בס״ד

אולי זה איזשהו ניסיון שלהם להגיד לנו שהם כן מרגישים יותר מדי ביקורת מהסביבה (בית הספר, אנחנו…)?

ואז הם אומרים ״כל הזמן מבקרים רק אותי״

אבל מה שהם באמת רוצים להגיד לנו זה שהם מרגישים לא מספיק מוערכים (ולכן אהובים) כרגע?

ושנסתכל אנחנו באור חיובי יותר עליהם?

שהוא מקבל הרבה פרגון חום ואהבה וכן גם ביקורת

כי באמת יש על מה..

אבל נשים לב יותר למימון

תודה על זה 

ולגבי מה שכתבת בהמשך בשרשור, בתגובה למתואמת, על החשש שיגדל להיות אדם שכל הזמן מרגיש מותקף -

אני סך הכל רק כמה שנים בדבר הזה שנקרא ׳הורות׳ (הגדול שלי בחטיבה) אבל כבר הספקתי להיווכח הרבה פעמים אצל ילדיי שדברים שהעלו בי חשש שהם יישארו ככה לתמיד נעלמו כלא היו תוך כמה שנים ולפעמים אפילו פחות.

אז נראה לי שאפשר להרגיע את החשש הזה. אפשר להישאר עם יד על הדופק ולהמשיך לעזור ולכוון בעדינות כמובן, אבל לא הייתי נבהלת לגבי העתיד. ואם כבר, אז הייתי אולי אפילו משתדלת לגייס בתוכי אמון ביחד ואמונה בכך שהוא עוד יתגבר על הנטייה הזמנית הזאת. ומשדרת לו את זה, גם ללא מילים, מספיק עם הלב -שאני יודעת שהוא יגדל ושעוד מעט הוא כבר יהיה מסוגל לראות את העולם באור מתון הרבה יותר. זה כיוון שמדבר אלייך?

יש סוג אנשים כזה, שכמה שיסבירו להם ויוכיחו להם שלא - הם יהיו בטוחים שהעולם נגדם...

לצערי עוד לא מצאתי פתרון

מה שאני כן חושבת (אבל עוד לא הוכחתי את זה סופית) שזה נובע מקושי קוגנטיבי כלשהו, כמו קשיי קשב וריכוז. אז אולי תנסי לבדוק אם יש עוד דברים שקשורים לזה, ולטפל בכיוון הזה...

לחשוש מזה מאוד

לא פשוט להיות אדם כזה לא לעצמך ולא כלפי הסביבה

לא יודעת מה לומר לגבי העתיד... חוץ מתפילות. ולהעצים כל רגע שהוא כן רואה את הטוב. ולתת דוגמה אישית של פרשנות לטובה של מצבים.

הלוואי שנצליח כולנן...

מסבירה בקצרה שזה לא בהכרח מכוון

אבל לא מנסה לשכנע בזה

כשהוא רואה שאף אחד לא עושה עסק מהתחושה הזו, הוא ממשיך בחייו ושוכח מהמקרה.

בעיניי הדבר שהכי משפיע על תפיסת העולם של הילד, היא הדוגמא האישית של ההורה, אם ההורה משתף ברגשות חיוביים ושליליים בצורה אופטימלית, הוא מלמד ומכוון את הילד להתנהל נכון רגשית.

זה לא נגדך/ סתם נראה לך ש

וזהו, נותנת לזה לשקוע לבד.

הרבה פעמים אני רק מביעה אמפתיה

לדוגמא הוא חזר מיריד בבית הספר מלא בתלונות על כל מני, רק הנהנתי ואמרתי שזה מבאס, אחרי כמה דקות עבר לו.

להרגיש את הרגשות בצורה נכונה וטובה ולשתף את הילדים בהם

דוגמא לשיתוף רגש חיובי:

מספרת שקבלתי פידבק חיובי בעבודה וזה שימח אותי והחמיא לי ואני מרגישה שעשיתי עבודה טובה

ככה הילד לומד קבלת פידבקים טובים, הנאה מהם והערכה עצמית טובה.

דוגמא לרגש שלילי:

מספרת שמישהי התלוננה עלי בעבודה וזה הרגיז אותי ופגע בי, אבל החלטתי להיות מקצועית וללמוד מזה מה אני יכולה לעשות אחרת בפעם הבאה וגם לדעת להיזהר בהתנהלות איתה שתהיה מדויקת יותר.

ככה הילד לומד התמודדות עם פידבקים שליליים, להפיק מהם לקחים, לקחת אותם בפרופורציה ולזהות אנשים בעייתיים.

אני חושבת שיש אצל חלק מהאנושות נטייה ברורה של הגנה הכי טובה היא התקפה.

קשה לקבל את הביקורת ולכן משליכים אותה חזרה/ הלאה.

עם כל הכבוד לילד,בטח אם בדר"כ הוא מקבל מחמאות וכד'. צריך ללמד אותו גם לקבל ביקורת.

אני אומרת לילד שבסופו של דבר אנחנו לא יכולים לשנות את העולם ואולי כולם אשמים אבל כנראה שהיה פה משהו לא בסדר והאחריות היא עליו. גן איך לקבל את הביקורת וגם איך להשתפר.

לעיתים אני גם אענה בציניות ש'נכון, כולם נגדך, תמיד' קצת לשקף לו כמה זה מופרך.

נק' חשובה שאני רואה פה, ובטח בגיל הזה שמתחיל להתברר עם עצמו זה באמת לא להיבהל מזה. להכיל את זה ולעבור הלאה. זבש"ך שככה אתה מרגיש. בחירה שלך ו- לתת לו את המקום שלו להתמודד. כשאתם לוקחים את ממנו את ההתמודדות ואתם מנסים 'להסביר' לו שזה לר נכון.  אתם באמת מכניסים את עצמכם למשוואה. במקום לתת לו להבין שזה באמת באמת שלו.

ומה שאנחנו עושים (תלוי מצב ההלך בבית):

1) מבקשים שיחזור על זה שוב ואז שואלים אותו שאלות שיקוף. לרוב הוא קולט שזה רק דימיון ולא מציאות.

2) אם אין לנו זמן תגובה מיידית, יש לו "פנקס תלונות"- ומדברים על זה כשהמצב רגוע יותר (ערב לרוב)

3) מידי שבוע כולם בבית צריכים להודות לפחות על 5 דברים שקרו להם.

כך שיוכל לראות את שני הצדדים

צעד חשוב

תודה

הייתה תקופה שעשיתי את זה לעצמי, אבל זה רעיון יפה לשתף את כולם.

מקווה שיעזור גם אצלנו

אם אני מרגישה שיש גם איזה רגע של קשב ויכולת להסתכל מעבר, אני מחזירה את קביעה בצורת שאלה/ תמיהה,

המורה בכוונה תחילה, נטפל אליך? רק אליך? ממש בכוונה? הוא קן בבוקר והחליט היום להיטפל אליך וזה לא קשור בדום מורה למשהו שעשית/ לא עשית?

אממ מעניין.

כנראה שאתה ילד ממש דומיננטי במחשבות של המורה שמכל התלמידים הוא החליט בכוונה תחילה להיטפל דווקא אליך.

אתה כזה חשוב שהוא לא חשב מה צריך לקנות לילדים שלו, מה הוא צריך לעושת היום, הו אלא חשב האם יש לו אירוע בערב ללכת אליו, מתוך כל הדברים שהוא בחר לעשות היום, הוא בחר להיטפל אליך.

אם סגנון כזה לא מעורר איזה סימן שאלה אפשר לשאול שאלות בסגנון של:

האם החבר x שם לב לזה גם? האם יש עוד ילדים שהמורה נטפל אליהם?

המטרה טיפה להרחיב את הפרספקטיבה. איך אחרים רואים את הסיטואציה. איל אנחנו בזווית אחרת יכולים להסתכל.

אפשר גם להדגיש את הלפני ואחרי. בוא תספר לי מה קרה לפני, מה היה אחרי.

לא במטרה לבטל את מה שהוא אמר, אלא להבין שלאירועים יש התחלה אמצע וסוף והמטרה שלנו לא להיתקע על דברים.

אחרי שטיפה מרחיבים את ההסתכלות, אפשר לדבר על הרגשות, והמחשבות. מה המורה/ הורה מרגיש כלפיך? מה אתה מרגיש כלפיו? לברר אם יש פרשנות שמושחלת לתוך העניין. למשל אם מעירים לו על משהו, זה בגלל שלא מאמינים בו או אולי הפוך בגלל שמאמינים בו, רוצים לדייק אותו.

אמירות שלו יש לי הרגשה שזה יעבוד

ומה שכתבת על הפרשנות זה בול העניין! הוא מפרש ככה שכולם נגדו 

אלא באמת כתמיהה, כבירור לעומק.

שלא ירגיש שמזלזלים בתחושות שלו, אלא שמנסים באמת להבין לעומק את המקרה והמניעים ומשם לסייע.

אולי השרשור של @קמה ש. על שיטת עבודה עשוי לסייע גם במצב הזה למרות שמדובר פה בילד שלך ולא בעבודה עצמית.

אולי אפשר להשאיל משם עקרונות.

מה שכן, כשילד שלי ממש עומד על כך שהכל היה נגדו, ולא זז מהעמדה הזאת מילימטר ולא משנה איך אני מנסה לאתגר את החשיבה,

אז אני עוצרת את השאלות ורק מביעה הזדהות עם הכאב.

זה באמת נורא שהעולם נגדך, לא נעים בכלל.

רק כשאני מזהה שיש פוטנציאל לצאת מזה, אני מאתגרת בשאלות. בד"כ שה עובד.

יש לי ילד כזה.

המחנך שלו טוען שזה משהו התפתחותי שיעבור... ואפשר גם להתייעץ עם יועץ בית הספר ולשקף לו בדיוק הכל.

ונראה לי זה מה שנעשה. אולי שווה לכם גם.

היי, 

הרבה פעמים, מאחורי התגובות האלה יש צורך עמוק בהגנה על תחושת הערך העצמי.

כאשר ילד שומע שוב ושוב שהוא לא בסדר, או אפילו רק מרגיש שהוא נתפס כך, הוא יכול לפרש את המצב בשתי דרכים - או שהעולם לא הוגן כלפיו (ואז הוא גם לא מקום בטוח עבורו) או שהוא באמת הבעיה. 

שתי הפרשנויות יכולות מאוד להכאיב ולהפחיד ילדים. 

במקרה הזה יכול להיות שהוא מאוד משתדל ומנסה, אבל לא מצליח לו, וזה כואב לו מידי, ואפילו מפחיד, להרגיש שהוא לא מספיק טוב. 

אז הוא מעלה מגננה ופונה לפרשנות הראשונה - שניטפלים אליו, שהעולם אשם. 
העניין הוא שגם שם הוא לא באמת מרגיש ביטחון. כי זו חוויה מאוד בודדה, להרגיש שהעולם "נגדך". ולכן הוא גם מאוד מתוסכל. 

מהניסיון שלי, הדרך הכי טובה להגיע אליו במצב הנוכחי היא לא דרך ניסיון לשכנע אותו "לחשוב חיובי" אלא דווקא דרך חיזוק הקשר.

קודם כל, לתקופה מסוימת, תנסו להעיר לו פחות. תבדקו עם עצמכם האם אתם מרגישים שאתם באמת מעירים לו יותר מידי? האם יש מקומות שאפשר לשחרר יותר?
וגם - להסתכל עליו בעיניים טובות, לחפש את הכוונות הטובות שלו, מה מסתתר מאחורי ההתנהגות שלו. 

אם יש תקופה שיותר קשה איתו זה אומר שקשה לו. ההתנהגות שלהם באה לספר לנו משהו. 

אולי הוא עייף, מוצף, אולי משהו מציק לו בבית הספר, אולי חבר העליב אותו?

ואם בכל זאת יוצא שהוא מגיב בתחושה ש"כולם נגדו" - לא צריך למהר לשכנע אותו אחרת. זה מה שהוא מרגיש וזה חשוב להכיר ברגש הזה:
"זה באמת לא נעים להרגיש שהמורה נטפל אליך."
ורק אחר כך, בעדינות, לפתוח פתח למחשבה נוספת:
"מה אתה חושב שגרם לו להעיר לך הפעם? יכול להיות שהוא ניסה לעזור לך בזה?"
 

כשאנחנו שם עם הילדים שלנו בתוך בחוויה, נותנים להם ולרגשות שלהם מקום בעולם, נותנים להם להרגיש מובנים, שאנחנו מאמינים בהם ולהם - 

הם מתרככים, עולה להם הביטחון בקשר איתנו ואז גם יותר קל לנו גם להשפיע על המחשבות והגישה שלהם. 
 

זה פחות מפחיד ש"העולם נגדי", אם יש לי מישהו שמאמין בי.

ולהאמין בהם זה לא אומר להגיד להם שהם צודקים, והמורה טועה, שהריצפה עקומה וכו'. 
אלא באמת רק לתת תוקף להרגשה שלהם. להיות סקרנים ביחד איתם לגבי מה קרה שם. לתווך להם את הסיטואציה. לרכך להם קצת את התחושה הזאת שהם לא בסדר. להכיר להם בעדינות את המורכבות שבעולם. שלא הכל שחור ולבן. ולהזכיר להם בלי סוף עד כמה הם מיוחדים ומדהימים, גם אם לפעמים הם נופלים. 

בהצלחה! 
מורן שי - מדריכת הורים בגישה ההיקשרותית

לק"י

או את האתר שלך בתוך ההודעה.

את יכולה להכניס את זה לחתימה שלך למטה.

הוא דורש ממנה יותר ממה שהוא דורש מעצמו

כי כשהוא עצבני הוא אומר כינויי גנאי

והיא לא יכולה לומר בסדר בטון שלא נראה לו

חסר הגיון לחלוטין

הרי הוא המבוגר והיא הילדה
 

באופן כללי אני לא מייחסת חשיבות לטון של מתבגרים

אחרי ההבנה שזה סגנון דיבור תואם גיל

וגם לא מייחסת חשיבות גדולה לתוכן כל עוד זה לא משהו חריג

וגם לא מחפשת כבוד מהילדים אלא קשר נעים וטוב

הכבוד מגיע לבד בלי שדורשים אותו

ע"י דוגמא אישית

אם מתנהלים בכבוד עם הילד הוא לומד להתנהל בכבוד

יש סיטואציות בין בעלי והילדים שאני מתערבת

משתדלת שזה לא יקרה לעיתים קרובות ושזה יהיה בצורה מועילה 

ואני הרבה פעמים אומרת לו את זה כשהוא כועס עליה.

(וגם לא בטוחה שפועלת נכון בזה. כי להגיד לו ביקורת בפני הילדים זה גם לא הכי חינוכי, במיוחד כשאני בעצם מבטלת את מה שהוא אמר כרגע לילדה).

אפשר לדבר על זה ברגוע בהזדמנות אחרת אחד על אחד,בשום אופן לא מול הילדה,

גם אני לא מתייחסת לטון,אבל כמו שהייתי מדברת על זה עם בעלי בנחת ב4 עיניים גם איתה הייתי בהזמנות מדברת בארבע עניים,ואז יורדת מזה לחלוטין,

ונכון שככל שתדרשו כבוד זה פשוט לא יעזור אלא רק יחמיר את המצב.

לדבר איתו בנפרד

לא בזמן אמת

לשקף לו שהדרישה שלו לא הגיונית ולבקש ממנו לא להתייחס לכל טון שלא נראה לו

זה דבר קצת מבלבל.

מצד אחד יש בהם משהו הודף, ולפעמים חצוף ומתריס, ומצד שני, לא פחות ואף יותר הם זקוקים לאהבה, לתחושה שהם רצויים, לקשר בריא

והקשר משנה צורה בגיל הזה וצריך להסתגל אליו מחדש ולהעביר אותו שלב.

לכן א:

פינוי המרחב הרגשי שלכם:

לדבר יחד או לעבד לבד את התסכול מההתנהלות שלה, ואצלך גם שלו.

כשמגיעים טעונים לסיטואציה די בקלות מגיעיל לשיח קשה ורחוק וחבל.

כשמגיעים נינוחים יותר, ניתח להעמיד גבול בצורה נינוחה.

לדוגמא; אני מבינה שזה קצת עצבן אותך, בבית שלנו לא מרימים קול/מדברים בחוסר כבוד להורים.

הרעיון הוא-

לתת שם להרגשה והכרה בתחושה שלה

להציב גבול- להגיד שזה לא מקובל עליכם

לעשות את זה באופן ענייני ובלי בעצמכם לדבר באופן לא מכבד.

בהחלט מאתגר וצריך ללמוד את זה.. בהצלחה

1. איך מתייחסים למתבגר שמדבר לא יפה.

2. איך מסבירים לבעל שצריך להגיב בצורה מותאמת ולא עצבנית.

אני מציעה שתשבו שניכם יחד ברגע של נחת, ותנסו *יחד* ליצור גישה מתאימה לגיל ההתבגרות שנכנס לפתחיכם. את יכולה בשיחה להוביל אותו בעדינות לכך ש"כמים הפנים לפנים", ושאם אתם תדברו בנחת, יכול להיות שגם המתבגרת תספוג את האווירה ותדבר בנחת. אבל גם אם לא - עדיין התפקיד שלכם כהורים הוא להראות לה איך מתנהגים ואיך מדברים בנחת.

בכל אופן, אנחנו לא עוברים בשתיקה רק כשמדובר בחוצפה ממש, מילים שלא אומרים להורים. על טון דיבור אנחנו יותר מחליקים, מקסימום אומרים: "לא נעים לנו לשמוע טון דיבור כזה, אולי תנסה לענות בנחת?"

(והאמת שגם אנחנו - בעיקר אני - לא תמיד מצליחים לדבר אליהם בנחת...)

אחרי האבחון תוכלי לקבל קצבה מבט''ל, שהיא מעל ל-3 אש''ח בחודש, ויהיה לך קל יותר להוציא עליה כספים...

חוץ מזה שבאבחון יעזרו לך לחשוב מה יכול להתאים לה.

אם תרצי המלצות למאבחנים פרטיים - מוזמנת בפרטי.

ואז יהיה יותר קל למצוא את הטיפול המדויק עבורה

טיפול מדויק יותר, ואולי גם המאבחנים יוכלו להמליץ על סוג טיפול מתאים.

אם את מרגישה שהיא יכולה עוד "לסחוב" בלי טיפול, אז תחכו לאבחון בקופה. היתרון הוא שבדרך כלל הם גם מסדרים את העניין מול ביטוח לאומי, ואתם לא צריכים להתעקש על זה בעצמכם...

אבל אם את כן מרגישה שהיא חייבת כבר תמיכה, אז באמת כדאי ללכת לאבחון פרטי. זה לא זול בכלל-בכלל...

אני יכולה להמליץ לך על פסיכולוגית בירושלים שמאבחנת אוטיזם.

אז באמת זו גם המסקנה שהגענו אליה, לא לחכות לקופה אלא לחפש אבחון פרטי למרות שזו הוצאה.

אשמח להמלצות שלכן.

תודה

אבחון אוטיזם במידה ואכן יש אבחנה דורש אבחון כפול-פסיכולוגי ורפואי.

ממליצה כמו @מתואמת להתחיל בפסיכולוגי

כדי לקבל אבחון כפול כמו שהמליצה @מתיכון ועד מעון במקום אחד.

יש המלצה למישהי?

מעדיפה באזור השרון...

אני יודעת שבמרכז התפתחות הילד שבאוניברסיטה עושים אבחון משולב.

ואמור להיות אפשרי דרך קופ''ח, או עם החזר.

שווה לברר.

זה מתוך קבוצת הפייסבוק 'מרוצפות' של נשים על הרצף.

מאגר המאבחנים.ות המעודכן של מרוצפות - אוטיסטיות כותבות

אנחנו הלכנו מתוך הרשימה לפסיכולוגית ופסיכיאטר בנפרד, בחרנו רק לפי זמינות של תורים, ושניהם היו אנשי מקצוע מעולים ממש.

אני לא אמליץ לך ישירות עליהם בגלל שביקשת מקום שעושה גם וגם, אבל יש ברשימה גם מקומות כאלה.

בישיבה מול המזכירה בקופה בניסיון להבין איך אפשר לקדם.

ואם היא לא יכולה לעזור ללכת לרופאת ילדים,להסביר לה את הדחיפות ושהיא תלחץ.

באומנות

הידרותרפיה

ועוד..

אל תחכי שיצרו קשר. כדאי שתפנו לרופא המשפחה ותשלחו טפסים רלונטים

אולי להתחיל עם יצירה והרקדה לבנות ואז אוכל לכולם, שבזמן האוכל המשפחה מגיעה ואז החברות הולכות ונשארת המשפחה לברכות.

נשמע הגיוני?

בגלל שהמשפחה תבוא ב'טפטופים', זה לא כל כך מסתדר לי עם האוכל המרכזי (באירוע רגיל עושים סוג של קבלת פנים בשביל זה. למשוך את הזמן עד שכולם מגיעים).

חשבתי אולי לעשות-

אוכל לבנות

הרקדה

יצירה - ואז בנות שסיימו הולכות הביתה, ומשפחה שרוצים באים מוקדם להשתתף

מנה ראשונה למשפחה

ברכות

מנה שנייה למשפחה

אולי זה גם יצא לי יותר זול, כי לבנות אפשר להביא דברים זולים, ולמשפחה אוכל ברמה יותר גבוהה.

אבל אין לי מושג איך זה יעבוד, ואיך לתכנן את הלו''ז.

מעניין כמה זה באמת עוד כאב ראש.

בעלות זה בטוח מוסיף, כי זה לשכור אולם פעמיים.

ואיפור, ושיער לילדה...

אולי יש לכם מקום בבית? אולי אולם בבי"ס? לפעמים יש עוד פתרונות חוץ מאולם ממש.

מודה שאצלינו לא מתאפרים לבת מצוה ( הן קטנות!) והשיער זו לא הוצאה משמעותית אבל כנראה מקובל אחרת אצלכם...

אם במקרה אתם בירושלים יש לי המלצה למישהי אלופה וזולה לתסרוקת (לא עושה איפור)

לי אישית נשמע שלעשות אירוע ארוך ומתגלגל זה המון כאב ראש ויותר קשה לדייק את הצרכים 

ושיער לילדה.

קצת קשה לי לדמיין את המצב של אירוע לחברות בלבד, אבל אולי באמת כדאי לשקול את זה ברצינות.

אלא יותר בסגנון "ערב כיתה" ארוחה טעימה שמתאימה לבנות בגילן, יצירה, ריקודים, ואיזה משחק של ברכות לכלת השמחה.

הכי כיפי ומותאם

יצירה

אוכל וריקודים לחברות

ואס ארוע משפחה-

אוכל למשפחה

ברכות

ריקודים למשפחה

אפשר להוביף יצירה או סדנא לחברות לפני שכולם מגיעים

אם חשוב לכם

אבל בדרכ החבאות נשארות עם המשפחה

לדרשה ברכות וריקודים

בסוף הן עושות שמח ..

1. היחס הוא בערך חצי/חצי. חברות עושות שמח אבל גם באלגן, וזה פחות מתאים לאופי של חלק מהמשפחה.

2. הילדה ממש ממש לא רוצה לומר דרשה בפני החברות. ומתפדחת ממש גם שישמעו את הברכות של הסבתות ושלנו ההורים. מבחינתה, היא מעדיפה שלא תהיה בת מצווה ולא לדבר בפניהן.

אני גם הייתי מעדיפה שלא יהיה ארוע מאשר לדרוש לפני החברות שלי.

אצל אחת הבנות שלי עשיתי בוקר על על חשבון בית הספר בשיתוף עם המורה,ארוחת בוקר יצירה פעילות שהמורה הכינה,ריקודים בסוף,הבנות יצאו מרוצות עד השמיים,

ולמשפחה עשינו משהו כמו ערב סופגניות בחנוכה.

לא מאד רשמי,יצא ממש מוצלח,

רעיון נוסף,לעשות שני ארועים באותו יום צהריים חברות ואז בערב משפחה זה יכול להתיש מאד לכן ממש חשוב לתכנן הכל בצורה נכונה.

לק"י

אם זה השיקול המרכזי.

אם יש עוד סיבות, אז אולי באמת עדיף להפריד.

עוד אין לי ניסיון בנושא, אז אין לי כ"כ איך לעזור.

ומזל טוב!!

כשאני חגגתי בת מצווה - לחברות עשיתי טיול/סיור עם עוד חברה. ריקודים לא היו, אבל זה התאים לי מאוד... וגם דרשה לא הייתה.

למשפחה עשינו אירוע בחצר, ואמרתי דרשה - אבל דרשה בחרוזים בליווי מצגת תמונות, אז זה היה קליל יותר. (אולי זה משהו שיתאים לבת שלך גם מול החברות?)

לנו חשוב המעמד של הדרשה, דווקא בגלל שזו ילדה עם פחד במה, ואנחנו מאמינים שיעשה לה טוב להתמודד עם הפחד וכן לדבר, בסביבה מאוד תומכת ומחזקת.

מצד שני, אני לא רוצה לדחוק אותה מדי, וגם פחות בטוחה שהחברות יפרגנו, ולכן יהיה טוב בעיניי שהיא כן תאמר דרשה, אבל רק למשפחה.

אהבתי ממש את הרעיון של לשלב מצגת שתקל עליה. תודה!!

אני עם פחד קהל וההורים שלי דרשו ממני לדרוש לא רק שזה לא עזר גם הבת מצוה שלי זכורה כדבר שלילי בעבורי,רק בגלל הדרשה הזו,

בסוף אתם ההורים ומחליטים.

אבל את הבת שלי ממש זרמתי איתה

של הצורך להתמודד בדווקא עם הפחד?

כי אם זה לא בא ממנה - לא נראה לי שזה יעזור, אלא רק יגביר לה את הפחד...

בכל אופן, מעניין שדווקא המשפחה המורחבת היא סביבה תומכת ולא החברות זה אומר שיש לכם אווירה טובה במשפחה!

היא עדיין מאוד מפחדת, אבל יודעת שמול המשפחה זה יעבור בטוב ולכן מוכנה להתאמץ לעשות את זה.

מול חברות לא מוכנה ויהי מה.

וכן, ב''ה זכינו במשפחות מפרגנות שירימו לה לא משנה מה יהיה (והיא יודעת את זה).

בוריקיטס ביתיים

בורקס פיצה

פסטה/תפוחי אדמה מוקרמים

אורז

פתיתים

פסטה בולונז

פסטה עגבניות

פרגיות

שיפודי חזה עו

כנפיים קריספיות

סלמון בתנור

קציצות טונה מטוגנות

מלאווח עם ביצה ורסק

טורטיות ממולאות השר/ גבינות/ חביתה

חביתות עם תוספות

בוריקה

מה שמשביע.

שזה אומר הרבה בשרי מבושל ולא ארוחות ערב קלות.

(ומתאים גם לצהריים כמובן)

עם עדיפות ללא עצמות...

שניצלים, פרגיות, קציצות עם או בלי רוטב, בקר בבישול ארוך (אם נשאר משבת), בורקס בשר, פאי רועים וכד'.

מניחה שיהיו מתבגרים שיזרמו גם על כרעיים ואז מאוד קל להכין בתנור עם אורז או תפו"א.

וכמובן פחמימות וירקות כמו פתיתים, פסטה, אורז עם ירקות, תפוחי אדמה ברוטב, אנטיפסטי, סלט כרוב, ירקות חתוכים.

אם לא מתחשק לי או שאין בבית בשרי, אני מכינה קציצות טונה כשבא לי להשקיע, או תבשיל מהיר ומשביע של טונה, חצילים, פלפלים, עגבניות או כל ירק אחר שיש בבית ומתאים. מתייחסת לטונה כמו כל דג מבחינת תבלינים וכו' (תחשבי למשל על חריימה או דג מרוקאי עם טונה)

גם שקשוקה הולך טוב, עם אורז, פתיתים או קוסקוס.

הדגש הוא על כמויות ולא על אוכל הכי מושקע.

נגיד מלוואח פחות יהיה, כי יותר קשה לשחק עם הכמויות וזה הכנה אחד אחד (אני משווה להכנה של סיר אורז נגיד)

שלא לדבר על עניין הבריאות.

וגם לא בנים..

הגדול שלי בן 8

אבל בפשטות הייתי נותנת לה תקציב חודשי (מה שנקרא דמי כיס..) לשטויות כאלה שתתנהל איתו בעצמה. זה יכול להיות חינוך טוב לכלכלה. ולדבר איתה על תזונה נכונה. שלא תוציא את כל הסכום על שטויות של אוכל אלא שתקנה לעצמה פה ושם גם תכשיט מטופטן או דברים אחרים שהיא *רוצה*.

באופן כללי בעיני הורים אחראים לתת לילד את כל מה שהוא *צריך* ויכולים לפרגן גם במה שהוא *רוצה* אבל פה יש להם גם אפשרות להתחיל לחנך אותו להתנהלות כלכלית נכונה.

לק"י

אני כן אומרת להם (וגם לקטנים, שיש להם כסף מדמי פורים וכדומה), שגם אם זה הכסף שלהם, לא כדאי לקנות הרבה ממתקים.

אצלינו הם קטנים יותר, אז זה שונה. אבל בעיקרון פעם בשבוע אני הולכת איתם לקנות ממתק. ובעלי גם לפעמים לוקח פעם בשבוע.

בגיל גדול יותר הייתי משחררת כנראה. אבל כן מדברת על זה שלא כדאי וזה לא בריא לאכול יותר מידי שטויות (יש לנו בבית חטיפים ושוקולדים, ואני אומרת להם את זה. שלא יגזימו).

כי היא יודעת שיש לה תקציב מוגבל.

והתקציב הוא כי זיהית אצלה *צורך* בכסף ל*רצונות*.

אז את נותנת לה מענה על הצורך. כמובן שאת גם יכולה לעודד אותה לעשות בייביסיטר כדי שיהיה לה יותר כסף לרצונות שלה.

אבל בסופו ש דבר האינטרס פה הוא לתת לה להוציא בתבונה. ואת ז היא תלמד ע"י ניהול התקציב הקטן שתתנו לה. ובחודששיגמר לה הכסף אחרי שבועיים היא תבין שפשוט אין עוד..

כמובן בשיח נכון שמלווה את התהליך 

בעזהי"ת

זה לא כסף שהוא צ'ופר מבחינתי אלא צורך, וצורך אני נותנת לילדים שלי- כמו שאני נותנת להן אוכל, בית ובגדים ללא תמורה. וכמו שאני לא אגיד לבת שלי 'היום לא סידרת את החדר אז אין ארוחת ערב', אני לא אגיד לה 'לא עזרת אז לא תקבלי דמי כיס'. 

כן להגדיר מה הסכום שהוא צורך ולא אקסטרה.. אני כן חושבת שהיכולת לקנות מידי פעם פינוקים פה ושם בשליטה של המתבגרת זה צורך.

מעודדת תזונה נכונה גם כשקונים משהו טעים (נניח להעדיף יוגורט מפנק)

כשהילדים היו ביסודי נתתי כסף מדי פעם כשהיו מבקשים

ילד אחד היה מבקש הרבה

לפעמים הייתי מפנה אותו לקחת חטיף מהארון ולא לקנות

כשהם יצאו לישיבות נתתי להם לנהל לבד את התקציב

כשהם הבינו את המשמעות של ניהול כלכלי ע"י כרטיס אשראי/ מזומן

הם גם למדו פחות לבזבז

כתלות בעבודה/ משו אחר?

לא יודעת אם זה טוב או לא...

כן מנסה להגיד לה לקנות אוכל, ולא כל יום ממתק... אלא מידי פעם.

אבל לא יודעת כמה מתוך זה עובד.

לא יודעת אם אני נוהגת נכון, ככה מרגיש לי...

והם יודעים בדיוק מתי וכמה יקבלו, זה לא מותנה בשום דבר ובכסף הזה אני לא מתערבת במה הם קונים.

מעבר לזה משתדלת שבבית יהיה שפע של אוכל וגם של שטויות אבל דברים ביתיים כמו עוגות עוגיות ממתקים ביתיים שלפחות יהיה אפשר לנשנש דברים פחות גרועים 

היא עושה בייביסיטר מגיל מאד צעיר וגם יש לה כסף ממתנות וחגים.

בעזהי"ת

מספיק שהן יוצאות פעם בחודש לאוכל שהוא יותר מפיצה וזה כבר רוב התקציב. 

הבת שלי עוד לא לגמרי בגיל (הגדולה בכיתה ו'), נתנו להן עשרה שקלים לחודש מתחילת כיתה א' אבל מודה שאנחנו לא ממש עומדים בזה כי לא זוכרים וגם להן אין ממש צורך בזה אז דיי הפסקנו, כשהן מבקשות הן מקבלות וזה עוד סכומים מזעריים אז זה סבבה לנו (נניח שני שקלים לקנות ממתק במכולת אחת לחודש, נו שויין). 

עכשיו למשל יש חודש ארגון ויש קיוסק בסניף, נתנו לכל אחת מהגדולות (ד' וו') 20 שקלים לכל החודש בתחילת החודש ולבחירתן מה לעשות עם זה ואיך לחלק. 

אני כן רואה שחברות של הגדולה מתחילות לרצות וכשהיא תגיע, בטח נתחיל מ50 בכיתה ז' אבל יש לה חברות שמקבלות הרבה יותר.. 

אצלי אני לא מביאה להן שקל לשטויות.

הבנות שלי עובדות, מרוויחות יפה, ומוזמנות להשתמש בכסף כראות עיניהן. אחת באמת קונה איתו מדי פעם גומי וכאלה- אבל זה נדיר למדי.

ויש בבית יש אוכל בשפע, וגם פינוקים שאפשר לקחת לאולפנא (ונקנו בזול בסופר/ב'משנת', ולא במחירים של השמיני...). אז למה שאביא להן כסף נוסף?

כשהגדול שלי למד בישיבה ולא היה מסוגל לאכול את האוכל של חדר האוכל, כן הייתי מציידת אותו בסכום קבוע מראש כל יום, שהיה אמור להספיק לאוכל- והוא יכל לבחור מה לאכול ואיך להשתמש בכסף- כי הישיבה היתה צמודה למרכז מסחרי.

אבל שוב, זה היה כסף לארוחת צהריים. לא ל'שטויות'. 

ובאולפנה יש את השמיני- שמוכרות כל מיני מתוקים. וגם חנות קרובה ולפעמים היא רוצה להתפנק. לא רואה בזה בעיה כשזה במידה. כילדה אני זוכרת שלא היה לי כסף מהבית וההורים סמכו על מה שאקבל באולפנא, והייתי ממש מרגישה קושי לראות חברות נהנות לקנות דברים בין הארוחות גם אם זה נחשב שטויות ולי לא היתה היכולות.

ובכלל כמתבגרת זכורה לי תחושת הרעב הגדולה..

אני לא מסכימה לה להכנס לבתים בגיל הזה..

גרים בעיר.

מבינה שאתם בישוב ולכן השוני

דווקא בתיכון, כשהלימודים עמוסים יותר, ובטח אם יש פנימיה הדרכה וכו יש פחות זמן לעבוד מבכיתה ו'.

לפחות אצלנו זה ככה

שכבר אפשר לעבוד בו, ומצד שני באמת ההוצאות גדולות.

בעיני 2 כיוונים:

1. מדי פעם לפנק באיזה שטר באהבה אבל לא כל יום..

2. לתת דמי כיס שמבחינתכם כוללים גם אופציה לקניות האלה, וככה היא תחשב בעצמה מה איך וכמה.

אישית כן מתחברת לאופציה א' שמאפשרת ככה לפנק בכיף כשמתאים, מצד שני יש צדדים לכאן ולכאן..

אולי הפוך....

נראה לי מה שאפשר לעשות,

זה לנסות להחליף את הטריק, למשהו אחר שפחות מפריע.

לא יודעת איך עושים את זה.

אפשר לפנות לנוירולוג.

איך מדבקות על הציפורניים יעזרו לנגיעות באף?

נראה לי שיש הבדל בין הרגלים לא טובים (כמו חיטוט באף, כסיסת ציפורניים, גרוד גלדים וכדו') ובין טיקים ממש שהם הרבה פעמים נראים כתנועות לא נשלטות כל כך כמו מצמוצים בעיניים, העוויות מוזרות בפרצוף, תנועות חוזרות.

למה את מתכוונת?

כי אני חושבת שהטיפול שונה.

בהרגלים לא טובים ( כמו חיטוט באף), אפשר להסביר לילד את החסרונות של ההרגל( עושה פצעים בתוך האף ואז עוד יומיים מגרד, לא נעים להסתכל על זה וכו') ולהציע התנהגות חלופית או מקובלת חברתית( ללכת לכיור לקנח ולשטוף, להעסיק את האצבעות במשהו אחר כששמים לב).

אבל לגבי טיקים זה לא יעבוד, יש לי ילד שהיו לו תקופות של טיקים מתחלפים, לדעתי אצלו קשור לחרדה, אחר כך גם אובחן על הרצף אולי קשור. כאן שיחה ישירה לא תעזור והכי טוב להתעלם, ולנסות  להפחית חרדה ולעזור להרגע באופן כללי בלי קשר ישיר לטיק. ואולי באמת ללכת לנוירולוג להתייעץ...

אצלי הבן הנ"ל הצליח להפסיק או להפחית מאוד הרגלים לא טובים כשהבין את החסרונות שלהם והייתה לו מוטיבציה עצמית להפסיק. אבל טיקים לרוב עוברים מעצמם אצלנו אחרי תקופה... 

ככל שמתייחסים לזה יותר - זה יחמיר

אח''כ - בירור נוירולוגי

אם לא עוזר - פסיכולוגי / פסיכיאטרי