כתבתי אותו בתחילת מלחמת חרבות ברזל

ואנו ממש במלחמה בתוך מלחמה

אז נכון גם לעכשיו ממש...

אבל רק תראו כמה עברנו!

וכמה אנו גם צמחנו

ויכולנו, בעיקר בעיקר יכולנו לזה.

איך גם המלחמה הזו מגיעה אחרי שאנו כבר "מיומנים". מיומנים בהתמגנות, בלמידה מרחוק, בעזרה לאחר, בכלים לגוף ולנפש, בעזרה הדדית, בהתמודדות עם חוסר ודאות.

זה גם משהו, החוסן שלנו. החוזק שלנו. זה לא מגיע לנו פתאום משום מקום אלא מתוך חוסן שצמח ונבנה עוד ועוד ועוד כבר יותר משנה וחצי.

ואנו רואים בחוש ניסים עצומים. ישועות עצומות.

שבעזרת ה' יתברך רק ילכו ויתעצמו עוד ועוד. בטוב גלוי וברחמים עצומים ב"ה. 🙏

***

כמה כלים וטיפים לימי המלחמה:

התמודדות עם מתח וחרדה:

הידיעה שגם אם נשבר נקום ויש לנו כלים לקום יכולה לחזק אותנו.

ניצור את הכלים הללו,

נזהה אותם 

והם יהיו איתנו כל הזמן כאשר נזדקק להם.

נדבר לעצמנו בדיבור עצמי מחזק וחיובי.

נאמר לעצמנו: "אני נשברת", "אבל אני יודעת גם לצאת משם".

"אני יודעת ליפול אבל אני גם יודעת לשים לזה סוף ולצאת משם."

ולתרגל את זה.

לשים לב גם לתחושות הגופניות שלנו כאשר אנו מתרגלות את זה - 

מה אני מרגישה בגוף כאשר אני נשברת?

מה אני מרגישה בגוף כאשר אני יוצאת מזה?

ככל שמתרגלים בהתחלה זה הרגשה של אינסוף יאוש, ממש יאוש אינסופי.

וככל שיודעים שיש את האפשרות לצאת מזה זה נותן לנו פרספקטיבה - עכשיו אני נשברת, יקח לזה זמן, אבל אני אצא מזה.

כולם נשברים לפעמים. וקמים.

ואני יכולה לשאול את עצמי -

בפעם הבאה שתישברי - איך תיגשי לזה אחרת?

למשל, אומר לעצמי שזה לא אינסופי.

למשל, אוכל להקצות את המקום והזמן להישבר. מתי שכן אפשרי לי כמו בלילה, בשירותים וכו', בכמה דקות שאני לבד באמצע היום וכן הלאה. 

ואז אני יודעת ששם, בזמן התחום והקצוב הזה – מותר לי ואני יכולה להישבר. ואח"כ אני גם אוספת את עצמי וקמה מזה.

אני יכולה להקשיב לעצמי, להקשיב לחרדה שלי, לתת לה מקום.

לאחר מכן ליצור מודעות (דף ועט זה תמיד מעולה) ולמפות – מהם מקורות המתח שלי? ממש לכתוב דבר דבר.

ואז לנסות לראות ולכתוב מה יכולות להיות הדרכים להתמודדות ולפריקת המתח?

אני יכולה להתחזק בידיעה שיש פתרונות. ויש אפילו כמה פתרונות אפשריים כמעט לכל בעיה. 

אני יכולה לחשוב בעצמי, אני יכולה להתייעץ עם חברות, אני יכולה ללמוד ולקבל כלים, אבל אני אצליח!

אני יכולה לשאול את עצמי איך התמודדתי *בעבר* וזה עזר לי?

ואיך אני בוחרת להתמודד *בהווה*?

ואיך אני יכולה להתמודד *בעתיד* אם וכש אצטרך?

איך אני מתמודדת עם המתח ביומיום שלי?

איך אני יכולה למצוא עוד דרכים יעילות לפרוק את המתח הזה שנוצר בי?

אילו תכונות טובות ועוצמות יש בי שיכולות לעזור לי גם עכשיו?

איזו מנטרה יכולה לחזק אותי אם אשתמש בה בעת הצורך?

ושוב – לתרגל את זה. 

התירגול חשוב מאוד.

ואז אוכל ממש לבנות תוכנית פעולה לאיך אני פועלת אם אני במצב הקשה.

כי יש משוואה מאוד פשוטה אבל גם מאוד חשובה שאומרת –

המתח שנוצר פחות המתח שמשתחרר = המתח שקיים בך עכשיו.

אפשר לשאול ולמצוא היכן את מרגיעה את עצמך?

למשל:

לעצור

לנשום

לכתוב

לחשוב

לשתף או להתייעץ עם אנשים 

כדאי לכתוב את הנוסחה האישית שמתאימה ונכונה לי ואת הרשימה של מה עוזר וכך בזמן אמת לתרגל, וכך תהיי גם את כמו חייל שמתאמן ומיומן. 

מיומנת בכוחות הנפש שלך

מיומנת בתעצומות הנפש שלך וביכולת לקום גם משבר ונפילה.

כמה דברים שיכולים לעזור ולחזק אותנו בזמנים קשים באופן כללי:

- דיבור עצמי,

חיזוק עצמי

מאוד יכול לעזור.

- לומר לעצמנו: "הכל בסדר. אני בסדר."

ממש לחזור על זה כמה וכמה פעמים כמו מנטרה, להאריך את המילה במלרע, לדבר את זה בטון רגוע ושלו. אפשר להגיד גם בקול וגם בלב.

- גם נשימות יכולות מאוד לעזור.

או לשאוף אוויר 6 שניות - ואז לשמור את האוויר בפנים 2 שניות - ואז להוציא את האוויר לאט 4 שניות

וככה לחזור על הסטים האלה עוד ועוד עד להקלה.

או "נשימת הקופסא" - לשאוף 4 שניות - להחזיק בפנים 4 שניות - להוציא (לנשוף) 4 שניות - להחזיק 4 שניות.

או תירגול של מיינדפולנס, מדיטציה קשובה לפחות 8 שבועות. לתרגל להחזיר את הקשב לכאן ועכשיו.

- לשתות מים, לאכול אם רעבים, לישון אם עייפים

- לשמוע שיר מחזק

- תפילה אישית או מזמור תהילים

- שיעור תורה מחזק

- לבקש חיבוק ארוך ועוטף

- לדבר את זה.

לדבר על זה.

עם חברה, עם האיש, עם אחות, עם הקב"ה, עם עצמי, עם איש מקצוע, עם כל מי שיעשה לנו טוב לשתף אותו.

- לצאת החוצה, לראות טבע, אנשים, אוויר, עולם.

- כמובן כמובן האמונה בקב"ה, הידיעה שכל מה שעושה הקב"ה לטובה הוא עושה, שיש סיבה ומסובב לכל.

- להיות בהרפייה

- הידיעה שעוד מעט זה יעבור ויוקל יותר

כי טבען של ירידות שהן בתנועה, ולאחריהן תגיע גם העלייה ב"ה. זה כמו גל שצריך לעבור כעת.

- לחשוב מה עזר לנו בעבר לצאת ממצב דומה

- להתחזק בטוב שבנו

- להתחזק בטוב שכן יש לנו בחיים

- להודות בפה לקב"ה על הטוב שיש לנו בחיים

- לראות איזה צעד, רק צעד אחד, נוכל לעשות כדי להתקדם אפילו טיפה במקום שבו אנחנו נמצאות אל המקום אליו אנחנו רוצות להגיע.

- לכתוב עם עט ודף את כל הרגשות וכל אשר על ליבנו

- לצייר ציור חופשי

- לדמיין את עצמנו במקום בו אנו רוצות להיות, לנשום לתוך זה, אולי בליווי מוסיקה מתאימה.

- להתפנק במשהו כיפי שיכול לשמח אותנו

- להיות עם הילדים / האיש שלנו / כל מי שאנחנו אוהבים עם דגש על הרגע הזה, על הכאן ועכשיו, וממש לשאוף את הרגעים הללו פנימה

- לחזור כל פעם לכאן ועכשיו.

גם בעזרת תירגול מיינדפולנס.

להיות בהווה. 

- להקשיב לגוף 

- להקשיב לרגשות ולזהות אותן

להוציא את הרגשות ולהביע אותן, לא להתעלם מהן

- בכי מרפא, הוא מתנה

- תזונה נכונה 

- תרגול של הכרת תודה, לכתוב 3 דברים טובים שקרו היום 

- שינה מספקת

- נשימות טובות, אפשר להוסיף דמיון שמכניסים אוויר וטוב ורוגע ומוציאים את הענן השחור של הסטרס.

- אם שייך לשאול איך אחשוב על זה עוד שנה או 5 שנים מהיום.

- ויסות רגשי:

א. לשיים את הרגש - מה אני מרגיש/ה? לעצור ולכתוב את זה, 

לפני השינה/בטבע/בזמן שקט אפשר ממש לכתוב: "אני מרגישה....."

ב. מהו סט החשיבה שלנו - משולש רגש, מחשבה, התנהגות:

מהי המחשבה שעולה לי למול הסיטואציה הספציפית הזו?

מה הרגש שעולה לי מול הסיטואציה הספציפית הזו?
מהי ההתנהגות שלי הנובעת מכך?

אפשר לשאול את עצמינו:

האם זה בהכרח כך?

האם יש דרך אחרת לראות ולחשוב על הדברים?

- להתחזק גם בזוגיות שלנו,

גם בעת ריב, לזכור להוסיף הרים של חמלה עצמית כלפי עצמנו והרים של חמלה עצמית כלפי בן/בת הזוג שלנו - אנו במצב מלחמה וקשה לכולנו.

מותר לריב, השאלה היא לא האם רבים אלא *איך* רבים נכון.

לומר מה אנחנו מרגישים 

לומר מה אנחנו צריכים 

ליצור בקשה ברורה.

ננסה לשמוע גם מה הצד השני מרגיש. מה חי בו בפנים.

הצד השני בעצם אומר לנו:

אני בכאב, יש לי צורך שלא מתממש.

זו הדרך שלו לומר "בבקשה", אפילו שזו דרך עקומה.

נאמר לבן/בת הזוג שלנו:

האם אתה מרגיש....?

כי אתה צריך.....?

לא לשמוע מחשבות.

אלא להבין שמחשבה יכולה להיות רק חלון ולשמוע את הצרכים מאחורי המחשבות. דיבור של צרכים.

"המילים הן חלון. או הן קירות.

הן דנות אותנו או משחררות אותנו." (ד"ר מרשל רוזנברג)

----------------------------------------------

שישה מרכיבים עיקריים לחוסן נפשי (מעובד בעיקר עפ"י דבריה של יהודית כץ):

1. מערכות יחסים – להתחזק בזה שאני לא לבד, אני לא עוברת את זה לבד.

להתקרב ולהתחזק מכל מערכת יחסים מיטיבה שיש לנו בחיים ומכל האנשים שיקרים לנו בחיים.

2. משמעות – יש משהו יותר חשוב, משהו יותר גדול, ואני מוצאת את המשהו הגדול יותר הזה להיאחז בו.

ההשגחה העליונה, תהליך הגאולה,  העתיד שיהיה טוב ב"ה, המדינה, האחדות, המשפחה, התקווה, ההשגחה העליונה. וכן הלאה.

3. מסוגלות עצמית – התחושה שיש דברים בידיים שלי. אני שמה עליהם את הפוקוס, אני ממקדת לשם את השליטה.

אני מחזירה שליטה במה שאני כן יכולה ומסוגלת ושם אני ממוקדת.

4. גמישות מחשבתית – איזה סיפור אני מספרת לעצמי על מה שקורה. האם אני מצליחה לראות עוד סיפורים, עוד גירסאות,

האם אני יכולה להוסיף סיפור שיש לו מסגרת יותר אופטימית ומחזקת לכל המתרחש?

5. מיינדפולנס ולהיות בנוכחות ברגע הזה– להיות בתוך הדבר עצמו. בכאן ועכשיו. ולעבור את הדבר הזה רגע אחרי רגע. לא צריך עכשיו את כל התשובות, אנחנו עוד לא יודעים, אנחנו בתוך אירוע שעדיין קורה. בואו נעבור רק את היום. יום אחרי יום, רגע אחרי רגע. זה המצב. זה עכשיו.

6. אופטימיות ורגשות חיוביים - האם אנחנו יכולים בתוך הקושי למצוא גם את מה שטוב, את הרגעים הקטנים שתומכים בנו, את הדבר הטעים שאכלנו, את זה שקמנו בריאים ושלמים בבוקר, את השיחה הקטנה הטובה ההיא, הטלפון ההוא למישהו שאנחנו אוהבים, משהו אחד קטן בתקופה הזו שעושה לנו טוב. כל דבר קטן שעושה לנו טוב הוא חשוב.

------------------------------------

מודל התמודדות בזמן חירום – שלושת ה-L (ד"ר יעל דורון):

LOOK – מבט בעיניים.
בזמן חירום כדאי שנקפיד להביט אחד לשנייה בעיניים, זה מגביר אינטימיות ויש לזה ערך גדול.

LISTEN – להקשיב. להקשיב אחד לשני. לשמוע לסיפור של בן הזוג כמו שהוא מספר אותו. לא לקטוע, לא לבטל, להקשיב. 

גם הסיפורים הם נורא חשובים ויש להם גם ערך טיפולי לאדם של לעבד עם עצמו דברים. זה אקט תרפויטי. לספר את הסיפור מול עין אוהבת ואוזן מקשיבה ושומעת.

LINK – לקשר. לקשר את בן הזוג לכוחות שלו, לעבר שלו, לקשר שלנו, למה שטוב בו

- לא לחכות עם הדברים הטובים "ליום שיגיע", אלא לחגוג ולהינות מהחיים עצמם גם בכאן ועכשיו.

- להודות ולהגיד תודה

- להסתכל אחד על השנייה בעיניים טובות ואוהבות ולהגיד: אנחנו ננצח את זה. 
יהיה טוב. 

יש לנו כוח.
יש סיבות שבגללן הפכנו להיות זוג. 
התחלנו מאהבה מאוד גדולה. 
עברנו דברים לא קלים בחיים שלנו, 
יש לנו כבר דרכים ומנגנונים שאנחנו מכירים את עצמנו. 
באמת יהיה טוב.

* המקורות לחלק מהדברים שנכתבו/עובדו: יהודית כץ, ד"ר יעל דורון, ד"ר כרמי אומרו, ד"ר מרשל רוזנברג, ד"ר ג'ון גוטמן

בתפילה לבשורות טובות ולישועה שלמה לכל עם ישראל המתוק, בשלמות, בגלוי, בחסד וברחמים ובקרוב ממש ב"ה 🙏

לפני שאני נרדמת במיטה לדמיין ממש פיזית שאני בידו הגדולה של ריבונו של עולם. והוא מלטף אותי ודואג לי.

זה בהחלט כלי מרגיע.

אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים

שבאמת הכל בידו

אישית גם לי מאוד מחזק לומר לעצמי כמה פעמים "והבוטח בה' חסד יסובבנו"

וממש לדמיין את החסד שסובב אותי בעקבות הביטחון רק בקב"ה שבידו הכל.

כלומר המבט מעלה של הביטחון בה'

ומשם המבט מסביב לחסד שסובב

כמו שתיארת נפלא הדמיון המודרך והחיזוק הזה מאוד מועילים ב"ה 🙏❤️

הצטרפתי בשבועות למיזם הנ''ך היומי.

שני פרקים בתנ''ך כל יום (הקלטה עם הסבר תוספות רעיוניות).

וזה ממש נותן פרספקטיבה היסטורית למה שאנחנו עוברים. לראות איך הקב''ה נלחם את מלחמות ישראל מאז ועד היום. את החיבור המדהים בין ההשתדלות והמאמץ שלנו- לניסים שאנחנו מקבלים מלמעלה.

ולראות שגם בעבר לא הכל היה חלק. אבל ממרחק השנים- הקשיים מתגמדים. זה מחזק אותי ויוצר רוממות נפש.

קישור-

הנ"ך היומי | כל הנ"ך בשנה

שהוא גם סגולה לשמירה.

המילים שם כ"כ נכונות לרגעים האלו

שזה פשוט מרגיע.

תודה רבה על השיתוף ❤️

ובכללי יש באמת כוח מופלא במזמורי תהילים. 

אני מאוד מתחזקת גם מפרק כ, כז, לה, לז, פג, צד, ק, קכא, קל ועוד.

וכשקוראת את "ופושעים נשמדו יחדיו אחרית רשעים נכרתה" (לז) ממש מדמיינת את כל הצוררים הכי גדולים שהושמדו השנה ב"ה, כמו ימח שמם נסראללה, כל הסינווארים, דף, הנייה, וכל השאר. וממשיכה להתחזק שגם לשאר הצוררים הזמן אוזל וממש "ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו".

ובכלל כל מילה של דוד המלך ע"ה פשוט מחזקת ומאירה

שכתבה @עוד מעט פסח היקרה

ורוצה לצרף אותה גם כאן כי באמת כל מילה פנינה:

הגוף שלנו התעורר באמצע הלילה למנת יתר של אדרנלין וקורטיזול - מתוך שינה.

המוח נכנס לכוננות-על, הלב דופק, הנשימה קצרה, והגוף כולו נכנס שוב למצב מלחמה . הגוף שלנו ושל יקירנו עובד עכשיו שעות נוספות ומייצר קורטיזול בכמויות גבוהות. זה טבעי, זה הישרדותי אבל חשוב לדעת איך לעזור לעצמנו להרגיע את המערכת 💙

אלה הדרכים המוכחות להפחית קורטיזול:

🫶 להתחבר לאהובים שלנו – שיחה על מה שעובר עלינו, חיבוק, ליטופים, מילה טובה, קשר עין, משחקים משותפים. אוקסיטוצין, הורמון הקשר, מנטרל קורטיזול.

🌬 נשימות איטיות – נשיפה ארוכה במיוחד (פי 2 מהשאיפה) מאותתת למוח: אנחנו בטוחים.

💌 לכתוב יומן מחשבות - כתיבה מסייעת לעבד רגשות, מפעילה את האונה המצחית קדמית ומווסתת את המוח הרגשי. רצוי גם יומן תודות.

🥗 ארוחות בריאות– חלבון (טריפטופאן), אומגה 3 ו-6, ויטמין C מגנזיום. לשים לב גם למה שאנחנו אוכלים (בלי ג'אנק) – וגם לאיך שאנחנו אוכלים (לא מול הטלפון).

🚶‍♀️ הליכות שמש – 20 דק' ביום של אור טבעי + תנועה זה שילוב מנצח. מורידים קורטיזול ומעלים סרוטונין, הורמון השמחה.

🧘 מדיטציה / מיינדפולנס – אפילו 5 דקות ביום משנות את תגובת הסטרס העצבית.

🛁 אמבטיות חמימות – מדליקות את עצב הואגוס מרגיעות את המוח, ומרפות את השרירים.

😌 להוקיר את הטוב – הכרת תודה יומית משנה דפוסי חשיבה ומפעילה אזורי שלווה במוח.

😴 שינה איכותית – הגיינת שינה קריטית דווקא בזמני סטרס. שעה לפני השינה מנתקים מגע עם מסכים, שעתיים לפני אוכל לא נכנס לגוף, 5 שעות קפה לא נכנס.

🌤 לטפח תקווה – גם כשהעתיד לא ברור – מציאת משמעות, תקווה ואופטימיות שומרים על ויסות עצבי.

אנחנו עם הנצח, יש לנו את הצבא הטוב ביותר בעולם

נשלח תפילה לחיילינו שישובו בשלום

עם ישראל חי

זכרו: בזמנים קשים, להיות עדינים עם עצמכם זה לא מותרות - זה הכרח. כל פעולה קטנה שאתם עושים למען הרגעה עצבית היא מעשה של אמפתיה עצמית ומגבירה את החוסן

אבל זה לא שלי.

רק הודעה שקיבלתי והעברתי.

אם הייתי יודעת מי כתב הייתי מביאה גאולה לעולם...

נט"ל - כלים להתמודדות עם לחץ וחרדה בשעת חירום

מוזמנות להוסיף שירים שמחזקים אתכן עכשיו ובאופן כללי.

מצרפת את השיר הנפלא של עקיבא, "להחזיק חזק", שנכתב במלחמה:

"למה יש כ"כ הרבה רע בעולם?!"

את מוצאת עצמך שואלת-זועקת פעם אחר פעם.

השאלה הזו שמנקרת,

ההרגשה הנוראית שעוטפת

שוב

ושוב

ושוב

ההרגשה הזו שהכל סוגר

שלכל כיוון שלא תסתכלי - יש רע.

וכאב.

הו הו כמה כאב כמה!!!

כאב לאנשים שיקרים לך

וכאב לעוד אנשים שיקרים לך

וכאב לעצמך

וכאב לעם שלך

וכאב על אובדנים שחווית וחווים אנשים

וכאב בכל מעגל שהוא

חברות, משפחה, עבודה, הארץ, העולם...

כאילו די, זה כאילו לא נגמר ואין סוף לרע הזה!!!

ואת כבר בהצפה.

הצפה של כל מה שחווית ושמעת וראית.

פשוט הצפה.

תדמייני כל אדם, גם ההכי מדהים וחזק שבהם, שהוא עובר הצפה - הוא לא יכול יותר. די. נגמרו הכוחות. נגמרו המצברים.

נגמר המלאי.

אין.

פשוט אין.

ולא רק שאין - גם כל הכאב והקושי מציף

ואז יש עוד קושי אחר - וגם הוא מציף

ועוד

ועוד

ולפעמים אפילו לנשום אי אפשר ברוגע!!!

אז במצבים כאלה חייבים חייבים יקרה רגע לעצור!

לעצור ואפילו רק להסדיר נשימה.

פיזית.

פיזית לעשות תרגיל של נשימה עמוקה

למשל, להכניס עמוק אוויר מלוא הריאות במשך 4 שניות,

להשהות אותו עוד שתי שניות בלי להוציא

ואז לנשוף אותו החוצה לאט לאט עוד 4 שניות.

ככה לעשות סטים של נשימות, לפחות איזה 6-7 סטים.

לעצום עיניים.

לשים את עצמך במקום שקט.

שקט שקט.

גם אם זה ללכת לחדר ולהיות רגע רק את עם עצמך שתי דקות.

ותני רגע לעצמך לספר לך מה *את* חווית.

ומה עובר עלייך?

 ועם מה את מתמודדת?

ומה חשוך לך ובך כעת?

ופתאום לשמוע את עצמך ממשיכה לספר לך,

שזה פשוטו טו מאץ'!

יותר מדי!

זה יותר מדי לך, לכולם!

ועצמך ממשיכה ורוצה רגע לבקש ממך

לעצור

ולקחת עוד קצת זמן לעצמך

אפילו אם מועט,

להסדיר נשימה

לסדר מחשבות

לנשום

להתמלא

לשתות

אולי תה חם ומתוק

מקלחת נעימה וחמה

כל פינוק שבא לך

פינוק קטן של אוכל

תפילה לקב"ה שישלח כוחות

שיתוף

חיבוק

וכמובן - שינה!

שיר מעודד

מוזיקה בכללי

פרק קצר של סדרה מצחיקה או סטנדאפ

להביט בתמונות של האוצרות שלך בטלפון או במחשב,

לצאת לשאוף אוויר בחוץ

הליכה קצרה

וכל הטענת מצברים אחרת!

וכל מה שיכול לעשות לך טוב!

ועד שלא תרגישי שאת מתמלאת בחזרה, לפחות 80% מה"סוללה" שנקראית "את" - את *לא* משקיעה שום אנרגיה בדברים שמרוקנים אותך! 

אי אפשר יקרה!

את על 0% בסוללה ועדיין משתמשת בכל הכוח במכשיר...

אפשר להתפוצץ, לקרוס חלילה.

האיתותים הללו של הגוף שלך החכם

ושל הנפש החכמה

אומרים לך -

היי יקרה! עד כאן!

אנחנו חייבים מילוי!

בואי תדאגי לנו למילוי

ואז נחזור כמו גדולים עם כוחות מחודשים להשפיע עוד ועוד טוב בכל המעגלים

אבל קודם המעגל שלך.

את.

עצמך.

מתמלאת.

נושמת.

מתחזקת.

שמחה.

ואח"כ כמובן אישך והילדים

ואז המשפחה המורחבת

והחברה היקרה

ושאר המעגלים

לאט לאט.

אי אפשר הכל בבת אחת.

 את רק בן אדם אחד.

מדהים, אבל אחד. ובן אדם. אנושית. בשר ודם.

עם גבולות יכולת

עם אנרגיה שהיא לא בלתי נגמרת אלא היא מוגבלת כי אנחנו בני אדם...

ואיפה שנבחר להוציא אותה - זה בהכרח יבוא על חשבון משהו אחר.

לכן עכשיו התיעדוף הראשון הוא להוציא אותה רק על ההתמלאות שלך.

ורק אז, שתהיי מלאה יותר, תוכלי להוציא ממנה גם לעולם כולו.

אנשים שאינך יכולה לעזור להם - בין אם זה במעגלים קרובים ובין אם הם רחוקים - זו עבודה, אבל את מנסה להפנותם הלאה לעזרה המתאימה אם את יכולה, להתפלל עבורכם, לקוות, לשלוח חיבוק.

וזהו.

לשחרר.

אי אפשר לעזור לכולם.

את רק בן אדם.

אחד.

יחיד ומיוחד.

ואחד.

וכמה טוב את כן משפיעה היכן שאת כן יכולה!

ועוזרת!

ותומכת

ומאירה

ומחדדת

וכמה אכפתיות נובעת ממך

כ"כ כ"כ אכפת לך!

ורק בגלל זה את כ"כ מתאמצת!

ואני רוצה לבקש שבתוך הכל יהיה אכפת לך גם מעצמך!

שתבחיני גם בגבולות הגזרה שלך!

שתזהי גם את קצה גבול היכולת שלך!

את מה את כן יכולה

ומה את לא

את מה עושה לך טוב וממלא

ומה מרוקן

את מתי את יכולה לתת יותר מעצמך

ומתי את זקוקה לקבל, או להעניק לעצמך

ואלו דקויות שהן לימוד של חיים...

 לימוד שהוא מרתק, ולפעמים שובר, ונופלים, ומתאכזבים,

אבל בסופו של דבר גדלים!

וגם מכל הרע שבעולם -

נכון.

הוא קיים.

אבל הטוב קיים שבעתיים!

"ברגע קטון עזבתיך

ורחמים גדולים אקבצך"

הרע הוא כמו רגע קטון!

והטוב הוא עשרות מונים טוב ומאיר וגדול כ"כ כ"כ!

ותמיד אני נזכרת בעלון של שבת שקראתי כשהיינו ילדים. כתב בו הרב חנן פורת זצ"ל, וקראו לו "מעט מן האור"

ותמיד זה הזכיר לי שמעט מן האור - דוחה הרבה מן החושך

אז כל אחד מאיתנו הוא "אור קטן"

וכולנו "אור איתן"

ולא רק בשיר ילדים חמוד

אלא באמת באמת

לכל אחד ואחת מאיתנו יש כוח על!

לעשות ולהשפיע טוב בגבול היכולת שלו

במעגלים שלו

ואותו האור ממשיך ומשפיע עוד ועוד ועוד

ממש כמו אבן שזורקים על פני המים והיא יוצרת עיגולים עיגולים סביבה

כי חיוך אחד שלך לילדה,

שהלכה שמחה לבית הספר וחייכה לעוד ילדה,

שהרימה אותה כי הייתה בהרגשה נוראית לפני כן,

וחזרה הביתה ועשתה נחת רוח להוריה שהיא שמחה,

או אמירה ועזרה שלך לבנות כאן בפורום או בחיים האמיתיים,

שהצלת

ועודדת

והרמת

ותמכת

ואז הן היו עם עוד כוח לילדים, לעצמן, לאיש,

שבחזרה המשיכו טוב במעגלים שלהם,

ואותם אנשים שפגשו גם 

ואין לדבר סוף! 

כן כן

ל***טוב*** אין באמת סוף!

הוא באמת אינסופי!!!

אז את יקרה מוסיפה אור

ותוסיפי אור

וקצת פחות תחשבי על החושך.

כי כשמוסיפים אור החושך ממילא מסתלק ומתמעט

ומספיק אפילו אור קטן

ואפילו יחיד

בכדי לגרש חושך גדול גודל

ויש לנו את בורא עולם

שהכל שלו

והכל מאיתו

הטוב והרע

ולימדנו לברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה

ולימדנו שהכל לטובה!

כל מה שעושה הקב"ה לטובה הוא עושה

ולהתחזק באמונה

בביטחון באבא שלנו בשמים שיודע טוב טוב מה הוא עושה

והוא אחראי על הכל

ולפעמים התפקיד שלנו הוא

"הרפו.

הרפו ודעו כי טוב השם!"

ובמה שאינו בשליטתך יקרה – הרפי.

לא כל העולם על כתפייך היקרות

ומה שלא בגבול יכולתך - להרפות ולשים על הקב"ה. הוא כל יכול באמת באמת.

ואת תראי, ותמשיכי לראות את כל הטוב *שכבר קיים*

באנשים טובים

בנפלאות הבורא

בילדים שיש

במשפחה

בחיוכים

באוכל הטעים

בשפע

במיטה הנוחה

בגוף שמתפקד

ובכל פינה ממש ממש יש טוב ובשפע

ולהגדיל את המיקוד שלנו דווקא עליו

לא לקחת אותו לעולם כמובן מאליו

אלא להיפך - להנכיח אותו

לראות אותו

להעצים אותו

להודות עליו

ההודיה עצמה מעניקה כ"כ הרבה כוח! כ"כ!

להתפלל במילים שלך

את כל הכאב

והקושי

והתקוות

הכל הכל הכל

לקב"ה

ולהודות לו על מה שכן יש

ולבקש על מה שעוד לא

והוא שומע הכל

והוא כל יכול

ותמשיכי להתחזק 

להוסיף לעצמך מקורות של מילוי מצברים בכל יום ויום

להתקרב למה שעושה לך טוב

להתרחק ממה שעושה לך רע

ולהמשיך כך בעוז ובגבורה ובאמונה

והדברים ב"ה עוד יתבהרו

כולם

לאט לאט

את כבר יכולה לראות ב"ה בחוש איך כ"כ הרבה חזיתות שקרו לכ"כ הרבה אנשים - פתאום במבט של אפילו לא כ"כ הרבה זמן - פתאום כולם במקום אחר לגמרי!

ההיא שהתגרשה - התחתנה מחדש ומאושרת

ההיא שלא זכתה לילדים - חובקת תאומים

השבויים שכבר חזרו

החולים שנרפאו

העקרות שנפקדו

הרווקות שהתחתנו

הזוגיות שהתחזקה

הילדים שגדלו והביאו ברכה גדולה ונחת עצומה

הכוחות הפנימיים שכל אחד ואחת גילו בתוכם

הערבות ההדדית

האחדות

החסד

העזרה

השמחה

הצחוק

החיוכים

רגעי האושר

והשפע

והטוב.

הטוב.

שקיים!

ושילך ויגדל ב"ה 

ואת עצמך חלק מהטוב הגדול הזה!

ועכשיו, לכי ומלאי את עצמך

ותני לטוב שבך לגדול ❤

(כתבתי את זה בתחילת חרבות ברזל, אך כ"כ רלוונטי גם לעכשיו):

שלום כוחות שלי

רציתי לשאול מה שלומכם?

ואיפה אתם בעצם?

לאן הלכתם לי?

שלום ריכוז

אשמח אם תגרום לי להתרכז ולהבין איפה אתה בימים אלה?

שלום בילבול

רוצה לספר לי מדוע החלטת להתמקם לי בקדמת המוח ללא הרף?

ולמה רק אתה שם כל הזמן?

שלום אנרגיות

לאן נעלמתן לי?

רוצה למסור לכן שאתן מאוד חסרות לי

שלום מוח פירה

אתה מאוד נוכח וחזק בזמן הזה

גורם לי לעבור מדבר לדבר בלי לזכור מה בכלל רציתי לעשות עכשיו?

גורם לי לשכוח מילים, ואיך בכלל מבטאים אותם ואיך בכלל מתבטאים?

ולמה הכל מוזר

ושחור

וסמיך

ומבולבל

וכבד

ולא רגוע בכלל

ומי זאת בכלל "אני" עכשיו?

כדמות שחבוטה בין לבין כל הזמן

בצד אחד כמו כדור חבטו אותה להיות באימת מוות הכי מוחשי וממשי שיש, ורק לשרוד, רק לשרוד

ובצד השני חבטו אותה לדרך ולרצון שלה לעשייה, להתקדמות, לעזרה לאחר, לעם

אבל הכדור פינג-פונג הזה כל כך מבלבל

ומתיש

רגע שם

ורגע שם

ואין סדר

ואין רוגע

ואין אוויר

הפרט

והכלל

מתערבבים

מתבלבלים

ובתוך

מי זאת אני

ומה תפקידי?

ולמה זה קרה?

ולמה זה הכל?

ומה בעצם עושים?

לפעמים טובעים

ואז קמים

ושוב נופלים

ואז צפים

ובעיקר מוצפים

וצריכים גם מצופים

רק כדי לא לטבוע שוב

וזה לא שיר ואפילו לא מוגדר מה זה כן,

גם עצם הכתיבה כאן מבולבלת

ורוצה לבטא קצת מן התחושות, מן הבילבול, מן המוזר המוזר הזה

אבל גם

לכתוב את התקווה

אני זוכרת שיום אחרי שמחת  תורה נכנסתי לפורום.

וכל ההודעות, פשוט כל ההודעות, היו אך ורק של ההלם, והכאב הבלתי נתפס, וההישרדות במובן הכי אמיתי ועמוק של המילה.

ולא הצלחתי להיכנס הרבה, רק מעט,

אבל היום נכנסתי שוב

והפעם ראיתי בעיקר *חיים*

עוד ועוד הודעות

על הריון חדש ומרגש ב"ה

על קידום בעבודה

על רצון וכמיהה לקירבה עמוקה יותר, מדוייקת יותר לבעל,

על געגועים לביחד הזוגי ולאיש

ועוד הודעה על החיים העמוקים של איש ואשתו, שממש נקראים "חיי אישות" כי הם מבטאים בתוכם ממש חיים שלמים,

והודעה על מתכונים, ובישול, ודאגה לאוכל טוב ולבריאות

והודעה על לידה של אוצר חדש לעם ישראל

ובתוך חיבוק על כך הקושי שנשים חוות

גם זה היה

כל הגם וגם

ממש מציאות שאנו מוצאים את עצמנו כל הזמן כל הזמן בגם וגם

מציאות שאנחנו מוכרחים להיות גם וגם

גם כואבים ושותתי דם

וגם חיים וממשיכים קדימה

גם נותנות חיבוק ומקבלות חיבוק של חיזוק כי נשברנו או נשברו מולנו

וגם מנסות בכוחות מופלאים לדחוף קדימה את העגלה הזו ששמה חיים

ולהוסיף עוד מהחיים האלה

גם לבכות

וגם לצחוק

גם לדאוג

וגם להרפות

גם להתכנס ולהתכווץ פנימה

וגם להיות בעשייה והתקדמות קדימה

גם וגם.

נשים אהובות תראו כמה כמה כוח יש לנו!

כמה כוח יש לעם שלנו!

כמה חיים אנחנו מבטאות וממשיכות

כמה מורכבות אנחנו יכולות לשאת

כמה כוח אדיר ומתפרץ מתוכנו

כמה אור גדול בוקע מתוכנו

כמה אנחנו באמת ניצחנו!

ניצחנו אותם!

את החמאס, את הרע, את ציר הרשע והחושך 

והכנסנו טוב, ואור וחיים

הם רצו לגדוע הכל וליצור חידלון 

אבל הם לא הצליחו! ולא יצליחו לעולם!

ואנחנו ממשיכות!

גם אם נופלות -

שוב קמות

וחיות

"כי חיות הנה"

אנחנו חיות!

ויש חיים!

ויש תקווה

ויש אור

ויש טוב

והטוב ינצח ❤

כבר כתבתי את זה בשרשור אחר, אבל שמה גם פה, כי זה מתאים גם לכאן...

דברים שכתבתי בהשראת השיעור על פרשת בהעלותך (השבת האחרונה) של הרב ראובן ששון. שמעתי ביום חמישי ממש לפני התחלת המלחמה עם איראן. אבל הדברים מאוד התחברו אחר כך למציאות שהתחדשה עלינו).

כשאנחנו רוצים להזכיר ניסים גדולים, בסדר גודל שאין מה להתווכח עליו, בדרך כלל נדבר על יציאת מצרים.

חומשים שמות ובמדבר מתארים לנו את התקופה שבה הקב"ה הלך עם עמ"י יד ביד, והתגלה להם בניסים גדולים ועצומים - במכות מצרים, בקריעת ים סוף, במתן תורה, וגם לאורך כל השנים של הנדודים במדבר ובניסים שליוו אותם לאורך השנים - המן שירד מהשמים כל בוקר, עמוד הענן שיישר לפניהם את הדרך, הבגדים שלא היו צריכים להחליף, באר מרים שליווה אותם, ועוד…

אבל החוויה של עמ"י ביציאת מצרים לא תמיד היתה קלה. בפרשת בהעלותך, שקראנו בשבת האחרונה, אנחנו רואים שהמסעות במדבר כללו הרבה חוסר וודאות, והסתגלות לשינויים לא צפויים.

התורה מאריכה בתיאור הזה, שמספר איך עמ"י נסעו על פי הענן -

"וּלְפִ֞י הֵעָל֤וֹת הֶֽעָנָן֙ מֵעַ֣ל הָאֹ֔הֶל וְאַ֣חֲרֵי כֵ֔ן יִסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּבִמְק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר יִשְׁכׇּן־שָׁם֙ הֶֽעָנָ֔ן שָׁ֥ם יַחֲנ֖וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ עַל־פִּ֣י יְ-הֹוָ֗ה יִסְעוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְעַל־פִּ֥י יְ-הֹוָ֖ה יַחֲנ֑וּ כׇּל־יְמֵ֗י אֲשֶׁ֨ר יִשְׁכֹּ֧ן הֶעָנָ֛ן עַל־הַמִּשְׁכָּ֖ן יַחֲנֽוּ׃ וּבְהַאֲרִ֧יךְ הֶֽעָנָ֛ן עַל־הַמִּשְׁכָּ֖ן יָמִ֣ים רַבִּ֑ים וְשָׁמְר֧וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־מִשְׁמֶ֥רֶת יְ-הֹוָ֖ה וְלֹ֥א יִסָּֽעוּ׃ וְיֵ֞שׁ אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֧ה הֶֽעָנָ֛ן יָמִ֥ים מִסְפָּ֖ר עַל־הַמִּשְׁכָּ֑ן עַל־פִּ֤י יְ-הֹוָה֙ יַחֲנ֔וּ וְעַל־פִּ֥י יְ-הֹוָ֖ה יִסָּֽעוּ׃ וְיֵ֞שׁ אֲשֶׁר־יִהְיֶ֤ה הֶֽעָנָן֙ מֵעֶ֣רֶב עַד־בֹּ֔קֶר וְנַעֲלָ֧ה הֶֽעָנָ֛ן בַּבֹּ֖קֶר וְנָסָ֑עוּ א֚וֹ יוֹמָ֣ם וָלַ֔יְלָה וְנַעֲלָ֥ה הֶעָנָ֖ן וְנָסָֽעוּ׃ אֽוֹ־יֹמַ֜יִם אוֹ־חֹ֣דֶשׁ אוֹ־יָמִ֗ים בְּהַאֲרִ֨יךְ הֶעָנָ֤ן עַל־הַמִּשְׁכָּן֙ לִשְׁכֹּ֣ן עָלָ֔יו יַחֲנ֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל וְלֹ֣א יִסָּ֑עוּ וּבְהֵעָלֹת֖וֹ יִסָּֽעוּ׃ עַל־פִּ֤י יְ-הֹוָה֙ יַחֲנ֔וּ וְעַל־פִּ֥י יְ-הֹוָ֖ה יִסָּ֑עוּ אֶת־מִשְׁמֶ֤רֶת יְ-הֹוָה֙ שָׁמָ֔רוּ עַל־פִּ֥י יְ-הֹוָ֖ה בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃" (במדבר ט', י"ז-כ"ג).

והרמב"ן מפרש את הפסוק ומרחיב עוד על המורכבות והטורח שזה הביא על עמ"י -

"לומר כי אם יאריך הענן על המשכן ימים רבים והמקום ההוא איננו טוב בעיניהם והיו חפצים ומתאוים מאד לנסוע מן המקום, אעפ"כ לא יעברו על רצון השם… וכן אם יהיה הענן ימים מספר כשנים או שלשה ימים והיו העם יגעים מאד וענה בדרך כחם יעשו רצון השם ללכת אחרי הענן. וסיפר עוד (פסוק כא) כי יש שלא יעמדו רק לילה אחד ויסעו בבקר, אע"פ שהוא טורח גדול להם. ולפעמים יעמוד הענן יומם ולילה כי הלכו כל הלילה ובאו במקום ההוא בבקר וינוח הענן שם כל היום ההוא וכל הלילה, ונעלה בבקר השני ונסעו, והוא טורח גדול מן הראשון, כי היו העם סבורים שיעמדו שם, ופרקו העגלות והניחו משאם כמנהג הבאים מן הדרך, ובהעלות הענן יחזרו לטעון ולא יוכלו לעשות להם תקון לדרך או יומים…" (פירוש רמב"ן לבמדבר ט', י"ט).

גם אנחנו היום בימים שמזכירים קצת את החוויה הזו. מצד אחד - ניסים גדולים ועצומים. ניסים שאנחנו מרגישים את יד ה' איתנו, לא רק פועלת מלמעלה כמו ביציאת מצרים, אלא ניסים שבהם הקב"ה 'נותן לנו כוח לעשות חיל' ועוזר לנו לנצח את האיום הכי גדול שהיה על עמ"י, ובגדול…

אבל מצד שני - זה גם פוגש אותנו בחיים הפרטיים עם חוסר נוחות, פחד, חוסר וודאות, יציאה מהשגרה, ועוד הרבה התמודדויות פרטיות, כל אחד עם הסיפור שלו.

אבל חשוב בתוך הקושי, לראות את הדברים במבט רחב. להבין שאנחנו בתוך פרק משמעותי בגאולת עמ"י, בתוך ימים היסטוריים שייזכרו לדורות.

ומעל הכל חשוב לזכור שכל מה שקורה לנו זה ברצון ה' - "עַל־פִּ֤י יְ-הֹוָה֙ יַחֲנ֔וּ וְעַל־פִּ֥י יְ-הֹוָ֖ה יִסָּ֑עוּ", גם הניסים הגדולים, וגם התמודדויות האישיות והטורח שנגרם לנו בתוך המציאות הזו.

שנזכה לעוד הרבה טוב, ושנזכה להודות לקב"ה על כל הטוב שהוא עושה איתנו…

מחזקת ומדויקת כל כך!

(ב"ה מקווה שאצליח בהמשך להרחיב טיפה יותר)

ושוב תודה רבה על כל החיזוקים שלך כאן ובכל שאר הפעמים הרבות, זה תמיד ממלא נותן כוח ❤️

בתקווה שאצליח לנסח משהו הגיוני עם כל המצב והעייפות והמוח הפירה

זה באמת לא פשוט מה שאנחנו עוברים

קשה מאוד מאוד 

כל יום, וכל שעה,

והלב והגוף קשה להם להכיל 

ובתוך תוך כל זה מנסה להחזיק את הגם וגם הזה,

כתבה את זה נפלא סיוון רהב מאיר אתמול וחשוב לי להביא לכאן את דבריה הנפלאים:

"בכל המפגשים שעשיתי אתמול בזום, חזרה על עצמה אותה שאלה בצ'אט: המצוקות האישיות מול הסיפור הגדול. ברור לנו שקורה כאן משהו ענק, שלוקח אותנו קדימה בעזרת השם - אבל ביומיום, פשוט קשה.

שמעתי אתמול עצה טובה של מנחת ההורים מיכל שניאור: 

"אל תשתיקו את הכאבים האישיים בגלל הסיפור הגדול. 

אל תשתיקו את הסיפור הגדול בגלל הכאבים האישיים.

 קוראים לזה להכיל את המורכבות. 

קוראים לזה יהדות." 

זה לא אגואיסטי. חשוב מאוד לדאוג לשקט הנפשי ולחוסן שלנו. באמת יש מקום לכל החלקים שבתוכנו. אפשר להתפלל גם על הצרות ה"קטנות" וגם על העניינים הגדולים, והכול חלק מאותו סיפור. אלוקים איתנו בכל התהליך הזה. בספר תהילים מוסבר שאלוקים אומר על עם ישראל: "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה". בכל צרה. 

אבל זה לא רק שילוב של "שני חלקים" מנותקים. הסיפור הגדול גם נותן כוח להתמודדות האישית. חכמינו מלמדים שמה שעם ישראל עובר זה חבלי לידה. אנחנו לא במחלקת החולים הסופניים אלא בחדר לידה. הכאב של הצירים בוודאי כואב, אבל הוא מוליד בסוף משהו טוב וגדול יותר, שנותן משמעות וכוח לכאב שבדרך."

אז מנסים, מנסה להחזיק את הגם וגם הזה. כפי שהיטיבה לתאר גם מיכל שניאור וגם סיוון רהב מאיר בדברים הנ"ל.

לפעמים זה קשה וכל מה שאפשר זה רק לנשום את הנשימה הבאה. וזהו. מעבר אי אפשר פיזית לראות ולחשוב כלום מרוב שקשה ולחוץ ומאיים.

ממש אנחנו באיום קיומי.

בהישרדות.

רק לשרוד.

רק לנשום.

רק לעבור את היום הבא, את הרגע הבא.

כמה המוח לא מרוכז, לא עובד, 

כמה הלב כבד כבד כבד

כמה בילבול

כמה פחד

כמה חשש

כמה חוסר אונים

כמה עייפות

כמה תסכול

כמה...

ובתוך כל זה -

כמה ניסים גלויים!!!

כמה ישועות!

כמה עוצמות!

כמה טוב וחסד גלוי גלוי!

זה לא נתפס

באמת לא נתפס

מרגישה שאני מתבוננת על קריעת ים סוף ואף עוברת ביבשה בתוך הים

שאני חלק ממעמד הר סיני עכשיו

שאני צופה בגאולה בעיניי ממש

רק השם של המלחמה הזו "מלחמת ישראל ואיראן"

מה? איך? אנחנו? נלחמים באיראן?

אנחנו הקטנים?

משמידים להם ביום אחד, בכמה שעות, כמות מטורפת של בכירים, של נשק, של הכור, של כל המעצמה הענקית הזו?

כן!

עם כלביא

ממש ממש ממש

פשוט לחיות את הגאולה זה מה שקורה

לא נתפס

ותודה לך ה' הטוב

תודה

ורוצה לצרף גם סיכום ההישגים המטורפים במלחמה הזו, שנכתב אתמול ומאז יש עוד המון הישגים, ממש כל שנייה עוד הישג מדהים

ועוד אחד. ועוד. ועוד.

כל שנייה!!!!

ברמה של נס גלוי. אחד אחרי השני.

הסיכום הבא מובא מתוך אתר רוטר (כמדומני ע"י ניק בשם "דיווח מיוחד"), מהקישור הזה:

https://rotter.net/forum/scoops1/904674.shtml

ממליצה להיכנס ולראות בו את כל הגרפים המדויקים והכל בצורה שלמה.

ההישגים עד כה לישראל במערכה עם כלביא / מתקני גרעין שהותקפו ומדענים שחוסלו. בסיסים שהותקפו. האיום הבליסטי. משטר ותשתיות  

 
‏כפי שהבטחנו, בהמשך לרשימת ההישגים שפרסמנו לפני 48 שעות, הנה רשימה מעודכנת הכוללת את 48 השעות האחרונות.
בשקפים נוסף שקף רביעי (ימים שלישי/רביעי השבוע)
הישגי המערכה עד כה – 13-18.6.2025 (6 ימים)

גרעין
מתקנים שהותקפו ומדענים שחוסלו:

נטנז - אתר העשרת האורניום הגדול ביותר באיראן ובו מרחב תת קרקעי המכיל אולם העשרה בעל מספר קומות ובו צנטריפוגות, חדרי חשמל ותשתיות תומכות נוספות.

איספהאן - אתר הגרעין של המשטר האיראני במרחב איספהן ובו תשתיות לטובת תהליך המרה חוזרת, המרה חוזרת של אורניום מועשר לצרכים צבאיים מובהקים.

טהרן - תשעה מדענים ומומחים בכירים בפרויקט הגרעין האיראני כולל פרידון.
עבאסי - מומחה להנדסה גרעינית.
פורדו - תקיפה מוגבלת
טהרן - ידיעות לא רשמיות על חיסול 4 מדענים נוספים בעזרת מכוניות נפץ
מבנים לייצור צנטריפוגות באזור טהרן
מעבדות לפיתוח נשק גרעיני באזור טהרן
אתר למחקר ופיתוח של חומרים כימיים באזור טהרן.

מטה משרד ההגנה האיראני, מטה SPND (מטה פרויקט הגרעין) ומטרות נוספות
מבנים לייצור צנטריפוגות באזור טהרן
מעבדות לפיתוח נשק גרעיני באזור טהרן
אתר למחקר ופיתוח של חומרים כימיים באזור טהרן.

מטה משרד ההגנה האיראני, מטה SPND (מטה פרויקט הגרעין) ומטרות נוספות
הותקף אתר לייצור צנטריפוגות בטהראן, שנועדו לאפשר למשטר האיראני להרחיב את היקף וקצב העשרת האורניום שלו לצורך פיתוח נשק גרעיני.

צבא
בסיסים שהותקפו וקצינים שחוסלו

תשתיות לשיגור כלי טיס בלתי מאוישים
המדאן וטבריז - בסיסים צבאיים של חיל האוויר האיראני
בסיס "טבריז" הושמד כתוצאה מהתקיפה.
מחמד חסין באקרי - הרמטכ"ל
חסין סלאמי - מפקד משמרות המהפכה
ח'אתם-ע'לאם עלי רשיד - מפקד מפקדת החירום

אמיר עלי חאג'י-זאדה - מפקד חיל האוויר של משמרות המהפכה לצד בכירים נוספים
בסיס צבאי בסמוך לפארצ'ין

שדה התעופה מהראבאבד בטהרן
תקיפה במטה משמרות המהפכה בכרמנשאה

ראש אגף המודיעין של הכוחות המזוינים
מפקד מערך טילי הקרקע-קרקע של משמרות המהפכה

חיל האוויר תקף והשמיד זוג מטוסי F14 איראניים בשדה תעופה בטהראן
הותקף בסיס האוויר והחלל של בסיס משה"מ בח'וג'יר, בדרום מזרח טהראן
חיל האוויר זיהה ותקף חמישה מסוקי קרב בבסיס צבאי במרחב כראמנשה

בפעם השנייה: צה"ל חיסל את את עלי שאדמאני, רמטכ"ל המלחמה, המפקד הצבאי הבכיר ביותר והאיש המקורב ביותר למנהיג האיראני עלי חמינאי.

האיום הבליסטי

מערב איראן - עשרות מכ"מים ומשגרי טילי קרקע-אוויר

כרמנשאה (מערב איראן) - עשרות משגרים, אתרי אחסון טילי קרקע-קרקע ואתרים צבאיים נוספים
עשרות מטרות בהן תשתיות טילי קרקע-אוויר במרחב טהרן
משגרי טילים מוכנים לשיגור לעבר העורף הישראלי במערב איראן
אתר תת-קרקעי במערב איראן ובו מנהרות אחסון טילי קרקע-קרקע, טילי שיוט ופירי שיגור רבים.

בסיס הטילים אלע'דיר בפרברי טהראן
ציד משאיות עם טילים ומשגרים בכבישים
חיל האוויר תקף עשרות תשתיות לאחסון ולשיגור טילי קרקע-קרקע, אתרים לאחסון כטב"מים ומשגרי טילי קרקע-אוויר במערב איראן.

דיווחים על תקיפה ישראלית משמעותית בבסיס הטילים הגדול בכאשאן.
הושמדו יותר מ-70 סוללות טילי הגנה אווירית של איראן
אתר לייצור חומרי גלם ורכיבים להרכבה של טילי הקרקע-קרקע
הותקפו אתרי ייצור מערכות ורכיבים לטילי קרקע - אוויר שנועדו לפגיעה במטוסים.

משטר ותשתיות

תקיפת מאגר נפט גדול במערב טהרן

תקיפת מתקן זיקוק בדרום טהרן

תקיפת מתקני הזיקוק בתבריז בצפון איראן.

אתר אחסון של גז נוזלי/מתקן הזיקוק "פג'ר ג'אם" בשדה פארס במחוז בושהר
מטה משמרות המהפכה בטהרן
מטה משרד ההגנה בכיכר נובוניאד
משרד החוץ האיראני בטהרן
רשות השידור של משמרות המהפכה
פיצוץ אדיר בשדרות סבאי באזור אנדרגזו במרכז טהרן.

דיווחים על תקיפת מתקני הזיקוק באספהאן
מקורות איראנים מדווחים שכל סניפי הבנק בטהרן ובערים נוספות סגורים - האזרחים לא יכולים למשוך את כספם.
הותקף בסיס משמרות המהפכה באספהאן
האוניברסיטה הצבאית אלאמאם אלחסין במזרח טהרן - אונ' זו קשורה למשמרות המהפכה האיראנים.
שלושה מטוסים של ממשלת איראן נמלטו לעומאן.
מטוסי חיל האוויר השמידו את מפקדת ביטחון הפנים של המשטר האיראני

שהבאת אותו!

ממליצה בחום לשמוע

שמעתי הכל וזה פשוט פלאי וניסי מה שאנחנו עוברים, 

חסדים עצומים

ישועות עצומות

ניסים גלויים

תודה לה' יתברך וב"ה שנראה רק רק בחסד וברחמים את הישועה השלמה במהרה ממש 🙏

שאמר בשיעור נתנאל אלינסון,

כמה שחשוב להודות ולהלל ולהודות לקב"ה על כל הניסים העצומים האלה!

מצרפת הודעה שקיבלתי בוואסאפ:

קריאה היסטורית לכל עם ישראל

– יום חמישי, 19 ביוני | כ”ג בסיוון תשפ”ה

רגע שההיסטוריה לא תשכח.

אנו חיים בימים שמעבר לכל דמיון.

ימים שבהם המציאות מדביקה את הנבואה.

ימים שבהם ריבונו של עולם מגלה את כוחו וחסדו לעינינו.

השמים מעל איראן, שפעם נראו בלתי חדירים, נפתחים כעת לפני טייסינו כמו דרכים שמימיות.

אתרים גרעיניים קורסים. טילים נעלמים. ועם ישראל מוגן בניסים שמעל לכל הבנה.

אבל…

האם הודינו לה’ באופן שמתאים למה שהוא עושה עבורנו?

הרבי אמר לאחר מלחמת המפרץ:

“אם היינו מודים באמת, ייתכן שכבר הייתה באה הגאולה האמיתית והשלמה.”

– יום חמישי, 19 ביוני – זהו בדיוק כ”ג בסיוון —

היום שבו המלך אחשוורוש נענה לבקשת אסתר, והתיר לכל היהודים להגן על עצמם מפני אויביהם.

זה היה תחילתה של מהפכת הנס של פורים.

וביום הזה ממש, בדור שלנו – אנו שוב רואים את השמיים נפתחים לטובת ישראל.

לכן אנו קוראים לכל יהודי, בכל מקום בעולם, להתאחד בקריאת תודה:

היום בדיוק בשעה 18:00 (שעון ישראל),

נקרא יחד:

נשמת כל חי

תהילים פרק ק’ – מִזְמוֹר לְתוֹדָה

הפיצו את ההודעה הזו בכל מקום!

בכל עיר, בכל בית, בכל לב.

אל נוותר על הרגע הזה. אל נשאר בשתיקה.

שישמע העולם את תודתנו – וייפתחו שערי השמים עוד יותר.

זמן ההתכנסות – 18:00 (שעון ישראל)

מדינות / ערים – שעות מקומיות:

פריז – 17:00

בריסל / ז’נבה – 17:00

ניו יורק – 11:00

מונטריאול / טורונטו – 11:00

לונדון – 16:00

סאו פאולו – 12:00

בואנוס איירס – 12:00

יוהנסבורג – 17:00

מוסקבה – 18:00

איסטנבול – 18:00

לוס אנג’לס – 08:00

סידני – 01:00 (יום שישי, 20 ביוני)

טוקיו – 00:00 (יום שישי, 20 ביוני)

שתפו את ההודעה עם כמה שיותר אנשים.

שהכ”ג בסיוון הזה יהיה לנקודת מפנה בהיסטוריה של עמנו,

ושיהיה זה היום שבו אחדות, אמונה ותודה – יפתחו את שערי הגאולה.

תהילים פרק ק

א  מִזְמוֹר לְתוֹדָה:    הָרִיעוּ לַיהוָה, כָּל־הָאָרֶץ.
ב  עִבְדוּ אֶת־יְהוָה בְּשִׂמְחָה;    בֹּאוּ לְפָנָיו, בִּרְנָנָה.
ג  דְּעוּ--    כִּי יְהוָה, הוּא אֱלֹהִים:
הוּא־עָשָׂנוּ, ולא וְלוֹ אֲנַחְנוּ--    עַמּוֹ, וְצֹאן מַרְעִיתוֹ.
ד  בֹּאוּ שְׁעָרָיו, בְּתוֹדָה--חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה;    הוֹדוּ־לוֹ, בָּרְכוּ שְׁמוֹ.
ה  כִּי־טוֹב יְהוָה, לְעוֹלָם חַסְדּוֹ;    וְעַד־דֹּר וָדֹר, אֱמוּנָתוֹ.

נִשְמַת כָּל חַי תְּבָרֵךְ אֶת שִׁמְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ, וְרוּחַ כָּל בָּשָׂר תְּפָאֵר וּתְרוֹמֵם זִכְרְךָ מַלְכֵּנוּ תָּמִיד, מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם אַתָּה אֵל. וּמִבַּלְעָדֶיךָ אֵין לָנוּ מֶלֶך גוֹאֵל וּמוֹשִיעַ, פּוֹדֶה וּמַצִּיל וּמְפַרְנֵס וְעוֹנֶה וּמְרַחֵם בְּכָל עֵת צָרָה וְצוּקָה, אֵין לָנוּ מֶלֶךְ עוֹזֵר וְסוֹמֵךְ אֶלָּא אָתָּה.

אֱלוֹהֵי הָרִאשוֹנִים וְהָאַחֲרוֹנִים, אֱלוֹהַּ כָּל בְּרִיוֹת, אֲדוֹן כָּל תּוֹלָדוֹת, הַמְהֻלָּל בְּכָל (יש גורסים: בְּרֹב) הַתִּשְבָּחוֹת, הַמְנַהֵג עוֹלָמוֹ בְּחֶסֶד וּבְרִיּוֹתָיו בְּרַחֲמִים. וַיהוָֹה עֵר, הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן. הַמְּעוֹרֵר יְשֵׁנִים, וְהַמֵּקִיץ נִרְדָּמִים, (יש גורסים: מְחַיֵּה מֵתִים וְרוֹפֵא חוֹלִים, פּוֹקֵחַ עִוְרִים וְזוֹקֵף כְּפוּפִים) הַמֵּשִׂיח אִלְּמִים, וּמַתִּיר אֲסוּרִים, וְהַסּוֹמֵך נוֹפְלִים, וְהַזּוֹקֵף כְּפוּפִים, וְהַמְפַעֲנֵחַ נֶעֱלָמִים. וּלְךָ לְבַדְּךָ אֲנַחְנוּ מוֹדִים. וְאִלוּ פִינוּ מָלֵא שִירָה כַיָּם, וּלְשוֹנֵנוּ רִנָּה כַּהֲמוֹן גַּלָּיו, וְשִׂפְתוֹתֵינוּ שֶׁבַח כְּמֶרְחֲבֵי רָקִיעַ, וְעֵינֵינוּ מְאִירוֹת כַּשֶּׁמֶשׁ וְכַיָּרֵחַ, וְיָדֵינוּ פְרוּשׂוֹת כְּנִשְׁרֵי שָׁמַיִם, וְרַגְלֵינוּ קַלּוֹת כָּאַיָּלוֹת, אֵין אֲנַחְנוּ מַסְפִּיקִים לְהוֹדוֹת לְךָ, יְהֹוָה, אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, וּלְבָרֵךְ אֶת שִמְךָ מַלְכֵּנוּ, עַל אַחַת מֵאָלֶף אֶלֶף אַלְפֵי אֲלָפִים וְרִבֵּי רְבָבוֹת פְּעָמִים, הַטּוֹבוֹת נִסִּים וְנִפְלָאוֹת שֶׁעָשִׂיתָ עִם אֲבוֹתֵינוּ וְעִמָּנוּ.

מִלְּפָנִים מִמִּצְרַיִם גְּאַלְתָּנוּ, יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ, וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתָנוּ, בְּרָעָב זַנְתָּנוּ, וּבְשָׂבָע כִּלְכַּלְתָּנוּ, מֵחֶרֶב הִצַּלְתָּנוּ, וּמִדֶּבֶר מִלַּטְתָּנוּ, וּמֵחֳלָאִים רָעִים וְרַבִּים וְנֶאֱמָנִים דִּלִּיתָנוּ. עַד הֵנָּה עֲזָרוּנוּ רַחֲמֶיךָ, וְלֹא עֲזָבוּנוּ חֲסָדֶיךָ, יְהוָֹה אֱלֹהֵינוּ, וְאַל תִּטְּשֵׁנוּ יְהוָֹה אֱלֹהֵינוּ לָנֶצַח.

עַל כֵּן אֵבָרִים שֶׁפִּלַּגְתָּ בָּנוּ, וְרוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁנָּפַחְתָּ בְאַפֵּינוּ, וְלָשׁוֹן אֲשֶׁר שַׂמְתָּ בְּפִינוּ, הֵן הֵם, יוֹדוּ וִיבָרְכוּ וִישַׁבְּחוּ וִיפָאֲרוּ וִישׁוֹרְרוּ וִירוֹמְמוּ וְיַעֲרִיצוּ וְיַקְדִּישׁוּ וְיַמְלִיכוּ אֶת שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ תָּמִיד. כִּי כָל-פֶּה לְךָ יוֹדֶה, וְכָל לָשוֹן לְךָ תִּשָּׁבַע, וְכָל עַיִן לְךָ תְּצַפֶּה, וְכָל בֶּרֶךְ לְךָ תִכְרַע, וְכָל קוֹמָה לְפָנֶיךָ תִשְׁתַּחֲוֶה, וְכָל הַלְּבָבוֹת יִירָאוּךָ, וְכָל קֶרֶב וּכְלָיוֹת יְזַמְּרוּ לִשְׁמֶךָ, כַּדָּבָר שֶׁכָּתוּב, כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה, יְהוָֹה מִי כָמוֹךָ, מַצִּיל עָנִי מֵחָזָק מִמֶּנוּ, וְעָנִי וְאֶבְיוֹן מִגּוֹזְלוֹ. שַׁוְעַת עֲנִיִּים אַתָּה תִשְמַע, צַעֲקַת הַדַּל תַּקְשִׁיב וְתוֹשִׁיעַ. מִי יִדְמֶה לָּךְ, וּמִי יִשְׁוֶה לָּךְ, וּמִי יַעֲרָךְ לָךְ, הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנוֹרָא אֵל עֶלְיוֹן, קוֹנֶה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. נְהַלֶּלְךָ, וּנְשַׁבֵּחֲךָ וּנְפָאֶרְךָ וּנְבָרֵךְ אֶת שֵׁם קָדְשֶׁךָ. כָּאָמוּר, לְדָוִד, בָּרְכִי נַפְשִי אֶת יְהוָֹה, וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשוֹ.

הָאֵל בְּתַעֲצֻמוֹת עֻזֶּךָ, הַגָּדוֹל בִּכְבוֹד שְׁמֶךָ. הַגִּבּוֹר לָנֶצַח וְהַנּוֹרָא בְּנוֹרְאוֹתֶיךָ: הַמֶּלֶךְ הַיּוֹשֵב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּא.

שוֹכֵן עַד, מָרוֹם וְקָדוֹש שְמוֹ. וְכָתוּב, רַנְּנוּ צַדִּיקִים בַּיְהוָֹה, לַיְשָרִים נָאוָה תְהִלָּה. בְּפִי יְשָׁרִים תִּתְרוֹמַם: וּבְשִׂפְתֵי צַדִּיקִים תִּתְבָּרַךְ: וּבִלְשוֹן חֲסִידִים תִּתְקַדַּשׁ: וּבְקֶרֶב קְדוֹשִׁים תִּתְהַלָּל: וּבְמַקְהֲלוֹת רִבְבוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, בְּרִנָּה יִתְפָּאַר שִמְךָ מַלְכֵּנוּ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר. שֶׁכֵּן חוֹבַת כָּל הַיְצוּרִים, לְפָנֶיךָ יְהוָֹה אֱלֹהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבוֹתֵינוּ, לְהוֹדוֹת, לְהַלֵּל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרוֹמֵם, לְהָדֵּר, וּלְנַצֵּחַ, לְבָרֵךְ, לְעָלֶה, וּלְקָלֵס, עַל כָּל דִבְרֵי שִׁירוֹת וְתִשְׁבְּחוֹת דָוִד בֵּן יִשַׁי עַבְדְּךָ מְשִׁיחֶךָ.

וּבְכֵן יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ, הָאֵל הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, כִּי לְךָ נָאֶה יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שִיר וּשְׁבָחָה, הַלֵּל וְזִמְרָה, עֹז וּמֶמְשָׁלָה, נֶצַח גְּדֻלָּה וּגְבוּרָה, תְּהִלָּה וְתִפְאֶרֶת, קְדֻשָּׁה וּמַלְכוּת. בְּרָכוֹת וְהוֹדָאוֹת לְשִמְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹש, וּמֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם אַתָּה אֵל.

אסף וול כתב יפה לפני כמה ימים-

קורא את התגובות למלחמה באנגלית ובגרמנית, נורא. רבים כל כך רוצים שנמחק מעל המפה. המון מוסלמים אבל לא מעט "ועוזריהם". לא מעט יהודים אכולי יצר השמדה עצמית, מזוכיסטים נרצעים המחזיקים במשאלת מוות.

זה לא פוסט שבא לבאס אלא להרים. השנאה הזו אינה בכדי. אנחנו מביאים להם את הסעיף כי אנחנו כל מה שהם לא. האתגרים העומדים בפני מדינות המערב הם עצומים והם כושלים בהם שוב ושוב ושוב. מליוני אזרחים ללא זהות, ללא ילודה, ללא תכלית ללא עתיד. מולם מדינה קטנטנה, שאף אחד לא מבין איך היא שורדת. לא רק שהיא שורדת, הבורסה שלה עולה, המטבע שלה מתחזק, הילודה מרקיעת שחקים, מעצמת טכנולוגיה, מדע, חקלאות ומה לא. היא עושה בשמי האויבת הגדולה שלה, אימפריה אדירה, כבתוך שלה. אומר לכם ממקור ראשון, ואתם יודעים שאני ספקן - הם מלאים הערצה. השנאה והאהבה הם ביטוי לאותה תופעה - משהו פה גדול על ההבנה שלהם.

כשאוסטרים או אחרים שואלים אותי ומבינים שלא באתי להשתקע אלא לחזור לישראל, כמעט תמיד תגובתם סוג של קנאה. מפתיע נכון? גם אני הופתעתי. תגידו, מי האדיוט שיכול לחיות בכפר ציורי בטירול או בוינה הבאמת מדהימה ויעדיף לחזור למדינה שנמצאת תדיר במלחמה, בסכסוך פנימי והגרוע מכל, להחליף את התור השליו והמהיר ב"לידל" באימת הג'ונגל של רמי לוי ביום שישי.

אבל הם בסוג של דכאון. הם מקוננים על זה שמערכת הבריאות מתדרדרת, המחירים עולים, המלחמה מרחפת שוב מעל אירופה, המהגרים הם פצצה פנימית מתקתקת, יש להם כלבים במקום ילדים והכי חשוב - אין להם תכלית. הלאומיות באירופה נחשבת לרוב לדבר מגונה, פשיזם ממש, ובנוסף האיחוד האירופי שהוא נסיון ליצירת "פאן אירופיזם" ריסק את היחודיות של כל עם וסירס את הגאווה הלאומית ואת הרוח. ובלי רוח, תשאלו בהולנד, שום דבר לא זז.

אני לא אומר שהכי טוב בארץ, לא. יש המון חסרונות בארץ. גם מבחינת האופי שלי אני הרבה יותר מתאים לשקט האירופי, לכיבוד המרחב האישי, לנימוס הכן ולהתחשבות בזולת. לא, חניה על מדרכות וקריוקי בלילה זה לא ממש אני. בנוסף, יש לי אזרחות, יש לי שפה, יש לי עיסוק - זה רק עניין של החלטה אם להיות פה או שם. ובכל זאת יש לי תאריך חזרה וגם כרטיס טיסה.

למה? כי ישראל זה העתיד ואירופה היא כוכב שרק אורו עוד איכשהו מגיע, למעשה הוא כבר אינו קיים. כי יש לי שני בנים בצבא, כפרה עליהם. יש לי משפחה ויש לי ידיעה: אני לא אוסטרי ולא גרמני ולא שום דבר אחר שאינו יהודי-ישראלי. ישראל כותבת את ההיסטוריה, כולם רואים את זה. ישראל אינה מובלת היא מובילה. אין שום דבר שדומה לעם היהודי ולמדינת ישראל, שום דבר. זו לא תחושה או משאלה, זה מה שאתה רואה ושומע כל היום בכל מדינה שאני מסתובב בה באירופה: בכל מקום שאני הולך, המסכים בתחתית מראים ישראל, העיתונים ישראל, באתרי החדשות בגרמנית ישראל. ישראל ישראל ישראל. פאקינג 8 מיליון אנשים שכל העולם מסתובב סביבם כשכל מה שהם רוצים זה שיעזבו אותם בשקט.

קצת לפני המלחמה הגעתי לאירופה, עוד כך או כך אני עוזב. זו היתה חויה אדירה. מעולם לא ראיתי את העם היהודי ואת מדינת ישראל כך מבחוץ. מעולם לא חויתי את השנאה האנטישמית וגם את האהבה (כן, יש כזו) וההכרה הזרה בעוצמת העם המטורלל שלנו. חשוב לי שנדע את מה שגם אני לא ידעתי עד שיצאתי מהארץ: אנחנו לא צריכים את העולם, העולם צריך אותנו. אמיתי. וחוץ מזה, נכון שאין על הקינוחים בוינה, אבל שום דבר לא מתחרה ב"אחי! איך לפנק אותך?"

לא נתפס

לא נתפס

כמות הישועות העצומות

הניסים הגלויים

הגאולה המתרחשת לנגד עינינו

גם בהתקפה חסרת התקדים של ארה"ב את מתקני הגרעין של איראן ובתקווה השמדתם כליל

אנחנו עדים לדברים שלא חלמנו עליהם אפילו

"היינו כחולמים"

"אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה"

רק לומר תודה תודה תודה לך ריבונו של עולם

על כל החסדים העצומים שאתה גומל עמנו יום יום שעה שעה

הכל שלך

הכל מאיתך

הכל בידך

ת ו ד ה

תהילים פרק ק

א  מִזְמוֹר לְתוֹדָה:    הָרִיעוּ לַיהוָה, כָּל־הָאָרֶץ.
ב  עִבְדוּ אֶת־יְהוָה בְּשִׂמְחָה;    בֹּאוּ לְפָנָיו, בִּרְנָנָה.
ג  דְּעוּ--    כִּי יְהוָה, הוּא אֱלֹהִים:
הוּא־עָשָׂנוּ, ולא וְלוֹ אֲנַחְנוּ--    עַמּוֹ, וְצֹאן מַרְעִיתוֹ.
ד  בֹּאוּ שְׁעָרָיו, בְּתוֹדָה--חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה;    הוֹדוּ־לוֹ, בָּרְכוּ שְׁמוֹ.
ה  כִּי־טוֹב יְהוָה, לְעוֹלָם חַסְדּוֹ;    וְעַד־דֹּר וָדֹר, אֱמוּנָתוֹ.

גם אם בלידה נראה שיצא הכל, יכול להיות שנשארו שאריות שגורמות לדימומים.

נבדקת אחרי הלידה?

מכירה אישה שיש לה דימומים וכתמים בתקופת ההנקה )קבוע( לא יודעת את ההסבר במדויק אבל בעצם בהנקה רירית הרחם לא מתעבה תקופה ממושכת וכנראה שאצלה הרירית ככ דקה שיוצר כתמים.

מטפלת בזה ברפואה אלטרנטיבית אבל זה לא עוזר 100%

גם כדי לבדוק שאין שאריות ברחם

וגם אם הרחם נקיה - שתבדוק ממה זה - מה מצב רירית הרחם, מה המצב ההורמונלי ואם יש לה עוד רעיונות ממה זה יכול להיות.

גם אם אין לזה משמעות רפואית, דימום לא מוסבר במשך 3 חודשים אחרי הלידה, זה בהחלט מצריך יחס ופתרון רפואי היות שזה מפריע.

שאריות שליה.

חשוב ללכת שוב לאולטרה סאונד ואם לא רואים מספיק טוב אז להיסטרוסקופיה

איך היה בהנקות הקודמות?

בפרט אם זה קורה לאחרכ שאתם ביחד...ולפני לא היה.
אם היא מוצאת פצע- אתם מותרים וזה מקל עלייך,כי אז יודעים שיש לך פצע בצוואר הרחם וזה מקור הדימום.
אם אין פצע- זה אוסר אתכם, (כמובן היא גם מתקשרת לרב ומסבירה והוא אומר את דעתו ההלכתית) וכדאי ללכת לרופאה כי יאז מקור הדימום הוא מהרחם, או הורמונאלי מהנקה...

בעייני כלום.

או שמביאים משהו מכולם ואז אפשר לפנק במשהו קטן או ארוחת בוקר נחמדה וצנועה.

או כלום.

הכוונות טובות. אני בטוחה. אבל זה יוצר מתח במודע או שלא במודע מול הורים אחרים ומול הצוות שאחרי דברים כאלה הם סוג של משוחדות...

אם לילדים טוב, תפרגני להם בהודעות. תכתבי מכתב להנהלה/למפקחת. הרבה הרבה יותר משמעותי מעוד כוס עם שוקולד. 

אני כבר מאבדת את הראש

האנשים סביבי לא ככ עשירים ולמרות זאת התפיסה שגננות ומורות חייבות לקבל כל הזמן מתנות.

גם כשזה מטפלת פרטית שאני משלמת לה טבין ותקילין כל חודש.

כל ראש חודש יש מתנות בגן, א. בוקר/שוקולדים וכו.

טו בשבט חנוכה ראש השנה תחילת שנה חזרה לשגרה.. בפורים יש משלוח מכל ההורים אבל בנוסף ככככלללל האמהות שולחות עוד משהו.

מעבר לעלות אני סתם לא טובה בהפקות האלה ולמצוא כל פעם ברכה בחרוזים ולנסח יפה ולכתוב בכרטיס מעוצב... ממ משתגעת מזה

וגם לא מרמינה שהגננות כבר מוחמאות, כי זה ברור לי נאבד בסך הכל הכללי..

גם אני וגם אני רואה עוד הורים שנותנים משהו מדי פעם ואני לא חושבת שזה גורם למתח והשוואות.

אפשר גם לארגן מכל הגן וזה עוד יותר מהמם אבל דורש הרבה יותר כוחות.

ולא עולה שקל

לבעלי יש קבוצה שבה הוא שומר את כל הודעות המרגשות של הורים, קורא בזמנים קשים

ולא מהבינה......

זה הכי נותן כח והכי מחמם את הלב.

לא עוד כוס או קרם לחות לארון....

אבל ממש חמוד שהיא אומרת לבד שמוצץ יכול לעזור לה

הייתי שוקלת להביא לה

אפשר ללכת לריפוי בעיסוק. ובינתיים לתת לה ללעוס דברים אחרים, כמו חתיכת בד שתחברו לבגד שלה, כפית חד פעמית, מאכלים קשים כמו גזר וגריסיני...

יכול להיות שזה נובע גם ממשהו רגשי, אז יכול להיות שכשזה ייפתר גם הצורך התחושתי ייגמר.

בינתיים תשתדלי כמה שפחות להראות לה את הגועל שלך, כי מן הסתם זה ישפיע על הקושי הרגשי...

❤️

חשבתי לתומי שתחושתי זה ילגים שנולדו ככה.

זה יכול להווצר ביום בהיר אחד?

ויכולות להשתנות במהלך השנים.

שלושה מילדיי (אם לא פספסתי נוספים) "אכלו" את החולצה שלהם בשלב מסוים של חייהם, וזה עבר אחר כך. אצל הקטנה (הילדונת שעל הרצף) זה עבר לאחר שבגן ובבית עשינו מה שכתבתי לך (בהתייעצות עם המרפאה בעיסוק). יש לה צורך גדול בתחושה, וזה מתבטא בכל מיני אופנים, וזה אחד מהם.

אבל באמת זה יכול להיות בגלל עניין רגשי, ואז זה יעבור בזכות הטיפול הרגשי... תתייעצו עם המטפלת הרגשית.

יש כאלה על שרשרת, שגם נראים יפה.

היא ממש אוהבת

אני מרגישה שבימים שאני מצליחה להפנות אליה יותר זמן איכות זה פחות קורה ככה שאולי באמת זה רגשי אצלה ויעבור מהר מעצמו...

יש דרך הקופה

אפשר לקבוע פגישה עם העוס, זה ללא עלות בכלל. פשוט לצלצל לשאול מתי היא נמצאת, אמורה לעבור בין מרפאות.

והיא עוזרת למצוא ולהפנות הלאה.

אם הטיפול הוא דרך הקופה זה ממש בחינם, רק לפעמים יש המתנה.

העוס יכולה לסיע בקיצור ההמתנה אם תחשוב שזה דחוף...

יש גם טיפול תרופתי שמאד עוזר. אני הרגשתי שצריכה את העזרה התרופתית כי אחרת לא אתמיד בטיפול, כי לא היה לי באמת כח לטפל בעצמי.

מה קורה בטיפול?

בגדול, נותנים מקום להכל. הרבה פעמים דכאון נובע ממקום בתוכינו שמכל מיני סיבות  אנחנו חונקים בפנים. והחנק הזה מחלחל כמו מוות של איזור מסוים בנפש. וזה מוביל לדכאון המדובר.

כשמגיעים לטיפול ויש מקום להכל, להניח כל רגש כל חויה כל תחושה, עצם האוורור הזה מאד מקל ומסיע לחזור לחיים.

יש גם כלים מעבר שעוזרים להתמודד.

ועוד 2 נקודות חשובות:

ויטמינים- למלא מאגרים של משפחת ויטמיני בי, ברזל, וויטמין די. בשלושתם מצוי מאד מחסור אצל נשים בפרט אחרי לידה והם קריטיים לבריאות הנפש.

ספורט- לא תמיג זה ישים אבל אם כן, כל פעילות גופנית, גם הליכה של 20 דקות בפרט אם נעשית בשמש- מעלה רמות של הורמונים בגוף שאחראיים על מצב רוח חיובי.

ואם יורשה לי לעודד- זה עובר. זה לגמרי יכול לעבור.

ספורט התגלה מחקרית כיעיל כמו טיפול תרופתי כשהוא נעשה במינונים מסויימים.

אם אני זוכרת נכון זה משהו כמו 20 דקות של פעילות מאומצת (נגיד הליכה שמתנשפים) 3 פעמים בשבוע, אבל לא זוכרת במדויק.

וממש התגלה שמוחית זה עוזר כמו טיפול.

וויטמינים סופר סופר חשוב.

אחותי עדיין מוצצת, היא בת 25 🤭

שימנע את היכולת להכניס את האצבע ולמצוץ.

לא יודעת מי מתקין (רופא שיניים? אורתודנט?) אבל כנראה גוגל / AI ידעו להגיד.

חוץ מזה, סתם רעיון, שאולי  יעזור אם היא בעצמה כבר מתלוננת ורוצה להפסיק, שתסתובב עכשיו לתקופה (לא יודעת כמה נחשב שצריך כדי להפסיק את האוטומט של הגוף) עם כפפות. מעריכה שזה לא נוח ונעים למצוץ איתן, וזה יזכיר לה לא להוריד כשהיא בלי לשים לב תקרב את האצבע לפה.

בהצלחה

אבל אני חושבת שבכל מקרה הרצון זה הצעד הראשון.

אם כל פעם שהיא מתחילה היא תקלוט ותפסיק לאט לאט זה יהפוך מפעולה שקורית בהיסח דעת לפעולה מודעת ואז היא תוכל לפני זה לחשוב אם היא באמת רוצה, לעצור שניה ולותר

ממש קשה לבוא בכזו חוויה.

י שאפשרות להמזין אתם כדי שתתראו בכל זאת?

אני מסתכלת על חמותי בבריאות ע ד 120 נשה

מאד אוהבת לארח

וגם אסור להביא כלום

התעייפה בשנה האחרונה ובלתי נמנע ששינוי יקרה בקרוב

)מחכה שייפול לה האסימון האמת כי עד כה הצעותיי נענו בשלילה(

אני גם כזאת כשמארחת, אסור להביא כלום ואני אוהבת לפנק את המתארחים.
הייתי גם רוצה להרגיש ככה פעם. 
אולי רק בית מלון ...חחח

אני בשלב אחר בחיים אבל עוד זוכרת שבקשו לבוא לסבתא שלי בלי להודיע הרבה מראש.

כי אחרת היא היתה מתכוננת ומתישה את עצמה.

זה מאמץ גדול לנסוע משפחתית לארוח קצר אבל אולי לפחות תצאו בטעם של עוד? כמו התקווה שלך בסוף...

זה באמת המון זמן…

כואב לקרוא אותך, מצד שני זה באמת קשה לארח משפחה גדולה. למה לא להפגש לאורך השנה לכמה שעות במקום שבת שלמה? למשל הדלקת נרות משותפת, ארוחה בסוכה, פיקניק בטבע בחול המועד פסח. גם אם גרים רחוק אפשר לנצל חופשים או להפגש באמצע הדרך.

אפשרות נוספת- להזמין אליכם לשבת.

אם אזמין במקום שבת את עצמנו להדלקת נרות, זה לא יעזור עדיין יש ילדים ובלאגן וצריך לבשל.
ואלינו לא יבואו.
רק בקיץ אם כבר, (אצל אף אח לא מתארחים, אנחנו לא חריגים בזה)

להזמין אותם אליכם זה לא אופציה?

גם סבא וסבתא שלי כבר מבוגרים מכדי לארח את הילדים הנשואים ופחות בקטע להתארח מלבד אצל הבת שגרה לידם ויכולים להגיע לסעודה ולחזור לבית.

מבאס בשביל האחים הצעירים של אמא שלי שפחות הרוויחו שנות אירוח🥲

אבל בתכלס זה מה יש והם קופצים אחת לכמה זמן לביקור אמצ"ש או שקופצים אליהם..

בסוף זה עצוב שלא מתראים כל כך הרבה זמן.

ממש מקווה בשבילכם שהם כן מארחים בשמחה, פשוט מעדיפים תדירות רחוקה 

תחושה ממש לא נעימה להתארח ככה..

אני חושבת שהכי משמעותי זה שני דברים - עזרה ושקט.

את אומרת שהגדולים כבר עוזרים, וזה המון. הייתי עושה להם שיחה קצרה ומשקפת להם שסבא וסבתא מבוגרים, ואת יודעת שהם תמיד עוזרים אז גם חשוב לך להודות ולהגיד שאת רואה ומעריכה, וגם לחזק אותם להתמיד כי באמת זה לא קל לארח.

אני לא חושבת שזה חייב להיות מבאס עבורם, תלוי באיזה טון הדברים נאמרים.

לגבי הקטנים בעיקר לדאוג שלא יעשו הרבה מדי רעש, שמשחקים יאספו וכו. אפשר גם למנות נגיד "משמרות" של שני מבוגרים כל פעם מביניכם ההורים והילדים הגדולים שידאגו למנן את הרעש, לפתור ריבים, לדאוג לבלגן וכו.

דבר שני יכול להיות שבאמת קשה להם לארח והכל, וזה לא אומר שהם לא אוהבים לארח אתכם. זה פשוט גם קשה, אבל לא בהכרח שזה הטעם היחיד שנשאר להם.

ודבר אחרון אם את מרגישה שזה ארוך להם מדי ובסוף השבת הם מחכים שתלכו - לדאוג לעשות ביקורים קצרים, לא שבתות. בחנוכה לדאוג לשריין יום להגיע אליהם, מדי פעם לקבוע ארוחת ערב מיוחדת או ביום שישי ארוך לנסוע במיוחד לבלות בוקר וללכת. וגם אפשר לבוא מדי פעם בהרכב חלקי, זה מקל משמעותית. אנחנו גם משפחה גדולה, לפעמים היינו מתחלקים נגיד - ילד גדול עם ילד קטן נוסעים לבקר, ואחרי כמה ימים עוד ילד גדול עם קטן. לפעמים ההורים עם הקטנים ובזמן אחר הגדולים באים עצמאית, או פעם אחת הורה אחד רק עם הבנים/רק עם הבנות. בגיל מסויים של סבא וסבתא ובגדלי משפחה מסוימים זה כבר באמת נהיה קשה, וביקורים קצרים מאד מקלים גם על האירוח עצמו, גם על ההכנות, וגם לא הופכים למועקה באמצע הענין.

אם חשוב לכם לבוא בהרכב מלא לשבת, אפשר גם למצוא דירה באזור לישון בה ולבוא רק לארוחות, ככה שיש להם גם מרחב פרטי בין לבין

סבא וסבתא זה הכי קרוב שיש אחרי הורים ואחים. אין שום סיבה להפגש רק פעם בשנה.

תרגישי בנוח, אתם לא איזה אורחים שהגיעו מהרחוב, זה סבא וסבתא ונכדים. ועוד הבאת איתך חצי מהשבת.

אם עושים לך פרצופים שאין כח בלאגן, זה עניין שלה עם עצמה. זה הנכדים שלה, זה הילד/ה שלה, זה מי שהיא הביאה לעולם. אל תנסי לרצות יותר מידי, זה מעייף ומביא לתסכול וכעס עליה. תביני שזה הסבתא וזה הנכדים ובחירה שלה בלבד אם להנות מהם או לסבול מהם ואם היא בחרה בסבל זה עניין שלה ובעיה שלה. 

הם גם שמחים מאוד לארח אתכם ולפגוש אתכם, וזה גם קשה להם. וזה לא סותר.

נגיד - לארגן בר מצווה לילד שלך זה כיף או קשה? ברור שזה קשה ומטריח, אבל זה גם משמח ומספק כי יש פה אירוע מרגש שאנחנו רוצים לחגוג אותו בצורה הראויה.

אז גם אירוח יכול להיות כך.

יכולה לומר לך על חמותי שכבר מזמן לא אירחה אותנו בשבת כי זה באמת כבר יותר מדי (היא קרובה לגיל 80), אבל היא כן מארחת אותנו לפעמים באמצע שבוע וטורחת המון לפני והרבה אחרי (והיא לא מרשה לנו לעשות כלום, בקושי שנאמר תודה היא מוכנה), וברור לנו שזה מתיש אותה מאוד (ולכן לא נעשה את זה הרבה, אלא נזמין אותם אלינו לזמנים קצרים), אבל היא גם נהנית מזה מאוד ומוכנה "להקריב" בשביל השמחה שלה לראות אותנו.

גם ההורים שלי - בשנים האחרונות כמעט לא הגענו אליהם בהרכב מלא לשבת (אף שהם צעירים יותר), ובכל זאת בשבת הקודמת הם אירחו את כל הילדים שלנו כדי שנוכל לצאת לנופש.

זה היה להם קל? לא כל כך... (הם הודו בזה במנות קצובות🤭) אבל בנוסף לזה שאחותי הקטנה והבת הבכורה שלנו התגייסו לגמרי לעזרה - הם פשוט החליטו לעשות את המאמץ כדי לעזור לנו וכדי ליהנות מהנכדים כמה שאפשר.

אני מתפללת שגם אנחנו נהיה מסוגלים לנהוג כמו ההורים שלנו, אף שאני יודעת שזה יהיה קשה.

כי באמת, עם כל הקושי, חשוב לנו לשמור על המשפחה שלנו וליהנות בחברתה...

אז לא כתבתי לך עצות פרקטיות, אבל אולי רק קצת שינוי בחשיבה...❤️

ההחלטה אם להזמין או לא היא שלהם

ואם הזמינו- אז אתם רצויים

וכן. את יכולה להקל ככל יכולתך

אבל אם הם לא נהנים מנכחותכם- זה לא בשליטתך

אני כן יכולה להגידהשמגיעהגיל שהכל קשה

קשה לארח

קשה להתארח

ובאופן כללי קשה להנות

זה גיל שמספיק לבוא אחהצ לשעה

לתת חיבוק, נשיקה

וללכת

(קודם לזה השלב של לבוא עם מגש פיצה לא. ערב ולהשאיר מסודר כשיוצאים... אבל כאמור- מגיעהשלב שגם זה לא)

ולכל הנל לא יעזור אם מדובר באופי "פולני"

שמותר שיהיה להם קשה

זה באמת קשה לארח,

קשה זה לא רע.

עדיף לעבוד קשה ולהרוויח מפגש וקשר

מאשר לנוח ולא להפגש.

כל עוד הם מציעים - זה טוב

גם בשבילם!

תשאירי להם את האחריות למנן את זה בשביל עצמם.

להתארח שבת שלמה

וגם אם מתארחים זה לא צריך להיות מושלם

אנחנו כבר הרבה שנים לא מתארחים שבתות

באים לביקור קצר בחופשות ומתראים באירועים

פגישות קצרות ולעניין

וגם הן לא הנאה צרופה 

זה באמת מאכזב. אין לי טיפים מעשיים. אני כן חושבת שכדאי לשים על השולחן את החלום - שיהיה כיף לארח אתכם, שיתגעגעו וירצו שתבואו כל הזמן.

וליד לשים את המציאות - ב"ה משפחה גדולה ומלאת שמחת חיים. שקשה לארח אותה.

ולהתאבל קצת על החלום ושברו, ולקבל את המציאות בהכרה והבנה שזה מה שהשם נתן לנו וזה הכי טוב לנו.

1. להביא מעילים וביגוד חם ולצאת לטיול משפחתי בשבת בצהריים אחרי הארוחה או לפניה... יתן להם ולכם ספייס ואפשרות להתאוורר

2. תיאום ציפיות לפני הילדים

כמה שיותר תדברי איתי מראש ייקל עלייך בזמן הביקור..

3. לשחרר קצת..

בסוף יש מה שביכולתך להשפיע ויש מה שלא

ובכל מקרה אי אפשר להיות מלאכים,

אז תעשי מה שביכולתך והשאר קצת לשחרר

אם תהיי בסבל ועל קוצים כל השבת זה גם מאודדדד מתיש נפשית, מאוד, וגם יוצר תוצאה הפוכה- יקשה עלייך לנהל את זה ולהעביר את השבת במקסימום רוגע וטוב...

4. תביאי לך פינוקים

זה סיטואציה מורכבת ותביאי לך מתדלקים שונים לזמנים שונים

אגב אפשר להביא גם מתדלקים לילדים ומתחלקים לסבא וסבתא/דודים..

אם זה פעם בשנה אז זה הוצאה חדפ והייתי משחררת ומוציאה סכום משמעותי העיקר לעשות מה שביכולתך כדי שיעבור בטוב...

ודבר אחרון- חיבוק גדול ובהצלחה!!!!

ככה יש את החוויה של שבת אצל סבא וסבתא

אבל הרבה יותר קל ועם צומי יותר ממוקד.

וגם אם יש לכם הזדמנות של שבת יותר מצומצמת, ש2-3 מהגדולים לא איתכם בשבת, אולי זה גם פחות כבד.

וגם, מצטרפת שמפגשים באמצע השבוע יכולים להיות מאוד משמעותיים.

חיבוק 🤍

זוכרת ששאלת על זה באה"ה

וצריך להעריך את המאמץ שהם מארחים בשביל הקשד, ולא לנסות שזה יבוא "טבעי"

יש גיל שכל מה שעושים בו זה לקטר..

זוכרת את סבתא שלי יושבת עם השכנות המבוגרות מתחת לבניין

וכל השיחה שלהם זה רק קיטורים על כל העולם..

אני חושבת שבמוצש הם מתבאסים שאתם הולכים מבחינת הקשר, ושמחים שטכנית יוקל להם, החיים מורכבים וזה בסדר.

להיות איתה❤️

האם זו תחושה שמוכרת לך בחיים? שלא באמת רוצים אותך אלא כדי לצאת ידי חובה/שהנוכחות שלך מעיקה או לא רצויה?

הרבה פעמים זה יושב על מקום כזה, ויש בזה גם נבואה שמגשימה את עצמה.

תחבקי את עצמך על ההרגשה הכואבת הזו.

ותתפללי שתרגישו את וילדייך אהובים רצויים ומקובלים❤️

תודה לכן, סליחה שלא הגבתי לכל אחת אישית
כתבתן דברים מעניינים ומעלים מחשבה
רק אומר שהסבא והסבתא לא כאלה זקנים...אחרת היינו יותר מבינים כנראה
ואין אפשרות אמצע שבוע וכדומה שהרבה מהממות פה הציעו, לא אפרט.
לקחתי לתשומת ליבי מה שמישהי כתבה שעם הגיל פחות מתלהבים, פחות מתרגשים. כנראה זו גם הנקודה, פחות מתרגשים ומתגעגעים בבואנו...
ואני מרגישה רצויה במקומות אחרים... שאלו פה.
תודה לכולן.
אנחנו נהנה בשבת מאוד, מה האחרים? לא יודעת.

גם לנו יש ילדים גדולים וקטנים, ואותנו כמעט לא מארחים למרות שאת האחרים כן, בעיקר בגלל שיש להם הרבה פחות ילדים בגילאים צעירים בפער מהילדים הגדולים שלי (באופן מצחיק יש לי את הילדים הכי גדולים וגם הכי קטנים במשפחה).

הרבה פעמים ממש הייתי בצער ששמעתי שהזמינו את אחד הילדים האחרים ואותי שוב לא הזמינו, או שנאמר לי בפירוש שמזמינים רק את ילד מסויים ואותי לא...

בהתחלה נעלבתי ובכיתי ממש, אבל אז הבנתי את ההורים שלי, קשה לארח אותנו, אנחנו מהממים אבל גם מרעישים מאוד וצורכים המון מזון והתארגנות לפני ואחרי (למרות שהילדים שלי מגיעים לפני לנקות את הבית, אני מביאה את האוכל, מדיחה כלים ומגישה ומסדרת אחרי). עבור ההורים שלי זה תיק גדול מאוד לארח אותנו וגם אנחנו באמת נתפסים כהכי בוגרים ושהכי אפשר לסמוך עליהם שהם יסתדרו בלי שום עזרה.

מקווה שזה מעודד

רק שאצלי הנקודה שמפריעה זה לא שקשה לארח אותנו, אלא כי יאלינו לא מתגעגעים, אנחנו לא חסרים להורים.
שנה חולפת ולמי אכפת? מנסים לארח או לבוא אליהם ליום אחד, זה לא קורה.
זה לא הבעיה הטכנית איך לארח, איפה  וכמה. זה שלא מתגעגעים לילדיי ומתוך זה גם לא מנסים למצוא פתרונות למפגשים קצרים איפהשהו.

אבל תודה שאיזנת אותי בתגובתך.

או שזו הפכה לעובדה שקשה לארח אתכם?

ההרגשה שלי היא שזה יותר הקושי שמשפיע.

אני אגב מדברת כמעט כל בוקר עם אמא שלי בדרך לעבודה, זה יוצר קשר, היא יודעת מה קורה, שומעת על הילדים וכו'

אני גם משתדלת לארח אצלי מפגשים משפחתיים סוכות, חנוכה, פסח. משתדלת להשקיע כמה שאפשר במה שביכולת שלי

שמחתי שילדיי פגשו בסבא וסבתא ונזכרו בהם, אמא שלי ממש השקיעה בארוחות וקינוחים.
השתדלנו לעשות אווירה טובה ונעימה, לנקות ולארגן.
הכי מבאס שרק לפני צאת השבת הקטנים התחילו להיפתח ולדבר ולספר, הביאו ציורים מהגנים...

תודה על ההתעניינות 
 

ממש מחמם את הלב
עניתי ל"תוהה לעצמי" ששאלה גם מעלייך...