בגיל גדול, לומר 'זה לא בסדר' וזהו.

לא להיכנס לדיון או להסברים או להערות,

אבל גם לא לשתוק,

פשוט לומר בקול רגוע - 'ככה לא מדברים לאמא' / 'זו חוצפה לנסות לחנך את אמא' / 'בבית שלנו לא צועקים' או כל משפט אחר שפשוט אומר שההתנהגות הזו לא בסדר.

וזה מספיק להם. היא הרי מבינה בעצמה שזה לא בסדר, לא צריך לענות לה בשביל שהיא תדע את זה...

אבל ככה בעצם הגבת, לא שתקת, היא לא תחשוב שזה מקובל עליך,

ובסוף בסוף אני מאמינה שזה גם מטפטף אליהם.

אם היא עוברת את הגבול, את יכולה לומר משפט כזה או אפילו כמו שכתבת 'אלו משפטים מעליבים, אני לא מוכנה שידברו אלי ככה', וללכת בעצמך! לא לדרוש ממנה להיכנס לחדר, היא גדולה, וזה סתם פתח להתכתשות מיותרת שמסיחה את דעתה מהבעיה האמיתית. אבל את לא צריכה להמשיך לשבת ולהקשיב לדיבורים הלא יפים, אם את הולכת בעצמך, זה לא יגרום לה להסלים את התגובה... לא יהיה למי...

הדרך הטובה ביותר לחנך ילדים זה 1. לתת להם דוגמא אישית טובה

2. ללמוד להוביל אותם ולא לתת להם להוביל אותך

אם רוצים שהילדה לא תכעס/ תצעק/ תאשים בטעויות/ תנסה לחנך

צריך לא לעשות את זה בתור הורה

בסיטואציות מרגיזות צריך להיות המבוגר האחראי ולהרגיע את הרוחות

אם רוצים להעיר

לעשות בעדינות ובחוכמה

אם רוצים לשים גבול

לשים אותו באסרטיביות מנומסת 

בס"ד

אומרים שזה מתחיל היום בגילאי 9-10….

ב. נראה לי שכן צריך להשתדל להגיב תוך כדי במטרה להפסיק את ההתנהגות. בעיניי זה סביר לשלוח לחדר עדיין בגיל הזה, במקרים חריגים. אבל לכל הפחות לומר בטון חד משמעי "לא מדברים ככה לאמא".

ג. מעבר לזה, לא חושבת שיעיל לנסות להרגיע או לחנך תוך כדי התקף עצבים או חוצפה של ילד. הוא לא פנוי רגשית להקשיב. אבל כן הייתי מנסה לדבר על זה יותר איתה בזמנים שהיא במנוחה רגשית ואת והוא פנויות לזה. ושם להסביר מה מקובל ומה לא, איך אפשר לדבר לאמא ומה לא שייך וכו'. מצד אחד לא חייב אחרי כל אירוע. מצד שני, חינוך הרבה פעמים זה אוסף של מעשים חינוכיים שחוזרים על עצמם, כמו ליטוש של יהלום, אז הגיוני שזה יקח הרבה שיחות.

ד. זה שהיא מעצמה מתנצלת הרבה פעמים זה מקסים!!! מתוקה… זה אומר שהיא מבינה מה נכון ומה לא. היא רק לא תמיד מצליחה ליישם (כמו כולנו, אבל ילדים ונוער מתקשים עם זה עוד יותר). אז במסגרת השיחות האלה אפשר לחשוב איתה על אסטרטגיות לניהול העצבים שלה, כדי שלאט לאט היא תשלוט יותר במה שיוצא לה מהפה.

זה מה שעולה לי…

גם אני מופתעת מהחוצפה של הילדים שלי,

שהיא רחוקה שנות אור ממה שאני הייתי כשגדלתי.

אבל אני רואה שעם זמן ועבודה, יש שיפור ב"ה 🙏🏻

בהצלחה לנו ❤️

ואת לא צריכה לשנות. אי אפשר לריב עם עצמך, ואם את לא משתפת איתה פעולה היא תאבד עניין.

אם היא יודעת שזה לא בסדר ומתחרטת בעצמה, עד כדי בקשת סליחה, נשמע שהכי טוב זה באמת להתעלם/ להגיד איזה משפט שמעמיד במקום ולא מוסיף שמן למדורה. בעיני אפשר לשלוח לחדר גם בגיל כזה. תמיד אפשר להגיד 'אני לא רוצה לשלוח אותך לחדר, את בוגרת ומבינה שזה לא תואם לגיל שלך, אבל אם תמשיכי לדבר באופן הזה אני אעשה את זה בכל זאת'. כלומר, להזמין אותה להרגע בעצמה, אבל אם זה ממשיך ובלתי נסבל אז כן להרחיק את ה'מריבה' ממרכז העניינים.

לא קל, אבל אם זה מנחם, זה מסימני הגאולה..

והיא נשמעת מאוד מיוחדת, מודעת וכנה וגם יודעת לבקש סליחה- תכונות מהממות, היא בע"ה תגיע רחוק, ואשרי הוריה 🧡

חינוך לא נמדד לפי מהירות תגובה אלא לפי תהליך עומק.

זה לא אומר שצריך לתת לה לדבר איך שהיא רוצה כמה שהיא רוצה,

זה אומר שאם מה שמפריע לך זה עצם העיקרון שצריך להגיב מיד, אז לא חושבת שזה נכון וזה בסדר גמור גם להגיב אח"כ.

את מתמללת ומשקפת לה תחושות? ראיתי שהיית מאוד נסערת וכו'.

אם אתם רגילים לשיח הזה אף אפשר לומר לה,

ראיתי שכעסת והיית מאוד נסערת. אני מבינה את זה, באמת קשה כשאת מרגישה שלא רואים אותך או לא מתחשבים בך, לשמור על איפוק.

בואי נחשוב איך אפשר לעזור לך להביע את ההרגשה שלך בלי "לאבד את זה"

אולי להירגע בחדר? אולי מקלחת? אולי לדבר עם חברה בטלפון? אולי לכתוב ביומן? אולי לצאת לסיבוב בחוץ?

אם את מרגישה שאת סופגת את הכעס, אז זה לא תקין. אבל תנסי גם בזמן אמת, להכיל ולא לספוג. להבין שכל הצקות האלו הם רק הדרך שלה לדבר ותו לא. כמו כוחים בקבוק מוגז כבר מצפים מראש לתסיסה ולא "סופגים" את הגזים שמשתחררים בבת אחת, ואח"כ כשנרגע נהנים מהמשקה.

אז אותו דבר,

היא עוברת חוויות, קשה לה לווסת את זה, זה מתפרץ, נרגע ואז אפשר להנות ממנה.

אז בזמן ההתפרצות אפשר לחכות פשוט שירגע בחיוך ולא כספיגה.

אבל כן הייתי שואפת שמפעם לפעם יהיה תהליך למידה כלשהו ולא יתבסס ההרגל שהדרך לשחרר זה בצעקות וכעסים ודברי חוצפה. שתהיה לה אלטרנטיבה אפקטיבית.

לא!

להגיד באסרטיביות ככה לא מדברים בבית שלנו

להגיד לה להכנס לחדר ואם היא לא נכנסת

לקחת את שאר הילדים ולצאת ( אולי אפילו לאיזה גלידה בלעדיה)

אם התרבות שלכם לדבר גם ככה בצעקות זה לא ממש יעזור אבל אם יש כבוד הדדי אז דיבור אסרטיבי פעם אחת אמור לנער אותה

אין מה להכיל כזה דיבור ...מה גם שהקטנים רואים

הרביעית שלי בגיל הזה ובחיים לא דיברו בחוצפה

פעם אחת הבת 12 טיפה עברה את הגבול אמרתי משפט אחד בקול גבוה שלא משתמע ל2 פנים וזה נעצר במקום ואחרי כמה שעות דיברנו על זה והיא הבינה שזה לא לעיניין

כשאת עונה לה כשהיא מתחצפת, מה את עונה? כי אני חושבת שאם עונים בלנסות להסביר, שהיא מנסה לחנך אותך לדוגמה ואת מנסה להסביר למה, זה מציב אותכם בעמדה שווה של יכולת להתווכח... ונראה לי מה שצריך להגיד במקרה כזה זה כמו שכתבו פה, להבהיר לא מדברים ככה ואן היא רוצה תשובות/ הסברים/ להגיד משהו היא צריכה להגיד בצורה מתאימה ומכובדת.

(ואולי זה בכלל לא מה שקורה, אבל אם כן שווה לחשוב על זה.)

ועוד משהו שאפשר לשאול זה מה היא מרוויחה מזה, ולמה היא חוזרת על זה גם כשהיא יודעת שזה לא נכון ומתנצלת פעם אחרי פעם...

אני מאמינה שאין רגש או מחשבה שאסור לבטא, אבל צריך לדעת איך לבטא אותם בצורה מתאימה. זה לא משהו שילדים יודעים באופן טבעי, צריך ללמד אותם.

נניח, לא לגיטימי לצעוק שאת תמיד מטילה עליה את המשימות הכי קשות בבית. כן לגיטימי להגיד: אמא, אני מרגישה שאני מקבלת מטלות קשות. תוכלי לתת לי מטלות קלות יותר?

לא לגיטימי להעביר ביקורת על צורת החינוך שלכם, כן לגיטימי לשאול למה אתם מתנהלים בצורה מסוימת ולא בצורה אחרת (אגב, זה שלגיטימי לשאול לא אומר שאת חייבת לענות. יכול להיות שיש לך שיקולים שאת לא רוצה לחלוק איתה).

בפועל, כשהיא צועקת עלייך, את יכולה לומר משהו בסגנון של: אני שמחה שאת משתפת במה שמפריע לך, אבל לא ככה. כשתרגישי שאת מסוגלת לדבר על זה בכבוד, את מוזמנת לפתוח את זה איתי.

אפשר להוסיף גם: אם את צריכה עזרה לנסח את התחושות שלך בצורה מכובדת, את מוזמנת לבקש עזרה.

בגילאים צעירים יותר, ואולי גם בגיל הזה, אפשר להגיב לאמירה לא מתאימה במשפט חלופי. לדוגמה:

אמא: לכו ללבוש פיג'מות.

ילד: אוף, אין לי כוח. אני הולך לישון עם בגדים.

אמא: אמא, קשה לי ללבוש פיג'מה, אפשר בבקשה ללכת לישון עם בגדים?

(את אומרת במקומו את המשפט שהיית רוצה שהוא יאמר. זה מלמד אותו לבטא את עצמו בצורה ראויה.)

הוא דורש ממנה יותר ממה שהוא דורש מעצמו

כי כשהוא עצבני הוא אומר כינויי גנאי

והיא לא יכולה לומר בסדר בטון שלא נראה לו

חסר הגיון לחלוטין

הרי הוא המבוגר והיא הילדה
 

באופן כללי אני לא מייחסת חשיבות לטון של מתבגרים

אחרי ההבנה שזה סגנון דיבור תואם גיל

וגם לא מייחסת חשיבות גדולה לתוכן כל עוד זה לא משהו חריג

וגם לא מחפשת כבוד מהילדים אלא קשר נעים וטוב

הכבוד מגיע לבד בלי שדורשים אותו

ע"י דוגמא אישית

אם מתנהלים בכבוד עם הילד הוא לומד להתנהל בכבוד

יש סיטואציות בין בעלי והילדים שאני מתערבת

משתדלת שזה לא יקרה לעיתים קרובות ושזה יהיה בצורה מועילה 

ואני הרבה פעמים אומרת לו את זה כשהוא כועס עליה.

(וגם לא בטוחה שפועלת נכון בזה. כי להגיד לו ביקורת בפני הילדים זה גם לא הכי חינוכי, במיוחד כשאני בעצם מבטלת את מה שהוא אמר כרגע לילדה).

אפשר לדבר על זה ברגוע בהזדמנות אחרת אחד על אחד,בשום אופן לא מול הילדה,

גם אני לא מתייחסת לטון,אבל כמו שהייתי מדברת על זה עם בעלי בנחת ב4 עיניים גם איתה הייתי בהזמנות מדברת בארבע עניים,ואז יורדת מזה לחלוטין,

ונכון שככל שתדרשו כבוד זה פשוט לא יעזור אלא רק יחמיר את המצב.

לדבר איתו בנפרד

לא בזמן אמת

לשקף לו שהדרישה שלו לא הגיונית ולבקש ממנו לא להתייחס לכל טון שלא נראה לו

זה דבר קצת מבלבל.

מצד אחד יש בהם משהו הודף, ולפעמים חצוף ומתריס, ומצד שני, לא פחות ואף יותר הם זקוקים לאהבה, לתחושה שהם רצויים, לקשר בריא

והקשר משנה צורה בגיל הזה וצריך להסתגל אליו מחדש ולהעביר אותו שלב.

לכן א:

פינוי המרחב הרגשי שלכם:

לדבר יחד או לעבד לבד את התסכול מההתנהלות שלה, ואצלך גם שלו.

כשמגיעים טעונים לסיטואציה די בקלות מגיעיל לשיח קשה ורחוק וחבל.

כשמגיעים נינוחים יותר, ניתח להעמיד גבול בצורה נינוחה.

לדוגמא; אני מבינה שזה קצת עצבן אותך, בבית שלנו לא מרימים קול/מדברים בחוסר כבוד להורים.

הרעיון הוא-

לתת שם להרגשה והכרה בתחושה שלה

להציב גבול- להגיד שזה לא מקובל עליכם

לעשות את זה באופן ענייני ובלי בעצמכם לדבר באופן לא מכבד.

בהחלט מאתגר וצריך ללמוד את זה.. בהצלחה

1. איך מתייחסים למתבגר שמדבר לא יפה.

2. איך מסבירים לבעל שצריך להגיב בצורה מותאמת ולא עצבנית.

אני מציעה שתשבו שניכם יחד ברגע של נחת, ותנסו *יחד* ליצור גישה מתאימה לגיל ההתבגרות שנכנס לפתחיכם. את יכולה בשיחה להוביל אותו בעדינות לכך ש"כמים הפנים לפנים", ושאם אתם תדברו בנחת, יכול להיות שגם המתבגרת תספוג את האווירה ותדבר בנחת. אבל גם אם לא - עדיין התפקיד שלכם כהורים הוא להראות לה איך מתנהגים ואיך מדברים בנחת.

בכל אופן, אנחנו לא עוברים בשתיקה רק כשמדובר בחוצפה ממש, מילים שלא אומרים להורים. על טון דיבור אנחנו יותר מחליקים, מקסימום אומרים: "לא נעים לנו לשמוע טון דיבור כזה, אולי תנסה לענות בנחת?"

(והאמת שגם אנחנו - בעיקר אני - לא תמיד מצליחים לדבר אליהם בנחת...)

בישיבה מול המזכירה בקופה בניסיון להבין איך אפשר לקדם.

ואם היא לא יכולה לעזור ללכת לרופאת ילדים,להסביר לה את הדחיפות ושהיא תלחץ.

באומנות

הידרותרפיה

ועוד..

אל תחכי שיצרו קשר. כדאי שתפנו לרופא המשפחה ותשלחו טפסים רלונטים

אחרי האבחון תוכלי לקבל קצבה מבט''ל, שהיא מעל ל-3 אש''ח בחודש, ויהיה לך קל יותר להוציא עליה כספים...

חוץ מזה שבאבחון יעזרו לך לחשוב מה יכול להתאים לה.

אם תרצי המלצות למאבחנים פרטיים - מוזמנת בפרטי.

ואז יהיה יותר קל למצוא את הטיפול המדויק עבורה

טיפול מדויק יותר, ואולי גם המאבחנים יוכלו להמליץ על סוג טיפול מתאים.

אם את מרגישה שהיא יכולה עוד "לסחוב" בלי טיפול, אז תחכו לאבחון בקופה. היתרון הוא שבדרך כלל הם גם מסדרים את העניין מול ביטוח לאומי, ואתם לא צריכים להתעקש על זה בעצמכם...

אבל אם את כן מרגישה שהיא חייבת כבר תמיכה, אז באמת כדאי ללכת לאבחון פרטי. זה לא זול בכלל-בכלל...

אני יכולה להמליץ לך על פסיכולוגית בירושלים שמאבחנת אוטיזם.

אז באמת זו גם המסקנה שהגענו אליה, לא לחכות לקופה אלא לחפש אבחון פרטי למרות שזו הוצאה.

אשמח להמלצות שלכן.

תודה

אבחון אוטיזם במידה ואכן יש אבחנה דורש אבחון כפול-פסיכולוגי ורפואי.

ממליצה כמו @מתואמת להתחיל בפסיכולוגי

כדי לקבל אבחון כפול כמו שהמליצה @מתיכון ועד מעון במקום אחד.

יש המלצה למישהי?

מעדיפה באזור השרון...

אני יודעת שבמרכז התפתחות הילד שבאוניברסיטה עושים אבחון משולב.

ואמור להיות אפשרי דרך קופ''ח, או עם החזר.

שווה לברר.

זה מתוך קבוצת הפייסבוק 'מרוצפות' של נשים על הרצף.

מאגר המאבחנים.ות המעודכן של מרוצפות - אוטיסטיות כותבות

אנחנו הלכנו מתוך הרשימה לפסיכולוגית ופסיכיאטר בנפרד, בחרנו רק לפי זמינות של תורים, ושניהם היו אנשי מקצוע מעולים ממש.

אני לא אמליץ לך ישירות עליהם בגלל שביקשת מקום שעושה גם וגם, אבל יש ברשימה גם מקומות כאלה.

אולי להתחיל עם יצירה והרקדה לבנות ואז אוכל לכולם, שבזמן האוכל המשפחה מגיעה ואז החברות הולכות ונשארת המשפחה לברכות.

נשמע הגיוני?

בגלל שהמשפחה תבוא ב'טפטופים', זה לא כל כך מסתדר לי עם האוכל המרכזי (באירוע רגיל עושים סוג של קבלת פנים בשביל זה. למשוך את הזמן עד שכולם מגיעים).

חשבתי אולי לעשות-

אוכל לבנות

הרקדה

יצירה - ואז בנות שסיימו הולכות הביתה, ומשפחה שרוצים באים מוקדם להשתתף

מנה ראשונה למשפחה

ברכות

מנה שנייה למשפחה

אולי זה גם יצא לי יותר זול, כי לבנות אפשר להביא דברים זולים, ולמשפחה אוכל ברמה יותר גבוהה.

אבל אין לי מושג איך זה יעבוד, ואיך לתכנן את הלו''ז.

מעניין כמה זה באמת עוד כאב ראש.

בעלות זה בטוח מוסיף, כי זה לשכור אולם פעמיים.

ואיפור, ושיער לילדה...

אולי יש לכם מקום בבית? אולי אולם בבי"ס? לפעמים יש עוד פתרונות חוץ מאולם ממש.

מודה שאצלינו לא מתאפרים לבת מצוה ( הן קטנות!) והשיער זו לא הוצאה משמעותית אבל כנראה מקובל אחרת אצלכם...

אם במקרה אתם בירושלים יש לי המלצה למישהי אלופה וזולה לתסרוקת (לא עושה איפור)

לי אישית נשמע שלעשות אירוע ארוך ומתגלגל זה המון כאב ראש ויותר קשה לדייק את הצרכים 

ושיער לילדה.

קצת קשה לי לדמיין את המצב של אירוע לחברות בלבד, אבל אולי באמת כדאי לשקול את זה ברצינות.

אלא יותר בסגנון "ערב כיתה" ארוחה טעימה שמתאימה לבנות בגילן, יצירה, ריקודים, ואיזה משחק של ברכות לכלת השמחה.

הכי כיפי ומותאם

יצירה

אוכל וריקודים לחברות

ואס ארוע משפחה-

אוכל למשפחה

ברכות

ריקודים למשפחה

אפשר להוביף יצירה או סדנא לחברות לפני שכולם מגיעים

אם חשוב לכם

אבל בדרכ החבאות נשארות עם המשפחה

לדרשה ברכות וריקודים

בסוף הן עושות שמח ..

1. היחס הוא בערך חצי/חצי. חברות עושות שמח אבל גם באלגן, וזה פחות מתאים לאופי של חלק מהמשפחה.

2. הילדה ממש ממש לא רוצה לומר דרשה בפני החברות. ומתפדחת ממש גם שישמעו את הברכות של הסבתות ושלנו ההורים. מבחינתה, היא מעדיפה שלא תהיה בת מצווה ולא לדבר בפניהן.

אני גם הייתי מעדיפה שלא יהיה ארוע מאשר לדרוש לפני החברות שלי.

אצל אחת הבנות שלי עשיתי בוקר על על חשבון בית הספר בשיתוף עם המורה,ארוחת בוקר יצירה פעילות שהמורה הכינה,ריקודים בסוף,הבנות יצאו מרוצות עד השמיים,

ולמשפחה עשינו משהו כמו ערב סופגניות בחנוכה.

לא מאד רשמי,יצא ממש מוצלח,

רעיון נוסף,לעשות שני ארועים באותו יום צהריים חברות ואז בערב משפחה זה יכול להתיש מאד לכן ממש חשוב לתכנן הכל בצורה נכונה.

לק"י

אם זה השיקול המרכזי.

אם יש עוד סיבות, אז אולי באמת עדיף להפריד.

עוד אין לי ניסיון בנושא, אז אין לי כ"כ איך לעזור.

ומזל טוב!!

כשאני חגגתי בת מצווה - לחברות עשיתי טיול/סיור עם עוד חברה. ריקודים לא היו, אבל זה התאים לי מאוד... וגם דרשה לא הייתה.

למשפחה עשינו אירוע בחצר, ואמרתי דרשה - אבל דרשה בחרוזים בליווי מצגת תמונות, אז זה היה קליל יותר. (אולי זה משהו שיתאים לבת שלך גם מול החברות?)

לנו חשוב המעמד של הדרשה, דווקא בגלל שזו ילדה עם פחד במה, ואנחנו מאמינים שיעשה לה טוב להתמודד עם הפחד וכן לדבר, בסביבה מאוד תומכת ומחזקת.

מצד שני, אני לא רוצה לדחוק אותה מדי, וגם פחות בטוחה שהחברות יפרגנו, ולכן יהיה טוב בעיניי שהיא כן תאמר דרשה, אבל רק למשפחה.

אהבתי ממש את הרעיון של לשלב מצגת שתקל עליה. תודה!!

אני עם פחד קהל וההורים שלי דרשו ממני לדרוש לא רק שזה לא עזר גם הבת מצוה שלי זכורה כדבר שלילי בעבורי,רק בגלל הדרשה הזו,

בסוף אתם ההורים ומחליטים.

אבל את הבת שלי ממש זרמתי איתה

של הצורך להתמודד בדווקא עם הפחד?

כי אם זה לא בא ממנה - לא נראה לי שזה יעזור, אלא רק יגביר לה את הפחד...

בכל אופן, מעניין שדווקא המשפחה המורחבת היא סביבה תומכת ולא החברות זה אומר שיש לכם אווירה טובה במשפחה!

היא עדיין מאוד מפחדת, אבל יודעת שמול המשפחה זה יעבור בטוב ולכן מוכנה להתאמץ לעשות את זה.

מול חברות לא מוכנה ויהי מה.

וכן, ב''ה זכינו במשפחות מפרגנות שירימו לה לא משנה מה יהיה (והיא יודעת את זה).

וגם לא בנים..

הגדול שלי בן 8

אבל בפשטות הייתי נותנת לה תקציב חודשי (מה שנקרא דמי כיס..) לשטויות כאלה שתתנהל איתו בעצמה. זה יכול להיות חינוך טוב לכלכלה. ולדבר איתה על תזונה נכונה. שלא תוציא את כל הסכום על שטויות של אוכל אלא שתקנה לעצמה פה ושם גם תכשיט מטופטן או דברים אחרים שהיא *רוצה*.

באופן כללי בעיני הורים אחראים לתת לילד את כל מה שהוא *צריך* ויכולים לפרגן גם במה שהוא *רוצה* אבל פה יש להם גם אפשרות להתחיל לחנך אותו להתנהלות כלכלית נכונה.

לק"י

אני כן אומרת להם (וגם לקטנים, שיש להם כסף מדמי פורים וכדומה), שגם אם זה הכסף שלהם, לא כדאי לקנות הרבה ממתקים.

אצלינו הם קטנים יותר, אז זה שונה. אבל בעיקרון פעם בשבוע אני הולכת איתם לקנות ממתק. ובעלי גם לפעמים לוקח פעם בשבוע.

בגיל גדול יותר הייתי משחררת כנראה. אבל כן מדברת על זה שלא כדאי וזה לא בריא לאכול יותר מידי שטויות (יש לנו בבית חטיפים ושוקולדים, ואני אומרת להם את זה. שלא יגזימו).

כי היא יודעת שיש לה תקציב מוגבל.

והתקציב הוא כי זיהית אצלה *צורך* בכסף ל*רצונות*.

אז את נותנת לה מענה על הצורך. כמובן שאת גם יכולה לעודד אותה לעשות בייביסיטר כדי שיהיה לה יותר כסף לרצונות שלה.

אבל בסופו ש דבר האינטרס פה הוא לתת לה להוציא בתבונה. ואת ז היא תלמד ע"י ניהול התקציב הקטן שתתנו לה. ובחודששיגמר לה הכסף אחרי שבועיים היא תבין שפשוט אין עוד..

כמובן בשיח נכון שמלווה את התהליך 

בעזהי"ת

זה לא כסף שהוא צ'ופר מבחינתי אלא צורך, וצורך אני נותנת לילדים שלי- כמו שאני נותנת להן אוכל, בית ובגדים ללא תמורה. וכמו שאני לא אגיד לבת שלי 'היום לא סידרת את החדר אז אין ארוחת ערב', אני לא אגיד לה 'לא עזרת אז לא תקבלי דמי כיס'. 

כן להגדיר מה הסכום שהוא צורך ולא אקסטרה.. אני כן חושבת שהיכולת לקנות מידי פעם פינוקים פה ושם בשליטה של המתבגרת זה צורך.

מעודדת תזונה נכונה גם כשקונים משהו טעים (נניח להעדיף יוגורט מפנק)

כשהילדים היו ביסודי נתתי כסף מדי פעם כשהיו מבקשים

ילד אחד היה מבקש הרבה

לפעמים הייתי מפנה אותו לקחת חטיף מהארון ולא לקנות

כשהם יצאו לישיבות נתתי להם לנהל לבד את התקציב

כשהם הבינו את המשמעות של ניהול כלכלי ע"י כרטיס אשראי/ מזומן

הם גם למדו פחות לבזבז

כתלות בעבודה/ משו אחר?

לא יודעת אם זה טוב או לא...

כן מנסה להגיד לה לקנות אוכל, ולא כל יום ממתק... אלא מידי פעם.

אבל לא יודעת כמה מתוך זה עובד.

לא יודעת אם אני נוהגת נכון, ככה מרגיש לי...

והם יודעים בדיוק מתי וכמה יקבלו, זה לא מותנה בשום דבר ובכסף הזה אני לא מתערבת במה הם קונים.

מעבר לזה משתדלת שבבית יהיה שפע של אוכל וגם של שטויות אבל דברים ביתיים כמו עוגות עוגיות ממתקים ביתיים שלפחות יהיה אפשר לנשנש דברים פחות גרועים 

היא עושה בייביסיטר מגיל מאד צעיר וגם יש לה כסף ממתנות וחגים.

בעזהי"ת

מספיק שהן יוצאות פעם בחודש לאוכל שהוא יותר מפיצה וזה כבר רוב התקציב. 

הבת שלי עוד לא לגמרי בגיל (הגדולה בכיתה ו'), נתנו להן עשרה שקלים לחודש מתחילת כיתה א' אבל מודה שאנחנו לא ממש עומדים בזה כי לא זוכרים וגם להן אין ממש צורך בזה אז דיי הפסקנו, כשהן מבקשות הן מקבלות וזה עוד סכומים מזעריים אז זה סבבה לנו (נניח שני שקלים לקנות ממתק במכולת אחת לחודש, נו שויין). 

עכשיו למשל יש חודש ארגון ויש קיוסק בסניף, נתנו לכל אחת מהגדולות (ד' וו') 20 שקלים לכל החודש בתחילת החודש ולבחירתן מה לעשות עם זה ואיך לחלק. 

אני כן רואה שחברות של הגדולה מתחילות לרצות וכשהיא תגיע, בטח נתחיל מ50 בכיתה ז' אבל יש לה חברות שמקבלות הרבה יותר.. 

אצלי אני לא מביאה להן שקל לשטויות.

הבנות שלי עובדות, מרוויחות יפה, ומוזמנות להשתמש בכסף כראות עיניהן. אחת באמת קונה איתו מדי פעם גומי וכאלה- אבל זה נדיר למדי.

ויש בבית יש אוכל בשפע, וגם פינוקים שאפשר לקחת לאולפנא (ונקנו בזול בסופר/ב'משנת', ולא במחירים של השמיני...). אז למה שאביא להן כסף נוסף?

כשהגדול שלי למד בישיבה ולא היה מסוגל לאכול את האוכל של חדר האוכל, כן הייתי מציידת אותו בסכום קבוע מראש כל יום, שהיה אמור להספיק לאוכל- והוא יכל לבחור מה לאכול ואיך להשתמש בכסף- כי הישיבה היתה צמודה למרכז מסחרי.

אבל שוב, זה היה כסף לארוחת צהריים. לא ל'שטויות'. 

ובאולפנה יש את השמיני- שמוכרות כל מיני מתוקים. וגם חנות קרובה ולפעמים היא רוצה להתפנק. לא רואה בזה בעיה כשזה במידה. כילדה אני זוכרת שלא היה לי כסף מהבית וההורים סמכו על מה שאקבל באולפנא, והייתי ממש מרגישה קושי לראות חברות נהנות לקנות דברים בין הארוחות גם אם זה נחשב שטויות ולי לא היתה היכולות.

ובכלל כמתבגרת זכורה לי תחושת הרעב הגדולה..

אני לא מסכימה לה להכנס לבתים בגיל הזה..

גרים בעיר.

מבינה שאתם בישוב ולכן השוני

דווקא בתיכון, כשהלימודים עמוסים יותר, ובטח אם יש פנימיה הדרכה וכו יש פחות זמן לעבוד מבכיתה ו'.

לפחות אצלנו זה ככה

שכבר אפשר לעבוד בו, ומצד שני באמת ההוצאות גדולות.

בעיני 2 כיוונים:

1. מדי פעם לפנק באיזה שטר באהבה אבל לא כל יום..

2. לתת דמי כיס שמבחינתכם כוללים גם אופציה לקניות האלה, וככה היא תחשב בעצמה מה איך וכמה.

אישית כן מתחברת לאופציה א' שמאפשרת ככה לפנק בכיף כשמתאים, מצד שני יש צדדים לכאן ולכאן..

אולי הפוך....

נראה לי מה שאפשר לעשות,

זה לנסות להחליף את הטריק, למשהו אחר שפחות מפריע.

לא יודעת איך עושים את זה.

אפשר לפנות לנוירולוג.

איך מדבקות על הציפורניים יעזרו לנגיעות באף?

נראה לי שיש הבדל בין הרגלים לא טובים (כמו חיטוט באף, כסיסת ציפורניים, גרוד גלדים וכדו') ובין טיקים ממש שהם הרבה פעמים נראים כתנועות לא נשלטות כל כך כמו מצמוצים בעיניים, העוויות מוזרות בפרצוף, תנועות חוזרות.

למה את מתכוונת?

כי אני חושבת שהטיפול שונה.

בהרגלים לא טובים ( כמו חיטוט באף), אפשר להסביר לילד את החסרונות של ההרגל( עושה פצעים בתוך האף ואז עוד יומיים מגרד, לא נעים להסתכל על זה וכו') ולהציע התנהגות חלופית או מקובלת חברתית( ללכת לכיור לקנח ולשטוף, להעסיק את האצבעות במשהו אחר כששמים לב).

אבל לגבי טיקים זה לא יעבוד, יש לי ילד שהיו לו תקופות של טיקים מתחלפים, לדעתי אצלו קשור לחרדה, אחר כך גם אובחן על הרצף אולי קשור. כאן שיחה ישירה לא תעזור והכי טוב להתעלם, ולנסות  להפחית חרדה ולעזור להרגע באופן כללי בלי קשר ישיר לטיק. ואולי באמת ללכת לנוירולוג להתייעץ...

אצלי הבן הנ"ל הצליח להפסיק או להפחית מאוד הרגלים לא טובים כשהבין את החסרונות שלהם והייתה לו מוטיבציה עצמית להפסיק. אבל טיקים לרוב עוברים מעצמם אצלנו אחרי תקופה... 

ככל שמתייחסים לזה יותר - זה יחמיר

אח''כ - בירור נוירולוגי

אם לא עוזר - פסיכולוגי / פסיכיאטרי

היא מאוד מטופלת, מאובחנת עם קשיים כללים, במגוון של תחומים. בריפוי בעיסוק המליצו ללכת לאבחון פסיכודידקטי גם כדי להצליח לשים את האצבע על הקושי- מה הגורם הכי משמעותי. כנראה דיסלקציה כלשהי. וגם כדי לקבל התאמות.

אבחון שיתן התאמות בלי לתת כיוון על מה לשים את הדגש בעבודה איתה פחות מתאים.

צריך גם התאמות וגם מקום מקצועי שידע לזהות את הלקות, כי מדובר כנראה במשהו די רחב שהיא מצליחה כרגע להסתיר ברמה כלשהי כי היא חכמה.

ויש ביטוח פרטי שנותן החזר חלקי עבור האבחון

יש עוד אבחונים, גם מקיפים יותר וגם פחות, שלכל אחד היתרונות והחסרונות שלו...

דבר ראשון אם היא בכיתה ב' בשלב הזה של השנה זה עדיין מוקדם לעשות אבחון פסיכודידקטי, הנורמות מתחילות רק מחודש מרץ לכיתה ב'.

מעבר לזה, למרות שיש הרבה מכונים שעושים ממליצה בחום לפנות לפסיכולוג פרטי, רצוי חינוכי ולעשות אצלו את האבחון, זה עולה יותר ממכון אבל הרבה יותר מקצועי.

ולגבי שמות, אווטינג, אני עושה אבחונים בשומרון ויש לי הרבה חברים שאני ממליצה עליהם בחום ואשמח לשלוח לך בפרטי, אבל כפי שכתבתי אחרי חודש מרץ זה נכון יותר מקצועית. 

ואם זה לצורך וועדת אפיון וזכאות, אפשר לשלוח לוועדה אישור שיש תור ולעשות את האבחון בהמשך

אם תרצי נוכל לדבר טלפונית

לצורך התאמות. וגם חלק מהפסיכולוגים הקליניים והשיקומיים אם עברו הכשרה מתאימה

אבחון דידקטי לא תקף לכל ההתאמות