ההסבר המקובל (שאני לא חותם עליו) הוא שהטקסים נדחו לשעה 11 כדי שכולם יוכלו להגיע בנחת לבתי העלמין, גם בלי לצאת מהבית בשעה מאוד מוקדמת, לכן הצפירה זזה גם כן בשעה.

אבל אז נשאלת השאלה למה לא הזיזו גם ביום הזיכרון לשואה ולגבורה בשביל האחידות. לשאלה הזו אין לי תשובה...

שישימו שיר מדכא במקום, שלא יהיה כלום, שיכרזו דקה דומיה.

למה במצב מלחמה כשהילדים שלי עדיין בחרדות מהאזעקות הם צריכים להיבהל סתם? לא מספיק הבומים כל היום? לא מספיק כל האזעקות ששמעו בחייהם הקצרים?

יש למישהו הסבר הגיוני לדבר הזה?

למה מנפצים בפורים צריך להימנע כי זה מחזיר את החיילים לקרב (מקובל לגמרי ואני ממש בעד) אבל לא להימנע מצפירות שמפחידות את הילדים לחינם?

*בכניסה למקלט מונח הקיטבג שלי, ארוז היטב למלחמה.*

זיכרון לכך שגם שגרת חיי המדומה, יכולה להיקטע ברגע אחד,

ותוך שעתיים כבר אמצא את עצמי על סיפה של מלחמה.

*ומסביב לקיטבג מקלט.*

כבר התרגלנו אליו,

כאילו זה נורמלי שאנחנו המדינה היחידה בעולם-

שבה יש חוק שבכל בית צריך להיות מקלט נגד טילים.

תזכורת תמידית לשבריריות הקיום בארץ הזאת,

שהיא מוכת קוצים ושמש ואהובה כל כך למרות זאת או בגלל זאת.

*וכרגיל בצפירה שהייתה בשבוע שעבר לא הייתי מוכן*

*ובשנייה הראשונה הלב קפץ וחיפש מאיפה יורים.*

אחר כך אמרו לי שלא הייתי היחיד.

וזה דבר עמוק מאוד:

שאת צפירת הזיכרון משמיעים בדיוק אותם צופרים מהם נשמעות אזעקות חיינו.

ממש כמו תקיעת השופר בראש השנה, שנקרא אף הוא יום הזיכרון- והתקיעה שבו הזכירה את תקיעת המלחמה.

*והצפירה,*

*לא רפיון היא יוצרת אצלי*

*אלא התעוררות גדולה.*

כמו תקיעת שופר-

מזכירה לי את שבריריות החיים.

ומתוכה אני רוצה להיות ראוי למי שכבר איננו,

וחשוב מכך:

לאחוז חזק יותר במי שיֶשְׁנוֹ

🌱

מתוך קבוצות הווטסאפ השקטות של "מפגש ישראלי". תוכן ייחודי מנתנאל אלינסון.

ויש מציאות בחיים לפעמים שגם לילדים צריך להסביר את המציאות שיש בה אתגרים.

לילדים זה קשה, אפשר לנצל זאת לחינוך להערכה גם כשקשה.

יש להם מספיק קשיים שאין איך לפתור אותם, קושי מצפירה זה פתיר אם מישהו קצת היה חושב.

קיצור אין פואנטה.

סתם פרקתי.

יש מחיר מסוים של קושי בדרך, אבל הוא לא במטרה להקשות.

איך היית מציעה לפתור?

באמת שואל 

צפירה שתשמע כמו צפירה שלפני שבת

הצופר משמיע צפירה ברגע שמקבל חיבור לחשמל. ומפסיק כאשר החשמל נסגר.  

הצפירות העולות ויורדות מופעלות בחיבור וניתוק לסירוגין של החשמל.

זה לא רמקולים של מערכת שמע, שאפשר לשלוט בעצמה ובצליל המופק.  

חלק אכן יודעים לתת שמע

ראה ערך "צבע אדום" בעוטף עזה

ועם הכנה ראויה, גם ילד יכול להבין את זה.

נפצים נשמע בדיוק כמו ירייה, אבל צפירה נשמעת אחרת.

אבל אולי אכן נכון להנמיך קצת.

לק"י

(בתקופות של אזעקות).

הלוואי שהיו מוציאים אותם מהחוק... כמו האופנועים הרועשים.

כשכתבתי "אנחנו" התכוונתי לדור שלנו ולכל אלה שלפניו.

לק"י

אפשר למצוא משהו פחות דומה.

העניין הוא דקת דומיה, לא הקול הספציפי הזה.

(סתם לדוגמא, בתקופות מסויימות שמעתי שהחליפו את הקול של האמבולנסים כי הוא דומה לאזעקות.

לא בטוחה שזו הסיבה, או שזה סוג מסויים שמשמיע קול אחר. אבל אם זה באמת שינוי מכוון- זה מבורך).

יחד עם זאת, אני לא פוסל את השינוי. זה אכן דבר שאפשר לדון בו.

אני לא גדלתי בתור ילדה בת 4 ופחות מזה עם אזעקות כמו הילדים שלי

ובאותה מידה אפשר לומר שכמו שההורים שלנו בתור חיילים שרדו את הזיקוקים אז שגם עכשיו ישרדו

אבל זה לא דומה לפעם כמו שהאזעקות לילדים לא דומות לפעם

ראשית, אני לא חושב שיש השוואה מליאה בין פוסט-טרואמתיים משדה קרב לבין רגישות בעקבות אזעקה. ולכן זיקוקים זה קצת שונה.

יחד עם זאת, אנא ראי כאן נכון, אני לא מקדש את זה - צעירים מעל עשרים

והלוואי שיתעוררו מחשבות

אם הוא סיים את התיכונית לפני 7-8 שנים ולא כל כלך שמר על קשרים משם, יכול להיות שזו התדלדלות טבעית של חברויות מהתיכון.

היינו פעם בחתונה של חבר של בעלי, ובעלי הרגיש צורך מיוחד שנבוא למרות שזה היה באיזה כרם נידח על איזו גבעה, כי הבחור הזה לא מאוד חברותי במיוחד וצריך לשמח. בסוף היו חוץ ממנו עוד 2 חברים, ושלושתם היו היחידים שרקדו לחתן. לכלה היו בערך 4-5 חברות. אחרי החופה בשעה 9 וחצי בערך הם עוד לא יצאו מהחדר ייחוד, ובעלי ממש התלבט כי הוא הרגיש שהוא חייב לשמח בריקודים, אבל הטרמפ שלנו (הרב שקידש בחופה) רצה לצאת, וידענו שיש לנו נסיעה של שעתיים וחצי לפחות, ושום טרמפ אחר כי אנחנו לא מכירים אף אחד שם, ומתוך אולי 50 האנשים שהיו שם חצי כבר יצאו. בסוף נסענו עם הרב.

זה כנראה אחד האירועים הכי מוזרים שהייתי בהם, ובאמת הרגיש מאוד לא נעים שלא היו חברים.

סיימנו תיכון לפני 3 שנים

ואני יודע שהוא שמר על קשר עם כמה מהקרובים אליו ואפילו הציע להם שידוכים

אני הייתי אחראי על ההרשמה פרסמתי בקבוצה של הכיתה שלחתי לקרובים שלו תזכורות ונאדה אפחד לא בא או אפילו נרשם

וגם, למה מכנים את מה שזה לא יהיה, כך.

אבל אני לא דוגמא...

עוגייה (אינטרנט) – ויקיפדיה

עוגיות זה משמין (את בקשת ה http)

ונועד להיות כזה.

אני לא מסוגל להיות בהם. הרעש הורג אותי.

אבל כשאני צריכה כמה דברים מכמה חנויות אז זה המקום המתאים. פשוט להיות ממוקדת, להגדיר מראש מה אני צריכה

נתתי את ההקבלה כי יש על הקניון פרק של חיות כיס אאלט. וזה אחד המאפיינים שהם מונים שם

אני מבין שלאנשים נוירו-טיפיקלים המקום הזה הוא מקום בילוי.

אצלנו באמת יש חנות לבעלי חיים, עם בעלי חיים מקסימים וזה משמח להיכנס לשם,

לדבר עם התוכונים , להנות מהארנבות הגמדיות הפרוותיות והרכות, מהאוגרים הסיביריים

הרצים כמטורפים על הגלגלת....

ואאלט זה "אם אני לא טועה".

התכוונתי לומר שבפודקאסט חיות כיס יש פרק על קניונים ועל המחשבה שעומדת מאחוריהם, אם אני לא טועה במה שאני זוכרת.

בני אדם לא כל כך שונים מזה כפי שלפעמים חושבים...

סביב life style, סטיילינג, אופנה, שופינג, טיפוח

מנשים מצפים יותר

ומכאן הקניון כמודל אופנה וסטייל וכמקום שבו "הופכים" אישה להיות "אישה לפי הציפיות" עם כל מה שפ.א כתב

אני מבין בין המילים שאת לא בדיוק מנסה להיצמד אליהן.

(גם אני לא, בצד הגברי של העניין).

מה יש באינטרנט שגורם לך לשרוף זמן ?

(אלא אם כן התכוונת אינסטגרם טיקטוק וכזה ואזיותר מובן)

– המוח האנושי לא אוהב להתמקד כל־כך במשהו אחד לאורך זמן רב. זה מאוד קשה לשבת במשך כמה שעות ולהתעסק במשהו רצוף כמו ציור או כתיבה, למי שלא רגיל לזה. באינטרנט יש הרבה גירויים קצרים והמוח שלנו מת על זה (זפזופ בין אתרים, חדשות).

פעם הייתי אוהב לשחק במשחק מחשב מסוים אבל זה היה קשה לשבת עליו הרבה זמן בלי הפסקות של דברים אחרים (כמו קריאת מאמר).

– אני חושב שהאור במסך מרגיע/ממכר. המחשב/אינטרנט/UI בנוי בצורה מאוד מאוד כיפית ונוחה לעין והמוח די נרגע מזה.

– אתה תמיד יכול לעבור לטלפון בלי דפדפן או למחוק את הדפדפן מהטלפון שלך (אפשר לחפש מדריך), אם הבעיה שם.

להגביר שליטה ע"י

צמצום טריגרים

(לשים את הטלפון בחדר אחר/ לצאת החוצה בלי טלפון)

מציאת חלופות

(תחביבים/ לדבר עם אנשים/ לצאת לטייל)

אימון

(לשים יעד ריאלי ולהוסיף עליו כשמצליחים להשיג אותו)

אגב זה לא קשור רק לגלישה אלא לכל שליטה עצמית אחרת

(אוכל/ כעסים/ זמנים/ תקשורת תקינה/ גבולות)

כשמשפרים שליטה בנושא אחד

הוא יכול להשפיע על עוד נושאים

אחרת היו לך עיסוקים אחרים שהיו יותר חשובים לך, מעניינים אותך, התחייבת לעשות אותם כי אחרת תיפגע…

והוא קשוח בעיקר בגלל שהתוכן שיש בו הוא תוכן באיכות טובה ממש. כלומר, אני יכול לצרוך זבל (ואז לי אישית יותר קל להפסיק, רילס למינהם).

ואז מגיע איזה מישהו שאני מעריך עם סרטון שיש בו חכמה שאולי אני צריך לחיים שלי. ועוד אחד. ועוד פוסט עם טקסט מעניין, ועוד שרשור בפורום רגישים שאני מתעניין בו כי הוא באמת מקדם אותי בחיים.

והופס, עברו שעתיים.

אם אני לא אצרוך שעה ביום מדיה חברתית אני אבוד והמקצוע שלי מת ובעוד 3 שנים לא יהיה לי במה לפרנס משפחה.

אם אני נכנס לטוויטר כדי לקרוא חדשות AI כי זה מקור המידע הנכון אני נסחף לרעל של החדשות הרגילות ומבזבז עליהן את הזמן.

שעה טוויטר צריך.

שעתיים?

שלוש שעות?

ארבע?

אולי בשעה השלישית או הרביעית אני אמצא כתבה שתשנה לי את החיים (קרה במוצ"ש לפני שבועיים, עם Laguna AI)?

ובדורות קודמים, וגם היום למי שרלוונטי, יש הרבה שמבלים זמנים מאוד ממושכים בספריות וארכיונים לצרכי עבודתם.

גם בצורה הזו הרבה מהזמן "מתבזבז" עד להגעה למידע הרלוונטי.

שכחת לכבות את האור יערית, ונרדמת עם הספר ביד יערית...

ובכל זאת, ממכר פחות מאשר הדבר הויזואלי

רק לקריאה.

להגדיר זמן מסך ואז הוא יכול להגביל אותך בזמן.

אפשר גם להגדיר מצב ריכוז בשעות מסוימות שתצטרך אקטיבית ללחוץ על פסק זמן כדי להיכנס והוא יעיף אותך אחרי זמן קצוב.

תהיני בכייף משעות הפנאי שלך.

אני מכיר רק בפלאפון.

תחפשי איכות חיים או זמן מסך או ריכוז בהגדרות במחשב, אולי יש.