ענק... את מדהימה וכל נשות המילואים, יש לי דמעות משרשורי המילואים כאן. (לצערי בעלי לא מגויס, הרבה במשפחה כן). את עושה את ההכי הכי בתוך מציאות נל כך מורכבת ודורשת וסוחטת. תיארת יום סוחט עד הקצה לכל הדעות... תדגישי לעצמך את מה שעשית היום, ומטלות ורגעים שהצלחת בהם, וזהו❤ נשאר רק להגיד לכן תודה, ששום דבר לא יביע את ההערכה לתפקוד שלכן.

ואם אפשר לעזור מרחוק נשמח

מבינה

ולומדת על עצמי להנמיך ציפיות כמה שיותר

כל מה שאני עושה ראוי לצל"ש

גם אם הייתי רוצה שיהיה יותר/אחרת

מציאות משוגעת

שאי אפשר לחמוק מהמחירים שהיא דורשת

אני מקווה ומאמינה שהקב"ה רושם לנו את המסירות נפש הזאת

גם בחשבון האישי וגם בלאומי

ואשרייך (אשריכם) על החלק שלכן בזה

כשאני קוראת אותך את כל כך הרבה פעמים מזכירה לי את עצמי...

קראתי אותך והרגשתי מחנק בגרון.

את בסדר גמור! את עושה מה שאת יכולה והילדים יודעים את זה...

שולחת לך המון כוחות.

אנחנו בסוף שנה.

הייתי פונה למורה ומבקשת שתצלם את העמודים הרלוונטיים בספר לילד (אפילו בתשלום) במקום להעמיס עליכם את החיפוש הדחוף שלו.

ואם זה השאלת ספרים אז תחפשי מעכשיו בנחת, אבל לא בלחץ שהוא צריך את זה כל יום...

(כמורה, עשיתי את זה גם לתלמידים שהאבות לא במילואים.. אז קל וחומר. אבל הרבה יותר נעים ומובן לעשות לתלמיד שהאמא פונה בנחת, מסבירה את הסיטואציה שהוא כבר כמה ימים מחפש ולא מוצא ושואלת אם זה אפשרי לעומת תלמיד שפשוט מגיע בלי ספרים ואחרי כמה ימים אני מתייאשת...)

חיבוק גדול, יקרה וגיבורה שאת!

את אומרת שאת לא אוהבת את התגובות שלך כשאת בסטרס קיצוני. שזה מוביל לצעקות וזה לא נעים בפני עצמו, וגם מרגישה רגרסיה וזה מתסכל.

בשגרה עבדת הרבה למצוא את האיזונים המתאימים כי כל כך חשוב לך להיות בנחת ולהיות האמא שאת רוצה להיות לילדים שלך.

אבל את כותבת גם שיש הרבה זמנים טובים, קרובים, שמחים ומשמעותיים, גם בתוך הזמן הלגמרי לא שגרתי הזה.

אז קודם כל, זה שהנינוחות כל כך חשובה לך ששמת עליה כזה דגש בשגרה, זה ראוי להצדעה בפני עצמו. ואחר כך - על איזו רגרסיה את מדברת? איך בדיוק העבודה שעשית נהרסת? *למרות* שהאיזון שעבדת קשה למצוא לגמרי התערער, יש הרבה (נשמע שהרוב) - רגעים טובים וקרובים ושמחים. וחוץ מהם, יש גם רגעי משבר. אבל אין פה שום רגרסיה, להיפך - תשמחי ותייקרי את הזמנים הטובים שהם ממש לא מובנים מאליהם בסיטואציה הנוכחית.

ברור שלא כיף לאבד את זה, לא כיף לך לצעוק ולא כיף לילדים להיות בסיטואציה הזו, אבל תני להם קרדיט, הם מבינים שאת על הקצה. לצאת לרופא עם כולם(!!), להגיע מאוחר, כוויות(?!) - זה מאתגר מאוד אפילו אם יש שם מישהו שיקח ממך את המושכות אחר כך. וכשאין? וזו רק את מול הכל? פי כמה. אני גם בטוחה שאת לא צועקת דברים שבתוכן שלהם מעליבים או פוגעים, פשוט את קצרת רוח ומאבדת את הסבלנות, ואחר כך מסבירה להם, וכולכם נרגעים, והיית מעדיפה שזה לא יקרה, אבל הם יתגברו על זה ויהיו ממש בסדר.

את הכי  טובה שאת יכולה, במסגרת המצב הנתון. מבטיחה לך.

חמלה חמלה חמלה!!

שולחת חיבוק

דואגת שיהיה לי איזונים ולו''ז והתרחשיות שמאפשרות לי להיות ברוגע ופניות לילדים

הז ממש מה שהחזיק אותי שנים ..

והמלחמה בלבלה את הכל..כי הז כמו לסובב את ההגה עד הסוף לצד השני...ולהשאר ככה..

בסבב הראשון היה לי מאוד קשה נפישת בגלל זה

הרגשתי חוסר או ים וחסרת אחיזות

לא הצלחתי להתמקם נכון תוך כדי תנועה

ורק בזכות הדכאון שעטף אותי היתי רגועה ואפטית מדי..לא צעקתי פעם אחתתת 3 חודשים.

שזה בחיים לא קורה

פשוט היתי כבויה

וזה היה גרוע יותר מהכל בעיני

כאילו הילדים קיבלו אמא טובה

אבל אני

היתי גמורה

כיום זה קצת יותר מוכר הסיטואציה ופחות קיצונית בתחושה

מה שעוזר לי

הז דבר ראשון להגדיר לעצמי שאני י הכי הכי חשובה.ועכשיו- עוד יותר!

ובלי מצפון.

לתקשר עם עצמי כל המזן

מה יעהש לי היום טוב

מה יקל עלי

מה אני צריכה כדי שהיום שלי יהיה טיפה יותר שפוי

גם בדברים קטנים

קניתי לי חבילת גלידה גדולה במקפיא לעת הצורך. ולא נורא על הקלוריות

חיבת מדי פעם .

כן מתאמצת לצאת לפעמים לשעור או לגינה כדי להתאוורר

כל הזמן שמה לב איהז מחשבות מחלישות אותי

וכשאני חסרת כח וסבלנות- לזהות מיד מיד כשמתחיל לדגדג שם..

לפעמים כשמגיע לשב הארוחת ערב וכו ואני קולטת שזהו נגמרה הבטריה וכל טריגר קטן כנראה יוציא ממני תגובות לשא אמשח בהן אח''כ...

אז אני עוצרת לשניה את הכל- ואוכלת משהו! סתם מה שיש.. או עולה רגע לשרותים אפילו.

נשיה נושמת ומתיחסת לעצמי.

זה עוזר לי קצת לרוב.

וכשאני בכל זאת מתעצבנת או חסרת סבלנות

אז זה ה-זמן לחמלה עצמית

כמה את מתאמצת וכמה זה לא מובן מאליו במציאות כזאת לא הגיונית.

והיא לאאאא הגיונית!!

ולא רגילה ולא נורמטיבית.

גם אם ש'נה וחצי אלו הם חיינו

כשנדע לתת לעצמינו חמלה אמיתית וחיבוק

זה יתן לנו יותר כח מכל רגשי האשם שבעולם

בס״ד

מעריכה ממש ועשה לי המון טוב לקבל.

@קדם, ריגשת אותי עם המילים שלך, תודה!

@לפניו ברננה!, תודה רבה רבה!! הבנה זה ענק.

@ואני שר תודה על מה שכתבת… בדיוק היה את השרשור על הרמת הקול בבית. לא עיינתי שם וממש לא קראתי הכל אבל כן ראיתי ברפרוף את כל האלופות שמתנהלות בלי להרים את הקול אף פעם (ומניחה שזה נכון לכולם בערך, בעל וילדים), וחשבתי לעצמי איפה הן ואיפה אני… תודה שהדגשת את העניין הזה של המחירים ונירמלת לי.

@אישהואימא תודה רבה יקרה!!

@חוזרת1, רעיון מצוין, איישם בע״ה, תודה רבה!

@בוקר אור תודה נשמה.

@ריבוזום תודה רבה על זה יקרה, ניחמת ועודדת אותי מאד.

@המקורית תודה יקרה על המילים!

@סבב ולא סבבה תודה רבה על התגובה שלך! חיבוק גדול על איך שהרגשת בתחילת המלחמה וב״ה שהיום את במקום אחר למרות כל הקשיים של המלחמה והמילואים. אני מאד מנסה לדאוג למלא את עצמי גם עכשיו, מה שאני מצליחה. ממש משקיעה בזה. אני חושבת שנקודת הטורפה היא כשכבר מאוחר, יש עדיין מקלחות ושלל התארגנויות למיטה ואני יודעת את כל העבודה שמחכה לי רק כדי שלמחרת יהיה מה ללבוש ולאכול לכולם (אני מסוגלת לעזוב את הבית מבולגן וללכת לישון, אבל יש דברים הכרחיים) ולהתארגן לישון בעצמי ואני מבינה שזה עוד לילה שלא אשן מספיק - ושם אני כבר לא מצליחה להחזיק את זה בטוב 😔. כשכבר 21:00, 21:30, 22:00 והבית (הפיצי…) שלנו עדיין עם ילדים שמסתובבים ואני כבר משוועת לשקט, ממש קשה לי. ואגב הם ממש סבבה  (יש קטנים ועד חטיבה), ממש ממושמעים וטובים לרוב (בעיקר כשבעלי לא כאן 😉) ואפילו עוזרים ממש!!! אבל הטכני פשוט לוקח מלא זמן ואני לבד על הכל. כשבעלי כאן הערב מסתיים יותר מוקדם. 

מה אשני כותבת

אז תסנני כמובן מה שלא מתאים

א. למה הילדים ערים עד מאוחר?

אם מתחילים להכין ארוחת ערב ב5וחצי נגיד אז עד 7-7וחצי אפשר להרדים אותם.

ואז אפשר להקדיש חצי שעה-שעה גג לפיניש הכרחי של מה שחשוב לך.

ואז מ8-8וחצי הערב יכל להיות פנוי לגמרי.

השאלה אם י שעוש זמנים שאת יכולה להכניס עבודות בית אפילו בין לבין

לי יותר קל לעלות לכמה דקות להפעיל מכונה כשהילדים רגע משחקים

או לשטוף כל פעם כמה צלחות במהלך אחה''צ עד שהכיור ריק

מאשר לעבוד בערב.

אני בערב גנורה. לא עושה כמעט כלוםם

אבל י שלי מזן גם בחלק מהבקרים אבל גם אז - רק עושה חלק

'שומרת על סטנדרט די נמוך מצד אחד

מצד נשי הסלון כן מאופס בערב ואז גם בבוקר נעים לי לקום אליו

וגם- חד פעמי בסטוקים

מרכזת כביסות ליומיים וערב אחד או מוצ שמקפלת

בס״ד

עם מתבגרים 8-8:30 כולם במיטה? וואי הלוואי, חלום…

קשה לפרט הכל אבל בגדול יש חדר מקלחת אחת לכולם (וזה צוואר בקבוק רציני. בע״ה עוברים עוד כמה חודשים…). יש אמבטיות שבגדול אני זאת שצריכה לתת. יש שיעורי בית. יש את מי שחוזר מאוחר בגלל סניף וכאלה. יש להשכיב את הקטנים. יש לעזור בשרותים. ובכללי אני כנראה לא האדם הכי מתקתק בחיים אז הכנת ארוחת ערב תיקח לי יותר מחצי שעה, וכנ״ל גם הכנת הקופסאות למחרת. אוכלים בחד״פ כשבעלי לא פה. 

אין לי מתבגרים

אבל בעיני גם מתבגרים יכולים להבין שערב זה זמן מנוחה לאמא ושיהיו עצמאיים ..

דבר שני- ילדי יסודי יש לי- הם ערים אחרי הקטנים כמובן. אבל כן יש כלל שנמצאים רק בחדר- משחקים בשקט או קוראים..

אם צריכים משהו- עצמאיים

וככה יש מרחב שקט כלשהו.

למה להכין קופסאות?🫢

הז בעיני ממש רמה גבוהה לש השקעה

סנדביץ' פשוט בבוקר..ליד זה פרי ואיהז ביגלה או ביסקויטים או משהו אחר

לדעתי יותר קל לארגן בבוקר- הם מתלבשים מתארגנים ובזמן ההז מורחת בסנדביץ' וכו

יותק קל לי מאשר בערב להוסיף עוד משימה..

הכנת ארוחת ערב- תלוי מה מכינים😉

אם לר מבושל ורק חותכים כמה ירקות- גבינות בשולחן וגג מקושקשת לכולם יחד או טוסט

אז גם אם יקח חצי שעה גג להכין אז עדיין ב6להתחיל ארוחת ערב זה לא מאוחר...יש זמן לדעתי..

ובאמת מקלחת אחת זה מסובך..אבל לנו יש 3 ולרוב מתקלחים רק באחת-

מפצלת בדר''כ

הקטנים שצריכים אשני אקלח מקלחת בסרט נע- אחד אחרי השני

לא מקלחת כל יום..אין לי כוחות לזה.

ואחרי זה שולחת את הגדולים שעצמאיים ואז זה לא התעסקות שלי.

ושעורי בית יש מזנים עד 5וחצי

והאמת שזה נגיד לא בכלים לשי כשהוא לא נמצא

מזכירה להם לעשות

טם תריך עזרה עוזרת אבל רק בשעות שנח לי. בשעות ההתארגנות לשינה מי שנזכר ישהיה עצמאי או שלא יעשה מצידי אני מרגישה שזה מחנך אותם לאחריות ושלא הכל בידיים שלי.וגם סכללי קהש לי להגיע לכל אחד בתחום הזה מודה.

אני כתבתי רק כהצעה כמובן

ולא כי מושלם פה...מממ שלא

סתם כי בעיני ערב פנוי נותן כח ..ומאזן את התחושת מאמץ התמידי

ולכן שווה לחשוב יצירתי איך דואגים שזה כן יקרה..לפחות לפעמים

את יודעת מה ואיך ואם רלוונטי עבורך כל בית מתנהל אחרת וזה מצוין

סתם לפעמים צריך לבחון מחדש סדרי עדיפויות וצורת מחשבה ןכן יעזור לנו למצוא דרכים אחרות להתנהל באותה המציאות

שרשור שנשים כתבו שהן לא מרימות את הקול על הבעל - כתבת שאת מניחה שזה כלפי כולם. אבל זה ממש ממש שונה להרים את הקול על הבעל מאשר על הילדים.

אני בטוחה שאשה שלא מרימה קול על הילדים *אף פעם* זה רק צדיקות אמיתיות נדירות מאוד.

כי לילדים יש בקשות וצרכים בלתי נגמרים ולנו האמהות יש אחריות כלפיהם. כלפי בעלי אני לא אחראית והוא לא מבקש או דורש ממני כלום בערך. הוא לא מפעיל בכלל את הסטרס / אשמה שילדים עלולים להפעיל. 

לא להרים את הקול על הילדים אף פעם זה כבר באמת גדלות נדירה בעיניי.

שמעתי מרב -מטפל מוכר אבא ל13 יךדים וידוי אמיתי שמעולם מעולם לא הענישו ולא נקטו בפעולה 'שמשמעה' עונש

וגם זה הרשים אותי אחרי 13 ילדים!

אבל לא לצעוק

נראה לי אפילו מלאכים היו מתישהו צועקים😉🫢

זוכרת שעם הבכורה כ'היתהתפיצית וכ''כ עדינה ןטהורה הסתכלתי עליה ואמרתי לעצמי איך אי פעם אני אצעק על היצור הטהור הזה?!??

חח

על הבאים אפילו לא העזתי ליפול לאשליה

ואגב אני לא צעקנית דוקא.. ב''ה ביום יום יחסית רגועה מאוד

סתם באמת זה אתגר גדול מדי לא לצעוק על הילדים אף פעם

בס״ד

ולמען הפרוטוקול, זה לא שלא הרמתי את הקול אף פעם על האיש היקר 🙈. משתדלת מאד שלא אבל לא אגיד שזה לא קרה אף פעם.

אבל תודה על כל ההסברים ועל הנרמול לגבי החלק של הילדים!! לך וגם ל@יעל מהדרום, ל@דיאן ד. ול@סבב לא סבבה.

ממש מבינה את ההרגשה שאחרי ביטחון ביכולת ההורית,

ההרגשה הזאת שהמוח נוזל בין הידיים..

את אלופה ואת אמא לביאה!

אם תרצי בהמשך כמה עצות פרקטיות אשמח לחלוק (איזה הזייה שזה נהיה כבר משהו שאפשר לחלוק איתו ניסיון פשוט הזוי!)

מן הסתם לא הכל יתאים לכולם אבל אולי יש דברים שכן.

בכל אופן המון המון הצלחה, ושתעברו את זה כמו גדולים!

שנוגע לכל מיני תהליכים שאנחנו עושים בחיים.

כשאנחנו מתקדמים אנחנו מסתכלים הלאה, וזה נותן לנו הרגשה טובה,

אבל כשיש אפילו צעד אחד אחורה זה מרגיש לנו שחזרנו כמעט לנקודת ההתחלה. עצם שינוי הכיוון יכול לייאש, אבל צריך לזכור שכל הדרך שעשינו היא לא לחינם!!

קודם כל נמצאים בקום הרבה יותר טוב מבחינת המקום בתהליך,

ודבר שני, לעשות את התהליך פעם נוספת אח"כ יכול להיות יותר קל מהבחינה שכבר מכירים את המהמורות בדרך וכו',

אז תהיי ממש גאה על התהליך שעשית, 💪

גם אם כרגע את נמצאת במקום פחות אידאלי מבחינת השאיפות.

וחוץ מזה שבע"ה השליחות החשובה תגן על ביתכם ותראו הרבה אור וברכה!

איך במילים בודדות יש לך תמיד את מה שעושה טוב ללב לשמוע.

מילואים זה קשוח... ולי יש רק ילד אחד

בגדול בתקופת מילואים אני מאמינה שאמא רגועה יותר חשוב מכל אידיאל חינוכי אחר ..

זה אומר שיש יותר מסך ממה שאני מרשה בדרך כלל, אני מזמינה נערה לנקות את הבית, ולא אכפת לי שהבית יותר מלוכלך מהרגיל. כלים חדפ, והכי חשוב-חמלה עצמית. זאת תקופה מורכבת יותר, היא תעבור, זה בסדר שאת יותר קצרה, אם יש לך ילדים גדולים את גם יכולה להסביר-לאמא קשה כשאבא במילואים, אז אמא עצבנית יותר.... וזה בסדר, המשפחה כולה יכולה לצמוח מהתקופה הזאת, שימי את הייסורים מצפון בצד.

חיבוק גדול!

כותבת. תודה על המילים 🫶🏼

חיבוק ענק

איזה מצער באמת זה, להשכיב ילדים בצעקות ולא להצליח להיות איתם כמו שהיינו רוצים.

אבל מרגישה בתוכי שזה בר שינוי, החלק הזה. רק צריכה למצוא את הדרך…

שתדעי לך שאת אישה השראה בעיניי (בעקבות הבלוג שלך)

ויש לך כ"כ הרבה זכויות בכח שנתת לאנשים אחרים!!

שולחת לך חיבוק והרבה כוחות לצלוח את התקופה הקשה הזאת!

זה גורם לכולנו להרגיש ככה:/

תקחי כל עזרה שאת יכולה לקבל, אהבתי את הרעיון לבקש מהממורה לצלם אם אפשרי, כל רעיון יצירתי מתבקל בברכה

מקווה שהימים יעברו לך כמה שיותר מהר עד שיחזור בעזרת ה'.

וגם היום בעלי אמר שהוא מרגיש שהמילואים כל פעם לוקחים את המשפחה שלנו כמה צעדים אחורה. עד שעושים התקדמות, ואז עוד סבב שמביא איתו קשיים חדשים וחוסר סבלנות..

גם בעבודה זה פוגע. זה מעכב לו קידום תעסוקתי שהוא בנה עליו מזמן.

קצת פרקתי על הפוסט שלך. מחילה.

אבל מנרמלת את התחושות שלך. זה ממש טבעי להרגיש כך. היום אמרתי לו שכל זמן שהוא במילואים, הגוף שלי במצב הישרדותי, ערוך לכל תרחיש בגזרת הבית. וכשהוא חוזר ואני מרפה, אני מרגישה את הנפילת מתח כמה ימים טובים.

בקיצור, חיבוק גדול ❤️

הישרדותי… תודה על הנרמול יקרה והמון הצלחה גם לכם!!!

לפני הרבה שנים שמעתי שיעור של הרב ניר מנוסי על ירידות בחיים (ועל איך ירידה היא תמיד לצורך עליה), והיה שם קטע שממש הולך איתי עד היום, שאני רוצה לשתף פה.

הוא דיבר שם על כך שיש כמה סוגים של ירידות.

יש ירידה שהיא ירידה באמת, אבל בסופו של דבר היא מביאה לעליה (את החלק הזה אני צריכה לשמוע שוב כי כבר לא זוכרת בע"פ על מה בדיוק הוא דיבר שם).

אבל הוא דיבר גם על מצבים שבהם אנחנו מרגישים כאילו ירדנו, אבל בעצם עלינו לקומה חדשה, רק שאנחנו חדשים בה ולכן הקשיים גורמים לנו להרגיש כאילו ירדנו.

זה כמו שתלמידים בכיתה ו' מרגישים ממש גדולים, אבל כשהם עולים לכיתה ז', פתאום הם הכי קטנים. זה לא שהם ירדו כיתה, הם עלו, אבל עכשיו פתאום הם במסגרת חדשה, ושם הם מרגישים קטנים.

ולי זה נשמע שה'רגרסיה' שאת מרגישה, היא בעצם קושי שקשור לעלייה לקומה אחרת.

עבדת על עצמך המון ועשית התקדמות גדולה, במציאות נורמלית שבה יש גם בעל איתך.

ועכשיו, כחלק מהמסירות שלכם עבור עם ישראל, את נדרשת להתמודד עם מציאות שהיא כבר קומה אחרת. מציאות שבה בעלך נלחם עבור עמ"י, ואת צריכה להתמודד עם תנאים הרבה פחות מיטיבים, ועם הרבה יותר אתגרים.

וברור שזה לא יהיה בקלות. כי זו קומה חדשה שאת צריכה לבנות. וזה באמת לא פשוט.

אבל זה לא שחזרת אחורה. זו עליית קומה. ללמוד להיות האמא שאת רוצה גם במציאות המאתגרת שבה את נמצאת עכשיו...

מצרפת פה קישור לשיעור (תוך כדי שכתבתי לך נזכרתי ששלחתי קישור לשיעור הזה לחברה שלי, וב"ה בחיפוש קליל מצאתי את זה בהתכתבות שלי איתה, לפני 5 וחצי שנים... מזל שהוואטסאפ שלי שמר לי את הקישור🙂).

לא יודעת אם יש לך זמן ופניות בכלל לשמוע (זה הכי מובן אם לא...), אבל מצרפת פה למי שכן תרצה...

אני מכירה את זה

אגב זה ממש תורה בליקוטי מוהרן מפורשת

אבל לא חשבתי לקשר אותה לסיטואציה הזאת

זה באמת נותן כח ובהירות

תודההה

שולחת לך אינסוף חיבוקים

כמה שאת ואתם מדהימים

כמה שאנחנו חייבים לכם ומודים לכם ומוקירים תודה לכם

על כל יום כזה

על כל שנייה כזאת

של נתינה

של מסירות אין קץ

של מחירים לא פשוטים שאתם נאלצים לשלם

ועדיין

בגבורה אין קץ

ממשיכים

מחיים

את כל העם הזה

ת ו ד ה!!!

אהובה ויקרה

רציתי לכתוב ואז קראתי את כל המילים המדהימות של הנשים היקרות כאן,

ובמיוחד את מילותיה של @בארץ אהבתי המדהימה על כל המושג הזה "רגרסיה", ולא נותר לי אלא להצטרף לכל מילה ומילה פנינה שלה. ממש כך.

ושל כל הנשים היקרות כאן.

ולעטוף אותך בכל האהבה והתודה שיש

מתפללת עליכם

את מדהימה

את אדם מדהים

ואמא מדהימה

שמתמודדת יום אחר יום, שעה אחר שעה, דקה אחרי דקה,

עם מציאות מוטרפת

ועדיין עושה בכל רגע נתון את ההכי טוב שהיא יכולה כרגע!

וזה ה-מ-ו-ן!

ואת אנושית

וזה בסדר גמור גם לא להצליח תמיד במאה אחוז, ואפילו לא בחמישים

ושוב לקום

ושוב

ממש כמו הבלוג המדהים שלך

כאשר נפלתי - קמתי

ממש לשאוב את הכוחות מהאוצרות הפנימיים האדירים שבתוכך

ממילותייך שלך

מחוכמתך שלך

מנתינתך העצומה לכולן כאן ובכלל לאורך השנים

להתמלא בהכרה שאת טובה. 

טובה טובה טובה.

ומטיבה.

וראויה.

ואוהבת.

ומסורה.

ואמא שכ"כ כל אלה

וכ"כ רוצה רק שיהיה טוב

ועם כל זה היא רק אחת

ועם מציאות כזו שבעלה המדהים מחייה יחד איתה את כל העם שלו

והיא שם.

מתמודדת.

בכל רגע ורגע.

ועושה את ההכי טוב שהיא יכולה.

ולפעמים ההכי טוב הזה, המאה אחוז הזה, הוא ה10% של מציאות מוטרפת.

וכן, עכשיו גם בהחלט ה10% הם הם ה100%!

ואליהם צריך עכשיו לשאוף.

ולפעמים גם רק להרים את הראש מעל המים ולא לטבוע זה כבר המון. המון המון.

ולפעמים אפשר גם לשחות טיפטיפה עוד.

ואז עוד קצת.

ואז כבר ב"ה מגיעים לחוף ונושמים לרווחה 

ואפילו נהנים

וב"ה ב"ה כולי תפילה שהקב"ה הטוב ברחמיו וברוב חסדיו ישפיע על כל משפחתכם היקרה, ביחד עם כל משפחות המגויסים וכל העם שלנו,

את כ-ל השפע והברכה והמתיקות!

שתרגישו בחוש את אהבתו 

שתרגישו עטופים

מחובקים

ע"י מי שבידיו הכל הכל הכל

ויתן ויוסיף ויתן לכם מאוצרו הטוב

בכל התחומים!

ברוחב ובשפע עד בלי די!!!

בבריאות ובשמחה ובטוב גלוי!

אמן ואמן

אוהבת אותך יקרה ומדהימה שאת ❤

גם אם בלידה נראה שיצא הכל, יכול להיות שנשארו שאריות שגורמות לדימומים.

נבדקת אחרי הלידה?

מכירה אישה שיש לה דימומים וכתמים בתקופת ההנקה )קבוע( לא יודעת את ההסבר במדויק אבל בעצם בהנקה רירית הרחם לא מתעבה תקופה ממושכת וכנראה שאצלה הרירית ככ דקה שיוצר כתמים.

מטפלת בזה ברפואה אלטרנטיבית אבל זה לא עוזר 100%

גם כדי לבדוק שאין שאריות ברחם

וגם אם הרחם נקיה - שתבדוק ממה זה - מה מצב רירית הרחם, מה המצב ההורמונלי ואם יש לה עוד רעיונות ממה זה יכול להיות.

גם אם אין לזה משמעות רפואית, דימום לא מוסבר במשך 3 חודשים אחרי הלידה, זה בהחלט מצריך יחס ופתרון רפואי היות שזה מפריע.

שאריות שליה.

חשוב ללכת שוב לאולטרה סאונד ואם לא רואים מספיק טוב אז להיסטרוסקופיה

איך היה בהנקות הקודמות?

בפרט אם זה קורה לאחרכ שאתם ביחד...ולפני לא היה.
אם היא מוצאת פצע- אתם מותרים וזה מקל עלייך,כי אז יודעים שיש לך פצע בצוואר הרחם וזה מקור הדימום.
אם אין פצע- זה אוסר אתכם, (כמובן היא גם מתקשרת לרב ומסבירה והוא אומר את דעתו ההלכתית) וכדאי ללכת לרופאה כי יאז מקור הדימום הוא מהרחם, או הורמונאלי מהנקה...

בעייני כלום.

או שמביאים משהו מכולם ואז אפשר לפנק במשהו קטן או ארוחת בוקר נחמדה וצנועה.

או כלום.

הכוונות טובות. אני בטוחה. אבל זה יוצר מתח במודע או שלא במודע מול הורים אחרים ומול הצוות שאחרי דברים כאלה הם סוג של משוחדות...

אם לילדים טוב, תפרגני להם בהודעות. תכתבי מכתב להנהלה/למפקחת. הרבה הרבה יותר משמעותי מעוד כוס עם שוקולד. 

אני כבר מאבדת את הראש

האנשים סביבי לא ככ עשירים ולמרות זאת התפיסה שגננות ומורות חייבות לקבל כל הזמן מתנות.

גם כשזה מטפלת פרטית שאני משלמת לה טבין ותקילין כל חודש.

כל ראש חודש יש מתנות בגן, א. בוקר/שוקולדים וכו.

טו בשבט חנוכה ראש השנה תחילת שנה חזרה לשגרה.. בפורים יש משלוח מכל ההורים אבל בנוסף ככככלללל האמהות שולחות עוד משהו.

מעבר לעלות אני סתם לא טובה בהפקות האלה ולמצוא כל פעם ברכה בחרוזים ולנסח יפה ולכתוב בכרטיס מעוצב... ממ משתגעת מזה

וגם לא מרמינה שהגננות כבר מוחמאות, כי זה ברור לי נאבד בסך הכל הכללי..

גם אני וגם אני רואה עוד הורים שנותנים משהו מדי פעם ואני לא חושבת שזה גורם למתח והשוואות.

אפשר גם לארגן מכל הגן וזה עוד יותר מהמם אבל דורש הרבה יותר כוחות.

ולא עולה שקל

לבעלי יש קבוצה שבה הוא שומר את כל הודעות המרגשות של הורים, קורא בזמנים קשים

ולא מהבינה......

זה הכי נותן כח והכי מחמם את הלב.

לא עוד כוס או קרם לחות לארון....

אבל ממש חמוד שהיא אומרת לבד שמוצץ יכול לעזור לה

הייתי שוקלת להביא לה

אפשר ללכת לריפוי בעיסוק. ובינתיים לתת לה ללעוס דברים אחרים, כמו חתיכת בד שתחברו לבגד שלה, כפית חד פעמית, מאכלים קשים כמו גזר וגריסיני...

יכול להיות שזה נובע גם ממשהו רגשי, אז יכול להיות שכשזה ייפתר גם הצורך התחושתי ייגמר.

בינתיים תשתדלי כמה שפחות להראות לה את הגועל שלך, כי מן הסתם זה ישפיע על הקושי הרגשי...

❤️

חשבתי לתומי שתחושתי זה ילגים שנולדו ככה.

זה יכול להווצר ביום בהיר אחד?

ויכולות להשתנות במהלך השנים.

שלושה מילדיי (אם לא פספסתי נוספים) "אכלו" את החולצה שלהם בשלב מסוים של חייהם, וזה עבר אחר כך. אצל הקטנה (הילדונת שעל הרצף) זה עבר לאחר שבגן ובבית עשינו מה שכתבתי לך (בהתייעצות עם המרפאה בעיסוק). יש לה צורך גדול בתחושה, וזה מתבטא בכל מיני אופנים, וזה אחד מהם.

אבל באמת זה יכול להיות בגלל עניין רגשי, ואז זה יעבור בזכות הטיפול הרגשי... תתייעצו עם המטפלת הרגשית.

יש כאלה על שרשרת, שגם נראים יפה.

היא ממש אוהבת

אני מרגישה שבימים שאני מצליחה להפנות אליה יותר זמן איכות זה פחות קורה ככה שאולי באמת זה רגשי אצלה ויעבור מהר מעצמו...

ממש קשה לבוא בכזו חוויה.

י שאפשרות להמזין אתם כדי שתתראו בכל זאת?

אני מסתכלת על חמותי בבריאות ע ד 120 נשה

מאד אוהבת לארח

וגם אסור להביא כלום

התעייפה בשנה האחרונה ובלתי נמנע ששינוי יקרה בקרוב

)מחכה שייפול לה האסימון האמת כי עד כה הצעותיי נענו בשלילה(

אני גם כזאת כשמארחת, אסור להביא כלום ואני אוהבת לפנק את המתארחים.
הייתי גם רוצה להרגיש ככה פעם. 
אולי רק בית מלון ...חחח

אני בשלב אחר בחיים אבל עוד זוכרת שבקשו לבוא לסבתא שלי בלי להודיע הרבה מראש.

כי אחרת היא היתה מתכוננת ומתישה את עצמה.

זה מאמץ גדול לנסוע משפחתית לארוח קצר אבל אולי לפחות תצאו בטעם של עוד? כמו התקווה שלך בסוף...

זה באמת המון זמן…

כואב לקרוא אותך, מצד שני זה באמת קשה לארח משפחה גדולה. למה לא להפגש לאורך השנה לכמה שעות במקום שבת שלמה? למשל הדלקת נרות משותפת, ארוחה בסוכה, פיקניק בטבע בחול המועד פסח. גם אם גרים רחוק אפשר לנצל חופשים או להפגש באמצע הדרך.

אפשרות נוספת- להזמין אליכם לשבת.

אם אזמין במקום שבת את עצמנו להדלקת נרות, זה לא יעזור עדיין יש ילדים ובלאגן וצריך לבשל.
ואלינו לא יבואו.
רק בקיץ אם כבר, (אצל אף אח לא מתארחים, אנחנו לא חריגים בזה)

להזמין אותם אליכם זה לא אופציה?

גם סבא וסבתא שלי כבר מבוגרים מכדי לארח את הילדים הנשואים ופחות בקטע להתארח מלבד אצל הבת שגרה לידם ויכולים להגיע לסעודה ולחזור לבית.

מבאס בשביל האחים הצעירים של אמא שלי שפחות הרוויחו שנות אירוח🥲

אבל בתכלס זה מה יש והם קופצים אחת לכמה זמן לביקור אמצ"ש או שקופצים אליהם..

בסוף זה עצוב שלא מתראים כל כך הרבה זמן.

ממש מקווה בשבילכם שהם כן מארחים בשמחה, פשוט מעדיפים תדירות רחוקה 

תחושה ממש לא נעימה להתארח ככה..

אני חושבת שהכי משמעותי זה שני דברים - עזרה ושקט.

את אומרת שהגדולים כבר עוזרים, וזה המון. הייתי עושה להם שיחה קצרה ומשקפת להם שסבא וסבתא מבוגרים, ואת יודעת שהם תמיד עוזרים אז גם חשוב לך להודות ולהגיד שאת רואה ומעריכה, וגם לחזק אותם להתמיד כי באמת זה לא קל לארח.

אני לא חושבת שזה חייב להיות מבאס עבורם, תלוי באיזה טון הדברים נאמרים.

לגבי הקטנים בעיקר לדאוג שלא יעשו הרבה מדי רעש, שמשחקים יאספו וכו. אפשר גם למנות נגיד "משמרות" של שני מבוגרים כל פעם מביניכם ההורים והילדים הגדולים שידאגו למנן את הרעש, לפתור ריבים, לדאוג לבלגן וכו.

דבר שני יכול להיות שבאמת קשה להם לארח והכל, וזה לא אומר שהם לא אוהבים לארח אתכם. זה פשוט גם קשה, אבל לא בהכרח שזה הטעם היחיד שנשאר להם.

ודבר אחרון אם את מרגישה שזה ארוך להם מדי ובסוף השבת הם מחכים שתלכו - לדאוג לעשות ביקורים קצרים, לא שבתות. בחנוכה לדאוג לשריין יום להגיע אליהם, מדי פעם לקבוע ארוחת ערב מיוחדת או ביום שישי ארוך לנסוע במיוחד לבלות בוקר וללכת. וגם אפשר לבוא מדי פעם בהרכב חלקי, זה מקל משמעותית. אנחנו גם משפחה גדולה, לפעמים היינו מתחלקים נגיד - ילד גדול עם ילד קטן נוסעים לבקר, ואחרי כמה ימים עוד ילד גדול עם קטן. לפעמים ההורים עם הקטנים ובזמן אחר הגדולים באים עצמאית, או פעם אחת הורה אחד רק עם הבנים/רק עם הבנות. בגיל מסויים של סבא וסבתא ובגדלי משפחה מסוימים זה כבר באמת נהיה קשה, וביקורים קצרים מאד מקלים גם על האירוח עצמו, גם על ההכנות, וגם לא הופכים למועקה באמצע הענין.

אם חשוב לכם לבוא בהרכב מלא לשבת, אפשר גם למצוא דירה באזור לישון בה ולבוא רק לארוחות, ככה שיש להם גם מרחב פרטי בין לבין

סבא וסבתא זה הכי קרוב שיש אחרי הורים ואחים. אין שום סיבה להפגש רק פעם בשנה.

תרגישי בנוח, אתם לא איזה אורחים שהגיעו מהרחוב, זה סבא וסבתא ונכדים. ועוד הבאת איתך חצי מהשבת.

אם עושים לך פרצופים שאין כח בלאגן, זה עניין שלה עם עצמה. זה הנכדים שלה, זה הילד/ה שלה, זה מי שהיא הביאה לעולם. אל תנסי לרצות יותר מידי, זה מעייף ומביא לתסכול וכעס עליה. תביני שזה הסבתא וזה הנכדים ובחירה שלה בלבד אם להנות מהם או לסבול מהם ואם היא בחרה בסבל זה עניין שלה ובעיה שלה. 

הם גם שמחים מאוד לארח אתכם ולפגוש אתכם, וזה גם קשה להם. וזה לא סותר.

נגיד - לארגן בר מצווה לילד שלך זה כיף או קשה? ברור שזה קשה ומטריח, אבל זה גם משמח ומספק כי יש פה אירוע מרגש שאנחנו רוצים לחגוג אותו בצורה הראויה.

אז גם אירוח יכול להיות כך.

יכולה לומר לך על חמותי שכבר מזמן לא אירחה אותנו בשבת כי זה באמת כבר יותר מדי (היא קרובה לגיל 80), אבל היא כן מארחת אותנו לפעמים באמצע שבוע וטורחת המון לפני והרבה אחרי (והיא לא מרשה לנו לעשות כלום, בקושי שנאמר תודה היא מוכנה), וברור לנו שזה מתיש אותה מאוד (ולכן לא נעשה את זה הרבה, אלא נזמין אותם אלינו לזמנים קצרים), אבל היא גם נהנית מזה מאוד ומוכנה "להקריב" בשביל השמחה שלה לראות אותנו.

גם ההורים שלי - בשנים האחרונות כמעט לא הגענו אליהם בהרכב מלא לשבת (אף שהם צעירים יותר), ובכל זאת בשבת הקודמת הם אירחו את כל הילדים שלנו כדי שנוכל לצאת לנופש.

זה היה להם קל? לא כל כך... (הם הודו בזה במנות קצובות🤭) אבל בנוסף לזה שאחותי הקטנה והבת הבכורה שלנו התגייסו לגמרי לעזרה - הם פשוט החליטו לעשות את המאמץ כדי לעזור לנו וכדי ליהנות מהנכדים כמה שאפשר.

אני מתפללת שגם אנחנו נהיה מסוגלים לנהוג כמו ההורים שלנו, אף שאני יודעת שזה יהיה קשה.

כי באמת, עם כל הקושי, חשוב לנו לשמור על המשפחה שלנו וליהנות בחברתה...

אז לא כתבתי לך עצות פרקטיות, אבל אולי רק קצת שינוי בחשיבה...❤️

ההחלטה אם להזמין או לא היא שלהם

ואם הזמינו- אז אתם רצויים

וכן. את יכולה להקל ככל יכולתך

אבל אם הם לא נהנים מנכחותכם- זה לא בשליטתך

אני כן יכולה להגידהשמגיעהגיל שהכל קשה

קשה לארח

קשה להתארח

ובאופן כללי קשה להנות

זה גיל שמספיק לבוא אחהצ לשעה

לתת חיבוק, נשיקה

וללכת

(קודם לזה השלב של לבוא עם מגש פיצה לא. ערב ולהשאיר מסודר כשיוצאים... אבל כאמור- מגיעהשלב שגם זה לא)

ולכל הנל לא יעזור אם מדובר באופי "פולני"

שמותר שיהיה להם קשה

זה באמת קשה לארח,

קשה זה לא רע.

עדיף לעבוד קשה ולהרוויח מפגש וקשר

מאשר לנוח ולא להפגש.

כל עוד הם מציעים - זה טוב

גם בשבילם!

תשאירי להם את האחריות למנן את זה בשביל עצמם.

להתארח שבת שלמה

וגם אם מתארחים זה לא צריך להיות מושלם

אנחנו כבר הרבה שנים לא מתארחים שבתות

באים לביקור קצר בחופשות ומתראים באירועים

פגישות קצרות ולעניין

וגם הן לא הנאה צרופה 

זה באמת מאכזב. אין לי טיפים מעשיים. אני כן חושבת שכדאי לשים על השולחן את החלום - שיהיה כיף לארח אתכם, שיתגעגעו וירצו שתבואו כל הזמן.

וליד לשים את המציאות - ב"ה משפחה גדולה ומלאת שמחת חיים. שקשה לארח אותה.

ולהתאבל קצת על החלום ושברו, ולקבל את המציאות בהכרה והבנה שזה מה שהשם נתן לנו וזה הכי טוב לנו.

1. להביא מעילים וביגוד חם ולצאת לטיול משפחתי בשבת בצהריים אחרי הארוחה או לפניה... יתן להם ולכם ספייס ואפשרות להתאוורר

2. תיאום ציפיות לפני הילדים

כמה שיותר תדברי איתי מראש ייקל עלייך בזמן הביקור..

3. לשחרר קצת..

בסוף יש מה שביכולתך להשפיע ויש מה שלא

ובכל מקרה אי אפשר להיות מלאכים,

אז תעשי מה שביכולתך והשאר קצת לשחרר

אם תהיי בסבל ועל קוצים כל השבת זה גם מאודדדד מתיש נפשית, מאוד, וגם יוצר תוצאה הפוכה- יקשה עלייך לנהל את זה ולהעביר את השבת במקסימום רוגע וטוב...

4. תביאי לך פינוקים

זה סיטואציה מורכבת ותביאי לך מתדלקים שונים לזמנים שונים

אגב אפשר להביא גם מתדלקים לילדים ומתחלקים לסבא וסבתא/דודים..

אם זה פעם בשנה אז זה הוצאה חדפ והייתי משחררת ומוציאה סכום משמעותי העיקר לעשות מה שביכולתך כדי שיעבור בטוב...

ודבר אחרון- חיבוק גדול ובהצלחה!!!!

ככה יש את החוויה של שבת אצל סבא וסבתא

אבל הרבה יותר קל ועם צומי יותר ממוקד.

וגם אם יש לכם הזדמנות של שבת יותר מצומצמת, ש2-3 מהגדולים לא איתכם בשבת, אולי זה גם פחות כבד.

וגם, מצטרפת שמפגשים באמצע השבוע יכולים להיות מאוד משמעותיים.

חיבוק 🤍

זוכרת ששאלת על זה באה"ה

וצריך להעריך את המאמץ שהם מארחים בשביל הקשד, ולא לנסות שזה יבוא "טבעי"

יש גיל שכל מה שעושים בו זה לקטר..

זוכרת את סבתא שלי יושבת עם השכנות המבוגרות מתחת לבניין

וכל השיחה שלהם זה רק קיטורים על כל העולם..

אני חושבת שבמוצש הם מתבאסים שאתם הולכים מבחינת הקשר, ושמחים שטכנית יוקל להם, החיים מורכבים וזה בסדר.

להיות איתה❤️

האם זו תחושה שמוכרת לך בחיים? שלא באמת רוצים אותך אלא כדי לצאת ידי חובה/שהנוכחות שלך מעיקה או לא רצויה?

הרבה פעמים זה יושב על מקום כזה, ויש בזה גם נבואה שמגשימה את עצמה.

תחבקי את עצמך על ההרגשה הכואבת הזו.

ותתפללי שתרגישו את וילדייך אהובים רצויים ומקובלים❤️

תודה לכן, סליחה שלא הגבתי לכל אחת אישית
כתבתן דברים מעניינים ומעלים מחשבה
רק אומר שהסבא והסבתא לא כאלה זקנים...אחרת היינו יותר מבינים כנראה
ואין אפשרות אמצע שבוע וכדומה שהרבה מהממות פה הציעו, לא אפרט.
לקחתי לתשומת ליבי מה שמישהי כתבה שעם הגיל פחות מתלהבים, פחות מתרגשים. כנראה זו גם הנקודה, פחות מתרגשים ומתגעגעים בבואנו...
ואני מרגישה רצויה במקומות אחרים... שאלו פה.
תודה לכולן.
אנחנו נהנה בשבת מאוד, מה האחרים? לא יודעת.

גם לנו יש ילדים גדולים וקטנים, ואותנו כמעט לא מארחים למרות שאת האחרים כן, בעיקר בגלל שיש להם הרבה פחות ילדים בגילאים צעירים בפער מהילדים הגדולים שלי (באופן מצחיק יש לי את הילדים הכי גדולים וגם הכי קטנים במשפחה).

הרבה פעמים ממש הייתי בצער ששמעתי שהזמינו את אחד הילדים האחרים ואותי שוב לא הזמינו, או שנאמר לי בפירוש שמזמינים רק את ילד מסויים ואותי לא...

בהתחלה נעלבתי ובכיתי ממש, אבל אז הבנתי את ההורים שלי, קשה לארח אותנו, אנחנו מהממים אבל גם מרעישים מאוד וצורכים המון מזון והתארגנות לפני ואחרי (למרות שהילדים שלי מגיעים לפני לנקות את הבית, אני מביאה את האוכל, מדיחה כלים ומגישה ומסדרת אחרי). עבור ההורים שלי זה תיק גדול מאוד לארח אותנו וגם אנחנו באמת נתפסים כהכי בוגרים ושהכי אפשר לסמוך עליהם שהם יסתדרו בלי שום עזרה.

מקווה שזה מעודד

רק שאצלי הנקודה שמפריעה זה לא שקשה לארח אותנו, אלא כי יאלינו לא מתגעגעים, אנחנו לא חסרים להורים.
שנה חולפת ולמי אכפת? מנסים לארח או לבוא אליהם ליום אחד, זה לא קורה.
זה לא הבעיה הטכנית איך לארח, איפה  וכמה. זה שלא מתגעגעים לילדיי ומתוך זה גם לא מנסים למצוא פתרונות למפגשים קצרים איפהשהו.

אבל תודה שאיזנת אותי בתגובתך.

או שזו הפכה לעובדה שקשה לארח אתכם?

ההרגשה שלי היא שזה יותר הקושי שמשפיע.

אני אגב מדברת כמעט כל בוקר עם אמא שלי בדרך לעבודה, זה יוצר קשר, היא יודעת מה קורה, שומעת על הילדים וכו'

אני גם משתדלת לארח אצלי מפגשים משפחתיים סוכות, חנוכה, פסח. משתדלת להשקיע כמה שאפשר במה שביכולת שלי

שמחתי שילדיי פגשו בסבא וסבתא ונזכרו בהם, אמא שלי ממש השקיעה בארוחות וקינוחים.
השתדלנו לעשות אווירה טובה ונעימה, לנקות ולארגן.
הכי מבאס שרק לפני צאת השבת הקטנים התחילו להיפתח ולדבר ולספר, הביאו ציורים מהגנים...

תודה על ההתעניינות 
 

ממש מחמם את הלב
עניתי ל"תוהה לעצמי" ששאלה גם מעלייך...
 

יש דרך הקופה

אפשר לקבוע פגישה עם העוס, זה ללא עלות בכלל. פשוט לצלצל לשאול מתי היא נמצאת, אמורה לעבור בין מרפאות.

והיא עוזרת למצוא ולהפנות הלאה.

אם הטיפול הוא דרך הקופה זה ממש בחינם, רק לפעמים יש המתנה.

העוס יכולה לסיע בקיצור ההמתנה אם תחשוב שזה דחוף...

יש גם טיפול תרופתי שמאד עוזר. אני הרגשתי שצריכה את העזרה התרופתית כי אחרת לא אתמיד בטיפול, כי לא היה לי באמת כח לטפל בעצמי.

מה קורה בטיפול?

בגדול, נותנים מקום להכל. הרבה פעמים דכאון נובע ממקום בתוכינו שמכל מיני סיבות  אנחנו חונקים בפנים. והחנק הזה מחלחל כמו מוות של איזור מסוים בנפש. וזה מוביל לדכאון המדובר.

כשמגיעים לטיפול ויש מקום להכל, להניח כל רגש כל חויה כל תחושה, עצם האוורור הזה מאד מקל ומסיע לחזור לחיים.

יש גם כלים מעבר שעוזרים להתמודד.

ועוד 2 נקודות חשובות:

ויטמינים- למלא מאגרים של משפחת ויטמיני בי, ברזל, וויטמין די. בשלושתם מצוי מאד מחסור אצל נשים בפרט אחרי לידה והם קריטיים לבריאות הנפש.

ספורט- לא תמיג זה ישים אבל אם כן, כל פעילות גופנית, גם הליכה של 20 דקות בפרט אם נעשית בשמש- מעלה רמות של הורמונים בגוף שאחראיים על מצב רוח חיובי.

ואם יורשה לי לעודד- זה עובר. זה לגמרי יכול לעבור.

אחותי עדיין מוצצת, היא בת 25 🤭

שימנע את היכולת להכניס את האצבע ולמצוץ.

לא יודעת מי מתקין (רופא שיניים? אורתודנט?) אבל כנראה גוגל / AI ידעו להגיד.

חוץ מזה, סתם רעיון, שאולי  יעזור אם היא בעצמה כבר מתלוננת ורוצה להפסיק, שתסתובב עכשיו לתקופה (לא יודעת כמה נחשב שצריך כדי להפסיק את האוטומט של הגוף) עם כפפות. מעריכה שזה לא נוח ונעים למצוץ איתן, וזה יזכיר לה לא להוריד כשהיא בלי לשים לב תקרב את האצבע לפה.

בהצלחה