באיזה שהוא שלב היא החליפה מריטלין לאטנט וזה היה יותר יעיל בשבילה עם פחות תופעות לוואי. שווה לבדוק.

לק"י

נבקש שגברים לא יגיבו כאן.

ואם במקרה הגעת לכאן מהעמוד הראשי, אני אבקש שיורידו.

לכן שואלת אם אפשר לתת נקודת מבט של מישהי שמלווה נוער ואת ההורים שלהם בדיוק בסיטואציה כזו?

לא מתמודדת בעצמי

אני רואה את זה אצל הרבה מטופלים שלי שמגיעים עם מישהו שיש לו הפרעת קשב ולהם אין שהתסכול גדול מאוד, חוסר ההבנה על איך בעל הקש"ר לא מצליח לפתור את הבעיות ולמצוא פתרונות הוא באמת מתסכל. אבל בעיני זו ליבת העניין. כשיש לך תפקודים ניהוליים תקינים שזה חלק משמעותי ממנגנוני הקשב אז היכולת להתנהל לקראת מטלות ברורה, מצליחים לפתח אסטרטגיות יעילות להתמודדות ולבסוף גם חווים הצלחות. כשזה לא קורה אז גם ההתנהלות פחות יעילה כמו שתיארת וגם חווית הכשלון מאוד משמעותית בחיים והרבה פעמים צובעת את חוויות הלמידה או חוויות אחרות.

אני גם מזהה אצל הרבה את הבדידות, הקושי להחזיק הכל לבד כי אחרת דברים יקרסו הוא קשה מאוד, גם מול הבת שלך ובטח מול בעלך שאמור להיות שותף ובפועל כ"כ הרבה נופל עליך.

אני מציעה לשקול טיפול תרופתי, הוא מסייע מאוד. בנוסף, אולי אימון לאסטרטגיות התמודדות עם קשב ועבורכם אני ממליצה על טיפול בהורות אצל פסיכולוג חינוכי.

אם תרצי אוכל להרחיב פה או בפרטי, זה חלק עיקרי מתחום העיסוק שלי

אסטרטגיות התמודדות.

טיפול תרופתי זה אפיק נוסף שאנחנו עובדים עליו במקביל.

אבל רופאת קש"ר אמרה לי שתרופות עוזרות במיקוד ולא עוזרות בתפקודים ניהוליים, וגם תרופות לא משפיעות כל הזמן, כך שנראה לי שצריך לפתח אסטרטגיות בלי קשר (בדיוק כמו שאני, כאדם שכן מתמקד, עדיין צריכה לפתח משמעת עצמית ואסטרטגיות ניהול משימות)

אפשר אצל מרפאות בעיסוק, בשיטת קוג פאן.

אני מניחה שיש עוד סדנאות או הזדמנויות כאלו,

נשמע לי יותר יתקבל בגיל הזה ללמוד בצורה מסודרת, מבעל מקצוע, מאשר לקבל טיפים מאמא שלא מתמודדת בעצמה עם הקשיים.

לא ראיתי לימוד תפקודים ניהוליים ייעודי לבעלי קש"ר אבל זה נראה לי כמו הכיוון הנכון.

זה לא מניסיון אישי.

תגגלי שיטת קוג פאן, זה בדיוק נועד לבעלי קש"ר.

יש אתר עם רשימת המטפלים, פשוט לחפש מי באזור שלכם וליצור קשר לבירור.

אולי אפשר לקבל החזר דרך המושלמים למיניהם.

עוד רעיון שיכול להיות מתאים (בכיוון של ללמוד בצורה מסודרת אצל מישהו מקצועי) -

פוקוס- אימון אישי לקשב וריכוז

על החוויה המתוסכלת שלך שאת רואה אותה.

אני בהחלט חושבת שהיא צריכה ללמוד אסטרטגיה אבל את צריכה ללמוד איפה את מתמקמת כאמא וכבת זוג במשפחה שיש בה הפרעות קשב 

עושה המון עבודת המידות ונושכת שפתיים ועושה מאמץ לא להיכנס למקומות שלא שלי...

וכמובן לא מנהלת או חושבת לנהל את בעלי ודרכי ההתמודדות שלו הן שלו.

(כמובן התמודדויות זוגיות הן עניין נפרד, תקשורת טובה ועבודת המידות וכו')

ועם זאת, חושבת שגם אחריותי כאמא לעזור לבת שלי עם קשיים.

ופרחי באך עזרו לך?

זה משפיע מיידית לפרק זמן מסוים או לאורך זמן?

אבל ייתכן שיש לי כמה מהסתמינים שיש לקשב וריכוז...

בכל אופן גם בלי הבחנה ועצם מה שתיארת פרחי באך יכול לעזור...

זה משפיע על כל אחד אחרת, לי עזר באופן כמעט מיידי...

אבל-גם אם לא תראי מייד תוצאות, שווה לחכות יום יומיים שלוש ולבדוק את זה

בין קושי להתרכז שהוא לא מאובחן ויכול לנבוע מכל מיני סיבות, לבין בעיות קשב וריכוז ש(לפחות ממה שידוע היום למדע) נובעות ממחסור בדופאמין באזורים מסוימים במוח.

ברור שאם אנחנו בלחץ או עצובים או כל עומס נפשי אחר, גם קשה להתרכז ואני הכי בעד טיפולים טבעיים.

אבל אדם שיש לו קש"ר יכול להיות הכי מבסוט בעולם ועדיין לשכוח חפצים, לשים לב למיליון דברים רק לא למה שהוא צריך לעשות, להתקשות במטלות שדורשות שרשרת פעולות ועוד.

אז מן הסתם גם הטיפול הוא אחר, אני בעיקר מחפשת אסטרטגיות (לא תרופות דווקא) ממי שמתמודד בעצמו עם קש"ר.

תודה בכל אופן!

וזה לא סותר בכלל

ויש אנשים שמתמודדים עם קשב וריכוז ולוקחים פרחי באך...

ומה שעזר לי בכלל לא היה הנקודה של הריכוז יותר עם  התפזרות בריבוי מטלות ודחיינות.

וזה לא קשור למצב רוח ריגשי מה שציינתי.

יש אנשים, שלא מאובחנים עם קשב וריכוז, והם מבסוטים על החיים כמו שציינת אבל עדיין הולכים לאיבוד בין ים המטלות ובסוף, בסוף יום לא הצליחו לעשות כלום ולא כי לא היה להם זמן...

אז לא, לא בהכרח שהטיפול הוא עד כדי כך אחר... ההשפעה אולי אחרת, זה כן...

(ובלי קשר יש מחקרים היום שמראים שזה בכלל לא מדויק כל העניין של חוסרים כימיים במח... אבל זה נושא אחר)

בהצלחה!

ויש דרכים להתנהל גם עם קש''ר... הרבה ממה שאת מתארת אני עדיין מתנהלת ככה, אבל למה שממש הפריע לי מצאתי פתרונות. אבל זה דרכים שהם צריכים לרצות אותם, ולחפש מה נכון להם ולהתנהל איתם.

להם זה מפריע, מה שאת מתארת? הם מחפשים דרך לשנות? 

אפשר לחלק את זה לשניים- מה שמפריע להם והם צריכים עזרה, ומה שלא מפריע להם אלא רק לך

מה שמפריע להם- אני חושבת שממש כדאי לעשות שיחה (כמובן עם כל אחד בנפרד...) ולהבין מה מפריע להם והם ישמחו לעזרה, ואיזה סוג עזרה בדיוק יעזור להם. דוגמה מאצלי- ממש קשה לי להתחיל לסדר את הבית, אז אני מבקשת מבעלי שירכז לי את הבלגן וככה אני מצליחה להתחיל..

ומה שמפריע לך- להפריד בין מה שהוא אחריות שלהם (לדוגמה לחץ מהלימודים, זה אחריות רק שלה בעיני), ואז את תעזרי להם בשמחה אם הם יבקשו אבל זה אחריות שלהם בסוף, ומה שקשה לך והם יכולים לעזור- לסכם איך מנסים להתנהל עם זה יותר חכם בצורה שהן יוכלו לעזור לך.

מקווה שכתבתי ברור, אם לא יכולה לנסות להרחיב עוד...

לה מפריע שהיא בעומס מטורף וכל הזמן בקריסה, אבל היא לא רואה כמוני לאן זה עלול להידרדר ולא רואה אופציה אחרת (לתחושתי) - אני רואה אותה בחרדה ורואה אותה מוותרת על מבחנים ועבודות והיא בעיקר דבקה במירוץ ומקווה לטוב.

כלומר אני מאמינה שיש עוד דרכים להתמודד ולא נראה לי שהיא חושבת ככה.

נכון שלימודים זה אחריות שלה, אבל אם היא בחרדות, בברגשה שלי זו אחריות שלי כאמא, לדאוג לרווחתה הנפשית ולעזור לה להתמודד אם היא לא מצליחה לפתח לבד אסטרטגיות יעילות.

לו מפריע שהוא עובד הרבה, אבל כנראה שלי זה מפריע יותר.

וגם לא חושבת שהוא חושב שיש אופציה אחרת.

ההרגשה שלי היא שבגלל שאני שם אני הרבה פעמים בתפקיד "המצילה" (למשל יש ימים שלמים שהוא לא אוכל עד שאני דואגת לו לאוכל, וגם שאר הבית "מתנהל" כי אני שמה לב לזמנים, והוא לא) וזה ממש מפריע לי.

מפריע גם לו - לא שאני מנהלת, אלא כשאני מסיבה כלשהי לא מצליחה להחזיק הכול בזמן שהוא עסוק בכיבוי שריפות.

למשל שהבית פחות מסודר או כשהילדים הולכים לישון מאוחר מדי לטעמו.

הוא לא פרפקציוניסט ומשתדל לא לבוא אליי בטענות אבל בסוף ההרגשה היא שהוא תמיד עסוק במשהו דחוף או נח מהימים המאוד אינטנסיביים שלו (כיבוי שריפות כאמור)

בשביל לעשות משהו בנדון צריך לראות מראש איך יהיה הלו"ז ולנהל אותו אחרת...

לעזור לה לפתח אסטרטגיות, זה יהיה לה מעולה

אבל בתור מתבגרת לא מאוד ממזמן- נורא עיצבן אותי שאמא שלי ניסתה להסביר לי איך ללמוד ומה לעשות😅

תכלס איך הייתי רוצה שיתנהלו איתי: לשבת לשיחה ולהסביר איך היום מתנהל כרגע, איך את חושבת שהמצב האידיאלי יהיה, איך נראה לך ולהם שאפשר לשפר את המצב. לדבר על זה ולראות, ואם הם רוצים עזרה לנסות לעזור עם זה...

לא ממש יודעת מה עוד להגיד🤔

אני יודעת שהיא תרגיש נורא אם היא לא תצליח להוציא בגרות כמו שהיא רוצה.

אני כן יכולה לתת לה רק הקשבה ולהתאפק לא לתת עצות...

את צודקת שאולי פחות מתאים להגיד לה איך ללמוד, עם כל הקושי שלי ושלה יחד.

אולי היא צריכה ללמוד לבד ולרצות את זה בעצמה...

אולי יש לכם פשוט קשר יותר טוב ממה שלי ולאמא שלי היה😂

תכלס אני חושבת- ברגע של לחץ כנראה לתת עצות פחות יעבוד, כי נראה לי קשה מאוד ליישם אותם. אולי יותר יעיל בזמן רגוע יותר לשבת ולתכנן הלאה ביחד איתה...

להצמיד דברים למשהו אחר עד שזה נהיה הרגל.... לדוגמה אוכל- אני אוכלת ארוחת בוקר אחרי שהתינוק נרדם לשנת בוקר, בצהריים כשבעלי חוזר מהעבודה וכו' ואז לא יוצא שאני מדלגת על ארוחות. לנסות להגדיר זמן שהוא לא שעה אלא דבר שקורה, או שעון מעורר קבוע... כי שעה זה באמת משהו שקשה לשים לב אליו.

לשים דברים מול העיניים כדי לא לשכוח- הכביסה נמצאת אצלי באמצע הבית ואז אין מצב שאני מכניסה כביסה ושוכחת ממנה עד שהיא מתעפשת...

רשימת משימות נוחה מול העיניים שאפשר לסמן, אפשר עם לוח מחולק לפי ימים או משהו. (אם הבת תזרום איתך- את יכולה להכין איתה לוח כזה ללימודים, עם הערכה שלך של כמה ימים מראש צריך להתחיל להתכונן לכל מטלה. גם אם זה לא מדויק זה עדיין עוזר.)

ובהרבה דברים האסטרטגיה שלי היא פשוט להנמיך סטנדרטים... לבדוק מה קריטי ומה בונוס ולפעול לפי זה. יותר קל להתמודד כשברור על מה אפשר לוותר ומה חייבים בכל מקרה.

זה מה שעולה לי בינתיים, אם יעלה עוד משהו אני יוסיף...

1) הילד קיבל טיפול תרופתי 

2) קיבל שיעורי - עזר במיומנויות אישיות

3) ישבתי איתו פיזית מידי יום ועברתי איתו על הלו"ז. לו עצמו היה קשה לעשות את זה לבד וכן, זה דרש ממני להיות שם עבורו עד שהוא התרגל לרעיון וגם החל ליישם אותם בחייו בלעדיי.

4) למדתי להרפות. אם הוא נלחץ- זה שלו. אם הוא מאחר- זה שלו. 

מן הסתם יש לי מאז ומתמיד.

אני לא הייתי כמו הבת שלך במובן שהייתי לומדת רק לילה לפני, לא כל הזמן. ויש בגרות ואפילו טובה.

בשאר המובנים מבינה אותה לגמרי.

לא התעליתי על הקש"ר אז לא יודעת להמליץ לגמרי. אספר מה עזר לי ומה הנקודת מוצא שלי.

לי קשה להושיב את עצמי נקודה. אני יכולה לא לעשות כלום יום שלם, רק לדחות ולדחות את המטלות, ולהתעייף מזה😂 נשמע שהבת שלך יודעת להושיב את עצמה, והרבה מהקושי הוא ניהול זמן וכו'

לי עזר ללכת לאימון אישי בקשר לזה, אבל בעיקר לתקופה שבה התאמנתי. פיקס אותי לדבר על זה עם מישהי, נתן לי בוסט של מוטיבציה, וזה איכשהו עזר לי לשבת יותר.

לגבי ניהול זמן - אני אוהבת להשתמש בlists (זה של מייקרוסופט, אם יש לך וורד וכו הגיוני שיש לך רישיון גם לזה). זו פלטפורמה ממש נוחה לסווג משימות לפי מקצועות, דחיפות וכו. אפילו אם היא לא יודעת כמה זמן יקח לה כל דבר, היא יודעת כמה נושאים יש לה ללמוד (בתוך כל מקצוע). אז שתרשום נושא נושא, ושתנסה לחלק את המשימות כך שכל משבצת זו משימה ריאלית להשלים בישיבה אחת (למשל בפחות משעה). ככה היא יכולה לחלק את החומר עד המבחן לפי נושאים, לא לפי כמה זמן יקח לה ללמוד. וכמובן לקחת מרווח בטחון (נניח יומיים לפני המבחן זה יום להשלמת חוסרים, יום לפני המבחן תרגול של מבחני עבר).

בנוסף, לי סופר עוזר להשתמש ביומן בפלאפון (רלוונטי אם יש לה סמארטפון). מודה שהתחלתי להשתמש בזה באמת רק כי הלו"ז האוניברסיטאי הוכנס אוטומטית ליומן, אבל מה שטוב זה שהוא מקפיץ תזכורות x זמן לפני האירוע. וגם זה ממקד יותר את הזמן, פחות שוכחים דברים שקובעים מראש וכו.

וגם, להבין שקש"ר זה דינאמי. יום אחד אני יכולה להתרכז 10 שעות ברצף (תלוי איך קמתי, איך התרופה, כמה אני מצליחה להושיב את עצמי וכו), ויום אחרי בקושי לשרוד שעה. ואם לא מצליחים להתרכז למרות שכל התנאים מותאמים ללמידה - לעשות הפסקה, בעדיפות לעשות פעילות גופנית כלשהי (אפילו הליכה של 20 דק), ואח"כ לחזור לזה. אין יותר מייאש מלשבת מול החומר שעה ולהבין שלא הספקת לקרוא אפילו לא עמוד.

אבל כמו שאמרו מעליי - זה מאוד תלוי כמה *היא* רוצה שזה ישתנה. אם היא לא רוצה - לא יעזור מה שתעשי, זה לא יעבוד.

ובהקשר הזה - אני לא יודעת איך את נוהגת כיום, אבל מניסיוני- עדיף שלא תהיי את אחראית למשימות שלה (לתזכר וכו). היא בגיל של בגרויות ז"א שהיא מספיק בוגרת כדי לתחזק את החיים שלה בעצמה בהקשר של לזכור דברים וכו. נכון, היא לא תמיד תזכור, אבל היא תחווה את זה על בשרה וזה יעזור לה לזכור להבא. יתן לה מוטיבציה לנהל את הזמן בצורה טובה יותר. ברגע שאת זו שאחראית עליה, היא יכולה למחוק לגמרי את האירוע מהראש שלה ולחיות בפנאן שלה כאילו זה לא קיים…

אם משהו לא ברור מוזמנת לשאול.

גילוי נאות - אין לי ילדים עדיין. אבל כן מאובחנת קש"ר

קראתי בקשב רב וזה קצת מעודד... שהצלחת למצוא אסטרטגיות שמתאימות לך, ויש לך עצות טובות.

היא לגמרי אחראית על עצמה, אם הייתי צריכה לעקוב אחרי המבחנים שלה בנוסף למשימות שלי גם אני הייתי הולכת לאיבוד...

בעזהי"ת

א. לתקופות כאלה לא רואה סיבה לא לנסות טיפול תרופתי. יכול להיות מציל חיים, ברמה הרגשית.

ב. אסטרטגיות ניהול עצמי. מתפתחות עם השנים ואפשר לנסות ללמוד אותם אבל כשמם כן הם- ניהול *עצמי*, את לא יכולה לנהל אותם בשבילה.. 

מה שאני עושה עם ריבוי משימות:

1. רשימות רשימות רשימות 

2. תגמולים עצמיים על כל משימה. צ'ופר על כל משימה שהצלחתי.. ככה יש לי מוטיבציה לסיים. 

3. לא דוחה. עושה מיד.. לקח לי הרבה זמן ללמוד ליישם את זה. היום אני עושה הכל ראשונה. כי אם נתנו בוחן בלימודים- אם אני לא אעשה אותו מיד, אני אשכח שהוא קיים ואזכר באיחור... 

לפעמים העצות המדהימות שיש לנו כאמהות לתת נענות באוזניים אטומות.

אותן עצות או דומות להן שיגיעו ממקור חיצוני יתקבלו בברכה ובנכונות לעבודה.

לפעמים לקחת שיעורים פרטיים באסטרטגיות למידה ( עם מישהי שממוחית לכך עם מתבגרים) יותר יעיל ומונע הרבה מריבות וחיכוכים בבית. 

בנקודה רגישה

לא מעריכים אוצי?

אני לא טובה כמו שאני ? וכזה...

שאני גם לא הקשבתי לעצות של אחרים איך להתמודד מכיוון שכל אחד בטוח בדרך ובשיטות שלו, אבל לי זה לא התאים, סיגלתי לעצמי עם הזמן הרגלים שנכונים לי איך להתמודד ורק מהפעמים שנכשלתי למדתי לדייק את הדרכים שלי איך להתארגן נכון

והרבה מהעבודה וה'תגליות' על עצמי הם לגמרי מהשנים שאחרי שסיימתי תיכון בכלל, וגם היכולת לא לחוות את החיים בהתפעלות קיצונית התחדדה עם הזמן וזה גם חשוב לעניין קשב וריכוז וכשאני יותר באיזון בתחום הזה גם הקשב והריכוז מתאזן

לא פרופורצינאלית למציאות

לחץ, סטרס מתח

מה שהיום אני אומרת אוקי מה שהיה היה, הקב'ה עושה לטובה עכשיו צריך לראות קדימה ולחשוב איך לפתור את הבעיה עם הכלים והזמן שכן יש לי

להתמקד מה דחוף לעכשיו ולא להעמיס משימות

להיות בפוקוס

וזה מכלול של הרבה דברים שמשפיעים על תגובות כאלה אוכל נקי ומאוזן, שינה טובה, לצאת לשמש/נשימה/תחביב/עשייה שנותן סיפוק

תודה

זה כנראה באמת עניין של תהליכים פנימיים שהיא צריכה לעבור עם עצמה...

בגילאי הנוער אני רואה שהם חומר גלם,

שהם עוד רק בעיבוד הראשוני של מי אני?

אבל כן אני רוצה להאיר שכהורים יש להעצים את החסרונות והקשיים, הכוונה להגיד לילד/נער שאם יש לו אותם הוא לא דפוק, ושדווקא איפה שהקושי נמצא זה הכלים לייעוד שלו זה רק עוד לא בשל מספיק

איפה שקשה זה דווקא הכשרונות ונקודות החוזק שהוא צריך כדי להתמודד וזה נבנה קומה על קומה

אבל ככה צריך להסתכל על זה כדי שהם לא לא יפלו למסכנות ואווירת דיכאון, וזה ממש קל בגיל הזה

צריך ליצור להם חוויה טובה מהקושי

אני אמא צעירה יחסית אבל עם הפרעת קשב קשה בעצמי

שלא היתה מטופלת תרופתית עד שלא לקחתי את עצמי בידיים (אחרי שכבר נישאתי בעצמי)

עונה לך למרות שעבר זמן כי מרגישה שיש לי מה לומר שלא נאמר כאן

לאנשים מסוימים הפרעת קשב משפיעה הרבה יותר על תפקודים ניהולים מאשר על למידה. 

אני הסתדרתי יופי בלימודים, ב"ה היה לי ראש טוב נכון תמיד למדתי ברגע האחרון.. (זה היה אחריות בלעדית שלי איש לא חלם לדאוג לזה במקומי)

אבל בחיים האמיתיים, כשצריך לנהל ריבוי משימות- שם קרסתי ממש.

והתובנות שלי

א' זה הזמן ללמוד. לא לבגרות, לחיים. יש פודקאסטים ממש טובים שלמדתי דרכם המון!!! על עצמי ועל כלים לניהול.

אצלי נגיד יומנים וכו' לא עוזרים כי אני קונה בהתלהבות ונטשת אחרי שבוע- כל היומנים שלי ריקים (אם לא נאבדו בדרך)

אבל- מאד עוזר לי לכתוב כי עצם הכתיבה מכניסה לי לזכרון (הפתק בדרך כלל נאבד, שוב...)

ב' תרופות כן עוזרות. זה לא קסם זה תהליך. היום הגעתי לתרופה שכן עוזרת לי מאד! בניהול העצמי שלי. אלא שא"א לקחת בהריון וכו' אבל כשאני לוקחת- היא מדהימה. (אטנט, אבל זה אינדיווינדואלי)

ג' לא מדובר מספיק- אבל להפרעת קשב יש השלכת אדירות על חיי נישואים. בהקשר של גירושים ובעיקר בהקשר של איכות חיים. אומרת לך מהצד שבעלי עושה על עצמו עבודה מדהימההההה וזה לא פשוט בכלל! אז חיבוק לך על ההתמודדות. אצלינו זה כביכול 'משונה' כי הוא הגבר אבל תכלס לקח על עצמו מלא תחומים בניהול הבית כי אני לא התמודדתי ואני בעיקר מוקירת טובה על זה ומביעה מלא הערכה, אבל מקבלת את זה שאין לי את הכישורים המתאימים. שמה בסוגריים שזה משפיע גם על מיניות כי זה פחות קשור לבת שלך, כנראה לבעלך כן

ד' תכלס בשאלה שלך מה מקומך כאמא- אל תקחי אחריות במקומה. זה לא כמו בני זוג. היא בגיל שצריכה להתמודד עם ההשלכות. אם אמא שלי היתה לוקחת עלי אחריות בחיים לא היה קורה איתי כלום. מה כן? את יכולה להתפלל עליה. להציע לה כלים. למשל- ליווי רגשי (חשוב, לא כי הקשב על בסיס רגשי. זה פיזיולוגי. אלא כי צריך לפתח מיומנויות של התמודדות במצבי סטרס שאנחנו דוחקים את עצמינו לשם, וכי הדימוי העצמי נפגע מאד, והפער בין היכולות למימוש שלהן אדיר וקורע את הלב) למשל- אימון קשב. 

תשימי לב שהבת שלך מחקה את הדפוס של בעלך של לדחוק דברים לשעת אפס ופשוט לעבוד כל הזמן. עכשיו אני כל כך מבינה אותה שהיא לא מסוגלת לקבוע לעצמה זמני לימוד וזמני מנוחה, גם אני לא יודעת לעשות את זה- שום סיכוי בעולם _ואיך בכלל אצליח לדעת מראש מתי אהיה מרוכזת??

 אבל למדתי (זה נשמע רגשי..) לקבל את עצמי ולהבין שיש זמנים כמו אחרי ספורט שאני יותר במיטבי ואז אני עובדת, וכשאני מבינה שאני בזמן פחות טוב- אני מסוגלת לסגור את המחברת. וזה מנקה את המח ומכין אותו יותר טוב לפרק למידה הבא, וגם מוציא אותי מהלופ של 'אמאלה אני כל היום עובדת ולא מתקדמת' כי אני לא עובדת על עצמי בעיניים שעבדתי כל הזמן. הייתי בעבודה 8 שעות, ועבדתי מתוכן 3 (אגב הספקתי אז יותר מכל העובדות האחרות, ללמדך שיש גם מעלות להפרעת הקשב שלי וב"ה קיבלתי פיצויים טובים מאת ד')

ובהצלחה! לא פשוט להרגיש שאת העוגן של הבית. שמעי לעצת בעלי- תלמדי בעצמך על הקשב, וקחי לך טיפול שילמד אותך לא לקחת אחריות ולא להבהל אלא בעיקר בעיקר לאהוב ולקבל.

קראתי בקשב רב...

באמת מבינה שרוב העבודה שלי היא להניח לדברים ולתת לה להתמודד, ופשוט להיות העוגן הרגשי בדבילה אם היא תרצה.

אבל פעם שמענו הקלטות של הרב עמנואל תהילה.

יש לו קטלוג של סיפורים לבחירה במגוון נושאים, אני מאוד התרשמתי, זה לא ילדותי, אבל לא סיפורי אלא ממש סיפורי צדיקים, פרשת שבוע, סביב החגים, סביב מידות 

יכול להיות שזה יותר לילדים אבל שווה לבדוק

יש מלא בספוטיפיי ויוטיוב. תקשיבי שם ותחפשי לה. גם לי יש ילד שלא קורא והתוכן באודיו זה ממש הצלה בשבילו (גם באנגלית).

@שופטים איפה אפשר להשיג את הקלטות שלו?

@אחתפלוס הסתכלתי שם והלכתי לאיבוד מרוב מבחר🤭 אולי יש לך או למישהי אחרת המלצה ספציפית?

@דפני11 אמיתי המספר לא מיועד לילדים צעירים?

@אנוני.מית יש לך המלצה ספציפית? (היא לא יודעת אנגלית)

סיפורי תנ”ך לילדים 

יש עוד מלא. צריך רק לדעת לחפש ואולי שהיא תקשיב לפני אם חשוב לה לבחון תוכן. (יש גם תנך באווירה חילונית וזה לא מתאים לכל משפחה)

לק"י

הבן שלי בן 11 עדיין אוהב. אבל לא יודעת עד איזה גיל זה יתאים.

אני מבינה שזה חלק מגיל ההתבגרות, אבל זה לא הופך לנחמד יותר.

🫂

זה ההסבר שלך

אמרתי לה- 'כי אני עייפה וצריכה לנוח'

אני לא נותנת הסברים שמצדיקים את ההחלטות שלי

גם כי אין צורך וגם כי זה פותח אפשרות דיון לא רצויה

הייתי עונה בסתמיות 'רואים' 'ככה'

או מתעלמת מהשאלה

תלוי בטון שהיא נשאלה

בדיוקכך.

הבעיה שאנחנו המון פעמים מתנצלות, ממה שאני קוראת אותך את לא חיה את חייך כך ואת צודקת לגמרי, אבל רובינו כן

רוב האנשים מצטדקים וגם מתנצלים כששואלים אותם (ובמיוחד נשים)

כדי להגיב אחרת

צריך להיות מודעים להשלכות התגובה ולהתאמן להגיב אחרת

(זו יכולת נרכשת)

בשיח הורה ילד

זה הכי משמעותי

כי ההשפעה של ההורה על השיח היא כמעט מוחלטת

(בניגוד לשיח בין מבוגרים

ששם ל2 אנשים יש השפעה על השיחה

ותגובה אחרת עוזרת

אבל השיח תלוי גם בצד השני)

משפט כזה היה מוציא אותי מדעתי, כל הכבוד שהלכת לחדר ולא צעקת עליה, אני לא הייתי מצליחה.
 

מאוד קשה לי שהמתבגרות שלי לא עוזרות בבית בכלל. ברמות שמזעזעות אותי. אצלנו שיחות הבהרה עוזרות, לצערי לזמן קצר מדי...

מציעה לשבת איתה לשיחה ולשקף את המצב מהצד שלך, למשל מה את עשית מהבוקר ומה היא. וכמה היא מקבלת מהבית ולא נותנת. (ארוחות, שימוש בכלים שמישהו צריך אח''כ לשטוף, קניות, הסעות, כביסות וכו') האמת שבעיני זה משפט כל כך חצוף, שהייתי מבהירה בהזדמנות קרובה באופן חד משמעי שלא מדברים ככה לאמא. ושלראות סרט זה הרבה פחות חמור מגאווה וחוצפה... אבל איך שאת מכירה אותה ואת הדינמיקה בבית, תעשו מה שנכון לכם

את אמא מדהימה, שהצלחת לא להגיב לה! אני בטוח הייתי מתפרצת מיד...

האמת, שאולי במצב כזה לא נכון להתאפק, וכן צריך להעמיד אותה במקום מיד - לא מתוך התנצחות, אלא פשוט כהעמדת גבולות, שלא מדברים ככה לאמא בשום אופן.

מניחה שזו לא פעם ראשונה שהיא אומרת פנינים כאלה... חיבוק לך❤️ אולי אחרי המלחמה כדאי לשקול הדרכת הורים, כדי לדעת איך להתמודד מולה...

אני כן חושבת שצריך לדבר ולשתף, אם קשה בשיחה אפשר במכתב, בסוף אנחנו אחראים על החינוך ואם לא תספרי לה שנפגעת ושזה ממש לא היה במקום איך היא תלמד?

כשהיה לי מקרה דומה והייתי עצבנית ביקשתי מה AI לנסח מכתב ודייקתי אותו עד שהיה נראה לי קולע.

לא בהכרח שזה יעזור ויהפוך אותה 180 מעלות אבל אותי זה הרגיע שעשיתי את ההשתדלות שלי, כי למרות שאני טיפוס  שנמנע מויכוחים יש מצבים שזה הכרחי..

תקראי לה לחדר לשיחה ותלמדי אותה

שכדי ליצור אמא רגועה עם כוחות

אמהות צריכות לאכול אוכל איכותי גם אם זה במחיר סרט.

ושאם יש לה ביקורת שתתכבד ותשמור על האחים או שתעזור קצת כדי שלא תקרסי כשהפרינססה מסתובבת עם חברות.

סתם. לא יודנת כמה חכם להגיד את זה אבל אני מבינה אותך כל כך ושולחת חיבוק.

הייתי בהדרכת הורים ספציפית עליה, כי היא באמת ילדה שמאתגרת אותי באופן מיוחד (בעלי טוען שזה בגלל 'היא ממש דומה לי. אני לא רואה את זה, אבל כן מעריכה את הדעה שלו, אז כנראה שיש בזה משהו).

אולי אני צריכה לחזור, כי זה כן הועיל לתקופה מסוימת, ועכשיו אני מרגישה ששוב אנחנו מתרחקות.

וכמובן שהחופש הזה שלה, מול כמות העבודה שלי, לא מוסיף רוגע. זה מתסכל ברמות.

אבא שלה באמת מצליח לגרום לה לעשות דברים.

אבל כשהוא לא כאן, אני לא.

היה לה בעקרון תפקיד מוגדר, היא פשוט לא היתה עושה אותו. כשהיינו מתעקשים, היתה עושה עקום בצורה שיותר פוגעת ממועילה.

הקטע שבעלי מצליח להוציא ממנה קצת עזרה (עם תלונות, אבל לפחות משהו), לכן ברור לי שהנקודה היא הדינמיקה ביני לבינה.

אנחנו כהורים אשמים בזה.

אנחנו כל הזמן משדרים להם כמה דברים בעייתיים

1) הורה צריך להכיל כל הזמן

2) הורה הביא ילדים לעולם כך שכל התחזוקה היא בעייה שלו והוא צריך להתמודד עם זה

3) מותר להשתגע בגיל ההתבגרות

4) הורה צריך להיות תמיד חינוכי, נחמד וכספומט

5) אין ילד רע, יש ילד שרע לו

6) הורה צריך להיראות טוב ,לשדר שמחה ולהיות מוכן לכל תרחיש

7) העיקר שילד ישתף אותנו

8) מערכת החינוך לא טובה

9) מורה צריך למצוא גישה לכל ילד ולתת יחס אישי

10) צריך לאהוב את הילד בלי תנאי

יוצא שילדים מקבלים מסר שהם לא אשמים בכלום אף פעם , לא אחראים על שום דבר והורה צריך לשמוח כשבכלל משתפים אותו. וגם אם הם עושים בעיות , הורה עדיין חייב להם כי הוליד אותם.

ומה טוב בכלל בחינוך ביתי או חיתול רב-פעמי? 

אבל פחות אהבתי את הקביעה של "אנחנו ההורים אשמים בזה"...

אשמה עצמית לא תוביל לשום מקום בשום מצב.

יש דברים שאפשר לשנות בהתנהלות ובדינמיקה כדי לנסות לשנות, אבל יש גם אופי מולד של ילד, שההורה לא אשם בו... (וגם הילד לא, כמובן, וצריך לעזור לו ולכוון אותו לטוב - ככל האפשר)

נכון זה לא אשמת ההורים זה אשמת התרבות

ההורים שלי לא שידרו לי את רוב הדברים שהיא כתבה, בכל זאת איכשהו קיבלתי את זה מהסביבה

והתפיסות האלו יצרו לי ביקורות שונות על ההורים שלי (מודה בצער)

אין ספק שאם גם ההורים מושפעים מהחשיבה הזאת זה יותר רציני

סליחה על הפלישה, תגובה גאונית. ומאד מעוררת מחשבה

קודם כל כואב לקרוא את זה , ואין ספק שאת חשובה קודם כל ורק שתשקיעי בעצמך יהיה לך את הסבלנות להשקיע באחר(:

אז לא להזניח את עצמך תמיד לחשוב עליך , גם בנקיונות גם בבאלגן .

5 דק קפה לפני עם עוגה .. לשבת בחוץ לשמוע רגע שיר שאת אוהבת .. זה לא חייב להיות הפסקות של חצי יום. ( וגם זה מותר )

לגבי הבת שלך 2 דברים

1. היא מנסה לדבר איתך ( גם אם עקום , היא רוצה תשומת לב , לפעמים ילדים עוקצים דווקא במקום שכואב , כי כואב לה משהו , בדרך כלל זה שלא רואים אותה מספיק .. תנסי מתי שאת נינוחה ואין לך עומס לדבר איתה ככה בכיף. . ובלי מגננות .

2. יש פה גם חוסר כבוד , זה לא אומר שהיא רעה זה בדרך כלל אומר שעובר עליה משהו , אבל זה לא צריך לצאת עליך .

תגידי לה אני מבינה שחשוב לך החינוך שלהם ( באמת ולא בציניות) עם זאת תביני שאת מתנהגת בחוסר כבוד את קודם כל מזלזלת בעצמך ובי כאמא 

( גילוי נאות אמא אני לא , אבל עבדתי מלא עם ילדים ונוער עם בעיות התנהגות)
 

באמת אחרי שנת לילה אני מבינה שהיא רצתה לקבל קצת זמן של קשר ויחס.

אולי היא קיוותה ששמתי לאחים שלה סרט כדי שאוכל לדבר איתה רגוע, והתאכזבה שלא זו היתה הסיבה...

האמת שמהחוצפה עצמה אני כבר לא מתרגשת.

מבחינתי זה כמו שלקטן בורח לפעמים פיפי- מתחלקות לה אמירות פוגעניות, אני הולכת עד יעבור זעם.

היא יודעת מה מותר להגיד ומה לא, ובדרך כלל אני לא כזה מתרגשת מפליטות פה שלה (אבל, כמו שכתבתי למעלה, זה גם היה משהו קיצוני, וגם היא תפסה אותי בזמן שגם ככה הייתי על הקצה).

לפחות עברנו את השלב שהיא אומרת את זה בצרחות...

בטח בזמן הזה. היו לנו לא מעט פיצוצים קולניים עם המתבגרים (בעיקר אחת מהם) כולל בדיוק בשנייה שאחותי הגיעה לקחת משהו ושמעה צרחות הדדיות, זה לא ממקום שאומר שזה בסדר, רק לנרמל שזה קורה ולכולם, כולנו על הקצה

אני חושבת שטוב שאת דואגת לעצמך, וזה גם אולי לא סבבה שהיא קמה מאוחר, אבל הרבה נוער בגילה קם סופר מאוחר.

 צריך למצוא זמן רגוע לדבר איתה לשמוע מה יושב עליה ולמסות למצוא דרך להציב דרישה וגם לראות אותה.

בהצלחה יקרה!!!

יש כל כך הרבה דברים הישרדותיים, sos שחייבים לעשות בדחיפות- שאין זמן לילדים שהם לכאורה עצמאיים ומסתדרים לבד.

אולי זאת היתה קריאת השכמה לראות אותה יותר.

מצד שני, בכנות, איפה אני מכניסה גם את זה ללו''ז???

אוף.

קשה להיות הורים במלחמה.

אם תצליחי למצוא אפילו כמה דקות, רצוי בשעות הלילה שהקטנים כבר לא מסביב, לדבר איתה טיפה, ובעיקר להקשיב לה, זה מצוין. תנסי, רק אם יתאפשר.

זה באמת באמת קשוח

קודם כל נשמע מתסכל ומקומם

הקושי של הזמן הזה והעומס

זה שהגדולה מרוכזת בעצמה, וגם מבקרת, ולא מושיטה עזרה

תחושה שהאמא השניה מורידה אותך

ממש ממש קשוח.

בסוף הכל יושב על החוויה שלנו בתוך עצמנו,תחושה שאולי לא הצלחתי או לא הייתי אמא מספיק טובה היוםוהיא מכאיבה, ועוד יותר אם מישהו מגרד אותה, ופי כמה כשמסובבים את הסכין.

תחבקי את עצמך, תכאבי את התחושה,

ותזכרי שלמרות שזה מה שאת מרגישה כרגע,

הכל בע"ה יעבור ואת בוודאי אמא נהדרת ומשקיעה.

אחרי שתעבדי את מה שנגע בך וטלטל אותך, נשמע ששווה לתפוס שיחה עם הבת על הציפיה שלך ממנה, ובכללי על התחושה ואולי גם על האמירה הזאת (נשמע שגם לה יש תסכולים מסויימים, ושווה אולי לאפשר לה לשוחח על זה כשתהיי פנויה לשמוע)

עושים אולי גם שיקומיים, לא בטוחה

לרוב שיש שאלה רגשית עמוקה

עושים אבחון עם כלים רגשיים וגם מבחן אינטליגנציה 

ספציפי לאוטיזם עם כלים מותאמים.

שזה נערך ע''י התפתחותיים, קליניים של הילד וגם שיקומיים החינוכיים שעברו הכשרה 

אבל בפועל האבחון הזה לא אבחן אוטיזם (צריך אבחון אדוס בשביל זה).

כך שאם זה החשד אצלכם - עדיף ללכת ישירות לאבחון אדוס אצל פסיכולוג שמומחה בזה... (וצריך גם לאבחן אצל פסיכיאטר)

הגדול מגיל צעיר קם מעצמו בזמן לתפילות (יש מנינים גם ב9 פלוס ככה ש8:15 זה די מוקדם)

ודווקא הבא אחריו שהוא בן 15 לא תמיד קם מעצמו לתפילה

בעלי מעיר אותו

לפעמים כמה פעמים

אבל בגלל שהוא רגיל לקום (בזמני שיגרה) מוקדם לישיבה

אז לא קשה לו לקום ב8+

כשאנחנו מעירים אותו לישיבה

זה יכול להיות הרבה פעמים

אבל למדנו להישאר עם אווירה טובה גם כשזה לוקח הרבה פעמים

(סבלנות+ התאמת הציפייה למציאות)

לבן שני בגיל של הבן שלך יש קושי , אז בעלי מעיר אותו אבל לא כל יום. בכוונה העברתי את הכבוד לבעלי מכל מיני סיבות.

בנות מתבגרות ביום חול קמות לבד, בשבת ובחופש יכולות לקום מאוחר . אני לא מעירה.

את ילדה בכיתה ו מעירה בימי חול , בשבת לא.

את קטנים מעירה ביום חול , בשבת לא .

אבל לא יותר מכמה פעמים. (יש לנו בת בכורה ואז שלושה בנים מעל בר מצווה)

לא חושבת שזה נותן דוגמה אישית לאחים הקטנים, לכאן או לכאן... כל אחד עם האופי שלו (והמורכבויות שלו), וכולם יודעים שלא כל האחים אותו דבר...

אחרי הרבה ניסוי ותהיה ובנים באופי שונה . החלטנו שלא מעירים. כן אומרים בוקר טוב. מעירים את מי שאנחנו יודעים שחשוב לו לקום. לא חופרים. חלק מהבנים שלנו קמים מוקדם לתפילה וחלק לא, מתפללים במנין מאוחר ולפעמים גם בבית כי אין כבר מנין. החלטנו שיותר טוב להשאיר את זה להתמודדות שלהם עם עצמם ומול הקב"ה ולא מולנו. זה גם לא קשור לכמה הילד תורני. מי שקשה לו לקום זו התמודדות שלו, לא מאבק מולנו. אנחנו רוצים שיקום לתפילה מתוך רצון ובחירה שלו. וראינו שאם זה מולנו זה הופך את זה לענין מולנו. אני לא רואה שזה משפיע על האחים אצלנו. יש 2 בנים שקמים מוקדם ו 2 שקשה להם יותר. והאח בן ה 11 הוא באופי של הקמים מוקדם וזה שאחיו ישן לא קשור אליו. היה נראה לנו שחבל על המלחמות בנושא. ובנות מתבגרות שקמות מאוחר בימי חופש אני לא מעירה. אלא אם כן הגזימו( השעה 12 והן עוד ישנות... )

שלי

ואת זה אני לא אוהבת 

ולקח לי זמן להתחבר

אני שואלת האם בכלל להעיר את המתבגרים, זה בהכרח נכון?

ברור שהוא מעדיף לישון עד שעות הבוצר

מצד שני כן חשוב לי הגבולות, ולשמור על סדר יום ברור.

לקום בשעה נורמלית

מתלבטת בעניין 

ברור שצריך לשאוף לנפרדות ולהעביר אחריות לילד. אבל לפעמים זה לא מתאים.

אם הבחירה בין להעיר או להגיע למצב שילד קם מאוחר , מפסיד חלק מיום לימודים , אז ברור שעדיף להעיר.

ממה שאני רואה כאמא לכמה מתבגרים , יש היום המון נשירה מבית ספר. גם מלחמה תרמה לזה

בישיבה אני מתארת לעצמי שהוא כן קם בזמן

אני נוטה יותר להמשיך לעמוד על זה, פשוט הוא אומר לי שאת כל החברים שלו לא מכירים ומאפשרים להם לקום מתי שבא להם

אני באמת שומעת דעה כזאת פופולורית

נהגת ממש בחוכמה, וכל הכבוד גם לו ששיתף אותך ככה.

נראה לי שהכי חכם לפנות ליועצת. אבל לא עכשיו, רק כשתסתמן חזרה לשגרה, כדי שהיא תוכל לדבר בדברים האלה בזמן אמת.

איך הוא עכשיו, כשהוא נמצא בבית ולא באזור הפעולה הקשה? איך הוא מושפע מהמצב?

כן מדברת עם המחנך. המחנך בבעיה, הוא צריך להשליט סדר בכיתה וללמד. זה מאוד מאוד קשה. בנוסף יש מורים שהקול שלהם גבוה יותר ממורים אחרים ונשמע יותר מאיים. הם לא תמיד מודעים לזה. גם בגלל שתלמידים לא ממש מקשיבים, הם נאלצים לצעוק לפעמים. יש ילדים רגישים (גם לי יש כאלו, וגם אני כזאת) שצעקות מלחיצות אותם. במיוחד רואים את זה שהם נבהלים מצעקות על מישהו אחר. כי אם זה היה עליהם זה היה מובן, אבל על מישהו אחר זה כבר רגישות גבוהה יותר.

שיחה כנה עם המחנך, יכולה להועיל, גם כדי להכיר את המחנך ודרכי הפעולה שלו, גם שהמחנך יהיה יותר מודע לילד שיושב בכיתה ומפחד ממנו, וזה בטח לא הכוונה שלו. (בד"כ, לא מכירה). לפעמים פיתוח של קשר אישי עם המחנך יכול לעזור ליותר קרבה והרגשה יותר בטוחה.

להסב את תשומת ליבו של המחנך לילד השקט בכיתה, זה חשוב. וחשוב גם לשתף אותו במה שקורה בין הילדים. המורים לא נמצאים עם הילדים כל רגע וממש חשוב שמחנך ידע גם מה קורה בהפסקה.

אפשר לאמר לו שתשמחו שידבר בכיתה על נושא כזה או אחר בלי להזכיר שמות של ילדים. האירוע נשמע כמו התחלה של בריונות, כדאי לגדוע אותה כבר עכשיו.

אבל נראה בכלל מתי יחזרו ללימודים...

(הבן שלי בתחילת השנה שמע מי יהיה המחנך שלו וממש התבאס ולא רצה ללכת ללימודים כל יום. היו לו דעות ממש גרועות עליו בגלל שפעם הוא לימד אותו וגער בו, או משהו כזה. אבל כמה שיחות שלי עם המחנך ויותר תשומת לב אישית של המחנך לבן שלי והתיחסות אליו בכיתה בצורה שמותאמת לו, באמת שינו את היחס של הבן  שלי למורה הזה. לפני כמה זמן המחנך יצא למילואים ועכשיו הבן שלי מתלונן על המורה המחליף ומתגעגע למחנך 😆). בהצלחה ממש, רוב המורים הם אנשים טובים שרק מנסים לעשות את העבודה שלהם. זו אחת העבודות הכי קשות שיש (מניסיון). לפעמים הם גם עושים קצת טעויות. כדאי לבא בעין טובה על המחנך וממקום כזה לשוחח איתו.

בהצלחה

כי אני לא מתעסקת עם זה

אבל מגיל צעיר הם מכינים משלוח שכולל

שקית מעוצבת כלשהי

פחית/ טרופית

חטיף כלשהו

כמה ממתקים קטנים

הם מחלקים בין 5-15 משלוחים כאלה

תלוי גיל/ ילד

לק"י

אצלינו לארבעה ילדים יצאו בערך 20 משלוחים,

כך שמבחינתי גם 10 למשלוח זה בסדר. השנה יצא פחות. נראה לי סביב 6-7.

שזה בא עם הגבלה של כמה ממתקים מותר לשים שם (2 או 3 בד"כ).

בפורים עצמו הם מביאים הרבה משלוחי מנות (הבת שלי בת 12 מן הסתם תכין לכל החברות בשבט ולמדריכות). אז אני מעדיפה להתבסס על משהו שמגיעים בבית (עוגיות מכמה סוגים), ומוסיפים לזה חטיפים/ממתקים שאנחנו מקבלים במשלוחים שמביאים לנו (גם ככה נשאר לנו אחר כך הר של ממתקים...)

מהמתכון השני בחתימה של @יעל מהדרום, ומכינים מזה הרבה עוגיות מכמה סוגים - עוגיות בצורות (עם קורצנים), עוגיות ספירלה (צובעים חלק מהבצק בחום עם קקאו בשביל זה), אם יש כוח אז גם עוגיות דובים (דורש יותר השקעה אבל הילדים אוהבים).

ולפעמים הגדולה שלי מכינה גם עוגיות שוקולד צ'יפס.

בדרך כלל שמים בכל משלוח מנות כ-4-5 עוגיות, אורזים יפה בשקית צלופן, ולפעמים גם מוסיפים משהו מהממתקים/חטיפים שקיבלנו.

לפעמים אורזים כמו סוכריית טופי (בשקית צלופן ארוכה, קושרים משני הצדדים כמו סוכריה גדולה), ולפעמים הילדים מכינים לפני פורים מארזים למשלוחים שלהם בצורת ליצן, כמו פה -

זה לא יוצא משלוח ענק, אבל כן כזה שכיף לקבל. והילדים אוהבים את ההכנות, זה חלק מאווירת חודש אדר...

איך עושים את הליצן? הוראות לידיים שמאליות בבקשה 😅

מתי את מכינה ומתי אורזת? 

משלוח מנות קטן עם המון יצירה | נעמה ואני רעיונות לעיצובים מתוקים

לא חייבים לעשות בדיוק כמו שם.

בגדול העיקר זה ריבוע/מלבן לגוף הליצן, עיגול לראש (מציירים פרצוף, אפשר להדביק עיניים זזות), משולש לכובע, ומלבנים ארוכים לידיים שמחבקות את הכוס (אפשר להוסיף בקצה כפות ידיים, בעיני יוצא חמוד גם בלי צורה ברורה של ידיים..). לא צריך להיות מוכשרים בשביל שיצא טוב.

צריכים למצוא לזה יום השבוע.

את הליצנים הילדים מכינים בעיקר לבד, לפעמים אני קצת עוזרת להם לגזור את החלקים. (בפעם הראשונה עשינו ביחד, אבל עכשיו הם כבר מנוסים...)

נניח שקית שוקו ועוגיות ביתיות (היה עכשיו 8 שקיות ב15)

או פחית/בקבוק מיץ (משהו מהמבצעים) וחטיף ממארז או חטיף שוקולד קטן

או כמה חטיפים/ממתקים ממארזים

בעזהי"ת

קונה דברים שנחשבים בעיניהן 'שווים' בהזדמנויות משתלמות, כך שהמשלוח יוצא שווה ובעלות נמוכה. 

בד"כ סביב 4-5 שקלים, השנה הגענו ל6.5 וזה כולל את הכל (אריזה וכו'). 

ספציפית השנה לכל משלוח יש כוס ובו ממתק שווה של מקלות גומי עם ג'ל לטבילה וסוכריות קטנות לציפוי, חטיף קטן פשוט, סוכריה על מקל מהסוג השווה, סוכריות קופצות, שעון סוכריות, ובתוך המכסה של הכוס- סקוושי קטן ויד נדבקת (לגדולה במקום היד הנדבקת יש מחזיק מפתחות חמוד של דובי). 

זה יצא 4.5 שקלים למשלוח, אבל הן נורא רצו להביא גם בקבוק שתיה קטן אז זה עוד שני שקלים למשלוח.. 

יש שנים שהן עשו ביתי, נדמה לי ששנה שעברה הן הכינו כמה סוגים של עוגיות וארזו יפה, הייתה שנה שהן הכינו עוגות אישיות (בתבנית אינגליש-מיני) ואת השם של החברה משוקולד, כל פעם משתנה.. אבל זה סדר הגודל של העלויות.

כי הזמנתי מראש בזול מארזי חטיפים וֶסוכריות ומיני שוקולדים לכולם.

ואז הגדולה החליטה שהיא רוצה יותר מזה

אז נתתי לה עוד חטיף מיוחד בנוסף וגם זה כנראה לא היה נראה לה מספיק והיא רוצה להביא ללפחות 11 בנות רק היא.

אז את הפחית שרצתה להוסיף- היא קנתה מכספה. הרגשתי 'שה לא נכון להרגיל אותה לכזה רף גבוה ורק לה ואז בהמשך כולם יצפו להצטרף לרף הזה וגם ככה הז חג כהז יקררר

אז התלבטתי אם זה היה הגיוני שקנתה את הפחיות מכספה

אני כן מבינה שבשלב מסויים לגדולים מתאימים דברים אחרים. אפשר להחליט שבמקום 2 דברים זולים- לשים משהו אחד יקר יותר/ יותר מיוחד.

אני השנה קניתי לגדולה פחיות כי היא נתנה רק ל-4 חברות אבל החבאנו את זה מהקטנים…

בעבר אמרתי לה שאני מוכנה לקנות רק X ממתקים בכל משלוח ואת השאר היא השלימה ממשלוחים שקיבלה 

לק"י

היו שנים שבאמת קניתי לילדים פיג'מות במיוחד לכבוד היום הזה, כי הם ישנים עם בגדים מאידיאל😅

(האידיאל שלי כמובן).

יצא סוף סוף לבית הספר,

הפתרון:

פיג'מה ועליה בגדי יום יום, כלומר לדחות את הדילמה להמשך...

יש מסיבת פיג'מות קבועה פעמיים-שלוש בלילה😅

(גם אצלנו לא לכולם יש פיג'מות אמיתיות, וזה אכן פדיחה כשצריך להציג את הפיג'מה לראווה...)

באזעקות הראשונות אחרי המעבר, לילדים היה חסר ממש המפגש עם השכנים.

השבת עשינו קצת השלמה, כשירדנו למקלט של בית הכנסת, המשמש גם את השכנים, באזעקה שהיתה מיד בסיום קריאת זכור ושרנו שם שירי פורים בצותא, כולל פועלי בניין מהודו שמתגוררים ליד, וגם הצטרפו לשירה.