לשבת כמה דק' לפני בנחת ולחשוב, פשוט לזרום עם המחשבות, ואיכשהו להתמקד במה שעומדים לעשות. כשאני עושה את זה הולך יופי..

לפני שם ה' הראשון תעצור קצת תחשוב על זה שאתה עומד לפני ה' ושאתה עומד להגיד את השם שלו ואז תמשיך

מהר כדי לא לחשוב, או בכלל עסוקים בעשייה, והתפילה היא זמן שבו עומדים בשקט ואז למחשבות יש זמן להציף

הכנה לפני יכולה לעזור. לעצור עשר דקות לפני התפילה, בלי לעשות כלום, ולתת למחשבות להציף. לקרוא מתוך הסידור בדיוק.

וגם, בכלל, לא מזמן גיליתי את סוד התנועות האיטיות. כשאני עושה דברים לאט, אני פחות מוצפת, ויש לי יוצר סדר במחשבות

בגלל שאנשים רגישים (או לפחות אני) מוצפים המון, וזה יכול לנבוע גם מדברים סטנדרטיים לגמרי כמו בלאגן, הכנות לשבת אפילו, או הצטברות משימות בעבודה או בחיים, או לחילופין אפילו עמידה ביעד שהצבתי לעצמי, זה יכול לגרום לפרץ של אדרנלין או לסטרס (לא סגורה בדיוק מתי זה מה), ולכן אני מוצאת את עצמי הרבה פעמים עושה דברים מהר כדי להספיק ולהוריד את זה ממני, וגם אז - יש עוד מלא מחשבות על מה שעוד יש לעשות,  או שאפילו אחרי הפעולה אני נשארת עם אדרנלין (הצפה מדבר טוב)

מצאתי שלעשות דברים לאט מווסת את הלחץ ומרגיע את המחשבות. אני מוצאת אצלי שזה גם מפחית חרדה ועוזר לי להתרכז במה שאני עושה עכשיו, ולהיות נוכחת ברגע. זה גם מביא תוצאות טובות יותר, וגם עוזר לטרלול כמו שאני נוהגת לקרוא לו

אז כפשוטו - אני עסוקה עכשיו במשו, אז אני כולי ברגע הזה. לא ממהרת לאף מקום מבחינתי. אני לא בתחרות עם אף אחד, קל וחומר לא עם עצמי. עבודה שיטתית על יסודיות. פחות משימתיות.

אפשר להגיע לרגיעה הזו בתור התחלה של התהליך או בזמנים שקשה באמצעות נשימות עמוקות/ מיינדפולנס, ואני נעזרת גם בתוסף אשווגנדה שמווסת את רמות הקורטיזול

תוסף אשווגנדה הוא לא רק לריכוז מוצלח יותר?

כאילו גם, אבל לדעתי זו תופעה משנית שלו כי כשאני בסטרס קשה לי להתרכז, וכשלא - אני לא צריכה אותו בשביל זה

צירפתי קישור

https://www.altman.co.il/article/herbs/ashwagandha/ashwagandha-for-stress/

אגב, אני לא קונה את אלטמן,ממליצה על נוטריקר

אבל את של אלטמן ונוטריקר כן, והנוטריקר היה לי יותר טוב

זה לא באמת משנה מה טוב לי אבל, משנה שתראה/י השפעה (לא כתבת מילים שיעזרו לי לזהות גבר/ אישה) 

שבזמני לחץ (ערב שבת) נהיה לי היפר פוקוס מוזר לדברים של העבודה. ועוד כמה דברים כאלה. כתבתי על זה פוסט ארוך פעם.

למשל, כשהיה לי קשה בקורס מסוים בלימודים, הייתי עובדת על מה שהיה לי קל יותר

קשה לי דברים מסוימים - אני מחפשת עוגנים במה שקל

כלומר, אם לקחת את מה שקל כי ברחת ממה שקשה, אז מה שקל הצליח? התקדם?

(מה למדת? שאלה חוקית?)

היום אני יודע לשים לב מתי אני בורח ומתי אני באמת זקוק לפוקוס לעבודה, ומשתדל לתמרן בניהם לפי הצורך. מה שכן למדתי לעשות הפרדה ביני לבין אנרגיה של אנשים סביבי (חשוב!, נושא בפני עצמו). זה לבד עזר לי שאני פחות צריך להציב גבולות דרך הצפה/היפרפוקוס ואני יכול להציב אותם במודע. אז אני יכול להיות בסלון כשיש שם אישה מוצפת ולעשות את מה שצריך בלי שהאנרגיה המוצפת שלה תחדור אליי.

לפני שנים לא יכולתי לעשות את זה.

(לא אכתוב מה למדתי כי בצירוף כל הפרטים בכ.א זה קצת כמו לפרסם צילום ת.ז😅 אבל משו בתחחם המדעים המדויקים נקרא לזה ככה)

היכנס/י לפייסבוק

(קראתי את הפוסט) אבל לא מצליחה לדקור את הנקודה בינתיים, בהמשך לשרשור על הגלישה 

טעון מחשבה

המשפט על לא להילחם, מאוד מתחברת. צריכה לחשוב אם זו באמת מלחמה 

כלומר, זה פשוט השקעה של כמויות של אנרגיה לשני הכיוונים. גם ברצון של המערכת וגם במאבק השכלי בה.

את צריכה לכתוב קצת יותר איפה זה פוגש אותך. 

בכובע שלי - הפוסט הזה הוא סיכום של עבודה רגשית שלקחה כמה שבועות ודרשה הרבה זמן מוח וזמן לב. ממש הבנה שיש לי פה נושא קשוח (קשה לי עם המשפחה בחגים, בין השאר) ועוד כמה דברים מסביב.

מצד שני, יש שכר לעבודה. התופעה הזו אינה. יש לה כמה ספיחים שהיו בחול המועד האחרון אבל היה טוב בהרבה במובן הזה.

לפני תחילת הברכה, מחשבה קצרה על החתימה שלה. את הברכה עצמה לנסות לברך בישירות / ענייניות / זריזות, בהשפעת המחשבה הנ"ל. כשזוכרים לעשות את זה, כמובן. זה אתגר לא פשוט.

וכן - לשמוח מאוד בכל ברכה / תפילה שכן הצלחת לכוון בה. לא לשקוע באכזבה על אלו שלא.

מתישהו, יחסית לאחרונה, הצלחתי להבין סוף־סוף את הכפילות הזאת בנוסח "שמע קולנו"...

אב הרחמן, שמע קולנו ה' א־להינו, חוס ורחם עלינו, וקבל ברחמים וברצון את תפילתנו, כי א־ל שומע תפילות ותחנונים אתה.
ומלפניך מלכנו ריקם אל תשיבנו, חננו ועננו ושמע תפילתנו, כי אתה שומע תפילת כל פה...

ובכן, ההבנה שלי היא כזאת:
אם התפללנו אליך כראוי, קבל ברחמים וברצון את תפילתנו.

אלא מה, ריחפנו? לא דיברנו בתחנונים כראוי? בכל זאת חננו ואל תשיבנו ריקם, כי אתה שומע תפילת כל פה...

יש בזה כדי לעודד.

אולי כדאי לקחת את ה10 דקות שקט שהתפילה מקנה, לסידור המחשבות ואז יהיה קל יותר להתרכז בתפילה ולהבין את מקומה

חוץ מזה: 

לדמיין לפחות בתחילת התפילה שעומדים בהר הבית, ורואים את העזרה והכרובים, וכך מתפללים למלך העולם שמחיה אותי ממש ברגעים אלה.

להיות עם הפנים בסידור (עם ביאור זה ממש עוזר!) ולדמיין שאין שום דבר אחר בעולם עכשיו, והמילה שנאמרת עכשיו זה הדבר היחיד להתחבר אליו.

חשוב לזכור ולהאמין שגם אם יש משהו חשוב מאוד שעל הפרק, התפילה לא תגרע שום דבר. אם יש משהו שצריך להיזכר בו, הוא יעלה גם בהמשך בעז"ה.

שנזכה לתפילה אמיתית!

מה זה אומר חברי אמת בשבילך?

מרגיש בודד למרות הכל - אנשים רגישים מאוד

זה עוד מקרה פרטי של המנגנון "דחוי".

נבנים ממאגר של חברים

שנבנים ממאגר של ידידים

שנבנים ממאגר של מכרים

אולי יעזור לך להרחיב מאגרים/מעגלים

מה נחשב מבחינתך חברי אמת? איך היית רוצה שזה יבוא לידי ביטוי?

אני שמתי לב על עצמי שברגע שאני נמצאת במקומות שתואמים את הסגנון שלי והאורח חיים, אז יותר קל לי להתחבר ובהתאם גם ליצור קשרים יותר עמוקים.

אין שום ייאוש בעולם כלל.

לא לוותר, ישנם בעולם אנשים שהם טובי לב וודאי חברים טובים ואמיתיים

שאין כזה דבר חברי אמת

חברים זה אנשים עם אינטרסים/ עשייה/ תחומי עניין משותפים

אין מה לצפות לזה

צריך לפעול בשביל זה

ליצור עשיה ותקשורת עם אנשים שמוצאים חן בעיניך

ואולי גם אתה תמצא חן בעיניהם

ואוהב המעלה, הוא שתהיה תאות שניהם וכוונתם למטרה אחת, והיא: הטוב! וירצה כל אחד להיעזר בחברו בהגיע הטוב ההוא לשניהם יחד. וזה הוא החבר אשר ציוה לקנותו, והוא כחברות הרב לתלמיד והתלמיד לרב.

מסביר שם שיש שלושה סוגים של חברים.

וחבר מעלה=חבר אמת.

וודאי שיש דבר כזה.

'וירצה כל אחד להיעזר בחברו בהגיע הטוב ההוא לשניהם יחד'

נשמע כמו אינטרסים/ עשייה משותפת

שיש שני שותפים.

כמו זוגיות.. אתה לא נמצא לבד.

לכן וודאי שיש עשיה משותפת.

לא הייתי קוראת לזה אינטרסים, כי אז למה שבן אדם ירצה שיהיו לא חברים/קשר זוגי ואפילו קשר עם ה'?

זה טבעי, הגיוני והכרחי

וזה לא דבר שלילי, זה אנושי.

גם לגרום לצד השני להרגיש טוב ואהוב זה אינטרס אישי.

לפשט איך נוצרת חברות

איך היא מחזיקה

מה מניע אותה

ואינטרסים זה לא דבר רע בכלל

מבחינתי עצם הציפייה ממישהו להיות חבר אמת/ לעשות משהו בחברות, כבר פוגעת בחברות.

ומסכימה עם התגובה שחברות היא אינטרס.

לא בקטע רע, בקטע אנושי.

לא סתם נאמר "קנה לך חבר"

צריך לקנות, לדאוג שישתלם לו להיות חבר שלך.

לא בקניית מתנות, אנשים נמשכים לאנרגיה טובה ולא לאנרגיה ששואבת, נמשכים לחברות שלא מצפה מהם לכלום, מחברות שכיף בה וגם מראה פגיעות מסוימת.

בעיניי יש לי חברת אמת אבל אני לא מצפה ממנה לכלום, אפילו לא לסמס לי ביום הולדת.

עושה מה שאני יכולה מהצד שלי, נעים לי איתה, ואין לי ציפיות ממנה בכלל.

זה לא קשור למה אנשים סביבך חושבים עליך. זה תכונה שלך שאתה במוד "דחוי".

כן יש מה לעשות עם זה. אבל צריך קודם כל להבין שזה מבפנים החוצה ולא מבחוץ פנימה.

באמת אני מרגיש שזה תלוי בי, ואז נוצר מין מעגל - מנסה להתרחק מהחברה כדי להתכנס בעצמי ולפתח אישיות מחוסנת, ואז מרגיש שאני לא מספיק מעורה, וחוזר חלילה.

אשמח לעצות

קצת ארוך. אבל אתה תשרוד. (אין כתוביות)

הרבה מבני נפש למדתי אצלו.

סתם התחלתי מהאמצע.

הכרה אוהבת: כלומר איפה מבנה הנפש הזה שומר אותי. וממה?

זה לא רק רע

להיות לבד זה לא להיות בודד

ובגלל שכתבת על האישה אז זה לא נפתר בחתונה יש גם כאלה שאמרו שזה יכול להתעצם

מי שמפחד מבדידות שלא יתחתן

הרבה דברים יסתדרו. עד אז תשתדל למצוא את הטוב במה שאתה עושה. ואולי למצוא אפיקים נוספים. כמו התנדבות וכד'. גם כניסה למסלול לימודי יכולה לשפר את ההרגשה.

מה את מרגישה? איפה בגוף?

אצלי זה לא דאון. זה פשוט יעילות מופלאה בעבודה במקום להכין לחג מה שצריך. כמובן שזה אמצעי בריחה.

אם כואב הראש הוא דוחק את הכל החוצה (אצלי) ואז לא צריך לעשות שום דבר אחר.

(ערב חג, אני עובד עכשיו על משהו לא חשוב כי אני לא רוצה באמת להתעסק עם זה שיש חג מתקרב).

ניסית לקחת את הכאב לשיחה?

ולא יוצאים מהחדר.

יוצאים לעבודה.

איזו עבודה?

בתחום שלי כשכירה לא עובדים בחול המועד- הוראה וגם מי ישמור לי על הילדים...

כעצמאית הכנסתי משהו קטן בחמישי מעבר לזה חופש והילדים עליי😉

אני לא מתארחת איפה שלא בא לי להיות, בטח לא עם לינה

מכינה מה שבא לי

עושה מה שבא לי

נפגשת רק עם מי שאני רוצה

אולי אם היו לי אילוצי אירוח כאלה ואחרים היה לי קשה.. אבל ב"ה אני במקום נח מהבחינה הזו

מה גורם לך לדאון בעצם? מה הטריגר?

אחרי שנכנס החג זה עבר ברובו

היה לי גם לפני ר"ה, גם לפני יוה"כ ושניהם עברו מהר, והיה לי ועדיין יש מערב סוכות...

על אבא שלך

קודם כל חיבוק♥️

דבר שני זה לגמרי קשור לדעתי

הייתי הולכת על עיבוד לחוויה של האבדן והנטישה. זה ממש הגיוני שזה צף עכשיו לפני החגים

ואפשר גם לכתוב לו בכנות את התחושות הקשות שזה מעלה בך וכמה שהוא חסר לך

זה לא עובר, זה משהו שגדול יותר ממני

ואני אסביר

אני למשל (לא כל חג אבל יכול לקרות בהחלט שנכנסת לדאון )

לפני שמחה תורה הבנתי שאני לא מצליחה לבשל לדוגמא (לא הלך לי והרגשתי שזה מאוד קשה לי להכינס למטבח)

החלטתי לקנות מה שאפשר (בישלתי ממש מעט רק לילדים שהם קצת בררנים)

בפועל הבנתי את עצמי ומצאתי פיתרון בזכות ההבנה והקבלה (שב"ה התאפשר לי להקל על עצמי ברור שלא תמיד אפשר)

לפני שנכנס החג הייתי קצת בלי מצב רוח (כמובן שזה דברים שאף אחד לא רואה אני מתפקדת כרגיל לילדים וכו)

בחרתי לשבת בספה ולקחתי ספר תהילים קראתי קצת ונתתי מקום לתחושת דכדוך אח"כ היה לי יותר קל ואפילו עלה המצב רוח.

גם עצם ההכלה שלך למצב שלך יכולה להקל

ממילא הקושי שלנו שמתבטא בתחושת דיכדוך

עוד להוסיף על עצמינו מצפון שאנחנו ככה…

גם אחרי

מיסוך

הסחות דעת

קריאה

כתיבה

אוכל

הליכות

לטבוע בים התודעה ולהתמסר למה שמגיע

התבודדות

שתיה

ועוד כמה דרכים

למקום שהיה לי מאוד משמעותי כנערה והותיר בי חותם עמוק

הרבה זמן רציתי לעשות את זה ולא ידעתי איך בדיוק לנהל את מה שזה יציף בי

ואני חייבת לומר - זה לא עשה הרבה

בהסתכלות שלי היום "על הנייר" מה שנקרא אני הבנאדם הכי גנרי בעולם - אמא ל2 ילדים, עובדת בעבודה רנדומלית לגמרי של אמהות, עושה קניות, רוחצת כלים (לפעמים מכניסה למדיח לפעמים המטבח נשאר מטונף😅), מכינה פסטה ושניצל לילדים..

עד לא מזמן היו עולות בי לפעמים מחשבות של - מה יצא מהילדה המחוננת הזאת? איך אראה לעולם את הכוכב הנוצץ שבי?

תכלס בדיעבד זה מחשבות הבל ושטות

בינינו,כולנו חיים את אותם חיים

בסוף מה "יוצא ממך", העתיד שלך, זה איזה יהודי היית, כמה טוב עשית (וזה בעיקר דברים שאף אחד לא רואה או ימחא לך עליהם כפיים), איך נגעת באנשים אחרים, אם זכית להיות הורה - אז כמה מדמותך השארת פה שמשקפת את הטוב הזה.. זה מה שקורה פה בגדול

בתי הקברות מלאים באנשים שאף אחד כבר לא זוכר. תחיה את החיים שאתה רוצה לחיות בלי לפחד מהצל של עצמך. זה קצר. יש מלא הסחות דעת. יש מלא "שטחים אפורים". זה הזמן לעשות את זה

יש לזה חסרונות. אם טוב לך שם זה סבבה.

בעיניי לפחות.

בסוף אנחנו לא הדבר הכי חשוב בעולם. צריך להיות לנו טוב בגוף ולעשות את מה שאנחנו צריכים לעשות. אפשר גם לבצע מהפכות עולמיות. לא תמיד זה שווה את זה.

כי בסוף זה מה שרואים מבחוץ..

אבל מה שעושה את החיים למוצלחים יותר או פחות (בעיניי) זה מה שכתבתי בהמשך

ומדובר בדברים שהם פחות מדידים אמפירית מהחלומות שהיו לנו בתור בני עשרה למשל

מבחוץ את גנרית וזה בסדר.

אם טוב לך בפנים ואם החלומות שלך מתגשמים מדי פעם, זה מה שצריך להיות.

והבחוץ היום בהחלט מדבר..

אתה חי את העולם הזה הרי, פספסת את זה שהרשתות החברתיות שינו את העולם?

אבל לא אלה. יש אחרות.😃

אלא בדברים הקטנים שהם גדולים; הבלגה על מילה קשה שאיימה לצאת,

הויתור....

ומצד שני, יש את הרצון לעשות משהו, משהו יצירתי , משהו...יפה!

אם נתן לנו כשרונות, ואנו מרגישים שהם קצת מייבבים ורוצים להתבטא -

אז חשוב לתת להם מקום, למרות שהשם לא ידון אותנו על כך שלא סיימנו

את הציור/הסיפור/השיר (או על כך שלא התחלנו אותו אפילו...)

כי אם השם העניק אותם לנו (אני מדברת יותר על יצירה), אז

צריך להתייחס אליהם בכבוד.

אלא אם כן הם רגועים, שבעים, מרוצים , מסופקים.

גשר צר.

ושל כולם.

אני מודה שמאוד צרם לי לשמוע על חלומות "מחשבות הבל ושטות".

בפועל אני מסכים שהחיים מלאים במשימות קטנות ושגרתיות, אני מסכים גם שהחלומות שלנו לא צריכים חללית וגלימה של גיבור על כדי להתממש.

אבל אם אין את האמונה מיוחד -אפילו שאני כוכב נוצץ ומיוחד- בעיניי קשה לחיות בלי זה. אם אין לי ייחוד מה אני תורם לעולם שאחרים לא תרמו?

בכל אופן, דיברתי על חוסר היכולת שלי, להרגשתי, להביא איכויות שיש בי לסביבה, ועל הקושי והבלבול שהתווספו אצלי עם השנים

אנסה שוב:

ברור שבכל אחד מאיתנו יש ניצוץ מיוחד וכוכב זוהר.. ברור הרי אנחנו חלק אלוק ממעל

ולכל אחד יש שליחות וייחודיות ותכונות שיאפשרו לו להוציא לפועל את הייחודיות שלו

אני התייחסתי במה שכתבתי רק להיבט החיצוני של הדבר.כי הרבה פעמים אנחנו משווים את עצמנו לאחרים ש"מצליחים" יותר כלפי חוץ וזה יכול להחליש.

אז באתי להגיד בעצם שכלפי חוץ כל אחד יכול להסתכל על מישו שהוא "יותר" ונתתי את עצמי כדוגמה לזה שאני אישה "רגילה" שעושה דברים "רגילים". אבל זה רק כלפי חוץ. גם בי יש את הייחודיות שלי שבאה לידי ביטוי,כמו כולם וכמו שכתבת לא צריך בשביל זה גלימה ואפוד זוהר ואבק כוכבים.

לגבי דברי הבל - הכוונה היא שוב, לגבי מה יוצא החוצה כשהעולם היום כולו חיצוני ומורכב מעטיפות חיצוניות

כל אחד יכול וצריך להביא לידי ביטוי את עצמו ואת הייחודיות שלו. אני רואה בזה חלק מהשליחות שלנו בעולם. הקושי האמיתי הוא - להרשות לעצמנו להיות מי שאנחנו

אנחנו מונעים מפחדים ומאמונות מגבילות והרבה פעמים לא מצליחים להכיר בערך האמיתי שלנו. והרבה פעמים אנחנו מצפים לקבל על זה הערכה מהסביבה וזה לא תמיד מגיע ואנחנו מרגישים שאנחנו מפספסים או שאנחנו חיים "ליד". צריך להקשיב לזה .

אני חושבת שהתסכול הזה שלך קורא רק להתבוננות ולדיוק. מה אתה חושב שטוב בך? מה היית רוצה להוציא ממך החוצה? למה זה לא מצליח לדעתך/ מה מונע ממך להיות שם? מה היית רוצה לדייק בדרך?

אתה לא צריך לענות על זה כמובן זה רק חומר למחשבה

ואולי אולי בגלל שאני בעצמי עברתי עם זה דרך כתבתי את התגובה ממקום קצת "שבע" ופחות אמפתי אז התנצלותי הכנה

מה זה מתבגר

נניח 15

+10

25

זה תחילת החיים

לוקח זמן לבנות אישיות וחלומות

ואז לנסות להגשים אותם

(אני זוכרת את עצמי בגיל 30 אבודה לגמרי

היום בגיל 40 פלוס אני מסוגלת לחלום ולהגשים הרבה דברים שבעבר לא היה לי מושג איך להגיע אליהם)

הרי אין אסיר מתיר עצמו מבית האסורים. אתה מ א ד צעיר. בטוחה שאתה נראה מאה אחוז

בסדר! המציאות הפנימית החרדה, החוששת, המאוכזבת - צובעת הכל שחור ומשקיעה ביד

גסה את הצבעים האחרים למטה, אסורים, נמוכים.....קולם כמעט לא נשמע, צבעם

מרגיש דהוי, עלוב, אפור....אבל זו רק השפה של הרגשות השליליים; הם לא מכירים

שפה אחרת.

בינתיים אנחנו בהווה, ואין לנו שום מושג איך יהיה העתיד. בעצם, הוא יראה איך שנבחר

שיראה;

בילדות ובימי הנעורים יש המון תקווה. הכל נראה אפשרי ומבטיח וזוהר, למעלה למעלה...

אולי דווקא עכשיו, כשאנו מתפקחים, מתבגרים, אנו מחוברים יותר למציאות; מה אנו

רוצים ומה הכוחות שלנו ולאן טוב לנווט אותם.

לא כדאי שיתקיים בך "עושר השמור לבעליו לרעתו" וכל העושר הפנימי יתנוון

וייעטף קורי עכביש רק כי אתה...פוחד.

אם זה עוזר לך, אז הרבה אנשים, כך אני סבורה, מתמודדים עם הרגשות ותסכולים

דומים.

תעז לחיות! לא יקרה שום דבר, מקסימום תהיה לך הפתעה טובה...

כתבתן דברים נפלאים.

אני חושב שלמעשה הבעיה היא חברתית. כלומר איך להביא לידי ביטוי את עצמי בחברה.

רוצה להענות בכל כוחי לקריאה להעז לחיות, אבל משהו חוסם אותי ליד אנשים.

אם זה יעודד אז סבלתי מזה בעבר ומאז אני לא סותמת את הפה🤭

אצלי זה הופיע בגלל מקרה מצער שעברתי וב"ה מאחוריי והצלחתי להתאושש, אבל אני ממש זוכרת את עצמי נמנעת מלחיות בגלל זה, מסתגרת, לא מצליחה לדבר ממש..

ואולי זה בגלל מה שיחשבו עליך כשתפתח את הפה ותעז לדבר..

כך או כך זה פתיר לדעתי וחבל להימנע כי הימנעות גוררת עוד הימנעות וזה לופ שלא נגמר

כנראה שזה חלק מהעניין

אפשר ממש לבודד מה הפחד שחוסם אותך. אני יודע לעשות את זה ויש עוד מלא אנשים אחרים שיודעים לעשות את זה אפילו יותר טוב ממני. זה לא יקח דקה אבל זה יכול לקרות.

איך?

הקלאסי זה לחפש כאב ולראות מתי עוד פגשנו אותו, ויש עוד כמה שאני שומר לעצמי כרגע

השיטה של ברסלב שנקראת "התבודדות" גם עובדת מאוד יפה במקומות האלה.

בגדול לכל כאב פיזי יש הסבר רגשי. צריך לחפש אותו.

מה שכתבת דווקא מאוד ברור ואנושי. לפעמים מפגש עם מקום מהעבר לא מחזיר אותנו אליו, אלא גורם לנו לראות בחדות איפה אנחנו נמצאים היום. אולי התחושה הזאת לא אומרת שמשהו לא בסדר בך, אלא שאתה בתקופה שבה אתה מנסה להבין מחדש לאן אתה רוצה ללכת.

בדידות היא חוסר יכולת להתחבר או להרגיש חלק ממשו והיא לא נחלתם של רגישים בלבד

ויש רגישים "מקולקלים" כמוני שמתחברים מאוד למרות

אם את/ה רווק/ה (לא הבנתי אם מדובר בכותב או כותבת) זה אכן יכול להרגיש יותר בודד כי כולם מרוכזים בחיים שלהם לעומת השנים הצעירות יותר שיש יותר מכנים משותפים

אבל - בדידות המא מאוד פנימית. כמו שכתבתי,לא להרגיש חלק.. ואפשר להרגיש בדידות גם כשמוקפים באנשים כמובן

העצה שלי - להעשיר את העולם הפנימי, לגלות תחומי עניין חדשים ולגלות את עצמך מחדש,לנסות להצטרף לקבוצת שווים

וגם - אנחנו יכולים להיות חברה מעולה לעצמנו

30 זה גיל צעיר עדיין. יש אנשים שמבשילים בגיל מאוחר יותר.

נכון שאנשים רגישים בדרך כלל לא יתחברו עם הרבה מאוד אנשים ולא יהיו מרכז החברה, אבל דווקא בדרך כלל יש להם יכולת ליצור קשרים עמוקים עם אנשים מסוימים. והם לא צריכים הרבה אנשים כאלה - מספיק להם אדם אחד או שניים.

הם רק צריכים להיות נכונים להיפתח לאדם שמתאים להם, ואז בע"ה הם יחוו קרבה עמוקה ולא ירגישו בודדים. (ואם הם מתקשים בזה - אז טיפול מתאים יכול לעזור)

אבל רוצה את השיתוף שלך בכאב: אבא, כואב לי. עד מתי?

עזור לי בבקשה!

חג שמח לך!

אבל אם כבר יוצא, אז אם אני יותר נותן חשוב לי שיעריכו את זה ולא ישתמשו בי כטישו מובן מאליו.

ואם אני יותר מקבל, חשוב לי שזה שנותן יתן את זה בלב שלם, ולא יהיו לא ציפיות סמויות שאחזיר לו משהו שאין ביכולתי להחזיר, ושהכול יהיה על השולחן.

אחר כך הנטיות משתלטות עליו

כל אחד עם הנטיה שלו

הרוב מעדיפים לתת מלקבל

אני 50-50

כי נדמה שזה הפוך. כולם רוצים לקחת.

באיזו עמדה נמצאים

יש אנשים ש'שווה' לקחת מהם ויש ששווה לתת להם

זה נכון שבסוף אנשים לרוב (או אולי תמיד) רוצים להרוויח משהו

יש כאלה שבאמת מתאים להם להעניק מכל מיני סיבות. אבל זה נכון שרוב האנשים לא כאלה.

אחת הדרכים הכי קלות לקחת משהו

זה לתת משהו קודם

ואז אפשר לקחת בקלות

ככה שקודם כל צריך להבין אם הנתינה היא באמת נתינה או שמא לקיחה

וכנ"ל הפוך

אגב, לא רק בני אדם עושים את זה. גם המציאות עושה את זה.

זה מעגל טבעי

דינמיקה כזו

שמי שיודע יכול להשתמש בה

במקרה הטוב בטוב

במקרה הרע בניצול

לתת זה מספק (אם אתה לא מרגיש שזה מוחק אותך)

וגם צריכים 'רשות' כדי להירגע לפעמים. לנוח.

זה סטטוס חדש שלא היה בשאלה.

מתחבר יותר למהלכים פוליטיים ולניצול יותר מנתינה או קבלה בקשר אישי.

אם תסתכל על רוב התגובות כאן תראה שהרוב מעדיפים לתת.

הכל בקשר לסיפור בראש שלנו.

זה שהשתמשת במילה לקחת אומרת הרבה, התייחסת למי שמקבל באופן של לוקח שהוא אקטיבי.

אני בסיפור אחר בטח אם ברקע יש קשר.

מכיר את הברכה שהרבה אומרים שתהיה תמיד מהנותנים?

הכל מפחד שהם מספרים לעצמם כאילו יש איזה עסק שנחתם שתהיה או מזה או מזה ואם אתה נותן אז תזכה לא לקבל (לא להתחנן ולקבץ נדבות)

כמו שכתבתי הרוב מעדיפים לתת גם אם הסיבות שונות מאחד לשני.

כי יש אנשים שמקבלים (מנותן בשמחה) ויש אנשים שממש לוקחים. וזה סיפור אחר לגמרי.

הוא תמיד נורה אדומה

כי קשר תקין צריך להיות מאוזן

מבחינתי

לתת יותר

לא רלוונטי

אני לא פריירית

ולקבל יותר

גם לא רלוונטי

מי שנותן יותר

הוא או סמרטוט

או ירצה בעתיד תמורה

לא אוהבת להיות חייבת למישהו

די הרבה מקום לצד השני ולאיך שאת תופסת אותו ולאיך לדעתך הוא תופס אותך וזה נשמע כמעט חרדתי הצורך שלך בשוויון ואיזון.

אני משתדל להיות מול עצמי בקטע הזה, אם אני נותן אני מוחק ממני את המתנה ושיעשו איתה מה שיבוא להם, היא שייכת להם. לא רואה ניצול ולא ציפיה ולא פראייר במי שנותן או סמרטוט במי שמקבל.

לא בחתונה שאני לא בודק מי נתן כמה ולא סופר כמה אני נותן ביחס לאחרים ולא בשום קשר.

השיקול היחיד עם הצד השני זה אם אני יודע שהוא בעייתי אז זה כבר שיקול שונה אבל מצידי, לא קיים.

בטח לא בקשר זוגי, בטח לא מול משפחה או ילדים.

אין איזון בחיים ככה הם בנויים ולשם הם מובילים, את לא חייבת לאף אחד שנתן לך מתנה והוא לא אמור לחכות לתמורה זה דפוסי קשר בעייתיים.

נתינה וקבלה זה לא בחפצים וגשמיות זה בזמן, יחס ועוד המון דברים, לא צריך לחשב יחס, שזה מהות הנתינה והקבלה.

זה לא מתנה חד פעמית לחתונה

זו אינטראקציה לאורך זמן

עם משמעות ותועלת חברתית רגשית

אם אין לו תועלת

הוא לא רק מיותר

הוא כנראה גם מזיק

זה כמו פינג פונג

אם אני זורקת והכדור נופל כל הזמן/ אם זורקים עלי כדורים בקצב לא מתאים

זה לא כיף

זה כבר לא משחק

זה מטרד

מדידת קשר כטוב/ בעייתי

זה עניין של סטנדרטים

יש לי מספיק קשרים טובים ותורמים

אין לי עניין בקשרים שלא כאלה

עם ילדים זה אחרת

אני המבוגר האחראי

ללמד ולכוון אותם לשחק נכון

ואז שהם גדלים

להיות גאה במי שהם גדלו להיות

המתנה היא אולי חד פעמית אבל היא רק נקודה קטנה שמשקפת קשר ארוך ומשמעותי עם העליות והירידות שלו וכמובן עם התועלת שלו לגבייך.

שוב העלית את התועלת, פינג פונג והדו כיווניות הזו ששואבת אותך פנימה לאיזה שיח מאוים שתמיד בוחן את נקודת האיזון והפחד מלצאת פראייר (שזה מאוד ישראלי).

כולנו שם וזה לא תמיד רע רק תראי שלפעמים תועלת היא סתם חיוך או הרגשת הקלה או קשר חברי פשוט.

נתינה וקבלה זה לא פינג פונג גשמי או רגשי שמחובר למחשבון.

מחשבון שבודק כל הזמן את תועלת הקשר

את האיזון

את ההדדיות

האם יש תועלת או שזה מיותר ואז לחתוך את הקשר

להקליל

לא רק קלילות אלא לחיות יותר מול העצמי שלי ולא מול אחרים

להיות ביחד עם מישהו בסיטואציה כלשהי

ליצור דו שיח/ פעילות גומלין

כדי להיות לבד אני לא צריכה קשר

הבדיקה התמידית היא לא חרדה/ בדיקת שוויון

אלא קבלת פידבק

אולי החרדה היא לפחד לבדוק מה השני מגיב/ עושה

במקום להסתכל לו בעיניים ולהגיד מתאים/ לא מתאים לי

זה כל מהותו של הקשר

לא היחס לנתינה או קבלה או חישוב שלהם מאחורי הקלעים.

קשר זה דבר הרבה יותר רחב מפעילות גומלין מחושבת ומאוזנת.

למה להיות לבד?

קשרים טובים זה מהדברים הכי טובים שתוכלי לאחל לעצמך.

אין דואליות של קשר במתחים ומטענים פנימיים שנובעים ממתח של ציפיה לקבל אחרי נתינה או הפוך.

בתקשורת אמיתי יש גם שתיקות ואם משהו לא ברור מדברים עליו ולא מחשבים, מצפים או ממתינים שיקראו מחשבות כי כולם אמורים לחשוב כמוני.

זה נכון לא רק לקשר אלא בכלל בחיים. לא לחיות מול אחרים או לחשוב במקומם ומי שחושב במקומי על מה שאני חושב בדרך כלל יטעה ויאכל סרטים סתם.

הפוך מלהיות לבד, לתקשר באמת.

כבר נושאים נוספים

תקשורת תקינה/ לא תקינה

הכלה/ שיפוטיות

קשר מאוזן אינו ציפייה לקבל בדיוק מה שנותנים

אלא שבמכלול הוא היה כזה ששווה עלות תועלת

אגב כל הקשרים הלא מוצלחים שלי כללו

חוסר איזון

תקשורת לא תקינה

ושיפוטיות

והמוצלחים כוללים

איזון

תקשורת תקינה

והכלה

נראה לי זה פשוט הולך ביחד

מרוצה עם מי שהוא, מלא - אז קל לו יותר לתת. ואם הוא גם מאושר, אז

הנתינה שלו יכולה לעלות על גדותיה, כמו כוס משקה מעולה.

אז מה שיכול ליצור איזון בקשר, לא רק לקחת ולא רק לתת, זה אם

שני הצדדים שמחים במה שהם וטוב להם עם עצמם.

יש לי חברות שמאוד יודעות להקשיב ולהכיל, ואני, עדיין (?)

לא. וזה גורם לרגשי אשמה. מרגישים מאוד את חוסר האיזון הזה.

מעדיף את זה על פני האי-נעימות של להרגיש מפונק

לרוב מעדיפה להיות בצד הנותן

לא שיש לי בעיה לקבל גם. אבל כאמור תלוי

וזה גמר עליי. מאז הבנתי שמבחינתי אין כזה דבר קשר לא הדדי, ושגם אם מרגיש לי יותר בנוח להיות הנותן, לאורך זמן זה פשוט לא עובד אצלי. חובה ההדדיות.

זאת השאיפה, כזה אדם תחפש.

ככה אתה גם נותן וגם מקבל.

ולא עם אחד שרק לוקח ודורש ולא מוכן לתת

אתה נותן ונותן ונותן ולא מקבל.

זה מרוקן.

אהבה בריאה זה נתינה מהלב בלי למדוד,

קשר עם אדם שמודד הוא טוקסיק.