הגוזל בן שלושה חודשים. ילד שישי בלעה״ר.
בעלי חוזר כל יום בשעות הערב המוקדמות ישר לתוך הלופ של מקלחות, ארוחת ערב והשכבות מתישות.
סביבות 8 וחצי כולם ישנים חוץ מאדון בן שנתיים וחצי שדופק שנצ במעון ולא משנה מה ניסיתי הוא מטייל בבית עד 10-11 בלילה.
הקטנצ׳יק יותר מאתגר בשעות הערב, לרוב יש יותר בכי והוא צריך יותר ידיים. אני ובעלי מנסים קצת לאפס בית - קצת סדר/כביסה/כלים/רצפה תוך כדי טיפול בשני הקטנים והופס כבר אמצע הלילה.
הגוזל נרדם לשנת לילה (בדכ 4-5 שעות) רק אחרי 12 בלילה. כמה שננסה עד אז, הוא פשוט יתעורר אחרי גג רבע שעה.
בקיצור, עד שהבית שקט סופית ושנינו אחרי מקלחת השעה כבר די מאוחרת, אנחנו שפוכים ולרוב אחד מאיתנו יירדם עוד על הספה. בעלי קם מוקדם לעבודה ואני קמה מוקדם לתינוקי, בקיצור עייפים ומותשים.
תחושה שאין לנו זוגיות בכלל. אין לנו זמן ואין לנו כוח.
אנחנו מפנטזים על איזה ערב סרט, הליכה בערב, יציאה קטנה לגלידה או מסאז׳ כייפי. זה נשמע חלום רחוק.
מלא זמן לא היינו ביחד ואני לא רואה מתי ואיך זה קורה. האמת שגם לא חסר לי כי אני פשוט מעדיפה לישון. בעלי קצת מסכן אבל אין לי אנרגיות אפילו לדאוג לו.
מרגישה דפוק ממש.
