השמש עוד עמדה ברום השמים כשהגעתי לכפר. נעמדתי לפני בתיו הראשונים בהתלבטות. החרב החגורה על ירכי עשוייה לסבך אותי. מספיק רק שומר סקרן כדי לגרום לצרות.
התרתי את נדן העור מאבנטי והכנסתי את החרב לשק שעל שכמי. ניצב החרב בלט החוצה. שלפתי מן הצרור רצועת בד וכרכתי אותה סביב הניצב. כעת הוסתרה החרב כראוי, וצעדתי אל הכפר.
"שלום עליך", פניתי לאדם הראשון שנקרה בדרכי. הוא הביט בי בחשדנות. "עליך השלום", השיב וסקר אותי במבטו.
"האם תדע היכן דר אלישיב הכהן?" שאלתי. "בנו של ברוך הכהן?" השיב לי בשאלה. הנהנתי בראשי. "הוא עלה לירושלים לשרת בקודש", הפטיר האיש והלך לדרכו.
נאנחתי. אאלץ להסתדר ללא עזרתו. הסתובבתי מעט בכפר והבטתי על המבנים השונים שסבבו אותי. לבסוף הבחנתי במה שנדמה היה לי כמקדש. התקרבתי, וריח הקטורת והבשר החרוך אישר את מחשבתי. פניתי משם וחיפשתי אכסנייה. "סלח לי"! פניתי לאדם הבא שנקרה בדרכי. הוא הנהן לעומתי. "תוכל להפנות אותי לאכסנייה"? ביקשתי. הוא הצביע על מבנה אבן בעל שתי קומות שניצב בסמוך והלך לו.
נכנסתי למבנה והמתנתי שעיניי התרגלו לאפלולית. מספר סוחרים ישבו סביב שולחנות עץ. ביניהם היו גם סתם הולכי בטל שונים. הבחנתי באחד שללא ספק נשא חרב.
הבטתי סביב. גרם מדרגות הוביל לקומה העליונה. ריח יין ותבשיל אפפו את המקום. "מי בעל הבית?" שאלתי. אחד היושבים הביט בי. "מה אתה צריך?" שאל בקול צרוד. "מיטה", עניתי.
האיש קם וסימן לי לבוא אחריו. טיפסנו לקומה העליונה. קולות צחוק גסים עלו מלמטה. הקומה העליונה היתה מסדרון עם חדרים משני צדדיו. האיש הסיט את אחד הוילונות והצביע פנימה. עקבתי אחר אצבעו. החדר הכיל מיטת חבלים מוצעת פשתן, שידעה ימים טובים יותר.
"כמה?" שאלתי קצרות. "שני דינרים", חייך האכסנאי בנבזיות. הרמתי גבה אבל לא התווכחתי. הושטתי לו שני דינרים והסטתי את הוילון מול פניו.
חיכיתי שילך והבטתי סביבי. בחדר היה צוהר קטן שהשקיף החוצה. הבטתי דרכו. לא היה שם דבר. המקדש היה מצידה השני של האכסניה. החלון השקיף לחצר הפונדק.
נאנחתי. לילה ארוך לפניי. פשטתי את איצטלתי, ונשקתי לפתילי הציצית. התיישבתי על המיטה והתרתי את קשרי הסנדלים, והנחתי לעפעפיי להישמט.
לכשהתעוררתי כבר שקעה החמה, ודמדומי ערב אחרונים חדרו מבעד לחלוני. הגיעה השעה.
נעלתי את סנדליי, וקשרתי אותם היטב. הוצאתי את החרב מהשק וקשרתי אותה למותני. התעטפתי באיצטלתי, ויצאתי במהירות.
האכנסייה הייתה מלאה עכשיו. עברתי במהירות בין השולחנות ויצאתי. פניתי ישר אל המקדש, בצעד נחוש. הבטתי לכל הצדדים לפני שנכנסתי. איש לא היה ברחוב.
נכנסתי לחצר הקטנה בלב הולם. מזבח קטן ניצב במרכזה. עקפתי אותו ונכנסתי לתוך המבנה. לפידים האירו את החצר, אולם מבנה המקדש היה חשוך. ריח הקטורת הכה באפי, והמתנתי שאתרגל לאפלולית.
"מה הנך מחפש?" הפתיע אותי קול מאחורי. זינקתי בבהלה. מאחוריי עמד זקן שהסתתר בצללים. לא הצלחתי להבחין בפניו באפלה.
התעשתתי במהירות. "אני מחפש את כהני המקדש", עניתי. הזקן נחר בבוז. "בכפר הקטנטן הזה יש רק כהן אחד", הוא ענה. "ואתה עומד מולו". "מצויין", אמרתי. הזקן לא הבחין בנימה המסוכנת שבקולי. "תרצה להקטיר קטורת לבעל? להקריב קרבן?" שאל הזקן ונכנס לתוך אפלת המקדש. הוא הבעיר לפיד והתקרב אליי. "בלעת את הלשון איש צעיר?!" התרעם הזקן. הוא נופף בידו ופתילי הציצית מאיצטלתו התנופפו בפראות.
"ארצה להקריב קרבן", אמרתי בקול מסוכן. "מה טוב", אמר הזקן. "היכן הבהמה?"
"אלהים יראה לו השה לעולה", ציטטתי. ליבי הלם בפראות. קדימה, חשבתי. זה הרגע.
הזקן הציץ בי והרים גבה. "מות תמות!" שאגתי ושלפתי את חרבי. הזקן פער את פיו באימה ובטרם יספיק לצעוק נעצתי את חרבי עד הניצב בליבו. עמדתי מעליו, מתנשף. אוחז בחרבי הנעוצה בליבו. הוא הביט בי באימה, חייו עוזבים אותו אט אט. "ה' אלהים ענני", התחיל הזקן למלמל. הבטתי בו בחמלה. "הבעל ענני", לחש שוב הזקן.
הבטתי בו בתיעוב. שלפתי את חרבי והנחתי לו לצנוח אחור.
נטלתי את הלפיד הבוער, והצתתי את פינות המקדש. פסלון הבעל נשמט מידו של הזקן. שלחתי בלהבות מבט אחרון, ונמלטתי מהכפר.
