באיזה שהוא שלב היא החליפה מריטלין לאטנט וזה היה יותר יעיל בשבילה עם פחות תופעות לוואי. שווה לבדוק.

לק"י

נבקש שגברים לא יגיבו כאן.

ואם במקרה הגעת לכאן מהעמוד הראשי, אני אבקש שיורידו.

לכן שואלת אם אפשר לתת נקודת מבט של מישהי שמלווה נוער ואת ההורים שלהם בדיוק בסיטואציה כזו?

לא מתמודדת בעצמי

אני רואה את זה אצל הרבה מטופלים שלי שמגיעים עם מישהו שיש לו הפרעת קשב ולהם אין שהתסכול גדול מאוד, חוסר ההבנה על איך בעל הקש"ר לא מצליח לפתור את הבעיות ולמצוא פתרונות הוא באמת מתסכל. אבל בעיני זו ליבת העניין. כשיש לך תפקודים ניהוליים תקינים שזה חלק משמעותי ממנגנוני הקשב אז היכולת להתנהל לקראת מטלות ברורה, מצליחים לפתח אסטרטגיות יעילות להתמודדות ולבסוף גם חווים הצלחות. כשזה לא קורה אז גם ההתנהלות פחות יעילה כמו שתיארת וגם חווית הכשלון מאוד משמעותית בחיים והרבה פעמים צובעת את חוויות הלמידה או חוויות אחרות.

אני גם מזהה אצל הרבה את הבדידות, הקושי להחזיק הכל לבד כי אחרת דברים יקרסו הוא קשה מאוד, גם מול הבת שלך ובטח מול בעלך שאמור להיות שותף ובפועל כ"כ הרבה נופל עליך.

אני מציעה לשקול טיפול תרופתי, הוא מסייע מאוד. בנוסף, אולי אימון לאסטרטגיות התמודדות עם קשב ועבורכם אני ממליצה על טיפול בהורות אצל פסיכולוג חינוכי.

אם תרצי אוכל להרחיב פה או בפרטי, זה חלק עיקרי מתחום העיסוק שלי

אסטרטגיות התמודדות.

טיפול תרופתי זה אפיק נוסף שאנחנו עובדים עליו במקביל.

אבל רופאת קש"ר אמרה לי שתרופות עוזרות במיקוד ולא עוזרות בתפקודים ניהוליים, וגם תרופות לא משפיעות כל הזמן, כך שנראה לי שצריך לפתח אסטרטגיות בלי קשר (בדיוק כמו שאני, כאדם שכן מתמקד, עדיין צריכה לפתח משמעת עצמית ואסטרטגיות ניהול משימות)

אפשר אצל מרפאות בעיסוק, בשיטת קוג פאן.

אני מניחה שיש עוד סדנאות או הזדמנויות כאלו,

נשמע לי יותר יתקבל בגיל הזה ללמוד בצורה מסודרת, מבעל מקצוע, מאשר לקבל טיפים מאמא שלא מתמודדת בעצמה עם הקשיים.

לא ראיתי לימוד תפקודים ניהוליים ייעודי לבעלי קש"ר אבל זה נראה לי כמו הכיוון הנכון.

זה לא מניסיון אישי.

תגגלי שיטת קוג פאן, זה בדיוק נועד לבעלי קש"ר.

יש אתר עם רשימת המטפלים, פשוט לחפש מי באזור שלכם וליצור קשר לבירור.

אולי אפשר לקבל החזר דרך המושלמים למיניהם.

עוד רעיון שיכול להיות מתאים (בכיוון של ללמוד בצורה מסודרת אצל מישהו מקצועי) -

פוקוס- אימון אישי לקשב וריכוז

על החוויה המתוסכלת שלך שאת רואה אותה.

אני בהחלט חושבת שהיא צריכה ללמוד אסטרטגיה אבל את צריכה ללמוד איפה את מתמקמת כאמא וכבת זוג במשפחה שיש בה הפרעות קשב 

עושה המון עבודת המידות ונושכת שפתיים ועושה מאמץ לא להיכנס למקומות שלא שלי...

וכמובן לא מנהלת או חושבת לנהל את בעלי ודרכי ההתמודדות שלו הן שלו.

(כמובן התמודדויות זוגיות הן עניין נפרד, תקשורת טובה ועבודת המידות וכו')

ועם זאת, חושבת שגם אחריותי כאמא לעזור לבת שלי עם קשיים.

ופרחי באך עזרו לך?

זה משפיע מיידית לפרק זמן מסוים או לאורך זמן?

אבל ייתכן שיש לי כמה מהסתמינים שיש לקשב וריכוז...

בכל אופן גם בלי הבחנה ועצם מה שתיארת פרחי באך יכול לעזור...

זה משפיע על כל אחד אחרת, לי עזר באופן כמעט מיידי...

אבל-גם אם לא תראי מייד תוצאות, שווה לחכות יום יומיים שלוש ולבדוק את זה

בין קושי להתרכז שהוא לא מאובחן ויכול לנבוע מכל מיני סיבות, לבין בעיות קשב וריכוז ש(לפחות ממה שידוע היום למדע) נובעות ממחסור בדופאמין באזורים מסוימים במוח.

ברור שאם אנחנו בלחץ או עצובים או כל עומס נפשי אחר, גם קשה להתרכז ואני הכי בעד טיפולים טבעיים.

אבל אדם שיש לו קש"ר יכול להיות הכי מבסוט בעולם ועדיין לשכוח חפצים, לשים לב למיליון דברים רק לא למה שהוא צריך לעשות, להתקשות במטלות שדורשות שרשרת פעולות ועוד.

אז מן הסתם גם הטיפול הוא אחר, אני בעיקר מחפשת אסטרטגיות (לא תרופות דווקא) ממי שמתמודד בעצמו עם קש"ר.

תודה בכל אופן!

וזה לא סותר בכלל

ויש אנשים שמתמודדים עם קשב וריכוז ולוקחים פרחי באך...

ומה שעזר לי בכלל לא היה הנקודה של הריכוז יותר עם  התפזרות בריבוי מטלות ודחיינות.

וזה לא קשור למצב רוח ריגשי מה שציינתי.

יש אנשים, שלא מאובחנים עם קשב וריכוז, והם מבסוטים על החיים כמו שציינת אבל עדיין הולכים לאיבוד בין ים המטלות ובסוף, בסוף יום לא הצליחו לעשות כלום ולא כי לא היה להם זמן...

אז לא, לא בהכרח שהטיפול הוא עד כדי כך אחר... ההשפעה אולי אחרת, זה כן...

(ובלי קשר יש מחקרים היום שמראים שזה בכלל לא מדויק כל העניין של חוסרים כימיים במח... אבל זה נושא אחר)

בהצלחה!

ויש דרכים להתנהל גם עם קש''ר... הרבה ממה שאת מתארת אני עדיין מתנהלת ככה, אבל למה שממש הפריע לי מצאתי פתרונות. אבל זה דרכים שהם צריכים לרצות אותם, ולחפש מה נכון להם ולהתנהל איתם.

להם זה מפריע, מה שאת מתארת? הם מחפשים דרך לשנות? 

אפשר לחלק את זה לשניים- מה שמפריע להם והם צריכים עזרה, ומה שלא מפריע להם אלא רק לך

מה שמפריע להם- אני חושבת שממש כדאי לעשות שיחה (כמובן עם כל אחד בנפרד...) ולהבין מה מפריע להם והם ישמחו לעזרה, ואיזה סוג עזרה בדיוק יעזור להם. דוגמה מאצלי- ממש קשה לי להתחיל לסדר את הבית, אז אני מבקשת מבעלי שירכז לי את הבלגן וככה אני מצליחה להתחיל..

ומה שמפריע לך- להפריד בין מה שהוא אחריות שלהם (לדוגמה לחץ מהלימודים, זה אחריות רק שלה בעיני), ואז את תעזרי להם בשמחה אם הם יבקשו אבל זה אחריות שלהם בסוף, ומה שקשה לך והם יכולים לעזור- לסכם איך מנסים להתנהל עם זה יותר חכם בצורה שהן יוכלו לעזור לך.

מקווה שכתבתי ברור, אם לא יכולה לנסות להרחיב עוד...

לה מפריע שהיא בעומס מטורף וכל הזמן בקריסה, אבל היא לא רואה כמוני לאן זה עלול להידרדר ולא רואה אופציה אחרת (לתחושתי) - אני רואה אותה בחרדה ורואה אותה מוותרת על מבחנים ועבודות והיא בעיקר דבקה במירוץ ומקווה לטוב.

כלומר אני מאמינה שיש עוד דרכים להתמודד ולא נראה לי שהיא חושבת ככה.

נכון שלימודים זה אחריות שלה, אבל אם היא בחרדות, בברגשה שלי זו אחריות שלי כאמא, לדאוג לרווחתה הנפשית ולעזור לה להתמודד אם היא לא מצליחה לפתח לבד אסטרטגיות יעילות.

לו מפריע שהוא עובד הרבה, אבל כנראה שלי זה מפריע יותר.

וגם לא חושבת שהוא חושב שיש אופציה אחרת.

ההרגשה שלי היא שבגלל שאני שם אני הרבה פעמים בתפקיד "המצילה" (למשל יש ימים שלמים שהוא לא אוכל עד שאני דואגת לו לאוכל, וגם שאר הבית "מתנהל" כי אני שמה לב לזמנים, והוא לא) וזה ממש מפריע לי.

מפריע גם לו - לא שאני מנהלת, אלא כשאני מסיבה כלשהי לא מצליחה להחזיק הכול בזמן שהוא עסוק בכיבוי שריפות.

למשל שהבית פחות מסודר או כשהילדים הולכים לישון מאוחר מדי לטעמו.

הוא לא פרפקציוניסט ומשתדל לא לבוא אליי בטענות אבל בסוף ההרגשה היא שהוא תמיד עסוק במשהו דחוף או נח מהימים המאוד אינטנסיביים שלו (כיבוי שריפות כאמור)

בשביל לעשות משהו בנדון צריך לראות מראש איך יהיה הלו"ז ולנהל אותו אחרת...

לעזור לה לפתח אסטרטגיות, זה יהיה לה מעולה

אבל בתור מתבגרת לא מאוד ממזמן- נורא עיצבן אותי שאמא שלי ניסתה להסביר לי איך ללמוד ומה לעשות😅

תכלס איך הייתי רוצה שיתנהלו איתי: לשבת לשיחה ולהסביר איך היום מתנהל כרגע, איך את חושבת שהמצב האידיאלי יהיה, איך נראה לך ולהם שאפשר לשפר את המצב. לדבר על זה ולראות, ואם הם רוצים עזרה לנסות לעזור עם זה...

לא ממש יודעת מה עוד להגיד🤔

אני יודעת שהיא תרגיש נורא אם היא לא תצליח להוציא בגרות כמו שהיא רוצה.

אני כן יכולה לתת לה רק הקשבה ולהתאפק לא לתת עצות...

את צודקת שאולי פחות מתאים להגיד לה איך ללמוד, עם כל הקושי שלי ושלה יחד.

אולי היא צריכה ללמוד לבד ולרצות את זה בעצמה...

אולי יש לכם פשוט קשר יותר טוב ממה שלי ולאמא שלי היה😂

תכלס אני חושבת- ברגע של לחץ כנראה לתת עצות פחות יעבוד, כי נראה לי קשה מאוד ליישם אותם. אולי יותר יעיל בזמן רגוע יותר לשבת ולתכנן הלאה ביחד איתה...

להצמיד דברים למשהו אחר עד שזה נהיה הרגל.... לדוגמה אוכל- אני אוכלת ארוחת בוקר אחרי שהתינוק נרדם לשנת בוקר, בצהריים כשבעלי חוזר מהעבודה וכו' ואז לא יוצא שאני מדלגת על ארוחות. לנסות להגדיר זמן שהוא לא שעה אלא דבר שקורה, או שעון מעורר קבוע... כי שעה זה באמת משהו שקשה לשים לב אליו.

לשים דברים מול העיניים כדי לא לשכוח- הכביסה נמצאת אצלי באמצע הבית ואז אין מצב שאני מכניסה כביסה ושוכחת ממנה עד שהיא מתעפשת...

רשימת משימות נוחה מול העיניים שאפשר לסמן, אפשר עם לוח מחולק לפי ימים או משהו. (אם הבת תזרום איתך- את יכולה להכין איתה לוח כזה ללימודים, עם הערכה שלך של כמה ימים מראש צריך להתחיל להתכונן לכל מטלה. גם אם זה לא מדויק זה עדיין עוזר.)

ובהרבה דברים האסטרטגיה שלי היא פשוט להנמיך סטנדרטים... לבדוק מה קריטי ומה בונוס ולפעול לפי זה. יותר קל להתמודד כשברור על מה אפשר לוותר ומה חייבים בכל מקרה.

זה מה שעולה לי בינתיים, אם יעלה עוד משהו אני יוסיף...

1) הילד קיבל טיפול תרופתי 

2) קיבל שיעורי - עזר במיומנויות אישיות

3) ישבתי איתו פיזית מידי יום ועברתי איתו על הלו"ז. לו עצמו היה קשה לעשות את זה לבד וכן, זה דרש ממני להיות שם עבורו עד שהוא התרגל לרעיון וגם החל ליישם אותם בחייו בלעדיי.

4) למדתי להרפות. אם הוא נלחץ- זה שלו. אם הוא מאחר- זה שלו. 

מן הסתם יש לי מאז ומתמיד.

אני לא הייתי כמו הבת שלך במובן שהייתי לומדת רק לילה לפני, לא כל הזמן. ויש בגרות ואפילו טובה.

בשאר המובנים מבינה אותה לגמרי.

לא התעליתי על הקש"ר אז לא יודעת להמליץ לגמרי. אספר מה עזר לי ומה הנקודת מוצא שלי.

לי קשה להושיב את עצמי נקודה. אני יכולה לא לעשות כלום יום שלם, רק לדחות ולדחות את המטלות, ולהתעייף מזה😂 נשמע שהבת שלך יודעת להושיב את עצמה, והרבה מהקושי הוא ניהול זמן וכו'

לי עזר ללכת לאימון אישי בקשר לזה, אבל בעיקר לתקופה שבה התאמנתי. פיקס אותי לדבר על זה עם מישהי, נתן לי בוסט של מוטיבציה, וזה איכשהו עזר לי לשבת יותר.

לגבי ניהול זמן - אני אוהבת להשתמש בlists (זה של מייקרוסופט, אם יש לך וורד וכו הגיוני שיש לך רישיון גם לזה). זו פלטפורמה ממש נוחה לסווג משימות לפי מקצועות, דחיפות וכו. אפילו אם היא לא יודעת כמה זמן יקח לה כל דבר, היא יודעת כמה נושאים יש לה ללמוד (בתוך כל מקצוע). אז שתרשום נושא נושא, ושתנסה לחלק את המשימות כך שכל משבצת זו משימה ריאלית להשלים בישיבה אחת (למשל בפחות משעה). ככה היא יכולה לחלק את החומר עד המבחן לפי נושאים, לא לפי כמה זמן יקח לה ללמוד. וכמובן לקחת מרווח בטחון (נניח יומיים לפני המבחן זה יום להשלמת חוסרים, יום לפני המבחן תרגול של מבחני עבר).

בנוסף, לי סופר עוזר להשתמש ביומן בפלאפון (רלוונטי אם יש לה סמארטפון). מודה שהתחלתי להשתמש בזה באמת רק כי הלו"ז האוניברסיטאי הוכנס אוטומטית ליומן, אבל מה שטוב זה שהוא מקפיץ תזכורות x זמן לפני האירוע. וגם זה ממקד יותר את הזמן, פחות שוכחים דברים שקובעים מראש וכו.

וגם, להבין שקש"ר זה דינאמי. יום אחד אני יכולה להתרכז 10 שעות ברצף (תלוי איך קמתי, איך התרופה, כמה אני מצליחה להושיב את עצמי וכו), ויום אחרי בקושי לשרוד שעה. ואם לא מצליחים להתרכז למרות שכל התנאים מותאמים ללמידה - לעשות הפסקה, בעדיפות לעשות פעילות גופנית כלשהי (אפילו הליכה של 20 דק), ואח"כ לחזור לזה. אין יותר מייאש מלשבת מול החומר שעה ולהבין שלא הספקת לקרוא אפילו לא עמוד.

אבל כמו שאמרו מעליי - זה מאוד תלוי כמה *היא* רוצה שזה ישתנה. אם היא לא רוצה - לא יעזור מה שתעשי, זה לא יעבוד.

ובהקשר הזה - אני לא יודעת איך את נוהגת כיום, אבל מניסיוני- עדיף שלא תהיי את אחראית למשימות שלה (לתזכר וכו). היא בגיל של בגרויות ז"א שהיא מספיק בוגרת כדי לתחזק את החיים שלה בעצמה בהקשר של לזכור דברים וכו. נכון, היא לא תמיד תזכור, אבל היא תחווה את זה על בשרה וזה יעזור לה לזכור להבא. יתן לה מוטיבציה לנהל את הזמן בצורה טובה יותר. ברגע שאת זו שאחראית עליה, היא יכולה למחוק לגמרי את האירוע מהראש שלה ולחיות בפנאן שלה כאילו זה לא קיים…

אם משהו לא ברור מוזמנת לשאול.

גילוי נאות - אין לי ילדים עדיין. אבל כן מאובחנת קש"ר

קראתי בקשב רב וזה קצת מעודד... שהצלחת למצוא אסטרטגיות שמתאימות לך, ויש לך עצות טובות.

היא לגמרי אחראית על עצמה, אם הייתי צריכה לעקוב אחרי המבחנים שלה בנוסף למשימות שלי גם אני הייתי הולכת לאיבוד...

בעזהי"ת

א. לתקופות כאלה לא רואה סיבה לא לנסות טיפול תרופתי. יכול להיות מציל חיים, ברמה הרגשית.

ב. אסטרטגיות ניהול עצמי. מתפתחות עם השנים ואפשר לנסות ללמוד אותם אבל כשמם כן הם- ניהול *עצמי*, את לא יכולה לנהל אותם בשבילה.. 

מה שאני עושה עם ריבוי משימות:

1. רשימות רשימות רשימות 

2. תגמולים עצמיים על כל משימה. צ'ופר על כל משימה שהצלחתי.. ככה יש לי מוטיבציה לסיים. 

3. לא דוחה. עושה מיד.. לקח לי הרבה זמן ללמוד ליישם את זה. היום אני עושה הכל ראשונה. כי אם נתנו בוחן בלימודים- אם אני לא אעשה אותו מיד, אני אשכח שהוא קיים ואזכר באיחור... 

לפעמים העצות המדהימות שיש לנו כאמהות לתת נענות באוזניים אטומות.

אותן עצות או דומות להן שיגיעו ממקור חיצוני יתקבלו בברכה ובנכונות לעבודה.

לפעמים לקחת שיעורים פרטיים באסטרטגיות למידה ( עם מישהי שממוחית לכך עם מתבגרים) יותר יעיל ומונע הרבה מריבות וחיכוכים בבית. 

בנקודה רגישה

לא מעריכים אוצי?

אני לא טובה כמו שאני ? וכזה...

שאני גם לא הקשבתי לעצות של אחרים איך להתמודד מכיוון שכל אחד בטוח בדרך ובשיטות שלו, אבל לי זה לא התאים, סיגלתי לעצמי עם הזמן הרגלים שנכונים לי איך להתמודד ורק מהפעמים שנכשלתי למדתי לדייק את הדרכים שלי איך להתארגן נכון

והרבה מהעבודה וה'תגליות' על עצמי הם לגמרי מהשנים שאחרי שסיימתי תיכון בכלל, וגם היכולת לא לחוות את החיים בהתפעלות קיצונית התחדדה עם הזמן וזה גם חשוב לעניין קשב וריכוז וכשאני יותר באיזון בתחום הזה גם הקשב והריכוז מתאזן

לא פרופורצינאלית למציאות

לחץ, סטרס מתח

מה שהיום אני אומרת אוקי מה שהיה היה, הקב'ה עושה לטובה עכשיו צריך לראות קדימה ולחשוב איך לפתור את הבעיה עם הכלים והזמן שכן יש לי

להתמקד מה דחוף לעכשיו ולא להעמיס משימות

להיות בפוקוס

וזה מכלול של הרבה דברים שמשפיעים על תגובות כאלה אוכל נקי ומאוזן, שינה טובה, לצאת לשמש/נשימה/תחביב/עשייה שנותן סיפוק

תודה

זה כנראה באמת עניין של תהליכים פנימיים שהיא צריכה לעבור עם עצמה...

בגילאי הנוער אני רואה שהם חומר גלם,

שהם עוד רק בעיבוד הראשוני של מי אני?

אבל כן אני רוצה להאיר שכהורים יש להעצים את החסרונות והקשיים, הכוונה להגיד לילד/נער שאם יש לו אותם הוא לא דפוק, ושדווקא איפה שהקושי נמצא זה הכלים לייעוד שלו זה רק עוד לא בשל מספיק

איפה שקשה זה דווקא הכשרונות ונקודות החוזק שהוא צריך כדי להתמודד וזה נבנה קומה על קומה

אבל ככה צריך להסתכל על זה כדי שהם לא לא יפלו למסכנות ואווירת דיכאון, וזה ממש קל בגיל הזה

צריך ליצור להם חוויה טובה מהקושי

אני אמא צעירה יחסית אבל עם הפרעת קשב קשה בעצמי

שלא היתה מטופלת תרופתית עד שלא לקחתי את עצמי בידיים (אחרי שכבר נישאתי בעצמי)

עונה לך למרות שעבר זמן כי מרגישה שיש לי מה לומר שלא נאמר כאן

לאנשים מסוימים הפרעת קשב משפיעה הרבה יותר על תפקודים ניהולים מאשר על למידה. 

אני הסתדרתי יופי בלימודים, ב"ה היה לי ראש טוב נכון תמיד למדתי ברגע האחרון.. (זה היה אחריות בלעדית שלי איש לא חלם לדאוג לזה במקומי)

אבל בחיים האמיתיים, כשצריך לנהל ריבוי משימות- שם קרסתי ממש.

והתובנות שלי

א' זה הזמן ללמוד. לא לבגרות, לחיים. יש פודקאסטים ממש טובים שלמדתי דרכם המון!!! על עצמי ועל כלים לניהול.

אצלי נגיד יומנים וכו' לא עוזרים כי אני קונה בהתלהבות ונטשת אחרי שבוע- כל היומנים שלי ריקים (אם לא נאבדו בדרך)

אבל- מאד עוזר לי לכתוב כי עצם הכתיבה מכניסה לי לזכרון (הפתק בדרך כלל נאבד, שוב...)

ב' תרופות כן עוזרות. זה לא קסם זה תהליך. היום הגעתי לתרופה שכן עוזרת לי מאד! בניהול העצמי שלי. אלא שא"א לקחת בהריון וכו' אבל כשאני לוקחת- היא מדהימה. (אטנט, אבל זה אינדיווינדואלי)

ג' לא מדובר מספיק- אבל להפרעת קשב יש השלכת אדירות על חיי נישואים. בהקשר של גירושים ובעיקר בהקשר של איכות חיים. אומרת לך מהצד שבעלי עושה על עצמו עבודה מדהימההההה וזה לא פשוט בכלל! אז חיבוק לך על ההתמודדות. אצלינו זה כביכול 'משונה' כי הוא הגבר אבל תכלס לקח על עצמו מלא תחומים בניהול הבית כי אני לא התמודדתי ואני בעיקר מוקירת טובה על זה ומביעה מלא הערכה, אבל מקבלת את זה שאין לי את הכישורים המתאימים. שמה בסוגריים שזה משפיע גם על מיניות כי זה פחות קשור לבת שלך, כנראה לבעלך כן

ד' תכלס בשאלה שלך מה מקומך כאמא- אל תקחי אחריות במקומה. זה לא כמו בני זוג. היא בגיל שצריכה להתמודד עם ההשלכות. אם אמא שלי היתה לוקחת עלי אחריות בחיים לא היה קורה איתי כלום. מה כן? את יכולה להתפלל עליה. להציע לה כלים. למשל- ליווי רגשי (חשוב, לא כי הקשב על בסיס רגשי. זה פיזיולוגי. אלא כי צריך לפתח מיומנויות של התמודדות במצבי סטרס שאנחנו דוחקים את עצמינו לשם, וכי הדימוי העצמי נפגע מאד, והפער בין היכולות למימוש שלהן אדיר וקורע את הלב) למשל- אימון קשב. 

תשימי לב שהבת שלך מחקה את הדפוס של בעלך של לדחוק דברים לשעת אפס ופשוט לעבוד כל הזמן. עכשיו אני כל כך מבינה אותה שהיא לא מסוגלת לקבוע לעצמה זמני לימוד וזמני מנוחה, גם אני לא יודעת לעשות את זה- שום סיכוי בעולם _ואיך בכלל אצליח לדעת מראש מתי אהיה מרוכזת??

 אבל למדתי (זה נשמע רגשי..) לקבל את עצמי ולהבין שיש זמנים כמו אחרי ספורט שאני יותר במיטבי ואז אני עובדת, וכשאני מבינה שאני בזמן פחות טוב- אני מסוגלת לסגור את המחברת. וזה מנקה את המח ומכין אותו יותר טוב לפרק למידה הבא, וגם מוציא אותי מהלופ של 'אמאלה אני כל היום עובדת ולא מתקדמת' כי אני לא עובדת על עצמי בעיניים שעבדתי כל הזמן. הייתי בעבודה 8 שעות, ועבדתי מתוכן 3 (אגב הספקתי אז יותר מכל העובדות האחרות, ללמדך שיש גם מעלות להפרעת הקשב שלי וב"ה קיבלתי פיצויים טובים מאת ד')

ובהצלחה! לא פשוט להרגיש שאת העוגן של הבית. שמעי לעצת בעלי- תלמדי בעצמך על הקשב, וקחי לך טיפול שילמד אותך לא לקחת אחריות ולא להבהל אלא בעיקר בעיקר לאהוב ולקבל.

קראתי בקשב רב...

באמת מבינה שרוב העבודה שלי היא להניח לדברים ולתת לה להתמודד, ופשוט להיות העוגן הרגשי בדבילה אם היא תרצה.

הוא דורש ממנה יותר ממה שהוא דורש מעצמו

כי כשהוא עצבני הוא אומר כינויי גנאי

והיא לא יכולה לומר בסדר בטון שלא נראה לו

חסר הגיון לחלוטין

הרי הוא המבוגר והיא הילדה
 

באופן כללי אני לא מייחסת חשיבות לטון של מתבגרים

אחרי ההבנה שזה סגנון דיבור תואם גיל

וגם לא מייחסת חשיבות גדולה לתוכן כל עוד זה לא משהו חריג

וגם לא מחפשת כבוד מהילדים אלא קשר נעים וטוב

הכבוד מגיע לבד בלי שדורשים אותו

ע"י דוגמא אישית

אם מתנהלים בכבוד עם הילד הוא לומד להתנהל בכבוד

יש סיטואציות בין בעלי והילדים שאני מתערבת

משתדלת שזה לא יקרה לעיתים קרובות ושזה יהיה בצורה מועילה 

ואני הרבה פעמים אומרת לו את זה כשהוא כועס עליה.

(וגם לא בטוחה שפועלת נכון בזה. כי להגיד לו ביקורת בפני הילדים זה גם לא הכי חינוכי, במיוחד כשאני בעצם מבטלת את מה שהוא אמר כרגע לילדה).

אפשר לדבר על זה ברגוע בהזדמנות אחרת אחד על אחד,בשום אופן לא מול הילדה,

גם אני לא מתייחסת לטון,אבל כמו שהייתי מדברת על זה עם בעלי בנחת ב4 עיניים גם איתה הייתי בהזמנות מדברת בארבע עניים,ואז יורדת מזה לחלוטין,

ונכון שככל שתדרשו כבוד זה פשוט לא יעזור אלא רק יחמיר את המצב.

זה דבר קצת מבלבל.

מצד אחד יש בהם משהו הודף, ולפעמים חצוף ומתריס, ומצד שני, לא פחות ואף יותר הם זקוקים לאהבה, לתחושה שהם רצויים, לקשר בריא

והקשר משנה צורה בגיל הזה וצריך להסתגל אליו מחדש ולהעביר אותו שלב.

לכן א:

פינוי המרחב הרגשי שלכם:

לדבר יחד או לעבד לבד את התסכול מההתנהלות שלה, ואצלך גם שלו.

כשמגיעים טעונים לסיטואציה די בקלות מגיעיל לשיח קשה ורחוק וחבל.

כשמגיעים נינוחים יותר, ניתח להעמיד גבול בצורה נינוחה.

לדוגמא; אני מבינה שזה קצת עצבן אותך, בבית שלנו לא מרימים קול/מדברים בחוסר כבוד להורים.

הרעיון הוא-

לתת שם להרגשה והכרה בתחושה שלה

להציב גבול- להגיד שזה לא מקובל עליכם

לעשות את זה באופן ענייני ובלי בעצמכם לדבר באופן לא מכבד.

בהחלט מאתגר וצריך ללמוד את זה.. בהצלחה

אחרי האבחון תוכלי לקבל קצבה מבט''ל, שהיא מעל ל-3 אש''ח בחודש, ויהיה לך קל יותר להוציא עליה כספים...

חוץ מזה שבאבחון יעזרו לך לחשוב מה יכול להתאים לה.

אם תרצי המלצות למאבחנים פרטיים - מוזמנת בפרטי.

ואז יהיה יותר קל למצוא את הטיפול המדויק עבורה

טיפול מדויק יותר, ואולי גם המאבחנים יוכלו להמליץ על סוג טיפול מתאים.

אם את מרגישה שהיא יכולה עוד "לסחוב" בלי טיפול, אז תחכו לאבחון בקופה. היתרון הוא שבדרך כלל הם גם מסדרים את העניין מול ביטוח לאומי, ואתם לא צריכים להתעקש על זה בעצמכם...

אבל אם את כן מרגישה שהיא חייבת כבר תמיכה, אז באמת כדאי ללכת לאבחון פרטי. זה לא זול בכלל-בכלל...

אני יכולה להמליץ לך על פסיכולוגית בירושלים שמאבחנת אוטיזם.

אז באמת זו גם המסקנה שהגענו אליה, לא לחכות לקופה אלא לחפש אבחון פרטי למרות שזו הוצאה.

אשמח להמלצות שלכן.

תודה

אבחון אוטיזם במידה ואכן יש אבחנה דורש אבחון כפול-פסיכולוגי ורפואי.

ממליצה כמו @מתואמת להתחיל בפסיכולוגי

כדי לקבל אבחון כפול כמו שהמליצה @מתיכון ועד מעון במקום אחד.

יש המלצה למישהי?

מעדיפה באזור השרון...

אני יודעת שבמרכז התפתחות הילד שבאוניברסיטה עושים אבחון משולב.

ואמור להיות אפשרי דרך קופ''ח, או עם החזר.

שווה לברר.

זה מתוך קבוצת הפייסבוק 'מרוצפות' של נשים על הרצף.

מאגר המאבחנים.ות המעודכן של מרוצפות - אוטיסטיות כותבות

אנחנו הלכנו מתוך הרשימה לפסיכולוגית ופסיכיאטר בנפרד, בחרנו רק לפי זמינות של תורים, ושניהם היו אנשי מקצוע מעולים ממש.

אני לא אמליץ לך ישירות עליהם בגלל שביקשת מקום שעושה גם וגם, אבל יש ברשימה גם מקומות כאלה.

אולי להתחיל עם יצירה והרקדה לבנות ואז אוכל לכולם, שבזמן האוכל המשפחה מגיעה ואז החברות הולכות ונשארת המשפחה לברכות.

נשמע הגיוני?

בגלל שהמשפחה תבוא ב'טפטופים', זה לא כל כך מסתדר לי עם האוכל המרכזי (באירוע רגיל עושים סוג של קבלת פנים בשביל זה. למשוך את הזמן עד שכולם מגיעים).

חשבתי אולי לעשות-

אוכל לבנות

הרקדה

יצירה - ואז בנות שסיימו הולכות הביתה, ומשפחה שרוצים באים מוקדם להשתתף

מנה ראשונה למשפחה

ברכות

מנה שנייה למשפחה

אולי זה גם יצא לי יותר זול, כי לבנות אפשר להביא דברים זולים, ולמשפחה אוכל ברמה יותר גבוהה.

אבל אין לי מושג איך זה יעבוד, ואיך לתכנן את הלו''ז.

מעניין כמה זה באמת עוד כאב ראש.

בעלות זה בטוח מוסיף, כי זה לשכור אולם פעמיים.

ואיפור, ושיער לילדה...

אולי יש לכם מקום בבית? אולי אולם בבי"ס? לפעמים יש עוד פתרונות חוץ מאולם ממש.

מודה שאצלינו לא מתאפרים לבת מצוה ( הן קטנות!) והשיער זו לא הוצאה משמעותית אבל כנראה מקובל אחרת אצלכם...

אם במקרה אתם בירושלים יש לי המלצה למישהי אלופה וזולה לתסרוקת (לא עושה איפור)

לי אישית נשמע שלעשות אירוע ארוך ומתגלגל זה המון כאב ראש ויותר קשה לדייק את הצרכים 

ושיער לילדה.

קצת קשה לי לדמיין את המצב של אירוע לחברות בלבד, אבל אולי באמת כדאי לשקול את זה ברצינות.

אלא יותר בסגנון "ערב כיתה" ארוחה טעימה שמתאימה לבנות בגילן, יצירה, ריקודים, ואיזה משחק של ברכות לכלת השמחה.

הכי כיפי ומותאם

יצירה

אוכל וריקודים לחברות

ואס ארוע משפחה-

אוכל למשפחה

ברכות

ריקודים למשפחה

אפשר להוביף יצירה או סדנא לחברות לפני שכולם מגיעים

אם חשוב לכם

אבל בדרכ החבאות נשארות עם המשפחה

לדרשה ברכות וריקודים

בסוף הן עושות שמח ..

1. היחס הוא בערך חצי/חצי. חברות עושות שמח אבל גם באלגן, וזה פחות מתאים לאופי של חלק מהמשפחה.

2. הילדה ממש ממש לא רוצה לומר דרשה בפני החברות. ומתפדחת ממש גם שישמעו את הברכות של הסבתות ושלנו ההורים. מבחינתה, היא מעדיפה שלא תהיה בת מצווה ולא לדבר בפניהן.

אני גם הייתי מעדיפה שלא יהיה ארוע מאשר לדרוש לפני החברות שלי.

אצל אחת הבנות שלי עשיתי בוקר על על חשבון בית הספר בשיתוף עם המורה,ארוחת בוקר יצירה פעילות שהמורה הכינה,ריקודים בסוף,הבנות יצאו מרוצות עד השמיים,

ולמשפחה עשינו משהו כמו ערב סופגניות בחנוכה.

לא מאד רשמי,יצא ממש מוצלח,

רעיון נוסף,לעשות שני ארועים באותו יום צהריים חברות ואז בערב משפחה זה יכול להתיש מאד לכן ממש חשוב לתכנן הכל בצורה נכונה.

לק"י

אם זה השיקול המרכזי.

אם יש עוד סיבות, אז אולי באמת עדיף להפריד.

עוד אין לי ניסיון בנושא, אז אין לי כ"כ איך לעזור.

ומזל טוב!!

כשאני חגגתי בת מצווה - לחברות עשיתי טיול/סיור עם עוד חברה. ריקודים לא היו, אבל זה התאים לי מאוד... וגם דרשה לא הייתה.

למשפחה עשינו אירוע בחצר, ואמרתי דרשה - אבל דרשה בחרוזים בליווי מצגת תמונות, אז זה היה קליל יותר. (אולי זה משהו שיתאים לבת שלך גם מול החברות?)

לנו חשוב המעמד של הדרשה, דווקא בגלל שזו ילדה עם פחד במה, ואנחנו מאמינים שיעשה לה טוב להתמודד עם הפחד וכן לדבר, בסביבה מאוד תומכת ומחזקת.

מצד שני, אני לא רוצה לדחוק אותה מדי, וגם פחות בטוחה שהחברות יפרגנו, ולכן יהיה טוב בעיניי שהיא כן תאמר דרשה, אבל רק למשפחה.

אהבתי ממש את הרעיון של לשלב מצגת שתקל עליה. תודה!!

אני עם פחד קהל וההורים שלי דרשו ממני לדרוש לא רק שזה לא עזר גם הבת מצוה שלי זכורה כדבר שלילי בעבורי,רק בגלל הדרשה הזו,

בסוף אתם ההורים ומחליטים.

אבל את הבת שלי ממש זרמתי איתה

של הצורך להתמודד בדווקא עם הפחד?

כי אם זה לא בא ממנה - לא נראה לי שזה יעזור, אלא רק יגביר לה את הפחד...

בכל אופן, מעניין שדווקא המשפחה המורחבת היא סביבה תומכת ולא החברות זה אומר שיש לכם אווירה טובה במשפחה!

היא עדיין מאוד מפחדת, אבל יודעת שמול המשפחה זה יעבור בטוב ולכן מוכנה להתאמץ לעשות את זה.

מול חברות לא מוכנה ויהי מה.

וכן, ב''ה זכינו במשפחות מפרגנות שירימו לה לא משנה מה יהיה (והיא יודעת את זה).

בישיבה מול המזכירה בקופה בניסיון להבין איך אפשר לקדם.

ואם היא לא יכולה לעזור ללכת לרופאת ילדים,להסביר לה את הדחיפות ושהיא תלחץ.

וגם לא בנים..

הגדול שלי בן 8

אבל בפשטות הייתי נותנת לה תקציב חודשי (מה שנקרא דמי כיס..) לשטויות כאלה שתתנהל איתו בעצמה. זה יכול להיות חינוך טוב לכלכלה. ולדבר איתה על תזונה נכונה. שלא תוציא את כל הסכום על שטויות של אוכל אלא שתקנה לעצמה פה ושם גם תכשיט מטופטן או דברים אחרים שהיא *רוצה*.

באופן כללי בעיני הורים אחראים לתת לילד את כל מה שהוא *צריך* ויכולים לפרגן גם במה שהוא *רוצה* אבל פה יש להם גם אפשרות להתחיל לחנך אותו להתנהלות כלכלית נכונה.

לק"י

אני כן אומרת להם (וגם לקטנים, שיש להם כסף מדמי פורים וכדומה), שגם אם זה הכסף שלהם, לא כדאי לקנות הרבה ממתקים.

אצלינו הם קטנים יותר, אז זה שונה. אבל בעיקרון פעם בשבוע אני הולכת איתם לקנות ממתק. ובעלי גם לפעמים לוקח פעם בשבוע.

בגיל גדול יותר הייתי משחררת כנראה. אבל כן מדברת על זה שלא כדאי וזה לא בריא לאכול יותר מידי שטויות (יש לנו בבית חטיפים ושוקולדים, ואני אומרת להם את זה. שלא יגזימו).

כי היא יודעת שיש לה תקציב מוגבל.

והתקציב הוא כי זיהית אצלה *צורך* בכסף ל*רצונות*.

אז את נותנת לה מענה על הצורך. כמובן שאת גם יכולה לעודד אותה לעשות בייביסיטר כדי שיהיה לה יותר כסף לרצונות שלה.

אבל בסופו ש דבר האינטרס פה הוא לתת לה להוציא בתבונה. ואת ז היא תלמד ע"י ניהול התקציב הקטן שתתנו לה. ובחודששיגמר לה הכסף אחרי שבועיים היא תבין שפשוט אין עוד..

כמובן בשיח נכון שמלווה את התהליך 

בעזהי"ת

זה לא כסף שהוא צ'ופר מבחינתי אלא צורך, וצורך אני נותנת לילדים שלי- כמו שאני נותנת להן אוכל, בית ובגדים ללא תמורה. וכמו שאני לא אגיד לבת שלי 'היום לא סידרת את החדר אז אין ארוחת ערב', אני לא אגיד לה 'לא עזרת אז לא תקבלי דמי כיס'. 

כן להגדיר מה הסכום שהוא צורך ולא אקסטרה.. אני כן חושבת שהיכולת לקנות מידי פעם פינוקים פה ושם בשליטה של המתבגרת זה צורך.

מעודדת תזונה נכונה גם כשקונים משהו טעים (נניח להעדיף יוגורט מפנק)

כשהילדים היו ביסודי נתתי כסף מדי פעם כשהיו מבקשים

ילד אחד היה מבקש הרבה

לפעמים הייתי מפנה אותו לקחת חטיף מהארון ולא לקנות

כשהם יצאו לישיבות נתתי להם לנהל לבד את התקציב

כשהם הבינו את המשמעות של ניהול כלכלי ע"י כרטיס אשראי/ מזומן

הם גם למדו פחות לבזבז

כתלות בעבודה/ משו אחר?

לא יודעת אם זה טוב או לא...

כן מנסה להגיד לה לקנות אוכל, ולא כל יום ממתק... אלא מידי פעם.

אבל לא יודעת כמה מתוך זה עובד.

לא יודעת אם אני נוהגת נכון, ככה מרגיש לי...

והם יודעים בדיוק מתי וכמה יקבלו, זה לא מותנה בשום דבר ובכסף הזה אני לא מתערבת במה הם קונים.

מעבר לזה משתדלת שבבית יהיה שפע של אוכל וגם של שטויות אבל דברים ביתיים כמו עוגות עוגיות ממתקים ביתיים שלפחות יהיה אפשר לנשנש דברים פחות גרועים 

היא עושה בייביסיטר מגיל מאד צעיר וגם יש לה כסף ממתנות וחגים.

בעזהי"ת

מספיק שהן יוצאות פעם בחודש לאוכל שהוא יותר מפיצה וזה כבר רוב התקציב. 

הבת שלי עוד לא לגמרי בגיל (הגדולה בכיתה ו'), נתנו להן עשרה שקלים לחודש מתחילת כיתה א' אבל מודה שאנחנו לא ממש עומדים בזה כי לא זוכרים וגם להן אין ממש צורך בזה אז דיי הפסקנו, כשהן מבקשות הן מקבלות וזה עוד סכומים מזעריים אז זה סבבה לנו (נניח שני שקלים לקנות ממתק במכולת אחת לחודש, נו שויין). 

עכשיו למשל יש חודש ארגון ויש קיוסק בסניף, נתנו לכל אחת מהגדולות (ד' וו') 20 שקלים לכל החודש בתחילת החודש ולבחירתן מה לעשות עם זה ואיך לחלק. 

אני כן רואה שחברות של הגדולה מתחילות לרצות וכשהיא תגיע, בטח נתחיל מ50 בכיתה ז' אבל יש לה חברות שמקבלות הרבה יותר.. 

אצלי אני לא מביאה להן שקל לשטויות.

הבנות שלי עובדות, מרוויחות יפה, ומוזמנות להשתמש בכסף כראות עיניהן. אחת באמת קונה איתו מדי פעם גומי וכאלה- אבל זה נדיר למדי.

ויש בבית יש אוכל בשפע, וגם פינוקים שאפשר לקחת לאולפנא (ונקנו בזול בסופר/ב'משנת', ולא במחירים של השמיני...). אז למה שאביא להן כסף נוסף?

כשהגדול שלי למד בישיבה ולא היה מסוגל לאכול את האוכל של חדר האוכל, כן הייתי מציידת אותו בסכום קבוע מראש כל יום, שהיה אמור להספיק לאוכל- והוא יכל לבחור מה לאכול ואיך להשתמש בכסף- כי הישיבה היתה צמודה למרכז מסחרי.

אבל שוב, זה היה כסף לארוחת צהריים. לא ל'שטויות'. 

ובאולפנה יש את השמיני- שמוכרות כל מיני מתוקים. וגם חנות קרובה ולפעמים היא רוצה להתפנק. לא רואה בזה בעיה כשזה במידה. כילדה אני זוכרת שלא היה לי כסף מהבית וההורים סמכו על מה שאקבל באולפנא, והייתי ממש מרגישה קושי לראות חברות נהנות לקנות דברים בין הארוחות גם אם זה נחשב שטויות ולי לא היתה היכולות.

ובכלל כמתבגרת זכורה לי תחושת הרעב הגדולה..

אני לא מסכימה לה להכנס לבתים בגיל הזה..

גרים בעיר.

מבינה שאתם בישוב ולכן השוני

דווקא בתיכון, כשהלימודים עמוסים יותר, ובטח אם יש פנימיה הדרכה וכו יש פחות זמן לעבוד מבכיתה ו'.

לפחות אצלנו זה ככה

שכבר אפשר לעבוד בו, ומצד שני באמת ההוצאות גדולות.

בעיני 2 כיוונים:

1. מדי פעם לפנק באיזה שטר באהבה אבל לא כל יום..

2. לתת דמי כיס שמבחינתכם כוללים גם אופציה לקניות האלה, וככה היא תחשב בעצמה מה איך וכמה.

אישית כן מתחברת לאופציה א' שמאפשרת ככה לפנק בכיף כשמתאים, מצד שני יש צדדים לכאן ולכאן..

אולי הפוך....

נראה לי מה שאפשר לעשות,

זה לנסות להחליף את הטריק, למשהו אחר שפחות מפריע.

לא יודעת איך עושים את זה.

אפשר לפנות לנוירולוג.

איך מדבקות על הציפורניים יעזרו לנגיעות באף?

נראה לי שיש הבדל בין הרגלים לא טובים (כמו חיטוט באף, כסיסת ציפורניים, גרוד גלדים וכדו') ובין טיקים ממש שהם הרבה פעמים נראים כתנועות לא נשלטות כל כך כמו מצמוצים בעיניים, העוויות מוזרות בפרצוף, תנועות חוזרות.

למה את מתכוונת?

כי אני חושבת שהטיפול שונה.

בהרגלים לא טובים ( כמו חיטוט באף), אפשר להסביר לילד את החסרונות של ההרגל( עושה פצעים בתוך האף ואז עוד יומיים מגרד, לא נעים להסתכל על זה וכו') ולהציע התנהגות חלופית או מקובלת חברתית( ללכת לכיור לקנח ולשטוף, להעסיק את האצבעות במשהו אחר כששמים לב).

אבל לגבי טיקים זה לא יעבוד, יש לי ילד שהיו לו תקופות של טיקים מתחלפים, לדעתי אצלו קשור לחרדה, אחר כך גם אובחן על הרצף אולי קשור. כאן שיחה ישירה לא תעזור והכי טוב להתעלם, ולנסות  להפחית חרדה ולעזור להרגע באופן כללי בלי קשר ישיר לטיק. ואולי באמת ללכת לנוירולוג להתייעץ...

אצלי הבן הנ"ל הצליח להפסיק או להפחית מאוד הרגלים לא טובים כשהבין את החסרונות שלהם והייתה לו מוטיבציה עצמית להפסיק. אבל טיקים לרוב עוברים מעצמם אצלנו אחרי תקופה... 

ככל שמתייחסים לזה יותר - זה יחמיר

אח''כ - בירור נוירולוגי

אם לא עוזר - פסיכולוגי / פסיכיאטרי

היא מאוד מטופלת, מאובחנת עם קשיים כללים, במגוון של תחומים. בריפוי בעיסוק המליצו ללכת לאבחון פסיכודידקטי גם כדי להצליח לשים את האצבע על הקושי- מה הגורם הכי משמעותי. כנראה דיסלקציה כלשהי. וגם כדי לקבל התאמות.

אבחון שיתן התאמות בלי לתת כיוון על מה לשים את הדגש בעבודה איתה פחות מתאים.

צריך גם התאמות וגם מקום מקצועי שידע לזהות את הלקות, כי מדובר כנראה במשהו די רחב שהיא מצליחה כרגע להסתיר ברמה כלשהי כי היא חכמה.

ויש ביטוח פרטי שנותן החזר חלקי עבור האבחון

יש עוד אבחונים, גם מקיפים יותר וגם פחות, שלכל אחד היתרונות והחסרונות שלו...

דבר ראשון אם היא בכיתה ב' בשלב הזה של השנה זה עדיין מוקדם לעשות אבחון פסיכודידקטי, הנורמות מתחילות רק מחודש מרץ לכיתה ב'.

מעבר לזה, למרות שיש הרבה מכונים שעושים ממליצה בחום לפנות לפסיכולוג פרטי, רצוי חינוכי ולעשות אצלו את האבחון, זה עולה יותר ממכון אבל הרבה יותר מקצועי.

ולגבי שמות, אווטינג, אני עושה אבחונים בשומרון ויש לי הרבה חברים שאני ממליצה עליהם בחום ואשמח לשלוח לך בפרטי, אבל כפי שכתבתי אחרי חודש מרץ זה נכון יותר מקצועית. 

ואם זה לצורך וועדת אפיון וזכאות, אפשר לשלוח לוועדה אישור שיש תור ולעשות את האבחון בהמשך

אם תרצי נוכל לדבר טלפונית

לצורך התאמות. וגם חלק מהפסיכולוגים הקליניים והשיקומיים אם עברו הכשרה מתאימה

אבחון דידקטי לא תקף לכל ההתאמות