להגיד הלל על כל פרק ופרק
 

וברצינות: לתחושתי החגים סטייל מגילת תענית ופורים שני ויום העצמאות הם פונקציה של התרגשות. הם לא נובעים מאיזושהי סיבה אמונית מנותקת או מופשטת, אלא משמחה מתפרצת

(כן, אחר כך פוסקי ההלכה עומלים לוודא שזה גם עומד בגדרים המדויקים של אמירת הלל. אבל חייבים קודם רצון לחגוג)
 

כשחזרו לכותל אחרי 19 שנה אנשים בכו, בטח כשזה היה מעורב בפלאות של ששת הימים. כן, התודעה של גאולה שמתקדמת ודאי קשורה לזה, אבל מה שמשנה לדעתי זה שבפועל אנשים הרגישו צורך לחגוג. כנל בהכרזת העצמאות
 

האם כשדוד כבש את ירושלים אנשים התרגשו? אני לא חושב. אבל אם כן, אין לנו באמת אפשרות לדעת שלא חגגו את זה. אולי אפילו מזמור קכב נכתב בשביל זה...

יותר דומה ללא לומר תחנון היום.

ימי הלל והודאה זה ממש חג, כמו פורים וחנוכה (שחנוכה הגמרא עצמה שואלת במאי חנוכה מה חנוכה השתנתה מכל ימי מגילות תענית). ופורים עתיד לא להבטל לעולם.

אגב לא שמענו שבבית ראשון היו ימים כאלה על נצחונות, רק צומות אחר החורבן.

יום העצמאות זה ממש עומד בקריטריון - יציאה מעבדות לחירות, במובן מסויים חזק יותר מפורים.

אין כאן תירוץ דחוק שנובע משמחה ספונטנית.

גם יום ירושלים מרגיש שראוי לחגוג כי זו גאולה אחרונה ובניינה מן הסתם יהיה בניין עולם, לכן חוגגים על שמחה לארצך ב ה באייר, ששון לעירך ב כח, ומן הסתם יתקנו חג על צמיחת קרן לדוד עבדך וכו'.

אם תהיה שמחה ספונטנית אם לדוגמא ננצח את סוריה ונכבוש עד הפרת, לא נראה לי יתקנו חג על זה. בסוף לא היתה בימינו שמחה כה אדירה מלבד עצמאות וששת הימים, כך שאי אפשר להשוות לשום מאורע אחר בימינו.

אולי כיבוש אחר גלות יוצר שמחה יותר גדולה, ומעניין שכל חגי דרבנן באו דווקא אחרי הגלות ולא לפניה בבית ראשון, למרות שהאבן עזרא מפרש ש"ביום שמחתכם" זה על חגי דרבנן

כשמרגישים שכבר לא רלוונטי לחגוג משהו מפסיקים. אם מדינת ישראל תחרב ח"ו אז גם לא יחגגו את יום העצמאות...

יותר לחגוג:

מגילת תענית – ויקיפדיה 

שום דבר נוסף חוץ מזה, יום עבודה רגיל ללא דברים מיוחדים.

עצנאות ויום ירושלים דומים לימי הלל והודאה של חנוכה ופורים.

עובדה שחנוכה לא בטל, אם היו חגים בבית ראשון למה שייבטלו אחרי החורבן?

כמובן אולי היתה מגילת תענית לבית ראשון למרות שאין לזה רמז בכתובים, אבל בכל מקרה עדיין השאלה למה לא היה חג עם הלל על כיבוש בימי דוד (ולא רק שאסור להתענות).

אבל אולי זה מנהג עממי של חג חקלאי (כמו בציר או משהו) עם הודאה לה'.

אבל אין מה חהשוות לפורים וחנוכה שזכרם לא יסוף מזרעם

קצת מוזר לחגוג את כיבוש ירושלים בזמן שירושלים חרבה, לא?

פורים וחנוכה הם חגים של הצלה גשמית ורוחנית, לכן הם נשארו גם לאחר החורבן.

ומי אמר לך שלא אמרו הלל על הימים במגילת תענית?

כיום ירושלים בנויה משתי סיבות - גם כי העיר עצמה בנויה, וגם כי עיר חרבה שנשלטת על ידי ישראל נחשבת בנויה, ואילו עיר בנויה בארץ שנשלטת על ידי גויים נחשבת חרבה (שולחן ערוך מפורש לגבי קריעה על ערי יהודה בחורבנם)

אולי חגגו את כיבוש ירושלים בימי דוד, אבל החג התבטל כשיצאנו לגלות. והיום אנחנו חוגגים את הכיבוש החדש שלנו.

רק יום שאומרים הלל ולא אומרים תחנון.

חנוכה ופורים.

לא שמענו על יום הלל והודאה בתנך חוץ מפורים

אבל דומה.

לא שמענו אינה ראיה.

או שיהיה חג אחר על בניין בית המקדש.

בכל אופן לא ברור למה אתה חושב שלא תיקנו ימים כאלה בעבר, דברים שלא נצרכים לדורות לא נכתבים בתנ"ך.

ימים

נכון שהסיבה ההלכתית היא הצלה ממוות לחיים, אבל הסיבה האמונית היא בניין ירושלים (כלומר כיבושה על ידי ישראל)

גם בחנוכה ויום העצמאות זה היה ככה ועדיין אין בהם משלוחי מנות.

למה אתה מתכוון ב"סיבה אמונית"?

מכיוון שמהות יום העצמאות זה יציאה מעבדות לחירות (וכן זו הסיבה ההלכתית לאמירת הלל, כדברי הגמרא שקובעים חג והלל על יציאה מעבדות לחירות), ואילו היציאה ממוות לחיים זה רק נלווה כמשני, אז מהות יום העצמאות היא החירות, ולכן לא חוגגים בו משלוחי מנות וכו, אלא תפילה הקשורה לחירות "יאמרו גאולי ה אשר גאלם מייד צר ומארצות קיבצם" "זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל" , לכה דודי שמדבר על הגאולה, שיר המעלות בשוב ה את שיבת ציון, שופר הפטרת עוד היום בנוב וכו' ומן הסתם יתקנו מצווה הקשורה לחירות כשתהיה סנהדרין (אולי לאכול חמץ בהסבה?).

אין שום אזכור ליציאה ממוות לחיים (חוץ מהעל הניסים של רבני צוהר, וקושיא עליהם).

בחנוכה לא היתה הצלה מכליה גשמית, כי אנטיוכוס לא רצה להשמידינו רק להעביר אותנו על דתינו ושנהיה מתיוונים.

סיבה אמונית - עניינו של החג.  עניין יום ירושלים הוא בניין ושחרור ירושלים (עם הודאה נלווית על כיבוש יש"ע וסיני) , הסיבה של הצלה ממוות לחיים היא רק התירוץ ההלכתי שאנו יכולים לומר הלל בברכה, אבל אילו היתה סנהדרין מן הסתם היו מתקנים הלל רק על שחרור ירושלים, ולא היינו זקוקים לתירוץ ההלכתי הזה. עובדה ששם היום הוא יום ירושלים, ולא יום ההצלה, (וגם לא פורים שני, פורים דירושלים, פורים דששת ימים, פורים דנאצר, פורים דדיין וכו)

אתה יוצא מנקודת הנחה שעל שחרור ירושלים לבד היו מתקנים חג ואז שואל למה לא עשו את זה בכיבוש הראשון של ירושלים? אולי פשוט לא קובעים חג על שחרור ירושלים?

עניין יום ירושלים הוא הודאה על הניסים שהתרחשו במלחמת ששת הימים כשבראשם שחרור ירושלים.

בסוף יש ריקודגלים בירושלים, לא בקהיר (איפה שנגזרה הגזירה להשמיד להרוג ולאבד).

נכון שהלכתית אומרים הלל בגלל ההצלה, אבל זה רק בגלל שאין לנו סמכות לתקן הלל (בניגוד לשבועות שסנהדרין תיקנו בו הלל בלי קשר להצלה)

כך קבעה הרבנות הראשית את יום ירושלים בכ"ח באייר - סרוגים

ע"ש.

ודאי ששחרור ירושלים היתה נקודת השיא, אבל לא עליה נקבע החג. אין לך שום ראיה שצריך לקבוע חג על שחרור ירושלים ולכן לא שייך לשאול למה דוד לא עשה את זה.

אחרת זה היה הופך להיות יום שבאופיו הוא פשוט פורים שני

לא על של הוורטים.

לא, כמו שיום העצמאות הוא לא פורים שני. "פורים שני" זה רק כשזה לא שייך לכלל ישראל. כשהנס קורה לכל ישראל, זה כבר חג.

את מיצרי טירן אך לא מכין כוחות לפלישה לארץ, וכן חוסיין וסוריה. אבל בריטניה וצרפת היו לוחצות עלינו לכבוש את יוש וסיני, והיינו משחררים את ירושלים, לא היינו קובעים יום ירושלים על זה? (רק בלי הלל)

בסוף הצנחנים בכו בגלל הכותל, לא בגלל ההצלה ממוות לחיים (וכן הר הבית בידינו וכו)

כן, אבל אנחנו לא קובעים חג בכלל בכי של צנחנים.

(וכאמור - אני לא אומר שזה לא היה השיא של המלחמה, וודאי שהחג הוא גם על שחרור ירושלים, אלא שזה לא 'העניין' שלו)

בפסח יצאנו ממצרים למדבר סיני שזה ארץ ישראל השלימה (היה כאן בפורום בית מדרש שרשור על זה בפסח).

המעבר של הירדן לארץ כנען לא מצדיק חג, אבל כיבוש ירושלים אולי כן.

מצד שני אולי רק כיבוש ירושלים שבא אחרי חורבנה רק הוא מצדיק חג? (כמו שחוגגים על יציאה ממוות לחיים, אבל לא על זה שכל יום אנו חיים).

אבל העלית נקודה למחשבה

ועד כמה שידוע לי, זה לא נחשב לאזור נכבש בתקופה הזו.

פסח הוא חג היציאה ממצרים ולא ברור לי איך אפשר לחשוב לומר אחרת, זה כתוב כמעט בכל מקור שמדבר על פסח.

לא המעבר מהירדן לארץ, כיבוש הארץ.

ויצאנו מעבדות לחירות.

בלשון הרמבן ירטשת הארץ זה שנשב בה ללא שאומות העולם ישלטו.

אבל במדבר זה לא ממש ירושה כי זה לא מגורי קבע.

סוכות היתה מחוץ למצרים "ויאפו את הבמק אשר הוציאו ממצרים"

ומה הרבותא לצאת ממצרים לחו"ל אחר?

אלא שיצאנו ממצרים למדבר, ארץ ישראל השלימה, שזה כבר לא חו"ל אדמה טמאה, על אדמה טמאה אי אפשר לומר "כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא"

לארץ קצת טמאה? ואיך ארץ קצת טמאה נקראת "אדמת קודש הוא" כמו הר סיני?

זה בערך כמו שנעשה חג על שנדדנו מגרמניה לפולין.

אתה צודק שעיקר פסח זה היציאה לחירות באמצעות ניסים, אבל עיין מהרל תפארת ישראל פרק נב חצי שני שיש את מהות פסח ויש את הטובות הנלוות שבפסח. והתורה מדגישה שהטובות הנלוות זה גם הפדיה מבית עבדים וגם ההוצאה מארץ מצרים.

זה כמו שנעשה חג על היציאה מגרמניה לספינות שייקחו אותנו לארץ, אלא שכל עם ישראל יוצא ממחנות ההשמדה לספינות בבת אחת.

המהרל לא מזכיר את יציאת מצרים בחלק השני של הפרק. לא ראיתי את מה שאתה כותב גם בחלק הראשון שלו. גם אם זה כתוב שם, מה אתה מנסה לומר בזה?

הדגשתי את כל המקומות בהם המהרל מחלק בין מהות יציאת מצרים, שהיא זה שה' לקח אותנו לעם, לבין הטובות הנלוות (שמההשוואה לשעבוד מלכויות ויציאה מחו"ל בימות המשיח, משמע שעיקר הטובות ביציאת מצרים זה החירות והיציאה מחו"ל "לא יאמר חי ה אשר העלה את ישראל ממצרים, כי אם חי ה אשר הביא את ישראל מארץ צפון ומכל הארצות אשר הדחתים שם"

מכאן ניתן ללמוד מה הן הטובות הנלוות ביציאת מצרים: א. יציאה משעבוד מלכויות של פרעה ב.יציאה מארץ מצרים לארץ ישראל, כמו שכתוב בעקב "ה המוציאך מ*ארץ* מצרים, וה*פודך* מבית עבדים" הוצאה כנגד המעבר הגיאוגרםי לארץ ישראל, ופדיה כנגד היציאה משעבוד מלכויות. אם המעבר הוא סך הכל מארץ טמאה יותר לאחת פחות, למה מזכירים זאת? ואיך הר סיני נקרא אדמת קודש? (כתבתי על זה בהרחבה בשרשור כאן בפסח)

המרל לא כותב את זה, גם לא משהו קרוב. אפשר לפלפל בדבריו ולהוציא את זה, אבל הוא מתייחס כלהזמן ל"יציאה" ולא מזכיר פעם אחת את הכניסה, גם ה"אשר העלה וגו'" מתייחס גם להוצאה ולכן אין הוכחה משם. שתי הטובות שהמהרל מזכיר הן הוצאת ישראל מעבדות לחרות ולקיחתם לעם.

"המוציאך מארץ מצרים והפודך מבית עבדים" - לא "המוציאך מארץ מצרים והמביאך לארץ ישראל".

זה שפדייה היא משיעבוד אלו המילים שלך, לא הוכחה.

כי זה התחלת העם! זה בדיוק מה שהמהרל מסביר!

הושרתה עליו שכינה. זו שאלה גדולה והיא נשאלה בעבר, אני לא זוכר איפה בדיוק ראיתי את זה, אבל יש ראשונים ואחרונים שעונים עליה.

אז לא היו ארצות טמאות וארץ ישראל עוד לא נתקדשה ככה שבכל מקרה לא נעשה מעבר מארץ טמאה לארץ קדושה.

שזה לא הטובות הנלוות, אלא מהות יציאת מצרים. כאשר את מהות היציאה נזכור לנצח, ואילו את הטובות הנלוות נשכח מפני הטובות של ימות המשיח, שהן בימות המשיח: א.יציאה לחירות משעבוד מלכויות ב.יציאה מחו"ל לארץ ישראל בקיבוץ גלויות.

"המוציאך מארץ מצרים" - זו ההוצאה ממצרים, חו"ל, למדבר שהוא מקום נטרלי והוא כבר לא בכלל חו"ל אדמה טמאה אלא בארץ ישראל השלימה (לא ממש ארץ ישראל אבל כבר לא חו"ל).

"והפודך מבית עבדים" - זו העצמאות הפוליטית, שבה הפסקנו להיות משועבדים למלך מצרים.

ארץ ישראל לא התקדשה בקדושת מצוות, אבל כבר היתה קדושה, האי כבר נאמר לאברהם "לך אתננה ולזרעך".  חו"ל היא אדמה טמאה מאז שהאדמה התקללה בחטא האדם הראשון.

פדיה זה מילה נרדפת לגאולה "כי פדה ה את יעקב וגאלו מיד חזק ממנו" ובדרך כלל קשורה לעצמאות פוליטית ויציאה משעבוד מלכויות. (גם בגאולת הקדש "ואם לא יגאל ונמכר בערכך", בלשון חז"ל זה פדיון הקדש, כי כביכול מוציאים את ההקדש מחזקת המקדש ש"שלט" עליו). "הפודך מבית עבדים" הכוונה שהוציא אותנו משעבוד לעם והממלכה (בית) המצרית ששלטה עלינו בשעבוד (עבדים). 

הבטחת נתינת הארץ לא מקדשת אותה, בטח שלא את סיני.

איך בעצם זה שיציאת מצרים כללה פדייה מבית עבדים נכנס לדיון? הטענה המרכזית שלי היתה ש"המעלך מארץ מצרים" לא כולל כניסה לארץ אלא מתייחס רק להוצאה

בן זומא וחכמים במחלוקת שהביא אמרו, והם אמרו שזה א.יציאה משעבוד מלכויות ("שיהא שעבוד מחכויות עיקר ויציאת מצרים טפלה לו") ב.קיבוץ גלויות לארץ ישראל "אמר להם בן זומא לחכמים, וכי מזכירים יציאת מצרים לימות המשיח? והלא נאמר 'הנה ימים ולא יאמר חי ה אשר הוציא את ישראל ממצרים. כי אם חי ה *אשר העלה את ישראל מארץ צפון ומכל הארצות אשר הדחתים שם*' ".

המהרל אומר שהדיון על האם הטובות בימות המשיח ישכיחו את הטובות ה*נלוות* של יציאת מצרים, כלומר הטובות בימות המשיח זה שעבוד מלכויות וקיבוץ גלויות

כל המטרה של הראיה שלך היא להוכיח שפסח נתקן על הכניסה לארץ. אין מפה ראיה.

מארץ מצרים הגיאוגרפית היא היציאה מחו"ל והכניסה לארץ ישראל המורחבת. כך שההקבלה לתשח היא יציאת מצרים ופחות מעבר הירדן לארץ כנען (למרות שיש גם להקביל לזה, שהרי מדינת ישראל הוקמה בעבר הירדן המערבי שאת חציו ירשנו ישר בתשח).

גם הגמרא אומרת שהשיר שנשיר ביום שנגאל מהגלות הוא כמו השיר ששרים בליל פסח

התורה עצמה ציוותה לזכור את יציאת מצרים.

ואז השאלה האמונית על שיתטך לפי חכמים - למה התורה ציוותה לזכור את היציאה הגיאוגרפית מחו"ל אחד לחו"ל שני (בתור הטובות הנלוות, בלי קשר לניסים), ולא את הכניסה לארץ?

כמו שלשיטתך מזכירים את הכניסה לארץ למרות שירושלים קדושה ממנה

טמא.  או היציאה מחו"ל לארץ ישראל השלימה? (אני מדבר מבחינת הטובות הנלוות).

האם נזכיר כל יום מדאוריתא בטובות הנלוות שיצאנו מגרמניה לפולין?

קודם כל, מצווה על הזכרת הכניסה לארץ לא יכלה להחליף מצוות הזכרת יציאת מצרים כי כשזו נקבעה, עוד לא נכנסו לארץ. חוץ מזה, את היציאה ממצרים יש עניין להזכיר, זה דבר שאפשר לשכוח. את הכניסה לארץ פחות. בנוסף, הטובות הנלוות ליציאת מצרים היו רק הימציאה ממצרים, אולי לא היה צריך להזכיר את זה, אלא שהיציאה כללה גם ניסים והוצאה מעבדות לחירות.

כמו שכבר כתבתי מקודם, אי אפשר להשוות בין מצרים לגרמניה.

שלדעת חכמים הזכרת יציאת מצרים בק"ש היא לא על מהות היציאה (שאם כן אז לא היתה מתבטלת לעתיד לבוא לדעת בן זומא), אלא רק על הטובות הנלוות, שם אין קשר לניסים שנעשו.

כמו שהתורה מצווה את עמלק מלך ובית המקדש, כך יכלה לצוות שכשנעבור את הירדן נזכור זאת כל ימי חיינו.

שה' הוציא אותנו מעבדות לחירות באמצעות ניסים וגילוי שכינה.

כך שהיה כאן מאורע אלוקי-לאומי שטבע בנו את האופי האולקי בזהות הלאומית שלנו

"או הנסה אלוקים לקחת לו גוי מקרב גוי, במסות באותות ובמופתים וביד חזקה טבזרוע נטויה ובמוראים גדולים ככל אשר עשה ה אלוקיך במצרים לעיניך" , "לא מרובכם מכל העמים חשק ה ו*ייבחר* בכם, כי מאהבת ה אתכם הוציא אתכם ב*יד חזקה*, ויפדך מבית עבדים".

אילו ה היה מוציאנו ללא ניסים, אז לא היתה כאן לקיחת ה את ישראל לעם, אלא כמו כל עם ש ה הוציא אותו בצורה טבעית מארץ מסויימת , ככתוב בעמוס "הלא את ישראל העלתי ממצרים, ואת פלשתים מכפתור ואת ארם מקיר"

הלקיחה לעם לא היתה עצם ההוצאה, היא אמנם היתה המהות שלה, אבת עיקר הלקיחה היה על ידי האמירה המפורשת של ד' בעניין.

אני משתמש בפורומים מהטלפון, נראה שהדיון יאלץ להיגמר/לעבור למקום אחר בקרוב, אני כבר בקושי יכול לקרוא את הטקסט

בעצם אולי זאת התשובה למה לא קבעו חג על כיבוש ירושלים בימי דוד - לא קובעים חגים דרבנן בבית ראשון.

אז מעניין , מה המהות של חגי דרבנן, שעניין חיבור ה לעם ישראל ממשיך גם אחרי גלות השכינה?

חג דרבנן לא שייך לקבוע בבית ראשון?

{{ירבעם}}

או שהשראת השכינה על החכמים נשארת גם כשאין נבואה

ברור שיש שכינה לחכמים, אבל ייתכן שכל מעלת בית ראשון זה הדאוריתא שלו, ולכן לא שייך חג דרבנן

(שם, כמו כאן, ההצדקה ההלכתית לקביעת יום היא אחרת - אבל בפועל זה התאריך)

גם אם היתה נעשית בדרך דיפלומטית ללא מלחמה.

גמרא מפורשת שעל יציאה מעבדות לחירות קובעים חג והלל.

כמובן שייתכן שסנהדרין היו מתקנים בחנוכה יום הודאה כמו פורים גם אם היתה רק הצלת התורה מכליון ללא עצמאות (נגיד המרד היה מצליח והגזירות מבוטלות, אבל היוונים היו ממשיכים לשלוט) 

ביום ירושלים נראה ששחרור ירודלים זה עצם החג, ואילו הצלה מממוות לחיים זה רק תירוץ הלכתי

הוא סמל לניצחון הגדול של מלחמת ששת הימים בהם הרחיב לנו ה' את גבולנו, פעם נוספת.

הוא מאוד דומה ליום העצמאות במובן הזה. ירושלים הייתה גם שיא הכוסף של הציבור הכללי באותם ימים,

וכמובן שהיא ליבה של ארץ ישראל ולכן קיבלה את הזכות לציין את מלוא משמעות המלחמה ההיא.

אין שום קשר לכיבוש ירושלים בימי דוד.

בלי ירושלים, אז היו קובעים חג?

ולמה על כיבוש סוריה בימינו לא?

ואת סוריה לא כבשנו, אלא מעט מזעיר מהקצה הדרומי שלה. והצהרנו שאנחנו לא מתכוונים להחזיק בזה לנצח, אלא רק כל עוד יש צורך בטחוני. ולא ממש הייתה שם הצלה, ואלמלא נפל אסד גם לא היינו בכלל נכנסים לשם. זה ממש מקרה של סיעתא דשמייא, אבל מקרה.

למה דהחשמונאים כבשו בשלבים את הארץ לא קבעו יום הלל על כל שלב ושלב?

לפי דבריך יום ירושלים היה צריך להיות כמו פורים, במתכונת של ניסו להרוג אותנו לא הצליחו בואו נאכל (ונשלח משלוחי מנות)

ומי שבדרשותיו מעצים רק את ירושלים זה בגלל שזו תוספת ייחודית של מלחמת ששת הימים. ההדגשה היא מטעמים דרשניים בלבד. וודאי שירושלים תקבל מקום אחר של אהבה.

כי חוץ מזה, אין שום היגיון בדברים שאתה מגיב בלהט הצדקני שלך

ברור ששחרור ירושלים לא נעשה סתם כך, וההצלה היא דבר גדול. אבל לא זה מהות היום.

מצד שני יש נקודת אמת בדבריך, מעניין שכל חגי דרבנן נעשו מתוך צרה, ואילו כיבוש ירושלים בימי דוד לא נעשה מתוך צרה.  מצד שני כל הדברים החשובים מאז גלות בבל נעשו מתוך צרה שקדמה להם (חוץ מהקמת המקדש בימי זרובבל) כי רק צרה מעודדת אותנו ליזום ולקחת סיכון כשאנו רדומים. לכן אין ראיה לכאן או לכאן.

אלא גם הדור קיבלוה בימי אחשורוש

לא כל חג זה "ניסו להרוג אותנו לא הצליחו יאללה נאכל" כדברי הבדיחה

זה סמל לעליית מלכות ישראל ומעבר מתקופת השופטים לתקופת בית ראשון, ומסתבר מזה שירושלים לא נכבשה עד אז ולא התחלקה לשבטים שאכן ישראל כבר בתקופת השופטים שנה ראו בה את מקום מושב המלך/השופטים האידאלי והקבוע

ועדיין השאלה על ימי דוד, דהרי בימי שלמה היה שלום ושלווה

אבל עדיין לא ידעו שהיא תהיה בירה נצחית. ולא על בית המקדש.

א. אם אני מבין נכון, הכוונה היא שבפורים זה נס של הגוף - הפיזי, ולא של הנשמה - הרוחנית. זה רעיון זה בסיסי שכמדומני מופיע בלבוש ו/או בט"ז.

ב. השאלה לא מובנת, אם כוונתך לשאול באופן כללי: מה שמחת הפורים תורמת תשאר השנה, זו באמת שאלה אינסופית שאפשר לשאול על כל דבר ומאידך בטח ניתן ליישב אותה בקלות.

אם כוונתך ספציפית על "עד דלא ידע", אז כמדומני שהרמ"א מסביר שהאדם לא יוכל לשקול אם יותר חשוב הנקמה בהמן או ההמלכה של מרדכי, כלומר שהנס בפורים (ולא רק) מורכב מנקמה ושכר בחדא מחתא, ולשיכור קשה לדעת אם יותר חשוב הדין ברשעים או שיותר חדוב השכר לצדיקים. קראתי שהרב אוירבך אמר שזה ההסבר הכי פשוט לדברי הגמ', וגם אני הקטן מסכים עם האמירה הזו

וזה כמובן תורם המון למחשבה על שכר ועונש.

ג. נדמה לי שההסבר בנגלה מספיק טוב. תקרא את הרמב"ן והר"ן במגילה דף א. מדפי הרי"ף.

א. בשבת וביום טוב, קדושת הגוף (והחומר) יושבת על קדושת הזמן. קדושת הגוף כזו היא "לא חוכמה" כי אתה בתוך זמן שמרים אותך למעלה ונותן לך תחושת בטחון שאתה מסובב בקודש (אותו דבר בסעודת מצווה או בסעודה במקום קדוש).

קדושת הגוף העצמית מצריכה שתהיה שם באמת בתפיסה ובתודעה שלך בלי עזרים. שבאמת תבין שיש לגוף קדושה ובאמת תהיה מחובר חזק לה' כדי להרגיש שזה קדוש ושאתה לא עובד על עצמך. באופן קצת אבסורדי, מי ששמה מחובר יותר מאחרים גם לה' וגם לגוף (בצורה נכונה).

זה כמו שלהגיע להיות נביא כשיש השראת שכינה זה לא הכי חוכמה, החוכמה זה להיות נביא שחצב את כל הדרך מלמטה עד שהגיע לנבואה (וזה לענ"ד ההסבר למה כבר הרבה שנים אין נבואה).

בימי פורים (עוד לפני שהוא היה חג) ובמה שקרה לפני כן, התגלתה הקדושה הזו (נכון שאז זה היה כתוצאה מדחיפה אלהית, אבל לומדים משם את העקרון).

כיום זה יום חג אז יש בו גם את קדושת הזמן, אבל זה הפוך משבת ויו"ט- בפורים קדושת הגוף הובילה לקדושת הזמן, הגוף כל כך קדוש עד שגם הזמן התקדש (ויש בו גם מימד של קדושת המקום- קשור קצת לשאלה ג- יש הבדל בין המקומות מתי חל החג).  

העיקר הוא ללמוד מפורים את היסוד לכל שאר השנה.

ב. כשתופסים שזה לא וורט אלא אמת- כל המבט על החיים משתנה (למי שרודף אחרי האמת ומחפש לחיות אמיתות ולא ריגושים).

מי שלדוג' מבין ש"בידו אפקיד רוחי בעת אישן ואעירה" (לא מבחינה פיזית שזה רק תהליכים פיזיולוגיים במוח, אלא נשמתית), כלומר שבכל לילה הנשמה שלו עולה למעלה, תופס את השינה והקימה אחרת.

או לשיר בשבת "דורשי ה' זרע אברהם אוהבו" ולתפוס שיש בכל אחד מאיתנו "אברהמיות" מוחשית, וזה לא רק וורט או משהו פסיכולוגי או חינוכי, אלא משהו שאכן קיים בתוכנו.

יציאת מצרים מוזכר יותר בתורה/נ"ך.

וסיפור יציאת מצרים לוקח יותר פסוקים מהמגילה.

בסוף אסתר זה סםר קצר.

גם על רות יש ספר שלם, בכל זאת היא לא חשובה יותר מדוד או שלמה או שמואל או משה או יהושע או יעקב שאין להם ספר שלם.

יש תופעה של "משלוח מנות תורני", שהביא לנו ספרים שלמים מדמויות כמעט לא צפויות, על מגילת אסתר.

לדוגמה, "מחיר יין" לרמ"א, ו"מנות הלוי" לר"ש אלקבץ.

זה מקסים בעיניי

אלא רק לשתות מים במקרה הפחות טוב.

שהוא הקדים בחודש

ראה שרשור מיקום מקביל והשווה:

https://forums.bhol.co.il/forums/topic.asp?cat_id=24&topic_id=873061&forum_id=1364

ככה יוצא שיש שלוש חומרות יחד..

חומרא בשיעור כזית, כדעת התוס'

חומרא שהתקטנו השיעורים

חומרא ללכת לפי משקל (זו לא בדיוק חומרא אבל לצורך העניין)

* עוד לא הייתי בחו"ל. לא יוצא מהארץ.

* לא שומע כלל שירים בספירת העומר ובשלושת השבועות.

* אוכל 2 כזית במוציא מצה.

* שנתיים צמתי צום בכורות כמו שכתוב בעולת ראיה. מזל שידעתי לעצור בזמן..😅

(אם אני לא טועה בכל הדוגמאות יש פוסקים שסבורים שזה עיקר הדין ויש פוסקים שסבורים שניתן פחות אז מניח שזה עונה להגדרה של להחמיר.. כמו שכתבו פה על שתיה לפני התפילה.. יש פוסקים שסבורים שזה הדין, ויש שהקלו יותר וממילא לשיטתם זה חומרא..).

ותענית בכורות זה לא חומרה שמביאה לידי קולא?
 

כי בסוף לא מתרכזים במגיד מרוב רעב

מזכירים את בני רב פפא, להראות שאפשר לגדל משפחה של עשרה תלמידי חכמים גדולים.
 

הרמ"א כתב בסוף תשובותיו, שרב פפא היה עשיר גדול ומחזיק תורה ובזכות שעשה לבניו סיומים ושמחה לגמר מסכת, זכה שכל עשרת בניו היו גדולים בתורה. הוא ממשיך ומוצא בהם רמזים לעשרת הדברות ולעשרה מאמרות.

תודה!

וממליץ גם על הספר של ליקוטים של תורות ברסלב על פורים

סתם, קראתי את הספר הזה הרבה פעמים ונהניתי ממנו בכל פעם מחדש. מחפשת ספר שהוא יותר בגדר ספר לימוד...

תודה!

וספר יונה, אז אשמח לשמוע את שם הרב שכתב.

באמת סדרה טובה.

אם יש עוד כאלה אז גם אשמח לשמוע עליהן.

שנה שעברה. מן הסתם אלו אותם עקרונות, אבל בדרך כלל בכל מהדורה חדשה יש יותר דיוקים..
 

יש גם שני שיעורים שהרב גיא אלאלוף העביר שנה שעברה

זה אמנם רק חוברת כזה

אבל אני מאוד אהבתי

כל שנה משתדלת תקרא לפני פורים