להגיד הלל על כל פרק ופרק
 

וברצינות: לתחושתי החגים סטייל מגילת תענית ופורים שני ויום העצמאות הם פונקציה של התרגשות. הם לא נובעים מאיזושהי סיבה אמונית מנותקת או מופשטת, אלא משמחה מתפרצת

(כן, אחר כך פוסקי ההלכה עומלים לוודא שזה גם עומד בגדרים המדויקים של אמירת הלל. אבל חייבים קודם רצון לחגוג)
 

כשחזרו לכותל אחרי 19 שנה אנשים בכו, בטח כשזה היה מעורב בפלאות של ששת הימים. כן, התודעה של גאולה שמתקדמת ודאי קשורה לזה, אבל מה שמשנה לדעתי זה שבפועל אנשים הרגישו צורך לחגוג. כנל בהכרזת העצמאות
 

האם כשדוד כבש את ירושלים אנשים התרגשו? אני לא חושב. אבל אם כן, אין לנו באמת אפשרות לדעת שלא חגגו את זה. אולי אפילו מזמור קכב נכתב בשביל זה...

יותר דומה ללא לומר תחנון היום.

ימי הלל והודאה זה ממש חג, כמו פורים וחנוכה (שחנוכה הגמרא עצמה שואלת במאי חנוכה מה חנוכה השתנתה מכל ימי מגילות תענית). ופורים עתיד לא להבטל לעולם.

אגב לא שמענו שבבית ראשון היו ימים כאלה על נצחונות, רק צומות אחר החורבן.

יום העצמאות זה ממש עומד בקריטריון - יציאה מעבדות לחירות, במובן מסויים חזק יותר מפורים.

אין כאן תירוץ דחוק שנובע משמחה ספונטנית.

גם יום ירושלים מרגיש שראוי לחגוג כי זו גאולה אחרונה ובניינה מן הסתם יהיה בניין עולם, לכן חוגגים על שמחה לארצך ב ה באייר, ששון לעירך ב כח, ומן הסתם יתקנו חג על צמיחת קרן לדוד עבדך וכו'.

אם תהיה שמחה ספונטנית אם לדוגמא ננצח את סוריה ונכבוש עד הפרת, לא נראה לי יתקנו חג על זה. בסוף לא היתה בימינו שמחה כה אדירה מלבד עצמאות וששת הימים, כך שאי אפשר להשוות לשום מאורע אחר בימינו.

אולי כיבוש אחר גלות יוצר שמחה יותר גדולה, ומעניין שכל חגי דרבנן באו דווקא אחרי הגלות ולא לפניה בבית ראשון, למרות שהאבן עזרא מפרש ש"ביום שמחתכם" זה על חגי דרבנן

כשמרגישים שכבר לא רלוונטי לחגוג משהו מפסיקים. אם מדינת ישראל תחרב ח"ו אז גם לא יחגגו את יום העצמאות...

יותר לחגוג:

מגילת תענית – ויקיפדיה 

שום דבר נוסף חוץ מזה, יום עבודה רגיל ללא דברים מיוחדים.

עצנאות ויום ירושלים דומים לימי הלל והודאה של חנוכה ופורים.

עובדה שחנוכה לא בטל, אם היו חגים בבית ראשון למה שייבטלו אחרי החורבן?

כמובן אולי היתה מגילת תענית לבית ראשון למרות שאין לזה רמז בכתובים, אבל בכל מקרה עדיין השאלה למה לא היה חג עם הלל על כיבוש בימי דוד (ולא רק שאסור להתענות).

אבל אולי זה מנהג עממי של חג חקלאי (כמו בציר או משהו) עם הודאה לה'.

אבל אין מה חהשוות לפורים וחנוכה שזכרם לא יסוף מזרעם

קצת מוזר לחגוג את כיבוש ירושלים בזמן שירושלים חרבה, לא?

פורים וחנוכה הם חגים של הצלה גשמית ורוחנית, לכן הם נשארו גם לאחר החורבן.

ומי אמר לך שלא אמרו הלל על הימים במגילת תענית?

כיום ירושלים בנויה משתי סיבות - גם כי העיר עצמה בנויה, וגם כי עיר חרבה שנשלטת על ידי ישראל נחשבת בנויה, ואילו עיר בנויה בארץ שנשלטת על ידי גויים נחשבת חרבה (שולחן ערוך מפורש לגבי קריעה על ערי יהודה בחורבנם)

אולי חגגו את כיבוש ירושלים בימי דוד, אבל החג התבטל כשיצאנו לגלות. והיום אנחנו חוגגים את הכיבוש החדש שלנו.

רק יום שאומרים הלל ולא אומרים תחנון.

חנוכה ופורים.

לא שמענו על יום הלל והודאה בתנך חוץ מפורים

אבל דומה.

לא שמענו אינה ראיה.

או שיהיה חג אחר על בניין בית המקדש.

בכל אופן לא ברור למה אתה חושב שלא תיקנו ימים כאלה בעבר, דברים שלא נצרכים לדורות לא נכתבים בתנ"ך.

ימים

נכון שהסיבה ההלכתית היא הצלה ממוות לחיים, אבל הסיבה האמונית היא בניין ירושלים (כלומר כיבושה על ידי ישראל)

גם בחנוכה ויום העצמאות זה היה ככה ועדיין אין בהם משלוחי מנות.

למה אתה מתכוון ב"סיבה אמונית"?

מכיוון שמהות יום העצמאות זה יציאה מעבדות לחירות (וכן זו הסיבה ההלכתית לאמירת הלל, כדברי הגמרא שקובעים חג והלל על יציאה מעבדות לחירות), ואילו היציאה ממוות לחיים זה רק נלווה כמשני, אז מהות יום העצמאות היא החירות, ולכן לא חוגגים בו משלוחי מנות וכו, אלא תפילה הקשורה לחירות "יאמרו גאולי ה אשר גאלם מייד צר ומארצות קיבצם" "זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל" , לכה דודי שמדבר על הגאולה, שיר המעלות בשוב ה את שיבת ציון, שופר הפטרת עוד היום בנוב וכו' ומן הסתם יתקנו מצווה הקשורה לחירות כשתהיה סנהדרין (אולי לאכול חמץ בהסבה?).

אין שום אזכור ליציאה ממוות לחיים (חוץ מהעל הניסים של רבני צוהר, וקושיא עליהם).

בחנוכה לא היתה הצלה מכליה גשמית, כי אנטיוכוס לא רצה להשמידינו רק להעביר אותנו על דתינו ושנהיה מתיוונים.

סיבה אמונית - עניינו של החג.  עניין יום ירושלים הוא בניין ושחרור ירושלים (עם הודאה נלווית על כיבוש יש"ע וסיני) , הסיבה של הצלה ממוות לחיים היא רק התירוץ ההלכתי שאנו יכולים לומר הלל בברכה, אבל אילו היתה סנהדרין מן הסתם היו מתקנים הלל רק על שחרור ירושלים, ולא היינו זקוקים לתירוץ ההלכתי הזה. עובדה ששם היום הוא יום ירושלים, ולא יום ההצלה, (וגם לא פורים שני, פורים דירושלים, פורים דששת ימים, פורים דנאצר, פורים דדיין וכו)

אתה יוצא מנקודת הנחה שעל שחרור ירושלים לבד היו מתקנים חג ואז שואל למה לא עשו את זה בכיבוש הראשון של ירושלים? אולי פשוט לא קובעים חג על שחרור ירושלים?

עניין יום ירושלים הוא הודאה על הניסים שהתרחשו במלחמת ששת הימים כשבראשם שחרור ירושלים.

בסוף יש ריקודגלים בירושלים, לא בקהיר (איפה שנגזרה הגזירה להשמיד להרוג ולאבד).

נכון שהלכתית אומרים הלל בגלל ההצלה, אבל זה רק בגלל שאין לנו סמכות לתקן הלל (בניגוד לשבועות שסנהדרין תיקנו בו הלל בלי קשר להצלה)

כך קבעה הרבנות הראשית את יום ירושלים בכ"ח באייר - סרוגים

ע"ש.

ודאי ששחרור ירושלים היתה נקודת השיא, אבל לא עליה נקבע החג. אין לך שום ראיה שצריך לקבוע חג על שחרור ירושלים ולכן לא שייך לשאול למה דוד לא עשה את זה.

אחרת זה היה הופך להיות יום שבאופיו הוא פשוט פורים שני

לא על של הוורטים.

לא, כמו שיום העצמאות הוא לא פורים שני. "פורים שני" זה רק כשזה לא שייך לכלל ישראל. כשהנס קורה לכל ישראל, זה כבר חג.

את מיצרי טירן אך לא מכין כוחות לפלישה לארץ, וכן חוסיין וסוריה. אבל בריטניה וצרפת היו לוחצות עלינו לכבוש את יוש וסיני, והיינו משחררים את ירושלים, לא היינו קובעים יום ירושלים על זה? (רק בלי הלל)

בסוף הצנחנים בכו בגלל הכותל, לא בגלל ההצלה ממוות לחיים (וכן הר הבית בידינו וכו)

כן, אבל אנחנו לא קובעים חג בכלל בכי של צנחנים.

(וכאמור - אני לא אומר שזה לא היה השיא של המלחמה, וודאי שהחג הוא גם על שחרור ירושלים, אלא שזה לא 'העניין' שלו)

בפסח יצאנו ממצרים למדבר סיני שזה ארץ ישראל השלימה (היה כאן בפורום בית מדרש שרשור על זה בפסח).

המעבר של הירדן לארץ כנען לא מצדיק חג, אבל כיבוש ירושלים אולי כן.

מצד שני אולי רק כיבוש ירושלים שבא אחרי חורבנה רק הוא מצדיק חג? (כמו שחוגגים על יציאה ממוות לחיים, אבל לא על זה שכל יום אנו חיים).

אבל העלית נקודה למחשבה

ועד כמה שידוע לי, זה לא נחשב לאזור נכבש בתקופה הזו.

פסח הוא חג היציאה ממצרים ולא ברור לי איך אפשר לחשוב לומר אחרת, זה כתוב כמעט בכל מקור שמדבר על פסח.

לא המעבר מהירדן לארץ, כיבוש הארץ.

ויצאנו מעבדות לחירות.

בלשון הרמבן ירטשת הארץ זה שנשב בה ללא שאומות העולם ישלטו.

אבל במדבר זה לא ממש ירושה כי זה לא מגורי קבע.

סוכות היתה מחוץ למצרים "ויאפו את הבמק אשר הוציאו ממצרים"

ומה הרבותא לצאת ממצרים לחו"ל אחר?

אלא שיצאנו ממצרים למדבר, ארץ ישראל השלימה, שזה כבר לא חו"ל אדמה טמאה, על אדמה טמאה אי אפשר לומר "כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא"

לארץ קצת טמאה? ואיך ארץ קצת טמאה נקראת "אדמת קודש הוא" כמו הר סיני?

זה בערך כמו שנעשה חג על שנדדנו מגרמניה לפולין.

אתה צודק שעיקר פסח זה היציאה לחירות באמצעות ניסים, אבל עיין מהרל תפארת ישראל פרק נב חצי שני שיש את מהות פסח ויש את הטובות הנלוות שבפסח. והתורה מדגישה שהטובות הנלוות זה גם הפדיה מבית עבדים וגם ההוצאה מארץ מצרים.

זה כמו שנעשה חג על היציאה מגרמניה לספינות שייקחו אותנו לארץ, אלא שכל עם ישראל יוצא ממחנות ההשמדה לספינות בבת אחת.

המהרל לא מזכיר את יציאת מצרים בחלק השני של הפרק. לא ראיתי את מה שאתה כותב גם בחלק הראשון שלו. גם אם זה כתוב שם, מה אתה מנסה לומר בזה?

הדגשתי את כל המקומות בהם המהרל מחלק בין מהות יציאת מצרים, שהיא זה שה' לקח אותנו לעם, לבין הטובות הנלוות (שמההשוואה לשעבוד מלכויות ויציאה מחו"ל בימות המשיח, משמע שעיקר הטובות ביציאת מצרים זה החירות והיציאה מחו"ל "לא יאמר חי ה אשר העלה את ישראל ממצרים, כי אם חי ה אשר הביא את ישראל מארץ צפון ומכל הארצות אשר הדחתים שם"

מכאן ניתן ללמוד מה הן הטובות הנלוות ביציאת מצרים: א. יציאה משעבוד מלכויות של פרעה ב.יציאה מארץ מצרים לארץ ישראל, כמו שכתוב בעקב "ה המוציאך מ*ארץ* מצרים, וה*פודך* מבית עבדים" הוצאה כנגד המעבר הגיאוגרםי לארץ ישראל, ופדיה כנגד היציאה משעבוד מלכויות. אם המעבר הוא סך הכל מארץ טמאה יותר לאחת פחות, למה מזכירים זאת? ואיך הר סיני נקרא אדמת קודש? (כתבתי על זה בהרחבה בשרשור כאן בפסח)

המרל לא כותב את זה, גם לא משהו קרוב. אפשר לפלפל בדבריו ולהוציא את זה, אבל הוא מתייחס כלהזמן ל"יציאה" ולא מזכיר פעם אחת את הכניסה, גם ה"אשר העלה וגו'" מתייחס גם להוצאה ולכן אין הוכחה משם. שתי הטובות שהמהרל מזכיר הן הוצאת ישראל מעבדות לחרות ולקיחתם לעם.

"המוציאך מארץ מצרים והפודך מבית עבדים" - לא "המוציאך מארץ מצרים והמביאך לארץ ישראל".

זה שפדייה היא משיעבוד אלו המילים שלך, לא הוכחה.

כי זה התחלת העם! זה בדיוק מה שהמהרל מסביר!

הושרתה עליו שכינה. זו שאלה גדולה והיא נשאלה בעבר, אני לא זוכר איפה בדיוק ראיתי את זה, אבל יש ראשונים ואחרונים שעונים עליה.

אז לא היו ארצות טמאות וארץ ישראל עוד לא נתקדשה ככה שבכל מקרה לא נעשה מעבר מארץ טמאה לארץ קדושה.

שזה לא הטובות הנלוות, אלא מהות יציאת מצרים. כאשר את מהות היציאה נזכור לנצח, ואילו את הטובות הנלוות נשכח מפני הטובות של ימות המשיח, שהן בימות המשיח: א.יציאה לחירות משעבוד מלכויות ב.יציאה מחו"ל לארץ ישראל בקיבוץ גלויות.

"המוציאך מארץ מצרים" - זו ההוצאה ממצרים, חו"ל, למדבר שהוא מקום נטרלי והוא כבר לא בכלל חו"ל אדמה טמאה אלא בארץ ישראל השלימה (לא ממש ארץ ישראל אבל כבר לא חו"ל).

"והפודך מבית עבדים" - זו העצמאות הפוליטית, שבה הפסקנו להיות משועבדים למלך מצרים.

ארץ ישראל לא התקדשה בקדושת מצוות, אבל כבר היתה קדושה, האי כבר נאמר לאברהם "לך אתננה ולזרעך".  חו"ל היא אדמה טמאה מאז שהאדמה התקללה בחטא האדם הראשון.

פדיה זה מילה נרדפת לגאולה "כי פדה ה את יעקב וגאלו מיד חזק ממנו" ובדרך כלל קשורה לעצמאות פוליטית ויציאה משעבוד מלכויות. (גם בגאולת הקדש "ואם לא יגאל ונמכר בערכך", בלשון חז"ל זה פדיון הקדש, כי כביכול מוציאים את ההקדש מחזקת המקדש ש"שלט" עליו). "הפודך מבית עבדים" הכוונה שהוציא אותנו משעבוד לעם והממלכה (בית) המצרית ששלטה עלינו בשעבוד (עבדים). 

הבטחת נתינת הארץ לא מקדשת אותה, בטח שלא את סיני.

איך בעצם זה שיציאת מצרים כללה פדייה מבית עבדים נכנס לדיון? הטענה המרכזית שלי היתה ש"המעלך מארץ מצרים" לא כולל כניסה לארץ אלא מתייחס רק להוצאה

בן זומא וחכמים במחלוקת שהביא אמרו, והם אמרו שזה א.יציאה משעבוד מלכויות ("שיהא שעבוד מחכויות עיקר ויציאת מצרים טפלה לו") ב.קיבוץ גלויות לארץ ישראל "אמר להם בן זומא לחכמים, וכי מזכירים יציאת מצרים לימות המשיח? והלא נאמר 'הנה ימים ולא יאמר חי ה אשר הוציא את ישראל ממצרים. כי אם חי ה *אשר העלה את ישראל מארץ צפון ומכל הארצות אשר הדחתים שם*' ".

המהרל אומר שהדיון על האם הטובות בימות המשיח ישכיחו את הטובות ה*נלוות* של יציאת מצרים, כלומר הטובות בימות המשיח זה שעבוד מלכויות וקיבוץ גלויות

כל המטרה של הראיה שלך היא להוכיח שפסח נתקן על הכניסה לארץ. אין מפה ראיה.

מארץ מצרים הגיאוגרפית היא היציאה מחו"ל והכניסה לארץ ישראל המורחבת. כך שההקבלה לתשח היא יציאת מצרים ופחות מעבר הירדן לארץ כנען (למרות שיש גם להקביל לזה, שהרי מדינת ישראל הוקמה בעבר הירדן המערבי שאת חציו ירשנו ישר בתשח).

גם הגמרא אומרת שהשיר שנשיר ביום שנגאל מהגלות הוא כמו השיר ששרים בליל פסח

התורה עצמה ציוותה לזכור את יציאת מצרים.

ואז השאלה האמונית על שיתטך לפי חכמים - למה התורה ציוותה לזכור את היציאה הגיאוגרפית מחו"ל אחד לחו"ל שני (בתור הטובות הנלוות, בלי קשר לניסים), ולא את הכניסה לארץ?

כמו שלשיטתך מזכירים את הכניסה לארץ למרות שירושלים קדושה ממנה

טמא.  או היציאה מחו"ל לארץ ישראל השלימה? (אני מדבר מבחינת הטובות הנלוות).

האם נזכיר כל יום מדאוריתא בטובות הנלוות שיצאנו מגרמניה לפולין?

קודם כל, מצווה על הזכרת הכניסה לארץ לא יכלה להחליף מצוות הזכרת יציאת מצרים כי כשזו נקבעה, עוד לא נכנסו לארץ. חוץ מזה, את היציאה ממצרים יש עניין להזכיר, זה דבר שאפשר לשכוח. את הכניסה לארץ פחות. בנוסף, הטובות הנלוות ליציאת מצרים היו רק הימציאה ממצרים, אולי לא היה צריך להזכיר את זה, אלא שהיציאה כללה גם ניסים והוצאה מעבדות לחירות.

כמו שכבר כתבתי מקודם, אי אפשר להשוות בין מצרים לגרמניה.

שלדעת חכמים הזכרת יציאת מצרים בק"ש היא לא על מהות היציאה (שאם כן אז לא היתה מתבטלת לעתיד לבוא לדעת בן זומא), אלא רק על הטובות הנלוות, שם אין קשר לניסים שנעשו.

כמו שהתורה מצווה את עמלק מלך ובית המקדש, כך יכלה לצוות שכשנעבור את הירדן נזכור זאת כל ימי חיינו.

שה' הוציא אותנו מעבדות לחירות באמצעות ניסים וגילוי שכינה.

כך שהיה כאן מאורע אלוקי-לאומי שטבע בנו את האופי האולקי בזהות הלאומית שלנו

"או הנסה אלוקים לקחת לו גוי מקרב גוי, במסות באותות ובמופתים וביד חזקה טבזרוע נטויה ובמוראים גדולים ככל אשר עשה ה אלוקיך במצרים לעיניך" , "לא מרובכם מכל העמים חשק ה ו*ייבחר* בכם, כי מאהבת ה אתכם הוציא אתכם ב*יד חזקה*, ויפדך מבית עבדים".

אילו ה היה מוציאנו ללא ניסים, אז לא היתה כאן לקיחת ה את ישראל לעם, אלא כמו כל עם ש ה הוציא אותו בצורה טבעית מארץ מסויימת , ככתוב בעמוס "הלא את ישראל העלתי ממצרים, ואת פלשתים מכפתור ואת ארם מקיר"

הלקיחה לעם לא היתה עצם ההוצאה, היא אמנם היתה המהות שלה, אבת עיקר הלקיחה היה על ידי האמירה המפורשת של ד' בעניין.

אני משתמש בפורומים מהטלפון, נראה שהדיון יאלץ להיגמר/לעבור למקום אחר בקרוב, אני כבר בקושי יכול לקרוא את הטקסט

בעצם אולי זאת התשובה למה לא קבעו חג על כיבוש ירושלים בימי דוד - לא קובעים חגים דרבנן בבית ראשון.

אז מעניין , מה המהות של חגי דרבנן, שעניין חיבור ה לעם ישראל ממשיך גם אחרי גלות השכינה?

חג דרבנן לא שייך לקבוע בבית ראשון?

{{ירבעם}}

או שהשראת השכינה על החכמים נשארת גם כשאין נבואה

ברור שיש שכינה לחכמים, אבל ייתכן שכל מעלת בית ראשון זה הדאוריתא שלו, ולכן לא שייך חג דרבנן

(שם, כמו כאן, ההצדקה ההלכתית לקביעת יום היא אחרת - אבל בפועל זה התאריך)

גם אם היתה נעשית בדרך דיפלומטית ללא מלחמה.

גמרא מפורשת שעל יציאה מעבדות לחירות קובעים חג והלל.

כמובן שייתכן שסנהדרין היו מתקנים בחנוכה יום הודאה כמו פורים גם אם היתה רק הצלת התורה מכליון ללא עצמאות (נגיד המרד היה מצליח והגזירות מבוטלות, אבל היוונים היו ממשיכים לשלוט) 

ביום ירושלים נראה ששחרור ירודלים זה עצם החג, ואילו הצלה מממוות לחיים זה רק תירוץ הלכתי

הוא סמל לניצחון הגדול של מלחמת ששת הימים בהם הרחיב לנו ה' את גבולנו, פעם נוספת.

הוא מאוד דומה ליום העצמאות במובן הזה. ירושלים הייתה גם שיא הכוסף של הציבור הכללי באותם ימים,

וכמובן שהיא ליבה של ארץ ישראל ולכן קיבלה את הזכות לציין את מלוא משמעות המלחמה ההיא.

אין שום קשר לכיבוש ירושלים בימי דוד.

בלי ירושלים, אז היו קובעים חג?

ולמה על כיבוש סוריה בימינו לא?

ואת סוריה לא כבשנו, אלא מעט מזעיר מהקצה הדרומי שלה. והצהרנו שאנחנו לא מתכוונים להחזיק בזה לנצח, אלא רק כל עוד יש צורך בטחוני. ולא ממש הייתה שם הצלה, ואלמלא נפל אסד גם לא היינו בכלל נכנסים לשם. זה ממש מקרה של סיעתא דשמייא, אבל מקרה.

למה דהחשמונאים כבשו בשלבים את הארץ לא קבעו יום הלל על כל שלב ושלב?

לפי דבריך יום ירושלים היה צריך להיות כמו פורים, במתכונת של ניסו להרוג אותנו לא הצליחו בואו נאכל (ונשלח משלוחי מנות)

ומי שבדרשותיו מעצים רק את ירושלים זה בגלל שזו תוספת ייחודית של מלחמת ששת הימים. ההדגשה היא מטעמים דרשניים בלבד. וודאי שירושלים תקבל מקום אחר של אהבה.

כי חוץ מזה, אין שום היגיון בדברים שאתה מגיב בלהט הצדקני שלך

ברור ששחרור ירושלים לא נעשה סתם כך, וההצלה היא דבר גדול. אבל לא זה מהות היום.

מצד שני יש נקודת אמת בדבריך, מעניין שכל חגי דרבנן נעשו מתוך צרה, ואילו כיבוש ירושלים בימי דוד לא נעשה מתוך צרה.  מצד שני כל הדברים החשובים מאז גלות בבל נעשו מתוך צרה שקדמה להם (חוץ מהקמת המקדש בימי זרובבל) כי רק צרה מעודדת אותנו ליזום ולקחת סיכון כשאנו רדומים. לכן אין ראיה לכאן או לכאן.

אלא גם הדור קיבלוה בימי אחשורוש

לא כל חג זה "ניסו להרוג אותנו לא הצליחו יאללה נאכל" כדברי הבדיחה

זה סמל לעליית מלכות ישראל ומעבר מתקופת השופטים לתקופת בית ראשון, ומסתבר מזה שירושלים לא נכבשה עד אז ולא התחלקה לשבטים שאכן ישראל כבר בתקופת השופטים שנה ראו בה את מקום מושב המלך/השופטים האידאלי והקבוע

ועדיין השאלה על ימי דוד, דהרי בימי שלמה היה שלום ושלווה

אבל עדיין לא ידעו שהיא תהיה בירה נצחית. ולא על בית המקדש.

גם עבדים ושפחות, לקט, שכחה ופאה, קורבנות, הבאת הביכורים

מצד שני - בתורה אין את השגרה שיש לנו היום: 3 תפילות ביום.  

הכל השתנה מאז ירדה התורה מהר סיני

האם קל בעניך לומר שכל עניני עבודה זרה שבתורה לא נכתבו אלא לדורם שהיה שטוף בע"ז אבל באלפיים השנים האחרונות שבטל יצר ע"ז הדברים אינם רלוונטים כלל? (אני חושב שאין לדמות בין תורת הקורבנות, עבדים ושפחות וכדומה ששייכים לזמנינו באופן תיאורטי ובין יצרא דע"ז שבטל כליל מן העולם)

מעבר לזה - גם אצלינו  יש "בחינת ע"ז" כיום. הן בסגידה לחומר, הן בסגידה לאידאולוגיות זרות לתורה, הן בתפיסה מעוותת של האלוקות

הוא המכנה משותף לכולם

במקור אני בטוח שהכל היה יותר פשוט, נהיר, קל וברור

המורכבות נובעת מטשטוש הגבולות בין מה שחובה מהתורה או מהמשנה, לבין חומרות שהפכו עם הזמן להלכות שלא היו במקור.

- הרבה מאוד חומרות שנקבעו כ-"גדרות" ששומרות על הזהות היהודית בגלות. כמו איסורי אכילת בישולי גויים, פת עכו"ם, יין נסך, ועוד.

- הלכות טהרת המשפחה נעשו מורכבות ומסובכות מאוד, לעומת המקור בתורה.  הפער כאן הוא עצום: חומרות רבי זירא, טומאה וטהרה של יולדת בתורה לעומת ההלכה כיום  

- חומרות בולטות נוספות: המתנה בין בשר וחלב, קטניות בפסח לאשכנזים, וכמובן חשמל.  

בעיית החשמל היא מורכבות שההלכה לא פתרה, אלא העמיסה עליה שלל איסורים שבכלל לא היו בתקופה הקדומה.  

יש אינספור הלכות שנוצרו מתוך מחשבה על מראית עין, צביון של האדם הדתי, מדרון חלקלק.  

והנקודה הכי כואבת - הבעיה הגדולה של חוסר יכולת של פוסקי הדור לבטל הלכות שנקבעו בזמנים אחרים למרות שהמציאות השתנתה לבלי הכר.   

הירושלמי אומר "אילו ניתנה התורה חתוכה לא היתה לרגל עמידה"

גם בהלכה, גם בתחומים אחרים, יש אינסוף דעות של רבנים והוגים. ועל דעת זה התורה ניתנה. במקום לסבך ולקרוע, המגוון הזה יכול לאפשר לכל אחד למצוא את המקום שלו. למצוא את הדרך שמתיישבת על הלב שלו, לשמוע ולקרוא רבנים ואנשים שהדברים שלהם טובים עבורו. אבל אחרים אומרים אחרת? "מה לי בזה, זה מעשה שלו, וזה מעשה שלי" 

בגדול אני חודב שיש שני דברים שמנחים את התפיסה שלי כיהודי דתי, שלא מאפשרים שום פתרון:

1. אני מאוד מסכים עם האמירה ש80% ממה שאנחנו עושים זה לא הדברים עצמם שהאלוהים בורא עולם ציווה או ביקש. המון זה חששות, גזרות, חומרות, ניפוחים במקומות שבכלל לא רלוונטים מבחינה הלכתית, או דברים שסתם מסבכים את האדם הדתי.

מצד שני, כדי לפתור את זה צריך גב מאוד חזק וקונצנזוס רציני כדי להכריע בשאלות מהותיות, מחד, וצריך לפתוח הרבה תיבות פנדורה ולשחוט הרבה פרות קדושות מאידך. כך שקשה לי להאמין שיהיה מצב של הכרעה כזו שהיא טובה - בעיקר מבחינה ציבורית.

2. יש שאלה מהותית שכל הסמן מנקרת אבל לעולם לא תיענה כראוי (לפחות לא על יגי אורתודוקסים פשוטים כמוני), והיא: מה קורה מאחורי הפרגוד, מה באמת באמת אלוהים הגדול חושב כשהוא רואה מה הולך כאן, ומה תכלס הוא היה רוצה שיקרה (וגם, האם הוא פועל שזה אכן יקרה)?

אז לשאלה הזו אני לא יודע לתת תשובה מלאה, אבל אני כן חושב שניתן להחליט שהשינויים הרבים שקורים בעולם, משנים גם את הציפייה מהאדם המאמין. אם בעת העתיקה, אדם מאמין היה צריך הרבה מאוד שעות ביום כדי לקיים יהדות מאוד מאוד רזה - שהיא עיקר הדרישה האלוקית, כיום היהדות הרזה הזו יכולה לקחת לכל אדם איזה שעה-שעתיים במקסימום. אבל כמונוטאיסט אני מאמין שהדת צריכה להקיף את חיי האדם, אז אולי באמת אנשים לא מקיימים את היהדות הרזה, הבסיסית הנכונה, אבל הם רוב היום עסוקים בדת וזה כן הרצון של האלוהים.

זה בגדול, מקווה שאני מובן...

מס. 12 בעיקרי האמונה:

אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ, וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּתְמַהְמֵהַּ, עִם כָּל זֶה אֲחַכֶּה לּו בְּכָל יום שֶׁיָּבוא.

על 2 אני לא מסכים איתך.

לפי הנתונים הידועים מהעולם העתיק, לפני שתיקנו להתפלל 3 תפילות ביום לאחר חורבן בית המקדש, כדי לייצר תחליף רוחני לעבודת המקדש שנפסקה, שגרת היום של האדם הרגיל היתה חקלאית או עבודה אחרת.

לכהנים והלויים היו מטלות קודש - וגם זה לא לכולם בו זמנית.  

המצווה הייתה פשוט "לעבוד את ה' בלבבכם". היו כאלו שהתפללו פעם ביום, והיו כאלו (כמו דוד המלך או דניאל) שבחרו להתפלל שלוש פעמים, אך זו הייתה בחירה אישית ולא חובה הלכתית.

הדת סובבה מאוד את האשם, והקהילה הייתה מאוד סביב הפולחן הדתי. ברור שעשו עוד הרבה דברים אבל החיים עצמם היו חיים דתיים.

תדמיין חקלאות שכוללת איסור כלאיים, חיוב שמיטה ותרומות ומעשרות וקורבנות. הרבה פעולות בחיי היומיום מחייבות או נותנות הזגמנות לקורבן. אנשים מאוד חיים את זה.

בעידן המודרני אתה יכול לשמור את כל המצוות הבסיסיות בלי כמעט לעשות כלום...

חביבים דברי סופרים יותר מיינה של תורה

2. צורת חשיבה כזו לא נכונה. אין לנו בכלל מושג להגדיר מה זה אומר "מאחורי הפרגוד" בלתי אפשרי להגדיר את ה' או מחשבותיו, כך שהשאלה "מה ה' חושב" לא מתחילה. הגישה היא איך הבורא מתגלה בתוך עם האלוקים, עמו ונחלתו. כלומר הוא מתגלה בתורה שהאומה קיבלה על עצמה לדורותיה - התורה שבעל פה עם ש"ס ופוסקים. או בניסוח פתח אליהו - מלכות פה,תורה שבעל פה קריה לה.

אני מדבר על הווה אמינא, מה הייתי אומר לולא כל מיני הנחות.

אתה מדבר על מסקנות לאחר ההתחבטויות הנפשיות וההסתכלות על המציאות

טובות, ותמיד זה נכשל אצלו.

מעשה בלהה נועד לקנאות לכבוד לאה, ובסוף קרה מה שקרה.

ניסה להציל את יוסף ולא הצליח.

מנסה לשכנע את יעקב אבל זה הצעה טפשית יחד עם אחריות וטוב לב.

ראובן מייצג את מידת החסד שבמלכות,  כמו החסד שהיא המידה הפותחת והבכורית,  שהיא נטיה טובה אך גולמית חסרת גבולות וצורה מוגמרת (בניגוד למידת הדין), כך תפקידו של ראובן בעם זה להיות הפותח, היוזם (בכורי אתה כוחי וראשית אוני, יתר שאת ויתר עז), אבל לא המנהיג. כי הוא לא יכול להנהיג כי הצעותיו טובות הלב לא מגובשות ולא אפקיביות. הוא מהיר ופזיז וחסר גבולות "פחז כמים" ולכן נשללה ממנו הבכורה "אל תותר", מה שהכי התבטא בחטא מעשה בלהה שם היה פזיז לקנאות לכבוד אימו.

בטומאה, לדורות זה מתגלם בדתן ואבירם שלא מסוגלים לקבל מרות וגבולות. קרח מערער על חוסר השיוויון, בעוד דתן ואבירם על עצם השלטון "כי תשתרר עלינו גם השתרר" הם הדמות של האנרכיסטים שלא מקבלים מרות וגבולות "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו" לפי חזל זה דתן ואבירם הניצים.

גם בשופטים שבט ראובן חי לעצמו ולא מגיע להזמנת דבורה להלחם בסיסרא, כי הוא לא מקבל מרות. והוא לא יושב רק בתחום גבולות נחלתו אלא מתפשט עם צאנו מתישהו עד נהר פרת (כנראה בתקופת שלמה) לפי דברי הימים 

האמת שזה היה כיוון החשיבה שלי. ש"בכור שוטה" הוא לא אדם רגיל - מונהג. אלא בכור, שכן מנסה ליזום ולהנהיג, אך לא מצליח להביא תוצאות טובות.

אני שייכתי את זה לפחדנות מסוימת שמתלווה לפעולות של ראובן. הוא רוצה להציל את יוסף אז מציע שיזרקו אותו לבור עם נחשים ועקרבים... ורוצה שיילכו להביא אוכל לחיי המשפחה ומציע להרוג את ילדיו...

הכל: כוונה טובה ותוצאה מסובכת, לפתור בעיה בבעיה אחרת. יתכן שזה גם מה שעשו בני ראובן כשבנו מזבח בעבר הירדן - הכוונה להיות בקדר, אבל הפרקטיקה היא של היפרדות - בדיוק הפוך מהמטרה.

(את הרעיון של פחדנות כבעיה במנהיגות, מציין הרב חיים שמואלביץ בשיחות מוסר שלו)

עכשיו ראיתי ב"סדר הדורות" התייחסות לביטוי "בכור שטן" (חכם, יצירתי), לעומת "בכור שוטה". אבל הדבר עוד צריך בירור.

בכל מקרה, כל הדברים שלי (ואולי גם שלך) לא מעוגנים בספרות. אז אם יש למישהי מקורות - זה ממש יהיה נחמד!

יוסף חשב שהוא הופרש מעם ישראל החוצה "נשני אלוקים את עמלי וכל בית אבי" בית אבי כולל יעקב עצמו. "הפרני אלוקים בארץ עניי" - זה המקום שלי כמצרי ולא כיהודי.

ואז יוצא שיוסף סבר שתפקידו זה לקדש את ה' דווקא בתוך הגויים ולא כחלק מעם ישראל ושה' הוציא אותו מכלל ישראל כמו ישמעאל ועשיו, ומינה אותו להיות שליט מצרים שימשיך קדושה למצרים והאומות. ולכן הוא מנתק קשר עם יעקב.

ורק כשיוסף פוגש את אחיו משתחווים לו ונזכר בחלומות, הוא משנה את דעתו ומבין שהוא יהודי ואז מתכנן את כל גביע בנימין כדי לתקן את הקרע בין האחים כנ"ל.

https://www.herzog.ac.il/vtc/tvunot/mega1_ybn.pdf

https://etzion.org.il/sites/default/files/2022-09/mega2_medan.pdf

לגבי הפירוש שיוסף רוצה לנקום/להעניש את האחים - לא ברור אז למה הוא שם את כספם באמתחותיהם ואחר כך אומר "שלום לכם אל תיראו" אקט של חיבה ולא עונש, שעוד יכול לעורר חשד אצל האחים שיוסף בכוונת תחילה משתיל להם כלי כסף כמו גביע בשקיהם.

הטיעון שיוסף חשד שמא אביו שלח אותו בכוונה כדי שימכרו אותו, נשמע קצת קונספרטיבי במחילה, ומזכיר לי את הטיעונים הקונספרטיבים על כך שצרציל וסטלין תכננו במכוון את מלחמת העולם השניה. הרי יעקב לפני שניה אהב אותו ונתן לו כתונת פסים! מה גם שאין סיבה שיוסף יחשוד שאף אחד לא חיפש אותו. בעולם העתיק ללא טלפון בלתי אפשרי לחפש עבד שנמכר לארץ אחרת.

גם אם יוסף הופרש מעם ישראל/האחים הופרשו לפי מחשבתו  האם זה מצדיק לצער את אביו ולא להודיע לו שהוא חי? או שמא גורל האומה חשוב ליוסף יותר מצער אביו והגעגועים אליו?

ואם לא, אז ממתי זה נודע, רק בברכות יעקב בסוף ימיו?

(כי "ולזרעך אחריך אתן את הארץ" יכול להתפרש כמו ההבטחה ליצחק "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל" שזה רק חלק מזרעו)

יוסף חשב שהוא הופרש מעם ישראל וגם חשב שבנימין הופרש מעם ישראל? (וצריך לזכור שהוא גם ידע שה' מינהו לשליט מצרים לא במקרה)

כנראה שבשני המקרים ה' גלגל שיהיה איזה הכרח שאנחנו לא מודעים אליו.

יתכן שיוסף חשש לשלוח שליח לאביו, כדי שזה לא יתפס כמרידה במלכות או משהו כזה (שהוא עדיין קשור לעבריות. אפשר למצוא רמז לזה במה שנאמר בסופו של דבר- וְהַקֹּ֣ל נִשְׁמַ֗ע בֵּ֤ית פַּרְעֹה֙ לֵאמֹ֔ר בָּ֖אוּ אֲחֵ֣י יוֹסֵ֑ף וַיִּיטַב֙ בְּעֵינֵ֣י פַרְעֹ֔ה וּבְעֵינֵ֖י עֲבָדָֽיו- משמע שהייתה הו"א שזה בעייתי).

אבל אז השאלה היא למה כשהאחים באו אל יוסף הוא לא סיפר להם מייד שהוא יוסף ואמר להם לבשר לאביו שהוא חי כשהם חוזרים.

נראה לומר ככה:

וַיִּזְכֹּ֣ר יוֹסֵ֔ף אֵ֚ת הַֽחֲלֹמ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר חָלַ֖ם לָהֶ֑ם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מְרַגְּלִ֣ים אַתֶּ֔ם לִרְא֛וֹת אֶת־עֶרְוַ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּאתֶֽם.

יוסף נזכר בזה אז (כי לא כתוב "ויוסף זכר"). לכן מסתבר שהגעת האחים הייתה שינוי כיוון בשביל יוסף, והוא הבין שהוא צריך להביא להתגשמות החלומות, כנביא שהוטלה עליו משימה (זו לא הייתה נבואה ממש, לכן יוסף ההיה יכול להתעלם מהחלומות עד הגעת האחים (ואולי לחשוב שהם רק היו הגורם לכך שהאחים ימכרוהו והוא יגיע למצרים)).

יוסף מבין שהתגשמות החלומות זה לא השתחוויה של כבוד, אלא של הסכמה- שהאחים יבינו את תפקידו וחשיבותו ושילכו בדרך שהוא מתווה. זה מסומל בערבותם בעבור בני רחל. ולכן הוא מתכנן את כל העניין עם בנימין. כמובן שלא שייך לספר ליעקב עד שהמשימה תושלם.

מה שנשאר להבין זה מה חשב יוסף עד שהאחים באו למצרים, ואולי זו גם תהיה סיבה נכונה יותר למה הוא לא הודיע ליעקב שהוא חי.

אם ניכנס ל"ראש" של יוסף, ונסתכל על דברים מתוך מבטו (האמוני, כפי שאנו נוכחים לדעת בפרשה זו ובפרשה הבאה)- ה' גלגל אותי למצרים וניתק אותי ממשפחתי, נמכרתי לעבד ואז ה' העלה אותי, ואז שוב הפיל אותי לבור תרתי משמע והעלה אותי משם למקום הכי גבוה שאפשר.

השתלשלות האירועים מראה שמי שפועל פה זה ה' ואסור לי לנסות שום דבר שהוא לא חלק מהתכנית שה' מתווה לי. אם אני מודיע לאבי שאני חי, זה יחבר שוב את המשפחה, וזה יגרור שינוי מהותי כלשהו, ולכן אסור לי לעשות זאת. אני עדיין מאמין בדרך של יעקב אבא, ואולי מה שיקרה בסוף זה שאני אתקן את מצרים (מבני חם ש"עבד עבדים יהיה לאחיו"), או לפחות אהיה הנשיא העברי המכובד של מצרים והתפקיד יעבור לבניי, בד בבד עם זה שאחיי וזרעם יבנו את שלטונם בארץ ישראל. בסופו של דבר נתחבר יחד ונשפיע על כל העולם (תפקידו של אברהם).

קשה על זה ממה שכתבת לגבי ברית בין הבתרים. אבל מי אמר שהם חשבו שזה יתקיים בדורם או בדורות הסמוכים אליהם ולא הרבה זמן אחרי?  (אגב, מה ההכרח לומר שהם בכלל ידעו על ברית בין הבתרים? אי אפשר לומר שאברהם לא גילה זאת לאף אחד?)  

"ויוסף ישית ידו על עניך" כלומר יעצום את עיניך כשתמות.

ויעקב ידע על כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם

בנ"י פרו ורבו מאוד עוד לפני פטירתו של יעקב:

וַיֵּ֧שֶׁב יִשְׂרָאֵ֛ל בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֑שֶׁן וַיֵּאָחֲז֣וּ בָ֔הּ וַיִּפְר֥וּ וַיִּרְבּ֖וּ מְאֹֽד׃ וַיְחִ֤י יַעֲקֹב֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם שְׁבַ֥ע עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה וַיְהִ֤י יְמֵֽי־יַעֲקֹב֙ שְׁנֵ֣י חַיָּ֔יו שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וְאַרְבָּעִ֥ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה׃

רשב"ם-  ישית ידו על עיניך: על ענייניך וצרכיך, ישתדל לעשותם, כדכתיב ישית ידו על שנינו.

הפירושים שאנחנו קוראים מבוססים בד"כ על מה שקרה בפועל, לא בטוח שככה יעקב הבין את הדברים בשעה שהם נאמרו לו.

בפשטות יעקב חשב- אנוכי ארד עמך מצרימה, ואנוכי אעלך גם עלה (בעודך חי), ויוסף ישית ידו על עיניך (כפירוש הרשב"ם דלעיל).

הוא אומר שהשבטים לא ידעו על הגלות (או לא ידעו שהיא מתחילה עכשיו). לפי"ז אפשר לומר שגם יוסף לא ידע.

ואנכי אעלך בתור גופה.

יוסף אומר פקוד יפקוד אלוקים אתכם והעליתם את עצמותי

ואנוכי אעלך בתוך גופה זה פירוש למפרע של הדברים. יתכן שיעקב חשב גם על הפירוש הזה כשהדברים נאמרו לו, אבל הוא לא חשב שזה הפירוש היחידי.

כי יוסף שמע את זה מיעקב לפני פטירתו

כלומר תהפוך לגוי גדול, ואתה (כלומר הגוי הגדול) תעלה ממצרים.

חוץ מזה שאדם צריך לעשות את ההשתדלות שלו ולהשביע את יוסף, גם אם ה' הבטיח

אבל מה שבאתי להוכיח מדבריהם זה שההסבר שלי (שיעקב הבין בהתחלה שהוא עצמו יעלה חזרה) לא מופקע ובלתי מתקבל בגלל החידוש שבו.

הפך לגוי גדול הוא מנוע מלצאת ממצרים כאדם חי.

ואם תאמר שב17 שנה הם כבר הפכו לאלפי איש (מה שלא סביר, וזה עדיין לא "גוי גדול"). אז אולי יעקב חשש שהכנענים כבר לא יסכימו לקבל אלפי איש בארץ כנען, בעוד שפרעה נתן להם מקום. מה גם שהיה להם מקום מרעה משובח, בעוד שבכנען ייתכן שאין מקום למקנה כל כך גדול שכבר גדל מאז שהם התיישבו

שבסופם הוא כבר יהיה גוי גדול (או לפחות עם בסיס איתן להפוך לכזה אחרי לא הרבה זמן) שיכול לחזור.

כשהוא הגיע לגיל 147 והרגיש שהוא עומד למות, הוא הבין למפרע אחרת את דברי ה' אליו.

היא שמבחינת יוסף, יעקב היה שותף במכירה, הוא זה ששלח אותו לאחים.

לבבי השאלה השניה, הפשט הוא שהוא רצה לראות אם האחים חזרו בתשובה

פרק זמנים - פניני הלכה

@סיעתא דשמייא1, אני חושב שזה לא עניין של מגזר, למרות שהחבדניקים אולי התחילו עם זה

יש שמקשרים את אופי ההדלקה למשפחה ולביתיות. עם המדרש על הגזירה של היוונים שגרמה לעקירת דלתות הבית וכו

כשהייתי קטן שמעתי גם דבר תורה חמוד, שהדרך שלנו להאיר את המרחב בקודש היא לא ביציאה לכיכר העיר, אלא שאני מאיר אור קטן אצלי ואז גם ההוא ממול מאיר אצלו וכן הלאה

(כלומר, אלו טיעונים רעיוניים שיכולים להעניק משמעות לגישה ההלכתית שלא אוהבת הדלקה בברכה שלא בבית או בבית הכנסת)

לפרוק בארמית זה לפדות. לפדות זה לגאול.

גאולה בתנך זה גם הצלה מצרה, וגם הוצאת דבר משעבודו (גאולה משעבוד מלכויות, גאולת שדה, גאולת עבד). גאולה קלאסית בדברי חז"ל זה יציאה משעבוד מלכויות. עם זאת ברכת גאולה ב18 עוסקת בגאולה מצרה, ויציאה משעבוד מלכויות זה בתקע בשופר גדול לחרותינו. כך שלא ברור מתי פורקן משמש כהצלה מצרה ומתי כיציאה משעבוד מלכויות.

אם באמת פורקן כהיום הזה בעל הניסים זה גאולה מצרה. אז השאלה האם איפשהו בעל הניסים של חנוכה מוזכרת עצמאות פוליטית או רמז שחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה עד החורבן? (בדברי חז"ל זה מפורש, שהרי חזל אומרים שהלל אומרים רק עם הנס קרה כשלא היינו משועבדים לאומות, שנאמר הללויה הללו עבדי ה', ולכן בפורים לא אומרים הלל ש"אכתי עבדי אחשוורוש אנן".

ובפסיקתא רבתי דחנוכה (פרשה ב'): משאין אומרין הלל אלא על מפלתה של מלכות... הללו עבדי ה' ולא עבדי אנטיוכוס" ).

השאלה אם "מסרת גיבורים ביש חלשים וכו' זה אזכור ליציאה משעבוד מלכויות. שהרי אם מלכות יוון נמסרה ביד ישראל, משמע יצאנו משעבודה, אחרת לא שייך לומר "מסרת משעבד ביד משועבד".

כמובן זה לא הסיבה העיקרית לחנוכה, אלא הסיבה העיקרית היא שניצלה התורה מכליון, כדברי על הניסים "כשעמדה מלכות יוון על עמך ישראל להשמידם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם" כמו נוסח פורים "כשעמד המן הרשע ביקש להשמיד את כל היהודים ואתה ברחמיך הפרת את עצתו"

וְיִפרוֹק יָת זְבִינֵי דַאֲחוּהִי.

גאולה פה זה הוצאת השדה משעבוד זר (שלא של המשפחה).

אבל כמובן אתה צודק וגאולה עצמה יכולה להיות הצלה מצרה גם, כמו "קרבה אל נפשי גאלה" בתהילים ודגמאות רבות, וברכת גאולה ב18).

אבל למשל "אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים...ברוך גאל ישראל" בברכת גאולה בפסח, זה יציאה מעבדות לחירות (משעבוד מלכויות לעצמאות)

על הניסים של חנוכה "ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה".

אגב "בזמן הזה" הכוונה - בתאריך הזה, כלומר על הניסים שעשית לנו בימים(בשנים) ההם לפני אלפיים מאתיים שנה, בזמן הזה בתאריך הזה של כה בכסלו. "שעשית *לאבותינו* בימים ההם בזמן הזה" - אבותינו לא חיים בהווה.

"בימים ההם (ו)בזמן הזה" במובן של בעבר ובהווה, זה דרשה על המשפט. וזה אחד המקרים שמרוב פרסום הדרשה, נשכח הפשט הפשוט של המשפט...

כמובן הדרש גנוז בפשט, כי הרי הימים ההם (השנים ההם) כבר לא יחזרו, אבל "הזמן הזה" כלומר התאריך הזה, חוזר כל שנה ושנה, ומביא את התנוצצות העבר כל שנה מחדש בהווה באותו תאריך, ובמילא זה גם רלוונטי להווה. אבל צריך להבדיל בין פשט מובן של ברכה לבין דרש.

למרות שבדקתי עכשיו וזה לא לגמרי כך, הנה נגיד דברי הרב מרדכי אליהו:

"מאי מברך? שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה".
ומדקדקים בלשון הברכה שאין לומר "ובזמן הזה" בו"ו עיין כה"ח
תרע"ו ס"ק ה' ומש"ב ס"ק א' אולם עיין בשלמי חגיגה הלכות
חנוכה שהביא משם הלבוש שיש לאמר "ובזמן" והפירוש עשה
לאבותינו אז ובזמן הזה עושה עמנו נסים ונפלאות גלויים ונסתרים.
אבל כאמור אומרים בזמן והכוונה נסים לאבותינו בתקופה הזאת".

ועוד ממקור אחר:

בימים ההם בזמן הזה, ולא ובזמן הזה בתוספת וא"ו. דהנה הט"ז סק"ג הביא מה שכתב הלבוש שי"ל ובזמן הזה כדי לכלול כל הניסים שעשה לאבותינו ולפרוט אותו הנס דעכשיו מעין המאורע, שבכל יום עושה לנו ניסים גלוים ונסתרים כמו שעשה לאבותינו ג"כ גלוים ונסתרים ע"כ. וכתב ע"ז הט"ז ולא נראה לי כן, דא"כ קשה ל"ל לומר בימים ההם, ודאי היה בימים ההם, ובשלמא להנוסחא בלא אות וא"ו הוכרח לומר כן, דאל"כ הוה המשמעות שבזמן הזה שאנו קיימים בו נעשה נס לאבותינו, ע"כ צ"ל בימים ההם בזמן הזה, כאלו אומר בימים ההם בכ"ה לחודש. וכו' ע"ש. (ואכן כך הוא הנוסח והפירושגם בברכת שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה.)"

שהפיקניק הציל את העולם?

ממש לא נראה לי שזה היה עניין הפיקניק בדווקא

היה עניין אלוקי שיעקב ירד למצרים.

הם נענשו על זה שמכרו את יוסף

והיה את 10 הרוגי מלכות כעונש שעם ישראל קיבל

על מכירת יוסף.

לא שההשגחה סידרה שיאכלו לחם כדי שימכרוהו לישמעאלים כדי שיוסף יכלכל את האחים ואת כל העולם ברעב?

ייתכן גם בעומק שהאחים זרקו את יוסף כפשע אידאליסטי, כי חשבו שהתנשאותו תזיק למשפחה ולעם ישראל המתפתח "ביקשו עליו נכלי דתות להמיתו". ואז בעצם בתוך העבירה יש נקודת אמת. אולי האכילת לחם זה כמו שהרמבם אומר שכשרשע גדול מת אז משפחתו צריכה ללבוש לבן ולעשות חגיגה, והאחים סברו בחטאם שיוסף רשע ומזיק לאומה

'בא וראה חבתן של ישראל, שעבירותיהן מביאין לידי מעלות גדולות. אם עבירותיהן כך, זכיותיהן על אחת כמה וכמה... ישיבה אחת שישבו השבטים בעצה אחת למכור את יוסף, כלכלה את העולם שבע שנים בשני רעבון. אם עבירותיהן כלכלה והעמיד את העולם, זכיותיהן על אחת כמה וכמה'

יוסף..

לענ"ד כוונת המדרש היא שהתכנית של ה' לעמ"י ותפקידו הם הבסיס לקיום עולם, ולכן בין כך ובין כך הם מביאים לקיום העולם.

אסור להקשיב להם