ההסבר המקובל (שאני לא חותם עליו) הוא שהטקסים נדחו לשעה 11 כדי שכולם יוכלו להגיע בנחת לבתי העלמין, גם בלי לצאת מהבית בשעה מאוד מוקדמת, לכן הצפירה זזה גם כן בשעה.

אבל אז נשאלת השאלה למה לא הזיזו גם ביום הזיכרון לשואה ולגבורה בשביל האחידות. לשאלה הזו אין לי תשובה...

שישימו שיר מדכא במקום, שלא יהיה כלום, שיכרזו דקה דומיה.

למה במצב מלחמה כשהילדים שלי עדיין בחרדות מהאזעקות הם צריכים להיבהל סתם? לא מספיק הבומים כל היום? לא מספיק כל האזעקות ששמעו בחייהם הקצרים?

יש למישהו הסבר הגיוני לדבר הזה?

למה מנפצים בפורים צריך להימנע כי זה מחזיר את החיילים לקרב (מקובל לגמרי ואני ממש בעד) אבל לא להימנע מצפירות שמפחידות את הילדים לחינם?

*בכניסה למקלט מונח הקיטבג שלי, ארוז היטב למלחמה.*

זיכרון לכך שגם שגרת חיי המדומה, יכולה להיקטע ברגע אחד,

ותוך שעתיים כבר אמצא את עצמי על סיפה של מלחמה.

*ומסביב לקיטבג מקלט.*

כבר התרגלנו אליו,

כאילו זה נורמלי שאנחנו המדינה היחידה בעולם-

שבה יש חוק שבכל בית צריך להיות מקלט נגד טילים.

תזכורת תמידית לשבריריות הקיום בארץ הזאת,

שהיא מוכת קוצים ושמש ואהובה כל כך למרות זאת או בגלל זאת.

*וכרגיל בצפירה שהייתה בשבוע שעבר לא הייתי מוכן*

*ובשנייה הראשונה הלב קפץ וחיפש מאיפה יורים.*

אחר כך אמרו לי שלא הייתי היחיד.

וזה דבר עמוק מאוד:

שאת צפירת הזיכרון משמיעים בדיוק אותם צופרים מהם נשמעות אזעקות חיינו.

ממש כמו תקיעת השופר בראש השנה, שנקרא אף הוא יום הזיכרון- והתקיעה שבו הזכירה את תקיעת המלחמה.

*והצפירה,*

*לא רפיון היא יוצרת אצלי*

*אלא התעוררות גדולה.*

כמו תקיעת שופר-

מזכירה לי את שבריריות החיים.

ומתוכה אני רוצה להיות ראוי למי שכבר איננו,

וחשוב מכך:

לאחוז חזק יותר במי שיֶשְׁנוֹ

🌱

מתוך קבוצות הווטסאפ השקטות של "מפגש ישראלי". תוכן ייחודי מנתנאל אלינסון.

ויש מציאות בחיים לפעמים שגם לילדים צריך להסביר את המציאות שיש בה אתגרים.

לילדים זה קשה, אפשר לנצל זאת לחינוך להערכה גם כשקשה.

יש להם מספיק קשיים שאין איך לפתור אותם, קושי מצפירה זה פתיר אם מישהו קצת היה חושב.

קיצור אין פואנטה.

סתם פרקתי.

יש מחיר מסוים של קושי בדרך, אבל הוא לא במטרה להקשות.

איך היית מציעה לפתור?

באמת שואל 

צפירה שתשמע כמו צפירה שלפני שבת

הצופר משמיע צפירה ברגע שמקבל חיבור לחשמל. ומפסיק כאשר החשמל נסגר.  

הצפירות העולות ויורדות מופעלות בחיבור וניתוק לסירוגין של החשמל.

זה לא רמקולים של מערכת שמע, שאפשר לשלוט בעצמה ובצליל המופק.  

חלק אכן יודעים לתת שמע

ראה ערך "צבע אדום" בעוטף עזה

ועם הכנה ראויה, גם ילד יכול להבין את זה.

נפצים נשמע בדיוק כמו ירייה, אבל צפירה נשמעת אחרת.

אבל אולי אכן נכון להנמיך קצת.

לק"י

(בתקופות של אזעקות).

הלוואי שהיו מוציאים אותם מהחוק... כמו האופנועים הרועשים.

כשכתבתי "אנחנו" התכוונתי לדור שלנו ולכל אלה שלפניו.

לק"י

אפשר למצוא משהו פחות דומה.

העניין הוא דקת דומיה, לא הקול הספציפי הזה.

(סתם לדוגמא, בתקופות מסויימות שמעתי שהחליפו את הקול של האמבולנסים כי הוא דומה לאזעקות.

לא בטוחה שזו הסיבה, או שזה סוג מסויים שמשמיע קול אחר. אבל אם זה באמת שינוי מכוון- זה מבורך).

יחד עם זאת, אני לא פוסל את השינוי. זה אכן דבר שאפשר לדון בו.

אני לא גדלתי בתור ילדה בת 4 ופחות מזה עם אזעקות כמו הילדים שלי

ובאותה מידה אפשר לומר שכמו שההורים שלנו בתור חיילים שרדו את הזיקוקים אז שגם עכשיו ישרדו

אבל זה לא דומה לפעם כמו שהאזעקות לילדים לא דומות לפעם

ראשית, אני לא חושב שיש השוואה מליאה בין פוסט-טרואמתיים משדה קרב לבין רגישות בעקבות אזעקה. ולכן זיקוקים זה קצת שונה.

יחד עם זאת, אנא ראי כאן נכון, אני לא מקדש את זה - צעירים מעל עשרים

יש להם מעסיק, והוא האחראי הבלעדי על השכר שלהם. 

כמו כן אני לא נותן טיפים לרופא, לקופאית, למוסכניק, לרואה החשבון, לחשמלאי... מה שהם אומרים לי שאני צריך לשלם על השירות/מוצר, זה מה שאני משלם.

כמובן שבתור מלצר הכי נחמד זזה לקבל טיפ.

אבל אם נחשוב בהיגיון, לא מספיק שאני משלם על האירוע\מסעדה שגם ככה כיום לא מאוד זולים, אני עוד צריך להוסיף כסף לבחור הנחמד שזו העבודה שלו? 

לא בקטע מזלזל ש"העבודה שלו זה לשרת אותי" אלא אשכרה, זו העבודה, לבוא-לקחת-להביא, על מה להוסיף כסף? שהוא גם מחייך? מצידי שלא יחייך חחח

אז כן

בשליחים לא יצא לי להיעזר אז לא בדקתי 

זה בפירוש לא המצב הרגיל, בטח לא במקומות גדולים ומסודרים. לפני הרבה שנים זה היה המצב, אבל מאז עברו חוקים שהסדירו את הנושא. 

רק אם יכפו עלי, או יגרמו לסיטואציה שבה אעדיף לרחם על האומללים ולתת להם קבצנות טיפים.

רק כי זה עניין של מקובלות, לא שבאמת בא לי לשלם מעבר לעלות הגבוהה גם ככה באופן יחסי

מפרגנת להם

עבודה קשה

אבל זה לא קורה אצלי הרבה מסעדות/ שליחויות של אוכל 

כשזה מתאים

למטפלת פרטית הייתי מוסיפה לפני חגים

מעדיפה לקנות בחנות קרובה לבית גם אם זה יותר יקר

כדי לפרנס מקומיים

מפרגנת לנהגי מוניות את הסכום בלי מיקוח (לא קורה הרבה מוניות)

אפילו תוך גדי

 הספונג'ה.......וכי קלות כל אלו בעיניך?!

לולאי השיעור שלו הקשבתי היום, לא הייתי עושה כל זאת. או שהייתי עושה

זאת באיטיות, בחוסר חשק, בלשוטט מחשבתית בכל מיני מקומות , העיקר לא

כאן, ליד הכיור, השיש....

השיעורים שלו עוזרים לי לעשות מה (מה לעשות, אני מודה ומתוודה) - שאיני

אוהבת... זה לא נשמע מכובד כל כך,  לערבב צלחות ותרסיס לניקוי חלונות

עם דעת  וחכמה כל כך נפלאות, אבל זמני לא כל כך פנוי,  Young man.......

א

אני לא טיפוס שלומד ללא הרף, הלוואי. אבל, כשלא נמצאים

במסגרת תורנית איזושהי,  אז בלי לשמוע משהו תורני, אני

מרגישה שהופכת יותר ויותר לבורה ועמת הארץ. 

הלוואי והייתי מקשיבה לרב לוי

ודומיו - יותר.  הרבה יותר. וחוצמזה...זה כיף!!

ברור עם זאת, שיש אנשים הרבה יותר עסוקים

ממני. עובדים המון שעות, לומדים, פעילים....

אגב, השיעורים של הרב לוי נמסרים

לציבור של בעלי תשובה, או אנשים

שמתעניינים....ובכל זאת, הם עמוקים,

מלאי מחשבה, משהו!!

א גיט ווך!

לילמנוחה!

הייתי שומע הרבה, מתישהו הגעתי למחסום השיעורים בתשלום... 

אין לי את האפשרות.   אבל נהנתי מאד 

גם את הצד המוזיקלי של הרב, בנוסף לכל שיעורי התורה המדהימים שלו ופרשה ב4 שהפכה מזמן ל10, 20 ויותר חחח

למי שלא מכיר, אני מדבר על זה: קישור

שלא אכשיל מישהו חס ושלום

בהחלט היתה משכיחה לי את האבל. 

אני מתארת לעצמי שהכל זה שירי אמונה וכד'. נכון?

זה כל כך לא הולך עם הרב לוי השכלתן כל כך....

הוא ממש נפלא. וגם צדיק אני חושבת. לפי התשובות שלו כששואלים אותו.

שאלתי אותו על משהו מזעזע שהזכיר בשיעוריו על הכוזרי, והוא ענה:

אנחנו לא שופטים אף אחד.

מדהים. תודה!

תודה!!!

אבל השיעורים הארוכים שלו (הכוזרי, הרמח"ל ) - זה לא "נחמד", כלומר, זה לא

מוגש כסיפור, כדיאלוג בינו לבין מישהו שמתנגד או לא מבין, זה על טהרת הקודש

ממש. כך זה מרגיש לי. כל כך בהיר, מסודר, חכם, עמוק, לא "עממי" בשום אופן!

לא יודעת אם הצלחתי להסביר את הכוונה שלי.

את מרגישה את הכובד של האחריות שיש בתוכן הזה. זה באמת מרגיש לפעמים כמו "קומה שנייה" של אמונה - כזו שלא מסתפקת רק ברגש, אלא דורשת מאיתנו מבנה שכלי ורוחני מאוד חזק כדי לעמוד מול סערות העולם. הסברת את עצמך מצוין! (בתקוה שהבנתי ;)

באמת קומה שניה, כי השיעורים

הארוכים והעמוקים האלה, פחות קלילים, יש להם (אני חושבת)

פחות מגמה להשפיע. ומבחינה אינטלקטואלית, הם באמת

מלאכת מחשבת. מעניקים סיפוק שכלי . הרגשה של איזה

מופלא, כמה עמוק.....

מבחינת להרגיש את כובד האחריות....הלוואי.

אולי מבחינה זו, דווקא השיעורים הקצרים

המחדדים נקודה מסויימת, יכולים (זמנית?)

להשפיע יותר.

עולים בזכרוני הסיפורים מזמן גירוש ספרד למשל, שדווקא

פשוטי העם, שעבדו את השם בתמימות ופשטות, החזיקו

מעמד מבחינה יהודית, יותר מהמשכילים למינהם (שגם

שמרו מצוות).

ואולי אני טועה.

זה כן משפיע. או מוטב לאמר, זה עוזר לאהוב את השם, לעשות אולי פחות מלומדה, יותר ברצינות, אולי...

מזכיר את זה כבדרך אגב. מאוד ממליצה להקשיב לו. 

הרב אורי שרקי

הרב מיכאל אברהם

הרב אליהו זיני

הרב שמואל אליהו

הרב גיא אלאלוף

יש הרבה על מי להמליץ אך מה שהלב חושק הזמן עושק.

הרב יגאל לוינשטיין

הרב שניאור אשכנזי

הרב צבי בן פורת

הרב אליהו מויאל (אם אני לא טועה)

כשיהיה זמן סוף סוף....

שיעורים על מצבי נפש  - הרב ד"ר הררי באתר "התבוננות"

הרב פנגר - על ירידות, נפילות וכו' וכו' בקול חי (מחשבים מסלול מחדש יום חמישי בלילה משעה 12 ועד 2 בלילה

וגם שיעורים קצרים מאוד וטיפים גם בקול חי וביוטיוב.

ממליץ עליהם חח
 

כדאי לשמוע

אם צרכי הילד מסופקים לו, בעיקר רגשית, הוא יהיה מאושר.

אז אני לא חושב שיש סטטיסטיקה קבועה.
 

אם הייתי צריך לנחש בכוח אז הייתי אומר או שזה דינמי ומשתנה כל הזמן בין המגזרים או שזה פחות או יותר אותו יחס של מאושרים/לא מאושרים אצל כל המגזרים (היהודים כמובן...)

השאלה הגדולה היא לאיפה הילד הזה הלך ברגע שהתבגרנו.

האם יש סביבה שמשמרת כמה שיותר את הילד בתוכנו גם כשהתבגרנו?

אבל לדעתי יש 2 מגזרים שעל פניו הרוב נשארים בהם: חילוני וחרדי

החילוני- כי זה לא באמת מגזר, זה פשוט חופש מוחלט אז הכל נכנס בקטגוריה, גם להיות חילוני ולשמור שבת, נניח.

והחרדי- כי זה חינוך נוקשה וקהילתיות חזקה שקשה לצאת ממנו. ולכן יש רוב שנשאר.

כמו תמיד, הדשא של השכן ירוק יותר ונראה לי שמכיוון שהמגזר הדתי תמיד באמצע והמינון של החופש והתורה משתנה מאדם לאדם, ממשפחה למשפחה וממקום למקום, קל לצאת ממנו לכל כיוון..

לילדים, אני חושבת שילדות מאושרת תלויה בהורים ובסביבה האנושית, לא קשור לרמה דתית או למגזר כלשהו. הדרך שההורים והסביבה מתווכים לילד את העולם וגם את המחויבויות שלו, היא זו שמשפיעה הכי הרבה על השמחה הפנימית.

לדוגמה, ילדה בגן משחקים. אפשר להיות הורה קשוח שלא מרשה לעלות על מתקנים גבוהים יותר, ואפשר להיות הורה קשוח שלא מאפשר מבחינת צניעות לנסות כל מיני פעלולים, ואפשר להיות הורה מאפשר שפשוט מוודא שהילדה בטוחה ושטוב לה, ושמתאפשר לה לנסות כל מה שהיא רוצה בגן משחקים. זה הכל

זה תחום אומנותי

אימון/ טיפול זה תחום פסיכולוגי

יש לא מעט תחומים/ משרות שאפשר להתחיל בקטן ולצמוח

ותכלס קריירה נבנת כמעט תמיד ככה

מקטן (בסוג משרה/ כמות השקעה/ ידע/ משכורת) למשהו שיכול לגדול 

עולם האימון והטיפול - מין משהו כזה שלומדים בקטן מהצד.

זוועה.

הלוואי שאחד כזה ייתבע פעם, והפיצויים שהוא יצטרך לשלם ילמדו את כל השרלטנים שיש אחריות למעשים שלהם.

שכמו שאי אפשר ללמוד בזום בקורס של חודשיים איך לבנות בניין כך שהוא לא ייפול ברעידת אדמה, כך אי אפשר ללמוד באיזה קורס קקמייקה איך לטפל בנפשות של בני אדם. 

אבל זה רווח לצערי

א. אדם שבוחר להיות מטופל או מאומן ע"י בוגר קורס ללא ניסיון הרי שהבחירה בידו ועליו לשאת בתוצאות.

ב. אינני רואה בהכרח אינדיקציה לטיב הטיפול ומספר השנים שהמטפל בילה באקדמיה, או במוסד שבו הוא למד.