אבל רוצה להתיעץ...
מה לעשות במקרה שאחים מעליבים אחד את השני.??
יש לי ילד שמנמן
ולאחרונה אחיו זורק לו מדי פעם
כל מיני משפטים סביב זה
כולל להגיד בפירוש אתה שמן.. אתה לא יכול כי אתה כבד...
ממממש ממממש כואב לי לשמוע!!!!!
חוצמיזה שהילד נעלב מאווד , ובצדק!!!!!
התגובה שלו היא דווקא מוחצנת מאוד.. הוא ממש לא שומר לעצמו
וגם מגיע לספר לי...
זה מממש ממש כואב לי
ולדעתי זה מתגבר גם כשיש עוד ילדים סביב האח ()בני ודים, חברים...)
חשבתי שאצטרך לנסות למזער נזקים בחברה..
אבלך גם במשפחה?!
מה עושים?
זה. במיוחד ששניהם הילדים שלך, והלב שלך לא יכול לבחור אוטומטית בילד הפגוע...
בכל אופן, הדרך להתמודד עם העלבות, לדעתי, היא לנרמל אותן, להוציא מהן את העוקץ.
אם המילה הפוגעת היא לא נכונה ("אתה טיפש!") אז אומרים לילד הפגוע, "אבל אתה לא טיפש, נכון? אז אין סיבה להיעלב ממשהו שלא קשור אליך..."
ואם, כמו במקרה שלכם, זה דווקא נכון, אז להפוך את העלבון לעובדה, משהו שהוא חלק מהחיים ובכלל לא מעליב. "כן, אתה שמן, נכון. וחמוד ומדהים ואיזה כיף שאני יכולה לחבק אותך ולהרגיש הרבה ממך!"
כי שמן הוא באמת עובדה, וזה לא משהו רע... (פעם זה אפילו היה משהו טוב יותר
)
אצלנו העלבות כאלה גם קורות לא מעט, לצערי...
לאחרונה אחד הילדים (שלומד קללות מחבריו לכיתה למרבה הצער) התחיל לקרוא לאחים שלו "אוטיסט" בתיר עלבון.
לשמחתנו יש לנו בבית ילדה שהיא באמת אוטיסטית, כך שיכולנו להסביר לו שאוטיסט זו אבחנה עובדתית, וממש לא עלבון. אוטיסט אולי לא מבין דברים חברתיים שמסבירים לו, אבל בהחלט יכול להיות חכם מאוד ומתוק מאוד (מה שנכון לגמרי אצל הילדה שלנו).
כמובן, בזמן אמת שהיצרים חמים והמריבה מרקיעה שחקים קשה להסביר דברים הגיוניים כאלו, אבל בכל זאת כדאי לנסות, ולחזור על זה בזמנים רגועים...
מה שהילד האומר מרגיש
מה הילד השומע מרגיש
מה את מרגישה.
אני חושבת שכדאי להתחיל עם מה שאת מרגישה.
אם אין בעיה להיות שמן,
אז האמירה "אתה שמן" היא לא נוראית כמו שמצטייר.
זה כמו להגיד למישהו אתה זקן, אתה ג'ינג'י או כל פרט חיצוני אחר.
מציעה לחשוב (תנסי באמת לחשוב בראש פתוח)
מה ולמה זה גורם לך להתהפך מבפנים.
חמישה סימני קריאה לדעתי מעידים על מתח שמתרחש אצלך ואולי כדאי לטפל קודם בזה.
כי ברגע שאת תהיי היציבה יהיה הרבה יותר קל לרתום את שניהם לפתרון.
אם את כ"כ כאובה מהאמירה הזו, אז יהיה קשה גם להגיב נכון, וגם לא לגרום להם ללחוץ על הנקודה הזאת כל פעם שהם זקוקים להתייחסות שלך.
כשילד אומר לאחיו אתה טיפש, אתה מפגר, זה מפריע לך באותה מידה?
אם לא, אז למה?
אחד הכלים שמלמדים בגישת שפר וזה טריק נחמד, זה להשתמש בדימוי התחפושת.
מה הכוונה?
הבן שלך באמת אוהב את אחיו ולא רוצה לפגוע בו.
אז למה הוא אומר מילה פוגעת? כי הוא נכנס לדמות/ תפקיד.
תחשבי אם הבן שלך מתחפש לאריה ושואג כמו אריה, זה מבהיל אותך? לא. למה? כי את יודעת שזה תחפושת.
את יודעת שזה לא אריה, ולכן לא נבהלת מהשאגה.
אותו דבר כשילד מעליב את אחיו, הוא נכנס לדמות, אם היה מדובר בהצגת סוף שנה עם תחפושות והכל והיה לבן שלך טקטס להגיד, היית מתייחסת לאמירה כפי שהיא? כנראה שלא.
אז אותו דבר כאן.
זה לא הילד, זה הסיטואציה (שצריך להבין למה הוא בחר בה אבל זה כבר שלב אחר)
קודם כל להבין שזה לא הוא, וככה לחזק את היציבות שלך.
בנוסף, מה רע בלהיות שמן? מדובר בתיאור גוף ותו לא.
כמובן יש פה גם את הנושא של הילד האומר והילד השומע שצריך לנתח ולהבין איך לגרום לחיזוק חיובי לכל אחד מהם, אבל בכוונה אני חושבת שהשלב הראשון הוא לטפל במה שאת מרגישה סביב הנושא ולא באיך שהם מתנהלים.
עבר עריכה על ידי טלפון אדום בתאריך י' בתמוז תשפ"ה 13:21
כן הענין הזה מפריע לי...
אני מרגישה כלפיו אותו הדבר כמו כל שאר האחים
וכן, אני רואה אותו שונה מאחיו
וגם ביחס לרב החברה
\מבינה את המשמעות של זה.. והקושי שיש לו סביב זה
חוץ מהתמודדות יום יומית בנושאים כמו
התאמת ביגוד... התמודדות עם שוני בחברה, ןגם סוג של קושי פיזי בפעילות גופנית
כואב לי שנוסף לזה גם התמודדות בתוך חברה על הנושא
ואני יודעת שזה קיים... וזה נושא שאני לא אוכל כל הזמן לרפד לו
וזו תהיה התמודדות
אבל כואב לי שזה מגיע גם מהאחים.. בבית שלו...
תמיד חשבתי שזה קו אדום...
ולבסוף.. מבינה למה חתרת... כן... כואב לי שהוא נראה ככה
זה לא היה מאז ומתמיד
ויקח לי זמן להתרגל אולי...
ואני עדיין בסוג של הסתגלות לנושא
אני חושבת שאני משתדלת כמה שיותר לא להציף ולהבליט את זה
בטח לא כלפיו
נדמה לי שהוא גם מרגיש שאני מקבלת אותו כמו שהוא...
האם כשאני ארגיש יותר משוחררת בענין אני אוכל להתיחחס בשוויון נפש למול העלבות מאחים? או כל התיחסות בחברה?
זו שאלה שלא בטוח שאצליח לעמוד בזה.. ואם יש שיטות אשמח לשמוע מה הכיוון
הילד האומר לדעתי החברה גם מדרבנת אותו... וזה סוג של מרגיע ועצוב ביחד
"מרגיע" אם אפשר לךקרוא לזה כך.. זה דחיפה מהחברה וזה לא באמת מגיע מכוונה רעה כלפיו
עצוב כי פגיעה בחברה מבחינתי הרבה יותר משפילה...
והילד הפגוע והשומע ... ילד מאוד מרגיש
וכן עצוב לי עליו
תרגישי מסוגלות להתמודד עם ההובלה של הנושא בבית,
עם ההובלה של הילד האומר כלפי אמירות לאחרים
ותרגישי מסוגלות להקנות כלים לילד השומע להערות מהסביבה.
אני חושבת שאי אפשר לעשות פה קיצורי דרך ולנסות ללמוד איך להוביל את הסיטואציה כשאת לא באמת שלמה איתה.
ושלא תטעי, אני מבינה אותך מאוד מאוד.
אני גם התמודדתי עם חריגות חברתית עם הבת שלי (סביב נושא הגמגום)
ומה שאני אומרת לך נשען במידה רבה על הכלים שקיבלתי בהדרכה ובטיפול בה.
אז ממש לא כותבת ממקום שופט, כותבת ממקום שמבינה לגמרי את התחושות שלך, ודווקא מהמקום הזה אני כותבת שלדעתי אין מנוס אלא קודם לפתור את זה בינך לבין עצמך ורק אח"כ לעבור לשלב של איך אני משפיעה על האווירה בבית סביב הנושא.
מציעה להתחבר לקבוצת תמיכה כלשהי (אני קיבלתי את המענה בקבוצת פייסבוק מדהימה)
במשך חודשיים אולי רק קראתי ובכיתי, בכיתי וקראתי, ועם הזמן למדתי לקבל השראה מאמהות שעברו את זה לפני, וזה מאוד עודד אותי לראות את התהליך השלמה שהם עברו, ואיך הילדים שלהם עם ביטחון עצמי מדברים חופשי והכל, זה היה לגמרי תהליך.
גם בעזרת הקבוצה, גם בעזרת המטפלת וגם בסוף ההבנה שיש "צרות גדולות יותר" ושהיא יכולה להיות חיים מלאים וטובים ושהגמגום הוא אמנם גזירת גורל, אבל החוסר ביטחון וההימנעות היא לא גזירת גורל ותלויה במידה רבה במה אני חושבת ואיך אני מקבלת את הגמגום עצמו.
זה הדברים שעזרו לי, כל אחת צריכה לחפש את הדברים שעוזרים לה (לי למשל אין משפחה לתמיכה, אבל אם יש לך משפחה תומכת, או בעל שמבין את מה שאת עוברת, לגמרי תוכלי להיעזר גם בזה)
אבל מה שחשוב זה להגיע להשלמה וביטחון אמיתי. אין דבר כזה לנסות לא להציף כלפיו. כמה שננסה, בסוף הילדים קולטים אותנו יותר מדי טוב. כל מטפלת וכל מדריכת הורים תגיד את זה. חוץ מזה שמאוד קשה להעלות קומה ולתמוך בילד לאורך זמן בהתמודדות עם החריגות, כשאנחנו בעצמנו לא לגמרי שם.
כשאת תרגישי יותר משוחררת, לא תתייחסי שוויון נפש כשיקראו לו "שמן", אבל תוכלי לטפל בזה כמו שהוא קורא לו "מפגר" או סתם מחפש להקניט.
כלומר תוכלי להוביל פה תהליך כשאת יציבה, לא כשאת בעצמך מושפעת מהאמירה עצמה.
זה כמו שתנסי להרגיע ילדים מבוהלים כשאת בעצמך מבוהלת, או כשאת בעצמך לא מבוהלת.
בכל מקרה תצטרכי לטפל בבהלה, אני לא אומרת שתוכלי להתעלם מהמתרחש, אבל את מבינה שאי אפשר להרגיע ילד מבוהל כשאת בעצמך מבוהלת, ואי אפשר ללמד ילד איך לא להיפגע כשאת בעצמך פגועה בשבילו.
זה כמו שילד ג'ינג'י שלך יבוא ויספר לך שהחברים לועגים לו, יש הבדל ביכולת שלך לחזק אותו בין אם הג'ינג'יות זו נקודה רגישה אצלך, לבין שבשבילך באמת באמת אין שום משמעות לצבע שיער.
כלומר לא הייתי קוראת לזה שוויון נפש, כמו שהייתי קוראת לזה יותר אסופה.
בכל אופן חיבוק גדול, זה באמת לא פשוט להתמודד כשפוגעים בילדים שלנו.
🤗
ילדים.
אני יום אחד ישבתי והראיתי לילדים את כף היד שלי
הראיתי להם איך כל אצבע שונה מהשניה
אבל לכל אצבע יש תפקיד
אחת עוזרת בכתיבה, אחת בלעדיה אי אפשר לפתוח דלת
אחת טוב למרוח איתה פלסטלינה ועוד ועוד
וכשאצבע אחת יוצאת משימוש- זה כל כך מגביל.
ולהגיד לזרת למה את לא מורחת טוב כמו האצבע זה לא רלוונטי וגם לא יכול להעליב אותה
כי היא פשוט לא בנויה לזה, יש לה תפקיד אחר.
ואז אמרנו, הנה בבית שלנו
כל אחד נראה אחרת
וכמה ילדים מתמודדים עם שוני מסוים
אבל לכל אחד תפקיד אחר
וכולם באותה כף יד....
אי אפשר בלי אצבע אחת.
ואי אפשר לעשות תפקיד של אחר.
ולילד אחד קשה בחשבון, לילדה השניה קשה בחברה, אחד לא רואה טוב, אחד לא שומע טוב
כולם במשפחה אחת אוהבת.
ואז ציירנו את היד וכל אחד כתב לשני כל מיני דברים טובים שיש בו.
זה עשה אווירה טובה, נתן קצת פתיחות לדבר על מה אני טובה ובמה קשה לי וכו'....
בחינוך של ההורים שלי- יכלנו לריב הרבה ביננו, כולל מכות וכאלה וזרמו איתנו בנחת
אבל לרדת על נקודה אמיתית ופוגעת באח- זה היה קו אדום שבחיים לא עוברים. ילד שפגע באח בנקודה באמת רגישה חטף עונש כזה רציני שהוציא לו את החשק לשנתיים הבאות לפחות.
ברור שאנחנו בשאיפה להיות מכילים ואוהבים כלפי הילדים אבל בעיני גם טוב שיש גבול חד משמעי שהילד יודע שהוא באמת חמור ושם לא עוברים, וזה באמת מחזיק...
(לא אומרת על כל דבר, אבל פגיעה כזאת נכנסת בעיני לקטגוריה שאפשר להגדיר כגבול אדום אם בעיניכם זה ככה)
יש הבדל בין להגיד למישהו יא טיפש אחד! שזה לא בסדר, אבל זה לא לרדת עליו באופן ספציפי על תכונה או נראות, זה רק כדי להביע כעס על האח.
אבל להגיד אתה שמן זה פוגע מאוד. זה יפה שנשים פה כותבות ששמן זה לא מילה רעה, זה עובדה וכו' וכו'... אבל בואי, נראה אותך שמנה שאומרים לה - יא שמנה. אין מעליב מזה!!
בעיני, קו אדום בוהק. הייתי מענישה בחומרה על ההעלבות האלה. והילדים שלי רבים בכמויות, כולל מכות ואני ממש לא מתרגשת מזה אבל זה פגיעה אישית זה לא עובר בגרון בכלל.
וזה היופי בדיונים שמתפתחים.
אבל כשנשים כותבות כאן, לרוב זה מניסיון אישי, גם אם לא אחד לאחד, זה לפי רוח הדברים, אז אין צורך לזלזל- "נראה אותך"
אם זה מתואמת שרשמה במפורש התייחסות לאמירה לגבי אוטיסטים כשיש לה ילדה שאובחנה על הרצף,
ואם זה השיתוף שלי שמתייחס לגמגום (שמן הסתם לעגו לו, אחרת לא הייתי כותבת) ואני בטוחה שעוד תגובות מתבססות על ניסיון גם אם לא רשום במפורש מה הרקע ממנו התפתחה התובנה.
המשותף לאותם מקרים הוא ניסיון מעשי עם חריגות חברתית ואיך מתמודדים עם הערות או לעג מהסביבה לגביהם.
ככה שלא חייבים להיות שמנה כדי לגבש תובנה כיצד נכון יותר להתמודד עם הנושא.
זה לא היה בתור זלזול ''נראה אותך...'', זה היה באמת-נראה אותך (ולא התכוונתי אלייך או למישהי ספציפית, אלא לאישה שהיא באמת שמנה) נראה אותך, אישה יקרה שמנה, איך תרגישי שאומרים לך יא שמנה. נכון שזו עובדה, אבל נרצה או לא נרצה, זה מעליב, כי מה לעשות אנחנו חיים במציאות ששמן זה לא דבר שאפשר להגיד אותו לאחרים.
בכל אופן, אני דברתי מניסיון אישי, גם אצלי יש מגמגם בבית (פעם דיברתי איתך על זה), ואח שלו החמוד ומתוק זלזל בו בעניין והסברתי לו במפורש בצורה מאוד תקיפה שאין דבר כזה בעולם. @מתואמת
לא בהכרח ''עונש'', אבל זה דיבור תקיף מאוד וברור לילד להבדיל בין ''יוסי חמוד, אני לא מרשה להגיד את המילים האלה'' לבין "יוסי, תסתכל אליי, אתה לא מדבר ככה! נקודה. ''
בקיצור, איך שתגיבי כשתשמעי את הילד שלך אומר מילים גסות, זה לא חייב להיות עונש, זה דיבור נוקשה וברור שהילד מבין שזה לא יתקבל אצלך בעולם.
(אף שזה לא תמיד עוזר, מהניסיון שלי...)
בד בבד עם נרמול ה"קללה" מול הילד הפגוע... (לא להמעיט בערך הפגיעה שהוא חש! כן לשים את הביטוי במקום המתאים לו, כדי לשדר לו חוזק וביטחון עצמי.)
בעיניי באמת נכון, לפי רמת הילד וגילו, לא לסכם את זה ב- לא לדבר ככה, אלא לרדת לשורש העניין, שהוא - אנחנו לא יורדים על תכונות אופי/ תכונות חיצוניות של האחר
שיתפתי פה לא מזמן שיש לי צלקת גדולה מגיל קטן. היה ילד אחד רע שכל הזמן היה יורד עליי בבית הספר. כנל על בעיה אורטופדית שלי, מצד האחים. ואחים שלי היו שמנים. בקיצור, יש לי נסיון עשיר עם הדברים האלה.
לסתום לילד את הפה לא יעזור. צריך באמת לדבר על זה. לכל אחד יש דברים שבולטים אצלו יותר. באופי או בחיצוניות. אנחנו לא נשתמש בהם ככלי לניגוח. חד משמעית.
בד בבד, גם אי אפשר להתעלם ולדעתי גם לא נכון. אצלנו בבית בכל אופן לא התעלמו. עובדה, יש לי צלקת. עובדה,יש לי בעיה אורטופדית. עובדה, אחים שלי שמנים. עובדה. זה בסדר לשים דברים על השולחן שממילא רואים אותם. זה מכניס פרופורציות, מנרמל, ומלמד את הילד שהוא טוב בדיוק כמו שהוא. בין בדברים שניתנים לשינוי, בין בדברים שלא.
ששמן זה באמת משהו רע... וגם אם זה באמת לא משהו שאנחנו רוצים להיות בעצמנו, אנחנו לא רוצים שזה יהפוך למשהו שלילי בעיני הילדים. לדעתי זה הרבה יותר מנציח את הפגיעה שהילד ה"שמן" חווה...
כמובן, זה לא אומר שמותר לפגוע ולהעליב ולעבור לסדר היום על פגיעה באח! אבל התגובה צריכה להיות במינון מתאים כדי לא להפוך את הפגיעה למשהו חמור מדי...
איך שאני רואה את זה - זה אומר שבשום אופן לא יורדים על מישהו על דבר שבאמת מתאר אותו, ובאמת שאין לו בו שום שליטה.
בצורה דומה גם הייתי מגיבה אם ילד היה יורד על אח שלו בכינוי גנאי בסגנון של עיוות השם שלו באופן פוגע (למשל 'אהרון עכברון' לצורך העניין). זה לא אומר שזה רע להיות 'אהרון'. זה פשוט אומר שלא שייך לצחוק או להעליב ילד על בסיס השם שלו, שלא הוא בחר וזה לא משהו שתלוי בו.
וגם פה - להעליב ילד על בסיס משהו שבאמת לא תלוי בו (ומן הסתם הוא גם נקודה רגישה אצלו, כי זה העולם שלנו לצערנו), זה משהו שצריך להיות ברור שהוא מחוץ לתחום. לא כי זה רע להיות שמן, אלא כי זה לא שייך להפוך את זה לעלבון.
(לא חושבת שהייתי נוקטת בעונש. כי אני באופן כללי לא בעד עונשים שלא קשורים למעשה. אבל כן חושבת שצריך על זה תגובה תקיפה יותר מאשר ילד שאומר על אח שלו 'חצוף' או 'מעצבן' וכדו').
אם מתייחסים לעובדה שהילד מלא/שמנמן כעובדה - זה פחות יהפוך לעלבון
הייתי פועלת ב2 מישורים
1. מול הילד עצמו - שמן זו מילת תואר כמו יפה. זה שהפכנו אותה לגנאי לא אומר שהקונוטציה חייבת להיות שלילית.
2. מול הילדים האחרים - גבול ברור שלא משתמשים בזה כעלבון. שוב, זו מילת תואר. לא גנאי.
והכי חשוב - לחזק את המקום שלך ושל הילד מול זה. אפשר לנסות לטפל בזה אם הוא רוצה וקשה לו. אבל זה לא אומר כלום מעבר לעובדה שהוא במשקל יותר גבוה מהשאר, ושכל אחד בורך בתארים אחרים
חסר טאקט/ פוגעני זו תכונה מולדת שמתפתחת
אנשים בוגרים פוגעניים / חסרי מודעות היו פעם ילדים כאלה
לפעמים יש לילד תכונות חזקות של חוסר טאקט/ מודעות וזה קורה בתדירות גבוהה
השפעה הורית יכולה למתן את התכונה הזו (אבל תמיד היא תשאר ברקע)
אני פועלת מ2 כיוונים:
1. מתערבת ועוצרת מיד את השיח הפוגעני
2. מסבירה לפוגע שזה פוגע ומציעה חלופות אם צריך
האח הפוגע במקרה הזה הוא בכלל לא חסר טאקט...
ואם אני אדייק הוא בדיוק להפך
הוא מודע לזה שזה היה פוגע
ולדעתי זה קורה רק ליד חברה שרוצה אולי "להרשים"...
כשהאח בכה היה נראה שכואב לו
ומבחינתי זה קו אדום רק לא יודעת איך לטפל בזה..
יש חוסר מודעות/ טאקט בפגיעה
גם אם המעשה נעשה במתכוון
החוסר קיים בתקשורת ובהתנהלות חברתית תקינה
להרשים אחרים זו סיבה קלאסית לדיבור פוגעני
גם אצל מבוגרים
לילד יש זמן וצ'אנס להשתפר ולסגל התנהלות אחרת (אצל מבוגרים זה לרוב אבוד)
בעיניי הטיפול המומלץ הוא עצירת הפגיעה בכל פעם שהיא מתרחשת + הסבר לפוגע על מהות הפגיעה
קודם כל, אם ההתייחסות היא כמה פעמים כתגובה לאירוע, יכולה להיווצר התניה אצל הילד האומר, שזו דרך לקבל התייחסות מההורה.
בנוסף, מה המסר לילד שנאמרו עליו הדברים, שלהיות שמן זה רע?
בנוסף, הרבה פעמים כשעוצרים את הפגיעה כשהיא מתרחשת לידינו בלי לתת מענה משמעותי יותר, הפגיעה תתרחש כשאנחנו לא נמצאים שם לעצור אותה. לפני כן הצעת להציע חלופות לפוגע. אני חושבת שזו נקודה לשים עליה דגש.
בנוסף, אצל רוב המשפחות השגרה מתנהלת תחת עומס. אני יודעת שאצלך לא, אבל אם אני משליכה את הרעיון על סביבה שהיא פחות סטרילית, אז הרבה פעמים התגובה של ההורה תהיה כזו של איבוד שליטה (רגשי) בסיטואציה במקום להוביל אותה בצורה מאוזנת ושקולה.
מניחה שאפשר לתת מענה לחסרונות שהעליתי,
בכל מקרה אני מעדיפה לפתור דברים כאלו בדרך של "להקדים תרופה למכה"
ולא כהתייחסות בזמן אמת. (למעט הפעם הראשונה שהיא לא צפויה)
גם בגלל שההורה והילדים יותר בקשב ונכונות לקבל, וגם כי אפשר לתת מענה יותר לעומק.
(בדוגמה הזו, אם ילד אומר משהו כדי להרשים את החבר, סביר להניח שכל עוד החבר נמצא שם, הוא פחות יהיה בנכונות לשמוע ולקבל)
אם הורה מתייחס לילד רק כדי להפסיק פגיעה
שמן זה לא רע
לומר שמן כדי להעליב- זה רע
העצירה לא במקום ההסבר שיבוא אחריה אלא בנוסף
אכן יותר קשה לפתור בעיות כשיש עומס
בוודאי שאני מקדימה תרופה למכה
אבל
מסתבר שהרבה פעמים זה לא מספיק יעיל וצריך שוב הכוונה בזמן אמת
אולי לא הבנתי אותך נכון.
בכל אופן לגבי הנושא של התייחסות לילד, הרבה פעמים ילדים מנסים לקבל תשומת לב מההורים בזמנים פחות נוחים, כגון שההורה נח או משוחח בטלפון או עסוק במשהו (לבשל לשבת למשל) ככל שהילד קטן קשה לו לדחות סיפוקים אבל גם לילדים יותר גדולים זה יכול לקרות.
ולפעמים כשילד לא מסוגל להתאפק הוא "משתמש" בקלף שמקפיץ את ההורה כדי לקבל התייחסות מיידית, כמובן באופן לא מודע.
זה קורה בעיקר כשאין מענה משמעותי יותר, אלא רק כתגובה כל פעם לאירוע.
למשל אם ילד בן שנתיים מטפס על השולחן, וההתייחסות לאירוע תהיה רק בפעמים שהוא מטפס,
מה שיקרה זה שכשלא מוצא חן בעיניו שאמא לא מתייחסת אליו כאן ועכשיו הדרך שלו להסיט את תשומת הלב אליו, תהיה בדרך של לטפס על השולחן.
בגיל גדול זה פחות רלוונטי
ילדים פונים ישירות להורה ולא פוגעים במישהו כדי לקבל תשומת לב
בגיל 8-9 עדיין קשה לשלוט בזה.
ייתכן שילד יודע לבקש שהוא צריך את ההורה לפני שהוא עושה דברים לא הגיוניים,
אבל אם הוא מקבל סירוב פעם או פעמיים וקשה לו להתמודד, הוא עדיין יעשה את הדבר הלא הגיוני.
יכול להיות שהפתרון העדיף הוא להיות בקשב ולאמוד בדיוק רב יותר את יכולת האיפוק של הילד, אבל לא תמיד זה אפשרי.
וזה ממש נפוץ שילדים בגיל הזה עוד דורשים תשומת לב בדרך שלילית לדוגמה בכי, מכות או העלבת אח, ולא בצורה בוגרת והגיונית יותר.
פחות מכירה את הסיטואציות הללו
בכל מקרה
פחות משנה מה הסיבה
אלא דפוס ההתנהגות
ילד שבוחר לפגוע שוב ושוב יש לו קשיי מודעות הבנה ויישום בנושא
'תכונות מולדות'.
הוא ילד, וילדים נוטים לדבר בלי מחשבה, בטח כשהם רוצים להרשים את הסביבה.
כמובן, לא צריך לאפשר את זה, כדי שלא יתרגל לנהוג כך גם עכשיו וגם בעתיד, אבל גם לא צריך לתייג אותו כ"רע".
ואני מצטרפת גם למה שכתבה @אמאשוני שמרגישים שאת בעצמך נפגעת ממה שהאח הפוגע אמר, ויכול להיות שכשתצליחי לעשות עבודה מול עצמך ולהבין שאין כאן פגיעה, גם הילד הפוגע וגם הילד הפגוע לא יעשו מזה עניין ולא ימשיכו בקו הזה...
אלא להיות מודעים לקושי של הפוגע להתנהל כראוי
להבין שהוא צריך הכוונה ולמידה
בן ה5 שלי במודעות ורגישות גבוהה לאחרים
הוא כמעט ולא צריך הכוונה בנושא
זה משהו מולד
לעומת ילד אחר שצריך הכוונה רבה
גם אצלו זה משהו מולד
אם מודעים להבדלים בין ילדים
זה עוזר להבין אותם ולכוון אותם יותר טוב
בין לתייג מישהו שאכן צריך להיות בזהירות ובמקצועיות
לבין
להיות מודעים לקשיים רק כדי לתת להם מענה
יש איזשהו פחד להביט לקשיים בעיניים ולהבין שהם שם ולא ילכו לשום מקום
ולהתייחס לנטייה של הילד כפי שהיא באה לידי ביטוי.
אם יש ילד שהוא פחות רגיש לסביבה, אפשר לעבוד על פיתוח רגישות. זה לא משנה אם זה מולד או לא, מה שחשוב זה המשפט בסוף:
"אם מודעים להבדלים בין הילדים, זה עוזר להבין אותם ולכוון אותם יותר טוב"
אני מסכימה שיש ילדים שיותר קשה להם להבין פגיעות של אחרים, מילדים אחרים ואפשר לעבוד על זה.
מתואמתשל על מה לדבר
אבל יכול להיות שזה תלוי חברה.
אגב גפ ברשתות שמעתי לא מעט אושיות שמדברות על בחילות, על הורדת הילוך בחןדשים הראשוניפ להריון בגלל הקושי, על לידה ומה שקורה אחריה.
אני לא חווה כמוך את הדברים.
הרופאת קשב המליצה לקחת מלטונין. אמרה משהו על להזמין באינטרנט, חשבתי כדי להוזיל עלויות. עכשיו אני רואה שבישראל התרופה לא מיועדת לילדים.
מישהי יכולה לעשות לי סדר?
הילד גם ככה חושש לקחת ("אני כבר לוקח יותר מדי תרופות")…
לא נותנים לכל אחד לקנות...
שצריך אישור מיוחד מתחת לגיל 55.
שכנעה אותי שלא כדאי לתת לילד הורמונים…
אוף, למישהי יש רעיון אחר? הילד (בן 10) פשוט לא נרדםםם. גם בימים עם ריטלין וגם בימים בלעדיו
דוד שלי רופא ילדים בארהב.
שם זה חוקי מגיל שנה או שנתיים...
שניםםםםם שאני מכירה ילדים שלוקחים וזה עוזר להם.
יש מלטונין ממקור טבעי. שזה יותר טוב.
יש בבתי טבע וכאלה.
לשים לב לקנות מינון מותאם לילדים.
אפשר לנסות דברים טבעיים אבל
לזכור שגם חוסר שינה אצל ילדים יש לו השפעה שלילית לטווח ארוך.
אני מחזיקה בבית ונותנת לילדים בהתחלות של שגרה כדי להתאפס מחופש חגים וכו.
הרבה פעמים אחרי כמה ימים של שינה טובה הגוף מסתנכרן ולא צריך להמשיך לקחת...
אז לדעתי אפשר לסמוך על זה,
לנו לפני כמה שנים רופא מומחה לבעיות שינה המליץ על מלטונין למתבגרת, אמר שקניה שלו בארץ מורכבת מאוד מבחינה בירוקרטית, ולכן עדיף להזמין מארה"ב (הזהיר לא להזמין מסין).
אנחנו הזמננו מאתר iherb.
יש יום אחד בשבוע , אחד !! שאני עובדת מחוץ לבית והוא עם הילדים, אני ארבעה ימים עובדת מהבית ועוד יום אחד נוסעת למקום ממש רחוק לעבודה שלי .
תמיד יום לפני הנסיעה אני מאפסת את הבית קומפלט (בכללי אני זו שאחראית על תחזוקת הבית מתי שיש לי הפסקה בעבודה וכו זה כביסות כלים ארגון , לפעמים הכנת אוכל, מצעים וכו).
אתמול חזרתי אחרי יום עבודה ארוך פלוס קניות שעשיתי כבר לשבת, באתי לבית חורבה- אוכל שהכין לילדים על השיש , סירים על הפינת אוכל וכלים, רצפה לא נקייה אחרי שאכלו, סל כביסה מפוצץ וכו. עכשיו לא משנה שזה בדיוק חצי שעה להרים את הלכלוך , ועוד ביקשתי ממנו כשהייתי בדרך חזור שלפני שהוא מרדים אותם שיארגן קצת כי אני ממש עייפה ולא באלי מחר להתחיל את הבוקר באיפוס מאסיבי של כלים מסריחים וכו (אציין שעוד שבוע וחצי בע"ה מתחילה תשיעי וגם ככה מנסה לסחוב את עבודות הבית סלש הקריירה סלש היחס לילדים).
בקיצור לא עשה באתי ראיתי אותו ישן עם הילדים ואז הוא התעורר להביא את הקניות מהרכב ולא היה באלי להחליף איתו מילה פשוט השתבללתי ונכנסתי לישון, גם ככה הייתי על 4.5 שעות שינה מלילה קודם כי הילדים התעוררו לנו זוועה משיעולים וצמא וכו .
ועוד לבוא לבית כזה אחרי שהשארתי קו אפס פשוט ריסק אותי , לפני יומיים הוא יצא עם חברים לבילוי ישר אחרי העבודה ואני הייתי לבד עם הילדים כולל איסוף מהגנים וגם חברה שבאה לבן שלי , ותקתקתי את כל הבית הוא חזר לבית מדוגם וילדים ישנים ואוכל שהיה במקרר , אז כאילו בסדר אתה גבר ולא מפריע לך כמוני הניקיון אבל אתה לא רואה שאני משתדלת כל יום להחזיק פה שיהיה לנו נעים? קל וחומר כשביקשתי ממך בחזור לעשות את הארגון הזה לפני שאתה מרדים את הילדים (זה לא שהוא ישב איתם שעות עכשיו כן? תקע להם סרט ופשוט כנראה נח לו , שזה בסדר אבל כאילו נחת אז תתן יד יש פה מישהי שעבדה ברצף מהבוקר והלכה אח"כ לקניות פלוס מלא שעות נהיגה ).
ואני עצבנית גם הבכור שלי משתעל והוא הרדים את הילדים במיטה שלנו, שזה גם מעצבן אותי הלך לישון בחדר שלהם כמו רווק ואני כל שנייה קמה מהשיעול של הילדים, אני יודעת שהוא לא התכוון וסתם היה לו נוח להרדים אותם פה כי המיטה גדולה יותר אבל ביקשתי !!!! כשבאתי , שתעביר אותם לחדר שלהם.
אוף וכל השבוע בקושי הספקנו להחליף מילה וממש רציתי אתמול שיהיה לנו ערב כיפי והכנתי את עצמי לפניות נפשית אליו למרות שחזרתי גמורה אבל המראה של הבית שבר אותי, ועכשיו עוד הוא נעלב כי במקום להעריך שהיה עם הילדים לבד אני מתלוננת על הבלאגן, אבל מי מעריך את זה שאני ארבעה ימים זאת שמפזרת ואוספת ומתחזקת כשהוא בא ב18 בערב מהעבודה ??? ואני גם עובדת במשרה מלאה ועוד בהייטק אז מלא פעמים משלימה בערב חורים שנוצרים לי כתוצאה מזה שאני זאת שיותר זמינה לאסוף
את
הילדים וכו .
הוא יונק יעיל, ממלא טיטולים יותר ממה שצריך ביממה השניה לחיים, אפילו עלה במשקל מאז הלידה במקום לרדת!
אבל הוא באמת כל היום על השד, וכשלא אז הוא בוכה... ואני עוד לא השלמתי שעות שינה מהלילה של הלידה, והשד שלי רגיש בטירוף (ברוך ה' לא פצוע אבל בקצב הזה זה יגיע גם)
לא רוצה לתת לו תמ"ל (גם אין צורך), מוצץ אומרים רק אחרי שההנקה מבוססת, החלטתי שזה נקרא כבר הנקה מבוססת מספיק אבל הוא פשוט לא מעוניין.
מילא עכשיו בבית חולים, אבל מה אני אעשה מחר כשרני חוזרת לשאר הילדים, הוא ילמד לפתוח פערים בין הנקות מתישהו בקרוב?
(וגם ההנקות כואבות נורא מהתכווצויות של הרחם אז מוסיף לסיוט)
הבת שלי לאחרונה התחילה לאכול את השרוולים של הבגדים )אולי לכבוד השרוול הארוך(.
אני באמת חושבת שזה רגיש כי היא עוברת תקופה קצת מורכבת אבל אנחנו מטפלים בזה.
הענים הוא שזה גם קצת מגעיל אותי...
וגם באמת עכשיו חורף וקר! וזה לא מוצא חן בעיני.
י ש לכן רעיון למשהו?
שאלתי אותה מה יעזור לה לא לעשות את הז כי היא הורסת את הגדים החדשים והיפים שלה ואכפת לה מאד מזה...והיא אמרה שהיא רוצה מוצץ במקום...
אשמח לכל חוות דעת.
אבל ממש חמוד שהיא אומרת לבד שמוצץ יכול לעזור לה
הייתי שוקלת להביא לה
אין בעיה שתדברי בטלפון מדי פעם אבל הצלצול שלו, יואו...
וגם, תזכרו, כשאת ילדת הרגע ומלאה באדרנלין יש לידך בחדר מישהי שילדה אתמול ומבחינתה עכשיו לילה וזמן לישון (זמן נדיר וקצוב גם ככה עם הנקות וביקורי אחיות ורופאים).
(מזכירה גם לעצמי, לפחות אני נכנסתי לחדר עם עוד יולדות בבוקר אז לא הפרעתי לאף אחד בלילה)
לפני 11.5 שנים, ערב שבת הגדול, נולדה מלי בשעה טובה!!
אבל לאמא של מלי, היה חשוב לספר את אותו סיפור 40 פעם ביום!!
זה היה כזה בלתי!!
אני זוכרת עד היום את הטקסט שהיא היתה מספרת שוב ושוב ושוב..
סביר שהיא לא שמה לב וזה יהיה בסדר מבחינתה לשים על רטט..
ומזל טוב!!
יש במדינה בערך 10 נשים שאני מכירה היטב את סיפור לידתן לפרטי פרטים.
הן היו איתי בחדר וסיפרו שוב ושוב לכל החברות ונאלצתי להקשיב, לפעמים מעניין, לפעמים רק רציתי לישון.
אף פעם לא הערתי, אבל מסכימה עם מי שכתבה שכדאי לומר לה... זה מה שהייתי עושה ממרומי גילי כיום. למה שתסבלי?
ומזל טוב...
היה לי עכשיו הכתמה ורודה קלה בניגוב.
אני כנראה משהו בין שבוע 6 ל 7, עוד לא יודעת כי היה ביוץ מאוחר ויש לי אולטרסאונד ביום שני.
התייעצתי עם המוקד ואמרה שלא קריטי להיבדק היום ואפשר גם ביום ראשון. אממה, איפה שאני גרה אין ביום ראשון איך להיבדק..
עד כמה זה נורא לחכות לבדיקה בשני..? יש לי אפשרות ליסוע גם מחר למרחק של שעה נסיעה לרופא בעיר אחרת..
מה אתן חושבות?
ואם יש פה מישהי עם סיפורים מעודדים, אני אשמח ממש לשמוע כי אני מאוד מאוד מודאגת
זה השלב שבו את אמורה לדמם קצת כדימום השתרשות.
עד שבוע 8.
חוצמזה, שדימום קל שלא מצריך פד הוא לא מאיים מבחינה רפואית, אחרי שהגעתי למוקד בגלל כתם בתחתון הסבירו לי פעם הבאה לא לחזור אם אין דימום שמצריך פד.
אז גם אם הם קצת הפריזו ברור שזה לא נורא ולרב לרב מסתיים בטוב.
והיו לי דימומים בשבועות הראשונים של ההריון לסירוגין, כולל כמה קרישי דם קטנים..
תודה לה' לי ולעובר שלום😊
מאחלת לך הריון תקין ובריא, בידיים מלאות בעז"ה❤️
פעמיים. פעם אחת אחרי האיחור והייתי בטוחה שזה התחלה של מחזור. כשזה לא התגבר עשיתי למחרת בדיקה ויצא חיובי. ופעם אחת עוד לפני הדופק. ב"ה אחכ ראו דופק. כרגע שבוע 8 ב"ה.
אני אישית הייתי מחכה ליום שני.
גם לא חושבת שקריטי להיבדק.
היו לי הכתמות חומות באחד ההריונות והכל בסדר ב"ה.
מקווה שגם אצלך
לי היה דימום שכן הצריך פד ,בערך סביב האיחור וגם אחכ . והרופא ממש זלזל , אמר שרואה המון כאלה. ואמר שלדעתו בשלב הזה גם ככה אין מה לעשות אז לא לבוא. אני מבינה שיש עוד גישות כנראה אבל הוא מנהל מרפאה, די מומחה .
הסתיים ב"ה בידיים מלאות .
בשורות טובות
לא תמיד רואים דופק בשלב כזה.
וגם הכתם שהיה לך- ממש תואם בתיאור שלו לדימום השתרשות: בצבע, בכמות, בשבוע ההריון ובמשך שלו.
שיהיה המשך הריון בריא ורגוע.
חדשה, מנסה לתת את כל כולי,
הביה"ס שונה מהסגנון שלי אבל באתי בראש ללמוד ולהצליח,
הביאו לי כיתה אחת סופר קשה, הבנות בה בכיתה ט-י יוצאות בלי לשאול, לא שמות עלי,
כל שיעור אני מלמדת איזה 5 בנות השאר בחוץ..
שלחתי הודעות להורים, עדכנתי מחנכת..
המחנכת בכללי לא כל כך התחברה אליי ולא עזרה לי עם הכיתה.. מה ש"דפק" אותי..
שאר הכיתות עברתי תהליכים מדהימים וטוב לי.. אוהבות את הבנות ומרגישה הדדיות..
אממה.. היום כמו עוד יום שבו בכיתות ט-י הבנות לא שמות עלי ויוצאות מהשיעור מול העיניים שלי,
אני פונה למנהלת.. ורוצה לציין שמרגישה שהיחס שלה השתנה אלי.. וששאלתי אותה היא אמרה שהכל בסדר ואין כלום..
ובפועל מהשפת גוף שלה והיחס היא לא מתייחסת אלי וקרירה אלי ובקושי מדברת איתי.. עם אחרות כן..
וכשאני מנסה לדבר עם המנהלת שאלתי אותה כבדרך אגב- "את מרוצה ממני? לא בקטע של אישור.. להבין"..
והיא אמרה: "עברת תהליך מהמקום הקודם שלימדת בו לביה"ס כאן.." "אגב- סיכמנו מתחילת שנה שאת מחליפה תקנים של מורות,
אין לך משרה משלך, את על תקן מילוי מקום ושנה הבאה כנראה לא יהיה לי שעות בשבילך"..
אני בהלם.. מחווירה...
אמרתי לה- "מה, שום שעה?"
אמרה:- "יש פה מורות ותיקות זה השעות שלהן, אין לי שעות.."
אמרתי לה-"מה, אז כל המורים החדשים, בגלל שאין להם קביעות נדפקים"
לא היה לה מה לומר..
אמרתי לה בקריצה: "אתם מפסידים אותי.."
אמרה חצי בהתכווצות- "חד משמעית" (נראה שזה היה באוטומט וממקום מתגונן)
כי אחרי שאמרה את זה, לא אמרה לי כמה אני מקסימה ותודה רבה,
השיחה הסתיימה באי נעימות ובהרגשה ממש ממש לא נעימה.
עם המידע הזה הלכתי.
היא לא סגרה את זה בטוב ובאהבה.
ויש לה אופי כזה ומולי היא התהפכה.
אני חייבת להישאר שם עד סוף שנה כי אני מחליפה מורה שממלאת מקום..
מה אני עושה?
אני כ"כ משקיעה ומתאמצת ואולי בגלל הורים (היה אסיפת הורים לא מזמן) זה השתנה לחלוטין.
פשוט כואב
יש ביוטיוב הרצאה של מרשאל רוזנברג (4 סרטונים)
מומלצת מאד.
את הספר הסגול אני לא אהבתי, מאד מעייף ולי היה קשה לצלוח אותו..
