חזרתי באורות אתמול. אחרי כמה ימים של ניתוק מעצמי, אתמול הצלחתי לחזור אלי והווארט שלך היה המשך של יריית הפתיחה שנתתי לעצמי אתמול. אין לך מושג כמה אני אוהבת אותך וככ שמחתי אתמול, הרגשתי פשוט בבית. חלמתי להגיע לתחושה הזאת, שאני לא נזקקת. שאני מתהלכת בעולם בחיוך גדול ותדרים של שפע וחיוביות חוזרים אלי מכל האנשים שסביבי.
היה לי מדהים אתמול.
אחת החברות שיתפה בקושי שיש לה והשניה אמרה לה- "קצת פרופורציות, את לפחות נשואה". וככ לא אהבתי את חוסר הרגישות שהייתה שם. פעם, גם אני הייתי אומרת ככה או לפחות חושבת. היום אני יודעת שהחיים זה לא המתנה וגזירת גורל. "עד ש", "לפחות את בסטטוס כזה", "תחייכי ותסתמי", זה ככ לא נכון. כל אחד סוחב איתו את האגו השבור שלו. האגו שאומר לו כמה הוא לא שווה וכמה לא מוצלח וכמה הוא רווק או ללא ילדים או ללא עצמו. וזה חתיכת אגו. זה יותר מידי אגו. זה לא הוגן לתת לו מקום. לא הוגן כלפי עצמנו.
איפה שאנחנו, כאן המקום קדוש. ונכון. ומדוייק.
ואם עוצרים לרגע מתוך הטרפת ונושמים במקום,
הנשימה נעשית כזאת עמוקה וחודרת ופנימית ונכנסת דרך כל הגוף וחותכת את כל העולם עד קצהו וחוזרת אלינו בסיבוב גדול של אור ושפע ואהבה.
אני ראויה. את ראויה. אחת ללא ילדים ראויה. כולנו ראויות. כל אחת ממקומה. אין יותר ואין פחות. חלמתי להגיע לנקודה הזאת, שממנה, פשוט הכל מתחיל.
