על המודעות

על הרצון

על הנסיונות השונים שעשית!!

ובעז"ה גם תצליחי

יש ל"ממלאים את החלל"

קורס/ אתגר של התמודדות עם מסכים ב21 יום.

שהבנתי שממש נותנים כלים מעשיים להתמודדות.

שמעת על זה?

יש סיכוי שתשלחי קישור?

תודה גדולה!!

המסך נכנס לחיי בשלב מאוחר מאוד

ועדיין הרבה פעמים אני נשאבת המון

במיוחד בערבים

אשמח לחשוב גם על דברים במקום

ודרכי התמודדות..

כמה מודעות, ובקשה אמיתית ועמוקה

אין לי עצות (חוץ מחמלה עצמית.. בואי אחותי את יודעת כמה כסף ואנרגיה מושקעים במסך כדי שתתמכרי אליו???) חיבוק גדול ומתפללת איתך שה' יאיר לך!!

נגעת לי בלב!!

(עכשיו משהו שכן עולה לי, אצלי ההתמודדות העיקרית זה עם אוכל.. מה נעשה.. והיתה תקופה שלמדתי הרבה על הטריקים של התעשייה כדי לגרום לי לאכול יותר. חור יותר גדול בפתח של הקטשופ/רוטב. שיווק של משהו כאילו הוא בריא למרות שהוא ממש לא. ובתקופה ההיא ראיתי את זה כמו משחק, איפה אני עולה על הק'צ וש ''הם'' לא יצליחו לנצח אותי.. או בסופר למשל. יש להם קטע שיהיה ריח של מאפיה ואז זה יגרה אותי ואז אני אבוא שוב, אז לא אני לא מתפתה! אראה להם מה זה...   זה לא החזיק לנצח אבל חולקת איתך את המחשבה ♥️)

בהצלחה נשמה יקרה!!

מחזקת אותי🩷🩷🩷

תודה רבה!

ואיזו מגניבה ההסתכלות המשחקית שלך! זה ממש רעיון מקורי להתמודד אלופה!

במציאות רגילה בה הבעל בבית- מה קורה אז?

איך נראים הערבים?

כי מילואים זה לא מצב לדעתי לדרוש מעצמך מלא שינויים

גם אני מרגישה שהערב הוא קשה

ואני קוראת מלא ועדיין בערב לא מצליחה להתרכז הרבה

סרטים- איך את רואה?  רי לי נגיד אין שום אופציה כאזת(גם לא רואה מאידאל)

אין לי מחשב ואין לי מנוי לנטפחיקס וכו

ווצאפ וגם סתם פה או בפייסבוק יכל לגזול ערבים לשמים

וזה מבאס באמת ומרוקן

אבל מצד נשי לי קשה לדרוש מעצמי הרבה מעבר

משתדלת לדבר עם בעלי בערב כשהוא זמין

לומדים  יחד גם מהספר לש הרב ראובן ששון

אפשר לקנות ערכות ליבוד או מקרמה  או רקמה או פסיפס מעלי אקספרס ולעשות

להכין לעצמך ארוחת ערב מפנקת ואז גם הזמן הכנה לוקח זמן

אבל אני לא דורתש מעצמי שלמות עכשיו

בערבים רגילים זה לא זהה ולכן מבינה שזה קצת מפיג לי את הבדידות ועוזר לי להעביר את הזמן

וב"ה לא את התכנים של פעם...

אבל יש יוטיוב בכל סמרטפון, לא צריך מחשב.

ושם אני רואה דברים שהם לא בעייתיים אמנם אבל סתם בזבוז זמן.. וולוגים כאלה של אנשים...

לפעמים אני אראה כתבות של הידברות או רגע של חכמה שיש להן ערך מוסף. אבל רוב הזמן לא

הכי חשוב בשביל להצליח.

לא לשחרר פייק כמו שבורחים מהכבוד והוא לא רודף משום מה.

לשחרר באמת.

כמה זה נורא?

תעצרי שניה לחשוב.

כמה זה נורא שאת על מסך?

את באמת אמא, ועמוסה, מנהלת בית ביד רמה. מתפקדת בשיא שלך ימים שלמים.

זה קשה באמת באמת.

מצריך בריחה קלה באמת באמת.

זה לא שקר של היצר הרע.

אולי אם היה לך בריחה יותר טובה, אז אחלה.

אבל זה אמיתי הצורך.

ואמיתי הפתרון.

אני הבנתי שזה מבחינתי לא כזה נורא.

אצלי הפיתוי לא היה כזה גדול, בעלי פי מאה ממני, ושנים שזה הפריע לי והרגיש לי שהוא רדוד ונמוך.

עד ששיחררתי.

וזה הדרך היחידה לדעתי להצליח גם להוריד כמות שעות.

לא לתת לזה משמעות כמו שגידלו אותנו.

זה לא מזעזע כמו שסיפרו לנו.

הדור היום אחר.

המצב היום אחר.

ההיסטריה בכל פינה מטריפה את הדעת.

וחייב משו להרגיע את הנפש.

כשמצליחים ספר או משו אחר, אחלה. כשלא - לא מת העולם.

לא נהיית גויה בגלל זה.

ובעלי לא נהיה אפס.

אנחנו עדיין אנשים איכותיים ששואפים ומגדלים וגדלים ועובדים את השם.

את לא רואה משו אסור.

את סתם נותנת דממה למח.

לא קרה כלום.

לדעתי כשתאמיני לזה, ולא תשפטי את עצמך כל כך חזק על זה, יהיה לך טבעי יותר להוריד זמנים.

אבל כשזה מוגדר כנפילה שלילית, הרבה יותר קשה.

בהצלחה!!

יש המון במה שאת אומרת על חוסר שיפוטיות, כמו על כל עבודה עצמית שיש לנו.

מצד שני. אני מדמיינת אנשים סביבי שיש להם פלאפון כשר/פשוט. וואלה.. באלי הצצה לחיים שלהם לאיזה יום אחד. לראות איך אני יכולה להפיק את כל הטוב שבטוח יש להם.

איך נראה הערב שלהם? זה באמת מסקרן אותי...

הייתי עד לפני שנה עם טלפון בלי אינטרנט.

היה מחשב אבל.

כי יש גבול לאופציות של המח.

וגם אני היום לא מצליחה לדמין אותי בלי זה, ובטח שלא בלי מחשב, ובטח שלא את בעלי,

אבל זה לגמרי כייף.

יותר משמעותי מבחינתי היה הייום עצמו, שאין הסחת דעת מכיוון הטלפון, מאשר הרגעים שכן יושבים על הטלפון או המחשב.

כשזה לא כל הזמן זה ממוקד.

מתישבים לראות סרט.

מתישבים לקרוא ספר.

מה שכן אני זכרת, שהיה לנו יותר זמנים של דיבור, ושל טיפול בבית נגיד.

כי אם אין לאן לברוח, מן הסתם שאני יעשה משהו מועיל.

אז הייתי עושה כל יום הכל.

כל הכביסה והכלים ושיישים וכזה.

עם מסך מלא פעמים אני מתישבת כי אין לי כח ואז כבר לישון וזהו ונשאר למחר העבודה בבית.

מצד שני באמת לא היה לי בריחה וזה התמודדות מלאה עם הכל.

ונראלי שיותר הייתי מתעצבנת גם, כי אין לאן לברוח.

יש עדיין שאיפה כמו שאמרת, להוריד שעות צפיה, וזה חלום להיות בלי,

אבל אני הרבה פחות שיפוטית.

לא נורא שאני כן בטלפון.

שנים היינו זוג + 2

לא היה סמארטפונים

ולא היה לנו עדין אינטרנט

הייתי מדברת בטלפון

קוראת ספר/ עיתון

וואלה החיים לא היו יותר איכותיים או טובים

לא חושבת שהסמארטפון עושה אותם פחות טובים

בעיניי הוא דווקא משפר אותם

אבל צריך לדעת להפיק ממנו את הטוב 

באופן כללי זה באמת מייעל את החיים, אבל סתם מעניין אם את מרגישה ספציפית לגבי הערבים שלך וזמן פנוי

בחיי חחח

כי תמיד את תעשי משהו

יש מצב שרק כשזה עם טלפון את פתאום שמה לב שזה זמן ריק.

כשאין - את פשוט עושה דברים.

את לא יושבת וחולמת.

ולהיות בטלפון זה קצת לחלום.

הבנת?

מגיבה אפילו שלא לי הגבת...

כל כך 'ערבים'

הילדים שלי הולכים לישון אחַרי חוץ מהקטן

באופן כללי הזמן שלי יותר מלא בהנאה ובמידע חשוב ומעניין

אין לי בעיה להניח את הטלפון בצד ולהתמקד בדברים אחרים חשובים, זה לא גורם לי לוותר על דברים אחרים אז מבחינתי זו רק תוספת לחיים.

אם אין לך איזה ספר לקרוא

אין הרבה תעסוקה…

וכמה התרגלנו להיות כל היום עם סטופר נפילות, על שטויות.

מיילא היה באמת נפילות, לא יודעת, כל אחד והתחומים שלו.

אבל חצי מההתבגרות שלי העברתי על תסביכים מיותרים לגמרי.

בחיי

כשמסיימים עם ההרדמות וכו ורוצים להתפרק בלי מאמץ וואו כל כך מזדהה

גם עם הקושי וגם עם הידיעה והרצון לשינוי

אצלי נוסף בזמן הזה גם אכילה מטורפתת

בקיצור, את לא לבד

עוד לא פיצחתי פתרון.

אם כבר במסך- אז לשים משו מעניין. לא סתם לגלול...

סרט או משו ולהנו ממנו. לא להיות במאבק שאת מפסידה.

להבין שבסדר זה שעה קשה ואת צריכה לפרוק ולעשות את זה בצורה כיפית לא מבעסת

הם מדברים בול על זה..

על מינונים

כלים שיכולים לעזור ןכזה...

במסך ממלאת צרכים רבים וקשה למצוא לה מתחרים

אצלנו בן ה5 הכי פחות מתעניין במסך

למרות שהוא נולד לתוך השימוש הזה ואין אצלנו הגבלה כלשהי

הוא מעדיף לצייר/ לשחק במשחקים פיזיים/ לשחק עם חברים/ לדבר וכו מאשר לצפות/ לשחק באייפד

כלומר המסך לא מספק לו צרכים כמו דברים אחרים

לאדם מבוגר הרשת מציעה אפשרויות שאין בשום מקום אחר

לכן היא אינה התמכרות אלא העדפה הגיונית

אם רוצים לצמצם את הזמן הזה צריך למלא אותו בדברים שמספקים את אותם צרכים

כמו:

שיחות עם אנשים שעושות טוב

תחביבים

ספורט

מנוחה

לצאת לטייל

כדי להחליף זמן מסך בפעולות כאלו צריכים להיות אקטיביים לתכנן וליישם כי תמיד יותר קל לגלול בטלפון

אם יוצרים הרגלים ושגרה עם הפעולות הללו קל לבצע אותם והן נותנות הרבה יותר מהטלפון 

כי זה אלה הדברים האמיתיים.

אבל בסוף האפשרויות מוגבלות בסוף היום. אני למשל מקפידה לעשות ספורט אבל עושה בשעות הבוקר בזמן שהתינוקת ישנה כי בערב אין סיכוי שאני אצליח.

לדבר בטלפון זה רעיון. אני רגילה בעיקר לדבר עם בעלי בשעות האלה כשהוא בצבא.. ואז שאר הערב אני בפלאפון גוללת...

כלומר תנסי בצורה של עשה טוב ולא סור מרע

כי להתגבר לא לפתוח מסך זה ממש קשה, אבל לצאת להליכה כיפית עם חברה אולי יותר קל. (אולי, אם את אוהבת הליכות ומצליחה לצאת מהבית - אני לא).

תנסי לחשוב, אילו תחביבים יש לך? מה את אוהבת לעשות?

תנסי למלא את הזמן שלך.

האמת אני בעצמי עם סמארטפון מוגן ועדיין מלא מלא מלא בטלפון, בעיקר וואטספ וכאלו.

אין לי מושג אפילו מה אני רואה ועושה בטלפון ועדיין זה ממכר אותי בטירוף.

ולכן ממש ממש חשוב לי החסימה על הטלפון, כי אם בפיתוי פשוט של וואטספ אני לא מצליחה לעמוד, לא יודעת מה יקרה אם יהיה לי אינסטגרם וטיקטוק בטלפון....

וקצת קוראת פה.

יש לי שעת שימה קבועה בדרכ, עכשיו עם המלחמה החדשה - טרלול🥴

אבל באמת התגעגעתי לימים האלה, ואני יותר מדי קוראת עדכוני חדשות בטלגרם לאחרונה. אז היום החלטתי בלי נדר שאנסה לנצל את זה שהילדים עייפין כבר עכשיו, אכניס אותם לישון תכף, ואתפנה להררי החורבה שיש לי לסדר בעז"ה

רוצה בעצמי גם לישון מוקדם. השבוע וחצי האלה התישו אותי😑 הלוואי שאצליח

שהילדים נרדמו.

תודה שהילדים הלכו לחברים היום בסמן שהקטנה ישנה והיה לי זמן שקט.

תודה שהיה לי היום אוכל מוכן משבת

חוברות תשבצים (יש בזול במקסטוק)

מנדלות ועפרונות צבעוניים לצביעה מרגיעה וכיפית בערב (במקסטוק יש בזול)

רדיו קול חי /קול חי מיוזיק

הליכה קלה להתאווררות

אפיה 

כתבת שיכול להיות שיש לך חסך רגשי. וזה באמת יכולה להיות סיבה ממש טובה לבריחה ממשהו. כשאנחנו פוגשות כאבים במהלך היום והם לא מקבלים מענה, הם מצטברים לחסך רגשי שקשה לנו לגשר עליו ולכן אנחנו מנסות לברוח. אצלך זה המסך. ממש ממליצה לך רגע לפני שהיד נשלחת למסך לעצור ל10 דקות לשאול את עצמך איך את מרגישה היום? איזה כאב פגשת היום ולהסכים לו לצוף ולהיות בו. האם זה היה כאב מול הילדים שהרגשת במשהו אמא לא טובה? מול הבעל שהרגשת שלא רואים אותך? מול המשפחה? בעבודה? לשאול את עצמך כמו חברה טובה ספרי לי איך הרגשת היום ולהסכים להיות בכאב. בלי לסנגר על אף אחד ובלי לבקר את עצמך. אחרי שהכאב טיפהיורד תשאלי את עצמך מה יהיה לי נעים לעשות עכשיו?  גם אם לראות סרט או סדרה זה התשובה. עכשיו זה יהיה ממקום בחירי ולא מבריחה. וככה אם תתמידי לתת מענה לכאב בסוף גם יצטבר מקופ פנוי בלב לעשות משהו אחר. בתנאי שאת מוכנה לקבל את עצמך כרגע ללא ביקורת. כי ביקורת רק גורמת לתקיעות במקום, זה כמו פטיש 5 קג שאני דופקת לעצמי בראש. אני אשאר באותו מקום ואצור כאב גדול יותר.

איזו תבונה מיוחדת יש לך.. ממש מרגישה שנתת פה כלי מקצועי לכל דבר.

זו עצירה כל כך הכרחית שלא חשבתי לעשות אותה ביום יום... בע"ה אנסה!

תודה גדולה ועמוקה אלייך!🩷🩷🩷

גם אני לפעמים מרגישה שחבל לי על הזמן שהייתי במחשב, למרות שאני לומדת מזה דברים מעניינים...

בסוף ערבים בלי מסך מבחינתי הרבה יותר מוצלחים. או עם זמן מסך מוגבל...

מה אני עושה?

תלוי בתקופות בחיים וכמה כוח נשאר לי מהיום

יש תקופות שאני יוצאת לשיעור/ חוג/ הליכה/ התבודדות/ לצאת עם בעלי.

יש תקופות שאני עושה דברים שאני אוהבת בבית... 

עובדת מהבית , מדברת עם חברות בטלפון, קוראת ספר, מדברת עם בעלי, מסדרת את הבית, מתארגנת לשינה בנחת... כל ערב משהו אחר...

בכללי אני מרגישה שהזמן של הערב יקר לי ואם אני לא גמורה מעייפות אני שמחה לנצל אותו.

בעקרון אני חושבת שלהיות במסך זה מאוד מציף ולוקח החוצה.. ואני רוצה להתכנס בסוף היום, להקשיב לעצמי ומה קורה איתי.

מצד שני באמת לפעמים יש לי צורך- במשהו מעניין או להרפות או להתעדכן מה קורה.

 אז האידאל מבחינתי הוא זמן מוגבל, בשעה לא מאוחרת מידי שזה לא יפריע לי לישון אחכ...

פתרון טוב מבחינתי זה כל מיני תוכנות אולי סינון שיכולות לקבוע שעות שהאינטרנט מכובה... בפלאפון בטוח יש.. במחשב אני פחות בקיאה אבל אפשר לחפש.

אני מנסה לחשוב מראש מה התוכן שאני רוצה ולא להסחב אחרי מה שקופץ

זה יכול להיות זום מעניין שפירסמו שיש עכשיו

או קורס שנרשמתי אליו ואני יכולה לצפות בזמני הפנוי

או שיעור של רב שאני אוהבת

אבל זה ממש משמעותי במחינתי שזה תוכן שאני בוחרת לצרוך ולא להיגרר .. שזה יוצר לי אחכ תחושת ריקנות ...

גם אם בלידה נראה שיצא הכל, יכול להיות שנשארו שאריות שגורמות לדימומים.

נבדקת אחרי הלידה?

מכירה אישה שיש לה דימומים וכתמים בתקופת ההנקה )קבוע( לא יודעת את ההסבר במדויק אבל בעצם בהנקה רירית הרחם לא מתעבה תקופה ממושכת וכנראה שאצלה הרירית ככ דקה שיוצר כתמים.

מטפלת בזה ברפואה אלטרנטיבית אבל זה לא עוזר 100%

גם כדי לבדוק שאין שאריות ברחם

וגם אם הרחם נקיה - שתבדוק ממה זה - מה מצב רירית הרחם, מה המצב ההורמונלי ואם יש לה עוד רעיונות ממה זה יכול להיות.

גם אם אין לזה משמעות רפואית, דימום לא מוסבר במשך 3 חודשים אחרי הלידה, זה בהחלט מצריך יחס ופתרון רפואי היות שזה מפריע.

שאריות שליה.

חשוב ללכת שוב לאולטרה סאונד ואם לא רואים מספיק טוב אז להיסטרוסקופיה

איך היה בהנקות הקודמות?

בפרט אם זה קורה לאחרכ שאתם ביחד...ולפני לא היה.
אם היא מוצאת פצע- אתם מותרים וזה מקל עלייך,כי אז יודעים שיש לך פצע בצוואר הרחם וזה מקור הדימום.
אם אין פצע- זה אוסר אתכם, (כמובן היא גם מתקשרת לרב ומסבירה והוא אומר את דעתו ההלכתית) וכדאי ללכת לרופאה כי יאז מקור הדימום הוא מהרחם, או הורמונאלי מהנקה...

תשאלי קודם כל את מכון פועה תתקשרי אליהם

הם טובים ומקצועיים.

דבר שני

יש לפעמים הפרשות דמיות בהנקה

צריך להיות כל הזמן עם תחתון שחור

אפשר לשים תחתונית שחורה

ולא להסתכל בניגוב

ראיתי גם שיש נייר לניגוב שחור ואז זה גם מגניב כי את לא רואה את.ההפרשות האלו

דבר נוסף כמו שאמרו ממש תבקשי אולטרסאונד לראות שהכל נקי בבטן

בעייני כלום.

או שמביאים משהו מכולם ואז אפשר לפנק במשהו קטן או ארוחת בוקר נחמדה וצנועה.

או כלום.

הכוונות טובות. אני בטוחה. אבל זה יוצר מתח במודע או שלא במודע מול הורים אחרים ומול הצוות שאחרי דברים כאלה הם סוג של משוחדות...

אם לילדים טוב, תפרגני להם בהודעות. תכתבי מכתב להנהלה/למפקחת. הרבה הרבה יותר משמעותי מעוד כוס עם שוקולד. 

אני כבר מאבדת את הראש

האנשים סביבי לא ככ עשירים ולמרות זאת התפיסה שגננות ומורות חייבות לקבל כל הזמן מתנות.

גם כשזה מטפלת פרטית שאני משלמת לה טבין ותקילין כל חודש.

כל ראש חודש יש מתנות בגן, א. בוקר/שוקולדים וכו.

טו בשבט חנוכה ראש השנה תחילת שנה חזרה לשגרה.. בפורים יש משלוח מכל ההורים אבל בנוסף ככככלללל האמהות שולחות עוד משהו.

מעבר לעלות אני סתם לא טובה בהפקות האלה ולמצוא כל פעם ברכה בחרוזים ולנסח יפה ולכתוב בכרטיס מעוצב... ממ משתגעת מזה

וגם לא מרמינה שהגננות כבר מוחמאות, כי זה ברור לי נאבד בסך הכל הכללי..

גם אני וגם אני רואה עוד הורים שנותנים משהו מדי פעם ואני לא חושבת שזה גורם למתח והשוואות.

אפשר גם לארגן מכל הגן וזה עוד יותר מהמם אבל דורש הרבה יותר כוחות.

ולא עולה שקל

לבעלי יש קבוצה שבה הוא שומר את כל הודעות המרגשות של הורים, קורא בזמנים קשים

ולא מהבינה......

זה הכי נותן כח והכי מחמם את הלב.

לא עוד כוס או קרם לחות לארון....

בחנוכה זה חג החינוך

זה אותם מילים

אני אוהבת לעצור ולהגיד תודה

והם מתרגשות מאוד משוקולד

או שיש לך ליד הבית זולסטוק או מקס ותמצאי משהו סמלי לחנוכה ארוז יפה

ממש סמלי

ופתק

זה מהמם

וגם אז הייתי מביאה, רק אם הייתי בטוחה שיסמכו על זה.

אולי תתייעצו עם חמיך?

עלה לי שואב שוטף ידני או רובוטי..

השאלה אם תשתמש בו..

בטח אם הכל עליה

יש דרך הקופה

אפשר לקבוע פגישה עם העוס, זה ללא עלות בכלל. פשוט לצלצל לשאול מתי היא נמצאת, אמורה לעבור בין מרפאות.

והיא עוזרת למצוא ולהפנות הלאה.

אם הטיפול הוא דרך הקופה זה ממש בחינם, רק לפעמים יש המתנה.

העוס יכולה לסיע בקיצור ההמתנה אם תחשוב שזה דחוף...

יש גם טיפול תרופתי שמאד עוזר. אני הרגשתי שצריכה את העזרה התרופתית כי אחרת לא אתמיד בטיפול, כי לא היה לי באמת כח לטפל בעצמי.

מה קורה בטיפול?

בגדול, נותנים מקום להכל. הרבה פעמים דכאון נובע ממקום בתוכינו שמכל מיני סיבות  אנחנו חונקים בפנים. והחנק הזה מחלחל כמו מוות של איזור מסוים בנפש. וזה מוביל לדכאון המדובר.

כשמגיעים לטיפול ויש מקום להכל, להניח כל רגש כל חויה כל תחושה, עצם האוורור הזה מאד מקל ומסיע לחזור לחיים.

יש גם כלים מעבר שעוזרים להתמודד.

ועוד 2 נקודות חשובות:

ויטמינים- למלא מאגרים של משפחת ויטמיני בי, ברזל, וויטמין די. בשלושתם מצוי מאד מחסור אצל נשים בפרט אחרי לידה והם קריטיים לבריאות הנפש.

ספורט- לא תמיג זה ישים אבל אם כן, כל פעילות גופנית, גם הליכה של 20 דקות בפרט אם נעשית בשמש- מעלה רמות של הורמונים בגוף שאחראיים על מצב רוח חיובי.

ואם יורשה לי לעודד- זה עובר. זה לגמרי יכול לעבור.

ספורט התגלה מחקרית כיעיל כמו טיפול תרופתי כשהוא נעשה במינונים מסויימים.

אם אני זוכרת נכון זה משהו כמו 20 דקות של פעילות מאומצת (נגיד הליכה שמתנשפים) 3 פעמים בשבוע, אבל לא זוכרת במדויק.

וממש התגלה שמוחית זה עוזר כמו טיפול.

וויטמינים סופר סופר חשוב.

לנסות טיפול דרך הקופה.

ומצטרפת גם לזה שדיכאון מגיע בדרך כלל מסיבה מסוימת, וכשאת מבינה מה הסיבה ומטפלת בה הרבה פעמים הוא פשוט עובר...

אבל ממש חמוד שהיא אומרת לבד שמוצץ יכול לעזור לה

הייתי שוקלת להביא לה

אפשר ללכת לריפוי בעיסוק. ובינתיים לתת לה ללעוס דברים אחרים, כמו חתיכת בד שתחברו לבגד שלה, כפית חד פעמית, מאכלים קשים כמו גזר וגריסיני...

יכול להיות שזה נובע גם ממשהו רגשי, אז יכול להיות שכשזה ייפתר גם הצורך התחושתי ייגמר.

בינתיים תשתדלי כמה שפחות להראות לה את הגועל שלך, כי מן הסתם זה ישפיע על הקושי הרגשי...

❤️

חשבתי לתומי שתחושתי זה ילגים שנולדו ככה.

זה יכול להווצר ביום בהיר אחד?

ויכולות להשתנות במהלך השנים.

שלושה מילדיי (אם לא פספסתי נוספים) "אכלו" את החולצה שלהם בשלב מסוים של חייהם, וזה עבר אחר כך. אצל הקטנה (הילדונת שעל הרצף) זה עבר לאחר שבגן ובבית עשינו מה שכתבתי לך (בהתייעצות עם המרפאה בעיסוק). יש לה צורך גדול בתחושה, וזה מתבטא בכל מיני אופנים, וזה אחד מהם.

אבל באמת זה יכול להיות בגלל עניין רגשי, ואז זה יעבור בזכות הטיפול הרגשי... תתייעצו עם המטפלת הרגשית.

יש כאלה על שרשרת, שגם נראים יפה.

היא ממש אוהבת

אני מרגישה שבימים שאני מצליחה להפנות אליה יותר זמן איכות זה פחות קורה ככה שאולי באמת זה רגשי אצלה ויעבור מהר מעצמו...

אחותי עדיין מוצצת, היא בת 25 🤭

שימנע את היכולת להכניס את האצבע ולמצוץ.

לא יודעת מי מתקין (רופא שיניים? אורתודנט?) אבל כנראה גוגל / AI ידעו להגיד.

חוץ מזה, סתם רעיון, שאולי  יעזור אם היא בעצמה כבר מתלוננת ורוצה להפסיק, שתסתובב עכשיו לתקופה (לא יודעת כמה נחשב שצריך כדי להפסיק את האוטומט של הגוף) עם כפפות. מעריכה שזה לא נוח ונעים למצוץ איתן, וזה יזכיר לה לא להוריד כשהיא בלי לשים לב תקרב את האצבע לפה.

בהצלחה

אבל אני חושבת שבכל מקרה הרצון זה הצעד הראשון.

אם כל פעם שהיא מתחילה היא תקלוט ותפסיק לאט לאט זה יהפוך מפעולה שקורית בהיסח דעת לפעולה מודעת ואז היא תוכל לפני זה לחשוב אם היא באמת רוצה, לעצור שניה ולותר