אני כבר נשואה ודי מבינה שזה אבוד

זה תמיד ליד. לא מדויק. לא מספיק עמוק. לא רגיש.

עשיתי הרבה עבודה עם עצמי בשנים האחרונות, דיברנו הרבה, יש שיפור אבל נראה שהוא לא באמת מצליח להבין אותי

כנ"ל. לא יודע אם זה אבוד, אבל מה שיש לגמרי לא עונה למה שהלב שלי רוצה. יש שיפור עצום אבל גם רגעי שבירה גדולים מדי

לא יודעת, בראש שלי עוברות מדי פעם מחשבות שכשהילדים יגדלו, אלך ואשאיר אותו מאחוריי. לא רואה את עצמי חיה כל החיים ככה

(לא באה לתת רעיונות לאף אחד, כן? רק משתפת כי כואב לחיות ככה)

להיות בן זוג רגיש עם רצונות ועוצמות זה קשוחחחח ממש.

כן, העוצמות והכאב

הרצונות שלי לא בשמיים ביחס לרגישות כמו שהוא מנותק מהם. אבל העוצמות של החוויה השלילית מפרקות אותי. והתגובה שלו לחשיפה של הכאב גם כן.

איך יצא שדווקא אני מכל הנשים בעולם נפלתי על הגבר שהכי לא מתאים לחוויה הרגשית שלי? ועוד בחרתי בו במודע

זה משגע אותי.מה חשבתי לעצמי כאילו

ויש בו המון דברים טובים. אבל המהות עבורי ככ חסרה

או קורה לך גם עם אמא? אבא? אחיות? 

חברות?

אחותי למשל מסוגלת לקבל אותי כרגישה. אבא שלי גם. אמא שלי לאאאאא

איתו היא אחרת מאמא או חברה

חברות אפשר לעצור, גם מול אמא לא צריך להיות ככ חשופה.

זה רק איתו כי רק בין גבר לאישה יש מערכת יחסים כזו עדינה עם ככ הרבה מורכבויות

היה לי דייט שהיה ממש מה שאת חולמת. אבל זה הציף אותי כל כך חזק שלא הצלחתי להיות שם מרוב הצפה בגוף.

אחר כך היה קשר יותר רגוע מה שאת מתארת, והנה אני כאן.

אותי.

היה טוב והיה גם רע. אבל ההכלה הייתה שם לגמרי.

היום אני לא צריכה שיכילו אותי כמו שישימו לב למה שחשוב לי.  שאם אני מציפה צורך רגשי, שיהיה חשוב לצד השני להיענות לו. שיהיה רגיש, גם אם הוא לא מצליח לתת מענה, להגיד לפחות שיש רצון. להתנצל אם נפגעתי. לנסות לפייס ולהחזיר אמון.לשים דברים על השולחן.

איתו זה נעצר במקום שהכי חשוב ומהותי לי היום ואני מקבלת כתף קרה. וזה מציף מאוד. והנסיונות כל הזמן לתת אמון ולסמוך שהוא לא ישבור לי את הלב שנכשלים ואז חומה וריקנות.

כי כשאני מוצפת כבר לא באלי להיות פוליטיקלי קורקט אז אני פשוט יורה

כי נפגעתי לפני יומיים וחיכיתי שיבוא לדבר

ובמקום להתנצל קיבלתי - "עשית לי תחושה לא נעימה" והתעלמות כאילו זה לא קרה. אז התפוצצתי. ובמקום שיקשיב למה שיש ללב שלי לזעוק, קיבלתי תגובה גועלית שאני אפילו לא רוצה לכתוב או לחזור עליה

וכן, גם את זה הוא יודע. שכשאני כאובה מאוד, אני רוצה שיקשיב למהות (ולמדתי לדבר הרבה יותר ברור עם השנים.עכשיו כבר לא יכלתי) . אבל הוא נחסם ונהיה מגעיל

אבל תכלס, זה לא באמת משנה,כי הוא אף פעם לא היה איתי שם, ברגש שלי. אחרת לא הייתי נפגעת לכתחילה

אוי, חיבוק לאישה כאובה.

תדעי שקראתי

אבל אין לי כח להתחשב כל הזמן כשאני מרגישה מחוקה בעצמי

וכמו שאני מכירה את עצמנו, זה פשוט יישאר ככה.

מגעיל

בודד

לא פתור

זה בדרכ באמת נראה אחרת

הייתה פה נגיעה בעצב חשוף שהוציאה אותי מאיזון לגמרי

חיבוק.

בעזרת ה'.

אני חושבת שכולנו ממש איתך, אני ממש איתך בתפילה לזכות לזה גם.

ושגם את תזכי לזה בתוך הנישואים שלך.

נשמע לי שיש לך כמיהה למה שכל נשמה כמהה לו, לקשר תמידי, לאחדות, לחיבור נצחי

וממה שנראה לי... רק הקב"ה יכול לתת אהבה כזו

יש אשה אחת חכמה ממש שהתייעצתי איתה פעם, והיא אמרה לי שאחד הדברים שאופייניים לאנשים רגישים זה שהם כמעט תמיד מרגישים בדידות. ואמרתי לה שחשבתי שאחרי שמתחתנים זה נהיה אחרת, והיא אמרה לי :

"תחושת בדידות לא קשורה באמת למציאות... יודעת?!"

"הדבר היחיד שריפא אצלי את תחושת הבדידות היה התבודדויות."

לגמרי מאמינה לה...

אבל הקשר בין אישה לבעלה כן משול כקשר בין האדם לבין השם. יש חוויה של ביחד גם בזוגיות. יש מציאות של זוגות שמבינים אחד את השנייה בהקשר ה*זוגי*

אני לא משלימה עם זה שזוגיות לא טובה זו חוויה אישית של בדידות. זוגיות לא טובה וחוויה של בדידות בתוכה כפועל יוצא מזה (אצל אישה לפחות), היא חוויה של חוסר קשב ורגישות.

אמנם אני עוד לא נשואה, אבל כן, המטרה של נישואין היא התאחדות. 

אם הזוגיות לא מתנהלת כשורה צריך לטפל במה שצריך לטפל. אבל לפעמים יש חוויה של בדידות בלי קשר לטיב הזוגיות. כלומר לא כל תחושת בדידות אפשר להשליך על זה.

אני מאמינה שזה קשה מאד שיש אי הבנה וכבר יש "צלקות" אחד מהשני בקשר, אבל אני חושבת שיש איזו נקודה שלפני שמטפלים צריך להיות שלמים עם עצמנו. כלומר לעשות איזשהו תהליך שמבין את עצמנו ואת תחושת האכזבה מהציפיות שנכזבו, אבל גם קם ולוקח אחריות... בלי האשמה ותלות. כי ממה ששמעתי, לפני הבנה ואהבה, הדבר הכי קריטי להצלחת זוגיות הוא כבוד הדדי. כמובן שקל לדבר וזו עבודה ליישם... ואולי כדאי לנסות להיעזר בטיפול זוגי או אישי.

למדתי פעם בקורס פסיכולוגיה שזה טבעי בזוגיות, שבהתחלה יש התמזגות מוחלטת והגבולות בין צרכים של אחד לשני מטשטשים, ואז מגיעה ההתפקחות כביכול והמריבות, וזוג שצולח אותן בעצם לומד דפוס חדש של זוגיות שבה יש מקום גם לביחד וגם לכל אחד לחוד.

הבאתי לך הרחבה על זה אם יעניין אותך-

שלבי התפתחות בזוגיות

באופן כללי, ניתן לתאר את התפתחות הזוגיות במספר שלבים עיקריים:

1. שלב ההתמזגות / התאהבות ("ירח דבש")

זהו השלב הראשוני, המאופיין באופוריה, אידיאליזציה ותחושת אחדות עמוקה. בשלב זה:

• התמקדות ב"אנחנו": בני הזוג חווים תחושה חזקה של חיבור ודמיון. הם נוטים להתמקד במה שמשותף להם ולטשטש הבדלים.
• הקרנה חיובית: כל אחד מבני הזוג מקרין על השני את תכונותיו האידיאליות, ולעתים קרובות רואה רק את הטוב והחיובי בבן הזוג. הפגמים נתפסים כחמודים או מועלמים.
• התמזגות והשלמה: יש תחושה של השלמה הדדית, כאילו כל אחד מצא את החצי השני שלו. לעיתים קרובות ישנה נטייה לוותר על צרכים אישיים לטובת ה"ביחד".
• הורמונים ועוצמה רגשית: שלב זה מלווה בעלייה משמעותית של הורמונים כמו אוקסיטוצין ודופמין, שתורמים לתחושת האושר, ההיקשרות והמשיכה העזה.

שלב זה הוא טבעי וחיוני לבניית בסיס של קרבה וחיבה, אך הוא אינו יכול להימשך לנצח. המציאות והאינדיבידואליות מתחילות לצוץ בהדרגה.

2. שלב ההתפכחות / התארגנות מחדש (הופעת הקונפליקטים)

ככל שהקשר מעמיק ומתקדם, בני הזוג מתחילים להכיר זה את זה באופן מציאותי יותר. זהו השלב שבו ההבדלים האישיים, הפגמים והצרכים הנפרדים מתחילים לבלוט, ומופיעים לראשונה קונפליקטים.

• התנגשות בין אינדיבידואליות לזוגיות: ההתמזגות הראשונית מתנגשת עם הצורך של כל אחד לשמר את עצמו כפרט נפרד. הדפוסים האישיים, ההרגלים השונים והציפיות הלא מותאמות מתחילים להתנגש.
• הופעת מאבקי כוח: בני הזוג מתחילים להיאבק על מקומם, על הצרכים שלהם ועל השליטה בתחומים שונים בקשר. זה יכול לבוא לידי ביטוי במחלוקות על כסף, ילדים, מטלות הבית, זמן פנוי ועוד.
• תסכול ואכזבה: ישנה תחושה של אכזבה מכך שהבן זוג אינו מושלם כפי שנדמה היה בהתחלה, ושהקשר אינו תמיד קל וזורם.
• "החזרת הציוד": בשלב זה, בני הזוג מתחילים "להחזיר" זה לזה את ההקרנות החיוביות ששמו עליהם, מה שעלול להוביל לתחושת ריחוק או עוינות.

שלב זה הוא קריטי. זוגות רבים נתקעים בו, או שאינם מצליחים לצלוח אותו ונפרדים. המטרה היא לא להימנע מקונפליקטים, אלא ללמוד כיצד לנהל אותם באופן בונה.

3. שלב הדיפרנציאציה / האינטגרציה (צמיחה וקבלה)

זהו השלב הבא, שבו זוגות מצליחים לנווט את הקונפליקטים ולמצוא דרך לשלב את האינדיבידואליות עם הזוגיות. זה דורש עבודה מודעת והתפתחות אישית וזוגית.

• קבלה של השונות: בני הזוג לומדים לקבל ולהכיל את ההבדלים והפגמים זה של זה, במקום לנסות לשנות אותם. ההבנה היא שכל אחד הוא אדם נפרד עם צרכים, רצונות ודפוסים משלו.
• ניהול קונפליקטים בונה: במקום שהמריבות יובילו להתרחקות או פירוק, לומדים לנהל אותן בצורה שמקרבת, דרך הקשבה, אמפתיה, פשרה ופתרון בעיות. זהו שלב של "הסכמה לא להסכים" בנושאים מסוימים, תוך כבוד הדדי.
• בניית מערכת יחסים מציאותית: הקשר הופך להיות מבוסס על אהבה בוגרת ומציאותית, שאינה תלויה באידיאליזציה. יש הכרה הדדית בכוחות ובחולשות, ובחירה מודעת להישאר יחד למרות הקשיים.
• איזון בין "אני" ל"אנחנו": בני הזוג מוצאים דרך לשלב את הצורך באוטונומיה ומרחב אישי עם הצורך בקרבה ואינטימיות זוגית. כל אחד יכול להיות נאמן לעצמו, ובו בזמן להיות מחויב לקשר.
• התפתחות אישית בתוך הזוגיות: הזוגיות הופכת לפלטפורמה לצמיחה אישית. הקשיים והאתגרים בתוך הקשר מאפשרים לכל אחד ללמוד על עצמו, על דפוסי התנהגות ולשפר את יכולות התקשורת וההתמודדות שלו.

מה קורה אם לא עוברים את השלב השלישי?

זוגות רבים מתקשים לעבור את שלב המאבקים וההתפכחות. הם עלולים להיתקע ב:

• מריבות כרוניות: הקשר הופך לזירת קרב מתמדת, שבה כל צד מנסה "לנצח" או להוכיח את צדקתו.
• ריחוק רגשי: בני הזוג מתרחקים זה מזה רגשית, מפתחים ציניות או אדישות, ונמנעים מקונפליקטים באמצעות התכנסות פנימה.
• שחיקה ודיכוי: תחושת התסכול והאכזבה גוברת, והקשר הופך למעמסה במקום למקור תמיכה ואושר.
• פרידה: במקרים רבים, חוסר יכולת להתמודד עם הקונפליקטים ולעבור לשלב הדיפרנציאציה מוביל לפירוק הזוגיות.

תפקיד הטיפול הזוגי

טיפול זוגי יכול לסייע לזוגות לנווט את השלבים הללו, ובמיוחד את שלב הקונפליקטים והדיפרנציאציה. פסיכולוג או מטפל זוגי יכול:

• לספק כלים לתקשורת אפקטיבית: ללמד את בני הזוג להקשיב זה לזה, לבטא צרכים ורגשות באופן ברור ולא שיפוטי.
• לזהות דפוסים לא בריאים: לעזור לזוג לזהות דפוסי התנהגות חוזרים שגורמים למריבות או לריחוק (לדוגמה, ביקורת, התגוננות, בוז, התחמקות).
• לעודד אמפתיה והבנה: לסייע לבני הזוג לראות את הדברים מנקודת מבטו של השני ולפתח חמלה.
• לבנות מחדש אמון ואינטימיות: לסייע בריפוי פצעים ובבניית בסיס איתן של קבלה והערכה הדדית.
• לתמוך בבניית "אנחנו" חדש: לעזור לזוג להגדיר מחדש את הזוגיות שלהם כך שתכלול ותכבד את האינדיבידואליות של כל אחד מהם.

לסיכום, המסע הזוגי הוא תהליך דינמי של צמיחה, שמחייב התמודדות עם שינויים ואתגרים. השלב השלישי, שלב הדיפרנציאציה והאינטגרציה, הוא זה שבו הזוגיות הופכת לבשלה, עמוקה ומבוססת על אהבה שרואה את האדם השני במלוא מורכבותו.

"על הנייר" כביכול

מלבד חווית הבדידות שמשליכה. אין לי חווית בדידות. אני לא תלויה בו רגשית. יש לי חיים עשירים ומלאים גם בלעדיו

אבל כשנכנסים לדקויות הרגישות מאוד, יש ציפייה של מתן מענה לצורך רגשי בתוך הזוגיות. בדברים שקשורים לזוגיות (ולא יכולה לפרט מעבר)

החיים לא זורמים בקצב של הג'יפיטי.

אפשר שיעברו השלבים המדוברים,  ברובם, ועדיין יהיו דברים לא פתורים שמפריעים  או שיהיו רגרסיות בשלבים שפותחות פצעי עבר ואז

מבינים שהעבודה נעשתה בחלקה.

וזה מורכב בזוגיות ארוכת שנים

אין זוגיות שאין בה משקעים לדעתי

השאלה היא מה היחס והמשקל שבן הזוג נותן לקושי שהוא מציף אצל זולתו. כשמרגישים זלזול, הרצון לעבוד ולטפל נדחקים החוצה ובא לך רק לברוח

צודקת, זה מובן.

מאחלת לך הרבה כוחות ובהירות דרך והרבה אהבה וטוב.

"בעיית קשב וריכוז" זה פיתרון לבעיה של ההצפה (בין השאר, ממש לא רק). כלומר, אם אני רגיש מדי ואני מוצף אז אני לא יכול להקשיב. גם אם אני רוצה.

יותר נכון לומר "תוצאה", לא? אתה חושב שיש פה מנגנון נפשי של "בחירה בדפוס א' כדי להימנע ממצב ב'"?

אבל העניין הוא שצריך ללכת קומה אחת מתחת. הבעיה היא לא "קשב וריכוז" אלא משהו שנמצא מתחת.

אבל היא לא תוצאה של הפרעת קשב וריכוז.

רוצה לומר, הבעיה היא רגישות יתר שיוצרת בעית קשב, אבל זה לא זהה להפרעת קשב וריכוז. להפרעת קשב יש פיתרון פשוט בשם תרופות-כמו-ריטלין. לבעית קשב יש פיתרון מסובך בשם טיפול רגשי, כנראה.

הכוונה שכשיש לי משו שנקבע לזמן x ביום, אני לא עושה הרבה חוץ מלחכות לו

זה מורגש הרבה בערב שבת כמו היום למשל

לפעמים עדיף לצאת יותר מוקדם ולעבוד או לקרוא משהו ביעד.

הייתי. עושה את זה בזמנו עם דייטים. וגם הולך ברגל כדי 'לשרוף' את האנרגיה בגוף.

עם שבת זה לא יעזור להגיע אליה פיזית. אבל זה הרעיון באופן כללי. פשוט להבין שאנחנו בלחץ ולעבוד עם זה.

אבל אני רוצה להציע כיוון נוסף

יש אתגר ידוע אצל אנשי קשב וריכוז

שהם לא מסוגלים/קשה להם מאד לחשוב ולתכנן מעברלמשימה הבאה הגדולה שיש.

נניח, יש ארוע גדול כלשהו עבורם ביום שני הבא ומישהו יבקש מהם לקבוע פגישה ליום רביעי הבא, הם יתקשו מאד לעשות את זה כי מבחינתם יש את יום שני הבא וזהו.

האם זה משהו דומה לזה?

בנוסף אם זה ארוע שמביא איתו הרבה רגשות וחששות, אז נשמע הגיוני שכל הפוקוס הוא על: רק שזה יעבור כבר..

על משימות עבודה. גם אם הן פשוטות. קשה לי לחכות איתן למחר ומעדיף שהן תקרינה עכשיו.

משתדלת לעבוד על זה

כי אי אפשר (אצלי לפחות) שהכל יקרה מיד

בגלל אופי העבודה שלי הרבה פעמים אני מגיע בבוקר למשרד ו "אין לי עבודה" (חדשה) עד סביב 11 בבוקר. כלומר אין לי שום עניין לסיים משימות בשעה 19:30 כשיש בוקר למחרת. ובכל זאת זה קורה.

שמתי לב לזה. משתדל לכתוב כדי לבצע למחרת. אבל לא תמיד מצליח.

בבוקר שאין משימות?

לפעמים סתם מדיה חברתית (שזה מועיל עד רמה מסויימת כי אני עוקב אחרי אנשים חכמים). לפעמים יש דברים שאני רוצה לקדם ולא בהכרח משימה שמישהו נתן לי. בגדול זה מייצר זמן שבמידה מסויימת הוא מבוזבז.

אני מג'נגלת מיליון במהלך היום ומתכננת ועושה. ב'ה.

תודה על הכיוון♥️

אנחנו נותנים לרגש לדבר. אל הפה או אל המקלדת. רוצים לשמוע הכל. את כל מה שהוא אומר ורוצה וחושק ומפחד.

אצלי הריאקציה היא בילד-אין. רגש ודיבור זה תרתי סתרי, ומתן אחד לשני זה אסון מתמשך.

לכן באופן אישי אני כל כך שמח שגיליתי את המיינדפולנס. אסף פדרמן הגדיר את ממש נכון, בחוויה שלי: "שינוי נפשי באמצעות אימון מוחי".

הרגש הוא שם כי הוא שם, וגם זה יעבור. אם אדבר איתו הוא יתעלק עלי, אם ארחיק אותו הוא יקבל תמריץ להיכנס בי - אז הוא פשוט שם, מתהווה לו, מתקיים לו, מתייאש והולך. והשאיפה היא שהזמן שלוקח לו להתייאש ממני ילך ויקטן עם ההתמדה בתרגול.

אני כן חושב שיש לו הסבר. ולפעמים זה פשוט שני גורמים שכל אחד מהם רוצה משהו אחר. ואז הם נלחמים בתוכי.

כשאני נותן לכל אחד מהם מקום. הם יכולים להירגע.

וראיתי שהדפוס שלי במקרים כאלה הוא להימרח ולדחות דברים לרגע האחרון כדי לא להתמודד עם התחושה הזאת ולהיות עסוקה בעשיה.

לא מומלץ.

אם יש פיתרון שתפו.

וזה קורה לי בעיקר בערב שבת

מה שצריך עוד לעשות לכתוב ברשימה ולשכנע את עצמך שכל מה שתצטרכי לזכור ולדעת כבר מופיע שם.

כשתרצי שוב להריץ את הדברים בראש הרשימה תזכיר לך הכל... ואז אפשר להרשות לעצמנו לשקוע בדברים אחרים

עד הרגע האחרוןןןן

האמת שהצלחתי קצת להתקדם ולעשות גם לפני שישי. לפחות.

אבל הראש שלי עדיין תפוס. ובא לי לשחרר אותו

אנחנו אלו שצריכים לקבוע מה חשוב לעשות ומה לא.

להחליף את הפילטר מאחורי המקרר זה חשוב אבל לא קריטי לפני שבת.

אבל זה שטאנץ קבוע. והחלק שהכי קשה לשנות זה את מריחת הזמן בין לבין

פשוט נכון להכין מראש משימות כדי לבצע בזמן הזה. גם אם הן בעדיפות שניה. גם אם הן עבודה ועוד שעה שבת וזה לא קשור. זה לא אידיאלי אבל המתנה ריקה זה גם דבר שאני לפחות לא מסוגל להכיל.

ובמתרגש אני מתכוונת לרגש שהוא לטוב או לרע.

אני ראיתי שבזמן כזה טוב לי להרגיע את הלב בעזרת דברים חיצוניים שלא קשורים לרגש, כמו נשימות שמעטות דופק. שזו נשימה עמוקה לבטן, להחזיק את האויר בפנים כמה שניות ואז לשחרר לאט לאט, שוב ושוב, לעשות דברים שמרגיעים את הגוף, כל אחד ומה שמרגיע אותו (יש לי רשימה מוכנה לשעה כזאת)

ואם בא לך לשתף יותר במה מדובר, אולי יהיו עוד תובנות

אבל עדיין זה עוזר רק זמני

בגלל התמונה של טוסלס! מתוק!

היא לא רשימה כללית, היא הרשימה של הדברים שעושים לי טוב, שמרגיעים אותי. אני חושבת שלכל אחד כדאי להכין רשימה כזאת לזמנים כאלה

אותי זה מרפא.. זה שקט ויופי ושלווה כזו

שלושה דברים מרחיבים דעתו של אדם (מוריד את מפלס הלחץ) אישה נאה, דירה נאה, ומריחו אנה... אולי תנסה

העצה היא להסיח את הדעת לא לחשוב פשוט לא לחשוב על מושא ההכלה. לשבת בים ולהינות ממה שיש.. לראות סרט שיגרום לך להתנתק וכדו'

כולם בורחים מעצמם כל החיים

לכולם יש מסכות ואנשים פיתחו לעצמם תדמית מסוימת וכבר לא בטוח שהם בעצמם יודעים מי הם

נמאס לי לברוח

נמאס לברוח.( בלי קשר לכל השאר)

הרבה אנשים שבורחים

אבל לא כולם

התמודדות עם הצפה מתחילה מההפך מבריחה

מהתבוננות עמוקה בנפש

זיהוי טריגרים ואופן ההשפעה שלהם

ואז אפשר לנסות לצמצם טריגרים/ השפעה שלהם

להתרחק מדברים / אנשים שמטרגרים

להתאמן על הפחתת ההשפעה שלהם על הגוף

(לשבת בים זה לא בהכרח בריחה

זה יכול להיות זמן רגוע

לניקוי הנפש

להנות מהטבע

לעצור רגע מהשגרה ולחשוב/ לנקות מחשבות)

עבודה מעמד ווצאפ טלווזיה חד"כ תארים יחסים מזדמנים ולא רציניים והרשימה עוד אינסופית..

אנשים פוחדים להישאר רגע אחד עם עצמם

מי מכתיב לך את החיים

התרבות

או בחירה עצמית

וכל דבר למַה הוא משמש

עבודה יכולה להיות מקום להתפתחות והגשמה

ספורט טוב בכל מקרה לגוף ולנפש

קשרים גם לא רציניים יכולים לתרום ולתת מה שקשרים רציניים לא נותנים

ווצאפ יכול להיות כלי נהדר לתקשורת מקצועית/ אישית

כן יש אנשים שמפחדים להישאר לבד

זו יכולת בפני עצמה שיכולה לתרום לפיתוח יכולות אחרות

זאת התרבות, זאת החברה.

אבל אל תתעסק בכולם, תחשוב על עצמך, תסתכל בתוך עצמך. אתה יכול לחיות אחרת.

תבחר לא לברוח.

הלב כואב, ואולי גם האגו. המפגש עם הכאב חשוב.

כל כאב שבורחים ממנו הופך לכלא.

הנפש שלנו עדינה והיא רגישה, היא מרגישה את מי שעומד מולנו, וכשהוא לא כנה, או לא אמיתי הנפש שלנו מיד מרגישה את זה

וזה מפריע, ומציק לה, ודוקר

וקשה לה שהוא לא אמר אמת

והיא לא רוצה להיות שם.

(אממ, הנפש שלי לפחות)

למה זה כל כך משגע אותי.

אותי זה בעיקר משגע כשזה אנשים שקרובים אלי ושאני מצפה מהם ליותר. ששאר העולם עושה את זה, כבר התרגלתי.

(וברור שגם אני עושה את זה במצבים מסויימים בלי להיות מודעת 🙄 אבל אני משתדלת תמיד לרדת לחקר האמת)

אא"כ הוא בן 25 ומעלה...

ככה זה - אברך או ילדון.

עלי פעם אחת צעק אחיין בן 2 שאני מנדנד את הרגל שלי (דהיינו זה מפריע לו להתרכז במשחק או מה שהוא לא עשה שם)... חטפתי הלם, ואחר כך הבנתי שוואלה הוא צודק. אז תינוק נזף בי, נכון, זה היה לא נעים והעיקר מוזר. אבל מאז כבר עבר לי 🙂

וכמובן בלי שום ספק אני מסכים עם התגובה פה של רוכב שמיים

שגם ככה כואבת לך.

הוא רק הזכיר לך אותה

התכוונתי ש*הוא* דרך על יבלת וזה מה שאתה התכוונת... הכל בסדר...

עד כמה אני בסדר עכשיו? שופי בהודעה האחרונה ששלחתי בשטו"ל...

ואני חדשה פה לא מכירה למה הכוונה בשטו"ל

אבל אתה נשמע צוהל דייך ושאותו הילד בן ה13 כבר רחוק מתודעתך

בסוף זה שני אנשים בוגרים שהם יודעים מה הם עושים.

הוא התנהל ככה ליד אשתו ככה שכנראה הוא לא ראה בזה משהו בעייתי

ואולי היא בעצמה (אותה אישה) הרגישה טוב עם אותו יחס בהתאם לאותו ערב כשהיתה לבד.

כמוך, עד כאן ניסיתי ללמד זכות.

ואולי, בהתאם לפורום הזה של רגישים, יכול להיות שהרגשת ככה בגלל רגישות גבוהה שלך ולאו דווקא בגלל החשש שלך? 

נכון, הוא התנהל ככה ליד אשתו ונכון גם אני חושבת שהוא לא ראה בזה משהו בעייתי, הוא לא היה מודע.

וכן כנראה ששמתי לב לזה בגלל רגישות יתר/שימת לב לפרטים.

שמדובר בבעלך אז הרגישות הגבוהה מובנת עוד יותר.

אותה אחת לא הרגישה מוזר להיות איתו בכזאת תקשורת שאת שם לידם?

אמרת לו אחרי אותו ערב מה שהרגשת? שיקפת לו שזה לא בא לך בטוב? 

לפעמים לנו צורם משהו בגלל התחושות שלנו, ולפעמים הוא צורם כי הוא באמת צורם.

'עברו המפואר' זה בהקשר גברי/צבאי?

 טוב עם זה, זה עשה לה טוב.

עברו המפואר בכמה הקשרים.

אתה מכיר את זה שלכל גבר יש את רשימת הדברים שהוא אוהב לספר על עצמו כשהוא רוצה להרשים? 

בגדול הסביבה החברתית שלי מורכבת מקבוצות אנשים יותר מעורבות שהדברים האלה פחות דומיננטיים בהם.

אם היה לה טוב, אז שתהנה. אולי זה מה שהייתה זקוקה לו.

יכול להיות שמה שמפריע לך לא מפריע לה ולהפך...

הוא ליד אשתו נראה לי מוזר לחשוב שקצת התאווררות של זוגות חברים תפריע לי.

זה בטח קשור לחברה ולמה שנהוג בחיים של כל אחת ואחד יכול להיות שאת מחמירה והיא פחות יכול להיות מלא דברים למה לחשוב על כל זה כשהיה נחמד סך הכל?

היא יכלה לא להגיע והגיעה והשתמשה בזה בשביל להתאוורר

גם אליו אין לי מה להתייחס

אם לאשתו הפריע הם בטח דיברו כבר...

למה שאתייחס לדברים שקשורים למישהי אחרת או למישהו אחר בזוגיות לא שלי?

לא ראיתי את עצמי בה

ולמעשה אני אדם די חופשי בשיח.

אבל אני יודעת להבדיל בין שיח רגיל, ידידותי לבין שיח קצת פלרטטני שמנסה להרשים.

בהחלט לא הייתי מתייחסת למשהו שקורה בזוגיות לא שלי, אבל הוא, בעלי.

זה שלהם.

יש כאלה מגזרים ששיחה על גבול הפלרטוט זה לא ביג דיל

ויש חברים קרובים שמדברים שפה שלך נראית כמו פלרטוט ולהם לא.

מכיוון שכבר חשפת שמדובר בבעלך, אז הסיפור קצת משתנה.

בתור רווק אני יכול לומר שקרה לי מקרה שבו למפרע שמתי לב שקצת עברתי גבול באיזה שיח שהיה לי עם קולגה (שהייתה מאורסת כבר ואחר כך התחתנה). בזמן אמת זה היה נראה לי בסדר ואפילו מכובד כי באמת הרגשתי נוח איתה, אבל בדיעבד פתאום הבנתי איפה היו הטעויות שלי. והסקתי מסקנותיי (מקווה בעז"ה).

אני לא יודע איך בדיוק אמורים לדבר על דברים כאלה בהקשר של נישואים וזוגיות, אבל רק רציתי להניח כאן את הזווית הזו שבה ייתכן שבאמת היה מדובר בטעות בתום לב. אני מניח שזה דבר שאמורים להסתכל עליו במכלול של תמונה שלמה של ההתנהגות שלו.

עצה קונקרטית טובה לצערי אין לי. האם נכון לדבר על זה? האם נכון להמתין? האם נכון להעביר? הלוואי והיתה לי גם עצה טובה, חוץ מהסיפור שסיפרתי.

אם יש קשר פתוח, אולי כן להעלות את זה? לא בכעס. בכאב.

מה דעתך?

אם זה לא דבר החוזר על עצמו.

ממקום בוגר ובטוח בעצמך. אולי הוא קצת חסר בטחון והיה

זקוק למישהי שתתפעל ממנו? את מכירה אותו הכי טוב -

אולי חסר לו משהו בדימוי העצמי שלו? (אחרת לשם

מה הוא צריך להביא את ה"עבר המפואר" שלו?)

זה לחלוטין לא אומר שהוא לא אוהב אותך!

גברים הם עם משונה לפעמים. את כאשה חזקה יותר,

בשלה יותר...אולי תתייחסי לזה כמו שמתייחסים לילד

שעושה איזה מעשה שובבות. נו, מילא. לא נורא.

לא קרה שום דבר נורא.

כלומר, חזרי אל עצמך הבוגר, הבשל. גברים -

יש הם משהו מן הילד. אין ספק שהוא אוהב אותך

וזקוק לך! חשבי על זה ותרגישי את זה בתוכך.

זה ישנה אולי את המבט. אז רצה להשוויץ

קצת, להתאוור קצת....ככה זה גבר. 

ואולי לכן כל כך מקפידים לא להתקרב

לנשים אחרות, לא להתערבב....

זה לא יושב על זה.

אבל דווקא משהו אחר שכתבת נוגע בי יותר.

אולי הוא היה חסר בטחון והיא זקוק למשהי שתתפעל ממנו?

אולי חסר לו משהו בדימוי בעצמי שלו?

ונראה לי שכן וזה כואב לי מהרבה כיוונים ואני לא ממש יודעת מה לעשות בנידון או האם בכלל אני אמורה לעשות משהו בעניין הזה.

עניין של חוסר ביטחון עצמי, כאשתו את בהחלט יכולה לחזק את זה. להרים לו.

לטפח את הדברים הטובים והחזקים שלו.

זה לגמרי חלק מהזוגיות

אם יש לכם תקשורת טובה, אם הזוגיות חזקה, זה בסיס מצויין לזה

אמרת שזה כואב לך, למה? 

אבל זה לא שאני עושה את זה כל היום. וגם בסוף זה מרגיש לי ממש דפוק שאני זו שצריכה לחזק לו את הבטחון העצמי.

זה לא אמור להיות ההפך?

בטח אמור לחזק את הביטחון העצמי שלך.

הוא לא מחזק בכלל?  

אבל זה לא אומר שאת לא יכולה לחזק את שלו.

למה מרגישה דפוק עם זה? 

פה נמנעתי מלפתוח את זה

כי אני די בטוחה שהוא לא מודע לזה

ואם יהיה מודע הוא יבהל מעצמו ואז אולי יחשוש להפגש. ויש לנו קשר טוב איתם ואנו משתדלים לעזור לה כעת שהיא בתקופה מאתגרת.

אז החלטתי לא להעלות את זה ורק לשתף פה, עוזר לי קצת "לדבר" על זה.

וגם, זה לא אומר שעכשיו את צריכה לעבוד קשה כדי לחזק את הבטחון שלו.

זה יכול להיות משהו שמפעם פעם  ולא קשור אלייך בכלל.

ואולי טעיתי; אני רק העליתי השערה.

את כבר מכירה את ה"עבר המפואר" שלו, אז עכשיו היתה לו

הזדמנות, אולי, להעלות אותו בפני מתרשמת טרייה....

וגם, אולי, אם הוא עדיין מדבר על עברו המפואר

(אני לא צינית, פשוט יותר נכון לי להגיד את זה כך)

איתך, את לא מגיבה, לטעמו, מספיק בהתלהבות

הראויה (לדעתו). זה כנראה מאוד חשוב לו

העניין הזה.

ואולי אני טועה, וסתם עשה לו טוב להשוויץ

קצת.

אל תסתבכי ותחפרי עמוק מדי. אם את רוצה,

פשוט תשימי קצת יותר לב לזה. לא להסתבך

עם כאבים . אני בטוחה שאת אשה אוהבת

וטובה. לא עשית לו שום דבר רע. אולי

זה בכלל בכלל לא תלוי בך בשום צורה.

מה שכן הייתי אולי מציעה, לשים קצת

גבולות עם החברה הזו. טיפה.

תשתמשי בחכמה הנשית שלך

כדי לדעת איך  לעשות זאת, כך

שזה לא יהיה ברור מדי.

נדמה לי. כי אם זה יחזור על

עצמו שוב, זה אולי יפריע

לך עכשיו יותר.

צריך לשים גבולות בין

איש ואשה. לשמור מרחק

סביר. אדם הוא אדם.

א  ת   יכולה לעזור לה וכו'

אבל בעלך, פחות צריך להיות

בקשר, אפילו לשם עזרה.

לא סתם חז"ל הורו לנו

איך להתנהג; איסור היחוד

וכו'.  אדם הוא אדם,

גבר הוא גבר .

איך אמר לנו פעם

הרב בשיעור:

תמים תהיה עם השם

לא עם בני אדם.

זה לא נשמע טוב,

זה לא נשמע רומנטי,

אבל זו המציאות שלנו,

בני האדם.

סתם נתפסתי לנקודה אחת שכתבת

לפני החתונה כדאי לבקש מהארוסה שתראה לך את ההינומה או שתסביר לך.

בדרך כלל זה שתי שכבות וצריך לקחת רק את העליונה ולכסות איתה את הפנים.

אם היית יודע שאנשים אחרים לא רואים ומרגישים כמוך כל דבר, זה היה משפר לך את התחושה?

לדוגמה בדרך לכסות את הכלה, אתה חושב שיסתכלו עליך מאד ולמרות שזה יתכן שיסתכלו, כנראה לא יסתכלו באופן שאתה חושב וכנראה לא יראו אותך בצורה שאתה רואה דברים.

ובתכלס, נראה לי שיותר מסתכלים על הכלה או מתרגשים מהמעמד ולא באמת בוחנים אף אחד.

שוואלה, אני לא מעניין אף אחד באמת, אבל בכל זאת משהו עדיין יושב שם

סביר שאתה מעניין אי אלו אנשים.

אבל רוב רובם של האנשים מתרכזים בעצמם.

כשאתה תחשוב אם אתה הולך יציב וישר לכסות את הכלה, כל אחת שתעמוד שם תחשוב מחשבות על עצמה: אחת, רק שלא יראו אותי ככה בוכה, אחרת, מתי כבר יגיע הזמן שלי השלישיתס הבגד הזה משמין אותי הרביעית, השמלה של הכלה מזעזעת ועוד כהנה וכהנה.

ואם מישהו כן יתבונן בך, הסיכוי שהוא יסתכל על מה שמפריע דווקא לך, נמוך.

 מההצפה - היא איך אנחנו מגיבים להצפה.

מגיע הרגע ואת מוצף, זאת עובדה.

למה? או שזה מולד או חוויות ילדות, כנראה שילוב בין השניים.

עכשיו הנקודה החשובה - התגובה שלך.

תשאל את עצמך האם באמת קיבלת את עצמך בלב שלם

או שאתה מרגיש שחושבים שאתה מוזר, אתה לא בנוח מול אנשים כשאתה בהצפה, אתה מפתח חרדה חברתית נוספת על הקושי החברתי הקיים רק כדי לא להיתפס חלש ומוזר.

אתה משקיע המון מאמצים להסתיר את החולשה הזאת שלך, אתה בטוח שעיניים חיצוניות שופטות אותך לרעה,

אפשר לנסות לטפל ב"למה אתה כזה", ולהבין על מה זה יושב.

אבל חשוב הרבה יותר לקבל באמת את זה שאתה כזה.

להרשות לעצמך להרגיש בנוח כשאתה מתכנס ויושב בשקט כשחברים נהנים ומדברים, להרגיש בנוח לנפנף מישהו בכבוד (למה אדם עסוק רשאי לעשות את זה בלי ייסורי מצפון ואדם מוצף לא?)

לתת לעצמך להרגיש בסדר גם כשאתה לא בנוח בהתקהלות חברתית -  ממש להגיד לעצמך אני מוצף עכשיו, זאת ההצפה, עוד מעט היא תעבור, להסתכל על עצמך בעיניים פנימיות חומלות ולא מעיניים חיצוניות של אנשים ולפרש איך הם תופסים אותך (ברוב המוחלט של המקרים אף אחד לא שם לב בכלל)

מה יקרה אם משהו יתפקשש עם ההינומה? אם לא תשבור את הכוס כמו שצריך? כנראה רק תעלה חיוך ותקליל את האווירה. אף אחד לא יחשוב שאתה דפוק או מוזר.

מה יקרה אם תלך מוזר? אנשים כנראה יגידו "איזה חמוד הוא מתרגש".

אתה מוקף באנשים שאוהבים אותך והגיעו לשמח אותך, הם יסתכלו עליך בעיניים טובות לא משנה מה.

לפעמים אנחנו מחליטים בעצמנו איך אנשים תופסים אותנו ושופטים את עצמנו הכי בחומרה מהעיניים שלהם.

(אולי גדלת בסביבה מאוד מבקרת?)

מי שלא סובל מזה, זה כי המוח שלו מתוכנת נכון וההתנהלות האפקטיבית באה לו בטבעיות.

מי שלא, בעיקר תמיד שואל שוב ושוב: איך?

איך עושים את זה? איך מטמיעים את זה? מה זה בדיוק? מה זה הדבר שקורה בחוויה הפנימית של אחרים שאנחנו לא מצליחים להפעיל? איך לרכוש את זה בעצמנו?

אבל אפשרי בהחלט גם כמבוגר.

כנראה שלא מספיק רק לקרוא תאוריות, אבל זה כן אפשרי.

היתה לי חרדה חברתית ברמה מאוד גבוהה

היום עדיין יש לי אבל היא מזערית לעומת מה שהיה פעם.

גם הזמן עוזר, מתבגרים ופחות שמים פס על אנשים.

אבל הכלי שהכי שינה את זה - הוא מודעות.

בפעם הבאה שאתה בהצפה נסה להגיד לעצמך "אני בהצפה"

עצם ההכרה הזאת , הזיהוי, הוא חלק ענק מההתמודדות, בעצם יש כאן קול שהוא בוגר יותר, גבוה יותר מההצפה עצמה והוא מתבונן על הסיטואציה מלמעלה. אתה לא שבוי של ההצפה.

וזה ממש ממש עניין של תרגול.

השאלה הבאה שתשאל את עצמך זה "למה אני זקוק"-

זה לא קסם, שבוע שעבר היה לי מקרה כזה ולא הצלחתי להתמודד, סבלתי כל האירוע, אבל לרוב אני מצליחה לאפס את עצמי

וזה לא אומר שאני חוזרת להיות הכי חברותית, זה אומר לקבל את זה שאני לא בשיא שלי, אולי קצת מוזרה ומכונסת, אבל אני סבבה עם זה

הלכתי מכל מיני סיבות, לא רק חרדה חברתית.

פסיכולוגיה קלינית, התמקדנו הרבה בחזרה לילדות.

שאני משתדל לגשת לזה ממקום שמח, ממקום של קבלה עצמית ואהבת מבנה הנפש הזה. ועדיין, אני שופט את עצמי לחומרה לפעמים כי אני רואה איך אנשים אחרים מתנהלים וההבדל הזה ביני לבינם מאוד נוכח אצלי

האם זה בר עבודה? יש אומרים שכן. כנראה שכן. אבל (!) זה לא קורה ברגע. זה למעשה שיקום של המוח כך שכמו כל שיקום זה דבר שלוקח זמן. אולי cbt או dbt או act או mbsr או mbct וכל המשפחה הזו. אני בדיוק בוחן את הדברים האלה.

מה בדבר (טיפ) לראות את עצמך חושב ומביט על האנשים, במקום לחשוב שאתה הוא המושא למבטים?

חברה אחת - היה לה פחד מצמית מכך שתצטרך ללכת לשירותים בדיוק ברגע הקריטי בחופה;

(כשהיתה מתרגשת הרגישה שהיא חייבת ללכת להתפנות). וראו זה פלא, שום דבר לא קרה, היא לא רצה,

הכל עבר בשלום.

במקום להזין את הפחד, תרפה, תקבל אותו, תשלים איתו. הוא כנראה יסתלק מאוכזב; לא קיבל שום מזון ותשומת לב...

הם לבטח יודעים.

בהצלחה!

באיזו שיטה הם עובדים, אבל פגישה אחת לפחות, שווה. להתחיל להרגיש היכן קצת החוט

שצריך למשוך (בעדינות), כדי להתיר את הפקעת.

מלבב - בירושלים, רח' חירם, ליד רח' ירמיהו. כרטיס קופ"ח.

הצפה בגדול זה דבר שמייצג כל מיני דברים וכשאנחנו לא מתורגלים קשה להבין מה באמת קורה.

הצפה יכולה לקרות בגלל שמשהו מרגש אותנו ואנחנו מתרגשים לקראתו.

הצפה יכולה לקרות כשאנחנו מפחדים ממנו.

הצפה יכולה לבוא כשיש לנו יותר מדי דברים לעבד ואז נהיה "תור" של רגשות לעיבוד, כמו למשל ארוע מרובה משתתפים שאנחנו נמצאים בו ויש לנו (כרגישים) יותר מדי דברים לשים לב אליהם עד שאנחנו נהיים מוצפים ונהיה לנו לא נעים.

הצפה יכולה להיות מזה שאנחנו מרגישים דפוקים וצריכים לשים "מסכה" ולוודא שהיא במקום שלה ושאף אחד לא רואה באמת את  האנחנו הנוראי שאנחנו מדמיינים שהוא (מתחבר גם לפותחת).

הצפה יכולה להיות בגלל משהו שבכלל לא במודע שלנו, אבל אנחנו מפחדים ממנו ולכן מציפים את עצמנו במשהו אחר לא קשור כדי שלא נתעסק בנושא שבאמת מפריע לנו.