנהגויות אנוכיות שכאלה. מה קרה? ערב חג. כאילו שכל שבת זה ככה... מה קרה, אסור לבן אדם להתמודד עם תסכול בחיים האלו?
שהאחות לא היתה כי היא לא רוצה להתארח בדירה אחרת
ואף אחד לא רוצה לפנות את החדר
זה לא בהכרח אנוכיות אולי יש שם גם ככה הרבה אנשים והרבה אורחים ככה שהחדר נשאר המקום היחיד שיש בו פרטיות
למשך כמה ימים.
זה מותר, זה אפשרי, וזה שיעור לחיים.
מי שקשה לו מאוד, יכול ללכת לחדר כשהוא מזהה שכולם בסלון, או להיות במטבח כשכולם בחצר, או אפילו להיות ער עד שעות הלילה המאוחרות אם ממש יד צןרך בלבד.
פרטיות היא לא ערך.
לתת לאחיך מקום זה ערך.
אפשר וגם חובה בעיניי לדרוש מהאחים האחרים להתגמש, וכן, גם אם זה אומר לוותר על הפרטיות שלהם.
זה חינוך לחיים.
של מה עיקר ומה תפל.
של נתינה לאח שלי, גם אם זה לוקח ממני.
איפה התבלבלנו שפרטיות של ילד בן 10 קודמת לאח הנשוי?
לק"י
וחושבת שהאמת איפושהו באמצע.
אבל שלאח שלך אין איפה להיות בחג, ואתה לא מוכן לעבור חדר (פעם ב..) זה כבר מוגזם.
אם כל שבת מישהו מגיע להתארח זה עלול להיות קשה, זה גם להתכונן ולעשות וגם לוותר על החדר.
כל שבת.
וחג פסח זה לא כמו שבועות או כמו שביעי של 9סח, או סוכות ושמחת תורה.
חג פסח זה כבד, ולעשות אותו לבד זה סופר כבד.
לפרטיות אפשר למצוא פתרונות,
אבל צריך לקחת בחשבון שקודם כל טובת האח הנשוי לנגד עינינו, ואז בודקים איך כולם מתמקמים כדי שיהיה כמה שיותר נוח לכולם.
לא- אם אין לי את הפרטיות שלי, אז שיקפוץ
זה לא
מעבר לזה שלילדים שלי גם לא יהיה חדר לבד מן הסתם😉(וזה גם לא אידאל מבחינתי כי מאמינה ישתחנכו מלכתחילה לתשף ולחיות יחד וזה הכנה לחיים והכנה לזוגיות מבחינתי. זה לא סותר פרטיות לפעמים..כמובן משותר
אבל פרטיות הז לא ערך
זה צורך.
מובן
אבל לא תמיד הוא הראשון במעלה
אם כל שבת היה לארח והיה מאוד עמוס היתי אני מתאמצת לפעמים למצוא דירה
וכשלא מוצאת אז מאפשרת לו למצוא מענה לצורך גם בדרכים אחרות- לדבר איתו יחד להבין איפה בעיקר הקושי ואיזה פתרונות יכולים להיות גם אם הם מגיעים
ואחת ל..גם מפנקת את הרווקים באופן מיוחד באיזו שבת אחת לחודש-חודש וחצי גם שבת של שקט וגם אוכל מפנק במיוחד
בעיני אי אפשר גם לבחור צד
שתמיד הרווקים יקבעו את הטון או רק הנושאים
זה סוג לש חכמת נשים בנתה ביתה..להלך בין הטיפות
הייתי עם אחותי בחדר.
זה השתנה אחרי ששתי האחיות הגדולות שלנו התחתנו ופינו את החדר שלהן כשהייתי בת 14. נכון שלפעמים זה היה מעצבן אבל מוצאים דרך לפרטיות ולשקט אם צריך.
לאחיותיי הגדולות לא הייתה פרטיות עד החתונה (ומסתבר שלא לגמרי גם אחריה אם להיות עם עוד מישהו בחדר נקרא חוסר פרטיות...) הן יצאו סבבה. לא רואה אצלן חסכים בנושא.
אני הייתי עוברת חדר בשביל האחים הנשואים שלי, וגם מארחת לפעמים אחיינים בחדר שלי. אפשר לחיות עם זה בטוב אם שמחים שהאחים מגיעים.
איכשהו אף פעם לא היה דיון בנושא. ברור מאליו שהאחים באים וברור מאליו שיש מקום לישון לכולם. השאלה איזה ערך גובר - המשפחתיות או הפרטיות?
ולא רציתי לישון לבד (גם אם היה לנו חדר נוסף).
מקווה שגם לילדים שלי יהיה טוב ביחד בחדרים, ושימצאו את הפרטיות שצריך בצורה אחרת.
של פרטיות להיות לבד בחדר
אלא
אירוח שעלול להיות מעמסה גדולה על הילדים שנותרו בבית
שכולל בתוכו גם מעבר מהחדר ואי גישה לחפצים האישיים וגם דברים נוספים כמו בלגן ולכלוך שמשאירים, עבודה רבה סביב האירוח, רעש שהאורחים עושים וכו.
יש ילדים שזה יותר זורם להם ויש ילדים שפחות
בעיניי בתור הורה חייבים לשים לב לילד שזה מפריע לו ולתת פתרון הולם בשבילו
הפותחת לא כתבה (והיא כמובן לא חייבת לכתוב) כמה אירוחים מתרחשים שם, אם יש אירוח כל שבת או כמעט כל שבת, אני ממש מבינה את הילדים שמנסים לצמצם את האירוח, כי הוא עלול להיות ממש מעמסה
מכירה את זה מאחיות שלי (הרווקות) שממש יש להם אישו עם אירוחים (יש מלא אצל ההורים שלי)
אני רוב השנים מארחת ולא מתארחת, זה קשה לארח ולא מובן מאילו בכלל וברור לי ששום אירוח לא יהיה על חשבון ילד קטן שמתנגד.
הערך החשוב ביותר הוא להתחשב ולהכיל, במיוחד את הילדים הקטנים שאין להם שום דרך אחרת להתמודד עם מצוקות.
לא רואה טעם בהתכנסות המשפחה ומנגד ילד קטן שמרגיש שעשו לו עוול, אם יש התנגשות שיתכבד האח הגדול להיות המבוגר האחראי ולהתמודד עם חוסר אירוח.
בכל מקרה, הורה שזה חשוב לו כבר ימצא פתרון הולם בהתחשב בכולם.
"להידפק" מהאירוח, אבל אני לא חושבת שלעבור לישון בחדר אחר ליומיים זה להידפק. רק במצבים חריגים מאוד מאוד זה באמת מזיק לו לעבור חדר ולישון עם מישהו אחר, ואכן אצל ההורים שלי יש אח רווק שכבר שנים בחדר שלו לא נוגעים כשהוא נמצא וכשלא. וזה גם מתקבל בהבנה גם אם רק בגלל זה לא יהיה לי מקום להיות שם.
ואכן באמת גם על המתארחים יש חובה.. להגיע, לעזור, להשאיר נקי...
ובהודעה אחרת שלי אכן כתבתי שזו האחריות של ההורים לדאוג לזה שלכולם יהיה טוב, אבל זה כולל גם את הנשואים.
במצב הנוכחי המתואר הם מעדיפים את הרווקים על פני הנשואים. ואללה אם אמא שלי (ועוד יותר אם אמא של בעלי) הייתה אומרת לי שאני צריכה לשלם מכיסי כסף כדי לזכות להיות איתם בחג, כשלכאורה יש מקום בבית - הייתי נעלבת בטירוף.
ולי היה מאוד קשה כרווקה עם אירוח מוגזם של אחים נשואים
אבל לא עלה בדעתי לומר לא
ואצלינו התחליף היה לישון בסלון באור
בעיהי עוד סיבה למה לא כדאי שלכל ילד יהיה חדר משלו. שיתרגלו להתחשב זה בזה
שינה באור זה לא פשוט.
תראי, אנחנו גדלנו 4 ילדים בבית ענק של 4 קומות. אבל תמיד היינו זוג בחדר.
ואין מצב בשום עולם שההורים שלי היו נותנים לי להישאר בבית לבד בחג. זו פשוט לא אופציה.
והאח שלא עובר לו בגרון- הוא זה שצריך להשתנות.
כשגדלתי והייתי רווקה בשנות ה-20 המאוחרות כבר, זה עשה לי קווצ' לתת את החדר הפרטי ולעבור לחדר עם אחותי. בעיקר בגלל שזה עוד יותר סימן לי את הלבדיות שלי.
אבל לא היה על זה דיון בכלל.
לא באור לי איך המשפחה יכולה לשמוח, כשאחד מבניה חוגג לבד
והם יודעים שהוא משתוקק לבוא...?
איך דבר כזה קורה לא מובן לי
רוב הדירות היום הן דירות 4 חדרים
לא צריך להתאמץ כדי שלילד מסוים יהיה חשק לבוא ולא יהיה לו מקום, זה פשוט יקרה מתישהו כי אין מקום לכמה זוגות בסה"כ 3 חדרי שינה
זה לא כזה טראגי בעיניי, יותר מציאות של המון משפחות בימינו
זה שמדובר בילדים צעירים שלא מוכנים לזוז מהנוחות שלהם זה אולי יותר מעצבן בקטע הזה, אבל מצד שני - גם אם הפותחת ובעלה הולכיםאחת לכמה חודשים, אבל ההורים מארחים כל שבת זוגות אחרים, זה הרבה לוותר.
יותר הגיוני לנסות לחפש מקומות לינה אחרים
או להישאר בבית באמת
יוותרו על הפרטיות שלהם
או חדר בנים חדר בנות
אצל ההורים שלי אין מצב למצוא מקום לינה קרוב, ומתארת שזה ככה אצל רבים
אין מה לעשות. יש הכרח בחיים. וכשמבינים את זה הכל הרבה יותר קל.
אם נקודת המוצא היא שאח שלי מגיע טאין מספיק מקום-
אז נמצא את המקום. וברור שלזוג הנשוי יש עדיפות, כי הם נשןאים, ואם יש תינוק יונק אז בכלל..
גם הרווקים מבינים את זה בשכל.
ומותר להם לצאת מאזור הנוחות
לבין בוחרים לא לפנות מקום. בליל הסדר. ברור שלא תמיד אפשר להגיע להורים, השאלה מה הרקע לזה.
.
של ״אם יש מקום בלב, יש מקום בבלטות״
אז ברור שאני מבינה למה את מתכוונת, וכילדה ביליתי הרבה לילות על המזרן בסלון כי אירחנו משפחה בזמנים כאלה ואחרים
אבל זו הייתה מנטרה שאמא שלי העבירה לנו כדרך חיים כשהיינו קטנים
מאז הרבה דברים השתנו לתחושתי
וזה באמת דור אחר גם לדעתי
צריך כהורה לדעת להתנהל עם זה בעדינות. זה קשה השילוב של ילדים קטנים עם נשואים ומשפחות. ולא דומה ילד בן חמש למתבגר בן 13 לבחורה בת 20. בסוף בסוף, לארח משפחה נוספת או שתיים או יותר ל3 ימים אומר המון רעש והמולה גם בתוך המשפחתיות השמחה, זה אומר מצד הילד שפחות יש לו לאן לברוח כשהוא צריך קצת הפוגה מכל זה. זה יכול מאוד להציף.
ומצד הילד הנשוי יכול לתת תחושה שהוא נשאר מאחור והוא פחות חשוב.
מורכב קצת
יש מספיק מקום לכולם, זה לא שהם יתגלצ'ו לסלון...
מה גם שמדובר בנעקים בני 10 ו-13 שבהחלט יכולים להתכבד ולפנות טת החדר
אבל הרבה פעמים לאחים זה קשה
ושוב, אני חושבת שזה תלוי בהורים המארחים. הם אלו שצריכים לקבוע איך הבית מתנהל בזמנים כאלה.
לק"י
שלא מוכנים לקבל אורחים.
זה משפחה קרובה. אתם לא רוצים להפגש?
ולא מדובר על כל שבת...אז כל אח יעבור לחדר אחר פעם בחודשיים-שלושה.
רק זה מבחינתי סיבה, שאם יש מספיק חדרים, להשאיר חדר אחד פנוי לאורחים.
מבחינתי זה לא עצוב אז ניסוג,
אלא זה ממש ממש לא יעבור אצלי מצב כזה.
לא מסוגלת לחשוב על מצב שמשאירים אח לבד. מה פירוש?? אז מה המשמעות של אחים?
משפחה זה ויתור והתגמשות תמידיים. מה פירוש שילד בן 10 או בן 13 אומר לא בא לי לעבור חדר, ומבחינתי האח הנשוי יישאר בחוץ?
זה הבית שלי, ובבית הזה כל הילדים יהיו. איך עושים? שאלה טובה. אולי תורנות, אולי להציע פרס שווה, אולי כסף... יש כ"כ הרבה דרכים להגיע להסכמות.
אבל להגיד למישהו להישאר בחוץ בגלל זה? לא יודעת, ממש מקומם אותי
נמשע שזה בעיה בכללי ולא רק הפעם
לומר להם מקסים שיש לכם חדר לבד
אבל בשבתות כשאנו רוצים לארח את אחד הגדולים הנושאים אתם מפנים את החדר
אפשר לעשות תורנות שכל פעם אחת אחר מפנה
אבל בעיני זה לא נתון לבחירה שלהם
והאמת 'במקום בעלך מזמן היתי עושה שיחה כזאת עם ההורים
משקפת להם את התחושה שאין מקום בבית
ולגמרי אומרת במפורש שזה בידיים שלהם..
כמובן לא את
ואולי גם לא עכשיו ערב חג ב'יחה במזן נייטרלי
האמת כרגע נשמע לי הרגע האחרון למלא הרפתקאות
אם אתם משתפים אותם שאין לכם איפה להיות..מה הם אומרים?
ואם אין אופציה אחרת אז תעשו בבית ותעשו מזה חוויה
הם כזה, נחפש דירה עוד נמצא וכו'
אבל צר לי
כואב לי בלב ולא רוצה להיות שם עם תחושה כזאת
כרגע אנחנו בדיון, כזה בקטנה
לגבי החג
אם לעשות לבד או להתעקש למצוא מקום לינה
אני ממש מקווה שעוד תהיה מזה חווייה טובה
שאלה לי לגבי ליל הסדר עם ילדים קטנים,
אתם קוראים ממש את כל ההגדה?
מותר לדלג על חלקים?
הילד יישן שבת, יילך לישון בגלל זה באזור 22
עד אז אני לא רוצה לבזבז יותר מידי על מגיד בקיראת חלקים שישתעמם בהם
אני גדלתי בבית בו קראו את כלללללל ההגדה
מה הסיכוי לדלג קצת?
וואי שאלה מוזרה..
וההורים אומרים שימצאו אז הייתי משחררת ורק מוודא פעם אחרונה- אז אנחנו אצליכם, נכון? וזהו. משחררת, אם הזמינו אותכם הסתדרו עם זה..
לגבי ההגדה, הייתי אומרת דברים עיקריים ובודקת אם אפשרי הלכתית לדלג ולהשלים בסוף ברך או פשוט להפסיק באמצע ההגדה לעשות לקטן ארוחה ואפיקומן טאז להמשיך רק אנחנו😀
יכול להיות חוויה ויכול להיות מבאס, הכל תלוי בהסתכלות שלנו ובציפייה ממה יהיה, אני שיחררתי והחלטתי שפשוט יהיה כיף וטוב ודאגתי לשולחן יפה ויהיה אוכל טעים בעז"ה ומקווה שיהיה שמח וממלא בעז"ה!
וזה באמת עצוב והיתי מרגישה פגועה
ודווקא בגלל זה היתי עושה עם אחות/ אח שלי
או לבד
הייתי מעיפה להם סטירה.
סתם, לא באמת,
אבל -
מי שואל אותם??
ההורים הם בעלי ההחלטות בבית. נכון, ההורים רוצים בטובת הילדים ומנסים כמה שיותר לתת להם מרחב וכו'. אבל בשורה התחתונה, משפחה זה לא דמוקרטיה, במשפחה ההורים בלבד הם בעלי ההחלטות בבית. בטח ובטח כשמדובר בילדים!
הזיה בעיני .
חיבוק גדול, אין ספק שהייתי נפגעת מאוד מאוד.
אבל אם ההורים לא מוכנים לשים את הגבול בבית, מה אשמים הילדים?
גם אצלנו אחים שלי לא רוצים לפנות את החדר שלהם, גם במחיר שלא נבוא או נבוא אחת להרבה זמן.
ואני מכירה עוד הרבה במצב הזה...
וגם אם ההורים יכולים להטיל ווטו, זה עדיין לא נעים לבוא כשעושים פרצוף וטובה שמפנים את החדר.. ולכן אנחנו באים רק אם יש חדר ריק בכל מקרה. אבל זה אומר שאנחנו לא מגיעים עם כולם.
(מדייקת שדיברתי רק על החוסר רצון לפנות את החדר. לא קראתי את כל התגובות של הדיון, ולא יודעת מה היינו עושים אם זה היה אומר להיות בליל הסדר לבד)
גישת האז מה, זה הבית של ההורים
ומי שואל אותם
ומה אכפת לי
היא בדיוק הגישה שיכולה להביא למצב כמו שהפותחת תיארה
אין לנו מושג מה קורה במשפחה של שונשי- וזה חלילה לא שיפוט כלפיה או בהכרח מצאר את מה שקורה שם מאחורי הקלעים ומה קדם למנ
אבל מי שלא רואים ומכירים בקושי שלו לפנות את החדר שהוא הפינה שלו בעולם הזה (כמו לדוג רווק שכמה לזוגיות ולבית, שליל הסדר הוא אחד הזמנים הקשים או אפילוסתם מלחמות טריטוריה או מאבקי כוחות) הוא בדיוק זה שיתבצר בעצמו ולא יראה את הקושי של האח הנשוי שמרגיש שבית ילדותו והקרובים אליו כבר לא רוצים בו
חינוך לאחווה בין אחים ולראות את הקושי של האח - ואפילו כיבוד הורים מתחיל מזה שהורים יראו ויכירו בקשיים של הילד ויכבדו אותו
*** וזה לא סותר גם הצבת גבולות כשנדרש!
אנחנו כשהתארחנו ופינינו אחים מהחדר השתדלנו תמיד להשאיר מסודר עם איזה פתק וממתק
אבל בעיניי ילדים ממש לא יכולים להגיד לא לפנות את החדר (מול ההורים, לא מדברת מבחינת הזוג שזה בעיניי בכלל לא עניין שלהם)
אני מניחה שאם היה מדובר בסבתא שבאה להתארח היית גם הרבה יותר מסכימה איתי
אלא על גישת מי שואל אותם
וזה הבית של ההורים
ואז מה שנם לא מסכימים
של ההורים.
הורים מאפשרים מציאות כזאת.
כן, בסופו של דבר זה הבית שלהם. אולי אפילו בתחילתו. וזה צריך להיות השדר שלהם.. שהם קובעים מה יקרה.
שהילדים מתארחים ואם אף אחד לא יתנדב לפנות חדר אז הם יקבעו מי יפנה ולא לסמוך על רצון טוב של מתבגרים שטבעם להיות אגואיסטים.
לשושנושי זה לא יעזור שאנחנו אומרות את זה. את זה חמותה צריכה לשמוע.
ובכל זאת זה שאנחנו מבינות אותה כשלעצמו בוודאי יעשה לה טוב 🩷א
אני חושבת שאם ההורים מראיםצעורבות בנושא הם יצליחו לאזן בין הצורך של הדיירים הקבועים למתארחים. כולם הילדים שלהם...
מי שואל אותך...
כי נער שלא רואים אותו יגדל להיות מבוגר שלא ירצה לבוא להורים....
החיים מורכבים
בעיני אפשר עדיין להיות סמכותיים כלפי מתבגר
ורגישים
בו זמנית
אבל חינוך לא מתחיל מגיל ההתבגרות
מסכימה בהחלט
לא התכוונתי לומר שהם יחתכו. אבל כן יובילו קו מנחה בבית. המצה הנוכחי הוא מצב שההורים מאפשרים את מה שקורה.
אולי יש פה ״סיפור״ מעבר למה שאנחנו יודעים אבל זו לא התנהלות נורמלית.
בציבור החרדי הבית של ההורים זה לגמרי הבית של הילדים עד החתונה
ממש לא מקובל לעזוב את הבית לפני חתונה
לק"י
ואם היו מתייחסים אלי כאילו זה לא הבית שלי, זה היה מאוד מרגיז ומעליב.
אבל אני הייתי מארחת נחמדה, אם היו מבקשים ממנו לפנות את החדר, הייתי מפנה.
היו גם חגים שישנתי על מזרון במטבח
העיקר שיבואו וכמה שיותר
הדור הזה פשוט שונה כנראה
לא מוצאת לזה הסבר אחר
גם למשל אני כילדה שמרתי על אחיינים שלי יומם וליל
כל לידה של אחיינו.ית חדש כולנו נרתמנו
למשך חודש שלם האמא לא יצאה מהבית ולא בישלה
נהננו כולנו להיות חלק
אני ילדתי לפני חצי שנה ואין כלום
לא אוכל לא עזרה
אף אחד לא בקטע לשמור על הילד המתוק שלנו
זה לא שיש להם משהו נגדי, באופן כללי ככה עם כל האחיות או הגיסות.
יש לי בת מתבגרת. אין מצב *מבחינתי* שהיא לא מפנה את החדר לאורחים.
אפשר להגיע להבנות ולפשרות לגבי תדירות האירוח וכדו׳. פה זה ליל הסדר ואין הרבה מה להתגמש.
לדעתי הם מפחדים מהילדים
כזה לא רוצים להתחיל איתם
זו התחושה שלי, אולי אני טועה
אני שמרתי על אחיינים שלי
ואני צעירה ממש
וגיסות שלי שומרות על האחיינים ואחותי גם
וגיסים שלי ישנים בסלון בשמחה כשאנחנו באים
לק"י
נכון שהם צריכים להיות נחמדים, וגם להקשיב להורים.
זה לא סותר.
ואולי משיקולים שלהם, הם לא רוצים לתת תחושה לילדים שמעדיפים את הבן הנשוי על פניהם?
כאילו אולי יש כאן שיקולים, שלכן ההורים לא רוצים להכריח את הילדים לפנות את החדר, אלא משאירים את זה פתוח לבחירה.
אמנם זה לא הכי מקובל,
אבל אני כן מבינה את ההיגיון. מי אמר שאם ההורים רוצים לארח את הבן הנשוי, הם גם רוצים לגרור חוסר נעימות לבן הרווק? אולי בעיניהם זה אכן לא מחוייב המציאות שילד יפנה את החדר שלו?
ונשמע שיש להם לא מעט נשואים,
אז אולי הילדים כבר רוויים מלפנות את החדר?
אולי יש להם איזשהו הסכם שקט נניח שכל אחד מפנה את החדר שלו רק פעם בשבועיים/שלושה/ארבעה, ובשביל לתת גם בליל הסדר זה כבר יותר מהתדירות שנעימה להם?
כאילו, אם מדובר רק על ליל הסדר, וילד מסרב לפנות את החדר למרות שההורים הזמינו את הבן הנשוי - זה באמת נשמע מוזר.
אבל אולי יש עוד מסביב, ואולי באמת הילדים פחות אוהבים שמגיעים אחים ואחיינים והם אוהבים את השקט שלהם?
אני דווקא מתחברת לקושי לפנות את החדר 🤭
בעיניי הרצון של הילדים שווה לשל המבוגרים אלא אם הוא חריג ממש
(הילדים שלי מסכימים לצאת מהחדר שלהם לטובת אירוח של חמתי ועוד ילד מסכים שאח אחר ישן איתו)
גם הילדים הנשואים יש להם רגשות
וגם הם רוצים להתארח לפעמים בבית של ההורים
בטח בחגים
ברור 'המינון והתזמון נתון לבחירתך
אבל נשמע לי עוד יותר מעליב ההעדפה של הרווקים על הנשואים ככלל
אם יש מקרה ספציפי
או זמן ספציפי סבבה
אבל תמיד?
שיהיה מקום גם לנשואים וגם לרווקים
זה לא חייב לבוא אחד על חשבון השני
ברוב המקרים שרווק מסרב לפנות את החדר שלו יש סיבה מהותית וצריך לפתור אותה שלא על חשבונו
לרוב זה קורה במשפחות גדולות שיש הרבה אירוחים (נניח יש כמה נשואים, אם כל אחד מגיע פעם בחודש עדין יש כל הזמן אירוחים ואנשים, ואם מגיעים יותר זה ממש יכול להפריע)
במקרה שלנו יש אירוח אחת לכמה חודשים
הילדים פשוט דואגים רק לעצמם
זה לא מתוך מקום שכבר נמאס להם לארח.. ממש לא.
או כל האירוחים?
כלומר כל כמה זמן הם מארחים מישהו?
שלא עלינו אחד הילדים יצא מהחדר היה בחנוכה.
פעם קודמת זה קרה בלידה באוגוסט
לפני הלידה לא זכור לי שזה קרה יותר מידי, אותי אחת לחודשיים.
זוגות הגיעו גם בזמן הנותר אבל ישנו בדירות שהשיגו בתשלום של 200-300 ש''ח כזה (המחיר לליל הסדר גבוה בהרבה..)
אולי לפעמים יותר מזוג אחד?
האירוח עצמו מצריך עבודה מצד הילדים (להכין, לנקות, לעזור יותר)?
אולי זה הדרך של הילדים לצמצם את כמות האירוחים שמפריעה להם
מכל השירשור.
די אין פה שני צדדים זה ילדים עד גיל 18 אני מזועזעת שהם ככה מתנהגים.
לא יודעת איך את לא פגועה ברמות ועוד חושבת ללכת, מצד שני אני כן יודעת כי אני הייתי גם עושה הכל בשביל לא להיות לבד בליל הסדר.
רק רציתי להביע שזה ממממשששש מזעזע אותי שלאחים של בעלך בכלל יש את האופציה לבחור שלכם אין מקום בבית וזה שאחים אחרים שילמו?!?!?! במקום שהפ יזיזו את התחת שלהם מהחדרים??? אמאלה אני ממש בשוק. טילטל אותי.
על המתבגרים האלו
שצריכים לפנות את החדרים שלהם ליומיים שבת וחג
למה זה כזה ברור שהם צריכים לתת את זה לאחים הנשואים??
ב"ה יש להם בית משלהם זה לא שהם חסרי בית או מסכנים
הסיטואציה כולה מורכבת, אבל זה ממש לא כזה ברור שהוויתור צריך להגיע מהאחים הקטנים יותר.
יש עוד פתרונות חוץ מלחשוב שתפקידם לעמוד דום כל פעם שאח גדול מגיע עם המשפחה. לפעמים זה כמעט כל שבת גם..
מכירה את הגישה הזו
שלא מסתכלת על רצונות של ילדים
שזה מובן מאילו שהם פחות חשובים ממבוגרים
אני חושבת הפוך
שילדים קטנים הם חסרי אונים מול מבוגרים וצריך לדאוג להם הרבה יותר ממבוגר שיכול לדאוג לעצמו
וגם רוב הדיון פה מגיע ממתארחות ולא ממארחות ככה שזה מובן ההטיה לכיוון חוסר ההבנה של מתארחים
רובינו היינו פעם ילדים ואירחנו בחדרנו אחים גדולים או סבא וסבתא.
זה קשור שלילדים יש צורך להרחיב את המעגל מלהסתכל רק על עצמם ללהיות רגיישם לסביבה
ויש להם עוד דרך לעבוד ולתרגל את היכולת להתגמש, להתפשר, לתת להעניק..
ומבחינתי אני לא אעודד אותם להשאר קטנים ולא לעבוד על המידות שלהם
ולבחור רק במה שנח להם כשזה בא על חשבון אחרים
זה לגיטימי שלפעמים יש צורך בלבד ובשקט בבית וחשוב לדאוג שזה יהיה מווסת ויקרה.
אבל בליל הסדר?
או קבוע?
מבחינתי זה לא חינוך
וזה לא כבוד לילדים
זה כבוד ליצר הרע שלהם
שיש להם אורחים בסדר
שהם מארחים לא מעט ומעדיפים שהאורחים ישנו בדירות
לא רואה איך להסיק מפה שיש להם בעיה בהתגמשות ובהענקה רק כי הם לא רוצים לפנות את החדר
אולי הם עובדים קשה וסופגים לא מעט מהאירוחים הללו?
למה זה נחשב שזה נוח להם על חשבון אחרים?
אולי משפחה גדולה שמארחת הרבה נשואים זה נוח לנשואים על חשבון הילדים שנותרו בבית?
במיוחד שמדובר על נערים.
זה לא רווקה או רווק מבוגרים שהנושא רגיש. .זה ילדים.
ואין שומדבר קיצוני בלפנות את החדר לשבת פעם בחודש נגיד
יש פה רצון צודק של ילדים נשואים לחגוג את החג יחד עם ההורים שלהם.
האמת שזה התפקיד של ההורים למצוא פתרון.. ומתבקש שהפתרון יהיה בתוך הבית שלהם, אבל הם גם יכולים לשכור דירה ליומיים האלה בשביל הזוג.
זה עניין של פרקטיקה
אם יש הרבה ילדים לא בהכרח שאפשר לארח את כולם
אצל ההורים שלי יש מקום פיזית (דירה גדולה ורובה ריקה)
אבל אף זוג לא חושב שבהכרח צריך לארח אותו כי יש הרבה זוגות וצריך לעשות תורנות ותיאום שלא יהיה עומס
ההורים לא חייבים למצוא פתרון
הם יכולים למצוא אם הם רוצים
ילד נשוי יכול לדאוג לעצמו, ילד קטן צריך להתמודד עם המצב הקיים בביתו ולכן צריך יותר התחשבות.
המון להתארח...
נגיד אותנו מארחים בלי שינה בכלל. נטו סעודה- וגם זה רק לסעודה אחת, לא שבת שלמה.
לרוב זה נח לנו ולא ממש מפריע. אבל להגיד לך שלא נצבט לי הלב שכשאני רוצה לבוא אז אין מקום כי זוג אחר באו לכל השבת??
זה לא יהיה נכון, כי בגלל שאנחנו גרים קרוב, לא מגיע לנו להתפנק אצל ההורים? ואלה שגרים רחוק מקבלים אירוח קומפלט ובייביסיטר בשבת בצהריים , ואוכל ליום ראשון וכו...
זה סיפור אחר ובהחלט בעייתי
אבל זה שאני יודעת שיש רצון וטכנית אין לי מקום אצלם זה סיפור אחר. יש פה מקום של התחשבות שלי באחים שלח והתחשבות של אחים שלי בי.
בסיפור ששושנושי מתארת אין התחשבות הדדית. יש מי שלא מתחשב ולכן דוחק את רגלי האחרים.
וברור שחלק מהפגיעה זה שההורים לא מחפשים פתרון. כן הם בהחלט בוחרים בזה. וזה מעליב כי נראה שסבבה להם שהזוגות לא מגיעים. והם גם ילדים שלהם!
לק"י
משפחה זה דבר חשוב, וכשיש קשר זה דבר נפלא. אז חבל לי שאנשים לא מוכנים למצוא פתרון כדי להפגש עם המשפחה.
בסוף משפחה זה זכות, לא אמור להיות חובה מעיקה.
שהם מארחים
אבל עם לינה בדירה אחרת
היא לא כתבה כמה הם מארחים אבל יתכן מאד שהם מארחים כל שבת או כמעט כל שבת
וגם שיש להם כבר אורחים לליל הסדר
אז לא מבינה איך את או אחרות מסיקות שהם לא מתחשבים או דוחקים אחרים או שההורים לא מחפשים פתרון
מהודעה אחרת שלה הבנתי שזה כך.
זו משפחה גדולה זה הגיוני לשכן את האורחים בדירות
זה עלול להיות צפוף מדי לארח בבית
אם להורים קשה לשלם את הדירה, הגיוני שהילד המתארח ישלם.
ואם קשה לשלם את הדירה...
ובכן אפשר לדאוג למקום בבית.
הכל עניין של סדרי עדיפויות
שסדרי העדיפות אומרים שכבר יש אורחים וגם ככה יש הרבה עבודה ובלגן ליומיים שבת חג
ועדיף שהיא תחגוג במקום אחר
את ואני לא יכולים לדעת מה נכון ומהם השיקולים המלאים
כי המחירים בשמיים
ואי אפשר לשלם.
וברירת המחדל היא שהאח הנשוי יישאר בבית.
צריכים ועוד איך, והייתי מאוד כועסת על ההורים שלי, אם הם מגבים את העיוות הזה
שהם חייבים לתת את החדר שלהם הוא פשוט לא נכון.
עם כל הכבוד לחג ולזוג המקסים שרוצה להתארח. הם התחתנו בנו בית ומשפחה משלהם
זה לא אומר שעכשיו חייבים לפנות את החדר כדי לאפשר להם להתארח בנוחות שלהם.
אולי שהזוג המתארח ישן בחדר אחר, או בפחות נוחות?? אז לא יוכלו לקיים אישות כי לא יהיה חדר פרטי
אבל מה עם הפרטיות והדברים האישיים של הילדים בבית?
זה הבית שלהם, הפינה שלהם.
אני חושבת שזה ממש אגואיסטי מצד הזוגות לחשוב שחייבים לפנות להם את החדרים.
עכשיו אני לא מדברת על מצבים עדינים אישה אחרי לידה או מצב שהזוג צריך איזה עזרה ואמפטיה מיוחדת
מדברת נטו על חג/שבת שרוצים להתארח אצל ההורים.
מדובר על אירוח פעם ב..., ועל לעבור לישון על מיטה בחדר שינה אחר.
זה באמת אחרת קצת העניין.
מה שכן בלט מאוד הנחרצות של כמה שכתבו שזה מזעזע מצד המתבגרים לא לאפשר/להסכים
את מצפה מנער שעוד לא מלאו לו 18 לראות את העולם מפרספקטיבה של מבוגר אבל לא מוכנה לראות את העולם מפרספקטיבה שלו
אז למה את מצפה שיהיה לו אכפת?
זה בכלל לא דיון על פינוי חדר
זה דיון על קשר ואכפתיות אחד מהשני
אם רוצים לגדל ילדים לאיכפתיות צריך לתת דוגמא אישית של הורה שאיכפת לו מהילד גם אם הוא קטן
אפשר לעשות את זה לא בכפייה. עם חינוך לראיית האחר. עם התחשבות בצורך של הצעיר.
מותר לבקש מהילדים לצאת מאזור הנוחות.
לדעתי מותר גם לדרוש את זה במגבלות ומתוך ראייה של הילד.
הבן שלי מבקש כל הזמן אופני הילוכים, הוא בן 5. לדעתי לא שייך לקנות לו. זה לא עניין של התחשבות בו. כמה שהוא יבקש אני אביע הבנה לרצון שלו אבל אני לא אקנה לו את האופניים האלה כי לא נראה לי שזה נכון בשלב הזה. ולא חושבת שזה יחנך אותו להיות מישהו שלא אכפת לו מהרצון של הילדים שלו. השאלה היא איך אני מעבירה לו את זה שאני לא קונה אופני הילוכים בגיל 5.
אלא
לראות את הדברים מנקודת מבטו
לא בהכרח להסכים איתו אבל לתקשר איתו בשיתוף פעולה
אפשר להדריך את הילדים פעם בתקופה לשחרר חדר לאורחים.
מתוך אכפתיות.
לא מבינה למה את חושבת שזה יגרום לתוצאה ההפוכה של מבוגר שלא קשוב לצרכים של הילדים.
זה לא החדר
אלא כל האירוח
אולי גם ככה קשה עם האירוח והחדר הוא הקש ששובר
אבל אני רואה שכל אחת מאיתנו מפרשת את האירוע אחרת לגמרי.
ואני חושבת שאת הכנסת יותר פרשנות למה שהיא כתבה פה מאשר מה שאני הכנסתי, אבל אני לא אובייקטיבית..
חגגה פה לאורך השרשור
לכל הכיוונים
המידע שקיים פה לא מספיק לכאן או לכאן
לכן שאלתי שאלות מכוונות
ונראה לי שהבנתי מבעד לשורות את הסיפור שדומה להרבה סיפורים במשפחות גדולות
ולפי זה הגבתי
כל אחת מגיבה מהצד שלה
ברור שמי שרוצה שיארחו אותה ליל הסדר תתקשה להסתכל בצורה רחבה על כל הצדדים
הסיטואציה שלי כל כך שונה שאני לא חושבת שעצם זה שאני נוסעת לליל הסדר משפיע על הפרשנות שלי.
אם כבר איך שגדלתי והעובדה שבתור ילדה פיניתי את החדר שלי והרבה היא זאת שגורמת לי לפרש את התיאור באופן שונה ממך.
בנוסף,
אני לא צריכה להוציא אף אחד מהחדר שלו.
ובפעמים שכן הייתי צריכה - עשו את זה בשמחה מתוך עין טובה ורצון להיות איתנו. לא הרגשתי צורך להתנצל או להצטדק או להילחם על כך שישאירו לי מקום להיות בו.
העובדה שכמתארחת אני משתדלת תמיד להשאיר את הבית של ההורים במצב יותר טוב ממה שהיה לפני שהגעתי או לכל הפחות שלא יורגש שהייתי גם משחקת תפקיד כאן בזה שאולי קשה לי להבין שיש אנשים שהאירוח שלהם מכביד על ההורים.
אבל בשורה התחתונה אני יוצאת מתוך נקודת הנחה שאם יש מקום בלב יש מקום בבית. בעיני זו ממש לא קלישאה אלא האמת. בלב - גם של ההורים וגם של האחים.
בכל מקרה, את מוזמנת להמשיך להגיב לי אבל אני סוגרת את הפלאפון, חייבת להתקדם בניקיונות.. זה גוזל ממני יותר מדי זמן 😁
לאפחת מאיתנו אין נתונים לנתח את המקרה הספציפי הזה
אנחנו חא מכירים את הדינמיקה בין האחים הנשואים לאחים הרווקים,
אנחנו לא מכירים את הדינמיקה בין ההורים לאחים הרווקים או בין ההורים לאחים הנשואים,
לא אעם מה מתמודדים בשותף ועם מה מתמודדים בחג
על מה באמת יושב הסירוב ומה המלחמוצ האחרות שיש להורים עם המתבגרים שבבית...
(ויש מצב לא קטן שגם לשונשי אין באמת את כל הנתונים...)
הדיון הוא כבר עקרוני- והמקרה הזה הוא רק דוגמא שמנתחים עם מחא פרשנות והסקת מסקנות
ונראה לי שרוב משתתפות הדיון יכולות להסכים שבאופן כללי בצב אידיאלי ואוטופי הורים רוצים שהילדים הנשואים יבואו לחג, והילגים הנדואים אוצים לחגוג לפעמים ביחד עם ההורים
ואחים מוכנים לספוג אי נוחות סבירה בשביל להיות ביחד עם האחים שלהם (ובכוונה לא רשמתי אם זה הנשואים או הרווקים... אני יוצאת מנק הנחה ששניהם)
והורים צריכים להיות רגישים כלפי הילדים הנשואים שלהם
וכלפי הילדים הרווקים שלהם כל אחד לפי צורכו וסדרי העדיפויות יקבעו בכל מקרה לגופו ולא באופן גורף
וילדים מכבדים בקשות של ההורים גם אם הם לא מסכימים איתם
ובטח מכבדים סמכות הורית
ויש מקרים חריגים ונסיבות שונות שכל האמור לעיל לא באמת מתקיים
וכנראה יש לזה סיבה שאנחנו לא יודעים או לא מבינים
ובהיעדר נתונים אנחנו לא באמת יודעים אם המקאה מבחן שלנו נכלל בהנל
והכל זה בכלל דיון תיאורטי
את מהממת
אז בסופו של דבר מדובר בדיון תיאורטי שכל אחת מהדנות יוצאת מנקודת הנחה אחרת.. מעניין 😁
להרגיל את הילד להתישב באחר גם אם זה לא נוח לו.
אני לא מצפה שהןא יראה את צורכי האח באופן אינסטינקטיבי,
אלא זהןא יחרוק שיניים בהתחלה, ולאחר זמן יבין את התועלת ואת ההיגיון שבמעשה כזה.
אפשר עדין להיות רגישים לצרכים של הילד, להבין את מקומו
בשימוש בכוחניות (שפה כמו זה הבית שלי וםה אני מחליטה, למי אכפת שאתה צריך פרטיות וכוכוכו) בדיעבד אולי הוא יבין
ואולי באמת בגיל 18 הוא יתעופף לו - ואז כשיהיו לו ילדים ובית משלו הסבא וסבתא יצטרכו להתחנן לראות אותם
כי הוא כבר יפתח שריון וחומות
אפשר שיקבל כסך על זה,או מתנה, או משהו אחר... אפילו לחשוב אתו מה הכי יקל עליו.
אבל לא להרפות מראש כי הילד בן ה-18 קודם לכל.
וכאן מדובר על ילדים בני 10, 13
אני בעיקר דיברתי על הגישה של 'הם חייבים"
ושזה ברור מאליו
לרוב ילד שלא מוכן לפנות את החדר לליל הסדר בשום פנים ואופן זה ילד שלא תיווכו לו את הסיטואציה כמו שצריך
או ילד שמרגיש צורך בתשומת לב עודפת
או ילד שלא עבדו איתו על איכפציות מגיל 0
זה כנראה לא סיפור שמתחיל מערב חג
יש את המה נכון
ויש את האיך
האיך צריך להעשות בכבוד ברגישות לאפשר מקום להביע תחושות לחשוב יחד על פתרונות וכו
לתת לו תחושה שרואים אותו
אבל כן נכון לשים גבולות כשהוא מתנהל מהראיה המצומצמת שלו לשא רואה את כל המורכבות ואת כל התמונה כמו אדם בוגר
אם הם לא משתפים פעולה, לא לעניין להכריח אותם
הבית של ההורים הוא גם הבית של המתבגרים
לדעתי לנקוט בגישה כזו זה ממש לא נכון
כן לדבר על להתגמש ועל החשיבות, ממש לא להכריח
אין אייר בי.. 😂😂😂
בקושי וואצאפ יש
ירושלמית במקוראם זה בבית שמש אשמח לתת לכם את הדירה שלנו
מניחה שיש פה בנות מכל מיני ערים חרדיות
אנחנו משוועים לאורחים!!!!
אנחנו אנשים כבדים פחד, ככה שקשה לי להאמין שזה יקרה
אם כי יש לי חשק אולי לאיזה ליל סדר משותף איפשהו בעולם
אבל אין כסף למלון 😉
כי לא רוצה שזה יהיה על הכותרת הראשית,
אנחנו מוגדרים כמשפחה מארחת לילדים מיוחדים
ויצא לנו כמה פעמים לארח ילדים מיוחדים מתוקים בשבתות.
לארח מבוגר - לבעלי זה יהיה קשה יותר
הוא עדיין לא ממש בטוח בעצמו ב ''ניהול שולחן''
עם השנים זה כנראה יקרה
ולא הבנתי, חמותך לא מארחת אף פעם? או שהילדים "מסכימים" לפעמים לעבור חדר?
ללינה אני הייתי האחרונה שזכיתי להיות שם ללינה (זה קרה בלידה של תינוקי לפני שבעה חודשים)
וזה לא שהשארתי שם חוויה גרועה או טראומה חחח
גם.לפני הלידה לא היו בקטע, אבל לרגל הלידה איכשהו התגמשו..
מילא אם הייתם באים כל שבת שניה.
אכן פוגע אבל יש גם את הצד השני של האירוח שיכול להיות מורכב
קשה להבין אותו שנמצאים בצד המתארח
אצלנו בסיטואציה אחרת של בעיית אירוח בליל הסדר, החלטנו לעשות בבית ולארח (כמה שנים בודדות אחרי החתונה) ומאז אנחנו מארחים כל שנה וזה מאד מוצלח וגם מוריד את התלות באחרים.
ולא קשור למשפחה,
אבל נמצאים בסיטואציה די דומה.
חיבוק🫂🩷
שמשהו יעשה לי משהו.
אני חלילה לא מתכוונת לזה
הכי בעולם מכבדת את האחים
זכותם לא לפנות את החדר, הכי בעולם.
היה לי חשוב רק לפרוק את תחושת הפגיעה שלי,
אותם ברור שאפשר וצריך לדון. אם כי הפגיעה עדיין קיימת.
טוב, זו לא פגיעה
אלא סתם תחושה מסריחה שאין לנו איפה להיות.
ויאללה חזלש,
נתחיל להתארגן על חג בבית (מרגיש לי עלוב פחד עם ילד בן שנתיים..)
מקווה שיהיה טוב.
תודה לכן על האמפתיה, ההבנה הקריאה
ואמאלה כמה אהבה
אתן מדהימות 💖
שבקורונה הרבה משפחות צעירות עשו פסח לבד בבית ואמרו שהיה מוצלח. גם אנחנו בינהם 😉
תנצלו את ההזדמנות לעשות כמו שאתם אוהבים ולתת לילד את הבמה
לא יודעת למה
היה נחמד אבל לא השאיר חשק לעוד אחד
בקצב שלכם
יותר דגש על דברים שילדים אוהבים- שירים מהגן וריקודים
לעבור על היצירות
בקיצור דגש על מה שמתאים לכם כמשפחה.
נראה לי שבקורונה היינו פחות או יותר בשלב שלכם עכשיו, עשינו בבית וזה היה ממש מעולה לנו שיכולנו להיות בדיוק בקצב שהתאים לילדים. בסוף הם כן נרדמו בשולחן😂 אבל גם זאת היתה חוויה. נהננו מאוד ב"ה.
וחיבוק על החוויה🤗
נראה שאת מנוסה בעניין
כשהייתם עם ילדים קטנים, שאתם ןרקדתם איתם
עדיין קראתם את כלללללל ההגדה?
מה עם דילוג על חלקים - אפשר?
אפשר לקרוא בשקט ולהריץ קטעים
זה לא באמת הרבה זמן
פספסתי בני כמה הם
אבל אםשר לעצור רק בקטעים החשובים שהם מכירים ומעניינים להם
אני הייתי מביאה להם לאכול מרק טוב בזמן התפילה- לדעת שהם כבר אחרי א. ערב
והופכת את ליל הסדר וסיפור ההגדה לסוג של סיפור לפני השינה בצורה סופר חוויתית
להריץ מהר את קדש- יחץ
ואולי אפילו במגיד לשבת איתם בסלון
לספר במילים שלהם
לשיר את השירים שהם מכירים
וכשמראים עייפות- לעשות עצירה ולהשכיב לישון
ולהמשיך לבד
מוצאת את עצמי מחכה לחוות את זה
הגדול בן 2.7, מאוד אוהב שירים וסיפורים.
ננסה למצוא הגדה מתאימה לגיל הזה כדי לספר לו.
הקטן בן חצי שנה, יזרום איתנו 😃
רואה שכבר קיבלת תשובה ושאת לוקחת לכיוון טוב ושמח.
משתפת במה שאנחנו עשינו- כן קראנו את כל ההגדה אבל כשקוראים ברצף זה ממש זריז. הילדים נשנשו תוך כדי אבל באמת לא היה צריך יותר מדי. הם גם נהנו מכל השלבים באמצע והיו שותפים, בנטילות ידיים, מרור, כורך וכו'.. וכמובן אפיקומן היה הצגה שלמה🥰
בשולחן עורך אפשר להאריך איתם לפי הרמה שלהם.
אם אני זוכרת נכון, בסוף כן שרנו את ההלל וכמובן השירים בסוף, וזה השלב שהם נשפכו על השולחן (הקטן על הרצפה...) וזה היה ממש מתוק. משם ישר למיטה. זכור לי ממש לטוב💜
גם לא הייתי רוצה ללכת לשם אם ככה מגיבים, ועוד ליומיים...
אולי יש אצלכם וועדת עזרה שיכולה לשדך עם שכנים שישמחו לארח?
אולי יש זוג צעיר נוסף שאפשר לעשות איתו ביחד?
אם את גרה לידי מוזמנים אלינו בשמחה!!
אנחנו זוג כבדים פחד
ככה שלא נעים לנו להתארח אצל אנשים שלא מכירים
הלוואי הייתי מצליחה לזרום
אני אתחיל מחיבוק
אני זוכרת עוד כשיצאצי עם בעלי- דיברנו על משפחה ועל החשיבות הזאת של ההרגשה שיש לך רשת ביטחון- וכמה משמעותי זה כשהרשת ביטחון הזאת היא המפפחה ומה זה עושה לנפש
ומהצד השני- מה זה עושה לנפש- כשזה לא כך
אז עוד חיבוק ואני לגמרי מבינה את ההרגשה
אני מטבעי מאוד רגשית אבל גם שכלתנית ומנסה לעבד את הרגשות שלי בצורה שכלית ולראות מה אני יכולה לשנות
אז זאת הפרספקטיבה שלי
אם זה לא מתאים לל- דפדפי הלאה.
אני זוכרת שלקראת ליל הסדר בקורונה בעלי היה מבועת תהינו איך זה יהיה לבד והתבאסנו שזו המציאות
בדיעבד זה היה בכלל לא נורא והפך לחוויה וזיכרון מתוק
שנים אחכ הכרתי חברה ובאחת השיחות נוסטלגיה היא סיפרה לי שאצלהם זה היה נורא ובתכלס משם התחיל לנבוט בה המחשבה על גרושים (היא כבר התגרשה מאז ועכשיו מאורסת)
ואז התחדד לי ההבנה כמה ברכה ושפע יש בחיינו שאנחנו לא מעריכים
מאז אני מנסה בכל הזדמנות לראותהאת השפע במשפחה הגרעינית שלי וכמה זה לא מובן מאליו
חזרנו לעשות סדר עם המשפחות אבל היום אני רואה את זה כבונוס
ההורים שלי מתבגרים
לאמא שלי לפעמים יש יציאות שאני בולעת את הרוק (הגיל)
ולא תמיד מתאפשר מה שהיה אפשר
ומה שאפשר- אני לוקחת באהבה
מה שלא- אני גם מקבלת באהבה
כשכרנו היה מאוד מקובל שאחות של בעלי מפנה את החדר
אני זוכרת שבפעם הראשונה שהגעתי אליהם התעקשתי שבעלי ישאל אותה במפורש אם זה בסדר
וגם כשהגענו- אמרתי במפורש תודה
זה שינה את כל היחס
כי זה הגיע ממנו
אני זוכרת את הפעם הזאת שההורים שלי גילו שיצאנו עם אחי לטיול ביחד-
אני התפדחתי שלא הזמנו אותם להצטרף
ואבא שלי חייך חיוך ענק ואמר לי בגאווה- כמה נחת זה עושה לו שיש לנו חיים ואחווה משלנו שלא כוללים אותם
זה לא משו שנבנה ביום אחד
לקח לי הרבה זמן להבין שהקשר בין אחים והתקשורת בנינו היא אחריות שלנו- ולא תפקיד ההורים
הם נטעו את היסודות
תפקידנו הוא להמשיך את זה
וזה מחזיר אותי אליכם
איך הקשר של בעלך עם אחים שלו הרווקים?
האם יש קשר עצמאי מעבר למפגשים משפחתיים וביקורים אצל ההורים?
הייתי מתחילה מלהזמין אח אחד לשבת אצליכם
להזמין לצאת ביחד אחד על אחד למשו לטיול/הופעה/משחק/בית קפה/טשולנט בחמישי או כל דבר אחר שמתאים לאורך חיים שלכם
ואז כשהקשר יתחזק יהיה אפשר לפנות ישירות לאח ולבקש- אנחנו רוצים לבוא שבת להורים, יש מצב שאנחנו יכולים לישון בחדר שלך?
המקוריתבלי קשר לתת הדיון שנוצר על אחים שמפנים חדרים וכו, אני מה זה מבינה את המקום הזה של נשואים מול צעירים.
אני ממש מקווה שתמצאו פתרון
אנחנו כבר שנים עושים לבד. לא מסובך וכיף חיים. רגוע. כמו שכתבו לך הרבה משפחות עשו בקורונה לבד.
מבינה את הקושי הרב מאוד בדחייה
יש בדורנו אינדיבדןאליות מוגזמת.
כאילו קנאות גדולה למה שטוב לי ונוח לי ומתאים לי
ומסתבר בכל המחקרים שזה לא גןרם לאנשים להיות מאושרים יותר. להפך. הדכאונות והבדידות עולים ועולים.
מכיוון שמדובר על ילדים עד גיל 18 ולא אנשים בוגרים אני לא מבינה למה ההורים לא יכולים לעשות תורנות בין הילדים כך שאחת לכמה שבועות ילד מפנה את חדרו לשבת. בלי לשאול. להודיע.
בסופו של דבר פרטיות ככ מוגזמת שלא רואה את האחר, לא גורמת לאדם להיות מאושר
ולעומת זאת להיות חלק ממשפחה חמה ומגובשת זה כן גורם לשייכות ולבטחון נפשי.
ותפקידם של ההורים במקרה כזה זה לדאוג שגם הילדים הקטנים שלהם יהיו מאושרים
זה לא גיל שבו נותנים לילד לממש את האגואעסטיות שלו....
ולא מדברת על מקרה חריג... שאז כמובן ילד יקבל את פרטיותו...
מה שבאתי להגיד שמסתבר שהערך הכביכול מקודש פרטיות לא גידל אנשים מאושרים....
אני מסתכלת על זה ממש כטעות חינוכית
שורף לי המח מלקרוא את זה...
זה כל כך רחוק מאיך שאני גדלתי ואיך שאני מחנכת את הילדים שלי
אבל זה החלטה של חמותה והיא לא יכולה או אמורה לשנות את זה.
בטח לא ככלה
היא צריכה למצוא איך להתמודד עם המצב הנתון....
וכמובן שזה סופר מבאס
בעקבות השרשור הארוך הזה, ומכיוון שכולנו בע"ה נהיה הורים לילדים נשואים ורווקים,
מציעה רעיון שעשוי לעזור במצבים כאלו.
אצלנו כשתכננו את ההרחבה של הבית, תכננו חדר שינה גדול סמוך לשירותים ומקלחת והגדרנו מראש את החדר הזה כחדר אורחים.
דיברנו עם הילדים והסברנו שיש שני חדרי שינה חדשים, חדר קטן וחדר גדול.
הסברנו על היתרונות והחסרונות בכל חדר.
שורה תחתונה הילד שישן קבוע בחדר אורחים, יודע שהחדר מיועד לאורחים. החדר בנוי בצורה שתהיה נוחה לאורחים ויש שם את הציוד המיועד להם.
ככה שלבינתיים לא היו מריבות בנושא. הוא יודע שבמצב שיש אורחים הוא מפנה את החדר.
יש לנו גם חדר עבודה ויש שם ספה שנוח לישון בה כשצריך.
ככה שיש שם פרטיות, למרות שלא הכי נוח בלי כל הציוד הרגיל עד היום זה ממש בסדר, ומדובר בילד שחרד לפרטיות שלו ממש.
לא יודעת עוד כמה זמן זה יחזיק מעמד, ואם זה תקף על רווקים מבוגרים (שיצאו מהבית וחזרו) אבל אני חושבת שלפחות בהתחלה צעד כזה יכול למזער נזקים.
ברוב הבתים אין חדר מיותר. ולהגדיר חדר של ילד אחד כחדר אורחים כשילד אחר מקבל חדר קבוע זה פתח לבעיות
אני כן חושבת שצריך ללמד ילדים להיות גמישים ומתחשבים כבר מגיל קטן ולשבת לדבר בצורה פתוחה על הדברים האלה כשעולה התנגשות, ולתת תחושה שהביחד המשפחתי חשוב מאוד ועולה על שיקולי נוחות כאלה ואחרים.
וגם, הקטע של האירוח בחגים והביחד הוא עניין די שנוי במחלוקת בהרבה בתים ממה שיוצא לי לשמוע. אני ממש צעירונת אצלנו בעבודה, הרוב אצלנו הורים לגדולים/ נשואים, ובימים האחרונים עולה הרבה הקטע הזה שאין כח לארח לככ הרבה ימים משפחות שלמות. גם אמא שלי אומרת את זה. ואני שומעת את זה גם ממשפחות צעירות יחסית שפעם היו מתארחים יותר וכבר נהיה קשה ככל שהמשפחה מתרחבת וגדלה. אבל זה בעיקר מגיע מכאלה שהלינה כלולה. מי שלא דתי וזוגות באים והולכים הרבה יותר קל לו לתחושתי
אני די מרגישה על עצמי אפילו (מקווה שלא יהיו פה עגבניות) שגם לי יהיה קשה עם העניין הזה. אפילו בלי העניין של הפרשי גילאים וכו
השם יעזור
כל שנה למשל.
אצלנו זה יוצא שווה ערך כי יש חדר קטן ופרטי ופחות מאובזר
ויש חדר ברמת צימר, עם מיטה גדולה ושווה, ומלא מקום בחדר, וזולה לחברים אם רוצים ושירוקלחת בסמיכות, והחיסרון הוא שזה לא חדר שלך, אלא אתה אורח בו (וגם אחראי על סדר וניקיון ברמת צימר)
אתה לא יכול לצייר או להחליט על צבע הקירות או לשים רהיטים לא מתאימים.
וגם את החדר השני צריך לפעמים לפנות אם צריך שני חדרים..
עד ששני ילדים התחילו לישון שם וירא כי טוב ונשארו 😃
טוב לקרוא אתכן, מעריכה מאוד את הזמן שהקדשתן לזה
לסיכומו של עניין נעשה את החג הראשון בבית
קנינו כבר את מרבית המצרכים, מתישהו נסיים ניקיון ויאללה למטבח 😌
בעזהי''ת אחזור לשתף אחרי החג בתובנות
כולי תפילה שנעבור את זה בטוב 🔥❤️
בעז״ה יהיה לכם חג שמח
מקווה שתהנו!
ביותר!!!!!
אנחנו עשינו פעם ראשונה סדר בבית כשהיינו עם שלושה קטנטנים
ומאז אנחנו פשוט לא מסוגלים להתארח
אנחנו עושים סדר מותאם לילדים.
עם מלא סיפורים ומדרשים (לא כל מיני "ווארטים" שמעייפים אותם)
את ההגדה עצמה מריצים
שרים ביחד את כל השירים
ועושים את זה בקצב שלנו ובכיף שלנו.
ואחרי שהקטנים מתעייפים
נשארים הגדולים ונהנים עד הגג.
תהנו מכל רגע
גאה בכם מאד!!!!!
ירושלמית במקוראבל היית יכולה להציע לגיסייך תשלום.
אולי יה עוזר.
ויש מצב גם מיישר אותם קצת...
תהני בכול מקרה ממה שבחרת
לדעתי זה היה נותן להם לגיטימציה.
ככה הם יראו הם ההשלכות של ההתנהגות שלהם. אני מקווה שהם מספיק בוגרים להבין כמה זה בעייתי שהמשפחה של האח/הבן שלהם חוגגת לבד (למרות שיכול להיות מממש כיף, הנסיבות מצערות).
אהההה לא מצליחה להירדם מהמחשבות!!! 🫨🫨🫨
רואה את השעה ששלחת ואיתך לגמרי בזה, אני גם לא מצליחה יותר לישון בלילה ובמהלך היום אני גמורה מעייפות.. ועוד עם הילדים עליי בחופש
יאללה בע"ה שסגולת הפורום תעבוד לנו😉
נהיה אצל ההורים וזה הכי נוח 😉
יאללה בקרוב ובקלות ובבריאות גם אצלך!
גם אני ככה כל הריון מחדש
שיהיה בשעה טובה ובידיים מלאות בזמנו 🙏🙏
לשחרר ולהרפות.
אבל תכף תכף זה מגיע😀
מי מצטרפת?
תינוקי תירדם כבר!
הרדמתי את התינוק והתחלתי לנקר, אז הלכתי למיטה באמצע הצהריים עם הילדים... ישנתי שעה, התינוק ישן, בן שנתיים וחצי נימנם לידי והגדול העסיק את עצמו וגם קצת נימנם בספה...
היה נצרך כל כך!
בהצלחה לנו בהשכבות אחרי זה 😉
וואי מ19:00 אני מנסה להרדים אותה
הילדה הצטננה האף סתום היא לא מצליחה לשתות בקבוק
צרחות ועצבים
התינוק מצטרף אליה
לקום סתם מוקדם, הכוונה בימים שאני בחופש ואין קיטנה. זאת אומרת, ימי שישי...
שכל לפעם צריכה לשאול
זה כשר?🤓🤓🤓
(כלומר, יש לי לפעמים לקוחות חילונים, אבל אני לא אוכלת איתם
)
אבל יש לי קרובי משפחה חילונים.
מכיוון שהם קרובים שלנו (של אמא שלי, שחזרה בתשובה), הם יחסית בקיאים בפרטים, אבל עדיין קורים דברים על גבול המצחיקים.
פעם אחת דודה שלי שאלה אותי: "והרבנים לא מרשים לכם להפסיק להביא ילדים או לעשות הפסקות מדי פעם?" (לכי תסבירי לה שהרב שלנו בכלל אומר שאנחנו לא צריכים לשאול רב על מניעה...)
ופעם אחרת במפגש עם הורים של דודה שלי (אשתו של דוד שלי), אמא שלה לא הושיטה את היד ללחיצה לבעלי, בעל הזקן הארוך, אבל כן הושיטה יד לאחי, שבלי זקן. הוא התנצל ואמר, "אמנם אין לי כיפה גדולה כמו שלו, אבל גם אני לא לוחץ יד לנשים..." (דווקא אח של דודה שלי כן רצה ללחוץ לי יד לפרדה, והיה צורך להסביר לו שדתיות לא לוחצות ידיים לגברים...)
אבל הסיפור הכי מצחיק שהיה לי לאחרונה - כלומר לא ממש לי, אלא בפודקסט ששמעתי:
אחד מהדוברים בפודקסט רצה להשוות ספרייה של סרטים בבית של מישהו לספרייה של ספרי קודש (מבחינת הכמות), ואמר: "זה היה ממש כמו להיכנס לבית של דתיים, עם כל הספרים של קאסוטו וכל אלה..." (מישהו צריך להסביר לו שדווקא דתיים *לא* לומדים קאסוטו🤦♀️)
ברוך ה' הבייבי ישן כאן לידי. מסתכלת ולא מאמינה שהחיים השתנו בצורה כל כך משמעותית ועד לפני שמונה ימים הוא היה בתוכי ולא הכרתי את הדבר המופלא הזה.
אז לידה שניה, בבית ילד בן שנתיים.
כל ההריון התפללתי ללידה טבעית בגלל שאת הגדול ילדתי בשבוע 42 עם זרוז, ובעצם לא חוויתי את ההרגשה של צירים טבעיים.. שבוע 39 פלוס 3 נכנסת לשרותים ורואה הפרשה קצת צמיגית, אבל כל ההריון היו לי הפרשות אז לא ידעתי אם זה אומר או לא. בכל אופן מעדכנת את אמא שלי ומכינה סוף סוף תיק ללידה.
למחרת סובלת קצת מכאבים, ובערב כשאני משכיבה את הגדול פתאום קולטת שזה שאני מרגישה צורך לשרותים כל כמה דקות זה בעצם ציר. מתרגשת ומתחילה לתזמן, זה כל רבע שעה בערך. הכאב עצמו של הציר כמעט לא מורגש ומה שבעיקר אני מרגישה זה לחץ רציני.. לא זוכרת שהיה לי את זה בצירים של הזירוז וזה מוזר לי.
הולכת לישון ומעדכנת את אמא שלי שכנראה זה יקרה בימים הקרובים. אמא שלי קבעה נופש לשלושה ימים הקרובים ואמרה מראש שהיא תצא באמצע אם אצטרך.. חבל לי שתפסיד ואני ממש מקווה שהלידה תחכה שלוש ימים. קראתי פה בפורום על הרבה נשים שלפני לידה היו להם כמה ימים של צירים ואני חושבת שזה יהיה המצב אצלי.
שוכבת במיטה ומתמודדת עם הציר שמגיע בעזרת נשימות. בהריון הזה לא היה לי כח ומוטיבציה לעשות קורס הכנה ללידה וההכנה היחידה שעשיתי זה לקרוא פה על דרכים להתמודדות עם צירים, השיטה של הנשימות של @בארץ אהבתי נראה לי.
מנמנמת קצת, ובערך בחמש הצירים נעשים קצת יותר כואבים ואני מתעוררת מכל ציר וממשיכה לנמנם ביניהם.
בערך בשבע הצירים מתחזקים ומצטופפים, אני מעדכנת את אמא שלי שאולי היום זה היום ומבקשת שתיקח לי את הגדול כדי שלא יראה אותי עם צירים. אחרי כמה דקות הוא קם ואני מחבקת אותו חזק חזק ומתרגשת כל כך כשאני חושבת על השינוי שאנחנו עומדים לעבור.. פתאום יש ציר, אני סוגרת עיניים חזק ומתחילה בנשימות ומחכה לעבור כמה שיותר מהר את הנשימה השניה - שלישית שהיא שיא הכאב ומשם הענינים מתחלשים.. הבן שלי רואה אותי נושמת בקולניות ומוציאה אויר בקול נמוך, נבהל ומטפס עלי מנשק ומחבק ומרגיש שמשהו לא תקין קורה. אני אורזת לו מהר בגדים בשקית ומתקשרת לאמא שלי שתבוא לקחת אותו, מתפללת שזה יהיה לפני הציר הבא.
אמא שלי לוקחת אותו ועכשיו אני פנויה נפשית לחוות את הדבר המרגש שקורה, אני במצברוח מצויין, מרגישה באורות כזה, קצת כמו על איזה סם. נכנסת להתקלח ובטוחה שזה יעזור לי מאד כמו שתמיד מים משככים כאבים, בפועל האמבטיה עושה לי עצבים וקוצר רוח, אני לא יודעת למה ואיך אבל מהרגע שנכנסתי רק בא לי לצאת ואני אחת שמאד אוהבת אמבטיות ארוכות.. מחליטה לזרום עם התחושות שלי ויוצאת. שמה ניגוני חבד להרפיה, מחשיכה את כל הבית ומתחילה להתנסות בתנוחות שיקלו עלי את הצירים. מנסה להעזר במשקופים, בקירות, על הצד במיטה ומשום מה הגוף שלי רוצה רק להיות על הרצפה אבל זה לא נוח לי כי אני לא מצליחה לנמנם תוך כדי והייתי עייפה.. המוזיקה והחושך משרים עלי תחושת שינה.
כל ציר שמגיע אני מעבירה בחמש נשימות וכל נשימה חושבת על דבר אחר שאני רוצה להודות עליו לה' - על בעלי, ההורים שלי הילד שכבר יש לי והילד שעתיד לבוא, על הלידה שקורית בצורה טבעית כמו שכל כך רציתי, על הבריאות, הבית והחיים.
אני מתיישבת בשלב כולשהוא על הספה ומשום מה נוח לי להעביר שם את הצירים. הצירים מתחזקים ובכל ציר יש לי לחץ חזק מאד מאד למטה. משהו בלב שלי אומר לי שהעוצמה של הלחץ חריגה.
בנתיים אני בקשר כל הזמן עם אמא שלי ואנחנו מסכמות שתגיע בעשר להעביר איתי את הזמן. הניגונים מרגשים האווירה נעימה מאד ואני ממש מרגישה שאני מתקדמת.
בעשר אמא שלי מגיעה ואנחנו מנהלות שיחה נעימה שכל כמה דקות אני פשוט מתנתקת ומעבירה את הציר, מקפידה מאד להיות רפויה ולחשוב רק על הציר הנוכחי.
באחד עשרה הסבלנות שלי נגמרת ואני מבקשת מאמא שלי לצאת לבית רפואה כי אני רוצה שמשהו יזוז. אמא שלי טוענת שאני ממש לא נראית עם צירים משמעותיים ושאולי כדאי לחכות אבל אנימרגישה שמשהו צריך לזוז וחייב לעשות פעולה משמעותית כדי להזיז אותו.
אנחנו נוסעות רבע שעה לבית רפואה, בדרך יש כמה צירים שאני מעבירה בצורה טובה ברכב ואז עוד איזה עשר דקות מחפשות חניה.
נכנסות לקבלה ולוקחות מספר, הכל לוקח הרבה מאד זמן ואני תוהה מה עושים עם מישהי שמגיעה במצב קרוב יותר ללידה, האם היא גם צריכה לחכות בתור? אני מעבירה בקלות יחסית את הצירים אבל יודעת שהם יותר כואבים ומשמעותיים ממה שנראה מבחוץ. מקבלים אותנו ומבקשים לחכות שוב בחדר ההמתנה, שם אני יושבת על כדור פיזיו וזה מקל מאד. מחכות עוד איזה חצי שעה ואז מקבלים אותנו לחדר ואחות מעצבנת מגיעה ומודיעה שמתחילים מוניטור, אני אומרת לה שיש לי צירים כאובים ואיך אני יעביר צירים בשכיבה אבל היא אומרת אז תתרוממי קצת ויוצאת מהחדר.
אני מחכה חצי שעה, בכל ציר אני נשכבת על הצד ומעבירה את הציר, הוא כואב אבל נסבל ברוך ה'. אחרי חצי שעה אמא שלי הולכת לקרוא לאחות אבל הן עמוסות ואומרות לחכות.. אחרי שעה ועשרים שאני במוניטור מגיעה סוף סוף אחות לשחרר אותי. היא מעיפה מבט על המוניטור ואומרת שזה צירים לא כל כך רציפים, והאם אני מרגישה צירים.. אני אומרת לה שבטח ומבקשת לבדוק אותי. היא מכניסה את היד ואז הפנים שלה משתנות והיא אומרת את בפתיחה 4 וחצי כבר מחיקה 80 90 אחוז, זה מעולה.
אני מתרגשת מאד. הלידה שחלמתי עליה מתקרבת ואני שואלת את האחות על האופציות שמתאפשרות אצלם בלידה. היא מסבירה לי שיש מרכז לידה טבעי ששם אין שום התערבות ואי אפשר לקבל גז צחוק או משהו אחר, זה מתקיל אותי כי כן תכננתי ללדת בלי אפידורל אבל עם גז צחוק אבל אני זורמת ואומרת לה שאני רוצה לנסות לידה במים.
זה נראה שהיא קצת מתפלאה, מספרת לעוד כמה אחיות ואז אומרת לי שאני צריכה לקבל אישור מהרופאה. נכנסת לחדר עם שתי רופאות והן צוחקות עלי שאני ממש לא נראית בפתיחה 4. אני רגועה רגועה, במצב רוח מצויין, צוחקת איתן, ורק כל כמה דקות כאילו מתנתקת ומעבירה ציר עם נשימות חזקות.
הרופאה בודקת את הנתונים שלי ורואה שעשיתי הערכת משקל רק בשבוע 32 והן צריכות הערכת משקל עדכנית יותר. הרוםאה מבקשת שאשכב כדי שתוכל לעשות לי הערכת משקל אבל מיד כשהיא מתחילה היא פולטת קריאת התלהבות ואומרת שהראש של התינוק ממש ממש למטה והיא לא יכולה להעריך בצורה כזאת. עכשיו אני מבינה מה זה הלחץ החזק שאני מרגישה ושמחה שבעזרת ה' לא אצטרך ללחוץ הרבה זמן. אני עוברת לטכנאית שתנסה לעשות היא הערכת משקל והיא מנסה מה שהיא יכולה ואומרת לי מראש שהנתונים לא מדויק כי התינוק ממש למטה. הוא יוצא קטן יחסית וזה בסדר.
הרופאה מסבירה לי שנכנסים למים מפתיחה 6, ושולחת אותי להעביר עוד צירים בחדר עם מקלחת. בהתחלה אני מעבירה את הצירים על כדור פיזיו.. אמא שלי משכנעת אותי בכל ציר לדמיין איך התינוק יורד ולעשות תנועות עם האגן כדי שיתברג טוב אבל אני משום מה קשה לי לחשוב בציר על התינוק זה מרכז אותי בכאב ואני מעדיפה לדמיין דברים אחרים לגמרי כדי להסיח את הדעת מהכאב. מדמיינת את הפנים המתוקות של הבן שלי, את ההרגשה כשהוא נותן לי נשיקות, את החיוך שלי, חושבת ומודה לה' על דברים טובים שקרו לי בחיים ובאופן כללי המאמץ על מה לחשוב בכל נשימה עוזר לי ממש להעביר את הציר. אחרי עשרים דקות בערך אני נכנסת למקלחת. בהתחלה המים באמת מטשטשים ועוזרים לצירים אבל מהר מאד הצירים נהיים כואבים יותר והמים כבר לא עוזרים. בכל ציר יש לי בערך 3,4 שניות שבהם הכאב גדול מנשוא ואני לא יכולה יותר, בשניות האלה אני מרגישה שדי. די. די. אני לא יכולה לעבור את זה יותר, והרגע אפידורל. אני עוברת את הכמה שניות האלה ואז ההרגשה היא אחרת שאני יכולה ומסוגלת, אבל הכמה שניות האלה פשוט מפחידות אותי בכל ציר מחדש..
אחרי חצי שעה בערך אני אומרת לאמא שלי שאני ממצה את המקלחת ואחרי זה נבדקת, אם יש פתיחה משמעותית אני הולכת על לידה במים ואם לא אני אקח אפידורל..
הצירים כבר כואבים ממש ממש. כל ציר זה קצת כמו מלחמה לעבור אותו. הנה עברתי עוד אחד. עוד אחד. ועוד. לפעמים אני מצליחה להתמודד עם הצירים עם מחשבות טובות ואז אני מרגישה ניצחון ולפעמים הציר פשוט מפרק אותי ואז אני מתייאשת..
יוצאת מהמקלחת ומבקשת להבדק, מגיעה רופאה ובודקת ואומרת שאני בפתיחה 5 והעובר התמקם קצת יותר טוב אבל צריך עוד כמה צירים טובים משמעותיים כאלה כדי להעלות פתיחה. זה מייאש אותי ממש במיוחד שאני שמה לב שמרוב הכאב הגוף שלי כבר לא מצליח להיות משוחרר ואני קפוצה ולחוצה.
אני מודיעה לאמא שלי שאני רוצה אפידורל ומיד כשמוציאה את המילים האלה מתחילה להתרגש. בלידה של הגדול האפידורל היה החלק הכיף של הלידה, בלי הכאבים, נמנמתי שרתי וצחקתי בפתיחה רצינית מאד. ואני אומרת לאמא שלי יאללה לוקחים אפידורל הכיף מתחיל..
אמא שלי הולכת להודיע לאחיות, הם נראות מאוכזבות שאחרי שעברתי את כל התהליך ויש לי כבר אישור מהרופא זה מה שאני בוחרת אבל אני ממש שלמה עם עצמי ומרגישה שזה יהיה לי טוב. אמא שלי הולכת להביא מדבקות מהקבלה ואני מרגישה שברגע שהחלטתי על אפידורל אין טעם בעוד רגע אחד לסבול.
אני מתקדמת עם המיילדת לחדר לידה, בדרך תוקף אותי ציר עוצמתי אני נכנסת לחדר לידה ומיילדת מבוגרת מקבלת אותי ומבקשת ממני להחליף בגדים אחרי כמה שניות תוקף אותי ציר מטורף מטורף ופתאום אני צועקת צעקות גדולות כמו בכל סיפורי הלידה הקלאסיים. מרגישה לחץ מטורף למטה ובטוחה שאני חייבת לעשות שרותים הרגע, מדדה לשרותים ופתאום עוד ציר. אני יושבת על האסלה ומפחדת שיפול לתוכה התינוק שלי. הלחץ חזק חזק חזק.
אמא שלי מגיעה ואני בוכה לה שהצירים נהיו לא נורמליים ואין מצב שאני עוברת את זה. באמצע הדיבור תוקף אותי עוד ציר עוצמת אני צורחת מכאבים ומתחננת לקבל אפידורל הרגע. המיילדת אומרת בנחת שהיא קראה למרדימה וזה יקח זמן. אני מרגישה בכל ציר שאני הולכת למות ומליון סכינים מבתרים אותי בבת אחת, מרגישה לחץ לעשות צואה, מרגישה ממש שעומד לצאת לי.
המיילדת אומרת פתאום שזה יקח לפחות עוד חצי שעה עד שהאפידורל יגיע כי צריך שהבדיקות דם שלי יגיעו מהמעבדה. אלא אם כן יש לי משהו עדכני מהשבועיים האחרונים. אני מרגישה שעוד רגע אני באמת מתה ואומרת לה שיש לי למרות שאני יודעת שעשיתי בדיקות דם לפני חודש. בין הצירים מתאמצת לפתוח את האפליקציה של כללית ולא מוצאת את הבדיקות. הצרחות כאב שלי מסבירות לה כשנראה שאין אפשרות לחכות עוד והיא מעלימה עין מהעניין. סוף סוף המרדימה מגיעה ואניצורחת לה שבבקשה תביא לי אפידורל דחוף. הכאבים כל כך עזים שאי אפשר לתאר ובעיקר אני מרגישה לחץ מטורף למטה. היא אומרת באדישות שהיא הולכת להביא את הציוד שלה ואז תוקף אותי ציר מטורף אני כורעת ואומרת לאמא שלי שאני הולכת לעשות כאן על הרצפה ולא אכפת לי שזה ילכלך הכל. משום מה לא מצליחה להבין שהרגשה כזאת זה אומר שהתינוק עוד רגע יוצא. אני צורחת להם שאני לוחצת לא אכפת לי מה קורה וברוך ה' הציר עןבר אבל מיד אחריו מגיע ציר נוסף.
המרדימה מגיעה ואני בוכה לה שבבקשה תזדרז אני חייבת אפידורל, היא מבקשת ממני לשבת על המיטה ואני בקושי מצליחה אבל הצורך העז באפידורל גורם לי לעשות את הבלתי יאמן. היא מזריקה ואני תופסת חזק בידיים של אמא שלי כי אני באמצע ציר נורא ואז היא אומרת לי שהיא שמה קצת למעלה ויכול להיות שיהיו לי כאבי ראש אחרי הלידה. באותו רגע לא מעניין אותי כלום, אני בקושי שומעת אותה רק מחכה שיעבור כבר. מגיע ציר את חציו הראשון אני מרגישה בעוצמת ואת החצי השני כבר פחות מרגישה. הכאב מתעמם מייד וסוף סוף אני יכולה לנשום ולהרגע. אחרי פחות מדקה המוניטור מתחיל לצפצף. המיילדת מעיפה מבט דואג במוניטור ואז מבקשת לבדוק אותי כי יש האטות בדופק וזה אומר או שיש בעיה או שהתינוק כבר יוצא. ובאמת אני בפתיחה מלאה. מסתבר שכל הדקות האחרונות היו כבר בצירי לחץ וזה מרגיע אותי להבין אתזה.
אמא שלי מתרגשת ומתחילה לבכות. היא אומרת לי הנה התינוק שלך מגיע.. אבל אני צריכה קצת לנוח אחרי הדקות האחרונות ומבקשת עוד לא להתחיל בלחיצות.
אחרי כמה דקות אני לוחצת ומרוב כל המתח של זמן הזה לא מצליחה ללחוץ טוב, המיילדת מנסה לכוון אותי ואני פשוט מודעת לזה שמשהו לא הולך לי. אחרי כמה לחיצות כאלה המיילדת מתייאשת מתיישבת על הכסא ואומרת לי ולאמא שלי כנראה שזה יקח עוד הרבה זמן.. בלב שלי אני יודעת שזה לא נכון ושכמה לחיצות ממוקדות יוציאו את התינוק. ובאמת מגיע ציר אני לוחצת ולוחצת ועוד ציר קטן ופתאום מרגישה משהו יוצא ממני וזה התינוק שלי. אני אפילו לא רואה את הפנים שלו אבל מחזיקה אותו הפוך רק בגב וכל כך מאושרת תודה לה' תינוק בריא ושלם כמו שהתפללתי. פחות משעה אחרי שהייתי בפתיחה חמש.
אחרי כל המאורעות האחרונים אני מרגישה שחייבת לנוח, התינןק לא כל כך בקטע לינוק והמיילדת מנסה לעזור לי עד שמתייאשת. אני מבקשת שיקחו לי את התינוק ונחה קצת, יש לי קרע קטנטן פנימי ותופרים אותי לוחצים לי על הרחם וזה כואב אבל מוציא כמויות של קרישי דם ומעבירים אותי לחדר התאוששות.
המשך סיפור האשפוז עוד מעט
מזל טוב!! איזו גיבורה את!!!!
ואיזה כיף להיות אחרי!
כתבת ממש יפה ומרגש..
נשמע ממש חוויה לא פשוטה הצירים שבאו פתאום ככה. הזדהתי מאד עם הצירים הסיוטיים בזמן האפידורל..
יאללה מחכה להמשך..
מזל טוב!!
כל הכבוד לך כמה כוחות נפש!!
רק.. סליחה אשני אומרת- אבל איך הם לא הבינו שזה צירי לחץ???😉 זה ההכי קלאסי לש צירי לחץ מה שתיארת .. ובדר''כ בודקים פתיחה לפני אפידורל ולא נותנים בפתיחה מלאה לרוב..
ואם זורם לך לכתוב בפרטי איפה ילדת?
רצו לבדוק אותי האמת אבל צרחתי שאני עולה למיטה רק בשביל אפידורל
ילדתי באסף הרופא
ומיילדת מנוסה אמורה לזהות שכשמישהי שהתמודדה מהמם כמוך עם צירים כל הזמן פתאם יצשתפנית לשתצעקות ולחץ והיסטריה לאפידורל והרגע
זה 99אחוז אומר פתיחה מלאה עכישו או בעוד 2 דקות
ברור שאם את בוחרת באפידורל זה זכותך המלאה
אבל בשלב הזה לרוב מיילדות יציעו לנסות כבר לבד כי י ש מצב ש3 לחיצות הוא בחוץ ועד שהאפידורל משפיע.. לפעמים לוקח יותר זמן
קיצר
מטורף הסיפור שלך ועכשיו קראתי על האשפוז אימאלה איהז סרטטטט
את באמת גיבורה אמיתית
ואגב.. מישהי המליצה לי לפני הלידה הקודמת שלי על הבי''ח ההז.. ולפי מה שתיארת הוא נשמע לי יחסית עמוס- גישה לא טבעית...או שזה סתם נדמה לי?
ילדתי שם ובשערי צדק. אסף הרופא היו משמעותית טובים יותר.
בשערי צדק היה לי סיבוך שראו כבר בהריון ואחרי הלידה החמיר. אף רופא לא בדק אותי כל האשפוז. אני התחננתי לאחיות שיקראו לרופא שיראה אותי וכל פעם מחדש הן הופתעו שאף אחד עוד לא הגיע. בסוף סרבתי להשתחרר עד שיבדקו אותי. אחרי שסוף סוף הגיע רופא הייתי מאושפזת עוד שבוע עד שהסיבוך נפתר.
באסף הרופא, בלידה הראשונה באמת לא ידעתי לדרוש דברים והיה פחות מוצלח. לא דחפו התערבות, אבל היה פחות יחס כי לא נראתי כאובה וכשלקחו את התינוקת לתינוקיה לא הסכימו להביא לי אותה עד הבוקר (9 שעות מהלידה) כי לא היה מקום בביות מלא. אבל בלידה השניה ידעתי לעמוד על שלי ולא היו דברים כאלו. ובשתי הלידות היה ביקור רופא פעם ביום והעברת מידע בין צוותים רפואיים
אבל באסף הרופא אני תמיד שומעת סיפורים לכאן ולכאן יש כאלה שממש ממש לא מרוצות ויש כאלה שממש כן
אם מישהו לוקח ממני את התינוק ולא נותן לי- בלי סיבה רפואית אמיתית..זה מבחינתי ממש הדבר שהכי מרתיח אותי ברמת המוכנה לתבוע אותם כי אין זכות למנוע מאמא להיות צמודה לתינוק שלה אם היא רוצה . אז מה אם אין מקום בביות מלא? אז תשהיה איתך איפה שאת. זה לא אמור לפגוע בך אם להם אין מקום.
לקחו אותה לבדיקות ואז עד שקיבלתי חדר לקח זמן.
כשבעלי הלך לקחת את התינוקת אמרו לו שבלילה אי אפשר והוא פשוט הלך הביתה 🫣
כשביקשתי שוב אחרי שעה הם רצו שאבוא לקחת לבד ולא יכלתי לקום עד שאחות תבוא לעזור לי (נהלים) ואף אחות לא היתה פנויה למלא זמן.
אבל כמו שכתבתי, בלידה השניה למדתי להתעקש על דברים והיה ממש טוב שם. לידה טבעית, חדר עם שניים, התינוק היה איתי כמה שרציתי, בדיקות לכל מה שצריך ואחיות נגישות.
ולא מכבדים את הבקשה שלך
ממש רגיש
ומדהים שלמדת לבקש ולדאוג לעצמך זה מהמם
ומעניין ..בכללי י ש להם גישה טבעית או פחות?
והעומס 'ם- זה ככה לרוב שעמוס?(תמיד יכל להיות ..אבל יש בתי חולים יותר עמוסים ויש פחות)
בעלי מגיע עם מגש סושי ענק, אנחנו נחים קצת בהתאוששות, התינוק ישן.
מביאים אותי לחדר, חדר פרטי וענק. ביקשתי להיות באפס הפרדה. אני מצליחה להניק את התינוק ברוך ה' ועונה קצת לאנשים בוואצפ.
הולכת לישון וקמה עם כאבי ראש מטורפים, מרגישה כאילו הניחו לי בית על הראש. כאילו הרדימו לי את הראש. לא מצליחה להזיז אותו לא מצליחה להסתכל למטה כלפי התינוק, לא מצליחה בקושי לקום מהמיטה. אבל ברגע שאני מניחה את הראש ישר על המיטה בלי כרית אפילו הכאב נעלם.
מעדכנת את האחות מגיעים לבדוק אותי, בדיקות דם וכו' ואחרי כמה שעות מגיעה רופאה מרדימה לדבר איתי.
מסתבר שבגלל שלקחתי אפידורל בפתיחה מלאה היתה סטיה וזה גרם לנוזל מחוט השדרה לנזול לראש. הרופאה אומרת שזה קורה לפעמים וזה סיבוך די נפוץ של האפידורל ושאפשר להכנס למן ניתוח כזה שבו מחדירים דם מהוריד למקום של האפידורל וזה יוצר קריש דם וסותם את החור. או שאחכה שבועיים בערך עד שיעבור בעצמו.
אני מותשת, סחוטה נפשית ופיזית ואין לי כח לשום סיבוכים, באופן כללי פרוצדורות רפואיות מאיימות עלי מאד. אני אומרת לרופאה שאני מעדיפה לחכות ולא רוצה לקחת סיכון.
הרופאה הולכת ואני בוכה ובוכה, לא יכולה לזוז בכלל מרגישה כל כך מוגבלת, התינוק ישן ושקט ומוסיף לי יסורי מצפון. מתקשרת לרופאה קרובת משפחה להתייעץ והיא ממליצה לעשות את הניתוח הזה.
כמה שעות בלתי נסבלות עוברות. אני לא יכולה לקום מהמיטה, לא יכולה לזוז בכלל, מניקה בלי לראות את התינוק. מגיעים לעשות לו את הבדיקה שבכף הרגל ועני לא יכולה אפילו להיות לידו מרוב הכאב.
באיזשהו שלב החלטתי שאני רוצה לעבור את הניתוח הזה והודעתי לאחות היא עדכנה את הרופאה ותוך כמה שעות כבר הורידו אותי לחדר ניתוח.אני יומיים אחרי לידה, צריכה להפרד מהתינוק החדש שלי, מרגישה כל כך מבואסת שגם לקחתי אפידורל שלא ממש עזר לי ובאמת את כל הלידה עברתי בלעדיו, וגם נפלתי על הסטטיסטיקה של אלה שהאפידורל מסתבך להם.
נותנים לי חלוק, מורידים את כל החפצים האישיים ואני כל כך לבד. האווירה של חדר ניתוח מאיימת וקרה, אני רק רוצה שיגמר.
מכניסים אותי לחדר ניתוח, ממש כמו בכל הסיפורים עם מנורות גדולות מעלי והמנתחת מסבירה שזה לא בהרדמה כללית, אני פשוט צריכה לא לזוז ולהגיד לה מתי שאני מרגישה לחץ חזק. אני רועדת כולי, מרגישה חשופה ומפוחדת. כבר לא יודעת אם באמת כואב לי או שאני מדמיינת שכואב. בוכה בלי הפסקה ובאופן כללי מרגישה שקילפו מעלי את כל השנים שלי וחזרתי להיות ילדה קטנה.
הניתוח נגמר, אני צריכה לשכב שעתיים על הגב, מכניסים אותי לחדר התאוששות ואני מעבירה את הזמן בלהקשיב לכל סיפורי הניתוחים הקיסריים של הנשים בחדר. ברוך ה' הזמן עובר מהר ומחזירים אותי למחלקה, המלאך הקטן שלי ישן כל הזמן ולא היה רעב כמו שחששתי.
אני מנסה בזהירות לקום מהמיטה וברוך ה' הכאבי ראש עברו לגמרי! מרגישה שקיבלתי את החיים מחדש. לא מפסיקה להודות לה' על הנס הזה. פתאום מרגישה כמו יולדת רגילה, קצת חלשה אבל חיה ומתפקדת. אנחנו נשארים במחלקה עוד לילה ולמחרת בבוקר משתחררים בשמחה.
אני הולכת לבית החלמה לכמה ימים להתאושש והחוויה מוזרה אבל אני נחה כמו שצריך וחוזרת מיד לברית שמחה בריאה ומאושרת.
לא רצתי לכתוב קודם כדי לא לבאס וגם ילדתי רק קיסרי, מרשה לעצמי כי כבר כתבת את הבאסה. זה ממש היה נשמע לא להיט שנתנו לך אפידורל בשלב הזה ורק מלקרא סיפורי לידה היה די ברור לי שאת בסוף אז הן בטח אמורות לדעת.. וגם סתם לא היו נשמעים סופר קשובים ואת היית ממש מלכה מודעת לעצמך ברמות. מזל שעשית את הניתוח הזה מה שזה לא היה ושזה הועיל ושהצלחת אח''כ לנוח ולהתאושש ולהיות בטוב. רק בריאות ונחת.
קשוח
ב"ה שעכשיו אתם בסדר
ואיזה באסה עם הסיבוך!!! זה באמת סיבוך נפוץ אבל סיוטי🤦 טוב שאת אחרי!!🩷 התאוששות קלה וטובה💓
אחרי מעשה קלטתי שהם באמת לא היו קשובים
וגם לא התנצלו אפילו פעם אחת על האפידורל שהם שמו לא טוב..
קראתי בנשימה עצורה
הרבה מזל טוב!!!
זהו, אמרתי את זה.
הוא מתיש אותנו, סוחט אותנו.. פשוט לא כיף איתו. כל האווירה בבית נהייתה סיוט בגללו.
היינו אצל פסיכולוגית טיפול ארוך עזר קצת והכל חזר שוב. ועכשיו אנחנו מחפשים הדרכת הורים טיפולית.
ועצוב לי נורא. הוא הילד שלי, אבל כשהוא נכנס הביתה אני לא שמחה.
אני אמא נוראית, אוף.
לא יודעת אם את מחפשת גם המלצות, אבל אם כן, אז לא מנסיון לצערי אבל מדריכת הורים שאני מאד אוהבת ועוקבת אחריה נקראת מיכל אופנהיים. הרבה מהדברים שהיא אומרת עוזרים לי אפילו בהבנה מחודשת.
ילד מאתגר זה באמת מאתגר, והוא מכניס אותנו למתח תמידי מפני ההתפרצות הבאה, ולכן באמת קשה להיות בנחת כשהוא נמצא.
מציעה לך - רק אם את מסוגלת - לעשות לעצמך רשימה של דברים טובים בו. תנסי לחפור מתחת לאדמה. אפילו רק לכתוב - יש לו עיניים יפות ודברים בסגנון. זה יכול קצת לעזור להרגשה שלך מולו.
ומחזקת אותך באמת לחפש הדרכת הורים טובה❤️
דווקא איפה שההתבוננות היא מעמיקה מוצאים אוצרות יקרים מפז.
אם מה שגורם לך חשש זה השלוף אז לגמרי תרגישי בנוח.
תנסי להיאחז בדברים הקטנים.
וגם לייצר זמן נקי משיפוטיות להיות יחד. זה יכול להיות גם 5 דקות. אבל שאתם נטולי הפרעות וחסמים.
תאמיני שאתם מסוגלים לצלוח את הריחוק ויבואו ימים טובים יותר
🤗
זה קשה ממש להרגיש את ההרגשה הזו שאין כוח לילד שלך, ואת לא אמא נוראית, לאמא נוראית זה לא היה מזיז!!!
דבר שני, אם תרצי לכתוב מאיפה את אולי אוכל לסייע במציאת פסיכולוגית מתאימה
שאלתי רב אם צריך לצום והוא הפנה לרופאה שלא ממליצה
ומפה מתלבטת מה לעשות כי באופן כללי היא לא בעד צום בהריון.
מישהי שגם פסקו לה בהריון עם סכרת לא לצום?
גם לא ביום כיפור
אבל אולי זה תלוי כמה את מאוזנת
צום עם סוכרת הוא מסוכן, וצום עם סוכרת בהיריון הוא מסוכן כפול 2.
בכל ספר הלכה שפתחתי סוכרתיים הם הדוגמה הראשונה לחולה שפטור מצום..
יש סיכון לנפילת סוכר, או התייבשות שתביא לצירים מוקדמים.
בתשעה באב אין שיעורים, אז לפחות תשתי כמו שצריך.
ואוכל יכולה להסתפק במינימום שצריך.
בע"ה בבריאות ובשמחה!
אפילו ביום כיפור אני שותה ואוכלת לשיעורים..
אם תצטרכי תפני למכון פועה, יש להם הנחיות מסודרות.
גם לי הנחו בסוכרת הריון לאכול לשיעורים גם ביום כיפור, זה קצת מוזר אבל ידעתי שזה בשביל העובר.
כולל כיפור שלא צמתי בו.
הרב הנחה אותי איך לאכול לשיעורין.
והיתה לי סכרת מאוזנת.
אני גם מכירה שלא צמים בכלל כמו שהשאר כתבו פה
ביום כיפור שיעורים, צריך הדרכה של רב ורופא ירא שמיים איך
שזה לפעמים תלוי ב''עד כמה חמורה הסכרת"
היו פעמים שצמתי כיפור
והיתה פעם ששתיתי לשיעורים מרק טחון
בשני המקרים הייתי על דיאטה בלבד, ללא הזרקת אינסולין
בשניהם.
חידשו לי..
לקראת כיפור אתייעץ בע"ה
של אטתה שנה, והסוכר שלי ירד נמוך.
כששברתי את הצום באזור 11-12 על משהו ממש סביר (כריך מלחם מלא) הסוכר קפץ ממש גבוה.
זו הסיבה שסכרתיים צריכים לאכול כל 3 שעות.
אז התיעצתי עם רב והוא אמר בכיפור לצום בלילה ולשתות שיעורים מרק מזין בבוקר.
אבל בהריון שלפני כן עם סכרת הריון לא היתה לי בעיה כזו, וכיפור עבר מצוין. וגם ההריון שלפני לפני.
כנראה המצב החמיר באחרון...
לכן זה ממש לא גורף.
מי שמזריקה אינסולין זה יותר בעייתי לצום למיטב ידיעתי.
הכי טוב להתיעץ עם רב לפי המצב שלך.
בהנקה למשל אני צמה רק בלילה
בהריון אני צמה כי יחסית קל לי לצום
הם אמנם שניהם צום חמור
אבל הם שונים וזה חשוב לדעת
למשל לרוב הדעות אין שיעורים בתשעה באב-מי שפטור פשוט פטור וצריך לאכול ולשתות כרגיל(כלומר רגיל של תשעה באב-אוכל פשוט,לא בשרי וכו)
יום כיפור לרוב ינחו שיעורים, תלוי ברמת הקושי- לפעמים ינחו שיעורים מתחילת הצום כדי לא להגיע למצב שצריך כמות גדולה יותר, לפעמים שיעורים רק של נוזלים לפעמים גם של אוכל לפעמים הנחיה לצמצם מרווח בין שיעורים... ורק אם זה לא מספיק ינחו לאכול רגיל.
צריך לזכור שיום כיפור הוא דאוריתא ותשעה באב דרבנן. זה לא אומר שהוא לא חשוב, ודאי שכן, אבל עדיין הוא לא באותו קו כמו יום כיפור.
(הכוונה לחולים שלא בסכנה)
אבל בשניהם לא יצא לי לשמוע על פטור גורף לנשים בהיריון
שלום. אשמח לעצתכן..
אנחנו זו''צ, עוברים עוד מעט דירה ומתלבטים בין 2 אופציות...
א. דירה קטנה וחמודה, היתרון שזה קומת קרקע, החיסרון שזה חדר וסלון.
ב. דירה גדולה, 3 חדרים, חסרון שזה קומה 3...
מבחינת כשיהיה הריון ואח''כ תינוק, מה עדיף? לסבול קומה 3 בלי מעלית אבל יהיה עוד חדר או להסתדר כמה שאפשר עם תינוק בחדר ובלי שידת החתלה וכו'?
או שיש עוד נקודות שלא חשבתי עליהן?
ואם הדירה של החדר וסלון- עד איזה גיל של התינוק זה עדיין אפשרי ואם יש טיפים איך לסדר את זה...
תודה!!
יש לנו כיסוי מיטה שפורסים על המיטה בבוקר, ועליו אני מחתלת (וגם שמה משטח התחלה חד"פ מתחת לילד - משתמשת בו כמו רב פעמי עד שכבר מתלכלך או מתבלה...)
גם אני אף פעם לא הרגשתי שחסר לי שידת התחלה...
עשיתי היום העמסה של מאה.
ויצאו לי תוצאות גבוליות שבשום הריון לא יצא לי ככה. מבאס ברמות.
לא מצליחה להתרומם מזה שנכנסתי לסכרת. ובדיקות ומעקבים . איך שורדים את זה???
בדיקה ראשונה יצא 92(צריך עד 95)
בדיקה שניה יצא 163 (צריך עד 180)
בדיקה שלישית יצא 141( צריך עד 155)
בדיקה רביעית זה אקבל מחר תשובה .
אבל הבדיקה בצום! אוף אוף אוףףף
זהו זה נקרא סכרת?
למרות שהייתי בהריון בסיכון מאלף סיבות באמת משמעותיות מהסכרת הכי התבאסתי
בפועל זה היה הריון שירדתי מלא במשקל ולא עליתי כמעט וכולם החמיאו לי שאני נראית מהמם, וב"ה התלחתי להיות מאוזנת לגמרי עם תזונה
שזה מהמם ברור
אבל קשה לי לעכל את זה
ובכלל תפנה אותי בטח להריון בסיכון וזה כבר אין ליד הבית ויטרטר אותי יותר ובכללי מרגיש לי שהכל נהיה מסובך
זו לא סכרת כי את צריכה שתי חריגות
ממני, שרק לפני יומיים גיליתי על סכרת ועכשיו בגמילה מסוכר 😔
כן אבל הראשונה גבוה ממש
לכן אני לחוצה
זה השתנה ומספיקה חריגה אחת כדי לתת אבחנה של סכרת
