כואב ממש!

הייתי נעלבת כל כך שלא הייתי רוצה לבוא כבר...

אין לי מה לומר!

נראה לי במקומכם הייתי עושה בבית ומשתדלת שיהיה מדהים עד ששנה הבאה תרצו שוב

ממש קשה להרגיש דחויים

מאחלת לכם שתמצאו פתרון מתוך שמחה

לק"י

או אולי למצוא דירה?

איזה מצב לא נעים😓

דירה בעלי מנסה לחפש, אם אחד לא יוצא תחומיים

ואחד שכן יוצא רצה סכום מטורף

גם אם נמצא דירה, לא ממש מתחשק לי ללכת כשאני לא מרגישה רצויה.

אם היינו רצויים הילדים מיוזמתם היו מפנים את החדר (זה אפילו לא ברמה של לישון על מזרון בסלון, יש מיטות בחדרים אחרים אבל כל אחד רוצה את שלו)

מבינה את התחושה של להתחנן כדי שתסכימו לארח אותנו 😔

אבל לא הייתי מסכימה עם המסקנה שלך,

כלומר בלב כן, בטח, זה פוגע ממש,

אבל בשכל - ילדים מטבעם אגואיסטים, וכנראה שכל אחד רוצה שמישהו אחר יפנה את החדר, וזה לא שהם לא רוצים אתכם, הם פשוט לא מוכנים לשלם את המחיר של לוותר על החדר ליומיים.

זה באמת נורא פוגע,

אבל אם תצליחו למצוא פתרון, אל תקחי את זה למקום של אנחנו לא רצויים, כי חמותך כן רוצה אתכם, ואני מניחה שגם הילדים רוצים, רק שאין להם חשק להתאמץ בשביל זה.

אולי יש אח או אחות שעושים בבית ויישמחו לארח אתכם?

מתלבטת

יש לי אחים שעושים ליל הסדר לבד

בשגרה אנחנו מתארחים ומארחים וממש כיף לנו ביחד.

מתלבטת כי ליל הסדר מרגיש לי כזה חג נורא משפחתי

גדלתי כל-כך חזק על הקטע הזה של 'והגדת לבנך' שהזוג הולך להורים של האיש

מקסימוםםםםםםם להורים של האישה למרות שהורי הבעל קודמים

בגלל הקטע של לספר לבן

בקיצור

את יודעת מה, אנסה לשאול

וואי דווקא ממש מתחשק לי

טוב, מנסה ומעדכנת 😃

גם שהיו לי רק 3 קטנים והיתי ממש אחרי לידה

ובא נגיד בשפה עדינה אני לא נחמדה כלפי ילדים אחרים שמעצבנים ומציצים אז עשינו לבד בבית- כלכך נהנתי... באמת

ליל הסדר הראשון שהיה כלכך כיף מרתק ומחכים גם לילדים. ממש הרגשתי שקיימנו ככה והגדת לבנך...

פעם שניה זה יה בלידה של הרביעי

ואח"כ קורונה אז שוב ביחד

זה היה הלילות סדר שכלכך נהננו מהביחד, מהמשפחיות שלנו

עכשיו חמתי הזמינה אותנו (שנה שעברה היא הייתה אצלי)

זו החוויה שלי בכל אופן

בחגים אחרים- ארחנו זוגות חברים שהם גם משפחה פלוס כמה ילדים- וגם בפרמט הזה נהננו מאוד עד לגג

זו החוויה שלי בכל אופן

למדתי להנות מזה די מהר

אחים של בעלך?

סליחה על הבוטות אבל מי שואל אותם?

זה הבית של ההורים שלהם..

לא מכירה ששואלים אותם בכלל..כמובן אפשר להיות נחמדים והכל אבל זה לא הבית שלהם גם אם הם בני עשרים

לבקש מרווק לפנות את החדר שלו לטובת האח הנשוי, יכול ממש להכאיב.

בכלל בכלל לא מדברת על המקרה כאן, אבל זה משהו שלא מספיק מודעים אליו.

בטח אם זה רווק מבוגר, אבל לא רק.

את כל הנתונים של הילדים

זה ממש לא צריך להיות העניין של הזוג בעיניי

והרווקים צריכים גם לזכור שעם כל הכבוד, הבית הוא של ההורים גם אם הם גרים בו 

לק"י

לא בטוח שכולם רווקים מבוגרים.

לא מתייחסת למצב כאן. אלא באופן כללי להערה על אחים.

ויש כמות מיטות שמסםיק לכולם בחדרים סגורים

(בחדר אחד 4 מיטות, בעוד שניים יש 2 מיטות)

ככה שמי שיוצא מחדש זוגי, יש לו מיטה נוחה בחדר אחר

כולם שם בטווח גילאים של 10-18

כולם שם ממש מתנגדים

ההתנגדות היא לא רק לנו אלא ממש לכל האחים

זאת אומרת, הכי לא אישי נגדנו

אחות שגרה בעיר אחרת לא הייתה אצל ההורים כמה חודשים כי היא לא רוצה דירה ואף אחד לא מועיל בטובו לפנות את חדרו. 

נשמע די חריג, האמת

הוא אח שלהם! לא איזה חוצן... ממש לא מובנת ההתנהלות.

האמת שלא ברור לי למה ההורים לא מציבים עובדה. אתה ואתה בחדר x כדי ששושנושי ובעלה והילדים יבואו. זהו! 

במיוחד במשפחות גדולות

הילדים רוצים פרטיות ושקט

רואה את אחיות שלי הרווקות עושות ווטו על כמויות של אורחים (ויש הרבה מקום וחדרים)

יש מורכבות באירוח ולפעמים קשה להבין אותו כל עוד לא מארחים ובכמויות 

לא אוהבת אנוכיות. במיוחד לא כשזה לא לישון בסלון זה פשוט לעבור חדר. 

כאילו, אני לא יכול להתכבד רגע ולפנות את החדר, ומצדי שאחי יעשה את החג לבד?

זה לא אחים זה. סליחה. 

ואני התחתנתי מאוחר, ואחי הקטן התחתן לפניי. 

ונתתי את החדר. והם נתנו את החדרים שלהם לילדים של בעלי.

אין מצב שהם היו אומרים לנו לא (ואני מדברת על הילדים של בעלי, כן?)- זה מבחינתי ניכור מטורף.

לא מבינה איך הורים לא עושים סוף להתנהגויות אנוכיות שכאלה. מה קרה? ערב חג. כאילו שכל שבת זה ככה... מה קרה, אסור לבן אדם להתמודד עם תסכול בחיים האלו?

שהאחות לא היתה כי היא לא רוצה להתארח בדירה אחרת

ואף אחד לא רוצה לפנות את החדר

זה לא בהכרח אנוכיות אולי יש שם גם ככה הרבה אנשים והרבה אורחים ככה שהחדר נשאר המקום היחיד שיש בו פרטיות 

למשך כמה ימים.

זה מותר, זה אפשרי, וזה שיעור לחיים.

מי שקשה לו מאוד, יכול ללכת לחדר כשהוא מזהה שכולם בסלון, או להיות במטבח כשכולם בחצר, או אפילו להיות ער עד שעות הלילה המאוחרות אם ממש יד צןרך בלבד.

פרטיות היא לא ערך.

לתת לאחיך מקום זה ערך.

אפשר וגם חובה בעיניי לדרוש מהאחים האחרים להתגמש, וכן, גם אם זה אומר לוותר על הפרטיות שלהם.

זה חינוך לחיים.

של מה עיקר ומה תפל.

של נתינה לאח שלי, גם אם זה לוקח ממני.

איפה התבלבלנו שפרטיות של ילד בן 10 קודמת לאח הנשוי? 

לק"י

וחושבת שהאמת איפושהו באמצע.

אבל שלאח שלך אין איפה להיות בחג, ואתה לא מוכן לעבור חדר (פעם ב..) זה כבר מוגזם.

אם כל שבת מישהו מגיע להתארח זה עלול להיות קשה, זה גם להתכונן ולעשות וגם לוותר על החדר.

כל שבת.

וחג פסח זה לא כמו שבועות או כמו שביעי של 9סח, או סוכות ושמחת תורה.

חג פסח זה כבד, ולעשות אותו לבד זה סופר כבד.

לפרטיות אפשר למצוא פתרונות,

אבל צריך לקחת בחשבון שקודם כל טובת האח הנשוי לנגד עינינו, ואז בודקים איך כולם מתמקמים כדי שיהיה כמה שיותר נוח לכולם.

לא- אם אין לי את הפרטיות שלי, אז שיקפוץ

זה לא

מעבר לזה שלילדים שלי גם לא יהיה חדר לבד מן הסתם😉(וזה גם לא אידאל מבחינתי כי מאמינה ישתחנכו מלכתחילה לתשף ולחיות יחד וזה הכנה לחיים והכנה לזוגיות מבחינתי. זה לא סותר פרטיות לפעמים..כמובן משותר

אבל פרטיות הז לא ערך

זה צורך.

מובן

אבל לא תמיד הוא הראשון במעלה

אם כל שבת היה לארח והיה מאוד עמוס היתי אני מתאמצת לפעמים למצוא דירה

וכשלא מוצאת אז מאפשרת לו למצוא מענה לצורך גם בדרכים אחרות- לדבר איתו יחד להבין איפה בעיקר הקושי ואיזה פתרונות יכולים להיות גם אם הם מגיעים

ואחת ל..גם מפנקת את הרווקים באופן מיוחד באיזו שבת אחת לחודש-חודש וחצי גם שבת של שקט וגם אוכל מפנק במיוחד

בעיני אי אפשר גם לבחור צד

שתמיד הרווקים יקבעו את הטון או רק הנושאים

זה סוג לש חכמת נשים בנתה ביתה..להלך בין הטיפות

הייתי עם אחותי בחדר.

זה השתנה אחרי ששתי האחיות הגדולות שלנו התחתנו ופינו את החדר שלהן כשהייתי בת 14. נכון שלפעמים זה היה מעצבן אבל מוצאים דרך לפרטיות ולשקט אם צריך.

לאחיותיי הגדולות לא הייתה פרטיות עד החתונה (ומסתבר שלא לגמרי גם אחריה אם להיות עם עוד מישהו בחדר נקרא חוסר פרטיות...) הן יצאו סבבה. לא רואה אצלן חסכים בנושא.

אני הייתי עוברת חדר בשביל האחים הנשואים שלי, וגם מארחת לפעמים אחיינים בחדר שלי. אפשר לחיות עם זה בטוב אם שמחים שהאחים מגיעים.

איכשהו אף פעם לא היה דיון בנושא. ברור מאליו שהאחים באים וברור מאליו שיש מקום לישון לכולם. השאלה איזה ערך גובר - המשפחתיות או הפרטיות?

ולא רציתי לישון לבד (גם אם היה לנו חדר נוסף).

מקווה שגם לילדים שלי יהיה טוב ביחד בחדרים, ושימצאו את הפרטיות שצריך בצורה אחרת.

של פרטיות להיות לבד בחדר

אלא

אירוח שעלול להיות מעמסה גדולה על הילדים שנותרו בבית

שכולל בתוכו גם מעבר מהחדר ואי גישה לחפצים האישיים וגם דברים נוספים כמו בלגן ולכלוך שמשאירים, עבודה רבה סביב האירוח, רעש שהאורחים עושים וכו.

יש ילדים שזה יותר זורם להם ויש ילדים שפחות

בעיניי בתור הורה חייבים לשים לב לילד שזה מפריע לו ולתת פתרון הולם בשבילו

הפותחת לא כתבה (והיא כמובן לא חייבת לכתוב) כמה אירוחים מתרחשים שם, אם יש אירוח כל שבת או כמעט כל שבת, אני ממש מבינה את הילדים שמנסים לצמצם את האירוח, כי הוא עלול להיות ממש מעמסה

מכירה את זה מאחיות שלי (הרווקות) שממש יש להם אישו עם אירוחים (יש מלא אצל ההורים שלי)

אני רוב השנים מארחת ולא מתארחת, זה קשה לארח ולא מובן מאילו בכלל וברור לי ששום אירוח לא יהיה על חשבון ילד קטן שמתנגד.

הערך החשוב ביותר הוא להתחשב ולהכיל, במיוחד את הילדים הקטנים שאין להם שום דרך אחרת להתמודד עם מצוקות.

לא רואה טעם בהתכנסות המשפחה ומנגד ילד קטן שמרגיש שעשו לו עוול, אם יש התנגשות שיתכבד האח הגדול להיות המבוגר האחראי ולהתמודד עם חוסר אירוח.

בכל מקרה, הורה שזה חשוב לו כבר ימצא פתרון הולם בהתחשב בכולם.

"להידפק" מהאירוח, אבל אני לא חושבת שלעבור לישון בחדר אחר ליומיים זה להידפק. רק במצבים חריגים מאוד מאוד זה באמת מזיק לו לעבור חדר ולישון עם מישהו אחר, ואכן אצל ההורים שלי יש אח רווק שכבר שנים בחדר שלו לא נוגעים כשהוא נמצא וכשלא. וזה גם מתקבל בהבנה גם אם רק בגלל זה לא יהיה לי מקום להיות שם.

ואכן באמת גם על המתארחים יש חובה.. להגיע, לעזור, להשאיר נקי...

ובהודעה אחרת שלי אכן כתבתי שזו האחריות של ההורים לדאוג לזה שלכולם יהיה טוב, אבל זה כולל גם את הנשואים.

במצב הנוכחי המתואר הם מעדיפים את הרווקים על פני הנשואים. ואללה אם אמא שלי (ועוד יותר אם אמא של בעלי) הייתה אומרת לי שאני צריכה לשלם מכיסי כסף כדי לזכות להיות איתם בחג, כשלכאורה יש מקום בבית - הייתי נעלבת בטירוף.

ולי היה מאוד קשה כרווקה עם אירוח מוגזם של אחים נשואים

אבל לא עלה בדעתי לומר לא

ואצלינו התחליף היה לישון בסלון באור

בעיהי עוד סיבה למה לא כדאי שלכל ילד יהיה חדר משלו. שיתרגלו להתחשב זה בזה

שינה באור זה לא פשוט.

תראי, אנחנו גדלנו 4 ילדים בבית ענק של 4 קומות. אבל תמיד היינו זוג בחדר.

ואין מצב בשום עולם שההורים שלי היו נותנים לי להישאר בבית לבד בחג. זו פשוט לא אופציה.

והאח שלא עובר לו בגרון- הוא זה שצריך להשתנות.

כשגדלתי והייתי רווקה בשנות ה-20 המאוחרות כבר, זה עשה לי קווצ' לתת את החדר הפרטי ולעבור לחדר עם אחותי. בעיקר בגלל שזה עוד יותר סימן לי את הלבדיות שלי.

אבל לא היה על זה דיון בכלל.

לא באור לי איך המשפחה יכולה לשמוח, כשאחד מבניה חוגג לבד

והם יודעים שהוא משתוקק לבוא...?

איך דבר כזה קורה לא מובן לי

רוב הדירות היום הן דירות 4 חדרים 

לא צריך להתאמץ כדי שלילד מסוים יהיה חשק לבוא ולא יהיה לו מקום, זה פשוט יקרה מתישהו כי אין מקום לכמה זוגות בסה"כ 3 חדרי שינה

זה לא כזה טראגי בעיניי, יותר מציאות של המון משפחות  בימינו 

זה שמדובר בילדים צעירים שלא מוכנים לזוז מהנוחות שלהם זה אולי יותר מעצבן בקטע הזה, אבל מצד שני - גם אם הפותחת ובעלה הולכיםאחת לכמה חודשים, אבל ההורים מארחים כל שבת זוגות אחרים, זה הרבה לוותר. 

יותר הגיוני לנסות לחפש מקומות לינה אחרים

או להישאר בבית באמת

יוותרו על הפרטיות שלהם

או חדר בנים חדר בנות

אצל ההורים שלי אין מצב למצוא מקום לינה קרוב, ומתארת שזה ככה אצל רבים

אין מה לעשות. יש הכרח בחיים. וכשמבינים את זה הכל הרבה יותר קל.

אם נקודת המוצא היא שאח שלי מגיע טאין מספיק מקום-

אז נמצא את המקום. וברור שלזוג הנשוי יש עדיפות, כי הם נשןאים, ואם יש תינוק יונק אז בכלל..

גם הרווקים מבינים את זה בשכל.

ומותר להם לצאת מאזור הנוחות

לבין בוחרים לא לפנות מקום. בליל הסדר. ברור שלא תמיד אפשר להגיע להורים, השאלה מה הרקע לזה.

.

של ״אם יש מקום בלב, יש מקום בבלטות״

אז ברור שאני מבינה למה את מתכוונת, וכילדה ביליתי הרבה לילות על המזרן בסלון כי אירחנו משפחה בזמנים כאלה ואחרים

אבל זו הייתה מנטרה שאמא שלי העבירה לנו כדרך חיים כשהיינו קטנים

מאז הרבה דברים השתנו לתחושתי

וזה באמת דור אחר גם לדעתי

צריך כהורה לדעת להתנהל עם זה בעדינות. זה קשה השילוב של ילדים קטנים עם נשואים ומשפחות. ולא דומה ילד בן חמש למתבגר בן 13 לבחורה בת 20. בסוף בסוף, לארח משפחה נוספת או שתיים או יותר ל3 ימים אומר המון רעש והמולה גם בתוך המשפחתיות השמחה, זה אומר מצד הילד שפחות יש לו לאן לברוח כשהוא צריך קצת הפוגה מכל זה. זה יכול מאוד להציף.

ומצד הילד הנשוי יכול לתת תחושה שהוא נשאר מאחור והוא פחות חשוב.

מורכב קצת

יש מספיק מקום לכולם, זה לא שהם יתגלצ'ו לסלון...

מה גם שמדובר בנעקים בני 10 ו-13 שבהחלט יכולים להתכבד ולפנות טת החדר

אבל הרבה פעמים לאחים זה קשה

ושוב, אני חושבת שזה תלוי בהורים המארחים. הם אלו שצריכים לקבוע איך הבית מתנהל בזמנים כאלה. 

לק"י

שלא מוכנים לקבל אורחים.

זה משפחה קרובה. אתם לא רוצים להפגש?

ולא מדובר על כל שבת...אז כל אח יעבור לחדר אחר פעם בחודשיים-שלושה.

רק זה מבחינתי סיבה, שאם יש מספיק חדרים, להשאיר חדר אחד פנוי לאורחים.

מבחינתי זה לא עצוב אז ניסוג,

אלא זה ממש ממש לא יעבור אצלי מצב כזה.

לא מסוגלת לחשוב על מצב שמשאירים אח לבד. מה פירוש?? אז מה המשמעות של אחים? 

משפחה זה ויתור והתגמשות תמידיים. מה פירוש שילד בן 10 או בן 13 אומר לא בא לי לעבור חדר, ומבחינתי האח הנשוי יישאר בחוץ?

זה הבית שלי, ובבית הזה כל הילדים יהיו. איך עושים? שאלה טובה. אולי תורנות, אולי להציע פרס שווה, אולי כסף... יש כ"כ הרבה דרכים להגיע להסכמות.

אבל להגיד למישהו להישאר בחוץ בגלל זה? לא יודעת, ממש מקומם אותי

נמשע שזה בעיה בכללי ולא רק הפעם

לומר להם מקסים שיש לכם חדר לבד

אבל בשבתות כשאנו רוצים לארח את אחד הגדולים הנושאים אתם מפנים את החדר

אפשר לעשות תורנות שכל פעם אחת אחר מפנה

אבל בעיני זה לא נתון לבחירה שלהם

והאמת 'במקום בעלך מזמן היתי עושה שיחה כזאת עם ההורים

משקפת להם את התחושה שאין מקום בבית

ולגמרי אומרת במפורש שזה בידיים שלהם..

כמובן לא את

ואולי גם לא עכשיו ערב חג ב'יחה במזן נייטרלי

האמת כרגע נשמע לי הרגע האחרון למלא הרפתקאות

אם אתם משתפים אותם שאין לכם איפה להיות..מה הם אומרים?

ואם אין אופציה אחרת אז תעשו בבית ותעשו מזה חוויה

הם כזה, נחפש דירה עוד נמצא וכו'

אבל צר לי

כואב לי בלב ולא רוצה להיות שם עם תחושה כזאת

כרגע אנחנו בדיון, כזה בקטנה

לגבי החג

אם לעשות לבד או להתעקש למצוא מקום לינה

אני ממש מקווה שעוד תהיה מזה חווייה טובה

שאלה לי לגבי ליל הסדר עם ילדים קטנים,

אתם קוראים ממש את כל ההגדה?

מותר לדלג על חלקים?

הילד יישן שבת, יילך לישון בגלל זה באזור 22

עד אז אני לא רוצה לבזבז יותר מידי על מגיד בקיראת חלקים שישתעמם בהם

אני גדלתי בבית בו קראו את כלללללל ההגדה

מה הסיכוי לדלג קצת?

וואי שאלה מוזרה.. 

וההורים אומרים שימצאו אז הייתי משחררת ורק מוודא פעם אחרונה- אז אנחנו אצליכם, נכון? וזהו. משחררת, אם הזמינו אותכם הסתדרו עם זה..

לגבי ההגדה, הייתי אומרת דברים עיקריים ובודקת אם אפשרי הלכתית לדלג ולהשלים בסוף ברך או פשוט להפסיק באמצע ההגדה לעשות לקטן ארוחה ואפיקומן טאז להמשיך רק אנחנו😀

יכול להיות חוויה ויכול להיות מבאס, הכל תלוי בהסתכלות שלנו ובציפייה ממה יהיה, אני שיחררתי והחלטתי שפשוט יהיה כיף וטוב ודאגתי לשולחן יפה ויהיה אוכל טעים בעז"ה ומקווה שיהיה שמח וממלא בעז"ה!

וזה באמת עצוב והיתי מרגישה פגועה

ודווקא בגלל זה היתי עושה עם אחות/ אח שלי

או לבד

הייתי מעיפה להם סטירה.

סתם, לא באמת,

אבל -

מי שואל אותם??

ההורים הם בעלי ההחלטות בבית. נכון, ההורים רוצים בטובת הילדים ומנסים כמה שיותר לתת להם מרחב וכו'. אבל בשורה התחתונה, משפחה זה לא דמוקרטיה, במשפחה ההורים בלבד הם בעלי ההחלטות בבית. בטח ובטח כשמדובר בילדים!

הזיה בעיני .

חיבוק גדול, אין ספק שהייתי נפגעת מאוד מאוד. 

אבל אם ההורים לא מוכנים לשים את הגבול בבית, מה אשמים הילדים?

גם אצלנו אחים שלי לא רוצים לפנות את החדר שלהם, גם במחיר שלא נבוא או נבוא אחת להרבה זמן.

ואני מכירה עוד הרבה במצב הזה...

וגם אם ההורים יכולים להטיל ווטו, זה עדיין לא נעים לבוא כשעושים פרצוף וטובה שמפנים את החדר.. ולכן אנחנו באים רק אם יש חדר ריק בכל מקרה. אבל זה אומר שאנחנו לא מגיעים עם כולם.

(מדייקת שדיברתי רק על החוסר רצון לפנות את החדר. לא קראתי את כל התגובות של הדיון, ולא יודעת מה היינו עושים אם זה היה אומר להיות בליל הסדר לבד)

גישת האז מה, זה הבית של ההורים

ומי שואל אותם

ומה אכפת לי

היא בדיוק הגישה שיכולה להביא למצב כמו שהפותחת תיארה

אין לנו מושג מה קורה במשפחה של שונשי- וזה חלילה לא שיפוט כלפיה או בהכרח מצאר את מה שקורה שם מאחורי הקלעים ומה קדם למנ

אבל מי שלא רואים ומכירים בקושי שלו לפנות את החדר שהוא הפינה שלו בעולם הזה  (כמו לדוג רווק שכמה לזוגיות ולבית, שליל הסדר הוא אחד הזמנים הקשים או אפילוסתם מלחמות טריטוריה או מאבקי כוחות) הוא בדיוק זה שיתבצר בעצמו ולא יראה את הקושי של האח הנשוי שמרגיש שבית ילדותו והקרובים אליו כבר לא רוצים בו

חינוך לאחווה בין אחים ולראות את הקושי של האח - ואפילו כיבוד הורים מתחיל מזה שהורים יראו ויכירו בקשיים של הילד ויכבדו אותו

*** וזה לא סותר גם הצבת גבולות כשנדרש!

אנחנו כשהתארחנו ופינינו אחים מהחדר השתדלנו תמיד להשאיר מסודר עם איזה פתק וממתק

אבל בעיניי ילדים ממש לא יכולים להגיד לא לפנות את החדר (מול ההורים, לא מדברת מבחינת הזוג שזה בעיניי בכלל לא עניין שלהם)

אני מניחה שאם היה מדובר בסבתא שבאה להתארח היית גם הרבה יותר מסכימה איתי

אלא על גישת מי שואל אותם

וזה הבית של ההורים

ואז מה שנם לא מסכימים

של ההורים.

הורים מאפשרים מציאות כזאת.

כן, בסופו של דבר זה הבית שלהם. אולי אפילו בתחילתו. וזה צריך להיות השדר שלהם.. שהם קובעים מה יקרה.

שהילדים מתארחים ואם אף אחד לא יתנדב לפנות חדר אז הם יקבעו מי יפנה ולא לסמוך על רצון טוב של מתבגרים שטבעם להיות אגואיסטים.

לשושנושי זה לא יעזור שאנחנו אומרות את זה. את זה חמותה צריכה לשמוע.

ובכל זאת זה שאנחנו מבינות אותה כשלעצמו בוודאי יעשה לה טוב 🩷א

אני חושבת שאם ההורים מראיםצעורבות בנושא הם יצליחו לאזן בין הצורך של הדיירים הקבועים למתארחים. כולם הילדים שלהם...

מי שואל אותך...

כי נער שלא רואים אותו יגדל להיות מבוגר שלא ירצה לבוא להורים....

החיים מורכבים

בעיני אפשר עדיין להיות סמכותיים כלפי מתבגר

ורגישים

בו זמנית

אבל חינוך לא מתחיל מגיל ההתבגרות

מסכימה בהחלט

לא התכוונתי לומר שהם יחתכו. אבל כן יובילו קו מנחה בבית. המצה הנוכחי הוא מצב שההורים מאפשרים את מה שקורה.

אולי יש פה ״סיפור״ מעבר למה שאנחנו יודעים אבל זו לא התנהלות נורמלית.

בציבור החרדי הבית של ההורים זה לגמרי הבית של הילדים עד החתונה

ממש לא מקובל לעזוב את הבית לפני חתונה

לק"י

ואם היו מתייחסים אלי כאילו זה לא הבית שלי, זה היה מאוד מרגיז ומעליב.

אבל אני הייתי מארחת נחמדה, אם היו מבקשים ממנו לפנות את החדר, הייתי מפנה.

היו גם חגים שישנתי על מזרון במטבח

העיקר שיבואו וכמה שיותר

הדור הזה פשוט שונה כנראה

לא מוצאת לזה הסבר אחר

גם למשל אני כילדה שמרתי על אחיינים שלי יומם וליל

כל לידה של אחיינו.ית חדש כולנו נרתמנו

למשך חודש שלם האמא לא יצאה מהבית ולא בישלה

נהננו כולנו להיות חלק

אני ילדתי לפני חצי שנה ואין כלום

לא אוכל לא עזרה

אף אחד לא בקטע לשמור על הילד המתוק שלנו

זה לא שיש להם משהו נגדי, באופן כללי ככה עם כל האחיות או הגיסות. 

יש לי בת מתבגרת. אין מצב *מבחינתי* שהיא לא מפנה את החדר לאורחים.

אפשר להגיע להבנות ולפשרות לגבי תדירות האירוח וכדו׳. פה זה ליל הסדר ואין הרבה מה להתגמש.

לדעתי הם מפחדים מהילדים

כזה לא רוצים להתחיל איתם

זו התחושה שלי, אולי אני טועה 

אני שמרתי על אחיינים שלי

ואני צעירה ממש

וגיסות שלי שומרות על האחיינים ואחותי גם

וגיסים שלי ישנים בסלון בשמחה כשאנחנו באים 

לק"י

נכון שהם צריכים להיות נחמדים, וגם להקשיב להורים.

זה לא סותר.

ואולי משיקולים שלהם, הם לא רוצים לתת תחושה לילדים שמעדיפים את הבן הנשוי על פניהם?

כאילו אולי יש כאן שיקולים, שלכן ההורים לא רוצים להכריח את הילדים לפנות את החדר, אלא משאירים את זה פתוח לבחירה.

אמנם זה לא הכי מקובל,

אבל אני כן מבינה את ההיגיון. מי אמר שאם ההורים רוצים לארח את הבן הנשוי, הם גם רוצים לגרור חוסר נעימות לבן הרווק? אולי בעיניהם זה אכן לא מחוייב המציאות שילד יפנה את החדר שלו?

ונשמע שיש להם לא מעט נשואים,

אז אולי הילדים כבר רוויים מלפנות את החדר?

אולי יש להם איזשהו הסכם שקט נניח שכל אחד מפנה את החדר שלו רק פעם בשבועיים/שלושה/ארבעה, ובשביל לתת גם בליל הסדר זה כבר יותר מהתדירות שנעימה להם?

כאילו, אם מדובר רק על ליל הסדר, וילד מסרב לפנות את החדר למרות שההורים הזמינו את הבן הנשוי - זה באמת נשמע מוזר.

אבל אולי יש עוד מסביב, ואולי באמת הילדים פחות אוהבים שמגיעים אחים ואחיינים והם אוהבים את השקט שלהם?

אני דווקא מתחברת לקושי לפנות את החדר 🤭

בעיניי הרצון של הילדים שווה לשל המבוגרים אלא אם הוא חריג ממש

(הילדים שלי מסכימים לצאת מהחדר שלהם לטובת אירוח של חמתי ועוד ילד מסכים שאח אחר ישן איתו)

גם הילדים הנשואים יש להם רגשות

וגם הם רוצים להתארח לפעמים בבית של ההורים

בטח בחגים

ברור 'המינון והתזמון נתון לבחירתך

אבל  נשמע לי עוד יותר מעליב ההעדפה של הרווקים על הנשואים ככלל

אם יש מקרה ספציפי

או זמן ספציפי סבבה

אבל תמיד?

שיהיה מקום גם לנשואים וגם לרווקים

זה לא חייב לבוא אחד על חשבון השני

ברוב המקרים שרווק מסרב לפנות את החדר שלו יש סיבה מהותית וצריך לפתור אותה שלא על חשבונו

לרוב זה קורה במשפחות גדולות שיש הרבה אירוחים (נניח יש כמה נשואים, אם כל אחד מגיע פעם בחודש עדין יש כל הזמן אירוחים ואנשים, ואם מגיעים יותר זה ממש יכול להפריע)

במקרה שלנו יש אירוח אחת לכמה חודשים

הילדים פשוט דואגים רק לעצמם

זה לא מתוך מקום שכבר נמאס להם לארח.. ממש לא. 

או כל האירוחים?

כלומר כל כמה זמן הם מארחים מישהו?

שלא עלינו אחד הילדים יצא מהחדר היה בחנוכה.

פעם קודמת זה קרה בלידה באוגוסט

לפני הלידה לא זכור לי שזה קרה יותר מידי, אותי אחת לחודשיים.

זוגות הגיעו גם בזמן הנותר אבל ישנו בדירות שהשיגו בתשלום של 200-300 ש''ח כזה (המחיר לליל הסדר גבוה בהרבה..)

אולי לפעמים יותר מזוג אחד?

האירוח עצמו מצריך עבודה מצד הילדים (להכין, לנקות, לעזור יותר)?

אולי זה הדרך של הילדים לצמצם את כמות האירוחים שמפריעה להם

מכל השירשור.

די אין פה שני צדדים זה ילדים עד גיל 18 אני מזועזעת שהם ככה מתנהגים.

לא יודעת איך את לא פגועה ברמות ועוד חושבת ללכת, מצד שני אני כן יודעת כי אני הייתי גם עושה הכל בשביל לא להיות לבד בליל הסדר.

רק רציתי להביע שזה ממממשששש מזעזע אותי שלאחים של בעלך בכלל יש את האופציה לבחור שלכם אין מקום בבית וזה שאחים אחרים שילמו?!?!?! במקום שהפ יזיזו את התחת שלהם מהחדרים??? אמאלה אני ממש בשוק. טילטל אותי.

על המתבגרים האלו

שצריכים לפנות את החדרים שלהם ליומיים שבת וחג

למה זה כזה ברור שהם צריכים לתת את זה לאחים הנשואים??

ב"ה יש להם בית משלהם זה לא שהם חסרי בית או מסכנים

הסיטואציה כולה מורכבת, אבל זה ממש לא כזה ברור שהוויתור צריך להגיע מהאחים הקטנים יותר.

יש עוד פתרונות חוץ מלחשוב שתפקידם לעמוד דום כל פעם שאח גדול מגיע עם המשפחה. לפעמים זה כמעט כל שבת גם.. 

מכירה את הגישה הזו

שלא מסתכלת על רצונות של ילדים

שזה מובן מאילו שהם פחות חשובים ממבוגרים

אני חושבת הפוך

שילדים קטנים הם חסרי אונים מול מבוגרים וצריך לדאוג להם הרבה יותר ממבוגר שיכול לדאוג לעצמו

וגם רוב הדיון פה מגיע ממתארחות ולא ממארחות ככה שזה מובן ההטיה לכיוון חוסר ההבנה של מתארחים

רובינו היינו פעם ילדים ואירחנו בחדרנו אחים גדולים או סבא וסבתא.

זה קשור שלילדים יש צורך להרחיב את המעגל מלהסתכל רק על עצמם ללהיות רגיישם לסביבה

ויש להם עוד דרך לעבוד ולתרגל את היכולת להתגמש, להתפשר, לתת להעניק..

ומבחינתי אני לא אעודד אותם להשאר קטנים ולא לעבוד על המידות שלהם

ולבחור רק במה שנח להם כשזה בא על חשבון אחרים

זה לגיטימי שלפעמים יש צורך בלבד ובשקט בבית וחשוב לדאוג שזה יהיה מווסת ויקרה.

אבל בליל הסדר?

או קבוע?

מבחינתי זה לא חינוך

וזה לא כבוד לילדים

זה כבוד ליצר הרע שלהם

שיש להם אורחים בסדר

שהם מארחים לא מעט ומעדיפים שהאורחים ישנו בדירות

לא רואה איך להסיק מפה שיש להם בעיה בהתגמשות ובהענקה רק כי הם לא רוצים לפנות את החדר

אולי הם עובדים קשה וסופגים לא מעט מהאירוחים הללו?

למה זה נחשב שזה נוח להם על חשבון אחרים?

אולי משפחה גדולה שמארחת הרבה נשואים זה נוח לנשואים על חשבון הילדים שנותרו בבית?

במיוחד שמדובר על נערים.

זה לא רווקה או רווק מבוגרים שהנושא רגיש. .זה ילדים.

ואין שומדבר קיצוני בלפנות את החדר לשבת פעם בחודש נגיד

יש פה רצון צודק של ילדים נשואים לחגוג את החג יחד עם ההורים שלהם.

האמת שזה התפקיד של ההורים למצוא פתרון.. ומתבקש שהפתרון יהיה בתוך הבית שלהם, אבל הם גם יכולים לשכור דירה ליומיים האלה בשביל הזוג. 

זה עניין של פרקטיקה

אם יש הרבה ילדים לא בהכרח שאפשר לארח את כולם

אצל ההורים שלי יש מקום פיזית (דירה גדולה ורובה ריקה)

אבל אף זוג לא חושב שבהכרח צריך לארח אותו כי יש הרבה זוגות וצריך לעשות תורנות ותיאום שלא יהיה עומס

ההורים לא חייבים למצוא פתרון

הם יכולים למצוא אם הם רוצים

ילד נשוי יכול לדאוג לעצמו, ילד קטן צריך להתמודד עם המצב הקיים בביתו ולכן צריך יותר התחשבות.

המון להתארח...

נגיד אותנו מארחים בלי שינה בכלל. נטו סעודה- וגם זה רק לסעודה אחת, לא שבת שלמה.

לרוב זה נח לנו ולא ממש מפריע. אבל להגיד לך שלא נצבט לי הלב שכשאני רוצה לבוא אז אין מקום כי זוג אחר באו לכל השבת??

זה לא יהיה נכון, כי בגלל שאנחנו גרים קרוב, לא מגיע לנו להתפנק אצל ההורים? ואלה שגרים רחוק מקבלים אירוח קומפלט ובייביסיטר בשבת בצהריים , ואוכל ליום ראשון וכו...

זה סיפור אחר ובהחלט בעייתי 

אבל זה שאני יודעת שיש רצון וטכנית אין לי מקום אצלם זה סיפור אחר. יש פה מקום של התחשבות שלי באחים שלח והתחשבות של אחים שלי בי.

בסיפור ששושנושי מתארת אין התחשבות הדדית. יש מי שלא מתחשב ולכן דוחק את רגלי האחרים.

וברור שחלק מהפגיעה זה שההורים לא מחפשים פתרון. כן הם בהחלט בוחרים בזה. וזה מעליב כי נראה שסבבה להם שהזוגות לא מגיעים. והם גם ילדים שלהם!

לק"י

משפחה זה דבר חשוב, וכשיש קשר זה דבר נפלא. אז חבל לי שאנשים לא מוכנים למצוא פתרון כדי להפגש עם המשפחה.

בסוף משפחה זה זכות, לא אמור להיות חובה מעיקה.

שהם מארחים

אבל עם לינה בדירה אחרת

היא לא כתבה כמה הם מארחים אבל יתכן מאד שהם מארחים כל שבת או כמעט כל שבת

וגם שיש להם כבר אורחים לליל הסדר

אז לא מבינה איך את או אחרות מסיקות שהם לא מתחשבים או דוחקים אחרים או שההורים לא מחפשים פתרון

מהודעה אחרת שלה הבנתי שזה כך.

זו משפחה גדולה זה הגיוני לשכן את האורחים בדירות

זה עלול להיות צפוף מדי לארח בבית

אם להורים קשה לשלם את הדירה, הגיוני שהילד המתארח ישלם.

ואם קשה לשלם את הדירה...

ובכן אפשר לדאוג למקום בבית.

הכל עניין של סדרי עדיפויות

שסדרי העדיפות אומרים שכבר יש אורחים וגם ככה יש הרבה עבודה ובלגן ליומיים שבת חג

ועדיף שהיא תחגוג במקום אחר

את ואני לא יכולים לדעת מה נכון ומהם השיקולים המלאים

כי המחירים בשמיים

ואי אפשר לשלם.

וברירת המחדל היא שהאח הנשוי יישאר בבית.

צריכים ועוד איך, והייתי מאוד כועסת על ההורים שלי, אם הם מגבים את העיוות הזה

שהם חייבים לתת את החדר שלהם הוא פשוט לא נכון.

עם כל הכבוד לחג ולזוג המקסים שרוצה להתארח. הם התחתנו בנו בית ומשפחה משלהם

זה לא אומר שעכשיו חייבים לפנות את החדר כדי לאפשר להם להתארח בנוחות שלהם.

אולי שהזוג המתארח ישן בחדר אחר, או בפחות נוחות?? אז לא יוכלו לקיים אישות כי לא יהיה חדר פרטי

אבל מה עם הפרטיות והדברים האישיים של הילדים בבית?

זה הבית שלהם, הפינה שלהם.

אני חושבת שזה ממש אגואיסטי מצד הזוגות לחשוב שחייבים לפנות להם את החדרים.

עכשיו אני לא מדברת על מצבים עדינים אישה אחרי לידה או מצב שהזוג צריך איזה עזרה ואמפטיה מיוחדת

מדברת נטו על חג/שבת שרוצים להתארח אצל ההורים.

מדובר על אירוח פעם ב..., ועל לעבור לישון על מיטה בחדר שינה אחר.

זה באמת אחרת קצת העניין.

מה שכן בלט מאוד הנחרצות של כמה שכתבו שזה מזעזע מצד המתבגרים לא לאפשר/להסכים

את מצפה מנער שעוד לא מלאו לו 18 לראות את העולם מפרספקטיבה של מבוגר אבל לא מוכנה לראות את העולם מפרספקטיבה שלו

אז למה את מצפה שיהיה לו אכפת?

זה בכלל לא דיון על פינוי חדר

זה דיון על קשר ואכפתיות אחד מהשני

אם רוצים לגדל ילדים לאיכפתיות צריך לתת דוגמא אישית של הורה שאיכפת לו מהילד גם אם הוא קטן

אפשר לעשות את זה לא בכפייה. עם חינוך לראיית האחר. עם התחשבות בצורך של הצעיר.

מותר לבקש מהילדים לצאת מאזור הנוחות.

לדעתי מותר גם לדרוש את זה במגבלות ומתוך ראייה של הילד.

הבן שלי מבקש כל הזמן אופני הילוכים, הוא בן 5. לדעתי לא שייך לקנות לו. זה לא עניין של התחשבות בו. כמה שהוא יבקש אני אביע הבנה לרצון שלו אבל אני לא אקנה לו את האופניים האלה כי לא נראה לי שזה נכון בשלב הזה. ולא חושבת שזה יחנך אותו להיות מישהו שלא אכפת לו מהרצון של הילדים שלו. השאלה היא איך אני מעבירה לו את זה שאני לא קונה אופני הילוכים בגיל 5.

אלא

לראות את הדברים מנקודת מבטו

לא בהכרח להסכים איתו אבל לתקשר איתו בשיתוף פעולה

אפשר להדריך את הילדים פעם בתקופה לשחרר חדר לאורחים.

מתוך אכפתיות.

לא מבינה למה את חושבת שזה יגרום לתוצאה ההפוכה של מבוגר שלא קשוב לצרכים של הילדים.

זה לא החדר

אלא כל האירוח

אולי גם ככה קשה עם האירוח והחדר הוא הקש ששובר

אבל אני רואה שכל אחת מאיתנו מפרשת את האירוע אחרת לגמרי.

ואני חושבת שאת הכנסת יותר פרשנות למה שהיא כתבה פה מאשר מה שאני הכנסתי, אבל אני לא אובייקטיבית..

חגגה פה לאורך השרשור

לכל הכיוונים

המידע שקיים פה לא מספיק לכאן או לכאן

לכן שאלתי שאלות מכוונות

ונראה לי שהבנתי מבעד לשורות את הסיפור שדומה להרבה סיפורים במשפחות גדולות

ולפי זה הגבתי

כל אחת מגיבה מהצד שלה

ברור שמי שרוצה שיארחו אותה ליל הסדר תתקשה להסתכל בצורה רחבה על כל הצדדים

הסיטואציה שלי כל כך שונה שאני לא חושבת שעצם זה שאני נוסעת לליל הסדר משפיע על הפרשנות שלי.

אם כבר איך שגדלתי והעובדה שבתור ילדה פיניתי את החדר שלי והרבה היא זאת שגורמת לי לפרש את התיאור באופן שונה ממך.

בנוסף,

אני לא צריכה להוציא אף אחד מהחדר שלו.

ובפעמים שכן הייתי צריכה - עשו את זה בשמחה מתוך עין טובה ורצון להיות איתנו. לא הרגשתי צורך להתנצל או להצטדק או להילחם על כך שישאירו לי מקום להיות בו.

העובדה שכמתארחת אני משתדלת תמיד להשאיר את הבית של ההורים במצב יותר טוב ממה שהיה לפני שהגעתי או לכל הפחות שלא יורגש שהייתי גם משחקת תפקיד כאן בזה שאולי קשה לי להבין שיש אנשים שהאירוח שלהם מכביד על ההורים.

אבל בשורה התחתונה אני יוצאת מתוך נקודת הנחה שאם יש מקום בלב יש מקום בבית. בעיני זו ממש לא קלישאה אלא האמת. בלב - גם של ההורים וגם של האחים.

בכל מקרה, את מוזמנת להמשיך להגיב לי אבל אני סוגרת את הפלאפון, חייבת להתקדם בניקיונות.. זה גוזל ממני יותר מדי זמן 😁

לאפחת מאיתנו אין נתונים לנתח את המקרה הספציפי הזה

אנחנו חא מכירים את הדינמיקה בין האחים הנשואים לאחים הרווקים,

אנחנו לא מכירים את הדינמיקה בין ההורים לאחים הרווקים או בין ההורים לאחים הנשואים,

לא אעם מה מתמודדים בשותף ועם מה מתמודדים בחג

על מה באמת יושב הסירוב ומה המלחמוצ האחרות שיש להורים עם המתבגרים שבבית...

(ויש מצב לא קטן שגם לשונשי אין באמת את כל הנתונים...)

הדיון הוא כבר עקרוני- והמקרה הזה הוא רק דוגמא שמנתחים עם מחא פרשנות והסקת מסקנות

ונראה לי שרוב משתתפות הדיון יכולות להסכים שבאופן כללי בצב אידיאלי ואוטופי הורים רוצים שהילדים הנשואים יבואו לחג, והילגים הנדואים אוצים לחגוג לפעמים ביחד עם ההורים

ואחים מוכנים לספוג אי נוחות סבירה בשביל להיות ביחד עם האחים שלהם (ובכוונה לא רשמתי אם זה הנשואים או הרווקים... אני יוצאת מנק הנחה ששניהם)

והורים צריכים להיות רגישים כלפי הילדים הנשואים שלהם

וכלפי הילדים הרווקים שלהם כל אחד לפי צורכו וסדרי העדיפויות יקבעו בכל מקרה לגופו ולא באופן גורף

וילדים מכבדים בקשות של ההורים גם אם הם לא מסכימים איתם

ובטח מכבדים סמכות הורית

ויש מקרים חריגים ונסיבות שונות שכל האמור לעיל לא באמת מתקיים

וכנראה יש לזה סיבה שאנחנו לא יודעים או לא מבינים

ובהיעדר נתונים אנחנו לא באמת יודעים אם המקאה מבחן שלנו נכלל בהנל

והכל זה בכלל דיון תיאורטי

את מהממת

אז בסופו של דבר מדובר בדיון תיאורטי שכל אחת מהדנות יוצאת מנקודת הנחה אחרת.. מעניין 😁

להרגיל את הילד להתישב באחר גם אם זה לא נוח לו.

אני לא מצפה שהןא יראה את צורכי האח באופן אינסטינקטיבי,

אלא זהןא יחרוק שיניים בהתחלה, ולאחר זמן יבין את התועלת ואת ההיגיון שבמעשה כזה.

אפשר עדין להיות רגישים לצרכים של הילד, להבין את מקומו

בשימוש בכוחניות (שפה כמו זה הבית שלי וםה אני מחליטה, למי אכפת שאתה צריך פרטיות וכוכוכו) בדיעבד אולי הוא יבין

ואולי באמת בגיל 18 הוא יתעופף לו - ואז כשיהיו לו ילדים ובית משלו הסבא וסבתא יצטרכו להתחנן לראות אותם

כי הוא כבר יפתח שריון וחומות

אפשר שיקבל כסך על זה,או מתנה, או משהו אחר... אפילו לחשוב אתו מה הכי יקל עליו.

אבל לא להרפות מראש כי הילד בן ה-18 קודם לכל.

וכאן מדובר על ילדים בני 10, 13

אני בעיקר דיברתי על הגישה של 'הם חייבים"

ושזה ברור מאליו

לרוב ילד שלא מוכן לפנות את החדר לליל הסדר בשום פנים ואופן זה ילד שלא תיווכו לו את הסיטואציה כמו שצריך

או ילד  שמרגיש צורך בתשומת לב עודפת

או ילד שלא עבדו איתו על איכפציות מגיל 0

זה כנראה לא סיפור שמתחיל מערב חג

יש את המה נכון

ויש את האיך

האיך צריך להעשות בכבוד ברגישות לאפשר מקום להביע תחושות לחשוב יחד על פתרונות וכו

לתת לו תחושה שרואים אותו

אבל כן נכון לשים גבולות כשהוא מתנהל מהראיה המצומצמת שלו לשא רואה את כל המורכבות ואת כל התמונה כמו אדם בוגר

אם הם לא משתפים פעולה, לא לעניין להכריח אותם 

הבית של ההורים הוא גם הבית של המתבגרים

לדעתי לנקוט בגישה כזו זה ממש לא נכון

כן לדבר על להתגמש ועל החשיבות, ממש לא להכריח

אין אייר בי.. 😂😂😂

בקושי וואצאפ יש 

אם זה בבית שמש אשמח לתת לכם את הדירה שלנו

מניחה שיש פה בנות מכל מיני ערים חרדיות

אנחנו משוועים לאורחים!!!!

אנחנו אנשים כבדים פחד, ככה שקשה לי להאמין שזה יקרה

אם כי יש לי חשק אולי לאיזה ליל סדר משותף איפשהו בעולם

אבל אין כסף למלון 😉

כי לא רוצה שזה יהיה על הכותרת הראשית,

אנחנו מוגדרים כמשפחה מארחת לילדים מיוחדים

ויצא לנו כמה פעמים לארח ילדים מיוחדים מתוקים בשבתות.  

לארח מבוגר - לבעלי זה יהיה קשה יותר

הוא עדיין לא ממש בטוח בעצמו ב ''ניהול שולחן''

עם השנים זה כנראה יקרה

ולא הבנתי, חמותך לא מארחת אף פעם? או שהילדים "מסכימים" לפעמים לעבור חדר?

ללינה אני הייתי האחרונה שזכיתי להיות שם ללינה (זה קרה בלידה של תינוקי לפני שבעה חודשים)

וזה לא שהשארתי שם חוויה גרועה או טראומה חחח

גם.לפני הלידה לא היו בקטע, אבל לרגל הלידה איכשהו התגמשו..

מילא אם הייתם באים כל שבת שניה.

אכן פוגע אבל יש גם את הצד השני של האירוח שיכול להיות מורכב

קשה להבין אותו שנמצאים בצד המתארח

אצלנו בסיטואציה אחרת של בעיית אירוח בליל הסדר, החלטנו לעשות בבית ולארח (כמה שנים בודדות אחרי החתונה) ומאז אנחנו מארחים כל שנה וזה מאד מוצלח וגם מוריד את התלות באחרים.

ולא קשור למשפחה,

אבל נמצאים בסיטואציה די דומה.

חיבוק🫂🩷

שמשהו יעשה לי משהו.

אני חלילה לא מתכוונת לזה

הכי בעולם מכבדת את האחים

זכותם לא לפנות את החדר, הכי בעולם.

היה לי חשוב רק לפרוק את תחושת הפגיעה שלי,

אותם ברור שאפשר וצריך לדון. אם כי הפגיעה עדיין קיימת.

טוב, זו לא פגיעה

אלא סתם תחושה מסריחה שאין לנו איפה להיות.

ויאללה חזלש,

נתחיל להתארגן על חג בבית (מרגיש לי עלוב פחד עם ילד בן שנתיים..)

מקווה שיהיה טוב.

תודה לכן על האמפתיה, ההבנה הקריאה

ואמאלה כמה אהבה

אתן מדהימות 💖

שבקורונה הרבה משפחות צעירות עשו פסח לבד בבית ואמרו שהיה מוצלח. גם אנחנו בינהם 😉

תנצלו את ההזדמנות לעשות כמו שאתם אוהבים ולתת לילד את הבמה 

לא יודעת למה

היה נחמד אבל לא השאיר חשק לעוד אחד 

בקצב שלכם

יותר דגש על דברים שילדים אוהבים- שירים מהגן וריקודים

לעבור על היצירות

בקיצור דגש על מה שמתאים לכם כמשפחה.

נראה לי שבקורונה היינו פחות או יותר בשלב שלכם עכשיו, עשינו בבית וזה היה ממש מעולה לנו שיכולנו להיות בדיוק בקצב שהתאים לילדים. בסוף הם כן נרדמו בשולחן😂 אבל גם זאת היתה חוויה. נהננו מאוד ב"ה.

וחיבוק על החוויה🤗

נראה שאת מנוסה בעניין

כשהייתם עם ילדים קטנים, שאתם ןרקדתם איתם

עדיין קראתם את כלללללל ההגדה?

מה עם דילוג על חלקים - אפשר?

אפשר לקרוא בשקט ולהריץ קטעים

זה לא באמת הרבה זמן

פספסתי בני כמה הם

אבל אםשר לעצור רק בקטעים החשובים שהם מכירים ומעניינים להם

אני הייתי מביאה להם לאכול מרק טוב  בזמן התפילה- לדעת שהם כבר אחרי א. ערב

והופכת את ליל הסדר וסיפור ההגדה לסוג של סיפור לפני השינה בצורה סופר חוויתית

להריץ מהר את קדש- יחץ

ואולי אפילו במגיד לשבת איתם בסלון

לספר במילים שלהם

לשיר את השירים שהם מכירים

וכשמראים עייפות- לעשות עצירה ולהשכיב לישון

ולהמשיך לבד

מוצאת את עצמי מחכה לחוות את זה

הגדול בן 2.7, מאוד אוהב שירים וסיפורים.

ננסה למצוא הגדה מתאימה לגיל הזה כדי לספר לו.

הקטן בן חצי שנה, יזרום איתנו 😃

רואה שכבר קיבלת תשובה ושאת לוקחת לכיוון טוב ושמח.

משתפת במה שאנחנו עשינו- כן קראנו את כל ההגדה אבל כשקוראים ברצף זה ממש זריז. הילדים נשנשו תוך כדי אבל באמת לא היה צריך יותר מדי. הם גם נהנו מכל השלבים באמצע והיו שותפים, בנטילות ידיים, מרור, כורך וכו'.. וכמובן אפיקומן היה הצגה שלמה🥰

בשולחן עורך אפשר להאריך איתם לפי הרמה שלהם.

אם אני זוכרת נכון, בסוף כן שרנו את ההלל וכמובן השירים בסוף, וזה השלב שהם נשפכו על השולחן (הקטן על הרצפה...) וזה היה ממש מתוק. משם ישר למיטה. זכור לי ממש לטוב💜

גם לא הייתי רוצה ללכת לשם אם ככה מגיבים, ועוד ליומיים...

אולי יש אצלכם וועדת עזרה שיכולה לשדך עם שכנים שישמחו לארח?

אולי יש זוג צעיר נוסף שאפשר לעשות איתו ביחד?

אם את גרה לידי מוזמנים אלינו בשמחה!! 

אנחנו זוג כבדים פחד

ככה שלא נעים לנו להתארח אצל אנשים שלא מכירים

הלוואי הייתי מצליחה לזרום 

אני אתחיל מחיבוק

אני זוכרת עוד כשיצאצי עם בעלי- דיברנו על משפחה ועל החשיבות הזאת של ההרגשה שיש לך רשת ביטחון- וכמה משמעותי זה כשהרשת ביטחון הזאת היא המפפחה ומה זה עושה לנפש

ומהצד השני- מה זה עושה לנפש- כשזה לא כך

אז עוד חיבוק ואני לגמרי מבינה את ההרגשה

אני מטבעי מאוד רגשית אבל גם שכלתנית ומנסה לעבד את הרגשות שלי בצורה שכלית ולראות מה אני יכולה לשנות

אז זאת הפרספקטיבה שלי

אם זה לא מתאים לל- דפדפי הלאה.

אני זוכרת שלקראת ליל הסדר בקורונה בעלי היה מבועת תהינו איך זה יהיה לבד והתבאסנו שזו המציאות

בדיעבד זה היה בכלל לא נורא והפך לחוויה וזיכרון מתוק

שנים אחכ הכרתי חברה ובאחת השיחות נוסטלגיה היא סיפרה לי שאצלהם זה היה נורא ובתכלס משם התחיל לנבוט בה המחשבה על גרושים (היא כבר התגרשה מאז ועכשיו מאורסת)

ואז התחדד לי ההבנה כמה ברכה ושפע יש בחיינו שאנחנו לא מעריכים

מאז אני מנסה בכל הזדמנות לראותהאת השפע במשפחה הגרעינית שלי וכמה זה לא מובן מאליו

חזרנו לעשות סדר עם המשפחות אבל היום אני רואה את זה כבונוס

ההורים שלי מתבגרים

לאמא שלי לפעמים יש יציאות שאני בולעת את הרוק (הגיל)

ולא תמיד מתאפשר מה שהיה אפשר

ומה שאפשר- אני לוקחת באהבה

מה שלא- אני גם מקבלת באהבה

כשכרנו היה מאוד מקובל שאחות של בעלי מפנה את החדר

אני זוכרת שבפעם הראשונה שהגעתי אליהם התעקשתי שבעלי ישאל אותה במפורש אם זה בסדר

וגם כשהגענו- אמרתי במפורש תודה

זה שינה את כל היחס

כי זה הגיע ממנו

אני זוכרת את הפעם הזאת שההורים שלי גילו שיצאנו עם אחי לטיול ביחד-

אני התפדחתי שלא הזמנו אותם להצטרף

ואבא שלי חייך חיוך ענק ואמר לי בגאווה- כמה נחת זה עושה לו שיש לנו חיים ואחווה משלנו שלא כוללים אותם

זה לא משו שנבנה ביום אחד

לקח לי הרבה זמן להבין שהקשר בין אחים והתקשורת בנינו היא אחריות שלנו- ולא תפקיד ההורים

הם נטעו את היסודות

תפקידנו הוא להמשיך את זה

וזה מחזיר אותי אליכם

איך הקשר של בעלך עם אחים שלו הרווקים?

האם יש קשר עצמאי מעבר למפגשים משפחתיים וביקורים אצל ההורים?

הייתי מתחילה מלהזמין אח אחד לשבת אצליכם

להזמין לצאת ביחד אחד על אחד למשו לטיול/הופעה/משחק/בית קפה/טשולנט בחמישי או כל דבר אחר שמתאים לאורך חיים שלכם

ואז כשהקשר יתחזק יהיה אפשר לפנות ישירות לאח ולבקש- אנחנו רוצים לבוא שבת להורים, יש מצב שאנחנו יכולים לישון בחדר שלך?

בלי קשר לתת הדיון שנוצר על אחים שמפנים חדרים וכו, אני מה זה מבינה את המקום הזה של נשואים מול צעירים.

אני ממש מקווה שתמצאו פתרון

אנחנו כבר שנים עושים לבד. לא מסובך וכיף חיים. רגוע. כמו שכתבו לך הרבה משפחות עשו בקורונה לבד.

מבינה את הקושי הרב מאוד בדחייה

יש בדורנו אינדיבדןאליות מוגזמת.

כאילו קנאות גדולה למה שטוב לי ונוח לי ומתאים לי

ומסתבר בכל המחקרים שזה לא גןרם לאנשים להיות מאושרים יותר. להפך. הדכאונות והבדידות עולים ועולים.

מכיוון שמדובר על ילדים עד גיל 18 ולא אנשים בוגרים אני לא מבינה למה ההורים לא יכולים לעשות תורנות בין הילדים כך שאחת לכמה שבועות ילד מפנה את חדרו לשבת. בלי לשאול. להודיע.

בסופו של דבר פרטיות ככ מוגזמת שלא רואה את האחר, לא גורמת לאדם להיות מאושר

ולעומת זאת להיות חלק ממשפחה חמה ומגובשת זה כן גורם לשייכות ולבטחון נפשי.

ותפקידם של ההורים במקרה כזה זה לדאוג שגם הילדים הקטנים שלהם יהיו מאושרים

זה לא גיל שבו נותנים לילד לממש את האגואעסטיות שלו....

ולא מדברת על מקרה חריג... שאז כמובן ילד יקבל את פרטיותו...

מה שבאתי להגיד שמסתבר שהערך הכביכול מקודש פרטיות לא גידל אנשים מאושרים....

אני מסתכלת על זה ממש כטעות חינוכית

שורף לי המח מלקרוא את זה...

זה כל כך רחוק מאיך שאני גדלתי ואיך שאני מחנכת את הילדים שלי

אבל זה החלטה של חמותה והיא לא יכולה או אמורה לשנות את זה.

בטח לא ככלה

היא צריכה למצוא איך להתמודד עם המצב הנתון....

וכמובן שזה סופר מבאס 

בעקבות השרשור הארוך הזה, ומכיוון שכולנו בע"ה נהיה הורים לילדים נשואים ורווקים,

מציעה רעיון שעשוי לעזור במצבים כאלו.

אצלנו כשתכננו את ההרחבה של הבית, תכננו חדר שינה גדול סמוך לשירותים ומקלחת והגדרנו מראש את החדר הזה כחדר אורחים.

דיברנו עם הילדים והסברנו שיש שני חדרי שינה חדשים, חדר קטן וחדר גדול.

הסברנו על היתרונות והחסרונות בכל חדר.

שורה תחתונה הילד שישן קבוע בחדר אורחים, יודע שהחדר מיועד לאורחים. החדר בנוי בצורה שתהיה נוחה לאורחים ויש שם את הציוד המיועד להם.

ככה שלבינתיים לא היו מריבות בנושא. הוא יודע שבמצב שיש אורחים הוא מפנה את החדר.

יש לנו גם חדר עבודה ויש שם ספה שנוח לישון בה כשצריך.

ככה שיש שם פרטיות, למרות שלא הכי נוח בלי כל הציוד הרגיל עד היום זה ממש בסדר, ומדובר בילד שחרד לפרטיות שלו ממש.

לא יודעת עוד כמה זמן זה יחזיק מעמד, ואם זה תקף על רווקים מבוגרים (שיצאו מהבית וחזרו) אבל אני חושבת שלפחות בהתחלה צעד כזה יכול למזער נזקים.

ברוב הבתים אין חדר מיותר. ולהגדיר חדר של ילד אחד כחדר אורחים כשילד אחר מקבל חדר קבוע זה פתח לבעיות

אני כן חושבת שצריך ללמד ילדים להיות גמישים ומתחשבים כבר מגיל קטן ולשבת לדבר בצורה פתוחה על הדברים האלה כשעולה התנגשות, ולתת תחושה שהביחד המשפחתי חשוב מאוד ועולה על שיקולי נוחות כאלה ואחרים.

וגם, הקטע של האירוח בחגים והביחד הוא עניין די שנוי במחלוקת בהרבה בתים ממה שיוצא לי לשמוע. אני ממש צעירונת אצלנו בעבודה, הרוב אצלנו הורים לגדולים/ נשואים, ובימים האחרונים עולה הרבה הקטע הזה שאין כח לארח לככ הרבה ימים משפחות שלמות. גם אמא שלי אומרת את זה. ואני שומעת את זה גם ממשפחות צעירות יחסית שפעם היו מתארחים יותר וכבר נהיה קשה ככל שהמשפחה מתרחבת וגדלה. אבל זה בעיקר מגיע מכאלה שהלינה כלולה. מי שלא דתי וזוגות באים והולכים הרבה יותר קל לו לתחושתי

אני די מרגישה על עצמי אפילו (מקווה שלא יהיו פה עגבניות) שגם לי יהיה קשה עם העניין הזה. אפילו בלי העניין של הפרשי גילאים וכו

השם יעזור

כל שנה למשל.

אצלנו זה יוצא שווה ערך כי יש חדר קטן ופרטי ופחות מאובזר

ויש חדר ברמת צימר, עם מיטה גדולה ושווה, ומלא מקום בחדר, וזולה לחברים אם רוצים ושירוקלחת בסמיכות, והחיסרון הוא שזה לא חדר שלך, אלא אתה אורח בו (וגם אחראי על סדר וניקיון ברמת צימר)

אתה לא יכול לצייר או להחליט על צבע הקירות או לשים רהיטים לא מתאימים.

וגם את החדר השני צריך לפעמים לפנות אם צריך שני חדרים..

עד ששני ילדים התחילו לישון שם וירא כי טוב ונשארו 😃

טוב לקרוא אתכן, מעריכה מאוד את הזמן שהקדשתן לזה

לסיכומו של עניין נעשה את החג הראשון בבית

קנינו כבר את מרבית המצרכים, מתישהו נסיים ניקיון ויאללה למטבח 😌

בעזהי''ת אחזור לשתף אחרי החג בתובנות

כולי תפילה שנעבור את זה בטוב 🔥❤️

בעז״ה יהיה לכם חג שמח

מקווה שתהנו!

ביותר!!!!!

אנחנו עשינו פעם ראשונה סדר בבית כשהיינו עם שלושה קטנטנים

ומאז אנחנו פשוט לא מסוגלים להתארח

אנחנו עושים סדר מותאם לילדים.

עם מלא סיפורים ומדרשים (לא כל מיני "ווארטים" שמעייפים אותם)

את ההגדה עצמה מריצים

שרים ביחד את כל השירים

ועושים את זה בקצב שלנו ובכיף שלנו.

ואחרי שהקטנים מתעייפים

נשארים הגדולים ונהנים עד הגג.

תהנו מכל רגע

גאה בכם מאד!!!!!

אבל היית יכולה להציע לגיסייך תשלום.

אולי יה עוזר.

ויש מצב גם מיישר אותם קצת...

תהני בכול מקרה ממה שבחרת

לדעתי זה היה נותן להם לגיטימציה.

ככה הם יראו הם ההשלכות של ההתנהגות שלהם. אני מקווה שהם מספיק בוגרים להבין כמה זה בעייתי שהמשפחה של האח/הבן שלהם חוגגת לבד (למרות שיכול להיות מממש כיף, הנסיבות מצערות).

איזה תכשיט ואיזה נעליים 😭

יש שאלון אונליין של 12 צעדים לבדוק האם אתה מכור.

דבר ראשון תבדקו האם מדובר בהתמכרות או שמדובר בהרגל שיש לו שליטה עליו.

כי הטיפול והיחס שונים לגמרי.

אבל יש משהו באופי שלו שמתמכר ( אימפולסיבי כזה ) מהר

ב"ה לא מעשן או שותה

אבל אני מחורפנת

הוא קם לשירותים הולך לישון

בא לי לצרח עליו, באמת

ואני מנסה להשאר שמחה בשביל הילדים

יש התמכרויות ספציפיות, משחקי מחשב זה לגמרי אחד מהם.

יש תוכנית ייעודית למכורי משחקי מחשב.

אפשר לבדוק את זה בקלות, כדאי באמת אחרי החג.

אם מדובר במכור, תדעי שכל עוד הוא לא מטופל אין לו שליטה על עצמו, כמו מכור לסמים.

זה לא אמור להוריד מהכעס שלך, מהפגיעה בך ומלקיחת אחריות שלו

אבל כן יתן לכם כלים אחרים כי זאת התמודדות אחרת לגמרי, מניסיון❤️

כנסי לחדר

תשתי קפה עם שוקולד, תדאגי רגע לעצמך, את לגמרי צודקת, זה מעצבן וחייב להיפסק.

תעשי את זה בשבילך, לא בשבילו, כדי לשמור על האנרגיה שלך ולדאוג לעצמך.

יש תקופות ( אחרי שאני ממש נשברת וניההית היסטרית ) שהוא מפסיק

אז זה לא שהוא לא יכול לשלוט על עצמו זה פשוט כיף לו

שאלון 20 השאלות של מכורי גיימינג אנונימיים (GAA - Gaming Addicts Anonymous) הוא כלי לבדיקה עצמית שנועד לעזור לך להבין אם הרגלי המשחק שלך חצו את הגבול להתנהגות כפייתית או להתמכרות. [1]

להלן השאלון המלא, מתורגם ומאורגן בצורה מסודרת לפי קטגוריות: [1, 2]

שליטה וניסיונות הפסקה

• הצבת גבולות: האם אי פעם קבעת לעצמך כללים או מגבלות זמן לגבי משחק, ואז הפרת אותם ושיחקת זמן רב מהמתוכנן?

• ניסיונות פרישה: האם אי פעם נשבעת להפסיק לשחק, מחקת משחק, אך חזרת אליו מאוחר יותר?

• החלפת משחקים: האם ניסית להגביל את זמן המשחק שלך על ידי מעבר למשחקים אחרים?

• חוסר שליטה: האם היה לך רגע שבו באמת רצית להפסיק לשחק כדי לעשות משהו אחר, אך פשוט לא הצלחת?

• חזרה חסרת שליטה: האם לקחת אי פעם הפסקה מגיימינג, וכשחזרת שיחקת בבולמוס חסר שליטה? [1, 2]

השפעה על הבריאות ואורח החיים

• הזנחה עצמית: האם השימוש במשחקים מוביל אותך להזניח את ההיגיינה האישית, התזונה, הבריאות הפיזית או מטלות יומיות חשובות אחרות?

• חוסר שינה: האם אתה מפסיד שעות שינה רבות בגלל גיימינג?

• כאבים פיזיים: האם סבלת מכאבים פיזיים כלשהם (כמו כאבי גב, עיניים או פרקי כפות הידיים) בעקבות משחק אינטנסיבי?

• שינויי משקל: האם עלית או ירדת במשקל באופן משמעותי מאז שהפכת לגיימר? [1, 2]

רגשות ומצב נפשי

• זהות וירטואלית: האם אתה מעדיף את הזהות של הדמות שלך במשחק על פני הזהות שלך בחיים האמיתיים?

• בריחה מהמציאות: כשאשר אתה עצוב, חרד או מדוכא, האם אתה מרגיע את עצמך באמצעות משחקים או תוכניות לשחק?

• אשמה ובושה: האם אתה מרגיש אשמה, חרטה או בושה לאחר בולמוס משחק?

• שעמום מהחיים: האם אתה מוצא את עצמך משועמם מכמעט כל דבר אחר בחיים שאינו קשור לגיימינג?

• תסמיני גמילה: האם אתה מרגיש עצבני, חסר מנוחה או מוסח כאשר אתה רחוק מהמשחקים למשך זמן מה? [1, 2, 3]

מערכות יחסים, חברה ותפקוד

• פגיעה במחויבויות: האם אתה שוכח או מזניח פגישות, משימות או דדליינים בעבודה, בלימודים או במשפחה בגלל הגיימינג?

• הסתרה ושקרים: האם אתה מסתיר או משקר לגבי כמות הזמן שאתה מבלה במשחקים?

• התרחקות חברתית: האם הקשר שלך עם חברים ובני משפחה מהחיים האמיתיים הצטמצם באופן משמעותי מאז שהתחלת לשחק?

• ויתור על תוכניות: האם ביטלת או פספסת תוכניות חברתיות בחיים האמיתיים שציפית להן, רק כדי להמשיך לשחק?

• דאגת הסביבה: האם האנשים הקרובים בחייך הביעו דאגה לגבי כמות המשחק שלך?

• משחק במצבים לא מתאימים: האם שיחקת במצבים לא מתאימים או לא בטוחים (במהלך שיעור, בזמן עבודה, או בזמן נהיגה)? [1, 2, 3]

על חלק מהשאלות כדי להיחשב למכור (כדאי לעשות את זה עם איש מקצוע)

העניין עם מכור זה - שזה כפייתי.

הוא יכול מאוד לרצות לעזור לך, לשנוא את עצמו שהוא משחק שעות, לשנוא את עצמו שהוא מכאיב לך ולא מצליח לעזור לך ועדיין באופן כפייתי לא להצליח להפסיק.

התוכנית מלמדת לשלוט על המנגנונים האלה.

זה אומר שמבעד לניתוק התגובה הקיצונית שלך כן מצליחה לבקוע שם משהו ולגרום לו להתחבר לכאן ועכשיו.

כמו ששיכור שנוהג גם אם קריאת הסכנות בדרך מטושטשת, עדיין יכול לקלוט שני פנסי משאית דוהרים לקראתו ולהגיב לפני שיש תאונה חזיתית.

זה לא אומר שהוא לא נוהג בשכרות וזה לא אומר שכיף לו "לטייל" בכביש ולנהוג בחוסר זהירות.

הבעיה עם החרפת התגובות הקיצוניות של הסביבה (שלך במקרה הזה)

זה שהוא לומד להסתגל מחדש לתגובה הזאת ואז צריך להעלות ולהעלות את התגובה כדי שתצליח לבקוע מחדש

ואין לזה סוף.

רק שיהיה ברור שאת לשניה לא אשמה במשהו, זה לא פשוט וצריך עזרה. כדאי לך אחרי החג להתייעץ בצורה מסודרת עם אנשי מקצוע איך לגשת לזה.

זה מרגיש כאילו כיף לו

אבל האמת היא שהמשחק הוא הדרך שלו לווסת את עצמו ממשהו במציאות שגדול עליו להרגיש.

הזמן לשיחות עומק עם כל העומס שיש. אם אין זה אחלה

אני כן חושבת אבל שאת צריכה להגיד לו שאת פגועה ממנו ושאת רוצה לדבר על זה אחרי החג

אל תצפי שיבין אותך רק מההתנהגות שלך או שיזכור הבטחות. דברי ברחל בתך הקטנה

חסר לי הזמן איתך. אני רוצה שיהיה לנו זמן רק שלנו בערב בלי מפריעים. אני רוצה מתנה לחג בערב החג ולא אחרי כי זו לא אותה חוויה ואני לא רוצה לרדוף אחרי זה, אני רוצה שזה יבוא ממך

לא פשוט

חיבוק♥️

אני פשוט לא מסוגלת

זה פשוט קשה לי שהוא ידע שזה מה שיקרה

ובכל זאת בחר

וגם אמרתי לו, חשוב לי שהלך לישון ביחד, חשוב לי שהיום תחוה עם הילדים בבוקר

זה לא ניחושים

רק שהמשחק ניצח במקומי

חגי שיקום ודברי איתו ותגידי לו שאת מאוכזבת ופגועה

שאת מרגישה שאת לא חשובה לו אחרי שתיאמת איתו ציפיות וביקשת שיהיה איתך כדי לקחת חלק בהכנות והוא בכל זאת המשיך. שרצית שיקום ויהיה איתך כי זה חלק מהשותפות בזוגיות.

לחילופין את יכולה לבקש ממנו לקום לעזור

אגב זה נשמע קלאסי לקשב. גם לבעלי היה קושי בלראות קדימה/ לאמוד השלכות. אימפולסיביות. משיכה אינסופית למסך. גם הוא פרפר לילה

כי לא הייתי חושבת קשב אבל שאר הדברים דומים לפי מה שאמרת

הוא לא פרפר לילה. זה רק הזמן שהוא בבית ויכול לשחק

אם יש לו זמן בבוקר זה שם

בלילות הוא גמור ולא עושה כלום זה לא שיש לו אנרגיות

אבל מסכים יוצרים פעילות מוחית כמו של קשב לפי מחקרים

מכל מקום אני לא חושבת שהתפקיד שלך לאבחן, אלא להציף מה את מרגישה ולבקש ממנו שיטפל בעצמו ויעשה מה שצריך כדי שיהיה לך בעל מתפקד בבית

ואז תביני שהפרשנות שלך שגויה

ואז לא תתעצבני על הדברים הלא נכונים

ואז לא תעשי טעויות שיחריפו את המצב

ואז תוכלו לגשת לטיפול מסודר

ואז אולי זה יצליח ואולי לא

אבל תהיה לך וודאות ובהירות בחיים.

ההתמכרות הזאת לא אומרת שאת בעדיפות תחתונה, זה אומר שהוא חייב את זה בשביל להשיג שקט נפשי.

זה מורעב ולא באמת אפשר להסביר (וגם לא חושבת אני מבינה מספיק בשביל להסביר)

אבל תדמייני שיש לו לחץ פנימי, או מחשבות טורדניות או משהו בתוך הראש שלו שלא מאפשר לו להיות נוכח.

צריך לפרק את זה בזהירות ובהדרגה.

כרגע את פועלת כדי לעצור את הדבר היחיד שנותן לו שקט.

נכון הוא לא רואה אותך ולא מתנה, ולא הכנות לחג.

תארי לך שהיית סובלת מבחילות איומות, והייתה לך תרופה בהישג יד רק שהייתה גורמת לך לא להיות נוכחת 4 שעות, ובעלך היה מנסה לדבר לשכל שלך ומדבר על ההשלכות (ספויילר הוא יודע הכל, את לא מחדשת לו כלום)

כשהדבר היחיד שאת רואה זה את הגוף שלו שחוסם אותך מלהגיע לתרופה שאת זקוקה לה בכאן ועכשיו.

אל תהיי במקום המטיף הזה, אל תתפוצצי עליו, הוא לא יקשיב לך הוא רק יראה בך מפלצת שמפריעה לו בדרכו.

לא כי הוא לא אוהב אותך, לא כי הוא חושב שהוא צודק, אלא כי הוא לא מצליח לנהל את זה.

אני בטוחה שהוא אדם טוב. ויש לו מצפון שהוא פוגע בך ובמדפחה ובגללו דברים נדפקים, המצפון הזה לא עוזר לו להתגבר. הוא צריך כלים להתמודד וזה לא פשוט.

במקום לבזבז על זה אנרגיות,

תתמקדי במה שאת יכולה לעשות ולהכין. מה שאת יכולה, מצויין.

מה שלא, להרפות.

מה היית עושה אם היה מחליק ומתפנה באמבולנס? תעשי אותו דבר.

זה שאין ביטוי פיזי לקושי לא אומר שהוא לא קיים.

קחי בחשבון שיומיים חג בלי מחשב עלולים לגרום לו ליותר עצבנות.

זה יכול מצד שני להיות הזמן להתקרבות. אי אפשר לדעת.

תחבקי ותפנקי את עצמך על המקום הזה שנשארת לד במערכה על ההכנות לחג!

את מלכה וזו התמודדות סופר לא פשוטה!

❤️❤️

אחרי שהוא הודה לפני כמה שנים שהיה צופה בפורנו שהיינו בטיפול

המטפל טען שהוא לא מכור וזה פשוט דחף וכו'

מרגישה שזה אותו דבר כאן

ואני יודעת שברגע שאני יעלה את זה אני מתפוצץ

יצאתי מהבית עם הילדים

מאתמול בבוקר חשבתי על מכתב לכתוב לו לראש השנה על הדברים שאני מעריכה בו ואיך שהוא המשענת שלי ואני פשוט לא מסוגלת

וזה עצוב לי

ואני גם כועסת

חוץ מזה שאני על גלולות שנראה לי עושים לי רע ומסלימים את התגובה שלי

ואני לא מושלמת

וגם נשאבת למסך אבל לא באות צורה בכלל

יש לי את הבעיות שלי ואני מודעת והייתי בטיפול

אבל אני עצבנית

ואחרי הרבה עוגמת נפש של שניםם והרבה כסף ואנרגיה שהלכו למטפלים שונים שלא ידעו לאבחן.

לכו למטפל שמתמחה במכורים!

אם הוא מכור, הוא לא חייב להיות מכור לעוד דברים כמו פורנו, כמו שמכור לסמים לא בהכרח מכור לאלכוהול.

קשה לפעמים לקבל את זה כי זה "מסיר מעליו אחריות " כי זה לא הם זאת ההתמכרות.

ולנפגעים יותר קל להישאר בעמדת המאשים והקורבן ולא לקבל את זה שגם הוא קורבן וחולה (זה באמת מעצבן בטירוף, שהוא גם הפוגע וגם הקורבן)

אבל אם הוא מכור ונשמע ככה (אבל מי אני, תבדקו באופן מבוקר)

תהיו חייבים לעשות סוויצ' בראש ולהסתכל על התמונה אחרת.

זה לא מסיר מעליו אחריות בשום שלב ולא מצמצם את הפגיעה בך בשום שלב.

לאבחן כדי לדייק את הטיפול.

בעיני זה לא משנה אם זה התמכרות או דחף,

בשניהם יש קושי עצום להתגבר (תקראי לזה יצר הרע אם זה יותר מקובל בעינייך)

זה לא עוזר להגיד לבן אדם שעושה פעם אחר פעם את אותה הטעות שהוא טועה.

צריך להבין מה מניע אותו, איך לטפל בזה מבפנים.

ובשביל זה צריך טיפול.

אם זה היה משהו שבידיים שלך לשנות, זה היה קורה מזמן.

גם אם צריך לעבוד על קבלת אחריות ובחירה, זה מול מטפל.

תראי גם בכל נושא של אשה מוכה או כתות וכד'

יש את האבחנה המקצועית אבל יש גם סקאלה של איפה אדם מונח והאם יש לו באמת בחירה חופשית בכל רגע נתון או שלא, וצריך לעזור לו לקחת שליטה על הנושא.

למשל בטיפול באשה שסובלת מאלימות ברמה כזו או אחרת, עושים איתה המון סימולציות אז על איך להגיב.

יכול להיות שהוא צריך תרגול איך להתגבר.

מאוד קשה לי להאמין שהוא עושה את זה שוב ושוב ושוב כי לא אכפת לו או כי הוא לא מודע להשלכות או חושב שיהיה בסדר.

ויודעת מה, גם אם זה זה, עדיין עדיף שתשמעו את זה ממישהו מקצועי מאשר נקודת ההנחה שזה רק זה וסה"כ רק אם נסביר ונדבר על זה, ההתנהגות תשתנה.

אבל ברור שרק את מכירה את המצב אצלכם, אולי זה לא כמו שנשמע.

בכל אופן הרבה כוחות 🤗

נכון שאנחנו לא רוצות לכעוס בערב ראש השנה, ובטח שלא בחג, תנסי לנשום עמוק כמה שאפשר, מה שעוזר לי במצבים כאלה לדמיין שאני לבד בבית והוא במילואים/ בעבודה/ בטיול או ווטאבר , שלמעשה זה עוזר לי כי אז אני לא מצפה לכלום ממש.

גם אם לא יהיה ממש נקי ולא ממש מאכלים, תנשמי עמוק.

אבל כשיהיה לך זמן פנוי, אני אגיד לך את האמת לפעמים צריך בזוגיות לשתוק ולוותר אבל יש מצבים, כמו זה למשל, לדעתי, שאת ממש לא אמורה להבליג. לא צריך לצרוח עליו, אבל תחשבי טוב מה יכול להניע אותו לפעולה להתעורר על עצמו כי זה ממש אבל ממש לא לעניין להתנהג ככה כשיש לך אישה, בית, ילדים. לא מגיע לך חיים כאלו ולא יחס כזה. אני בטוחה שהוא לא עושה זאת מכוונה רעה , אבל את חייבת לעשות צעד שיאלץ לעשות סטופ. את מכירה אותו ואת חכמה מספיק לחשוב מה יעזור, להכנס לשתיקה ולהתעלמות זה כלי אכזרי אבל תשקלי לפעמים צריך להשתמש בכלי הזה. או להעמיד אותו בגבול שאו שהוא מוחק את המשחקים או שנרשם לטיפול ועד אז... כך וכך.

שולחת לך ים כוחות, זה ניסיון קשה מאוד בערב חג ומעליב ביותר, אני איתך❤️

חזרתי לבית והוא היה ער אמרתי לו שאני הולכת לנוח

נכנסתי לחדר ופשוט התפרקתי והוא נכנס אחרי

הוא אמר שהוא לא הלך לישון ב3 רק ב1:30 ואז קם שוב לשעה כי לא הצליח להירדם אז זה לא ששיחק עד 3 בלה בלה ( זה דפוס חוסר שלפעמים קשה לו להרדם אחר 20 דק' קם לשחק ואז ברור שלא יירדם, לא הבנתי )

הוא אמר שהוא מבקש סליחה והאם אני עדיין עצבנית

אמרתי לו אני, עצבנית ? למה ? בגלל שחשבתי שאני יקום מאוחר יותר הולך לקנות תכשיט ובמקום זה הייתי ערה מ5 ותפעלתי את כולם כשאני מנסה להשאר חזקה ושמחה ( טוב, לא הצלחתי להשאר שמחה אבל לפחות הייתי רגועה עם הילדים )

אמרתי לו שאני רוצה שאחרי החג הוא יילך לאבחון. הרי הוא בן אדם טוב יודע כמה המשחקים פוגעים בי ובזוגיות שלנו ואני חוששת שזה התמכרות כי אם לא למה הוא היה ממשיך

הוא ממש התנצל ואמר שאם זה מה שאני רוצה זה בסדר ואני יכולה להשים סיסמא למחשב כדי שאני אצטרך לאשר ( לא תודה, יש לי ילדים אני לא אמא שלך )

הציע ששבוע הבא נקנה משהו

אבל אני עדיין פגועה

והבית מסריח ואני השלמתי עם זה

יש לי אשכרה ערמות של בגדים על הרצפה,שירותים מלוכלכים וכיורות מלאים ואין בי טיפת אנרגיה

לפחות אני שומעת אותו עושה כלים עכשיו

הוא בעל טוב עוזר עם הילדים, בישולים וכו' אבל הדבר הזה גומר אותי

תזכרי במשך החג שהחיים ימשיכו אחרי

לא נגמר העולם היום.

ואחרי החג הוא יעשה איבחון ובעז''ה תגיע ישועה.

ותהיי גאה בעצמך שהובלת לזה.

ותמשיכי להיות קשובה לעצמך. זה באמת לא נעים בכלל

זה נשמע ממש התמכרות

ודבר החשוב בעיני

זה להבין

שהוא לא אוהב את זה. לא עף על זה.

יותר נשמע כמו לא ממש שולט בזה.

אז בעז''ה ילמד לשלוט.

חג שמח יקרה ♥️

הלוואי שהצער והבדידות שאת חווה יהיו לכפרת עוונות, תחל שנה וברכותיה.

אתם נמצאים בלופ שבו לכל אחד מכם יש תפקיד קבוע, הסוף ידוע מראש ומסבב לסבב המצב מסלים.

משחקי המחשב ומטלות הבית הם רק טריגר, הסיפור האמיתי הוא שלכל אחד מכם יש אסטרטגיה הפוכה להתמודדות עם הטריגר - שבאופן טרגי דוחקת את בן הזוג עמוק יותר לאסטרגיית ההתגוננות שלו.

בעלך בתפקיד הנמנע (נסוג) - כשהוא מוצף הוא נסוג מהסיטואציה לתוך משחקי המחשב, וזה עוזר לו לווסת את עצמו. הוא רגיש מאד לביקורת ממך, וכשהוא מרגיש שאת מצפה ממנו או כל דבר אחר שמטרגר אותו הוא חייב לווסת את עצמו - כמובן דרך התרחקות (ונסיגה לתוך משחקי המחשב). הוא לא כל כך טוב בלהבין את מצב הרוח שלך או מה את מרגישה וצריכה.

את בתפקיד הרודפת - רגישה מאד להתקרבות והתרחקות שלו, ולמצבי הרוח שלו. כשאת מרגישה שהוא לא איתך את חייבת לרדוף אחריו כדי להחזיר אותו שלא תישארי לבד.

יכול להיות שהוא כבר מכור בהגדרה, אני לא יודעת ובעיני זה לא מאד משנה. בעיני המפתח לשבור את הלופ הוא להתחיל להבין באיזה צורה כל אחד מאיתנו מטורגר ומדוע, ולתקשר דרך הלב ולא דרך ההתנהגות.

זה להפסיק להתייחס להתנהגות הבלתי נסבלת שלו - להעז לדבר על הבדידות שאת חווה. אבל רק מעומק הלב, מהמקום העמוק והפגיע ביותר, לא מהרציונל - מה שישר יקבל גוון של ביקורת ויחזיר אתכם ללופ.

מאד קשה ואפילו בלתי אפשרי בתוך קשר לא מספיק בטוח לפתוח את העומק הזה, שהרבה פעמים אפילו לעצמי אין מערכת יחסים איתו..

לכן ממליצה מאד על טיפול זוגי EFT.

אם הוא מכור זה משנה את כל התמונה.

למכור באופן נוירולוגי אין שליטה. מי שחווה יבין.

טיפולים למיניהם רק יגבירו את התסכול.

בדיוק כמו ילד עם קושי פיזי או מוחי שמכריחים אותו לבצע משהו שאין לו את היכולת הזאת.

כמובן אין מה לרתום את הסוסים לפני העגלה יכול להיות שהוא בכלל לא.

אבל כתבת שזה לא משנה בעינייך.

אז זה משנה מאוד.

כי זה ערב חג האנשים בחופש ולא נוסעים על הבוקר.

התור בשעה של פקקים?

שיהיה בהצלחה!!

הקטע שבעלי במאוחדת ואני כללית.

אם נלך למעבדת גבריאל הם מקבלים ישר? הם מבינים את הדחיפות?

מניחה שנגיע בזמן בסוף אבל לא רוצה שזה יפול על זה..

אבל שתדעי שכם למצוא בשערי צדק חניה זה לא פשוט...

זה בסדר גם אם לוקח קצת יותר זמן. אפילו שעתיים כנראה שיקבלו..

אין לנו תור. אמרו לנו לבוא כמה שיותר מוקדם בבוקר. זה היה די מהרגע להרגע כי טבלתי אתמול עשיתי היום בדיקת דם ואולטרסאונד והביוץ מחר כנראה אז לא רצינו לפספס..

אם מגיעים עד השעה 9 אז יחסית עוד פנוי בחניון. אחכ יותר עמוס

ושישי, מקווה שיהיה בסדר

תבדקי גם שיש לך את כל ההתחיבויות הנדרשות

כי בעלי שם.

כן

והאמת שברוב המעבדות יש גם חדר שאפשר להשתמש בו...

וחניה בטוח תמצאי בחניון התת קרקעי..

בהצלחה רבה!!

לנו אמרו שאומרים להביא תוך שעה כדי שזה יהיה בסדר שיבאו תוך שעה וחצי ואפילו שעתיים.

גם אחרי שמטפלים בזרע במעבדה יש 4 שעות שאפשר להשתמש בו. זה הרבה פחות לחוץ.

בהצלחה. ותזכרו שבסופו של דבר עם כל ההשתדלות, הסיכויים של הזרעה לא באמת גבוהים משמעותית מיחסים רגילים בהנחה שאין בעיה ידועה.

בזרע אני מניחה שזה כן מועיל..

יודעת לאיזה מחלקה בכלל מגיעים שם?

איך היה?

אני מקווה שעכשיו אתם אחרי.

חג שמח!

אחי וגיסתי נקלטו בהזרעה ראשונה

הבעיה היתה לא ידועה אצלהם הכל היה תקין 😊 בקרוב אצלך שהשנה החדשה תביא לך הריון תקין 🙏

זה הפרעת קשב

אבל לא חייב שזה הפרעת קשב.

את נהינת מהעבודה?

את מסופקת?

יש לך רקע נוסף?שאת פחות שמה דגש עליו בקשר לעבודה,כמו רגישות לבדים מסוימים רגישות לרעש?

או שאת נורא נפגעת גם מדברים?

פשוט מה שאת מתארת יכול להתאים גם לרגישות יתר hsp.

ולא מאבחנים את זה כהפרעת קשב.

דבר נוסף יכול להיות שסוג העבודה הספציפי שלך לא מתאים לאופי שלך גם אם נהינת מהלימודים שלו,ואז בפועל מה שאת עושה זה לרחף על העבודה ולא להיות בתוכה?

גם אם כשלמדתי מקצוע לא היה לי בעיה לשבת שעות ולהקשיב להרצאות?

אני בכלל לא עם קפיצים, להיפך, יושבת שעות באותה תנוחה לא צריכה לזוז, יכולה לגלוץ כל היום.

אין לי רגישות מיוחדים למגע או בדים או רעש

אני לא נהנית מהעבודה, אבל כי אני מרגישה בעיקר תסכול מההתנהלות שלי

אני חושבת שאם אוכל לחוות הצלחות, ולא רק נשיפות בעורף לדד ליינים שמתקרבים אז אני כן אוכל לחוות סיפוק.

נמאס לי מזה שאני לא מצליחה לגרום לעצמי לעבוד ולעשות דברים. בעיקר בעבודה אבל גם בבית.

אני בהייטק, אז אין לי שעות שסופר לי שעות עבודה, ואני עובדת הרבה מהבית, אז אני ביום, כשהילדים במוסדות מבזבזת זמן ואומרת אעבוד בערב כשהם ישנו, בערב פותחת מחשב ורוצה לעבוד אבל בפועל לא עושה כלום ואומרת אקום מוקדם, לא קמה מוקדם וכו וכו פשוט לופ של אי עשיה ודחיינות.

ואני לא מצליחה לצאת מזה

נסי לעבוד מהמשרד...

קצת יותר טוב, אבל המסך שלי מכוון כך שרק אני רואה אותו, אז זה לא באמת מספיק יעיל

אבל גם להיות עם מחשב מול כולם זה מרגיש לי חשוף נורא, גם כשאני עובדת ממש..

חוץ מזה שאני מחפשת פתרון שישפיע על כל תחומי החיים שלי.

מרגיש לי שאני צריכה משהו עמוק יותר.

חדשים יש השפעה על המח בדיוק כמו קשב וריכוז. אני קוראת לזה על עצמי - הרעלת מסך. קורים לי דברים דומים לשלך כשאני חשופה הרבה למסך. זה באמת פוגע ביכולת שלנו להיות אנחנו כך אני מאמינה

במקומך הייתי מבקשת מצוות המחשוב שיחסמו לך את האינטרנט פשוט לכמה ימים ותראי אם יש שיפור

אני מנסה כל מיני דברים כמו לקום להליכה של 10 דקות כל שעה וחצי למשל, או לקום לעשות משו בבית

אבל זה רק אחרי שאני עושה את העבודה

יש בזה סיפוק מטורף, להצליח לעמוד בזה ולאט לאט זה הופך להרגל ואני פחות תלויה ומושפעת מהמסך

אז סביר להניח שההפרעת הקשב לא הפריעה לך.

אבל בהחלט יכול להיות שלעבוד בזה זה כבר משהו אחר,פחות סיפוק פחות הנאה וזה דבר שגורר דבר.

לא בהכרח שזה הפרעת קשב בכלל.

זה הרבה פעמים, אולי ברוב מוחלט של המקרים, תסמין של מערכת עצבים שתקועה בבהלה גבוהה.

הבהלה לא מתבטאת כפי שהיא אמורה להתבטא - ולכן אינה מורגשת, אבל התפקוד של הגוף תקוע במצב הישרדותי וכישורי ארגון וניהול וכמובן קשב נמצאים בתחתית הרשימה, כי הגוף כרגע מצפה לתקיפת אריה בג'ונגל ולא פנוי להתרכז בכתיבת קוד..

הרבה פעמים אפשר לזהות עוד דרכים שבהן המח מנסה לשחרר את הסטרס: כסיסת ציפרניים, תנועות חוזרניות (למשל התעסקות בשיער), טיקים, תנועתיות מוגברת, הידוק לסתות ועוד ועוד.

זה מתחבר לחוויית החיים שלך?

אם כן, הפתרון לא יהיה בכיוונים התנהגותיים (ללמוד מיומנויות, להתחיל בקטן וכו'),

אלא ביצירת סביבת חיים בטוחה שתאפשר למח לאט לאט להוריד בהלה: להפחית עומס, להשקיע ביצירת מערכות יחסים בטוחות, להוסיף הנאה פעילה לחיים שלך, הרבה יציאה לטבע.

לשים לב למצב של הגוף, מתי הוא מתוח ואיפה, ולהרפות במודע. לשים לב מה בחיים שלך מעורר מתח ולנקות אותו.

מיינדפולנס מאד עוזר!

כל אלה יכולים מאד לעזור, ואולי תרצי גם לשקול טיפול טוב שיעזור לך לרדת לשורש הבהלה התקועה ולשחרר אותה.

ב''ה הלכתי לטיפול (עו''ס קלינית בגישת cbt, אני קיבלתי דרך הקופה) והשתנו לי החיים. ממליצה ממש.

מזדהה עם כל מילה

עוקבת

זה אולי קושי בקבלת החלטות שגורם לדשדוש, כי את לא בטוחה מה כדאי לך לעשות עכשיו ואז נתקעת במקום.

קשה לך בכללי עם החלטות?

ממש לא יודעת אם זה הכיוון, אבל אולי ייגע בך.

חוץ מהנקודה האחרונה זה נראה בשיוק אני

אין לי עצות, רק הזדהות

אני מאוד מזדהה עם מה שאת כותבת כי גם אני נאלצתי לפתח הרגלי "ניהול עצמי" רק כבוגרת וזה מאוד לא פשוט.

אז כאן בעיניי הדבר הנכון הוא להתחיל מצעדים קטנים, קטנטנים, בוני אמון בינך לבין עצמך.

מה אני מתכוונת?

היום כשאת מחליטה לעשות משהו, זה לא ממש קורה.

נכון?

נניח את מחליטה לעשות משימה של העבודה ובפועל נמרחת ואת עושה את זה ברגע האחרון.

כלומר כשאת אומרת לעצמך "אני אעשה כך וכך, יש בך איסה קול, מודע או לא, שמגחך לעצמו ויודע שזה לא יקרה בזמן שקבעת לעצמך (אם בכלל קבעת וזה לא נשאר באוויר).

ולכן אני קוראת לזה "צעדים בוני אמון", את צריכה להאמין לעצמך שאת תצליחי להגשים את מה שאת מבטיחה לעצמך, וזה לא משנה אם את מבטיחה לעצמך לסדר את החדר או להתקשר לקולגה מהעבודה.

ההתחלה היא בצעדים ממש ממש קטנים.

את אומרת לעצמך "עוד 2 דקות אני אקום מהספה" ובאמת לקום מהספה.

לא אחרי חמש דקות אלא שתי דקות, כי זה מה שאת החלטת.

על כל ניצחון קטנטן כזה, תרימי לעצמך.

משימות גדולות פרקי למשימות קטנות, שימי לעצמך זמן לביצוע ותתלהבי מבפנים על כל צעד קטן שקבעת לעצמ לעשות ועשית.

במשימות "גדולות" שמורכבןת מהרבה משימות קטנות אבל אפשר לעשות הכול בפרק זמן קצר, אני אוהבת לשים לעצמי טיימר, על כל המשימה או חלקים ממנה.

זה עוזר לי להתמקד ולהתעודד שזה רק עוד איקס זמן

ואני מבטיחה לעצמי שאחרי הטיימר ניקח הפסקה (ובאמת לחזור מההפסקה למשימה הבאה! אבל זה לאט לאט אחרי הרבה צעדים בוני אמון)

ותהיי גאה בעצמך על הצלחות.

אם את רוצה עזרה מקצועית, בעיניי אימון אישי יכול להתאים פה מאוד.

אה ועוד משהו, שדי סותר את השרשור הזה אבל בכל זאת... תתנתקי מכל הפורומים, הרשתות החברתיות וכו', זה שואב ברמות.

גם לזה את יכולה לקבוע לעצמך דד ליין ולעמוד בו, נגיד עד יום שני ב14:00 להתנתק מהרשתות החברתיות, בערב יום כיפור ב16:00 להתנתק מפורומים, סתם דוגמה ללו"ז כזה.

רק כותבת שאני מצאתי פודקאסט שקצת התכתב עם זה, קוראים לו אנשי הקשב ..

ועוד משהו קטן, אני רואה את זה על עצמי כמו התמכרות, ואני יודעת שלהתנקות מהדופמין שזה מייצר לוקח לפחןת שבועיים, אני גם במאבק תמידי על זה , ומחפשת פתרון. מחזקת אותך!! ושתדעי שהאשמה זה חלק מהמעגל הזה ... בזבוז זמן, אשמה ,חוסר הצלחה

הדחיינות הזאת מתבטאת בעוד נושאים בחיים?

ושרשרת אליי בטעות?

מה שעזר לי -

להיות סלחנית כלפי עצמך. זו את כרגע, רגשי אשמה ויסורי מצפון על כל יום ויום לא מקדמים. מותר לפעמים להימרח ולהיות פחות יעילים. מותר לטעות ומותר להודות שאנחנו לא יודעים משהו. זו עבודה בשינוי החשיבה, אבל זה אפשרי.

למצוא מה הזמנים היעילים שלך. כשאת כן יעילה, באיזו שעה ביום זה קורה? אצלי זה ב10-15. אני מראש לא מתחילה לשבת על דברים קשים לפני וברגע שאני רואה שעברתי את שלב היעילות אני נותנת לעצמי הפסקה ארוכה. אחר כך לפעמים יש עוד זמן יעיל, אם נחים מספיק.

לכתוב על דף את המשימות שצריך לעשות היום ולהרים לעצמך על כל משימה שסיימת. גם אם היו 20 משימות וסיימת 5, זו הצלחה. לאט לאט תלמדי את עצמך לסיים יותר משימות וגם להיות ריאלית בכמות שאפשר להספיק ביום.

לזהות מתי הגלישה היא התחמקות ממשימה, לנשום עמוק ולהגיד לעצמך "אני מתחמקת מלהתקשר לשמוליק ולכן מוסחת" ולבצע את המשימה שהתחמקת ממנה. אפילו דבר קטן כמו לנסח טיוטה לבקשה משמוליק. העיקר להפסיק להתחמק

לא מכניסה את זה הביתה בשיגרה ולכן תקוע לי בראש שזה ממש ממש לא בריא

מכירה הרבה שבהריון לא מסתדרות עם מים ומיץ כן עובד להם. נכון שזה לא בריא אבל בהריון זורמים עם מה שהגוף דורש🙂

שתיתי כל יום 3 ליטר פטל,

ואחרי תקופה נהיו לי שיניים ורודות....

יתן לך ויטמין סי

אפשר גם סודה, חלב, בירה שחורה

חליטות של תה ללא קפאין (לואיזה, אפרסק, תפוח מה שאת אוהבת) ולשתות קר.

אפשר גם לקנות תפוזים סחוט

או סיידר תפוחים - תרכיז טבעי ללא תוספת סוכר

אפ אין סכרת הריון עדיף לשתות ממותק, זה מסוכן להתייבש!

כדאי למצות עוד אפשרויות -

תה קר

חליטות

מים עם לימון

ואת עם מניעה?

קטעים שלא תכננת

אחלה מתנה לשנה החדשה

תודה על הנקודת מבט!! הייתי צריכה את זה מאוד ❤️

נכנסתי גם להריון עם התקן לא הורמונלי..

מונעת עם דיאפרגמה 😉

חשוב לעקוב שההריון בתוך הרחם ולא חוץ רחמי

הריון חוץ רחמי שכיח עם התקן

רק טוב

כאמור, דיאפרגמה 😅

אם אפשר לשאול

איך מנעת עם הדיאפרגמה?

הלכת למתאמת? השתמשת בקוטל יחד?

כי אני גם עם דיאפרגמה ורוצה לדעת מה הסיכויים שזה יקרה לי 🙃

מוציאה רק 6 שעות אחרי...

ממש מקפידה וזה עובד לי מעולה כבר כמה שנים 😉

פירטתי למטה מה השתנה הפעם 🙈

ולי בדיקות של לייף היו אמינות.

אם את אומרת שיומיים לפני איחור היה שלילי ועכשיו חיובי, זה אומר שכנראה היה ביוץ מאוחר, ואז יכול להיות שלא השתמשת מתישהן בדיאפרגמה כי חשבת שאת כבר אחרי ביוץ?

בכל מקרה, בהחלט הפתעה. בהצלחה בעיכול🩷

משתמשת בדיאפרגמה בדרך כלל עד שבוע אחרי המקווה - ואז מפסיקה

(מהיכרותי עם המחזוריות שלי, הביוץ תמיד יום יומיים לפני/אחרי המקווה)

במחזור שעבר השתמשתי בפרימולט לכמה ימים

ובמבט לאחור זה כנראה שיבש לי גם את הביוץ הבא...

קיצר טיפשי שלא חשבתי על זה מראש

אבל כנראה שזה מה שקרה 🙈