זה. במיוחד ששניהם הילדים שלך, והלב שלך לא יכול לבחור אוטומטית בילד הפגוע...

בכל אופן, הדרך להתמודד עם העלבות, לדעתי, היא לנרמל אותן, להוציא מהן את העוקץ.

אם המילה הפוגעת היא לא נכונה ("אתה טיפש!") אז אומרים לילד הפגוע, "אבל אתה לא טיפש, נכון? אז אין סיבה להיעלב ממשהו שלא קשור אליך..."

ואם, כמו במקרה שלכם, זה דווקא נכון, אז להפוך את העלבון לעובדה, משהו שהוא חלק מהחיים ובכלל לא מעליב. "כן, אתה שמן, נכון. וחמוד ומדהים ואיזה כיף שאני יכולה לחבק אותך ולהרגיש הרבה ממך!"

כי שמן הוא באמת עובדה, וזה לא משהו רע... (פעם זה אפילו היה משהו טוב יותר)

אצלנו העלבות כאלה גם קורות לא מעט, לצערי...

לאחרונה אחד הילדים (שלומד קללות מחבריו לכיתה למרבה הצער) התחיל לקרוא לאחים שלו "אוטיסט" בתיר עלבון.

לשמחתנו יש לנו בבית ילדה שהיא באמת אוטיסטית, כך שיכולנו להסביר לו שאוטיסט זו אבחנה עובדתית, וממש לא עלבון. אוטיסט אולי לא מבין דברים חברתיים שמסבירים לו, אבל בהחלט יכול להיות חכם מאוד ומתוק מאוד (מה שנכון לגמרי אצל הילדה שלנו).

כמובן, בזמן אמת שהיצרים חמים והמריבה מרקיעה שחקים קשה להסביר דברים הגיוניים כאלו, אבל בכל זאת כדאי לנסות, ולחזור על זה בזמנים רגועים...

מה שהילד האומר מרגיש

מה הילד השומע מרגיש

מה את מרגישה.

אני חושבת שכדאי להתחיל עם מה שאת מרגישה.

אם אין בעיה להיות שמן,

אז האמירה "אתה שמן" היא לא נוראית כמו שמצטייר.

זה כמו להגיד למישהו אתה זקן, אתה ג'ינג'י או כל פרט חיצוני אחר.

מציעה לחשוב (תנסי באמת לחשוב בראש פתוח)

מה ולמה זה גורם לך להתהפך מבפנים.

חמישה סימני קריאה לדעתי מעידים על מתח שמתרחש אצלך ואולי כדאי לטפל קודם בזה.

כי ברגע שאת תהיי היציבה יהיה הרבה יותר קל לרתום את שניהם לפתרון.

אם את כ"כ כאובה מהאמירה הזו, אז יהיה קשה גם להגיב נכון, וגם לא לגרום להם ללחוץ על הנקודה הזאת כל פעם שהם זקוקים להתייחסות שלך.

כשילד אומר לאחיו אתה טיפש, אתה מפגר, זה מפריע לך באותה מידה?

אם לא, אז למה?

אחד הכלים שמלמדים בגישת שפר וזה טריק נחמד, זה להשתמש בדימוי התחפושת.

מה הכוונה?

הבן שלך באמת אוהב את אחיו ולא רוצה לפגוע בו.

אז למה הוא אומר מילה פוגעת? כי הוא נכנס לדמות/ תפקיד.

תחשבי אם הבן שלך מתחפש לאריה ושואג כמו אריה, זה מבהיל אותך? לא. למה? כי את יודעת שזה תחפושת.

את יודעת שזה לא אריה, ולכן לא נבהלת מהשאגה.

אותו דבר כשילד מעליב את אחיו, הוא נכנס לדמות, אם היה מדובר בהצגת סוף שנה עם תחפושות והכל והיה לבן שלך טקטס להגיד, היית מתייחסת לאמירה כפי שהיא? כנראה שלא.

אז אותו דבר כאן.

זה לא הילד, זה הסיטואציה (שצריך להבין למה הוא בחר בה אבל זה כבר שלב אחר)

קודם כל להבין שזה לא הוא, וככה לחזק את היציבות שלך.

בנוסף, מה רע בלהיות שמן? מדובר בתיאור גוף ותו לא.

כמובן יש פה גם את הנושא של הילד האומר והילד השומע שצריך לנתח ולהבין איך לגרום לחיזוק חיובי לכל אחד מהם, אבל בכוונה אני חושבת שהשלב הראשון הוא לטפל במה שאת מרגישה סביב הנושא ולא באיך שהם מתנהלים.

עבר עריכה על ידי טלפון אדום בתאריך י' בתמוז תשפ"ה 13:21

כן הענין הזה מפריע לי...

אני מרגישה כלפיו אותו הדבר כמו כל שאר האחים

וכן, אני רואה אותו שונה מאחיו

וגם ביחס לרב החברה

\מבינה את המשמעות של זה.. והקושי שיש לו סביב זה

חוץ מהתמודדות יום יומית בנושאים כמו

התאמת ביגוד... התמודדות עם שוני בחברה, ןגם סוג של קושי פיזי בפעילות גופנית

כואב לי שנוסף לזה גם התמודדות בתוך חברה על הנושא

ואני יודעת שזה קיים... וזה נושא שאני לא אוכל כל הזמן לרפד לו

וזו תהיה התמודדות

אבל כואב לי שזה מגיע גם מהאחים.. בבית שלו...

תמיד חשבתי שזה קו אדום...

ולבסוף.. מבינה למה חתרת... כן... כואב לי שהוא נראה ככה

זה לא היה מאז ומתמיד 

ויקח לי זמן להתרגל אולי...

ואני עדיין בסוג של הסתגלות לנושא

אני חושבת שאני משתדלת כמה שיותר לא להציף ולהבליט את זה

בטח לא כלפיו

נדמה לי שהוא גם מרגיש שאני מקבלת אותו כמו שהוא...

האם כשאני ארגיש יותר משוחררת בענין אני אוכל להתיחחס בשוויון נפש למול העלבות מאחים? או כל התיחסות בחברה?

זו שאלה שלא בטוח שאצליח לעמוד בזה.. ואם יש שיטות אשמח לשמוע מה הכיוון

הילד האומר לדעתי החברה גם מדרבנת אותו... וזה סוג של  מרגיע ועצוב ביחד

"מרגיע" אם אפשר לךקרוא לזה כך.. זה דחיפה מהחברה וזה לא באמת מגיע מכוונה רעה כלפיו

עצוב כי פגיעה בחברה מבחינתי הרבה יותר משפילה...

והילד הפגוע והשומע ... ילד מאוד מרגיש

וכן עצוב לי עליו

תרגישי מסוגלות להתמודד עם ההובלה של הנושא בבית,

עם ההובלה של הילד האומר כלפי אמירות לאחרים

ותרגישי מסוגלות להקנות כלים לילד השומע להערות מהסביבה.

אני חושבת שאי אפשר לעשות פה קיצורי דרך ולנסות ללמוד איך להוביל את הסיטואציה כשאת לא באמת שלמה איתה.

ושלא תטעי, אני מבינה אותך מאוד מאוד.

אני גם התמודדתי עם חריגות חברתית עם הבת שלי (סביב נושא הגמגום)

ומה שאני אומרת לך נשען במידה רבה על הכלים שקיבלתי בהדרכה ובטיפול בה.

אז ממש לא כותבת ממקום שופט, כותבת ממקום שמבינה לגמרי את התחושות שלך, ודווקא מהמקום הזה אני כותבת שלדעתי אין מנוס אלא קודם לפתור את זה בינך לבין עצמך ורק אח"כ לעבור לשלב של איך אני משפיעה על האווירה בבית סביב הנושא.

מציעה להתחבר לקבוצת תמיכה כלשהי (אני קיבלתי את המענה בקבוצת פייסבוק מדהימה)

במשך חודשיים אולי רק קראתי ובכיתי, בכיתי וקראתי, ועם הזמן למדתי לקבל השראה מאמהות שעברו את זה לפני, וזה מאוד עודד אותי לראות את התהליך השלמה שהם עברו, ואיך הילדים שלהם עם ביטחון עצמי מדברים חופשי והכל, זה היה לגמרי תהליך.

גם בעזרת הקבוצה, גם בעזרת המטפלת וגם בסוף ההבנה שיש "צרות גדולות יותר" ושהיא יכולה להיות חיים מלאים וטובים ושהגמגום הוא אמנם גזירת גורל, אבל החוסר ביטחון וההימנעות היא לא גזירת גורל ותלויה במידה רבה במה אני חושבת ואיך אני מקבלת את הגמגום עצמו.

זה הדברים שעזרו לי, כל אחת צריכה לחפש את הדברים שעוזרים לה (לי למשל אין משפחה לתמיכה, אבל אם יש לך משפחה תומכת, או בעל שמבין את מה שאת עוברת, לגמרי תוכלי להיעזר גם בזה)

אבל מה שחשוב זה להגיע להשלמה וביטחון אמיתי. אין דבר כזה לנסות לא להציף כלפיו. כמה שננסה, בסוף הילדים קולטים אותנו יותר מדי טוב. כל מטפלת וכל מדריכת הורים תגיד את זה. חוץ מזה שמאוד קשה להעלות קומה ולתמוך בילד לאורך זמן בהתמודדות עם החריגות, כשאנחנו בעצמנו לא לגמרי שם.

כשאת תרגישי יותר משוחררת, לא תתייחסי שוויון נפש כשיקראו לו "שמן", אבל תוכלי לטפל בזה כמו שהוא קורא לו "מפגר" או סתם מחפש להקניט.

כלומר תוכלי להוביל פה תהליך כשאת יציבה, לא כשאת בעצמך מושפעת מהאמירה עצמה.

זה כמו שתנסי להרגיע ילדים מבוהלים כשאת בעצמך מבוהלת, או כשאת בעצמך לא מבוהלת.

בכל מקרה תצטרכי לטפל בבהלה, אני לא אומרת שתוכלי להתעלם מהמתרחש, אבל את מבינה שאי אפשר להרגיע ילד מבוהל כשאת בעצמך מבוהלת, ואי אפשר ללמד ילד איך לא להיפגע כשאת בעצמך פגועה בשבילו.

זה כמו שילד ג'ינג'י שלך יבוא ויספר לך שהחברים לועגים לו, יש הבדל ביכולת שלך לחזק אותו בין אם הג'ינג'יות זו נקודה רגישה אצלך, לבין שבשבילך באמת באמת אין שום משמעות לצבע שיער.

כלומר לא הייתי קוראת לזה שוויון נפש, כמו שהייתי קוראת לזה יותר אסופה.

בכל אופן חיבוק גדול, זה באמת לא פשוט להתמודד כשפוגעים בילדים שלנו.

🤗

ילדים.

אני יום אחד ישבתי והראיתי לילדים את כף היד שלי

הראיתי להם איך כל אצבע שונה מהשניה

אבל לכל אצבע יש תפקיד

אחת עוזרת בכתיבה, אחת בלעדיה אי אפשר לפתוח דלת

אחת טוב למרוח איתה פלסטלינה ועוד ועוד

וכשאצבע אחת יוצאת משימוש- זה כל כך מגביל.

ולהגיד לזרת למה את לא מורחת טוב כמו האצבע זה לא רלוונטי וגם לא יכול להעליב אותה

כי היא פשוט לא בנויה לזה, יש לה תפקיד אחר.

ואז אמרנו, הנה בבית שלנו

כל אחד נראה אחרת

וכמה ילדים מתמודדים עם שוני מסוים

אבל לכל אחד תפקיד אחר

וכולם באותה כף יד....

אי אפשר בלי אצבע אחת.

ואי אפשר לעשות תפקיד של אחר.

ולילד אחד קשה בחשבון, לילדה השניה קשה בחברה, אחד לא רואה טוב, אחד לא שומע טוב

כולם במשפחה אחת אוהבת.

ואז ציירנו את היד וכל אחד כתב לשני כל מיני דברים טובים שיש בו.

זה עשה אווירה טובה, נתן קצת פתיחות לדבר על מה אני טובה ובמה קשה לי וכו'....

בחינוך של ההורים שלי- יכלנו לריב הרבה ביננו, כולל מכות וכאלה וזרמו איתנו בנחת

אבל לרדת על נקודה אמיתית ופוגעת באח- זה היה קו אדום שבחיים לא עוברים. ילד שפגע באח בנקודה באמת רגישה חטף עונש כזה רציני שהוציא לו את החשק לשנתיים הבאות לפחות.

ברור שאנחנו בשאיפה להיות מכילים ואוהבים כלפי הילדים אבל בעיני גם טוב שיש גבול חד משמעי שהילד יודע שהוא באמת חמור ושם לא עוברים, וזה באמת מחזיק...

(לא אומרת על כל דבר, אבל פגיעה כזאת נכנסת בעיני לקטגוריה שאפשר להגדיר כגבול אדום אם בעיניכם זה ככה)

יש הבדל בין להגיד למישהו יא טיפש אחד! שזה לא בסדר, אבל זה לא לרדת עליו באופן ספציפי על תכונה או נראות, זה רק כדי להביע כעס על האח.

אבל להגיד אתה שמן זה פוגע מאוד. זה יפה שנשים פה כותבות ששמן זה לא מילה רעה, זה עובדה וכו' וכו'... אבל בואי, נראה אותך שמנה שאומרים לה - יא שמנה. אין מעליב מזה!!

בעיני, קו אדום בוהק. הייתי מענישה בחומרה על ההעלבות האלה. והילדים שלי רבים בכמויות, כולל מכות ואני ממש לא מתרגשת מזה אבל זה פגיעה אישית זה לא עובר בגרון בכלל. 

וזה היופי בדיונים שמתפתחים.

אבל כשנשים כותבות כאן, לרוב זה מניסיון אישי, גם אם לא אחד לאחד, זה לפי רוח הדברים, אז אין צורך לזלזל- "נראה אותך"

אם זה מתואמת שרשמה במפורש התייחסות לאמירה לגבי אוטיסטים כשיש לה ילדה שאובחנה על הרצף,

ואם זה השיתוף שלי שמתייחס לגמגום (שמן הסתם לעגו לו, אחרת לא הייתי כותבת) ואני בטוחה שעוד תגובות מתבססות על ניסיון גם אם לא רשום במפורש מה הרקע ממנו התפתחה התובנה.

המשותף לאותם מקרים הוא ניסיון מעשי עם חריגות חברתית ואיך מתמודדים עם הערות או לעג מהסביבה לגביהם.

ככה שלא חייבים להיות שמנה כדי לגבש תובנה כיצד נכון יותר להתמודד עם הנושא.

זה לא היה בתור זלזול ''נראה אותך...'', זה היה באמת-נראה אותך (ולא התכוונתי אלייך או למישהי ספציפית, אלא לאישה שהיא באמת שמנה) נראה אותך, אישה יקרה שמנה,  איך תרגישי שאומרים לך יא שמנה. נכון שזו עובדה, אבל נרצה או לא נרצה, זה מעליב, כי מה לעשות אנחנו חיים במציאות ששמן זה לא דבר שאפשר להגיד אותו לאחרים.

בכל אופן, אני דברתי מניסיון אישי, גם אצלי יש מגמגם בבית (פעם דיברתי איתך על זה), ואח שלו החמוד ומתוק זלזל בו בעניין והסברתי לו במפורש בצורה מאוד תקיפה שאין דבר כזה בעולם. @מתואמת

 לא בהכרח ''עונש'', אבל זה דיבור תקיף מאוד וברור לילד להבדיל בין ''יוסי חמוד, אני לא מרשה להגיד את המילים האלה'' לבין "יוסי, תסתכל אליי, אתה לא מדבר ככה! נקודה. ''

בקיצור, איך שתגיבי כשתשמעי את הילד שלך אומר מילים גסות, זה לא חייב להיות עונש, זה דיבור נוקשה וברור שהילד מבין שזה לא יתקבל אצלך בעולם. 

(אף שזה לא תמיד עוזר, מהניסיון שלי...)

בד בבד עם נרמול ה"קללה" מול הילד הפגוע... (לא להמעיט בערך הפגיעה שהוא חש! כן לשים את הביטוי במקום המתאים לו, כדי לשדר לו חוזק וביטחון עצמי.)

בעיניי באמת נכון, לפי רמת הילד וגילו, לא לסכם את זה ב- לא לדבר ככה, אלא לרדת לשורש העניין, שהוא - אנחנו לא יורדים על תכונות אופי/ תכונות חיצוניות של האחר

שיתפתי פה לא מזמן שיש לי צלקת גדולה מגיל קטן. היה ילד אחד רע שכל הזמן היה יורד עליי בבית הספר. כנל על בעיה אורטופדית שלי, מצד האחים.  ואחים שלי היו שמנים. בקיצור, יש לי נסיון עשיר עם הדברים האלה.

לסתום לילד את הפה לא יעזור. צריך באמת לדבר על זה. לכל אחד יש דברים שבולטים אצלו יותר. באופי או בחיצוניות. אנחנו לא נשתמש בהם ככלי לניגוח. חד משמעית.

בד בבד, גם אי אפשר להתעלם ולדעתי גם לא נכון. אצלנו בבית בכל אופן לא התעלמו. עובדה, יש לי צלקת. עובדה,יש לי בעיה אורטופדית. עובדה, אחים שלי שמנים. עובדה. זה בסדר לשים דברים על השולחן שממילא רואים אותם. זה מכניס פרופורציות, מנרמל, ומלמד את הילד שהוא טוב בדיוק כמו שהוא. בין בדברים שניתנים לשינוי, בין בדברים שלא.

ששמן זה באמת משהו רע... וגם אם זה באמת לא משהו שאנחנו רוצים להיות בעצמנו, אנחנו לא רוצים שזה יהפוך למשהו שלילי בעיני הילדים. לדעתי זה הרבה יותר מנציח את הפגיעה שהילד ה"שמן" חווה...

כמובן, זה לא אומר שמותר לפגוע ולהעליב ולעבור לסדר היום על פגיעה באח! אבל התגובה צריכה להיות במינון מתאים כדי לא להפוך את הפגיעה למשהו חמור מדי...

איך שאני רואה את זה - זה אומר שבשום אופן לא יורדים על מישהו על דבר שבאמת מתאר אותו, ובאמת שאין לו בו שום שליטה.

בצורה דומה גם הייתי מגיבה אם ילד היה יורד על אח שלו בכינוי גנאי בסגנון של עיוות השם שלו באופן פוגע (למשל 'אהרון עכברון' לצורך העניין). זה לא אומר שזה רע להיות 'אהרון'. זה פשוט אומר שלא שייך לצחוק או להעליב ילד על בסיס השם שלו, שלא הוא בחר וזה לא משהו שתלוי בו.

וגם פה - להעליב ילד על בסיס משהו שבאמת לא תלוי בו (ומן הסתם הוא גם נקודה רגישה אצלו, כי זה העולם שלנו לצערנו), זה משהו שצריך להיות ברור שהוא מחוץ לתחום. לא כי זה רע להיות שמן, אלא כי זה לא שייך להפוך את זה לעלבון.

(לא חושבת שהייתי נוקטת בעונש. כי אני באופן כללי לא בעד עונשים שלא קשורים למעשה. אבל כן חושבת שצריך על זה תגובה תקיפה יותר מאשר ילד שאומר על אח שלו 'חצוף' או 'מעצבן' וכדו').

אם מתייחסים לעובדה שהילד מלא/שמנמן כעובדה - זה פחות יהפוך לעלבון

הייתי פועלת ב2 מישורים

1. מול הילד עצמו - שמן זו מילת תואר כמו יפה. זה שהפכנו אותה לגנאי לא אומר שהקונוטציה חייבת להיות שלילית.

2. מול הילדים האחרים - גבול ברור שלא משתמשים בזה כעלבון. שוב, זו מילת תואר. לא גנאי.

והכי חשוב - לחזק את המקום שלך ושל הילד מול זה. אפשר לנסות לטפל בזה אם הוא רוצה וקשה לו. אבל זה לא אומר כלום מעבר לעובדה שהוא במשקל יותר גבוה מהשאר, ושכל אחד בורך בתארים אחרים

חסר טאקט/ פוגעני זו תכונה מולדת שמתפתחת

אנשים בוגרים פוגעניים / חסרי מודעות היו פעם ילדים כאלה

לפעמים יש לילד תכונות חזקות של חוסר טאקט/ מודעות וזה קורה בתדירות גבוהה

השפעה הורית יכולה למתן את התכונה הזו (אבל תמיד היא תשאר ברקע)

אני פועלת מ2 כיוונים:

1. מתערבת ועוצרת מיד את השיח הפוגעני

2. מסבירה לפוגע שזה פוגע ומציעה חלופות אם צריך

האח הפוגע במקרה הזה הוא בכלל לא חסר טאקט...

ואם אני אדייק הוא בדיוק להפך

הוא  מודע לזה שזה היה פוגע

ולדעתי זה קורה רק ליד חברה שרוצה אולי "להרשים"...

כשהאח בכה היה נראה שכואב לו

ומבחינתי זה קו אדום רק לא יודעת איך לטפל בזה..

יש חוסר מודעות/ טאקט בפגיעה

גם אם המעשה נעשה במתכוון

החוסר קיים בתקשורת ובהתנהלות חברתית תקינה

להרשים אחרים זו סיבה קלאסית לדיבור פוגעני

גם אצל מבוגרים

לילד יש זמן וצ'אנס להשתפר ולסגל התנהלות אחרת (אצל מבוגרים זה לרוב אבוד)

בעיניי הטיפול המומלץ הוא עצירת הפגיעה בכל פעם שהיא מתרחשת + הסבר לפוגע על מהות הפגיעה 

קודם כל, אם ההתייחסות היא כמה פעמים כתגובה לאירוע, יכולה להיווצר התניה אצל הילד האומר, שזו דרך לקבל התייחסות מההורה.

בנוסף, מה המסר לילד שנאמרו עליו הדברים, שלהיות שמן זה רע?

בנוסף, הרבה פעמים כשעוצרים את הפגיעה כשהיא מתרחשת לידינו בלי לתת מענה משמעותי יותר, הפגיעה תתרחש כשאנחנו לא נמצאים שם לעצור אותה. לפני כן הצעת להציע חלופות לפוגע. אני חושבת שזו נקודה לשים עליה דגש.

בנוסף, אצל רוב המשפחות השגרה מתנהלת תחת עומס. אני יודעת שאצלך לא, אבל אם אני משליכה את הרעיון על סביבה שהיא פחות סטרילית, אז הרבה פעמים התגובה של ההורה תהיה כזו של איבוד שליטה (רגשי) בסיטואציה במקום להוביל אותה בצורה מאוזנת ושקולה.

מניחה שאפשר לתת מענה לחסרונות שהעליתי,

בכל מקרה אני מעדיפה לפתור דברים כאלו בדרך של "להקדים תרופה למכה"

ולא כהתייחסות בזמן אמת. (למעט הפעם הראשונה שהיא לא צפויה)

גם בגלל שההורה והילדים יותר בקשב ונכונות לקבל, וגם כי אפשר לתת מענה יותר לעומק.

(בדוגמה הזו, אם ילד אומר משהו כדי להרשים את החבר, סביר להניח שכל עוד החבר נמצא שם, הוא פחות יהיה בנכונות לשמוע ולקבל)

אם הורה מתייחס לילד רק כדי להפסיק פגיעה

שמן זה לא רע

לומר שמן כדי להעליב- זה רע

העצירה לא במקום ההסבר שיבוא אחריה אלא בנוסף

אכן יותר קשה לפתור בעיות כשיש עומס

בוודאי שאני מקדימה תרופה למכה

אבל

מסתבר שהרבה פעמים זה לא מספיק יעיל וצריך שוב הכוונה בזמן אמת

אולי לא הבנתי אותך נכון.

בכל אופן לגבי הנושא של התייחסות לילד, הרבה פעמים ילדים מנסים לקבל תשומת לב מההורים בזמנים פחות נוחים, כגון שההורה נח או משוחח בטלפון או עסוק במשהו (לבשל לשבת למשל) ככל שהילד קטן קשה לו לדחות סיפוקים אבל גם לילדים יותר גדולים זה יכול לקרות.

ולפעמים כשילד לא מסוגל להתאפק הוא "משתמש" בקלף שמקפיץ את ההורה כדי לקבל התייחסות מיידית, כמובן באופן לא מודע.

זה קורה בעיקר כשאין מענה משמעותי יותר, אלא רק כתגובה כל פעם לאירוע.

למשל אם ילד בן שנתיים מטפס על השולחן, וההתייחסות לאירוע תהיה רק בפעמים שהוא מטפס,

מה שיקרה זה שכשלא מוצא חן בעיניו שאמא לא מתייחסת אליו כאן ועכשיו הדרך שלו להסיט את תשומת הלב אליו, תהיה בדרך של לטפס על השולחן.

בגיל גדול זה פחות רלוונטי

ילדים פונים ישירות להורה ולא פוגעים במישהו כדי לקבל תשומת לב

בגיל 8-9 עדיין קשה לשלוט בזה.

ייתכן שילד יודע לבקש שהוא צריך את ההורה לפני שהוא עושה דברים לא הגיוניים,

אבל אם הוא מקבל סירוב פעם או פעמיים וקשה לו להתמודד, הוא עדיין יעשה את הדבר הלא הגיוני.

יכול להיות שהפתרון העדיף הוא להיות בקשב ולאמוד בדיוק רב יותר את יכולת האיפוק של הילד, אבל לא תמיד זה אפשרי.

וזה ממש נפוץ שילדים בגיל הזה עוד דורשים תשומת לב בדרך שלילית לדוגמה בכי, מכות או העלבת אח, ולא בצורה בוגרת והגיונית יותר.

פחות מכירה את הסיטואציות הללו

בכל מקרה

פחות משנה מה הסיבה

אלא דפוס ההתנהגות

ילד שבוחר לפגוע שוב ושוב יש לו קשיי מודעות הבנה ויישום בנושא

'תכונות מולדות'.

הוא ילד, וילדים נוטים לדבר בלי מחשבה, בטח כשהם רוצים להרשים את הסביבה.

כמובן, לא צריך לאפשר את זה, כדי שלא יתרגל לנהוג כך גם עכשיו וגם בעתיד, אבל גם לא צריך לתייג אותו כ"רע".

ואני מצטרפת גם למה שכתבה @אמאשוני שמרגישים שאת בעצמך נפגעת ממה שהאח הפוגע אמר,  ויכול להיות שכשתצליחי לעשות עבודה מול עצמך ולהבין שאין כאן פגיעה, גם הילד הפוגע וגם הילד הפגוע לא יעשו מזה עניין ולא ימשיכו בקו הזה...

אלא להיות מודעים לקושי של הפוגע להתנהל כראוי

להבין שהוא צריך הכוונה ולמידה

בן ה5 שלי במודעות ורגישות גבוהה לאחרים

הוא כמעט ולא צריך הכוונה בנושא

זה משהו מולד

לעומת ילד אחר שצריך הכוונה רבה

גם אצלו זה משהו מולד

אם מודעים להבדלים בין ילדים

זה עוזר להבין אותם ולכוון אותם יותר טוב

בין לתייג מישהו שאכן צריך להיות בזהירות ובמקצועיות

לבין

להיות מודעים לקשיים רק כדי לתת להם מענה

יש איזשהו פחד להביט לקשיים בעיניים ולהבין שהם שם ולא ילכו לשום מקום

ולהתייחס לנטייה של הילד כפי שהיא באה לידי ביטוי.

אם יש ילד שהוא פחות רגיש לסביבה, אפשר לעבוד על פיתוח רגישות. זה לא משנה אם זה מולד או לא, מה שחשוב זה המשפט בסוף:

"אם מודעים להבדלים בין הילדים, זה עוזר להבין אותם ולכוון אותם יותר טוב"

אני מסכימה שיש ילדים שיותר קשה להם להבין פגיעות של אחרים, מילדים אחרים ואפשר לעבוד על זה.

אבל למה לא לנצל את זה כבר לגמילה?

אם זה בא ממנה, הייתי מנסה עכשיו. אולי ילך בקלות.

היא עדיין מצליחה להוריד?

גם הבן שלי מוריד הרבה פעמים, אבל אם יש לו מכנסיים מספיק מסודרות עליו הוא לא עושה את זה... לפעמים אני בבוקר מגלה שהילד בלי טיטול 😲 יש לו גירודים על הישבן מבחוץ מסכן... אז הוא מוריד לעצמו..

היא בת שנתיים. הייתה לי מחשבה לנסות לגמול אותה (אף שמעולם לא ניסיתי בגיל הזה), אבל מרגיש לי שזה יהיה מסובך מדי (היא גם לא ממש מדברת).

תחתונים ומכנסיים היא מורידה. גופייה עם תיקתקים - היא לא פותחת את התיקתקים, אבל מצליחה להשחיל את החיתול מהצד.

עוד לא ניסינו האמת אוברול רגיל, כי יש לנו רק של חורף. בכל אופן - איך אפשר להלביש הפוך בלי שזה יחנוק אותה?

(ואולי באמת הטיטול מציק לה בגלל האטופיק שלה? לא חשבתי על זה...)

חולצה עם תיקתקים ולסגור אותם מעל המכנסיים?

הכוונה שהסקוצ'ים של הטיטול יהיו מאחורה. ואז היא לא מוצאת אותם ולא מצליחה לפתוח ולהוריד את הטיטול.

אצלנו זה עזר לתקופה (עד שהיא מצאה את הסקוצ'ים מאחורה🤦🏼‍♀️)

תכלס זה עוד שלב מתוק ומתיש (אומרת זו שמצאה ממש לפני כמה ימים קקי במיטה כי הגברת החליטה שוב להוריד את הטיטול😅) בדרך לעצמאות של הילד💪🏻

וטוב, לנו היה סיפור מגעיל יותר ממה שתיארת כאן🤭 לא אפרט אותו מפאת כבוד ההיריוניות המבוחלות שכאן, רק אומר שזה היה עם התאומים, ושהם אהבו לשחק מסירות בכדור באותה תקופה🙈🙈🙈

אבל כשאני מסתכלת על התאומים היום אני אומרת שיש תקווה גם לשובבה הנוכחית...

אלא כמו מכנס קצר.

בהנחה שהיא לא יודעת לפתוח תקתקים

ולא תצליח להשחיל מהצד כי זה מכנס..

אפשר לגמול ילדים שלא מדברים (גם ילדים מיוחדים)

צריך אורך רוח לפספוסים. הזמן משתנה מילד לילד אבל הם מבינים את הקטע לגמרי

מוזמנת לפרטי אם תרצי לשמוע את הניסיון שלי

ממה זכור לי הגמילות המאוחרות אצלך גם לא היו פיקניק, אז מקסימום תופתעי לטובה.

הייתה בגיל גדול (אחרי שלוש) כשעשינו הרבה הכנות מראש, וזו הייתה ילדה שדיברה מגיל צעיר והייתה בוגרת ומבינה. (יכול להיות שאיתה ספציפית היינו יכולים להתחיל קודם - אם היינו מבינים את הקטע של ההכנה מראש. היא פשוט הייתה - ועדיין - טיפוס רגיש וחששן)

מכיוון שהקטנה הנוכחית דומה לה במאפיינים מסוימים, אני כן חושבת שעדיף לי לחכות שתהיה בת הבנה.

אבל אולי אני טועה🤷‍♀️

בכל אופן אני צריכה לבדוק את המוכנות שלי לעניין...

לא אומר שהיא לא מבינה

(לא חושבת שבשלות קוגנטיבית היא תנאי לגמילה, אבל גם אם כן)

בכל אופן אני חושבת שממש כדאי.

כי זה מה שהיה בגמילה המוצלחת שלנו. ואני מעדיפה גמילה כמה שיותר חלקה, כי אחרת אני אשתגע...

אבל טוב, אולי בסוכות כן ננסה להושיב אותה מדי פעם בסיר... (אם יש לנו בכלל עדיין🤔)

גמילה בלי פספוסים לא היתה לנו, לא עם הילדה שגמלתי בגיל 1.7 ולא עם הבכור שגמלתי בגיל 3. וגם אצל השלושה שגמלתי סביב גיל שנתיים.

כולם פספסו כי גמילה זה תהליך,

אבל עם הילד שנגמל בגיל 3 הגמילה היתה הכי ממושכת, ובנוסף ככל שגיל הגמילה היה מוקדם יותר ככה היום יותר פספוסי פיפי ופחות קקי, ואם אפשר לבחור ביניהם אני בוחרת בזה.

ולגבייך

אם מתוך 8 גמילות מאוחרות היתה לך אחת קלילה, הסטטיסטיקה לא לטובתך...

אחר כך היו שלוש וחצי גמילות קשות (כלומר תאומים ועוד שניים בודדים, שאחת מהם דווקא רצתה להיגמל בעצמה בגיל שנתיים וחצי, ובכל זאת זה היה גרוע) ואז הגמילה המוצלחת ואז הגמילה הקשה של הילדונת על הרצף (שבעיקרון כרגע גמולה לגמרי, אבל עדיין קורה שגם היא מפספסת, וזו עוד סיבה מבחינתי לגמול את הקטנה מאוחר יותר).

ככל שגיל הגמילה היה מאוחר יותר-הגמילה היתה יותר קצרה.

מי שנגמלה בגיל הכי גדול אם אני זוכרת נכון פספסה פעמיים וזהו..

גמלתי ילד מעל גיל שלוש וזה לקח שבוע לגמילה מלאה.

כאחת שלא בנויה לשלוליות בקטע קיצוני,

אני בעד גמילה מאוחרת כשהילד בשל, מבין ומשתף פעולה. מהניסיון שלי התהליך ככה קצר משמעותית.

לפחות ממה שהיא כתבה פה היא אף פעם לא גמלה סביב גיל שנתיים אלא רק לקראת גיל שלוש. וזה לא ניבא גמילה קצרה (כלומר היו כאלה וכאלה)

בכל אופן נשמע לי יותר הגיוני לגמול מאשר לריב עם ילדה שמורידה טיטול.

בת שנתיים זה לגמרי בת הבנה

הקטנה שלי נגמלה לפני שנה כשהייתה בת שנתיים וזה היה חלק יותר מחלק

היא סוג של גמלה את עצמה

אמנם דברה וממש בוגרת לגילה ועדיין...

ויש הבדל בין ילדים בגיל שנתיים...

ברור לי שהיא מבינה הרבה, אבל לא תמיד אפשר לגמול ככה...

כזה שסגור מהצדדים. ועל זה גופיית תיקתק

גמלתי פעמיים בגיל שנתיים. בנות. היה מעולה.

הראשונה שנגמלה בגיל שנתיים זה היה בטעות.. אחותה שהיתה בת 3 וחצי נתנה לה את התחתונים שלה בתור משחק. אחרי 2 פספוסים הילדה נגמלה יום ולילה. לא עשינו שום הכנה לפני.

אם היא כל כך סובלת מהטיטול אין סיבה לענות אותה. זה שהיא לא מדברת לא אומר שאין לה רצונות, רגשות או הבנה.

הוא עושה את זה בתור משחק...

זה נראה יותר כמו משחק, אבל אי אפשר לדעת כי היא לא מדברת

(וברור לי שיש לה רצונות ורגשות! ואני עובדת קשה כדי לפענח אותם... אבל בדרך כלל שהיא רוצה משהו - היא לא מרפה ממני עד שאתן לה את מבוקשה. פה זה פחות נראה ככה. כשמדביקים לה סלוטייפ היא לא בוכה אלא צוחקת כמו במשחק...)

להריון וכאלה להנקה

לחשבון הבנק של היצרן.

אין להם שום השפעה על היכולת לצום, על תחושת הרעב, הצמא, החולשה, פשוט שום כלום.

אולי פסיכולוגית, אין לדעת חח

אבל נגיד בי-פולן ממש לא עזר לי...

אפילו על האריזה עצמה, לא כתוב שהכדור עוזר לצום. כי אם הם יכתבו את זה, הם יצטרכו להוכיח שזה עובד בעזרת מחקרים מבוקרים, והם יודעים שאין סיכוי

אחרים

מגדלי הענבים

אבטיחים

ועוד שלל עצות על מאכלים

אני מאמינה שיש בכדורים האלו ריכוז גבוה של חומרים שיכולים להקל על ההרגשה למרות הצום

זה לא מעביר צמה או רעב

אבל יש מצב שפחות כואב הראש בגלל זה או פחות מרגישים חולשה

יש בכדור הזה בריכוז גבוה, ברמה שיכולה להקל על ההרגשה בצום? חומר שמפחית כאב ראש שנגרם ממחסור בנוזלים, חומר שמפחית חולשה הנגרמת ממחסור באנרגיה (קלוריות) ובנוזלים?

אני שואל באופן ספציפי, איזה חומר בכדור הזה יכול להקל על ההרגשה בצום? חומר שמפחית כאב ראש שנגרם ממחסור בנוזלים, חומר שמפחית חולשה הנגרמת ממחסור באנרגיה (קלוריות) ובנוזלים?

בחפיסה של כדורי אקמול, כתוב במפורש שהכדורים מיועדים לטיפול בחום ובכאבים.

בחפיסה של זילרג'י, כתוב במפורש שהכדורים מיועדים לטיפול באלרגיה.

בחפיסה של גלולות, כתוב במפורש שהכדורים מונעים הריון.

למה בכדורים האלה לא כתוב מה הם עושים?

למה היצרן מפחד?

האם ראית פעם כתוב על ויטמין b12 שהוא משפר את הזיכרון?

או על מגנזיום שהוא משחרר מרגיע ומונע התכווצויות שרירים?

על חומצה פולית שמונע מומים בעוברים

ועוד כהנה וכהנה..

הדוגמה עם הוויטמינים דווקא מוכיחה את הנקודה:

אנחנו יודעים בדיוק מה B12 או מגנזיום עושים בגוף, ויודעים שאם לאדם יש מחסור מוכח בבדיקות דם, השלמת החסר תפתור את התסמינים. לכן מדובר בתוספים שפעמים רבות נרשמים על ידי רופאים.

ולמרות זאת, החוק אוסר על חברות התוספים לכתוב על האריזה "משפר זיכרון" או "מונע התכווצויות", בדיוק כדי שלא ימכרו אשליות למי שאין לו חסר כזה.

בדיוק כמו שברור לכולם כמה ויטמין C חיוני לתפקוד שלנו, אבל לקיחת ויטמין C כאשר אין ממנו מחסור - פשוט תגרום להוצאת החומר העודף בשתן, ולא תשפר את הבריאות.

בכדורי הצום המצב אפילו יותר קיצוני: שם אין אפילו "מנגנון מוכח" או בדיקת דם שמראה שחסר לך "תמצית צמחים בצום". החסר האמיתי בצום הוא מים וקלוריות, ואת זה אף כדור צמחים לא יכול למלא.

בקיצור: אם על ויטמין שהיעילות שלו מוכחת אסור לכתוב דברים כדי לא למכור אשליות, קל וחומר בן בנו של קל וחומר שאסור לכתוב במקרה של כדורי צום שבהם אין שום מנגנון ידוע שיכול לסייע לצום

עוזר ואין לך זכות להגיד שכזה נחרצות שזה כלום.

עובדה שיש אנשים שמספרים שזה כן

עוזר

ושיהיה לבריאות.. מה אכפת לך שאנשים לוקחים את זה ומוכרים להם אשליה

לא שמעתי שזה פוגע במישהו (חוץ מ20 שח שעולה חפיסה)

א. חובת ההוכחה היא על מי שמוכר כדור, הוא זה שצריך להוכיח שהכדור יעיל, לא אני (או כל אדם אחר) צריך להוכיח שהוא לא יעיל. ככה זה עובד בכל תחום.

אם תרצי לבנות בית חדש, והמהנדס יגיד לך שהוא רוצה לבנות אותו בעזרת חישובים וחומרים שהוא פיתח בעצמו ושמעולם לא נוסו ולא נחקרו, את תגידי לו שאת סומכת עליו כל עוד לא הוכח אחרת? או שתבקשי ממנו שיבנה לך את הבית בעזרת שיטות שכבר הוכחו כיעילות נגד נזקי מים, שמש, רעידות אדמה, רוחות וכו'?

ב. אני לא אוהב רמאים. וכואב לי כאשר אנשים נופלים בפח ומשלמים כסף לרמאים שמכרו להם אשליות.

אני בעצמי נפלתי קורבן לרמאים, ומאז השקעתי מעל עשור בלהבין איך הדברים עובדים, איך מחקרים עובדים, למה הם חשובים, למה לא ניתן לעגל בהם פינות, ולמה מי שמוותר על כל זה ופשוט מוכר מוצר בלי לכתוב על האריזה מה הוא בעצם מציע לי - הוא רמאי.

אין פה רמאות

הוא לא מוכיח שזה עוזר, וגם לא מבטיח

ולא מסתיר את החומרים שיש בתוך הכדור

לא מצאתי פה רמאות..

זה שאנשים לוקחים את זה בכל זאת נובע מכל מיני סיבות

א. כי זה עזר לאנשים אחרים שדיווחו שהיה שינוי (גם אם בגלל אפקט הפלצבו מבלי שידעו)

ב. אנשים שקשה להם מאוד בצום עושה להם טוב לנסות דברים חדשים.

אבל זה לא בגלל שהוא מבטיח שעוזר כך ששוב אני כותבת, אין פה רמאות.

רמאות זה היה למכור כדור "עם כל מיני מרכיבים" שבעצם אין בו כלום והוא רק פלצבו...

הרמאות היא למכור כדור שלא עושה כלום,

לתת לו שם שאמור לרמוז לאנשים שהכדור ייקל על הצום,

אבל לא לכתוב זאת במפורש כדי לא להיות חשוף לתביעות - שהרי אין אף מחקר לפיו הכדור הזה עושה משהו.

נ.ב.

כתבת במפורש - רמאות זה היה למכור כדור "עם כל מיני מרכיבים" שבעצם אין בו כלום והוא רק פלצבו...

אבל זה בדיוק המצב, אין שם שום חומר פעיל בכמות שיכולה לעשות משהו. זה בדיוק, אבל בדיוק, רק פלצבו.

וכשאת כותבת מי קהל היעד - אנשים שקשה להם מאוד בצום עושה להם טוב לנסות דברים חדשים - את גם כותבת כמה הרמאים האלה צינים.

פונים למי שסובל בצום, פונים למי שהילד שלו לא גובה, פונים למי שיש לו אבנים בכליות - תמיד פונים למי שיש לו בעיה שאין לה פתרון קל. תמיד מציעים עזרה תמורת תשלום. העזרה אף פעם לא עוזרת. אבל התשלום עובר כרגיל...

לי למשל מאוד עוזר לכאב ראש של צום להריח שמן לבנדר

אז אולי גם קצת לונדר בכדור יכול למנוע?

אני לא נכנסת למה יש בתוך הכדורים האלו כי אני לא מכירה אותם אבל לא מופרך שזה עוזר.

ושוב ההקלה היא לא בהרגשה של הצום הרעב והצמה מורגשים מאוד ההבדל זה איך הגוף מצליח לעמוד בזה

עם פיצוצי ראש, רעידות וחולשה

או יחסית בטוב?

בתור אישה, שצמה במגוון מצבים שונים

אז בהחלט אפשר להבין שלא כל צום דומה למישנהו

כי המצב של הגוף אחרת והתגובה שלו לחוסר אוכל ושתיה מגיב אחרת

כך שזה לא נכון להגיד שההרגשות של צום היא עובדה מוגמרת,

לפעמים כן

ובהחלט יש מצב שחומרים מסויימים יכולים להשפיע על ההרגשה בצום

מהם הצמחים והמינרליים, שלקיחת כמה מ''ג מהם יכולה לסייע לצום?

ואם זה נכון, למה החברה שמפיצה את הכדור לא כותבת זאת על האריזה? למה הם מפחדים?

אני לוקחת כבר כמה שנים ומקל עליי

אחד החומרים הוא ג'ימנמה, תוסף תזונה שמיוחסת לו סגולה של דיכוי תאבון ואיזון סוכר בדם

יש עוד כמה רכיבים שלא חקרתי כי אמרתי פשוט שאנסה ואראה אם עוזר וזה אחלה (גם אם בתור פלצבו)

מאמינה שאם תסתכל על האריזה תוכל לראות שהחומרים כתובים

ומתחברת ומה שכתבה @בארץ אהבתי. לא כל דבר צריך הוכחות מוחצות

לפעמים מספיק שיש אפקט פלצבו וזהו

ג'ימנמה לא נקשר ל''איזון סוכר'', אלא להורדת סוכר והגברת הפרשת אינסולין (שמפחית את הסוכר בדם), וזה בדיוק ההפך ממה שאנחנו רוצים בצום.

כלומר לא רק שיש לך מעט סוכר בדם בגלל הצום, אלא את לוקחת תוסף שמתיימר להוריד אותו עוד יותר.

כשאת לא אוכלת כמה שעות, הגוף שלך עושה ככל יכולתו להפחית את הפרשת האינסולין, לא להוסיף חלילה, כדי לשמור על רמות סוכר נורמליות גם בזמן שאת לא מכניסה סוכר חדש מבחוץ.

מה שכן,

הכמות שיש בכדור הזה (אם בכלל יש) היא כ''כ מזערית, שאין כאן באמת סכנה כי ההשפעה של החומר הזה רק מתחילה בכמויות הרבה הרבה יותר גדולות, וכאשר הוא נצרך במשך שבועות ואף חודשים ברציפות.

אז מה יש לנו כאן?

אם החומר באמת משפיע - הרי שזו השפעה בדיוק הפוכה ממה שנרצה לעשות לפני צום.

ואם הוא לא משפיע (והוא לא, כאמור הכמות קטנה מדי) אז ממילא מה זה משנה מה הוא עושה.

בקיצור,

זאת רק הוכחה כמה הכדור הזה הוא רמאות...

אם היו לוקחים תוך כדי, יש בדבריך

אבל זה לא המקרה

לדעתי זה נועד להקל לפני ומעט אחרי כשרוב האנשים אוכלים יותר מיום רגיל

בסוף מחר כולנו נרגיש את הצום הרי

אבל לא הבנתי איך זה עונה למה שכתבתי...

גם לפני הצום, את לא רוצה הפרשת אינסולין מוגברת לקראת צום. הפרשת אינסולין מוגברת ''תחסל'' את הסוכר שיש לך בדם, ותוביל לרעב מוגבר בשלב הרבה יותר מוקדם.

כאמור הכדור לא באמת גורם לזה, כי הוא לא גורם לכלום בכמויות שיש בו. אבל אם החומר כן היה משפיע, ההשפעה שלו הייתה הפוכה וממש לא עוזרת לצום...

היא שהסבל שלנו בצום נובע משני גורמים:

א. באופן אובייקטיבי, הגוף שלנו חייב נוזלים וחייב קלוריות בשביל לתפקד. אם אין נוזלים ואין קלוריות, הגוף משנה את דרכי עבודתו כדי לחסוך כמה שניתן (הגוף לא ''יודע'' שבעוד X שעות הצום יסתיים, ולכן מבחינתו יש כאן מצב חירום הדורש התייעלות מיידית).

הדם נהיה סמיך ולכן כואב הראש, אין אנרגיה זמינה בדם ולכן הגוף מאט תהליכים מה שגורם לחולשה ועייפות וכו'.

ב. באופן סובייקטיבי, עצם הידיעה שאני בצום ואסור לי לאכול ולשתות, עלולה לגרום לי להרגיש עייפות וצמא וכאב ראש עוד לפני שהמצב האובייקטיבי יגרום לזה.

כלומר עוד לפני שהגוף באמת ייכנס למצוקה אובייקטיבית (אצל אנשים בריאים שנמצאים במזגן, הגוף בדרך כלל לא נכנס למצוקה ב-25 שעות של צום), אני עלול להרגיש חולשה וכו' רק בגלל הידיעה שאני בצום.

הכדורים האלה בשום פנים ואופן לא יכולים להילחם בסיבות האובייקטיביות מסעיף א'. אין בהם נוזלים, קלוריות, אלקטרוליטים, אין בהם שום דבר שחסר לגוף בצום. וגם אם היה, זה בכמות זערורית וחסרת משמעות.

לכן הם יכולים לעזור רק לסעיף ב', הפסיכולוגי: מצד אחד אני יודע שאני צם, מצד שני אני יודע שלקחתי כדור שאמור לעזור, וזה יכול לעכב את התופעות הפסיכולוגיות שמגיעות עוד לפני המצוקה האובייקטיבית.

צום לא פשוט

אבל אם גם אתה מודה שעיקר הקושי בצום הוא פסיכולוגי, יותר מהמצוקה הפיזית בגלל הצום, אז בעצם המענה הכי טוב שאפשר לתת זה דווקא מענה של 'פלצבו'.

ומה שאתה עושה פה זה בעצם לקלקל לכל מי שיש דברים שעזרו לה (אם היא תבחר להאמין לך...).

היה עדיף אם היית מציע משהו אחר זול יותר שכל אחת יכולה להשיג בקלות, ומשכנע אותנו שזה עושה את אותו אפקט כמו כל קלי הצום היקרים...😏

(וברצינות - אולי דווקא פה זה הבעיה ברפואה. כי העיקר הקושי הוא פסיכולוגי, אז דווקא מענה של 'פלצבו' יכול לעזור לאחוז גבוה מהאנשים. אבל ברפואה לא יכולים 'לשקר' ולהגיד לנו שדברים יעזרו לנו, אם הם לא מוכחים במחקרים, ואז יש אחרים ש'מנצלים' את החסר מוכרים דברים שבאמת עוזרים להרבה אנשים, אולי לא מבחינה מדעית, אבל מציאותית זה כנראה באמת עוזר...).

[ואם רגע כן להתייחס לעובדות - אני כן שמעתי מכלי ראשון על נשים שראו הבדל מהותי בכמות החלב שהיתה להם בצום, בין פעמים שלא לקחו בי-פולן, לבין פעמים שכן לקחו. לא יודעת אם זה רק פסיכולוגי או משהו ששווה לחקור גם באופן מדעי. באופן אישי לי מספיק לשתות הרבה לפני הצום אז לא ניסיתי בעצמי בכל מקרה].

בכל מקרה, לא מתכוונת להמשיך את הדיון פה לפני הצום, בלנ"ד.

שיהיה גמר חתימה טובה לכל מי שפה, ולכל עמ"י!

אבל יש דרך זולה ויעילה יותר להיאבק בסבל הפסיכולוגי של הצום:

לבטוח בידע ובביטחון בגוף שלנו!

כמו שכתבתי בתגובה שאליה הגבת, אדם בריא שנמצא במזגן יכול להתמודד בקלות עם 25 שעות ללא מזון. יש לנו מאגרי גליקוגן ושומן שמספקים אנרגיה רציפה, והגוף יודע להאט קצב ולהשתמש במאגרים האלה במקום בסוכר זמין שמגיע מהאוכל.

גם אם נמצאים בדיאטה או עושים ריצה ארוכה, הגוף משתמש במאגרים האלה אחרי שהוא ממצה את המאגרים שיש בזרם הדם.

בנוסף, צריך לדעת שרעב הוא גל, לא קו ישר.

לפעמים אנשים רעבים בשעה 9 בבוקר, ואז נכנסים לסטרס מעצם המחשבה שעכשיו יש להם עוד 17 שעות להעביר עם תחושת רעב.

אבל האמת היא שתחושת הרעב מגיעה בגלים (עקב שחרור הורמון הרעב בשעות שאנחנו רגילים לאכול) וחולפת מעצמה אחרי כמה דקות או שעה בערך, אפילו אם לא אוכלים פירור.

הסטרס מהרעב בבוקר יכול לגרום לזה שבכל היום נרגיש רעב (כמו ''אל תחשוב על פיל ורוד'').

ברגע שמבינים את זה, תחושת הרעב בבטן כבר לא נתפסת כ"מצב חירום מסוכן", הסטרס יורד, ותחושת הרעב נרגעת מעצמה.

בקיצור לא צריך לשלם כסף על כדורי דמה של רמאים בשביל רוגע פסיכולוגי. מספיק לדעת שהגוף שלנו חזק, מתוכנן לזה, ויעבור 25 שעות במזגן בצורה בטוחה ושלמה.

נ.ב.

אני לא סתם חוזר ומדגיש ''במזגן''. אם מישהו ינסה להיות 25 שעות ב-40 מעלות, או חלילה לעשות פעילות גופנית כשהוא לא מכניס נוזלים, זה כבר באמת מצב מסוכן. לכן אני מדגיש שהצום לא באמת מסוכן לנו ולא באמת מכניס את הגוף לסטרס, רק אם נשארים במקום קריר ולא מאמצים אותו.

פסיכולוגית מן הסתם

עדיין עובד כבר שנים

הייתי מחכה שהרווח הכי ארוך יהיה 5 דקות למשך שעה. אלא אם הלידה הראשונה הייתה מהירה.

אצלי בלידה השלישית, היה יום שלם של צירים לא סדירים. אחר כך היו לי שעה וחצי של צירים סדירים כל 5 דקות, ואז חזר להיות לא סדיר.

במצב הזה הגעתי לפתיחה 5 והתפתחה לידה.

אם את קרובה הייתי מחכה ל5 דק' בין הצירים

לק"י

בהריון האחרון קרה לי כמה פעמים שהיו לי צירים כמה שעות, ואז הם נעלמו לגמרי.

וצירים צפופים.

נסענו ואני בחדר לידה ב''ה

בשורות טובות בע''ה וגמר חתימה טובה לכולם❣️

ובידיים מלאות

בבריאות ובשמחה

גמר חתימה טובה

איזו מתנה מתוקה לשנה חדשה

מתרגשת איתך ומתפללת

בשכיבה במיטה לדחוף את העקב לכיוון "למטה" ואת האצבעות "למעלה".

(למעלה/למטה יחסית לגוף שלך)

והיום לא

אולי עבר בגלל פעילות גופנית קבועה

או בגלל הרפיה נפשית

לא לקחתי מגנזיום אבל צורכת בננות באופן קבוע

אולי זה יותר איכותי

זה יכול להיות מעט מדי

במיוחד כשיש בעיות גופניות

הכי קל זה להוסיף הליכות

כי זה פשוט לקום ולצאת מהבית

בלי הרבה טרחה

וגם לשים לב למצב הרגשי

זה בדרכ מגיע ביחד

גוף ונפש

אבל נשמע באמת שהיא הבעייתית כאן...

הייתי מנסה לענות תגובה מתנצלת ואסרטיבית, בסגנון "אני מתנצלת שנפגעת, זו לא הייתה כוונתי, מאחלת לך המון הצלחה וברכה"

בלי להשאיר פתח להמשיך...

בן אדם בוגר תיקני לא שולח "אני עדין שונא אותך"

אני בכלל לא עונה לכל אדם שפונה אלי, גם ברחוב ולא רואה בזה שום בעיה.

לק"י

או שתלטנית.

ואם לא הכרתן במציאות בכלל, אז מוזר מצידה לנסות לכפות עלייך להפגש.

מסכימה עם מי שאומרת להתעלם.

ואני הייתי משתפת בסיפור מישהו קרוב שיתמוך בי ויחזק אותי.

בנוסף, הייתי חוסמת את המספר שלה בפלאפון שלי.

שתהיה שנה טובה וגמר חתימה טובה!!

הייתי כותבת לה ככה - מתנצלת דנפגעת, לא התכוונתי

גמר חתימה טובה וצום קל

וחוסמת!!!

נשמעת סחטנית רגשית. שחררי אותה לדעתי

אם את רוצה תשלחי הודעה תמציתית כמו שהציעו כאן, משהו בסגנון מתנצלת אם נפגעת, שתהיה שנה טובה, וחוסמת את המספר שלה. או שתתעלמי ותחסמי.

אני ממש לא רגילה לדברים כאלה

אני כן אדגיש שהיינו נפגשות עם הילדים בגינה וכזה עד שראיתי שהיא מאוד רוצה שניפגש לבד ואז כבר התחלתי להתחמק לגמרי.

ושכחתי מזה לגמרי ופתאום ההודעה.

אני חושבת שאכתוב לה הודעה קצרה כמו שהצעתם ואם היא תענה אתעלם…

גמר חתימה וטובה לכולן❤️

לק"י

פירטת לרב את כל הפרטים שצריך- האם יש בחילות/ חולשה וכו' כאשר את לא אוכלת/ שותה, המוגלובין/ ברזל נמוכים וכו'?

אני שנה שעברה הייתי שלושה שבועות לפני התל"מ וצמתי ב"ה עם הנחיה מתי לשבור את הצום. וב"ה לא היה צריך.

תתכונני טוב, מיץ ענבים טוב לשתות לפני הצום, תנוחי במזגן, אל תתרוצצי, תכיני מראש דברים לילדים אם יש/ שבעלך יטפל בהם בצום.

שממחקר מקיף על לידות ביום כיפור, לא מצאו לידות מוקדמות בגלל הצום בהריונות תקינים. אז זה מעודד.

אפשר לשאול רב מתי בדיוק לשבור, או לשבור כשמסוחררים או מתחילים צירים

בצום אחד (בהנקה) שניסיתי למשוך- התעלפתי.

למזלי הצלחתי בכוחות אחרונים להכניס את השובבון למיטת תינוק ומאז אני לא זוכרת כלום עד שבעלי חזר ומצא אותו צורח ואדום מבכי ואותי "ישנה"

וכמה שנים אח"כ בהריון, ניסיתי גם למשוך ובסוף הרגשתי כ"כ כ"כ רע ששתיתי את השיעור הכי קצר שמותר (אם אני לא טועה כל 3 דקות)

לקח לי שעה וחצי של כל 3 דקות עד יכולתי לרווח ל5 ואז ל9 כפי שמומלץ.

וכל זאת למרות שהרב הזהיר ואמר שעדיף לשתות שיעורין כל 9 דקות ולנסות להימנע מהסיטואציה של 3 דקות.

אז אני יודעת שאני רק מוסיפה לחץ ואין לי מדד מדויק לתת כדי להרגיע,

ובכל זאת נראה לי חשוב להבין את המחיר כשלא תופסים בזמן וסובלים ולא שותים.

אם עד היום לא יצא לך לשתות לשיעורין, אז קחי בחשבון שכשהגוף בצום וחלש מאוד, לוקח המון המון שיעורימים ועם ההפסקות זה יוצא זמן ממושך כדי להתאושש.

כלומר זה כן סוג של המשך של הצום מבחינת ההזנה, חשוב להבין את זה, זה לא שאת שותה שתי כוסות מים כמו כשפותחים את הצום.

כלומר אם את מתלבטת עשר דקות לפני סוף צום זה סיטואציה שונה מאשר 5 שעות לפני סוף הצום כשאת צריכה לקחת בחשבון גם איך לנהל את ה5 שעות הבאות..

הבת הגדולה שלי תהיה אתי בעז"ה ותעזור לשמור על השובבון

ואת צודקת עם לא להחמיר

פעם החמרתי עם עצמי בהיריון והנקה ביחד ואחכ הרגשתי זוועה

ועבר חלק.

כמובן עם הרבה מנוחה, אבל לא זכור לי כקשה במיוחד.

וממה שידוע לי רוב הנשים עם הריון תקין אין בעיה שיצומו.

לשבור אם את מרגישה צירים או עם את בחולשה קיצונית

וקיבלתי אותה הנחיה כמו שלך, בפועל צמתי רגיל ולא היו צירים בכלל כל הצום (כשלפני זה היו לי מלא צירים כבר חודש, וגם אחרי זה היו מלא צירים עד סוף תשיעי) בעצם אולי לקראת נעילה היה איזה ציר אחד.

בסוף ילדתי בחודש כסלו בשבוע 39.

רוצה לומר שבעזרת ה' אפשר לצום ושיהיה בסדר. אם את בדרך כלל צמה בקלות וגם בדרך כלל אין לך צירים מוקדמים אז הגיוני שהכל יהיה בסדר, תהיי בקשב לגוף ואם מתחילים צירים אז תשתי שיעורים.

בין חודש שישי לחודש שמיני.

אם בדרך כלל את צמה בסדר, ואין לך צירים מוקדמים, אז אין בעיה להתחיל לצום רגיל.

כמובן לשים לב ואם מגיעים לשלב שצריך להתחיל לשתות.

לא יודעת איך לזהות מתי צריך. כדאי לקבל הנחיות כמה שיותר מדוייקות.

זוכרת שהייתי במרפאה שהיא מקבלת בשביל משהו אחר ומזכירה אמרה שתור אצלה עולה 1000 ומשהו ש"ח

כדאי לבדוק מול הקופה במידה ויש ביטוח משלים

(לא מכירה את הרופא או את הנושא)

צריך להתקשר 1 לחודש על פתיחת המוקד

לגבי מה הכמות אני לא זוכרת להגיד, בזמנו הרב שלנו הנחה אותי. אני כן זוכרת שהשתייה היה רק מים ולגבי אוכל אכלתי לשיעורין עוגיות מלוחות (משהוא שלא יעשה לי בחילה)

הריון עם המטומה שהרב אמר לאכול ולשתות שיעורים.

היה לי כוסיות לשתיה בגודל של פחות משיעור וקופסא קטנה למדוד כמות של אוכל.

שתיתי מים, תה ומיץ ענבים.

אכלתי- ענבים, קרקרים, גבינה, בייגלה, מעדן, כל פעם מדדתי כמה נכנס בקופסא ואת זה אכלתי. יש גם שעון חול עם הזמן שצריך לחכות בין אכילה לאכילה אז כל פעם שאכלתי מנה מדודה או שתיתי הפכתי את השעון.

בהצלחה רבה ושיעבור בקלות❤️

לי ידוע שזה מוקצה. שווה לבדוק..

שבסוף בפועל פשוט חיכיתי עשר דקות, עבר כבר זמן מאז...

קיבלנו ערכה ממתנת חיים ליום כיפור עם שעון חול של 9 דק' אז כנראה שזה מותר.

גם ראיתי לא מזמן איזה דיון שהסביר למה אין בעיה בשעון חול במשחק

יכול להיות שיש לארגונים כמו עזר מציון או יד שרה.

שיעורין ומדדתי עם מזרק ושפכתי לכוס חדפ וסימנתי עליה עם טוש ארטליין. הכנתי כמה כוסות חדפ שקופות כאלה לפני כיפור לשימוש

אכילה לא יצא לי

בהרבה מקומות

שווה לברר

הוא מסביר בסוף בדיוק איך למדוד את השיעורים

*הלכות יום כיפור לנשים* /הרב טל מרום - סוגה בשושנים

כידוע יום הכיפורים הוא יום צום מדאורייתא, החמור ביותר מבין כל הצומות ואיסור אכילה ושתיה בו כרוך בכרת.

נחלק את הפסיקה למספר מצבים נפוצים:

*יולדת -*

1. *בתוך* 72 שעות מרגע הלידה - ברור שאין חיוב לצום. אוכלת ושותה כרגיל

2. *לאחר* 72 שעות עד שבוע לאחר הלידה - אם אומרת שצריכה לאכול, מאכילים אותה. ואם אינה צריכה - צמה כרגיל.

3. לאחר שבוע ימים מהלידה - נחשבת כאדם רגיל וצמה כרגיל.

*מניקה -*

להתכונן לצום כראוי בימים שלפני - לאכול ולשתות היטב.

להתחיל את הצום וגם בצום עצמו - להיות במקום ממוזג, לנוח, לוותר על התפילות (ובמידת הצורך אם הבעל צריך לעזור, יוותר על התפילות - חלקן או כולן - כדי להישאר לעזור לאשתו)

במידה ורואה שיש חולשה משמעותית שלא עוברת, מעבר לצום רגיל (סחרחורת שלא חולפת גם אחרי מנוחה, חשש לעילפון או בחילות והקאות שלא מפסיקות) אפשר לשתות לשיעורין.

*הסבר על שיעורין בהמשך הדברים*

מי שיכולה להניק לסירוגין או לשלב מזון נוסף לתינוק (חלב שאוב או מוצקים) - כמובן שהדבר עדיף.

במידה ויש התמעטות בחלב והתינוק לא רגוע - לשתות לשיעורין.

מי שיודעת על עצמה מצומות קודמים שיש פגיעה לאחר הצום בכמות החלב באופן משמעותי ובלתי הפיך עד כדי הפסקת החלב לגמרי - לשתות לשיעורין.

*מעוברת -*

הדברים אמורים בהריון תקין ורגיל, במידה ויש חוות דעת של רופא לגבי הצום, יש להיוועץ ברב.

מעוברות חייבות בצום ולכן עליהן להתכונן היטב לפני הצום (לאכול ולשתות היטב) לנוח במהלך הצום, במקום ממוזג, לוותר על התפילות (להיעזר בבעל במידה ויש צורך).

להתחיל את הצום ובמידה ויש בחילות, הקאות משמעותיות ו/או מתפתחים צירים (אפילו קטנים) יכולה לשתות לשיעורין. מעוברת בחודשי הריון מתקדמים שלא מרגישה תנועות עובר תנסה לשכב על הצד במשך 10-15 דקות ואם לא מרגישה תנועות יכולה לשתות שתיה מתוקה פחות מכשיעור בכדי להרגיש את תנועות העובר.

אדם קרוב אצל עצמו, לב יודע מרת נפשו וברגע שאישה מרגישה שהמצב מתדרדר ואי אפשר להחזירו לאחור - לא להחמיר ולשתות לשיעורין מיד.

*אכילה לשיעורים* – *ברוב המקרים ניתן להסתפק בשתייה מזינה לשיעורים, ואין צורך באכילה. במקרים כאלו האכילה אסורה מכיון אשכילה ושתייה הם שני איסורים נפרדים ביום כיפור*, וגם כשהותר אחד מהם, לא הותר השני.

אם הרופא אומר שלא מספיק רק לשתות, ויש צורך גם באכילה, והרב פסק כך למעשה – יש למדוד ולהכין קודם הצום מאכלים בכמות של פחות מכשיעור. השיעור של אכילה ביום כיפור נקרא 'ככותבת הגסה', ובניגוד לשיעור של שתייה, הוא שיעור קבוע שאינו תלוי באדם עצמו.

באופן מעשי, שיעור זה הוא מעט פחות מ-30 סמ"ק (הכוונה שניתן להכניס את המאכל לתוך קופסה בנפח כזה), ואם שיעור זה אינו מספיק, ניתן להגדילו למעט פחות מ-33 סמ"ק. אם גם שיעור זה אינו מספיק, ניתן להגדיל עד למעט פחות מ-40 סמ"ק, אך לא מעבר לכך.

מאכל זה יש לאכול ברווחי הזמן המפורטים לעיל לעניין שתייה.

*אכילה ושתייה אינן מצטרפות*, ולכן מותר לאכול מעט פחות מכשיעור ומייד לשתות מעט פחות מכשיעור ולהפך. *העיקר הוא להפריד בין אכילה לאכילה ובין שתייה לשתייה*.

*טבילה ביום כיפור -*

המקוואות סגורים בליל כיפור מכיוון שתשמיש המיטה נאסר. מי שצריכה לטבול בליל כיפור דוחה את הטבילה למוצאי הצום. את רוב ההכנות אפשר לעשות לפני כניסת הצום בערב יוהכ"פ ובסיום הצום לחפוף, לרחוץ את הגוף היטב, לנקות את הפה ובין השיניים ולעיין שאין חציצות.

*הפרדת מיטות ומגע -*

יום כיפור אסור בתשמיש מיטה. בליל כיפור צריך להפריד מטות ולנהוג כדין הרחקות של נידה, לגבי הרחקות ביום, יש מקום להקל במגע שאינו של חיבה ובהושטה מיד ליד.

*נטילת גלולות ביום כיפור -*

אם אפשר ליטול את הגלולה לפני ואחרי הצום - עדיף.

במידה ואין אפשרות - ליטול אותה בלי מים

ומי שלא יכולה - ליטול עם שתיה מאוד מרה (2 שקיות תה קמומיל במים ולהשרות עד שהמים יספגו היטב) ופחות מכשיעור. אין צורך לברך לפני או אחרי.

חולה שאוכל או שותה ביום כיפור - אין צורך לעשות קידוש.

*איך מחשבים שיעורין?*

ממלאים לפני הצום את כל חלל הפה במים (שתי לחיים מלאות). פולטים את המים לכוס, מחלקים את הכמות לשתי כוסות (חצי-חצי). חצי מהכמות היא מלוא לוגמיו אותה אסור לשתות ביום כיפור ולכן אישה שותה *פחות* מחצי הכמות. כדאי לסמן על הכוס את קו גובה המים והכוס הזו תלווה אותה במהלך הצום.

בין שתיה לשתיה הפרש של 9 דקות.

בשעת הצורך אפשר לרדת מ9 ל-7 ול-5 ואפילו ל2 דקות.

עדיף לשתות מיץ ענבים כי יש בו סוכרים שיכולים לחזק את הגוף ולתת אנרגיה הרבה יותר משתיית מים. דוגמאות נוספות למשקאות מזינים: מיצי פירות טבעיים, יוגורט נוזלי, מרק מזין נוזלי, שהוכן לפני הצום.

כל שתיה כזו היא היתר בפני עצמו כך שאם האישה התאוששה, מפסיקה לשתות לשיעורין ובמידת הצורך - תחזור שוב לשתות לשיעורין.

להגדיל עד למעט פחות מ-40 סמ"ק, אך לא מעבר לכך.

מאכל זה יש לאכול ברווחי הזמן המפורטים לעיל לעניין שתייה.

*אכילה ושתייה אינן מצטרפות*, ולכן מותר לאכול מעט פחות מכשיעור ומייד לשתות מעט פחות מכשיעור ולהפך. *העיקר הוא להפריד בין אכילה לאכילה ובין שתייה לשתייה*.

לשאלות נוספות והצטרפות לקבוצת סוגה בשושנים - שות הלכתי בטהרת המשפחה

נתנאל ובת-חן ווייל

לגבי הזמן בין לבין. וגם לגבי זה שניתן כל שתיה ולא כל שתיה צריכה היתר בפני עצמה.

לכן נראה לי עדיף שכל אחת תשאל אצלה...

מותר לשתות כל משקה נוזלי כולל יוגורט שוקו וכו

אכילה נמדד לפי נפח לכן תכיני לך מראש מזון כמה שיותר דחוס כמו שקדים תמרים וכו.

פעם ראיתי טבלה ממש כמה שקדים זה שיעור כמה פתיבר אבל אני לא יודעת איפה למצוא

אני קיבלתי היתר בזמנו רק לשתיה בשיעורים, אז לא יודעת לגבי אוכל

אבל בשביל השתיה חילקו מטעם הקופת חולים כמו שלוקים של מים, שכל שלוק זה השיעור שמותר

ועקבתי בשעון וכל 9 דק' שתיתי שלוק של מים

בדרך כלל שתיה לשיעורים מאפשרת גם נוזלים אחרים שמזינים את הגוף טוב יותר בצום

אחרי לידה, שתיתי מיץ נראה לי או מים, ואכלתי ענבים.

רק משהו חשוב, זוכרת שטעיתי, אז אומרת לך שלא תעשי את הטעות שלי, אני הייתי אמורה לצום בעצם בין ביס לביס לא זוכרת כמה דקות נגיד 5 דקות, והפאדיחה שעשיתי היתה ששתיתי שלוק ואז אחרי 2 דק אכלתי ענב וספרתי 5 דקות בנפרד, כאילו בין השליה לשתיה 5 דק' ובין האוכל לאוכל 5 דק' ואז למעשה לא היה מקום של 5 דק' ברצף.. אחרי כמה זמן קלטתי ועצרתי. בקיצור, טפשות, לא מבינה למה חשבתי ככה, טוב, הייתי 4 ימים אחרי לידה 🫣

בכל אופן, להתחיל את השיעורים מיד, לא לחכות שתהיי צמאה או רעבה , כי אז זה ממש גרוע ותצטרכי לשבור הכל .

יודעת, לא מחברים בין השתייה לבין האכילה. ככה שזה דווקא נשמע בסדר גמור

ההפסקה צריך להיות בין שתייה לשתייה ובין אכילה לאכילה

לא בין אכילה לשתייה.

וואי כבר עברו שנים ואני עדיין במצפון על כך... אז מה הרעיון? אני בעצם לא תמה ברצף כמעט בכלל...

השיעורים לא מצטרפים

אז אפשר שיעור אכילה ושיעור שתיה אפילו יחד

כדי להספיק לשתות (ולאכול) את הכמות הדרושה לבריאות הגוף...

(לפחות ככה זה היה אצלי. הרופאה אמרה כמה ליטר אני צריכה להספיק לשתות כל היום, ולכן לקראת הסוף אפילו הייתי צריכה לקצר את פרק הזמן בין שיעור לשיעור...)

שתיה ואכילה זה בנפרד

היה שנה שבה עשיתי שיעורים בעקבות צירים מוקדמים בשבוע 32

הרב אמר שעדיף לשתות דברים שהם גם אוכל.

משקה יוגורט, מיץ ענבים, מרק, איגלו שזה בדיוק המדידה.

לגבי הזמנים, לחכות 9 דקות.

אבל במקרה שמרגישה צירים, מספיק לשתות לפי השיעור, העיקר שיהיה הפסקה ו"לא רגיל" מספיק גם לספור עד 20

אני בשבוע 30 והמצב שלי הוא צוואר מחוק ופתיחה

ואני בשמירה..

הרב נתן לי היתר לשתות לשיעורין ואני ממש חוששת מזה שלא נתן היתר גם לאוכל

מה הייתן עושות? שואלות רב נוסף?

אני ממש בלחץ

לק"י

יצא לך לשאול רופא מה הוא ממליץ?

אם כן, תגידי גם את זה לרב.

יוגורט חלב מיצים מרק טחון

תכיני לך מראש דברים מזינים לשתות

אבל למיטב ידיעתי מחבור בשתייה הוא זה שגורם לצירים, לא? ולא מחסור באוכל.

לכן הגיוני שאת צריכה רק לשתות לשיעורים.

בכל אופן, תשאלי את הרב מה את יכולה לשתות. זה לא רק מים, בעיקרון...

זה היה בט' באב והרב אמר לי רק לשתות

שתיתי ושתיתי ושתיתי

והיו מלא צירים

עד שבסוף אכלתי וזה נרגע לאט

אבל כדאי שזה יהיה רב שאת סומכת עליו

ושמבין את התמונה הרחבה

עבר עריכה על ידי אורוש3 בתאריך ט' בתשרי תשפ"ז 8:24

הרופא!! את ממש במצב חירום...

וגם לשאול מתי את רשאית להפסיק שיעורים ולשתות רגיל... נגיד לא הייתי מחכה ליותר מציר אחד במצב הזה. אם הרב לא קיבל תמונה ברורה מהרופא שווה לשאול שוב עם נתונים.

אני במצב קצת ביניים ושאלתי כמה רופאים כדי לקבל פסיקה שאני והרב נהיה שלמים איתה...

לגבי שתיה, תתארגני על כמה סוגים- נגיד מרק טחון, מיץ טבעי, משקה יוגורט, אפשר לטחון חלב שקדים ותמרים, כאלה. יש גם תמיסת מינרלים באבקה ששותים להתייבשות, את יכולה לקנות בבית מרקחת להכין ולשמור במקרר. לא הכי טעים אבל מועיל. וכמובן הרבה מים. יש דעות כמה צריך להמתין בין שיעור לשיעור. בין תשע דקות לדקה. אני לא סמכות (הכי טוב לשאול) אבל נראה לי שבמצב שלך אפשר ללכת על הכי מקל.... מצבי הרבה הרבה פחות דרמטי וזה התכנון... ושתי בעיקר מלא מים. זה הכי משפיע.

הרב הנחה אותי לשתות שתיה מזינה ולא לאכול. שתיה מזינה זה יוגורט נוזלי (אפשר גם פרילי, אקטימל וכו), מרק קר, מיצי פירות ועוד.

מה שכן, לי אמרו לשתות כרגיל ולא לשיעורין.