כולם מפחדים להתחתן ברמה מסויימת, גם בגיל 20 וגם ב30+. זה נורמלי, לא צריך להבהל מזה.

לדעתי פשוט מגיעים למצב שהצורך והרצון של הביחד גובר על החששות.

לפעמים זה קורה כי מתבגרים, לפעמים זה כי הדרך מתארכת ולפעמים פשוט מוצאים את האדם הנכון וכל החששות מתגמדים. 

שיאפשר לך להיות עצמאית?

דיברת עם החברות על החשש הזה? משפחה?

מישהו מהם חושב שיש חשש יותר מהרגיל?

ואולי את באמת לא בשלה לחתונה? אלו שאלות שאולי כדאי להתייעץ עליהן עם איש מקצוע. 

ואגב, זה שמישהו מתאים לרשימת מכולת כלשהי לאו דווקא אומר שהוא זה שמתאים לנו. 

ממש לא…

אבל מול זה יש יתרונות רבים מאוד 

ישדבר כזה בנישואין,בקשר בריא בין גבר לאישה, שנקרא נפרדות.

אצלנו לפחות, אנחנו לא יורדים אחד לשניה לחיים ונותנים הרבה חופש ומרחב עצמאי.

ישהבדל בין פנקסנות מתחשבנת שיכולה להיות קטנונית,לבין גבולות גזרה כלליים בקשר.

ענו לך נכון, אבל בנוסף לכך, צריך לזכור שהתפיסה הבסיסית של היהדות ושל טבע האדם כשהוא בריא היא שזוגיות זה דבר מאוד עיקרי בנפש האדם.

אם הפחד מהגבלה חוסם את הרצון להתחתן, אז יש איפשהו בעיה שצריך לעבוד עליה.

זה לא נשמע ממה שאת אומרת שהפחד האמיתי הוא מלרצות באמת להתחתן (כשאתה רוצה ואין זה כואב ולפעמים הנפש חוסמת את הרצון כדי לא לכאוב. ואז צריך לשחזר את הרצון, וכדי לשחזר צריך גם להתמודד עם דברים שמפריעים לשחזור, כמו הפחד מההגבלות כנשוי).

אולי אין מספיק הרגשה של רצון להתחתן. התייחסו לזה כאן.

ואולי יש רצון גם עכשיו אבל משהו חוסם אותו.

תנסי לדמיין שאת נפגשת עם מישהו שאתם באמת מתאימים, ושהוא אומר לך "אני לא רוצה להגביל אותך, אני אתן לך את המרחב שלך למה שאת צריכה כי אני רוצה שיהיה לך טוב", ובהתאם להרגשה שעולה לך יהיה לך קל יותר לזהות איפה העניין.

אבל יש בעיקרון רגש טבעי של רצון לזוגיות ו/או אמהות.

מה איתו?

השאלה זה למה היא לא רוצה -

- אם יש לה חסם רגשי שבגללו היא מפחדת להיות עם משהו אחר - אז כן, זה משהו שבכללי כדאי לעבוד עליו.

- אם לא מרגיש לה מתאים עכשיו - זה בסדר, לוקח זמן להתבשל ולהתבגר, אני גם פעם לא רציתי להתחתן , ולא הבנתי למה זה קורץ לאנשים, בשלב מסוים כן התחלתי להרגיש שאני רוצה להקים בית ולבחור בבן אדם אחד להיות איתו.

חשוב שתזהה מאיזה מקום זה נובע בה, ומשם תדע מה המקום הנכון .

נראה לי שברגע שתפגשי עם בחור שאולי חווה את הקושי הזה גם כן, בהווה או בעבר, ותבינו ביחד שמה שאתם רוצים זה חיי זוגיות יהיה לך יותר קל. לפחות ההרגשה שאת לא לבד ואין בך משהו "פגום" חלילה או צורך לשכנע להגיע למקום שאת לא כוספת אליו מעצמך ואז זה סוג של מאולץ.

כשיש הבנה מהצד השני ולא שפיטה אז לדעתי החששות יתפוגגו.

כי אני חושב שבעומק מה שקורה לך זה "אני לא יכולה לשתף אותו בקטע של כיף לי ונח לי עם החופש שברווקות כי אז הוא יגיד לי אז מה את מבזבזת לי את הזמן" ואם נניח תפגשי בחור שיתן מקום וקשב לאמירות האלו ויתן לך להרגיש שזה סבבה ואין לחץ הכל טוב אז לדעתי זה יחלוף מאליו.

מה שאני מנסה להגיד זה שנראה לי שבאמירה הזאת את רוצה שיתנו מקום לך ולתחושות שלך ולחשש הזה ושעם כל זה הבחור ישמע יפנים, ועדיין יהיה בסבבה ולא ירתע מהחששות שלך. 

אבל יכול להיות גם שכל מה שכתבתי פה לא נוגע אלייך ולמה שאת חווה בכלל אז מוזמנת לדלג.

ואז חסמים מסוימים יכולים להשתחרר

דבר ראשון באמת את לא אמורה לעשות משהו שקשה לך ולא נעים לך, וכשאת כותבת שהיה בחור שיש בו את כל מה שאת רוצה - את מדברת בשכל ולא ברגש, כי אם הרגש שלך היה מדבר היית פחות שואלת שאלות

לכן אני דווקא חושב שהכי טוב לתת לעצמך לראות מה את רוצה. סיכוי סביר שאת מוקפת בגברים ונשים שנותנים לך משמעות וסיפוק גם בלי להתחתן, ולכן את (כמו הרבה מאוד בני אדם, בעיקר נשים) מסתפקת בהנאה של השיח והמשמעות ולא רואה עניין במעבר. העניין הוא שלרוב את תמצאי את עצמך עוד כמה שנים, שרוב הקשקשנים התחתנו ואת תביני שהנוסחה מחייבת: רוצה ממני יחס ומשמעות - תחתני אתי! (לא אתי כמובן, לפחות לא בסטטוס הנוכחי שלי ;)). ואז נזכרים ומגיעים לחתונה מכל הלב.

איך שלא יהיה, ובאמת לא נראה לי מורא אם תחכי קצת, העיקר שתתחתני עם הרבה רגש ואהבה ורצון להיות שותפה ולהעניק. להעניק זה לא מתוך קושי או איזה מס שצריך לשלם למישהו כסחר-מכר (מציע לך להכיר את התפיסה של ר' חיסדאי קרשרש בנושא אהבה). בכל מקרה, רק ככה מתחתנים, לא בגלל השכל ולא בגלל החברות ולא בגלל הגיל. זה יהיה טוב לך ולבעלך ולילדים שלך.

אבל עם הבחור ההוא לפני זה רציתי להתחתן איתו,המחשבה על זה גרמה לי שאני בכלל לא אהיה מעוניינת בו.

מה זה אומר לתת לעצמי לראות מה אני רוצה?

ככה אני חושב:

יש את השאלה השכלית, למה את לא מסוגלת לסגור איתו ואיך זה קורה שעם כל המעלות את מורידב בגלל סיבה אחת ויחידה (שאגב לדעתי זו סיבה קצת שולית, כי אם את לא איזה סוליקו, בסוף יהיה איזה אח/שותפה/חברה טובה וכדו שתצטרכי להתחשב בו.

על השאלה השכלית יש בעיקר שאלה: מה הגורם לכך שאת משתמשת בשכל ולא ברגש? - והתשובה היא כנראה, שאת לא מספיק לא מספיק משתוקקת לקשר כזה, אני מניח שזה בגלל שאת מקבלת את רובו גם ככה, ואז את אומרת: עזבו אותי, לא שווה לי (סליחה אם הביטוי קצת אגוצנטרי, בשלב הזה זו זכותך).

אז כאן מגיעה השאלה - אולי זה באמת סבבה, לא להתחתן. תכלס מי מכריח אותך. מעבר לזה, אני באמת חושב ש"האהבה דוחקת את הבשר" כמי שאמרו חז"ל. בזה אני מסכים איתך, ומציע אותו דבר כמו מישהו נוסף כאן: אם את צעירה, תחכי קצת. הכל טוב. אם את מבוגרת - כדאי לחשוב יותר ואולי לטפל בעצמך.

כהסבר וגם כנחמה אשתף אותך שהיו לי שתי אחיות כאלה, הן היו קרייריסטיות מוצלחות וקיבלו מה שהן צריכות, ושום דבר לא זז. ואז יום אחד הגיע הנסיך על הסוס הלבן (לתפיסתן ;) ) והכל קרה צ'יק צ'ק. באמת לא האמנו. והיום הן מאושרות ואוהבות כמו שהלוואי על כל הזוגות בעולם (ממש ככה! אני מקנא בזוגיות שלהן).

אז אולי זה כל מה שצריך לקרות, תחכי קצת וזה יבוא.

אגב אם ההוא באמת כזה מקסים, אולי תנסי לשמור איתו על קשר קר ולא מחייב, ויש מצב שתוך כמה חודשים תתחברי יותר?

שעדיף לפחד להתחתן ולהתחתן בכל זאת מאשר לפחד להשאר רווקה ולהשאר רווקה(:

אז כנראה שזה לא הבחור שיש בו את כל מה שאת רוצה..

או שאת רוצה בחור שלא יתערב לך בחיים, ואז זה לא ממש זוגיות.

או שאת תפגשי בע"ה בחור שאת רוצה שהוא יהיה מעורב בחיים שלך.

זה לא אומר שהוא ימנע ממך לממש את הרצונות שלך, אבל הוא יהיה חלק אינטגרלי ומהותי מהחיים שלך מהרגע שתתחתנו..

כשמתחתנים, לרוב אין עדיין תחושה כ"כ של אחריות אלא יותר של שותפות עם הזולת.

האחריות מתחילה עם הלידה הראשונה, וגם אז אפשר להתרגל ולקחת את זה יחסית בקלילות..

אם את צעירה (פחות מ25), הכל טוב, תיהני מהחיים והרצון יבוא בהמשך

אם את מבוגרת (קרוב ל30) וזה עדיין ככה, כדאי לחשוב איך מטפלים בזה.

זה נראה לי חששות שעולים בגלל שכביכול לא מצליח, אז מעלים כל מיני כיוונים לבעיות... אני בספק אם זה נכון עלייך
כלומר וודאי שיש חששות, השאלה אם הם גדולים מהנורמה ברמה שזה מה שחוסם אותך

כאילו, אם זוגיות לא חסרה לך - אז היא לא חסרה לך

ולדעתי, כשפוגשים את האדם שרוצים להיות איתו בזוגיות, החסרונות מתגמדים לעומת..

וגם, הכל עניין של איזונים בחיים ותיאום ציפיות

מה שכן, הרבה אנשים חיים היום בFOMO ומפחדים לפספס, אבל מרוב פחד לפספס ואופציות - גם לא ככ חיים את ההווה בצורה בריאה, וזה גם משהו שצריך לתת עליו את הדעת בעיניי

יש רצון להתחתן מוך פחד מזה

באיזשהו שלב הרצון גובר על הפחד

מהניסיון שלי, החיים ביחד נותנים כל כך הרבה שאני כבר לא מעוניינת בעצמאות ההיא של הרווקות...

(ויש הרבה עצמאות בחיי זוגיות)

(אם מותר להזכיר את זה)

גם במקרה שלו הרגשת את הפחד הזה?

כל עוד זה בגיל 24

אם כבר מגיל 25 אין רצון שווה לראות מה מסתתר שם מה קרה מה כואב..

ממש הרגשתי ככה. אבל אז ראיתי חברות עם הבעלים שלהן, וכל כך הרגשתי בודדה ורציתי זוגיות. וברגע שאת מוצאת מישהו טוב אז זה פשוט דורש את עצמו, אני לא מוכנה לחשוב על לאבד אותו ואני רוצה להיות איתו כל החיים, אז כבר לא כזה אכפת לי מהאחריות שזה גורר, זה שווה את זה

עד כדי כך שהיא ממש הצהירה שהיא לא רוצה להתחתן

אבל בסוף כשהכירה את האחד שלה

הפחד התגמד (לא נעלם)

והיום היא כבר נשואה ואמא, דבר שאני בעצמי לא האמנתי שהיא מסוגלת להיות (:

אז אני חושבת שכשתפגוש/תפגשי את האחד הנכון הרגש יגבר ויטשטש את הפחד בעז"ה.. 

אבל את צריכה לפחד יותר מלהישאר איפה שאת אם זה עושה אותך אומללה. (ג׳ורדן פיטרסון)

יש הרבה רבנים וחכמים שהתעסקו בנושא של פחד, אנשים חכמים נוטים לפחד יותר אם זה מנחם אותך…

לא הייתי מנסה "לשכנע את עצמי", אלא להבין יותר לעמוק מה הסיבה שאת כן רוצה להתחתן.. או להפך, מה הסיבה שאת לא רוצה להתחתן?

להבין את השורש העמוק, אולי זה מתוך רצון לשייכות/ בית/ חברות עם האיש שלך/ פרטיות וכו'

ואז יכול להיות שהדבר הפימי הזה יגיע ולא בחליפת חתן, אלא שהחתן שלך יגיע מהסיבה האמיתית.

בעיניי כשפחד מגיע הוא כי לא ביררנו עם עצמנו מספיק לעמוק את הרצון שלנו ולכן הוא מולבש בתחושות כאלה.

מאחלת לך בירור טוב ומעמיק בעזרת ה' ית'. 

אי אפשר לדעת לפי הלבוש החיצוני על העולם הפנימי. לפחות אי אפשר לקבוע על פי זה.

אני חושבת שזה לא כדאי.

אם היא טיפוס ספורטיבי או זרוק, פשוט או "מגונדר" - אולי כן. אבל אין ספק

שלא זה בלבד מאפיין את הבן אדם.  ודאי שלא.

אני לובשת פשוט מה שיפה וצנוע בעיני.

אני גבר חחח בסוף לובש מה שיש בארון.

אבל בכללי אני בוחר בגדים נוחים, פשוטים, נושמים. שמאפשרים לי לנוע בהם בחופשיות.

אני רוצה לנוע בחופשיות, לנשום, להיות מחובר לעצמי. מבינה? זה למשל ביטוי של בגדים בעיני.

אם הייתי חושב על חוזק וגבורה נגיד הייתי בוחר אחרת

אתה באמת חושב שזה מדע מדויק?

נשמע חבל להוסיף את זה כקריטיון

היא תוכל לראות אותו רק בריקודים לחופה ולחדר ייחוד, ובמעגל שעושים באמצע סבב ראשון.

ואם הוא יבוא להגיד שלום או משהו כזה…

אם אתה מרגיש שאתה רוצה להתחתן כדי לתת ולהוסיף טוב, או כדי לקבל

מרגישים את זה שונה

גם לרצות לתת שאין לך למי זה כמו צמא, אבל אחר

מצטרפת להרמוניה בשאלתה כדי להבין יותר.

ורק אומר שעלתה לי מול זה זו המחשבה שאנחנו לא פועלים רק עם מידה אחת במערכות במציאות, ובפרט במערכות יחסים, אלא עם מכלול שילובי המידות (מה שאנחנו פוגשים לאורך ספירת העומר).

ובהקשר הספציפי של נתינה, חלק מהעניין הוא הלמידה להשפיע על האחר גם מתוך הקשבה ליכולת ההכלה שלו ולכלים שלו. ואפילו יותר מזה, להקשיב לרצון שעולה ממנו כדי להיות מדוייקים יותר.

צריך שם יכולת התגמשות ותנועה דרך מכלול המידות המתגלות במציאות באופנים שונים.

מכיוון שזכיתי שגמלו איתי חסד התחדד לי ההבדל.

נראה לי שניתן להבין את הרעיון מהמקור המפורסם בנושא בדברי הרב דסלר:

"הורגלנו לחשוב כי הנתינה לתולדת האהבה, כי לאשר יאהב האדם- ייטיב לו. אבל הסברה השניה היא, כי יאהב האדם את פרי מעשיו, בהרגישו אשר חלק מן עצמיותו בהם הוא- אם בן יהיה, אשר ילד או אימן, או חיה אשר גידל, ואם צמח אשר נטע, או אם גם מן הדומם, כמו בית אשר בנה- הנהו דבוק למעשי ידיו באהבה, כי את עצמו ימצא בהם… כי כך שנינו במסכת דרך ארץ זוטא (פ"ב) 'אם חפץ אתה להידבק באהבת חברך, הוי נושא ונותן בטובתו"

כלומר על ידי הנתינה וההשקעה באחר האדם מרגיש שהשני חלק ממנו ולכן אוהב את עצמו בזולת. העניין הזה מצוי הרבה בקשר של הורים וילדים ובפרט ההתבטאות השלילית של תוצאות הנתינה.

אני התייחסתי יותר בהיבט של הנותן, אפילו בלי להיכנס לצד המקבל כי זה אולי פחות רלוונטי לנושא מצד התוצאה, אבל ייתכן בהחלט שחוסר ההתאמה למקבל קשורה לגישת הנותן.

ואם כבר הזכרת את המידות של ספירת העומר, הקשר הזוגי עיקרו אינו החסד אלא הקו האמצעי…

אז כנראה שיש לך חלל כזה ורק אתה יכול למצוא אותו.

לדוגמה אני לא מרגיש שיש לי חלל כזה, לכן השאלה הזו לא מעסיקה אותי (בעבר זה כנראה יותר העסיק).

השאלה איפה החלל הזה פוגש אותך.

לק"י

איסוף/ פיזור מהמסגרות.

הרמת משקולות

וכו'

ייפגע בבריאות ובכושר?

יכול להיות חוסר טכני אבל מבפנים האדם שלם

קח לדוגמא אדם נכה, הוא יכול להגיד שיש לו חוסר ממשי, חוקי המשחק לא הוגנים עבורו. אבל הוא יכול גם להיות שלם עם ה"חוסר" הזה. להבין שהכל מכוון ויש סיבה ולחפש הזדמנויות לממש את הטוב שבמצב.

אף פעם אין מושלם במציאות שלנו... תמיד יש משהו שאנחנו צריכים להשלים אנחנו.

תנסה להגדיר את שני החללים האלה, מה כל אחד רוצה שימלאו בו. ואז נוכל לדבר מה אתה ממלא בעצמך ואז היא.

עקרונית, נראה שכל מה שקשור לעצמך לבדך צריך שאתה תמלא בעצמך וכל מה שלא תלוי בך כלל - שמישהי תבוא ותמלא אידך זיל גמור.

שרק אתה/את יכולים לדעת את זה. לשבת בשקט, לחשוב את זה

אולי לכתוב את זה. לשאול את עצמך שאלות. מה היית למשל

עונה לחבר שהיה מתלבט באותו נושא?

מה החבר היה עונה  לך?

אולי לנסות למצוא את החוסר האישי על ידי ניסוי של דברים

שאתה/את אוהבים, או להיפך, נדחים מזה?

מה היית רוצה לעשות שאינך עושה?

מה באמת באמת היית רוצה לקבל שאין לך?

לשבת בשקט בשקט עם עצמך ולהקשיב.

ואם מאוד קשה, אולי ללכת לברר עם מישהו

שיוכל לשקף לך את עצמך; רצונותיך, חסריך,

חששותיך וכו'.

אולי תדמיין את עצמך נשוי. יש לך אשה אוהבת

ואהובה, כל בוקר אתה מנפנף לה לשלום...

היא מכינה אוכל אהוב עליך וכו' וכו'....

זה היה מספק אותך?

ולבקש מהשם שידייק אצלך את הדברים

בחינת, "תעיתי כשה אובד, בקש עבדך".

עם סבלנות. לא להיבהל מהבלבול.

משמח מאוד!! בניין עדי עד הצלחה וכל הברכות!💓

שמע זה הדבר שהכי משמח אותי. כאילו המשיח הגיע!!!!!!!!!!!!!!

שפע ה' וחסד ה' בכל יום. תנצל א הטוב ואל תתעלם ממנו. זה לא ברור מאליו. גן עדן בעולם הזה

תלוי בך

השני שך ושהו. לא מסובך

העיקר זה להיות עם מישהי ולהגיע איתה למרחב אינטימי שתהיו בית אחד עבור השני.

אם הסנטר או האף שלי טיפה עקום או מה אבא שלה עושה זה פחות משנה ולכן לא משנה באמת איזו אופציה תבחר.

תדמיין מישהי שאתה רוצה לשבת איתה על כוס קפה בבוקר ביום שישי, זהו, לא צריך יותר מזה ;)

הכוונה היתה לומר שמה שלא צריך זה כל ההבדלים שיש ברמת הכרטיס.

שהיה לך כיף לשבת איתה ביום שישי בבוקר על כוס קפה. עם ש יחה נעימה, זורמת, טבעית....כיף. לא?

אתה יוצא עם 4 בחורות במקביל?

ממש בחודשים האחרונים התובנה הזאת נפלה לי, באמת שום דבר לא משנה בלי זה, יכול להיות לך הכל מהכל, אבל בעצם אין לך כלום, ומנגד יכול להיות בחור שאין לו רבע מהדברים שיש לך, ועדיין יש לו כל כך הרבה רק כי הוא נשוי.

תובנה כואבת שכזו

יש את הודיה דוידוביץ באיזור יד בימין. שווה את ההשקעה!! אחת האלופות והמקצועיות! למדה רציני באוניברסיטה..

הדבר הכי מועיל זה לשמוע שיעורים על זוגיות של רבנים ורבניות.

מטפלים בדר"כ יכולים לעזור ברמה הפרקטית, וברמה הפנימית והשכלית העזרה שלהם שוות ערך לשמיעת שיעורים…

יעל אמיתי

שרה אלטר

צילי גיגי (מושב אורה)

כל אחת שונה מחברתה אם תרצי אוכל לשלוח בפרטי טלפונים שלהן ותבררו עם כל אחת אם זה מתאים