בס״ד

אולי זה איזשהו ניסיון שלהם להגיד לנו שהם כן מרגישים יותר מדי ביקורת מהסביבה (בית הספר, אנחנו…)?

ואז הם אומרים ״כל הזמן מבקרים רק אותי״

אבל מה שהם באמת רוצים להגיד לנו זה שהם מרגישים לא מספיק מוערכים (ולכן אהובים) כרגע?

ושנסתכל אנחנו באור חיובי יותר עליהם?

שהוא מקבל הרבה פרגון חום ואהבה וכן גם ביקורת

כי באמת יש על מה..

אבל נשים לב יותר למימון

תודה על זה 

ולגבי מה שכתבת בהמשך בשרשור, בתגובה למתואמת, על החשש שיגדל להיות אדם שכל הזמן מרגיש מותקף -

אני סך הכל רק כמה שנים בדבר הזה שנקרא ׳הורות׳ (הגדול שלי בחטיבה) אבל כבר הספקתי להיווכח הרבה פעמים אצל ילדיי שדברים שהעלו בי חשש שהם יישארו ככה לתמיד נעלמו כלא היו תוך כמה שנים ולפעמים אפילו פחות.

אז נראה לי שאפשר להרגיע את החשש הזה. אפשר להישאר עם יד על הדופק ולהמשיך לעזור ולכוון בעדינות כמובן, אבל לא הייתי נבהלת לגבי העתיד. ואם כבר, אז הייתי אולי אפילו משתדלת לגייס בתוכי אמון ביחד ואמונה בכך שהוא עוד יתגבר על הנטייה הזמנית הזאת. ומשדרת לו את זה, גם ללא מילים, מספיק עם הלב -שאני יודעת שהוא יגדל ושעוד מעט הוא כבר יהיה מסוגל לראות את העולם באור מתון הרבה יותר. זה כיוון שמדבר אלייך?

יש סוג אנשים כזה, שכמה שיסבירו להם ויוכיחו להם שלא - הם יהיו בטוחים שהעולם נגדם...

לצערי עוד לא מצאתי פתרון

מה שאני כן חושבת (אבל עוד לא הוכחתי את זה סופית) שזה נובע מקושי קוגנטיבי כלשהו, כמו קשיי קשב וריכוז. אז אולי תנסי לבדוק אם יש עוד דברים שקשורים לזה, ולטפל בכיוון הזה...

לחשוש מזה מאוד

לא פשוט להיות אדם כזה לא לעצמך ולא כלפי הסביבה

לא יודעת מה לומר לגבי העתיד... חוץ מתפילות. ולהעצים כל רגע שהוא כן רואה את הטוב. ולתת דוגמה אישית של פרשנות לטובה של מצבים.

הלוואי שנצליח כולנן...

מסבירה בקצרה שזה לא בהכרח מכוון

אבל לא מנסה לשכנע בזה

כשהוא רואה שאף אחד לא עושה עסק מהתחושה הזו, הוא ממשיך בחייו ושוכח מהמקרה.

בעיניי הדבר שהכי משפיע על תפיסת העולם של הילד, היא הדוגמא האישית של ההורה, אם ההורה משתף ברגשות חיוביים ושליליים בצורה אופטימלית, הוא מלמד ומכוון את הילד להתנהל נכון רגשית.

זה לא נגדך/ סתם נראה לך ש

וזהו, נותנת לזה לשקוע לבד.

הרבה פעמים אני רק מביעה אמפתיה

לדוגמא הוא חזר מיריד בבית הספר מלא בתלונות על כל מני, רק הנהנתי ואמרתי שזה מבאס, אחרי כמה דקות עבר לו.

להרגיש את הרגשות בצורה נכונה וטובה ולשתף את הילדים בהם

דוגמא לשיתוף רגש חיובי:

מספרת שקבלתי פידבק חיובי בעבודה וזה שימח אותי והחמיא לי ואני מרגישה שעשיתי עבודה טובה

ככה הילד לומד קבלת פידבקים טובים, הנאה מהם והערכה עצמית טובה.

דוגמא לרגש שלילי:

מספרת שמישהי התלוננה עלי בעבודה וזה הרגיז אותי ופגע בי, אבל החלטתי להיות מקצועית וללמוד מזה מה אני יכולה לעשות אחרת בפעם הבאה וגם לדעת להיזהר בהתנהלות איתה שתהיה מדויקת יותר.

ככה הילד לומד התמודדות עם פידבקים שליליים, להפיק מהם לקחים, לקחת אותם בפרופורציה ולזהות אנשים בעייתיים.

אני חושבת שיש אצל חלק מהאנושות נטייה ברורה של הגנה הכי טובה היא התקפה.

קשה לקבל את הביקורת ולכן משליכים אותה חזרה/ הלאה.

עם כל הכבוד לילד,בטח אם בדר"כ הוא מקבל מחמאות וכד'. צריך ללמד אותו גם לקבל ביקורת.

אני אומרת לילד שבסופו של דבר אנחנו לא יכולים לשנות את העולם ואולי כולם אשמים אבל כנראה שהיה פה משהו לא בסדר והאחריות היא עליו. גן איך לקבל את הביקורת וגם איך להשתפר.

לעיתים אני גם אענה בציניות ש'נכון, כולם נגדך, תמיד' קצת לשקף לו כמה זה מופרך.

נק' חשובה שאני רואה פה, ובטח בגיל הזה שמתחיל להתברר עם עצמו זה באמת לא להיבהל מזה. להכיל את זה ולעבור הלאה. זבש"ך שככה אתה מרגיש. בחירה שלך ו- לתת לו את המקום שלו להתמודד. כשאתם לוקחים את ממנו את ההתמודדות ואתם מנסים 'להסביר' לו שזה לר נכון.  אתם באמת מכניסים את עצמכם למשוואה. במקום לתת לו להבין שזה באמת באמת שלו.

ומה שאנחנו עושים (תלוי מצב ההלך בבית):

1) מבקשים שיחזור על זה שוב ואז שואלים אותו שאלות שיקוף. לרוב הוא קולט שזה רק דימיון ולא מציאות.

2) אם אין לנו זמן תגובה מיידית, יש לו "פנקס תלונות"- ומדברים על זה כשהמצב רגוע יותר (ערב לרוב)

3) מידי שבוע כולם בבית צריכים להודות לפחות על 5 דברים שקרו להם.

כך שיוכל לראות את שני הצדדים

צעד חשוב

תודה

הייתה תקופה שעשיתי את זה לעצמי, אבל זה רעיון יפה לשתף את כולם.

מקווה שיעזור גם אצלנו

אם אני מרגישה שיש גם איזה רגע של קשב ויכולת להסתכל מעבר, אני מחזירה את קביעה בצורת שאלה/ תמיהה,

המורה בכוונה תחילה, נטפל אליך? רק אליך? ממש בכוונה? הוא קן בבוקר והחליט היום להיטפל אליך וזה לא קשור בדום מורה למשהו שעשית/ לא עשית?

אממ מעניין.

כנראה שאתה ילד ממש דומיננטי במחשבות של המורה שמכל התלמידים הוא החליט בכוונה תחילה להיטפל דווקא אליך.

אתה כזה חשוב שהוא לא חשב מה צריך לקנות לילדים שלו, מה הוא צריך לעושת היום, הו אלא חשב האם יש לו אירוע בערב ללכת אליו, מתוך כל הדברים שהוא בחר לעשות היום, הוא בחר להיטפל אליך.

אם סגנון כזה לא מעורר איזה סימן שאלה אפשר לשאול שאלות בסגנון של:

האם החבר x שם לב לזה גם? האם יש עוד ילדים שהמורה נטפל אליהם?

המטרה טיפה להרחיב את הפרספקטיבה. איך אחרים רואים את הסיטואציה. איל אנחנו בזווית אחרת יכולים להסתכל.

אפשר גם להדגיש את הלפני ואחרי. בוא תספר לי מה קרה לפני, מה היה אחרי.

לא במטרה לבטל את מה שהוא אמר, אלא להבין שלאירועים יש התחלה אמצע וסוף והמטרה שלנו לא להיתקע על דברים.

אחרי שטיפה מרחיבים את ההסתכלות, אפשר לדבר על הרגשות, והמחשבות. מה המורה/ הורה מרגיש כלפיך? מה אתה מרגיש כלפיו? לברר אם יש פרשנות שמושחלת לתוך העניין. למשל אם מעירים לו על משהו, זה בגלל שלא מאמינים בו או אולי הפוך בגלל שמאמינים בו, רוצים לדייק אותו.

אמירות שלו יש לי הרגשה שזה יעבוד

ומה שכתבת על הפרשנות זה בול העניין! הוא מפרש ככה שכולם נגדו 

אלא באמת כתמיהה, כבירור לעומק.

שלא ירגיש שמזלזלים בתחושות שלו, אלא שמנסים באמת להבין לעומק את המקרה והמניעים ומשם לסייע.

אולי השרשור של @קמה ש. על שיטת עבודה עשוי לסייע גם במצב הזה למרות שמדובר פה בילד שלך ולא בעבודה עצמית.

אולי אפשר להשאיל משם עקרונות.

מה שכן, כשילד שלי ממש עומד על כך שהכל היה נגדו, ולא זז מהעמדה הזאת מילימטר ולא משנה איך אני מנסה לאתגר את החשיבה,

אז אני עוצרת את השאלות ורק מביעה הזדהות עם הכאב.

זה באמת נורא שהעולם נגדך, לא נעים בכלל.

רק כשאני מזהה שיש פוטנציאל לצאת מזה, אני מאתגרת בשאלות. בד"כ שה עובד.

יש לי ילד כזה.

המחנך שלו טוען שזה משהו התפתחותי שיעבור... ואפשר גם להתייעץ עם יועץ בית הספר ולשקף לו בדיוק הכל.

ונראה לי זה מה שנעשה. אולי שווה לכם גם.

היי, 

הרבה פעמים, מאחורי התגובות האלה יש צורך עמוק בהגנה על תחושת הערך העצמי.

כאשר ילד שומע שוב ושוב שהוא לא בסדר, או אפילו רק מרגיש שהוא נתפס כך, הוא יכול לפרש את המצב בשתי דרכים - או שהעולם לא הוגן כלפיו (ואז הוא גם לא מקום בטוח עבורו) או שהוא באמת הבעיה. 

שתי הפרשנויות יכולות מאוד להכאיב ולהפחיד ילדים. 

במקרה הזה יכול להיות שהוא מאוד משתדל ומנסה, אבל לא מצליח לו, וזה כואב לו מידי, ואפילו מפחיד, להרגיש שהוא לא מספיק טוב. 

אז הוא מעלה מגננה ופונה לפרשנות הראשונה - שניטפלים אליו, שהעולם אשם. 
העניין הוא שגם שם הוא לא באמת מרגיש ביטחון. כי זו חוויה מאוד בודדה, להרגיש שהעולם "נגדך". ולכן הוא גם מאוד מתוסכל. 

מהניסיון שלי, הדרך הכי טובה להגיע אליו במצב הנוכחי היא לא דרך ניסיון לשכנע אותו "לחשוב חיובי" אלא דווקא דרך חיזוק הקשר.

קודם כל, לתקופה מסוימת, תנסו להעיר לו פחות. תבדקו עם עצמכם האם אתם מרגישים שאתם באמת מעירים לו יותר מידי? האם יש מקומות שאפשר לשחרר יותר?
וגם - להסתכל עליו בעיניים טובות, לחפש את הכוונות הטובות שלו, מה מסתתר מאחורי ההתנהגות שלו. 

אם יש תקופה שיותר קשה איתו זה אומר שקשה לו. ההתנהגות שלהם באה לספר לנו משהו. 

אולי הוא עייף, מוצף, אולי משהו מציק לו בבית הספר, אולי חבר העליב אותו?

ואם בכל זאת יוצא שהוא מגיב בתחושה ש"כולם נגדו" - לא צריך למהר לשכנע אותו אחרת. זה מה שהוא מרגיש וזה חשוב להכיר ברגש הזה:
"זה באמת לא נעים להרגיש שהמורה נטפל אליך."
ורק אחר כך, בעדינות, לפתוח פתח למחשבה נוספת:
"מה אתה חושב שגרם לו להעיר לך הפעם? יכול להיות שהוא ניסה לעזור לך בזה?"
 

כשאנחנו שם עם הילדים שלנו בתוך בחוויה, נותנים להם ולרגשות שלהם מקום בעולם, נותנים להם להרגיש מובנים, שאנחנו מאמינים בהם ולהם - 

הם מתרככים, עולה להם הביטחון בקשר איתנו ואז גם יותר קל לנו גם להשפיע על המחשבות והגישה שלהם. 
 

זה פחות מפחיד ש"העולם נגדי", אם יש לי מישהו שמאמין בי.

ולהאמין בהם זה לא אומר להגיד להם שהם צודקים, והמורה טועה, שהריצפה עקומה וכו'. 
אלא באמת רק לתת תוקף להרגשה שלהם. להיות סקרנים ביחד איתם לגבי מה קרה שם. לתווך להם את הסיטואציה. לרכך להם קצת את התחושה הזאת שהם לא בסדר. להכיר להם בעדינות את המורכבות שבעולם. שלא הכל שחור ולבן. ולהזכיר להם בלי סוף עד כמה הם מיוחדים ומדהימים, גם אם לפעמים הם נופלים. 

בהצלחה! 
מורן שי - מדריכת הורים בגישה ההיקשרותית

לק"י

או את האתר שלך בתוך ההודעה.

את יכולה להכניס את זה לחתימה שלך למטה.

לק"י

ובכלל הגיוני שסגנון הדיבור משתנה עם הגיל.

את יכולה לשאול את הבת שלך על מה הן אוהבות לדבר. לא לעשות חקירה, סתם להתעניין.

ואם משהו נראה לך לא תקין אז חשוב שתנסי לברר אותו.

לא הייתי שואלת את הבת ישירות כי זה עלול לעורר מגננה והסתרת יתר.

יותר מלברר מה קורה- חשוב שתתני לבת שלך תחושה שהיא תמיד אהובה ורצויה ושאת כתובת, וגם כלים מה לעשות במקרה של חברות שלא מיטיבה/במקרה שהיא דואגת לחברה שלה שעובר עליה משהו לא טוב - איך היא תוכל לעזור לה בלי להתערבב בפנים.. בנושא הזה יש את יעלה אדרי שמתעסקת בנושא, היא הייתה נערה בסיכון והשתקמה והיום עוסקת בליווי להורים למתבגרים מתוך שליחות. שווה לעקוב אחרי התכנים שלה.

אני לא חושבת שזה ברמה כזאת בכלל ב"ה

בגלל זה תוהה אם צריך "לטפל" בזה או שזה המקום לסמוך על הילד וכמו שאמרת לחזק את הקשר בתקווה שאם תגיע לצומת תבחר בטוב

אלא מנסה לתת כלים כדי שלא יגיעו למקום כזה..

בסופו של דבר כל אחד חווה התמודדות ויש צורה מיטבית יותר או מיטבית פחות להתמודד עם זה

זה לא אומר שכל אחד שלא מקבל מענה מיטבי הופך לנוער בסיכון, זה יכול להיות טריגר..

קצת עקבתי אחרי התכנים שלה, לא בהתעמקות כי לי עדיין אין מתבגרים (אגב גם לה אין..) השיח עם מתבגרים הופך להיות שונה מאשר מול ילדים ושם היא מנסה לעבוד..

כנראה שיש משהו...

אני דווקא חושבת שכן כדאי לדבר עם הבת שלך, אבל בעקיפין. לדבר איתה באופן כללי על גיל ההתבגרות, ועל כך שלפעמים השינויים שעוברים מתבגרים גורמים גם לשינוי בחברויות. ולפעמים השינויים האלה עלולים להפוך גם חברות שהייתה פעם מיטיבה לחברות פחות טובה. ושכדאי לשים לב לחברים שלנו, לראות אם עובר עליהם משהו, ואם כן אז להתייעץ עם מבוגר איך לעזור להם, ולחשוב אם החברות במתכונת הנוכחית לא מזיקה לנו.

את כל זה את יכולה בטפטופים, לא דווקא בשיחה אחת שעלולה להבהיל.

ועוד נקודה - אם יש לך קשר קרוב עם אמה של החברה, כדאי להסב את תשומת לבה בעדינות שנראה שמשהו עובר על הבת שלה...

אני צריכה יותר לטפטף על זה בבית..

אם הייתי בטוחה הייתי מדברת עם האמא, אבל אני לא בטוחה שזה משהו "שעובר" עליה או אופי יותר פתוח ממה שהייתי רוצה לבת שלי..

אבל, לשים לב שאת לא מלבישה על הבנות מחשבות ורגשות שלך מהחוויות שלך בחיים, ומדמיינת שזה קורה אצלן. ז"א להסתכל עליהן במבט נקי ולראות אם באמת ההתנהגות שלהן היא משהו לא תקין/ לא טוב באווירה שלו.

קרה לי עם הילדים שלי כמה פעמים שהיו חברים שפחות אהבתי, בעיקר בגלל ההתנהגות שלהם. עם חלק ניסיתי לשכנע ללכת ולהתחבר עם ילדים אחרים ועם חלק הבלגתי ובסופו של דבר הילדים גדלו קצת ולמדו להבחין לבד מי מיטיב איתם. אחת הבנות שלי שהיתה בתקופת ההתבגרות שלה חברה ממש טובה של מישהי, שגם משהו בקשר בינהן לא עשה לי טוב. פחדתי שהיא משפיעה עליה לרעה. אבל ממש ניסיתי לראות את הטוב בחברה, החברה היתה בת של חברים שלנו.  בסופו של דבר לא ברור לי מי השפיע על מי. אמרתי לעצמי, האם הייתי רוצה שהורים של החברות של הבת שלי יסתכלו עליה ויגידו לבנות שלהן להתרחק מהבת שלי? הבת שלי באמת בחרה בדרך אחרת, ואף אחת לא הפנתה לה עורף ממש. מטבע הדברים והגיל כל החברות קצת התרחקו ונשארה רק החברה ההיא שלא הייתי שלמה עם החברות איתה. היום החברה נשואה וגרה רחוק ועדיין הן כל היום מדברות בטלפון ונפגשות כשיכולות וזה פשוט מרגש לראות את הקשר העמוק שלהן.

גם בגלל שזה בנות ובעלי פחות מבין בקטע הזה פחות שם לב לניואנסים, אני מרגישה שאין לי עם מי להתלבט בשביל כמו שאמרת לבדוק אם זו נקודה מבט נקיה או שאני מגזימה..

בסוף בסוף יש ביניהן קשר מאוד מאוד חזק, לא רוצה לומר תלותי, אבל זה כל מה שהבת שלי מכירה.. היא לי טיפוס של חבורות. אז ברור שאם אני בטוחה שהקשר לא מיטיב אני יכולה לדבר איתה ולהסביר לה, אבל אני לא רוצה לערער אותה ואת החיים שלה בשביל ספק

כן הייתי פותחת איתה ומדברת איתה על קשר שהיה *לך*, בכלל לא לדבר על הקשר שלה אלא לשתף בחוויה שלך, שהיתה לך יברה מאוד מאוד טובה אבל הקשר היה קצת תלותי ולא בריא או נגיד לספר שהיה חונק והרגשת לא בנוח לפתח קשרים עוד חברות ואחרי כמה זמן הרגשת שזה לא טוב לך ושחררת את זה בצורה x..

כשאת מספרת עלייך זה גם מעניין, גם נותן הרגשה נוחה וגם לא מרגעש שיפוטי והיא יכולה לקחת מזה מה שהיא רוצה...

מה שאני רוצה להגיד שגם אם אין בחברה משהו בעייתי זה לא בריא קשר כזה ולכן זה פותר לך את ההתלבטות..

לא שצריך לחצול אבל כן לעורר מודעות שכדאי לאוורר ולהיפתח לעוד כיוונים חברתיים

בהצלחה גדולה!!

ילדים זה כל הזמן התמודדויות חדשות...

חוזר בסביבות 4 

קורא,עושה שיעורי בית, משחק בדרך כלל עם האחים. יומיים בשבוע חוג יום אחד לומד עם אבא שלו וזהו חברים זה די נדיר כי אנחנו בעיר אבל קורה פעם בשבועיים בערך

לק"י

לא נפגש כמעט עם חברים.

משחק במחשב, מצייר, קורא, משחק בלגו/ משחקים שונים.

חברים לא גרים קרוב אז ממש לפעמים קובעים מפגש. הוא אוהב מאוד קיפולי נייר ויצירות אז רוב אחר הצהריים הוא על זה (קנינו לו מדפסת צבעונית והוא מדפיס כל מיני תבניות לדגמי תלת מימד שגוזרים ומדביקים).

חוץ מזה הוא אוהב פאזלים ענקיים.

לפעמים קורא קומיקסים (מחליפים פעם בשבוע בספרייה 2 ספרים).

הייתה תקופה של לגו (כשקונים לו דגם חדש הוא על זה הרבה).

חוזר ב3 פלוס אחרי צהרון

לפחות חצי מהימים יש פה חברים

העיסוקים גם לבד וגם עם חברים:

ציורים ויצירות

לגו דופלו פליימוביל משחקי בישול קפלה מגנטים קליקס ועוד

משחקים באייפד

סרטוני יוטיוב 

יש לו כמה דברים שהוא אוהב לעשות (לעבוד במחשב ולנגן בעיקר), וזה מה שהוא עושה. 

לעיתים רחוקות מאוד נפגש עם חברים.

לפעמים גם קורא (בעיקר קומיקס) או קצת משחק עם האחים.

**הוא לא טיפוס מייצג.

מסיים ב-13:20

מכין שיעורי בית, משחק עם עצמו (משחקי דמיון -פליימוביל, חיילים..., מתאמן בקלפים, בשחמט) \ מסתכל בספר - עדיין לא קורא שוטף אבל מתחיל קצת כן להתנסות גם בקריאה בעצמו \ משחק אתי \ שומע סיפורים ממני או מהמחשב \ משחק עם אחותו הגדולה אם נחה עליה הרוח (לרוב היא עסוקה בענייניה) \ מדי פעם (נניח פעם בשבוע) מזמין חבר או הולך לחבר

בן 7 - מסיים רוב השבוע ב13:30, יומיים ב14:40

בן כמעט 10 - מסיים יומיים ב13:30, יום ב14:40 ויומיים ב15:20.

אחרי ש"ב בקיץ לרוב יוצאים לגינה עם האופניים, לפעמים נפגשים עם חברים או הולכים לבתים של חברים. בחורף משחקים ביחד בבית (פליימוביל, משחקי קלפים), לפעמים קוראים ספרים.

לא אוהב לעשות שיעורי בית, אז יושב בדכ רק יום אחד להשלים פערים.

חברים פחות נפוץ פה

לפעמים יורד לגינה או לומד עם אבא שלו

יש להם תלמוד תורה אחהצ כל יום, לצערי הוא לא רצה להמשיך ללכת..

יש לו אח קרוב בגיל שהם משחקים יחד המון, אבל גם לא מעט שומעת שמשעמם לו 

האמת אני קצת בהלם מהשעות שהם מסיימים.

מעניין אם יש עוד מקומות שזה השעות שמסיימים בהם.

הם מסיימים 3 ימים ברבע ל1.

פעמיים ב1 וחצי

ויש מעט חברים שגרים קרוב, לפעמים הם הולכים לחבר/ מזמינים.

לק"י

יש מקומות שיש תוספת שעות יהדות.

יש מקומות עם יום לימודים ארוך.

אצל הבן שלי זה ממ"ד ולומדים עד אחת וחצי כל יום.

יש צהרון עד ארבע למי שמעונין.  הוא הקטן שלי , במקום מגורי אף אחד מיחדי לא למד עד רבע לאחת  . אולי כי אני גרה בפריפריה ויש'אצלנ ייום חינוך ארוך עד שתיים וחצי וצהרון זול מאוד עד ארבע. 

אנחנו לא פריפריה,

יש צהרון  אבל הם ניסו בשנים הקודמות ולא ממש היה מוצלח..

כאילו אחד ההורים מספיק להיות בבית סביב 13??

צעירונת. ובממד הרגיל לחלוטין שלמדתי בו היינו עד 15:30 חוץ משלישי ושישי.

מדברת על שעות הלימודים הרגילות, שום צהרון.

וזה עדכני ללפני שנתיים שלוש גם (אחים קטנים)

גם רוב החברות מהאולפנה כך למדו ביסודי.

עיר. לא פריפריה. עיר גדולה.

(ובכלל, איך מתפרנסים בישראל כשהורה אחד בחצי משרה גג בשביל להגיע לילדים הקטנים של היסודי?)

לרוב חוזר ב14:20, יום בשבוע ב15:40.

הרבה פעמים זה באמת עם חברים או שהוא מסתובב בבית וטוען שהוא משועמם..

20 דקות ביום משחק בגימבויי (מחשב יש רק לאבא.. אחת להרבה זמן הוא כותב סיפור ואז מבקש מאבא להקליד. אני בעד שיעשה את זה כדי שילמד מיומנות בסיסית של שימוש בוורד..)

קורא ספרים

לפעמים עוזר להכין ארוחת ערב

לפעמים מבקש לאפות עוגה או עוגיות (לעיתים רחוקות)

פעמיים בשבוע יש לו חוג תלמוד תורה של אחר הצהריים

לרוב טוען שסיים את הש.ב בכיתה.. 

גם אצלי קורא קומיקס בעיקר

יקבל חבילת קלפים/ יקבל מדבקה וכשיצבור מספר מסויים יקבל משהו גדול - לפי הבחירה שלו.

בהתחלה אמרנו שלפי מספר ספרים אבל הוא מסוגל לקרוא ספרים של 150 עמודים וספרים של 300...

עושים לפי זמן קריאה.

על כל 10 דקות, מביאים חתימה בכרטיסייה.

לא זוכרת כמה יש בכל כרטיסייה.

מסיים לרוב באחת וחצי.

יש לנו חצר, וכמעט כל רגע שמזג האוויר מאפשר הוא בחוץ, משחק כדורגל. לפעמים לבד עם עצמו, לפעמים עם חברים (גם הולך לחברים 3-4 פעמים בשבוע.

בערבים קורא קצת או משחק בקלפים עם אחים שלו (מונופול דיל, טאקי, דאבל).

פעמיים בשבוע הולך לחוגים (אחד מהם זה גם כדורגל...).

בימים של גשם / חורף

אצלנו ממש קשה להם, בקיץ לרב יותר טוב,

אבל כאילו מרגיש לי שהם צריכים מגרש בתוך הבית..

יום של גשם זה יום קשוח.

משתדלים לתת בלונים או כדורי ספוג בתוך הבית.

הוא גם בונה מגרש מלגות, ומשחק עם אנשי פליימוביל.

קצת מקל אבל לא אותו דבר.

ב''ה שיש לנו דשא צמוד לבית, ובעלי בנה לו שם שערים. אז אכן יש מגרש צמוד לבית, והוא פעיל בלי הפסקה.

חוזר הביתה בסביבות 14:15.

יום אחד ב 16:00.

הוא מכין שיעורי בית, קורא, מצייר, משחק.

לפעמים הולכים לגן שעשועים.

פעם בשבוע יש שיעור בבית הכנסת.

הוא לא משחק עם חברים, לבד או עם האחים.

חוזר 3 ימים ברבע לשתיים (עד שההסעה מגיעה וכו זה שתיים וחמישה).

יום אחד ברבע לשלוש, יום אחד בשלוש וחצי.

חברים זה בהחלט אופציה מועדפת.

לרוב בחוץ, לפעמים משחקים במשחקים בבית.

אוהב גם ספרי קומיקס, וכמובן מחשב.

אוהב גם לבנות דגמים בלגו!

זה ממש נחמד, מעסיק, שקט..

בכיתות ד-ו יש קצת גם ימים של 2 או 3 למי שבאמירים

אוכלים, עושים ש''ב (לפחות מנסים...)

לפעמים מחשב (לפעמים סתם משחקים ולפעמים משחקים של חשבון, אנגלית, משימות מהבי''ס)

משחקים בפליימוביל,לגו וכד' תלוי במוזה

קוראים קצת עיתון וכאלה

האמת הזמן עובר די מהר

בארבע בד''כ הולכים לחברים או מזמינים חברים,

נלחמים איתם באויבים דמיוניים, עושים הצגות וכו'

הולכים לחוג, ויש פעמיים בשבוע גם חוג ת''ת

בן 8 כיתה ב

מסיים יומים בשתיים וחצי

3 ימים באחת וחצי

אבל נמצא בצהרון עד 4

כשחוזר יומיים תלמוד תורה ערב, חוגים, חברים, קריאה וכו.

בן 11 כיתה ה

יומיים בשתים וחצי

שלושה ימים שלוש ועשרים

מארבע/ארבע וחצי במגרש עם חברים

שיעורים מידי פעם

תלמוד תורה ערב - פעמיים בשבוע

לומד כל יום עד 13:30, יום אחד 12:45, יום שישי 12.

יש סיירת לימוד פעמיים בשבוע מיד אחרי בית ספר שאנחנו מעודדים אותו מאוד להישאר בה. זה עוד שעה. אבל הוא לא תמיד נשאר.

אחהצ אם יש ש"ב הוא עושה אבל זה קצר, לעיתים רחוקות משחק עם חברים, לרוב עם עצמו כזה- משחק, קורא ספרים, יש לו זמן קצוב במחשב שתלוי באישור ובסידור החדר אז גם סידור החדר לוקח זמן.

פעם בשבוע יש לו ריפוי בעיסוק אחהצ, פעם בשבוע בערך(לעיתים נדירות פעמיים) הולכים לספריה. לפעמים אני מציעה פעילות יזומה כמו יצירה או אפיה משותפת.

נתתן לי להבין שקודם כל הם חוזרים מוקדם יחסית, שאת זה אין לי איך לשנות.

אולי יצא למישהי לעבור ממקום עמוס חברים למקום שכמעט אין חברים קרובים אחרי צהרים?

איך היה השינוי? אולי טיפים איך לעבור את השינוי בלי הרגשה של הפסד/ באסה.

גם מי שלא עברה אולי יהיה לכם רעיונות בשבילנו.

אולי אנסה לקנות להם עוד כמה משחקים חדשים..

( יש להם חתלתול קלפי מלחמה קלפים של הבית ספר,  מונופול, סקייטבורד, קורקינט וכדורגל)

לא אוהבים לגו/ פליימוביל יש לנו..

מסיים ב1, עד שמגיע הביתה נהיה כבר 1 וחצי.

זמן אוכל ושעורי בית (שאף פעם אין לו- לרוב הוא משחק עם עצמו)

קצת רב עם האחיות שלו חחח

מאד רוצה ללכת לחברים, אבל אין לו חברים קרובים ולי אין כח לקחת אותו רחוק.

משחק עם האחיות שלו ועם האחים הקטנים, קורא, משחק בקלפים או חמש אבנים.

מאד אוהב סליים וקליי אז אם אני מסכימה הוא יכול להיות עסוק שעה- שעה וחצי.

מקלחות וארוחת ערב אני מתחילה כבר ב5 וחצי.

יש ימים, כמו היום, שאחרי האיסוף אני נשארת בגינה לאיזה חצי שעה- שעה, זה גם שורף זמן ואנרגיות...

חוזר בין 14.00 ל15.45, תלוי איזה היום.

פעם בשבוע חוג

גרים בישוב והוא גם טיפוס נורא חברותי, כל היום עם החברים. יודע שצריך לבצע מטלות לפני שהולך עם חברים.

בבית יכול לשחק במשחקי הרכבה עם אחיו הקטנים. עדיין משוגע על לגו ופליימוביל. מדי פעם מחשב. ל

נתחיל מהסוף, נשמע שדרכת בנקודה וזה מה שהפעיל אותה וגרם לה להגיב מתוך כאב.

נשמע שהיא כאובה על זה שכנראה היא לא מוצאת את מקומה מבחינה חברתית, שלא טוב לה, שלא כיף לה.

במקום לנסות לדחוק בה (נשמע שאת לא כופה ומאפשרת לא להגיע,

אבל פחות הייתי מתייחסת לזה בהאשמה ויותר מנסה ליצור שיח רגשי אם יש ביניכן קשר שמאפשר.

גם כאן נשמע שהיא יחסית מכונסת אז לא לכשות את זה באופן שפולש לה לפרטיות, אלא לנסות לפתח בעדינות כשאתן מדברות בכללית, ולאט לאט להרחיב

לדוגמא:

היא אומרת שזה לא אטרקציה, להגיד שזה באסה שזה עדיין לא מספיק כיף עם החברות החדשית מתוך השתתפות ולא בשיפוט, ולראות אם היא תזרום לדבר עוד)

לנסות להבעץין שזה מצב לא כיפי ולא נעים בטח עבור בת ביישנית להרגיש עוד לא חלק ולא למצוא מקום, ולהיות יחד איתה במקום מולה ❤️

את באמת עוברת לי להבין יותר את התגובה שלה.

האמת שבפעמים אחרות שניסיתי לפרש מה עומר מאחורי ולדבר על הקושי שלה (בדברים אחרים) היא ממש כעסה ולא היתה מוכנה לשמוע.

אולי אני כן אצליח עם זה הפעם. יש לי תחושה שהיא להדוף ולא תרשה לי להיכנס לדיבורים כאלו.

אבל אפילו לשנות את הדיבור הפנימי עליה שלי אולי יעשה משהו..

אפילו היכולת לנסות להבין את המקום שלה מייצרת בנו אמפתיה, ואני מניחה שהשדר יעבור גם בהתנהלות או במילים.

ואפשר גם לתמוך, או פשוט להביע הבנה

ולהגיד לה שזה בסדר שלוקח זמן ולכל אחת יש את הקצב שלה ולהגיל את זה שזה קשה ומכאיב

כן להסכים שהפעילות לא כיפית אבל לא תמיד להרשות להישאר בבית.

בסופו של דבר פעילויות הן חלק מדרישות אולפנה והרבה פעמים הן סתם חובה מעצבנת. בנות שלי גם לא אוהבות חלק ניכר מפעילויות , זה הגיל.

כמו שהעבודה תכריח אותך ללכת לפעילות שלא בא לך כדי להתגבש עם כולם...

לדעתי התגובה שלה מראה שהיא נמצאת בסוג של לחץ תמידי באולפנא והאירועים החברתיים הם רק סוג של קצה הקרחון.. כי ילדה שלא מעוניינת בפעילויות, ולאף אחד לא אכפת שלא מגיעה? זה אומר ששאר הימים היא סובלת והולכת רק בשביל הפן הלימודי, וזה הרבה מאוד ימים להעביר ככה לדעתי..

יש אפשרויות נוספות באיזור?

אבל אני אנסה למצוא הזדמנות לדבר איתה בנחת ולשמוע ממנה יותר איך היא מרגישה שם.

אחה"צ היא מעסיקה את עצמה בבית לרוב. לפעמים יוצאת כשיש פעילות בסניף או לנוער בישוב.

אבל היא היתה ככה גם קודם. טוב לה ככה...

הרגשתי חובה לכתוב לך!!

אני בחורה בי"ב וגם לי היה מאד קשה בתחילת בתיכון למורת שאני מאד חבורתית.

ונסיתי להמנע מכל הפיעלויות החברתיות שהיו ,

וכן רציתי לקבל אישור מאמא שלי שבאמת עדיף שלא אלך והיא לא עשתה את זה.

אני לא חושבת שאת צריכה להסכים איתה שכדאי לה להמנע מפעילויות כאלה אבל להבין שזה כל כך קשה בשביל בת להיות נוכחת במקומות כאלה בחברה.

בעצם שאת לא מסיכמה איתה את מצפה ממנה ללכת למקום שהוא סבל עבורה ולכן היא הגיבה ככה.

מסיכמה איתך שהמנעות זה לא הפתרון והיא בטח גם מבינה את זה ומאמינה שהזמן יעשה את שלו  (כמו שהיה אצלי)

האמת שאני דווקא לא ציפיתי ממנה ללכת. אמרתי לה שאני לא מתכוונת להכריח אותה, רק שבעיני זה הפסד לא ללכת.

אני מבינה שהיא כנראה ניסתה לתרץ תירוצים כי היה לה קשה להגיד לי שהיא לא מרגישה בנוח עם החברות שם ולכן קשה לה. ואולי תסכל אותה שלא קראתי בין השורות את הקושי האמיתי שלה? (כי להסביר שלא בא לה ללכת כי יהיה לה חם, כשאנחנו באמצע החורף, לא נשמע לי משכנע בכלל... אבל כנראה שבאמת זה רק תירוץ)

אחת על אחת?

לבקש מהמורה שתיתן לה פרוייקט עם בת שנראית לה מתאימה ולהזמין אותה אליכם הביתה לעבוד ביחד, או שאפילו יצאו מכמה שיעורים כדי לעבוד על זה?

לדעתי ככל שזה יהיה פרוייקט יותר מתמשך זה יותר יחזק את החברות ויעזור לה למצוא מקום במארג הכיתתי.

ובמקביל לחזק את הביטחון העצמי שלה שתרגיש בטוב להביא את האיכויות שלה בכיתה.

ועוד משהו - לוודא שאין משהו קשה שקורה לה חברתית. זה יכול להיות אפילו ברמה של חברה טובה שעזבה אותה לטובת מישהי אחרת, בגיל הזה זה כואב מאוד ויכול להביא לפחד מיצירת קשר חדש ולחוסר רצון להשתתף באירועים חברתיים כי היא לא מוצאת את עצמה

האמת שלאחרונה היה קטע לא נעים מול המחנכת שלה, שנתנה לה ציון נמוך על עבודה בצורה מאוד לא הוגנת.

דיברתי עם המורה, והיא קיבלה את הדברים ואמרה שתתקן. ובפועל הבת שלי אמרה שהמורה לא נתנה לה ציון חדש אבל אמרה שהיא נתנה לה 100 בתעודה במקצוע הנ"ל.

אבל היא עדיין אומרת הרבה שהמורה הזו מעצבנת בגלל מה שהיא עשתה לה. והאמת שאני ממש מבינה אותה...

(כשפניתי למורה, אמרתי לה שזה לא רק עניין הציון, אלא כל היחס שלהן נפגע בגלל הדבר הזה, כי היא הרגישה שנעשה לה פה עוול. אמרתי למורה שכדאי שתדבר איתה, והיא אמרה שהיא תדבר איתה. אבל נראה שהיא לא הצליחה ממש לתקן את הפגיעה...).

לא חושבת שזה הרקע היחיד למה שהיה עכשיו. כי גם לפני כן היא לא הכי התלהבה מפעילויות שעשו להן. אבל אולי זה מוסיף..

לבן שלי בתחילת השנה הייתה בעיה של יצירת אמון מול המחנך החדש

וזה היה ממש קשה לו

הוא ממש לא שמח ללכת לבית הספר וגם הייתה לו תקופה לא טובה מבחינה חברתית.

לדעתי זה היה קשור אחד בשני איכשהו.. אולי גם אצלכם?

אני אנסה באמת לדבר שוב עם המורה.

מקווה שהיא תצליח לעזור לה...

לשאול אותה איך הולך לה באולפנה? איך היא מרגישה באופן כללי? רק להקשיב, בלי לבקר, בלי לתת עצות, בלי להגיב, רק לשמוע. זו משימה שנשמעת קלה אבל בפועל היא קשה ממש להקשיב בלי לשפוט. בהזדמנות אחרת אחרי שממש הקשבת לה לנסות להעלות ולחשוב ביחד איתה על פתרון.

בהצלחה, נשמע לא קל!

שדיברתי בסוף עם המורה שלה.

דבר ראשון - היא אמרה שעל הפעילות הזו היתה אווירה כללית בכיתה שזה לא כזה כיף והרבה בנות אמרו שהן לא יגיעו (חלק גם לא הגיעו באותו יום בגלל הנטיעות בסניף), אז זה לגמרי משנה את התמונה...

אבל בכל מקרה דיברנו קצת על המצב החברתי שלה והמורה חשבה מה לעשות כדי לעזור לה להשתלב יותר (אבל גם אמרה שהיא כן רואה שיש לה כמה חברות שכן טוב לה איתן).

וגם ביקשתי ממנה לסגור יותר יפה את העניין של העבודה עם הציון הלא פייר.

בינתיים עוד לא הצלחתי להגיע לשיחה פתוחה עם הבת שלי על איך היא מרגישה באולפנא וכו', אבל ננסה להגיע גם לזה...

בהצלחה לכולנו בזה כי זה לא פשוט בכלל...

אצלנו שמנו דגש על הארגונים הרעיוניים - לימוד על קבלת עול מצוות, על משמעות השם...

האירוע עצמו היה מחולק אצלנו לשניים - למשפחה ולחברות (כי הכלל בבית הספר שלה שעושים אירוע נךרד לחברות במסגרת בית הספר).

לחברות היא חגגה עם עוד שתי חברות - התחלקנו באוכל, הבאנו סדנת יצירה והיו ריקודים ומעין חידון במצגת.

למשפחה חגגנו באולם קטן (סגרנו איתו כחודשיים לפני, נדמה לי) כי יש לנו משפחה קטנה. אחי (נגן מקצועי) ניגן קצת (אבל לא היה ממש ריקודים, כי לא היו חברות), צלם לא הבאנו (בני משפחה צילמו קצת), היה אוכל מקייטרינג שהגשנו בבופה, והיה שיר שהאחים שרו לבת המצווה בליווי מצגת.

אחרי האוכל ודברי התורה של הגברים, התחלקנו לגברים ונשים - הגברים הלכו לחדר אחר ושמעו שיעור מבעלי (שקשור לבת המצווה) והנשים נשארו באולם ועשינו יצירה קטנה, ובת המצווה נשאה דרשה ורקדה ריקוד מיוחד שחיברה.

אצל הבנים היה קצת אחרת, כי אצלם החברים כן הגיעו. היה אוכל מקייטרינג בבופה והיו ריקודים אמיתיים (אחי ניגן) והיו דרשות וגם שיר שהאחים שרו (בלי מצגת).

בעריכת האולם נעזרנו בשכנים (בבת מצווה ובבר מצווה הראשונה) שנידבו את עצמם לכך ובבר מצווה השנייה חברות של הבת שלי באו לערוך ושילמנו להן בהתאם.

גם לנו יש בת מצווה בעוד קצת פחות משנה

הנערונת הנוכחית קצת שונה מאחותה, ויכול להיות שהיא תרצה קצת יותר "הפקות". אבל עוד לא העמקנו בזה יותר מדי... (יש לנו יותר מדי על הראש🙈)

בעז"ה.

הספקתי לסגור רק מעט מאוד דברים...

מבחינת עלויות משתנה מאוד בהתאם לאופי האירוע. אצלנו במשפחה חובה שהאירוע יהיה ברמה, עם אוכל איכותי, מעוצב ובאולם.

עשיתי חישוב גס שיעלה 40-50 אש"ח, עבור אירוע של משפחה וחברות. כ130 איש

לא שאני מבינה בזה יותר מדי, אבל זה מרגיש לי מחירים של חתונה🙈

מקווה שתעמדו בזה ובעיקר שתהיה שמחה בלב שלם!❤️

40 אלף שח?

יאללה, שתכנס לנועם עול מצוות מתוך בריאות ואושר.

מקווה שהיא יודעת להעריך...

הכנסת אותי ללחץ עם הסכום הזה

לערוך אירועים מפוארים...

אנחנו שילמנו על הבת מצווה של הבת שלי לא יותר מ-3000 ש"ח, אם אני לא טועה. (לא מחשבת את המזכרת שהכנתי, שהייתה יקרה יחסית, אבל היא סתם שיגעון שלי אישית. אפשר לעשות משהו הרבה יותר פשוט)

הבר מצוות עלו יותר, כי יש גם תפילין וגם קידוש וארוחות בשבת, אבל הגיעו אולי ל-10000, לא נראה לי שיותר... (המחירים המדויקים נמצאים אצל בעלי, אז אני לא בטוחה עד הסוף)

אירועי בר מצווה בסכום באיזור 20 אלף כולל הכל (משפחה/ חברים/ עליה לתורה)

אירועים ברמה יחסית גבוהה

40 זה אכן גבוה לאירועים כאלה

אבל מורידים דברים.
רמת האוכל
כניסה מפוארת
אולם זול ופשוט יותר
דיג'יי מתחילה (או סתם מוזיקה במערכת הגברה שאת מארגנת)

בלי בוק בת מצווה
צלמת מגנטים זולה באירוע.

ב"ה יש חיסכון לאירוע, ואנחנו בתקופה מאוד עמוסה, אז מעדיפים לשלם ולהוריד דברים שאולי היינו יכולים לעשות לבד.

אבל זה מאוד תלוי משפחה. האירועים חייבים להיות ברמה גבוהה, זה מעליב את ההורים להזמין לאירוע שהם מרגישים שמבייש אותם- מצד השני- המתנות בהתאם. מגיעים לסכום מאוד גבוה ממתנות, האירועים מכסים את עצמם בד"כ (וב"ה לא מסתמכים על זה)

אם זה היה תלוי רק בנו הסכום כנראה היה נחתך בחצי, אבל זה מגוון רחב של שיקולים.

בעז"ה שנצליח גם להעביר את התוכן והאווירה ברמה גבוהה ומכוונת מטרה, להצליח להכניס אותה לעול מצוות באורות גבוהים.

ערכתי שתי בת מצוות, עלה לנו בין 6 ל- 8 אש''ח.

לא הייתי מגדירה כ'רמה גבוהה' (נגיד, באחת מהם לא הבאתי די ג'יי, ורק שמנו שירים ברמקול, ובשתיהן הבאתי קייטרינג רק לחלק מהאוכל וחלק הכנתי לבד),

אבל כן היה כיף, נעים, טעים ומכובד בהחלט.

אומרת לה' תודה שזו החברה שבה אני חיה...

זה נשמע לי ממש מוגזם.

הארוע שלנו היה מכבד מאד. בסכום פחות מחצי ממה שחישבת

זה מן הסתם גם קשור לחברה שנמצאים בה.

אבל גם לבת שלי היו סגנונות שונים של בת מצוות לחברות שלה. כאלו שעשו באולם יישובי, וכאלו שעשו באולם אירועים רציני יותר. כאלו שעשו עם סדנה, וכאלו שלא. כאלו שהזמינו דיגיי'ית, כאלו שהזמינו נגנים, וכאלו ששמו רצועת מוסיקה עם הגברה. יש מי שמוציאים כסף על עיצוב האולם, ויש מי שמעצבים לבד. יש מי שלוקחים צלם שיעשה גם סרט, יש מי שלוקחים צלם למגנטים, יש מי שמצטלמים במיוחד 'בוק תמונות', ויש מי שרק לוקחים צלם שיצלם קצת באירוע עצמו בלי תוספות. יש מי שמזמינים גם חברים של ההורים, משפחה מורחבת (כולל בני דודים של ההורים), ויש מי שמזמינים רק משפחה קרובה וחברות. וכו'...

אנחנו שכרנו את האולם בישוב (1000 ש"ח)

לקחנו צלם עם מגנטים (היה חשוב לבת שלי)

עיצבנו לבד את המקום (עם פריטים לעיצוב שהזמינו בשיין, בתוספת דברים שיש פה בגמ"חים בישוב - מפות קטיפה, קשת בלונים), ושילמנו תוספת לקייטרינג של כמה מאות שקלים שכללה גם עיצוב של השולחנות (שהם עשו ממש מהמם) וגם שירותי עריכה לפינוי וכו' (גם גם ארזו לנו את האוכל שנשאר כדי לקחת אחר כך הביתה).

שמלה קנינו יד 2 (יש גם גמ"חים)

מוסיקה - לקחנו רצועת השמעה של שירים לריקודים שאחת החברות שלי עשתה לבת מצווה שלהם, והשמענו עם הגברה (שלקחנו מהגמ"ח בישוב).

עוד כמה הוצאות קטנות יחסית - ברכונים עם הטבעה למזכרת (לא חובה, אנחנו רצינו), מישהי שעשתה את התסרוקת, בגדים לי ולאחים.

לא יודעת כמה בדיוק יצא לנו. מעריכה שלא יותר מ10,000 ש"ח (רוב התשלום היה על הקייטרינג לדעתי).

עשינו גם סרט עם שיר בשבילה. אבל זה אני עשיתי לבד (עם קצת עזרה מהמשפחה) אז לא עלה כסף. וגם סרט עם תמונות שלה מהילדות, שהיא ערכה ואני קצת עזרתי.

יש שעושים הפקה והעלויות בהתאם

ויש שעושים רק עם החברות ואז למשפחה משהו מצומצם

אנחנו עשינו לחברות ולסבא סבתא משני הצדדים תיכננו ארוחה אצלנו בבית עם ברכות ומתנות (מי שירצה..)

אני גרה במקום בו המנטליות היא להשקיע בתוכן ופחות במסביב ובהפקות הענק..

גם לי כבת מצוה לא עשו הפקה וב"ה לא חושבת שיש לי חסכים רגשיים..

העולם הזה של הבת מצוה הוא ענק. בעיניי קודם תמקדי מה את רוצה

ובהתאם תחפשי אנשי מקצוע

אל תנסי להתרשם מכל מה שיש לאינטרנט להציע כי זה באמת בלי סוף

הרבה בנות מרגישות שמסתכלים עליהן, ופעמים רבות בצדק. נראה לי יותר נכון שהיא תלמד להתמודד ולהתעלם מאשר שאת תתערבי.

מה יעזור לה.

לא נכון בעיני שאת תתערבי אלא תעזרי לה ללמוד לנהל את זה בעצמה, כי יהיו עוד מקרים והיא צריכה ללמוד להתמודד

זה כנראה יקרה עוד בחיים...

להכיל את האי נעימות, לשאול איך היא מרגישה עם זה ולעזור לה לשמור על הגבולות שלה בצורה נכונה שמתאימה לה..

לק"י

או שזה לא הכיוון?

שעובד על מיומנויות קריאה וכתיבה.

חברה שלי שעובדת כמורה לא'-ב' המליצה עליו.

לא מיועד דווקא לדתיים אבל לא נתקלתי בתוכן שהיה בעייתי בעיני.

מכיתה ב' והלאה.

אפשר לקנות ספר לימוד, אבל לוודא שהיא לא תלמד איתו.

בדרך כלל יש כמה ספרים מקבילים, אז אפשר ספר שלא לומדים בבית הספר שלה.

זה מעולה לה, מאתגר קצת אבל לא מידי

מה שכן, היה קשה למצוא.. בסוף מצאנו באיזו חנות ליד קטמון.  לא היה במקס סטוקים או בחנן

אפשר לחפש חוברת ללימוד שעון.

או אולי יש חוברות העשרה בכל מיני נושאים.

אפשר לבקש מהמורה שלה, או מנורות אחרות שאת מכירה, אם יש להם חומרים או המלצות לחוברות.

הרבה פעמים יש קבוצות ווטסאפ של מורים, שבהן שולחים הרבה חומרים.

הרבה פעמים יש בחנויות ספרים, חנויות מכשירי כתיבה, או סטוקים.

המורה שלה פחות הכיוון להמלצות כאלה (יש לה טלפון כשר), ואל כל כך מכירה מורות אחרות שאפשר לשאול אותן, לכן שאלתי פה...

נראה לי שבאמת דבר ראשון אחפש בסטוקים דברים מעניינים, ואחר כך אחפש בחנויות ספרים.

(היא מצאה בבית חוברת מדעים של כיתה ג' והתחילה קצת לקרוא אותה, אבל היא הייתה מסובכת מדי בשבילה. אולי חוברות בית ספר של כיתה ב' יהיו טובות לה...)

אולי יעניין אותה גם ספרים שעוסקים בידע, ופחות עלילתיים.

יש כל מיני ספרים על גוף האדם, שאלות ותשובות בנושאים שונים, אנציקלופדיה לילדים.

יש סדרה של ספרים שנקראת "שאלה לעניין", עם שאלות ותשובות בכל מיני נושאים.

תחפשי אולי דברים בסגנון הזה.

והיא אמנם קוראת, אבל עוד לא ממש בשטף, לכן נראה לי שספר שדורש רק קריאה ואין שאלות אחר כך על הנקרא פחות יחזיק אותה.

אבל הסדרה של שאלה לעניין נראית לו מעניינת, אולי באמת נקנה.

יודעת רק שבחור שמאובחן עם אוטיזם *אמור* לקבל פטור, אבל זה לא כל כך פשוט, מסתבר...

(הבן שלנו אובחן לפני חצי שנה עם אוטיזם, אצל פסיכולוג פרטי. בקופה האבחון התקבל אבל לביטוח לאומי אנחנו לא מצליחים לגשת. בכל אופן, הוא קיבל צו ראשון כמו כולם, וכשניסינו לברר בצבא מה אפשר לעשות, אמרו לנו שיגיע לצו הראשון ושיבקש לדבר עם הקב"ן. כלומר - אם הוא לא ילך לדבר איתו, אף אחד לא ידע על האוטיזם שלו.)

לכן נראה לי שגם אם האבחון הפסיכיאטרי נעשה בקופה, הוא לא יעבור מהר כל כך לצבא...

אבל אם אתם חוששים, אולי תאבחנו אצל פסיכיאטר פרטי? ואז אתם אלה שצריכים להעביר את האבחון הלאה בשביל לקבל הכרה כלשהי, ואתם יכולים לבחור לא לעשות את זה. (המינוס בזה שתצטרכו לשלם מכיסכם על כל הטיפולים בו...)

ממש לא תקין.

תעלו את האבחון לשאלון "צו ברשת"

הוא לא אמור בכלל לעבור צו.

אם יגיע, סביר שימרחו אותו בהמתנה עד שיוחלט לשחרר אותו הביתה, כי אף תחנה לא יכולה להכניס אותו כשיש אבחון לאוטיזם.

*יש מסלול שמשלב אוטיסטים בצבא. שכחתי את שמו. התנדבותי כמובן. אז הם כן עוברים צו, אבל מותאם, הורה יכול לבוא ללוות בצו וכו. 

החלטנו שלא יתייצב לצו הראשון, ונקווה שעד הצו השני נצליח לסדר את העניינים.

(אנחנו מכירים את המסלולים המותאמים לאוטיסטים - בבסיס שבעלי היה בו יש מסלול אחד כזה, למשל. אבל זה לא מותאם לבן שלי, הן מבחינת יכולות שכליות והן מבחינה דתית... אז כרגע מעדיפים שהוא יקבל פטור לגמרי, וגם הוא מעדיף ככה כי רוצה ללמוד תורה. אם בעתיד ירצה להתנדה בצבא, אז נראה אם נצליח להכניס אותו בכל זאת...)

ותודה רבה על הרעיון! מה זה "צו ברשת"?

כשהוא קיבל את הצו הוא היה אמור לקבל גם סיסמה ראשונית לאתר "מתגייסים" של מיטב

שם יש שאלון שנקרא שאלון צו ברשת, שהוא בעצם על כל הנתונים הטכניים.

תמלאו את כולו ותשלחו. שם זה המקום להעלות את האבחונים שלו וכל מה שקשור לזה.

אחרי שאתם שולחים הצבא אמור לעבור שם על הנתונים ולתת פטור בהתאם.

זו הדרך של הצבא לדעת בכלל על האבחנה.

וזה סה"כ שאלון אינטרנטי מהבית, לא דורש ממנו כלום. (זה כן שאלון ארוך, אבל את יכולה למלא את רובו עבורו)

וממש לא צריך להתנצל שלא מתאים לו להתנדב. יש סיבה שמגיע פטור, וזה לא שהוא ישלח נתונים שקריים😊

הצבא לוקח נתונים מביטוח לאומי

(הבן שלי עם נכות לא קיבל צו גיוס)

מה זה אומר לא מצליחים לגשת לביטוח לאומי? מגישים תביעה אונליין

אם לא מקבלים מהם תגובה בזמן סביר אפשר לפנות למבקר המדינה (גם אונליין)

וגם אפשר לפנות אליו בנוגע לצבא עם האבחון

מבקר המדינה אחראי על תהליכים לא תקינים בכל משרדי הממשלה

כשאני פניתי בעניין ביטוח לאומי זה טופל מאד מהר

מגיל צעיר ראינו שיש לו קושי כלשהו, חשבנו שזה קושי רגשי. הגננת בגן חובה שמה לב שקשה לו חברתית, אבל המורים בבית הספר פחות.

לקחנו אותו לטיפול רגשי אצל מטפלים באומנות, והם לא העלו את החשד לאוטיזם.

רק בכיתות הגבוהות של היסודי המורה זיהה שיש קושי חברתי משמעותי, ואז התחלנו תהליך של אבחון, שגם בהתחלה לא עלה על האבחנה של אוטיזם. בסוף הגענו לפסיכולוג פרטי שהוא אבחן...

ומה לגבי שאר הסימנים? בררנות באוכל, מבט בעיניים, קושי הרדמות , אבססיה לסדר מסוים?

למה אני שואלת , יש לי ילד בגיל ההתבגרות עם קשיים רגשיים ולאחרונה מטפל שאל האם בדקנו את הכיוון.

איך מבדילים בין קושי חברתי בגלל קשיים רגשיים לבין קושי בגלל תקשורת?

מצד שני בשכונה של האח שלי כל הילדים שלא מדברים עד גיל שנתיים מאובחנים . נשמע לי קצת מוזר...

כי זה נשמע מוגזם בהחלט.

אבל זו התרשמות שלו. לא מחקר מדעי

מכירה על הצבא, לא מספיק יודעת על שאר הדברים.

בגדול הצבא לא באמת מקבל את כל המידע. כלומר אולי יש גישה, אבל בפועל לא מחטטים בתיק של כל נער.

על אשפוזים פסיכיאטריים לפעמים כן מקבלים מידע ישירות. מכירה גם מקרים שלא.

לפני הצו הראשון (כיתה יא כזה), הוא ידרש למלא שאלון שכולל גם הצהרת בריאות. אפשר לסמן שאין כלום.

בנימה אישית אגיד שלפעמים בשביל הנער עצמו כדאי לספר את האמת בשביל שהשירות שלו יהיה מותאם. ייתכן שבאמת לא יתאים לו (נפשית) קרבי, או שיצטרך בסיס קלב וכו. אבל זה בעיות של עוד כמה שנים אם הוא ביסודי.

תקחי אותו לאבחון. מסל השיקום סביר שירוויח הרבה. וה"מחיר" כנראה מזערי עד לא קיים.

(אגב, ברוב המקרים בכללי במציאות, גם אם יש הסתכלות על מצב נפשי יעשו הערכה מחודשת לפי איך הוא בהווה. כלומר אם זה משהו שהיה ביסודי וכבר לא נוכח לא יתרגשו מזה במיוחד)

אבל אני כן יודעת שטוב וכדאי לבצע אבחון כדי לקבל שם והגדרה לבעיה ובהתאם לטפל בה.

גם אם הצבא ידע, עדיך שהוא ידע ובינתיים הילד יקבל טיפולים מתאימים או קצבה אם צריך.

עם כל האהבה לצה"ל ושירות משמעותי, בסוף זה רק 3 שנים והאבחנה על פי רוב היא לכל החיים.

אגב, לפעמים האבחנה שלנו היא שגויה ולכן חשוב לעשות אבחון טוב ומדויק.

מה שחשבנו שהוא חרדה חברתית הוא בעצם אוטיזים ומה שחשבנו לאוטיזם הוא בעצם ocd.

בהצלחה!

הצבא לא ידע עליו בלי שתספרו לו.

אם האבחון בקופה- בעקרון לפני צו ראשון צריך להביא מכתב מרופא הילדים על מחלות רקע. אז זה תלוי כמה הרופא שלכם יהיה יסודי והאם הוא יחפש את המידע הזה או לא.

אם זה אבחון שמגיע לביטוח לאומי- אז הם כן מעבירים מידע ישירות לצבא.

בכל מקרה, ממליצה ממש שאם יש אבחון משמעותי, לא להסתיר מהצבא. בסוף, את לא רוצה שישבצו את הילד במקום שעלול להזיק לו נפשית.

שאלת על השפעות במהלך החיים, אז רוצה להוסיף שבביטוח בריאות פרטי העלויות יכולות לעלות כשיש רקע של אבחון פסיכיאטרי. חוץ מזה, לא חושבת על השפעה נוספת, ולדעתי זה לגמרי שווה את התועלת שבקבלת סל טיפולים בבית הספר.

הם לא ידעו לבד על האבחון, גם אם הוא נעשה בקופ''ח.

הם ידעו רק מה שתספרי להם (ועל חלק מהאבחונים מקבלים קצבה, כך שאולי שווה לספר להם. תלוי מה האבחון, שווה להתייעץ עם עו''סית רלוונטית).

1. אסור להעביר אבחון לשום גורם ללא חתימת הורים.

2. כשבחור מכיע לצו ראשון הוא מגיע עם טופס שרופא המשפחה ממלא בו המון סעיפים וחותם עליו. אני מניחה שהרופא ממלא לפי התיק הרפואי שלו ואם כתוב משהו נפשי הוא יכתב אותו. אבל לא בטוחה שהוא יתייחס לאבחון מהיסודי. יש גם ראיון בבקום ויכול להיות שהנער יספר על עצמו . ישלי אח שהיתה לו תקופה קשה ביסודי והיה אצל פסיכיאטר וקיבל טיפול תקופה קצרה ובצבא היה בקרבי, וזה לפני יותר מ 10 שנים. עכשיו זה עוד יותר נורמטיבי.

3.  לפעמים הורים חוששים מהאבחון בגלל הצבא, הילד מפסיד טיפול וסיוע וזה גורם למצב להחמיר ובאמת לצערנו כשיגיע לצבא לא יהיה במצב טוב. לעומת ילד שמקבל את הסיוע והטיפול בזמן וככה וכשיגיע לגיל צבא יש סיכויים טובים שיוכל לעשות שרות משמעותי.