הגדולה שלנו בת 11.5.
ילדה מקסימה, בוגרת, נבונה מאוד, עוזרת הרבה בבית. אני ממש יכולה לסמוך עליה עם שאר הילדים.
וגם ממש ממש חצופה😬 (לא יודעת מאיפה זה מגיע, אני בחיים לא הייתי מעיזה לדבר ככה להורים שלי)
היא יכולה לכעוס עלי, לצעוק אלי, להאשים אותי בטעויות שלה, לנסות "לחנך" אותי כמו שאני מחנכת אותה. היא אשכרה חוזרת על משפטים שאני אומרת לה, נגדי.
גיליתי שהדרך הכי נכונה להתייחס אלי זה פשוט להתעלם🤷
לתת לה לצרוח, לכעוס, להאשים, לחנך אותי. ופשוט לשתוק.
אם אני עונה לה, זה רק יותר מעצבן אותה, מוסיף לה עוד סיבות לכעוס ולהתחצף, גם אם אני מדברת איתה בשקט ובהגיון.
כי בסופו של דבר, ברוב מוחלט של הפעמים היא תעשה מה שאני אומרת / מה שצריך לעשות, לא משנה כמה רעש וצילצולים יש מסביב. וגם הרבה מאוד פעמים, אחרי שהיא נרגעת היא יכולה לבוא לבקשה סליחה, להשאיר לי מכתב התנצלות, "להודות" שהיא לא הייתה בסדר (וזה בא לגמרי ממנה, בלי שדרשתי את זה) וכו'...
אבל לאחרונה עלתה לי שאלה חינוכית, האם זה הגיוני פשוט לעמוד בשקט ולספוג את כל הכעס והחוצפה??
משהו מרגיש לי מאוד לא תקין לאפשר לילדה לצעוק/לחנך/להתחצף לאמא שלה, בלי שהאמא מגיבה באותו רגע. כן יוצא לי לדבר איתה על זה לפעמים, אחרי שהיא נרגעת, היא מבינה, היא יודעת שהיא עושה משהו לא בסדר. אבל זה חוזר על עצמו שוב ושוב.
היו פעמים שהרגשתי שהיא ממש חצתה את הגבול. אז ניסיתי לעצור אותה במילים(בדרך כלל היא לא מתייחסת או רק מגיבה ביותר חוצפה) או פשוט לשלוח אותה לחדר כי "אני לא מוכנה שיהיה דיבור כזה לאמא בבית שלנו" אבל מרגיש לי שהיא כבר עברה את הגיל.
קיצר, תוהה לעצמי איך הכי נכון לפעול. גם באותה רגע וגם אח"כ כשנרגעים.
אשמח לשמוע את דעתכן🙏
