להלחיץ אותי..

צריך לזכור שהסיכוי להפגע מטיל קטן יותר מלהפגע בתאונת דרכים. 

תחשבי שזה שכמו שכל פעם שאנחנו נוסעים בכביש ועומדת להיות תאונת דרכים איפשהו בארץ היתה אזעקה. והרי כל יום יש תאונת דרכים איפשהו ואנו נוסעים ברוגע כי הסיכוי ממש קטן.  פגיעת טיל הסיכוי עוד יותר קטן.  

צריך לדמיין שבמקום אזעקה עושים כהרתעה שיר של אברהם פריד

נהרגו השבת שלושה אנשים מהטילים, לא נהרגים כל יום שלושה אנשים מתאונות דרכים.

מה שמרגיע זה שאם נכנסים לממ"ד בזמן לא אמורים להפגע.

רק רציתי להדגיש שחשוב להכנס לממ"ד.

לא צריך להלחץ, אבל צריך להזהר גם לא ללכת לקצה השני.

ב"ה מצליחים ליירט אחוז גבוה מהטילים, ויש גם מספיק זמן התראה מראש.

צריך רק להקשיב לפיקוד העורף ולבטוח בה'.

צריך רק לבטוח בה'ולהקשיב לפיקוד העורף...

קצת צרם לי מחילה😬

המלחמה שנה שעברה ממש הייתי נלחץ מכל טיל של חמאס, אבל מאז שהתרגלתי ומאז ששום טיל חותי לא הצליח לעשות  כלום זה כבר עובר ליידי ולא מייחס לזה לחץ

נהרגים הרבה יותר בתאונות דרכים.

והם לא היו במרחב מוגן.

מדבר על המערכה עכשיו.

עלה כבר לצערנו ל14 הרוגים בפחות ביומיים.

מסכים בהחלט לגבי הממ"ד, רציתי רק להדגיש שחשוב כן להכנס לממ"ד/מקלט גם למי שקצת קשה לו, ולא להיות אדישים.

אין מה להילחץ, ה' יקבע מה יקרה. אנחנו צריכים לעשות השתדלות, לא להיכנס למצב של פאניקה, אם זה מכניס אותך לפאניקה תתעלמי, תתייחסי רק למה שמחזק אותך.

אבל כל מי שיכול, וזה לא מכניס אותו לפאניקה- שיעשה סוויץ' במוח, ושמעכשיו ייכנס לסרט של חובש קרבי. לא בטוח שיקרה משהו, אבל אם במקרה מישהו יפגע לידך מטיל איראני, ואתה במוד של חובש קרבי- אתה יכול להציל אותו!

זה נכון באופן כללי על עזרה ראשונה, ועכשיו יותר מתמיד! קחו לתשומת לבכם!

כדי שהרבנים שלנו של הציונות הדתית, יספרו ביראה והתרגשות על הניסים העצומים שהתרחשו פה עכשיו, לקהל מנומנם שמחכה רק לארוחה הבאה שלו?

אדם שמתגונן על חייו ורץ עם הילדים למקלט - מרגיש את המהות האמיתית של מלחמה באופן הרבה יותר אמיתי מאופריית הרגעים ההיסטוריים של הגאולה.

ומה לדעתך חשו החשמונאים כשנלחמו ביוונים?

ומה חשו בני ישראל במגילת אסתר?

אצל החשמונאים, אחרי טיהור המקדש היה עדיין מחנה צבאי של היוונים שמשם ירו חיצים לתוך בית המקדש במשך שנים (המלחמה נגמרה 22 שנה אחרי טיהור המקדש)

אולי בסוף הייתה אופוריה, אבל במהלך הדרך?

אז באופן טבעי למתקשים,

היו תהפוכות במהלך הדרך,

וספקות, ופחדים,

ובסוף כולם (אחד מחמש שזכו) נגאלו, והרגישו בשמיים.

- מה הנקודה?

גם בכל אירוע גדול בהיסטוריה, שלא נגמר בטוב, זה היה ככה.

בגירוש גוש קטיף, היו שהאמינו בכל ליבם שבכל רגע הולך להתגלות משיח בן דוד ולבטל את הגזירה,

ובסוף כולם גורשו משם, והרגישו על הפנים.

- מה הנקודה?

כאן, רואים התקדמות עצומה של עמנו ובאמת ניסי ניסים יחד עם הקשיים שיש, להם היה קשה בעבר וזה לא סתר שמדובר במהלך היסטורי מדהים שה' עשה עבורנו, וגם כאן האתגרים לא סותרת את זה שמדובר בתהליך עם תוצאות מדהימות

בכמה וכמה היבטים:

כשאני רואה את הנשק והמאמצים שאויבינו השקיעו בניסיון להשמיד אותנו ורק המיעוט הקטן מזה מצליח לפגוע בנו, אני רואה כמה ה' מגן עלינו

בזה שאני רואה את הצבא שלנו נלחם בכל כך הרבה מקומות כאשר אויבינו כמעט ולא מצליחים לפגוע בהם.

אני ראיתי אצל אבו עלי אקספרס כטבמ ישראלי טס בשמי טהרן, בירת אויבינו שחפצו להשמידנו ואני נפעם מזה שאנחנו זוכים לראות זאת

אני שומע על נפילות בימים האחרונים וכמות ההרס שנגרמה ומבין כמה ה' שומר עלינו שרובם לא מצליחים לפגוע.

אני רואה את מה שדוד פטר ציין על ההבדל בין מניעת גזירת המן אצל אחשוורוש באמצעות אסתר למניעת גזירות חמינאי באמצעות המדינה שלנו.

עונה גם על זה...

מצליח להגיע למדינה עם יכולות צבאיות כאלו מתקדמות תוך 70 שנה (אנחנו 7 מיליון יהודים כאן מול 80 מליון אזרחי איראן), זה עצמו גילוי שכינה

בעולם, (ויש לסיבה הזו חלק גדול בזה שאנו מדינה מפותחת עם נשק מתקדם מול איראן) זה עצמו גיליו שכינה, כי החכמה באתוס היהודי מגיעה מהאתוס האלוק ישל העם היהודי

גרם לשינוי בציונות הדתית של מהמשבר רק מתחזקים. זה שהציונות הדתית עברה מעמדת קרון הכשרות ברכבת הציונית לעמדת מובילה וקטר, זה "בזכות"(עד כמה שאפשר לומר על דבר רע) הגירוש. רק לא רואים את זה מייד אלא כעבור כמה שנים. כנ"ל המאורעות בימינו ייבנו קומה חדשה בגאולת ישראל

עמית סגל העלה אתמול תמונה מרהיבה של ירוטים, עם הכיתוב הבא:

"כוחותינו בסוריה מתעדים יירוטים של טילים מאיראן.

כל מילה במשפט הזה הייתה בלתי נתפסת עד לא מזמן".

קשה לרוץ עם ילדים למקלט בלילה ואני (לבושתי) אפילו לא מגוייס. שולחים את הגדולים לעזור לשכנות.

אבל חשוב לא לבוז ליום קטנות. דברי הנביאים מגיעים אלינו בצרורות, אפשר להיות מ'הזקנים' בספר עזרא, שבוכים כשלא הכל לפי התכניות שלהם. עדיף לראות, להודות להלל ולשבח את הקב"ה על הניסים, את שליחיו בארץ שמוציאים אותם לפועל. במקביל להתפלל ולזעוק על המורכביות ולהיזהר לפי הכללים.

אם באים לספר לי שאם אני לא מרגיש את החיזוק הזה בעבודת ה' - הרי שאני ישן בעמידה, וצריך מהר לפקוח עיניים, - אני לא ממהר להתאכזב מדבריהם.

ואני מנסה, בכנות, להסתכל אחרת, פשוט לא רואה את זה.

והאם זה משתלם בסוף? לדעתי רק אם זה מחזיק, האמונה המושרשת הזאת. אם זה בא והלך, יש פה עדות לטעם נפגם על רקע תיאורים ניצחיים.

לכן אני חושב, אפשר להתחזק בעבודת ה' כמו כל יום אחר, במה שמחזק אותך אישית. הוא לא חייב לבוא בדגש על האירועים.

זה לא קל בכלל,

אבל תחשוב על זה שהתקיפה כעת היא לפני שלאיראנים יהיו פי כמה טילים הרסניים ממה שהם שלחו.

תחשוב על זה שמאות טילים עצומים נשלחו ורק בודדים מהם פגעו.

תחשוב על זה שאם הם יורים לעברנו טילים על מנת להרוג, מה מטרת הגרעין מבחינתם ולמה זה נס שעצרנו את זה כעת.

אתה צודק שלהתחזק בעבודת ה' זה יפה  וחשוב, אבל כאן אני מציע לא רק מההיבט הדתי, אלא מהדרך לראות את הטוב במציאות ההזויה והמדהימה בה אנו חיים

חושב על כל הדברים האלו, ואני מקסימום רואה השגחה, לא "נסי ניסים".

זה לא דבר טריוויאלי בכלל לראות את הניסים בכל זה, לא לכל אחד, אפילו לאנשים מאמינים, וקל וחומר בקרב הציבור הכללי שמבין כי "כוחי ועוצם ידי".

אני מתכוון, אם אתה אומר "לא רק מההיבט הדתי", הפכת את זה קצת לחסר משמעות (וזה עם כל הקושי שהיה לאחדים לתת לו משמעות לכתחילה).

נניח ההורים קנו לך מתנה ליום הולדת,

יש עניין גם להודות להם על המתנה אבל גם לשמוח וליהנות במתנה.

גם פה, ה' נתן לנו יכולות מדהימות ומנע כל כך הרבה מחשבות מאויבינו, אני מודה לו על כך, אבל גם שמח על הניסים והטוב הזה למרות האתגרים

אם אתה שמח בטוב הזה למרות האתגרים, אבל לא מקשר זאת לה', זה לא פועל על נפשך לחיזוק האמונה או עבודת ה'.

כמו שאם אתה שמח רק מעצם המתנות, אבל לא אכפת לך שהורים שלך הם אלו שהביאו לך את המתנות, לא תרגיש יותר קירבה אליהם בשל כך.

חשובים ושווה בגללם לשים לב לגילוי שכינה העצום לו אנו זוכים כעת:

א. לראות את שכינת ה' ולהודות לו על כך.

ב. לשמוח על עצם הזכות

מה נותנת ההבחנה שאלו שני היביטים, או שתי זוויות שונות במציאות?

להפך, אני חושב, שהחוויה הפשוטה, היא מאוד מאחדת ביניהם.

אני רואה את גילוי שכינת ה' באופן מסוים ואני שמח על הזכות הזאת.

אולי כמו תוצאה מיידית לסיבה. והחוויה היותר נקלטת בגילוי השכינה.

לא ירדתי לסוף דעתך.

השילוב ביניהם נכון,

אבל גם בלי השילוב, כל אחד לבד מספיק

מגיעה לעוצמה צבאית כזו שמאפשרת לה עליונות אווירית מוחלטת על מדינה עם 80 מיליון זה לא נס? (השמדנו להם את כל מערך ההגנה האווירית, האם מטוס קרב איראני יוכל לחדור לשמי ישראל? ממש לא)

להשפיע על הפרט בעוד 80 שנה, כך שייתרגש כל פעם שישמע אותם. הרגעים האלו משנים את האווירה התרבותית ציבורית בחברה, ובמילא הפרט שיחיה עוד 80 שנה יחיה את כל חיין בצורה משודרג תיותר כי החברה תשתנה.  האדם הציוני דתי הממוצע שונה בצורה טובה יותר מהציוני דתי הממוצע לפני 80 שנה

שהם ייראו וייחו לנו אחרת.

וההקשר היה ביחס לעבודת ה' הפרטית שלנו, כמו שציוני דתי ממוצע לא בהכרח עובד ה' יותר טוב בגלל השפעתה המעמיקה על נפשו של מלחמת השחרור,

כך בעוד 80 שנה, וכו'.

לא שהוא צדיק יותר, אבל התפיסה בעבודת ה' שלו יותר איכותית

עזרה ראשונה: ידע מציל חיים

רק תיקון טעות: לא מדובר על 4 שעות אלא על 6 שעות.

החשיבות של הדרכות לטיפול באדם שנפצע לידך לפני המלחמה לעומת לאחרי תחילת הלחימה, היא ממש זהה (עליה זניחה של מאית אחוז בהגזמה היא לא הבדל). אין לה משמעות "מבצעית" אלא רק בתחושת הרוגע, למי שזה עוזר. מי שזה מלחיץ אותו יותר - עדיף שיישאר חסר ידע.

הלם, טראומה - זה הרבה יותר משמעותי. אבל לפני שאתם לומדים איך לטפל באחרים, תוודאו שאתם יודעים איך לטפל בעצמכם בעניין. אם אתם רגועים, ורק צריכים להרגיע מישהו אחר שבהלם - ההבדל בין הגישה האינטואיטיבית שלכם גם בלי ידע, לבין הגישה המלומדת, היא לא כזאת שונה ברמה שתעשה את ההבדל. לפחות רוצה להאמין.

והלוואי שיתעוררו מחשבות

אם הוא סיים את התיכונית לפני 7-8 שנים ולא כל כלך שמר על קשרים משם, יכול להיות שזו התדלדלות טבעית של חברויות מהתיכון.

היינו פעם בחתונה של חבר של בעלי, ובעלי הרגיש צורך מיוחד שנבוא למרות שזה היה באיזה כרם נידח על איזו גבעה, כי הבחור הזה לא מאוד חברותי במיוחד וצריך לשמח. בסוף היו חוץ ממנו עוד 2 חברים, ושלושתם היו היחידים שרקדו לחתן. לכלה היו בערך 4-5 חברות. אחרי החופה בשעה 9 וחצי בערך הם עוד לא יצאו מהחדר ייחוד, ובעלי ממש התלבט כי הוא הרגיש שהוא חייב לשמח בריקודים, אבל הטרמפ שלנו (הרב שקידש בחופה) רצה לצאת, וידענו שיש לנו נסיעה של שעתיים וחצי לפחות, ושום טרמפ אחר כי אנחנו לא מכירים אף אחד שם, ומתוך אולי 50 האנשים שהיו שם חצי כבר יצאו. בסוף נסענו עם הרב.

זה כנראה אחד האירועים הכי מוזרים שהייתי בהם, ובאמת הרגיש מאוד לא נעים שלא היו חברים.

סיימנו תיכון לפני 3 שנים

ואני יודע שהוא שמר על קשר עם כמה מהקרובים אליו ואפילו הציע להם שידוכים

אני הייתי אחראי על ההרשמה פרסמתי בקבוצה של הכיתה שלחתי לקרובים שלו תזכורות ונאדה אפחד לא בא או אפילו נרשם

וגם, למה מכנים את מה שזה לא יהיה, כך.

אבל אני לא דוגמא...

עוגייה (אינטרנט) – ויקיפדיה

עוגיות זה משמין (את בקשת ה http)

ונועד להיות כזה.

אני לא מסוגל להיות בהם. הרעש הורג אותי.

אבל כשאני צריכה כמה דברים מכמה חנויות אז זה המקום המתאים. פשוט להיות ממוקדת, להגדיר מראש מה אני צריכה

נתתי את ההקבלה כי יש על הקניון פרק של חיות כיס אאלט. וזה אחד המאפיינים שהם מונים שם

אני מבין שלאנשים נוירו-טיפיקלים המקום הזה הוא מקום בילוי.

אצלנו באמת יש חנות לבעלי חיים, עם בעלי חיים מקסימים וזה משמח להיכנס לשם,

לדבר עם התוכונים , להנות מהארנבות הגמדיות הפרוותיות והרכות, מהאוגרים הסיביריים

הרצים כמטורפים על הגלגלת....

ואאלט זה "אם אני לא טועה".

התכוונתי לומר שבפודקאסט חיות כיס יש פרק על קניונים ועל המחשבה שעומדת מאחוריהם, אם אני לא טועה במה שאני זוכרת.

בני אדם לא כל כך שונים מזה כפי שלפעמים חושבים...

סביב life style, סטיילינג, אופנה, שופינג, טיפוח

מנשים מצפים יותר

ומכאן הקניון כמודל אופנה וסטייל וכמקום שבו "הופכים" אישה להיות "אישה לפי הציפיות" עם כל מה שפ.א כתב

אני מבין בין המילים שאת לא בדיוק מנסה להיצמד אליהן.

(גם אני לא, בצד הגברי של העניין).

מה יש באינטרנט שגורם לך לשרוף זמן ?

(אלא אם כן התכוונת אינסטגרם טיקטוק וכזה ואזיותר מובן)

– המוח האנושי לא אוהב להתמקד כל־כך במשהו אחד לאורך זמן רב. זה מאוד קשה לשבת במשך כמה שעות ולהתעסק במשהו רצוף כמו ציור או כתיבה, למי שלא רגיל לזה. באינטרנט יש הרבה גירויים קצרים והמוח שלנו מת על זה (זפזופ בין אתרים, חדשות).

פעם הייתי אוהב לשחק במשחק מחשב מסוים אבל זה היה קשה לשבת עליו הרבה זמן בלי הפסקות של דברים אחרים (כמו קריאת מאמר).

– אני חושב שהאור במסך מרגיע/ממכר. המחשב/אינטרנט/UI בנוי בצורה מאוד מאוד כיפית ונוחה לעין והמוח די נרגע מזה.

– אתה תמיד יכול לעבור לטלפון בלי דפדפן או למחוק את הדפדפן מהטלפון שלך (אפשר לחפש מדריך), אם הבעיה שם.

להגביר שליטה ע"י

צמצום טריגרים

(לשים את הטלפון בחדר אחר/ לצאת החוצה בלי טלפון)

מציאת חלופות

(תחביבים/ לדבר עם אנשים/ לצאת לטייל)

אימון

(לשים יעד ריאלי ולהוסיף עליו כשמצליחים להשיג אותו)

אגב זה לא קשור רק לגלישה אלא לכל שליטה עצמית אחרת

(אוכל/ כעסים/ זמנים/ תקשורת תקינה/ גבולות)

כשמשפרים שליטה בנושא אחד

הוא יכול להשפיע על עוד נושאים

אחרת היו לך עיסוקים אחרים שהיו יותר חשובים לך, מעניינים אותך, התחייבת לעשות אותם כי אחרת תיפגע…

והוא קשוח בעיקר בגלל שהתוכן שיש בו הוא תוכן באיכות טובה ממש. כלומר, אני יכול לצרוך זבל (ואז לי אישית יותר קל להפסיק, רילס למינהם).

ואז מגיע איזה מישהו שאני מעריך עם סרטון שיש בו חכמה שאולי אני צריך לחיים שלי. ועוד אחד. ועוד פוסט עם טקסט מעניין, ועוד שרשור בפורום רגישים שאני מתעניין בו כי הוא באמת מקדם אותי בחיים.

והופס, עברו שעתיים.

אם אני לא אצרוך שעה ביום מדיה חברתית אני אבוד והמקצוע שלי מת ובעוד 3 שנים לא יהיה לי במה לפרנס משפחה.

אם אני נכנס לטוויטר כדי לקרוא חדשות AI כי זה מקור המידע הנכון אני נסחף לרעל של החדשות הרגילות ומבזבז עליהן את הזמן.

שעה טוויטר צריך.

שעתיים?

שלוש שעות?

ארבע?

אולי בשעה השלישית או הרביעית אני אמצא כתבה שתשנה לי את החיים (קרה במוצ"ש לפני שבועיים, עם Laguna AI)?

ובדורות קודמים, וגם היום למי שרלוונטי, יש הרבה שמבלים זמנים מאוד ממושכים בספריות וארכיונים לצרכי עבודתם.

גם בצורה הזו הרבה מהזמן "מתבזבז" עד להגעה למידע הרלוונטי.

שכחת לכבות את האור יערית, ונרדמת עם הספר ביד יערית...

ובכל זאת, ממכר פחות מאשר הדבר הויזואלי

רק לקריאה.

להגדיר זמן מסך ואז הוא יכול להגביל אותך בזמן.

אפשר גם להגדיר מצב ריכוז בשעות מסוימות שתצטרך אקטיבית ללחוץ על פסק זמן כדי להיכנס והוא יעיף אותך אחרי זמן קצוב.

תהיני בכייף משעות הפנאי שלך.

אבל אז הוא דווקא היה מפחיד קצת לילדים

ממש ממש מהלב. באמת, גרם לי לחלישות הדעת. איזו נפש, נשמה, יפה ונקייה!