מה שהיא אמרה היום עיצבן אותי
לא זכרתי מה שהיה. והיא כאילו האשימה אותי
כמו שהן האשימו אותי אז
היא אמרה שביטלתי את הפגישות שהיו אמורות להיות והיא די רמזה שהברזתי בלי סיבה
אבל פעם אחת סבא שלי נפטר והייתה לוויה. פעם שנייה הייתי חולה.
וגם אז הן התנהגו כאילו אני סתם מבטלת בלי סיבה וכאילו אני לא רוצה את זה בכלל.
אשמתי שסבא שלי נפטר? שלא הייתי מסוגלת נפשית להיפגש גם בזום? סליחה באמת שהתאבלתי על אדם קרוב.
וסליחה שהייתי חולה. באמת סליחה.
והיא התעצבנה על הטון שהיה לי. סליחה שלא זכרתי מה היה אז. עברו יותר מחודש וחצי ואני לא זוכרת מה היה. כי עברו עליי המון דברים והתמודדתי עם המון. סליחה באמת.
נכון הטון שלי לא היה הכי נעים אבל סליחה באמת שאני מרגישה רגשות.
ואז היא מצפה שאני ארצה לדבר איתה. יש לי ציניות. זה חלק ממני. סליחה שאני אני.
מותר לי להוציא את מה שיש לי בפנים. גם אם זה לא יוצא הכי נעים. והיא רק גורמת לי לרצות לשתוק. כמו ששתקתי כל החיים. לאן זה הוביל אותי למקומות רעים מאוד מאוד.
והיא רוצה שאני אדבר גם איתה ולא רק בחוץ אבל ככה אני לא רוצה לדבר איתה בכלל. אם אני לא יכולה להביא את מה שאני מרגישה ולא יכולה לדבר בלי שהיא תגיד לי שהטון שלי לא בסדר. סליחה עליי. באמת סליחה.
היא רק גורמת לי יותר ויותר להירתע מלדבר איתה.
אני לא מתחברת אליה. קשה לי לדבר איתה. סליחה באמת.
ואם אני לא אדבר איתה אז מה יהיה.
והן רוצות שאני אגיד להן מטרות. והרגע חזרתי ואני לא יודעת. לא יודעת מה להגיד להן.
עכשיו קשה. וכשקשה לי אז אני לא מצליחה לחשוב.
אני מרגישה שאני לא יכולה לדבר איתה בלי להרגיש שאני לא יכולה להיות אני. בלי שאני יכולה להגיד באמת מה שיש לי בראש. בלי להרגיש שאני מצטערת על עצם קיומי.
אני ככ רוצה להצליח לדבר. אבל אני לא מצליחה. לא מצליחה לרצות לדבר ככה.
ויש אותה בחוץ אבל מבחינתן זה לא מספיק. אני צריכה לדבר גם פה וגם שם ואיך לעזאזל עושים את זה. מספיק קשה לי לדבר שם. לדבר זה הדבר שהכי קשה לי בעולם. ואין לי כוחות נפש לזה.
איך מוצאים כוחות איך.
טאטע תעזור לי
