אני כבר נשואה ודי מבינה שזה אבוד

זה תמיד ליד. לא מדויק. לא מספיק עמוק. לא רגיש.

עשיתי הרבה עבודה עם עצמי בשנים האחרונות, דיברנו הרבה, יש שיפור אבל נראה שהוא לא באמת מצליח להבין אותי

כנ"ל. לא יודע אם זה אבוד, אבל מה שיש לגמרי לא עונה למה שהלב שלי רוצה. יש שיפור עצום אבל גם רגעי שבירה גדולים מדי

לא יודעת, בראש שלי עוברות מדי פעם מחשבות שכשהילדים יגדלו, אלך ואשאיר אותו מאחוריי. לא רואה את עצמי חיה כל החיים ככה

(לא באה לתת רעיונות לאף אחד, כן? רק משתפת כי כואב לחיות ככה)

להיות בן זוג רגיש עם רצונות ועוצמות זה קשוחחחח ממש.

כן, העוצמות והכאב

הרצונות שלי לא בשמיים ביחס לרגישות כמו שהוא מנותק מהם. אבל העוצמות של החוויה השלילית מפרקות אותי. והתגובה שלו לחשיפה של הכאב גם כן.

איך יצא שדווקא אני מכל הנשים בעולם נפלתי על הגבר שהכי לא מתאים לחוויה הרגשית שלי? ועוד בחרתי בו במודע

זה משגע אותי.מה חשבתי לעצמי כאילו

ויש בו המון דברים טובים. אבל המהות עבורי ככ חסרה

או קורה לך גם עם אמא? אבא? אחיות? 

חברות?

אחותי למשל מסוגלת לקבל אותי כרגישה. אבא שלי גם. אמא שלי לאאאאא

איתו היא אחרת מאמא או חברה

חברות אפשר לעצור, גם מול אמא לא צריך להיות ככ חשופה.

זה רק איתו כי רק בין גבר לאישה יש מערכת יחסים כזו עדינה עם ככ הרבה מורכבויות

היה לי דייט שהיה ממש מה שאת חולמת. אבל זה הציף אותי כל כך חזק שלא הצלחתי להיות שם מרוב הצפה בגוף.

אחר כך היה קשר יותר רגוע מה שאת מתארת, והנה אני כאן.

אותי.

היה טוב והיה גם רע. אבל ההכלה הייתה שם לגמרי.

היום אני לא צריכה שיכילו אותי כמו שישימו לב למה שחשוב לי.  שאם אני מציפה צורך רגשי, שיהיה חשוב לצד השני להיענות לו. שיהיה רגיש, גם אם הוא לא מצליח לתת מענה, להגיד לפחות שיש רצון. להתנצל אם נפגעתי. לנסות לפייס ולהחזיר אמון.לשים דברים על השולחן.

איתו זה נעצר במקום שהכי חשוב ומהותי לי היום ואני מקבלת כתף קרה. וזה מציף מאוד. והנסיונות כל הזמן לתת אמון ולסמוך שהוא לא ישבור לי את הלב שנכשלים ואז חומה וריקנות.

כי כשאני מוצפת כבר לא באלי להיות פוליטיקלי קורקט אז אני פשוט יורה

כי נפגעתי לפני יומיים וחיכיתי שיבוא לדבר

ובמקום להתנצל קיבלתי - "עשית לי תחושה לא נעימה" והתעלמות כאילו זה לא קרה. אז התפוצצתי. ובמקום שיקשיב למה שיש ללב שלי לזעוק, קיבלתי תגובה גועלית שאני אפילו לא רוצה לכתוב או לחזור עליה

וכן, גם את זה הוא יודע. שכשאני כאובה מאוד, אני רוצה שיקשיב למהות (ולמדתי לדבר הרבה יותר ברור עם השנים.עכשיו כבר לא יכלתי) . אבל הוא נחסם ונהיה מגעיל

אבל תכלס, זה לא באמת משנה,כי הוא אף פעם לא היה איתי שם, ברגש שלי. אחרת לא הייתי נפגעת לכתחילה

אוי, חיבוק לאישה כאובה.

תדעי שקראתי

אבל אין לי כח להתחשב כל הזמן כשאני מרגישה מחוקה בעצמי

וכמו שאני מכירה את עצמנו, זה פשוט יישאר ככה.

מגעיל

בודד

לא פתור

זה בדרכ באמת נראה אחרת

הייתה פה נגיעה בעצב חשוף שהוציאה אותי מאיזון לגמרי

חיבוק.

בעזרת ה'.

אני חושבת שכולנו ממש איתך, אני ממש איתך בתפילה לזכות לזה גם.

ושגם את תזכי לזה בתוך הנישואים שלך.

נשמע לי שיש לך כמיהה למה שכל נשמה כמהה לו, לקשר תמידי, לאחדות, לחיבור נצחי

וממה שנראה לי... רק הקב"ה יכול לתת אהבה כזו

יש אשה אחת חכמה ממש שהתייעצתי איתה פעם, והיא אמרה לי שאחד הדברים שאופייניים לאנשים רגישים זה שהם כמעט תמיד מרגישים בדידות. ואמרתי לה שחשבתי שאחרי שמתחתנים זה נהיה אחרת, והיא אמרה לי :

"תחושת בדידות לא קשורה באמת למציאות... יודעת?!"

"הדבר היחיד שריפא אצלי את תחושת הבדידות היה התבודדויות."

לגמרי מאמינה לה...

אבל הקשר בין אישה לבעלה כן משול כקשר בין האדם לבין השם. יש חוויה של ביחד גם בזוגיות. יש מציאות של זוגות שמבינים אחד את השנייה בהקשר ה*זוגי*

אני לא משלימה עם זה שזוגיות לא טובה זו חוויה אישית של בדידות. זוגיות לא טובה וחוויה של בדידות בתוכה כפועל יוצא מזה (אצל אישה לפחות), היא חוויה של חוסר קשב ורגישות.

אמנם אני עוד לא נשואה, אבל כן, המטרה של נישואין היא התאחדות. 

אם הזוגיות לא מתנהלת כשורה צריך לטפל במה שצריך לטפל. אבל לפעמים יש חוויה של בדידות בלי קשר לטיב הזוגיות. כלומר לא כל תחושת בדידות אפשר להשליך על זה.

אני מאמינה שזה קשה מאד שיש אי הבנה וכבר יש "צלקות" אחד מהשני בקשר, אבל אני חושבת שיש איזו נקודה שלפני שמטפלים צריך להיות שלמים עם עצמנו. כלומר לעשות איזשהו תהליך שמבין את עצמנו ואת תחושת האכזבה מהציפיות שנכזבו, אבל גם קם ולוקח אחריות... בלי האשמה ותלות. כי ממה ששמעתי, לפני הבנה ואהבה, הדבר הכי קריטי להצלחת זוגיות הוא כבוד הדדי. כמובן שקל לדבר וזו עבודה ליישם... ואולי כדאי לנסות להיעזר בטיפול זוגי או אישי.

למדתי פעם בקורס פסיכולוגיה שזה טבעי בזוגיות, שבהתחלה יש התמזגות מוחלטת והגבולות בין צרכים של אחד לשני מטשטשים, ואז מגיעה ההתפקחות כביכול והמריבות, וזוג שצולח אותן בעצם לומד דפוס חדש של זוגיות שבה יש מקום גם לביחד וגם לכל אחד לחוד.

הבאתי לך הרחבה על זה אם יעניין אותך-

שלבי התפתחות בזוגיות

באופן כללי, ניתן לתאר את התפתחות הזוגיות במספר שלבים עיקריים:

1. שלב ההתמזגות / התאהבות ("ירח דבש")

זהו השלב הראשוני, המאופיין באופוריה, אידיאליזציה ותחושת אחדות עמוקה. בשלב זה:

• התמקדות ב"אנחנו": בני הזוג חווים תחושה חזקה של חיבור ודמיון. הם נוטים להתמקד במה שמשותף להם ולטשטש הבדלים.
• הקרנה חיובית: כל אחד מבני הזוג מקרין על השני את תכונותיו האידיאליות, ולעתים קרובות רואה רק את הטוב והחיובי בבן הזוג. הפגמים נתפסים כחמודים או מועלמים.
• התמזגות והשלמה: יש תחושה של השלמה הדדית, כאילו כל אחד מצא את החצי השני שלו. לעיתים קרובות ישנה נטייה לוותר על צרכים אישיים לטובת ה"ביחד".
• הורמונים ועוצמה רגשית: שלב זה מלווה בעלייה משמעותית של הורמונים כמו אוקסיטוצין ודופמין, שתורמים לתחושת האושר, ההיקשרות והמשיכה העזה.

שלב זה הוא טבעי וחיוני לבניית בסיס של קרבה וחיבה, אך הוא אינו יכול להימשך לנצח. המציאות והאינדיבידואליות מתחילות לצוץ בהדרגה.

2. שלב ההתפכחות / התארגנות מחדש (הופעת הקונפליקטים)

ככל שהקשר מעמיק ומתקדם, בני הזוג מתחילים להכיר זה את זה באופן מציאותי יותר. זהו השלב שבו ההבדלים האישיים, הפגמים והצרכים הנפרדים מתחילים לבלוט, ומופיעים לראשונה קונפליקטים.

• התנגשות בין אינדיבידואליות לזוגיות: ההתמזגות הראשונית מתנגשת עם הצורך של כל אחד לשמר את עצמו כפרט נפרד. הדפוסים האישיים, ההרגלים השונים והציפיות הלא מותאמות מתחילים להתנגש.
• הופעת מאבקי כוח: בני הזוג מתחילים להיאבק על מקומם, על הצרכים שלהם ועל השליטה בתחומים שונים בקשר. זה יכול לבוא לידי ביטוי במחלוקות על כסף, ילדים, מטלות הבית, זמן פנוי ועוד.
• תסכול ואכזבה: ישנה תחושה של אכזבה מכך שהבן זוג אינו מושלם כפי שנדמה היה בהתחלה, ושהקשר אינו תמיד קל וזורם.
• "החזרת הציוד": בשלב זה, בני הזוג מתחילים "להחזיר" זה לזה את ההקרנות החיוביות ששמו עליהם, מה שעלול להוביל לתחושת ריחוק או עוינות.

שלב זה הוא קריטי. זוגות רבים נתקעים בו, או שאינם מצליחים לצלוח אותו ונפרדים. המטרה היא לא להימנע מקונפליקטים, אלא ללמוד כיצד לנהל אותם באופן בונה.

3. שלב הדיפרנציאציה / האינטגרציה (צמיחה וקבלה)

זהו השלב הבא, שבו זוגות מצליחים לנווט את הקונפליקטים ולמצוא דרך לשלב את האינדיבידואליות עם הזוגיות. זה דורש עבודה מודעת והתפתחות אישית וזוגית.

• קבלה של השונות: בני הזוג לומדים לקבל ולהכיל את ההבדלים והפגמים זה של זה, במקום לנסות לשנות אותם. ההבנה היא שכל אחד הוא אדם נפרד עם צרכים, רצונות ודפוסים משלו.
• ניהול קונפליקטים בונה: במקום שהמריבות יובילו להתרחקות או פירוק, לומדים לנהל אותן בצורה שמקרבת, דרך הקשבה, אמפתיה, פשרה ופתרון בעיות. זהו שלב של "הסכמה לא להסכים" בנושאים מסוימים, תוך כבוד הדדי.
• בניית מערכת יחסים מציאותית: הקשר הופך להיות מבוסס על אהבה בוגרת ומציאותית, שאינה תלויה באידיאליזציה. יש הכרה הדדית בכוחות ובחולשות, ובחירה מודעת להישאר יחד למרות הקשיים.
• איזון בין "אני" ל"אנחנו": בני הזוג מוצאים דרך לשלב את הצורך באוטונומיה ומרחב אישי עם הצורך בקרבה ואינטימיות זוגית. כל אחד יכול להיות נאמן לעצמו, ובו בזמן להיות מחויב לקשר.
• התפתחות אישית בתוך הזוגיות: הזוגיות הופכת לפלטפורמה לצמיחה אישית. הקשיים והאתגרים בתוך הקשר מאפשרים לכל אחד ללמוד על עצמו, על דפוסי התנהגות ולשפר את יכולות התקשורת וההתמודדות שלו.

מה קורה אם לא עוברים את השלב השלישי?

זוגות רבים מתקשים לעבור את שלב המאבקים וההתפכחות. הם עלולים להיתקע ב:

• מריבות כרוניות: הקשר הופך לזירת קרב מתמדת, שבה כל צד מנסה "לנצח" או להוכיח את צדקתו.
• ריחוק רגשי: בני הזוג מתרחקים זה מזה רגשית, מפתחים ציניות או אדישות, ונמנעים מקונפליקטים באמצעות התכנסות פנימה.
• שחיקה ודיכוי: תחושת התסכול והאכזבה גוברת, והקשר הופך למעמסה במקום למקור תמיכה ואושר.
• פרידה: במקרים רבים, חוסר יכולת להתמודד עם הקונפליקטים ולעבור לשלב הדיפרנציאציה מוביל לפירוק הזוגיות.

תפקיד הטיפול הזוגי

טיפול זוגי יכול לסייע לזוגות לנווט את השלבים הללו, ובמיוחד את שלב הקונפליקטים והדיפרנציאציה. פסיכולוג או מטפל זוגי יכול:

• לספק כלים לתקשורת אפקטיבית: ללמד את בני הזוג להקשיב זה לזה, לבטא צרכים ורגשות באופן ברור ולא שיפוטי.
• לזהות דפוסים לא בריאים: לעזור לזוג לזהות דפוסי התנהגות חוזרים שגורמים למריבות או לריחוק (לדוגמה, ביקורת, התגוננות, בוז, התחמקות).
• לעודד אמפתיה והבנה: לסייע לבני הזוג לראות את הדברים מנקודת מבטו של השני ולפתח חמלה.
• לבנות מחדש אמון ואינטימיות: לסייע בריפוי פצעים ובבניית בסיס איתן של קבלה והערכה הדדית.
• לתמוך בבניית "אנחנו" חדש: לעזור לזוג להגדיר מחדש את הזוגיות שלהם כך שתכלול ותכבד את האינדיבידואליות של כל אחד מהם.

לסיכום, המסע הזוגי הוא תהליך דינמי של צמיחה, שמחייב התמודדות עם שינויים ואתגרים. השלב השלישי, שלב הדיפרנציאציה והאינטגרציה, הוא זה שבו הזוגיות הופכת לבשלה, עמוקה ומבוססת על אהבה שרואה את האדם השני במלוא מורכבותו.

"על הנייר" כביכול

מלבד חווית הבדידות שמשליכה. אין לי חווית בדידות. אני לא תלויה בו רגשית. יש לי חיים עשירים ומלאים גם בלעדיו

אבל כשנכנסים לדקויות הרגישות מאוד, יש ציפייה של מתן מענה לצורך רגשי בתוך הזוגיות. בדברים שקשורים לזוגיות (ולא יכולה לפרט מעבר)

החיים לא זורמים בקצב של הג'יפיטי.

אפשר שיעברו השלבים המדוברים,  ברובם, ועדיין יהיו דברים לא פתורים שמפריעים  או שיהיו רגרסיות בשלבים שפותחות פצעי עבר ואז

מבינים שהעבודה נעשתה בחלקה.

וזה מורכב בזוגיות ארוכת שנים

אין זוגיות שאין בה משקעים לדעתי

השאלה היא מה היחס והמשקל שבן הזוג נותן לקושי שהוא מציף אצל זולתו. כשמרגישים זלזול, הרצון לעבוד ולטפל נדחקים החוצה ובא לך רק לברוח

צודקת, זה מובן.

מאחלת לך הרבה כוחות ובהירות דרך והרבה אהבה וטוב.

אני חושב שדתי תמיד יבין יותר את הסיטואציות שאיתן אתה מתמודד. מצד דני,דווקא אדם מבחוץ יכול להאיר לך את העיניים בכיוונים שלא חשבת עליהם.

לטעמי, זה בעיקר תלוי בעוצמת המשבר וכן בעוצמת הפתיחות שלך (בקשר הפוך ביניהם).

איפה היתרון? אני רואה רק חיסרון. 

אולי אתה מתכוון להגיד שאתה רוצה לנסות מישהו מקצועי יותר?

מצד שני, יש לי תחושה שאצל הדתיים המדעי נדחק מתחת לדתי, מה שלמעשה כן משפיע על המקצועיות. לא הצלחתי למצוא בחיפוש באינטרנט אנשים דתיים שנתנו לי רושם מקצועי באמת, כזה שבאמת יודע את מקומו מול המדעי.

אלא שברור שהחשש ממטפל שאינו דתי, זה עד כמה הערכים שמנוגדים לדת עלולים לבוא לידי ביטוי, ובכך לנצל מצב רגיש...

א. קביעות בשיעור תורה כל יום, בדגש על אמונה והלכה.

מאד נותן יציבות וגם מילוי אמיתי, וחשוב הקביעות כל יום כי רק ככה באמת קורה תהליך.

ב. עיבוד ותכנון. לשבת עם דף ולהוציא לשם מה היה לך היום מה מצא חן בעיניך מה צריך לשנות, מה התכניות למחר ומה השאיפות.

לא לזלזל בזה, בעולם מלא המסיחים שלנו זה כלי מאד חשוב שעוזר לאדם לחזור ולמקד את תשומת הלב במקום הנכון. 

ג. תפילות בכוונה מהלב להקב"ה.

חייבת לאמר שכולי התפעלות מכם. זה פורום ממש תורני. ויהודי. וכן. וכואב. ושמח.

יישר כוח!

כמעט כל הגברים ששוקעים בבוץ מתגלגלים גם לצפייה בתכנים לא צנועים. זה לופ שקשה מאוד לצאת ממנו כי

1. זה מאוד ממכר (משביעו רעב)

2. זה גורם לאדם לשנוא את עצמו ונגרר למעגל של אבדן הערך העצמי. במסילת ישרים הרמח"ל מונה את הכבוד ככלי עזר טוב לרצות להיות מוסרי. אדם שהתנוול מאבד את הכבוד ואין לו חשק להתנער מעפר.

שני הגורמים מזינים זה את זה וזה לופ מייאש...

אני אישית לא מאמין בכלל בפיתרון טוטלי או ביציאה מושלמת, אבל לגמרי מאמין ששגרה טובה והבראת החיים יכולים לרפא משמעותית את הנפילה בזה.

"המאור שבה מחזירו למוטב" זה איכות מאוד טובה של התוקה, ששווה לזכור שהיא קיימת גם כשנמצאים בחושך. אם היה לך בימיך לימוד תורה איכותי (שמעורר את הרצון ומחבר אותך לנקודת הטהרה שבך) תזכור שבאופן קבוע זו איכות של התורה ויכולת שלה לפעול על האדם. "הבא להיטהר מסייעין בידו".

יש אספקט של זהירות: *רק אחרי* שהצלחת לעלות ולהיפגש עם הטהרה שבך אתה יכול להתכונן להיזהר מההרגל הרע, לשים לב מראש איזה הרגל גרוע עלול להחזיר לבוץ.

עד שאתה לא עולה מהבוץ ועד שלא נגעת בנקודת הטהרה בך אל תנסה להיות זהיר כי אין לך סיכוי לנצח משם...

לגבי תפילה - הדבר הכי משמעותי בתפילה הוא הידיעה וההסכמה להכיר בכך שאתה אדם גדול בעל נשמה גדולה, ושחז"ל אומרים לך שהמילים הגדולות של התפילה הן המילים שבאמת ראוי שתזדהה איתן. מאוד מאוד קשה להתפלל מתוך הבוץ כי האדם מרגיש קטן, עייף, קטנוני ואפס, ואי אפשר מתוך המקום הזה להתפלל ברצינות... אלה מילים גדולות של אנשים גדולים, ואני כזה קטן ושפל... וההחלטה הבהירה היא ש"יש לך כנפי רוח", בתור עובדה ולא בתור תקווה נואשת. שאובייקטיבית אתה אדם גדול, גם אם אתה לא מרגיש את זה. זו קריאה לאדם להכיר בכך שהחלומות הגדולים שבתפילה, לרפואה, לברכת העולם, להופעת הצדק, לבניין ירושלים - אלה הרצונות הכי אמיתיים שלו.

בחזרה לפתיחה - הלופ של הפורנו הוא כל כך קשה, כי הוא מנציח את האדם בתוך לולאה של קטנות, של עבדות, של מחשבות קטנות ורצונות פרועים... "הקנאה התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם"... האדם נהיה קטן מאוד, ומשועבד ב"עבדות חטאית קשה". זה סיוט.

אבל אם יש לך חוויה של לימוד איכותי או זיכרון שלך איפה יש אור מטהר, איפה יש אווירה מנקה, איפה מבריאים - תגייס כוחות להתאמץ ללכת לשם, בשביל שבכלל יהיה על מה לדבר איך ממנפים את זה לשליפה מהבוץ

תחפש את הסיפור על הברון מינכהאוזן ששקע בבוץ - זה לא המודל שלנו

בהצלחה רבה!

הקב"ה נמצא איתך במצב הזה. גם במצב הזה. תבכה לו. תבקש ממנו. תנדנד לו.

ואתה לא היחיד, כל אחד והנפילות שלו. אבל, שבע יפול צדיק וקם.

אין ספק שתצליח ותעבור את התקופה הקשה החשוכה הזו.

זה לא מובן מאליו ההסכמה לפתוח עם הקרובים לנו, גם אחרי זמן. זה הגיוני שתגובות כאלו יסגרו וימנעו מאיתנו לרצות לפתוח שוב.

ורוצה לומר שאפשר גם לבחור להסתכל על שיחה כזו גם קצת אחרת, באופן שהמראה שתעמוד שם תהיה דווקא מולנו ולא מול האחר.

בעומק, החוויה הזו של להצליח לשתף משהו כזה עם האדם הכי קרוב לנו, שיש מצב שהיינו הכי זקוקים לו באותו זמן, ולא יכל לנכוח שם מכל סיבה שהיא, היא משהו שאני קוראת לו תרגול של ריפוי.

הבחירה למקד מבט בזה שהצלחנו לשתף, למרות מרחק הזמן והלב, מלמדת שעברנו איזה שינוי עמוק ופנימי שמאפשר לנו עכשיו לפתוח את מה שהלב סגר. ההסכמה לתת אמון ולסמוך, ממקום שבוחר לשתף, היא רפואה עמוקה לאנשים שיש להם נטייה להיסגר בתוך עצמם, בגלל שלא היו למי שסביבם כלים להכיל ולהתמודד עם העוצמות שבאו איתנו. כן, לרגישים יש עוצמה.

וגם יש ריפוי עמוק בשיתוף היכולת שפיתחנו להתמודד ולגדול ולצמוח מתוך המשבר שחווינו.

אנחנו מסוגלים לדבר על זה, סוף סוף.

כשמתמקדים במקום הזה שרואה את הריפוי, ובוחר לראות בזה תרגול, הדגש בשיתוף יהיה על ההתרגשות והשמחה שלי שהצלחתי. גם אם זה יהיה חד פעמי, גם אם יקח זמן עד השיתוף הבא. גם אם יש עוד דרך עד שאמצא את הדרך להסביר למי שמולי, למה אני באמת זקוק/ה כשאני פותחת דבר כזה. בין אם זו הקשבה, הכלה ונוכחות שאז נחסרו ממני, ולא ידעתי איך לבקש ועכשיו יש לי מילים ואומץ וחוסן פנימי לעמוד מול החוסר, להודות בו ולבקש אותו ועכשיו יש, ובין אם זה כל דבר אחר.

ועוד דבר שכדאי להחזיק בלב בחמלה גדולה כלפי הדור הקודם, הדור של ההורים שלנו. רובם גדלו במציאות ובתפיסת עולם הישרדותית, כזו שלמדה להסתדר בכוחות עצמה וללכת לטיפול או להיזדקק למישהו אחר נחשב לרוב כחולשה. אז היו להם הכלים שהיו להם. זה לא מרוע חלילה, זה לא מקטנותם, זה הדור והתפיסה שגדלו בה. הכלים המפותחים יותר של ימינו, הניסיון, הפתיחות ועוד דברים שיש בדורנו שלא היו אז, פשוט לא היו. הם למדו להתנהל אחרת, ועם זאת, את מה שלא היה להם הם התפללו שיוכלו למלא ולתת עבור הילדים שלהם.

שלפחות להם יהיה טוב.

ולא תמיד זה מצליח כמו שרוצים, אבל הלב רוצה להיטיב.

הלב רוצה להיות המקום הבטוח והמגן.. ועבורם לשמוע שלא היו שם ולילד נגרם סבל, זו חוויה עמוקה של אשמה שקשה לפעמים להכיל.

אז זה מה שהתבטא באמירה למה לא סיפרת... לא האשמה שלך.

אלא שיקוף של חווית האשמה הפנימית של איך לא ראיתי, איך לא הייתי, והלוואי וידעתי כדי להצליח לשנות, ואם יכולתי הייתי רוצה לקחת ממך את החוויה שעברת ולחסוך ממך את כל מה שעברת בדרך עד עכשיו.

מה אני מנסה לומר?

אפשר לראות בתגובה הזו שלה נורית אדומה מטרגרת שתסגור שוב, או להבין שזו הזדמנות מופלאה לנסות אחרת.

כי אתה אחר. כי גדלת ולמדת איך להתנהל בתוכך ולתקשר ולתווך את עצמך.

ואולי זו ההזדמנות להביא רפואה למקום הזה, שלומד את הכלים הקיימים, שלומד להתאים את השיתופים אבל לא מוותר מלכתחילה על המתנה הזו לקבל את התמיכה שאתה זקוק לה, עוד מאז ובפרט היום.  

הלוואי והמילים האלו יביאו רפואה ויאירו נקודת מבט חדשה לטוב.

אהבתי!

לא נשאר מה לומר..

חוץ מלהשתתף בכאב ובקושי.

לפני להבין את ההורים פה, אני מבינה את הקושי העצום לחטוף בוקס בבטן אחרי שאתה אוזר אומץ לעשות שיתוף כל כך אישי, עמוק וכואב ומצפה בסך הכל לאמפטיה שמגיעה לך ביושר...

זה משמח לשמוע שעוד אנשים מתחברים למילים שעוברות דרכי.

ומסכימה עם הנקודה שהדגשת, כתבתי על זה כמה משפטים ומחקתי כי הרגיש אישי מדי, אז שמחה ומודה שהבאת מילים להביע את זה. 

ממש כך. 

אין שלמות. תמיד, באיזה קטע, ההורה, או בן הזוג או בת הזוג, לא יבינו. זה גורם לבדידות, אבל

אולי זה מה שמבגר אותנו; להבין, שאדם, בן אנוש, לא יכול להבין אותנו עד הסוף, כי הוא...בן אדם.

אולי גם את האמא לא הכילו כל כך, ההורים שלה?

המבוגר האחראי, המבין, המכיל במאה אחוז, המעודד, המנחם, המלטף, הנושק לפצעים, הוא

כנראה רק אחד. הקב"ה. אולי לכן זה קורה כך. אחרת היינו שוכחים אולי לפנות אליו. היינו

שוכחים להבין שרק ממנו הכל. שגם ההורים שלנו, הם בסך הכל...בני אדם. אולי זה

יעזור לנו להתבגר. זה לא אומר שלא תישארנה צלקות ולעתים אפילו פצעים מוגלתייים

שאם מישהו יגע בהם (בלי כוונה), נקפוץ ונזעק.....אבל אולי בעזרת השם, לאט לאט,

הם יגלידו. יתפשו פחות מקום. ידחקו לאיזו פינה ולא יקרינו על הכל.

גם אני רואה בתגובתה של אמא, רצון למנוע ממך סבל וצער שלא עלתה/עולה

בידה.

זו כנראה התגוננות. זו נטיה מאוד אימהית להתגונן במקרים כאלה, כי היא עדיין מרגישה אחריות ורצון לתמוך ולהיות שם בשבילך, ומרגישה חזק את ההחמצה שלה ואת מה שעבר עליך. לכן גם היא חווה בצורה מאוד רגשית כל העלאה של מעשה כזה.

באמת לפעמים צריך לחשוב עם מי לשתף, ובמקרה הצורך לומר שאין בזה שום ביקורת עליה\שמה שהיה צריך לקרות קרה\להתאים את האינטונציה.

בכל מקרה חייבים למצוא דרך לשחרר את כל הרגשות והחוויות האלה החוצה, להשאיר בבטן זה נוראי ומקשה להתמודד ולהתקדם הלאה.

בעצם למה אנו בגרים את עצמו כל כך? למה זה נפוץ כל כך?

זה עיוות איזהשהוא אם חושבים על כך בהגיון (גם אני בין אלה, לצערי).

מה עשינו כל כך רע, ואם כן, אז למה  ומה תועיל הביקורת

העצמית האובססיבית הזו?! אולי זה נובע מרצון לשלמות,

או רצון להיות ה כ י טוב, או תפישה לא מאוזנת את

הרצון האלוקי מאיתנו, או חוסר רצון להשלים עם

מי שאנחנו, למה בעצם?

ראיתי לאחרונה 2 ספרים הנראים מעניינים:

טראומות קטנות

כיף  (משהו כזה - הרעיון, לעמוד כל בוקר לפני

המראה ולתת לעצמך כיף לידך הנשקפת. ממש כיף -

על המראה!)

בשעה כזו, אין לי כח לבדוק מי כתב את שני הספרים;

אשתדל לחזור. בלי נדר.

אכב, האם הצעתי כבר לפתוח את האתר "התבוננות פנימית"

של ד"ר יחיאל הררי? ביוטיוב. כדאי!

מישהו קרא את "דיבס, הילד המחפש את זהותו"? של  אקסלין (אם אני לא טועה)

מאוד כדאי. אנונימי, כדאי לקרוא טיפול בילד שעבר סוג של התעללות נפשית ואיזה

ילד הוא הפך בעקבות הטיפול.  נפלא.  זהו סיפור אמיתי של מהלך הטיפול.

כל כך מרגש. עד לידי דמעות.

התגובה הזו שלי היא לא לחווית ה"אני לא מובן ולא מוכל" שהמגיב כתב. זה למשהו אחר.  איני יודעת

למה זה מופיע דווקא כאן.

אנשים רגישים מאוד (כמו שאפשר לקרוא פה בפורום) חווים את הקלט מהעולם בעוצמה גבוהה יותר מרוב האנשים, החושים מעבירים את אותו מידע אבל המוח פחות מסנן ואז הם יותר קולטים קולות, מראות, ריחות, מגע וכו' ומוצפים יותר מהדברים האלה.

זה תופעה שהרבה אוטיסטים גם חווים אותה אבל לא כולם.

חוץ מזה אנשים רגישים מאוד בדרך כלל גם רגישים יותר בנפש שלהם, הם מודעים יותר לרגשות, לסביבה ולאחרים.

אצל אוטיסטים זה לפעמים ככה ולפעמים הפוך, הרבה אנשים על הרצף דווקא מנותקים מהסביבה שלהם.

חוץ מזה המאפיינים כדי לאבחן אוטיזם הם בגדול קושי חברתי ותחומי עניין מצומצמים. שני הדברים האלה לא קשורים לאנשים רגישים מאוד. לפעמים תחומי עניין מצומצמים ונטייה לקיבעון יכולה לבוא ביחד עם רגישות כי זה עוזר להימנע מהצפה של החושים.

בקיצור, זה אבחנות שונות לחלוטין, אנשים שונים, אבל קיים איזה קו משיק ביניהם.

שיש לא מעט "אוטיסטים" פשוט כי הם לא יכולים לחיות עם ההצפה ולכן נאטמים. זה במקביל לכאלה שהם באמת בקטגוריה מסיבות אחרות.

בספר "המנוי אינו זמין" מאת לאה סמילנסקי, אחת מגיבורות הסיפור מנסה לחבר בין הדברים האלו.

והמסקנא שהבנתי ממנה שזה יכול להיות נכון חלקית, אבל ממש לא באופן גורף.

שאנשים רגישים מאד היא לא אבחנה רשמית שמקובלת היום אצל הרופאים וכו', אז השאלה היא האם יש מקרים שהם רושמים אוטיזם לאנשים שהם בסך הכל רגישים...

לכאורה, מי שאוטיסט הוא לא כ"כ שם לב לשני, שקוע בעצמו. ואילו אנשים רגישים מאוד די שמים לב, לא?

זה לא כל כך פשוט לקבל אבחנה על הרצף, בוודאי כשרק חלק קטן מהמאפיינים משותף

צריך כלים כדי להבין ולעזור לאוטיסטים, וזה לא תמיד קל...

ובאמת לאנשים רגישים עלול להיות קשה יותר בעבודה כזו...

(כותבת כאמא רגישה מאוד לילדה אוטיסטית קטנה, שהרבה פעמים מתקשה להתנהל איתה ועם התקפי העצבנות והצרחות שלה...)

בעלי, אגב, מעביר שיעור פעם בשבוע בדירה של בחורים אוטיסטים, ואף שהוא מסתדר איתם טוב מאוד, ואף שיש לו ניסיון מהבית, עדיין לפעמים יש מקרים שהוא מתקשב להבין איך נכון לנהוג - וזה כשמדובר רק בשעה בשבוע...

בקיצור, אין מנוס מהדרכה טובה ומהתייעצות צמודה עם רכז הדירות במערך שבו אתה נמצא.

יש ספריי לכה שהוא כמו ספריי גרפיטי, מרססים.. אולי החומר או הריח שלו ירתיע אותם, או לצבוע את העץ בצבע

אבל זה לא ירעיל אותם?

תודה רבה!

אחרי שזה יתייבש מן הסתם הם לא ינסו לאכול את זה... גם אם כן יאכלו אולי זה כמויות קטנות שלא יהיה להם נורא... מעלה סברה לא בטוח שאני צודק

הפתרונות הם לא מנסיון אלא סתם מסברה כנ"ל

וחומרים כאלה ואחרים עלולים להיות מסוכנים להם או לא שווים את ההשקעה כי לכה לא תמנע מתוכים לנקר ולהרוס והיא לא יוצרת שכבה מספיק עבה שתגן

לדעתי חבל על האנרגיות. תשאירי אותם בכלוב וזהו

או שתשחררו אותם ותקחו בחשבון את ההשלכות

אם הם לא יעופו, הם....ישתגעו! הם כל כך משתוקקים לצאת מהכלוב ולהתעופף. הם ממש משוועים לכך. יש להם

ציוצים מיוחדים כשהם מבקשים לצאת. מעולם לא חשבנו, בני ביתי ואני, שככה נתקשר ונאהב ציפורים!

ופסיכולוגיה.

לעיתים הסברה של אופי נפשי בתור פנימיות תורה עלולה לגרום לבעיות במקרי משבר.

למשל דוגמא אחרת שלא קשורה לעניין, אסור שאדם עם אוסידי יחשוב לעצמו שזה בעצם הנשמה הגבוהה שלו יראה מחטאים ולכן זו תופעה טבעית שלו של נשמתו הגבוהה. בעוד שמה שזה באמת זו תגובה פסיכולוגית.

או אדם שמרגיש דיכאון אם לא התפלל בכוונה, זה רע אם יאמר לעצמו שזה בעצם נשמתו הצמאה שלא קיבלה את מזונה הרוחני. לא, אם יש לו דיכאון אז זה דיכאון. לדוגמא

שכל אדם קיבל את מבנה הנפש שלו בתכנון מדויק של הבורא. 

וכן, אם הוא בכנות ומזהה בנפש שלו נטיה, גם היא שונה מהנרטיב המוכר, זוהי נפשו וזו עבודת, בהתאמה למבנה הנפש שלו.

כן, זו תפיסה לא מקובלת, אז אין צורך להוכיח לי את ההפך.. 

זו אמונתי.

שאלה נוספת - יש לך השגות על דברי הרב? סתם, מעניין..

בכל מקרה יישר כוח🙂

כן. אמת מארץ תצמח. צריך להיות מאוד עם שתי רגליים על האדמה.

צריך להיות....נורמלים.

זה לא תמיד פשוט, לעשות את ההפרדה שעליה דיברת. צריך להתייעץ, לדבר עם חברים,

להתפלל על זה....