#1
עוד יום עובר באבדון.
חדלתי לחשוב: מה אני כן ומה אני לא.
רק התקיימתי.
#2
מוזר קצת,
להילחם בעצמך בקרב מבטים מול המראה.
אתה תמיד מנצח,
ותמיד מפסיד.
מוזרה קצת,
המחשבה לכתחילה להילחם בעצמך ככה.
היא לא שלי,
היא גם לא של האיש במראה,
היא פשוט הווה,
כמוני.
#3
לא שותה, לא מעשן.
אבל עדיין הוזה.
כל "לילה" -
"חלומות".
כאילו אני בתוך משחק מחשב,
כל פעם ממשיך מחדש מהנקודה האחרונה ששמורה בתהליך.
פתטי.
__
פעם,
התערבתי עם עצמי,
במחיר כבד. בלי להבין את המשמעויות.
הבטחתי לעצמי את המציאות כולה,
והפסדתי.
עכשיו אני מתעורר בזיעה קרה בשעות הקטנות של הלילה,
מסויט, מבועת.
אבל ההצגה חייבת להימשך,
אחרת הכל הולך לפח, יורד לטמיון.
אז אני בולע עוד כמה כדורי שינה,
מחכה לקום: למות ולחיות מחדש את כל הטעויות שלי.
#4
אני לא מצליח להסביר להם מה כואב לי
מה עובר עליי.
האמת היא - שהם כבר לא שואלים.
הצד הטוב, שלעצמי אני כבר לא צריך להסביר,
התבטלתי, עברתי את מרחב ההיגיון.
שורף לי לראות אותם,
צורם לי לשמוע אותם.
אני לא מטאפורי יותר,
לא פואטי,
רק כואב.
צף על הגב ברחמים עצמיים.
מתמרן את עצמי.
מאמץ חוסר אכפתיות.
מבקש להיות נרדף, ניצד,
רק בשביל הריגוש.
___
אני כאן בשביל התהילה.
אני כאן, בשביל התהילה.
אני כאן – בשביל התהילה.
