כי אמנם זה לא אישי כדברייך אבל זה בכל זאת נכתב עקב תגובה שלי

קודם כל, התגובה שלי לא מתחמקת. היא נכתבה בצורה הזו מפאת קוצר זמן.

דבר שני, צר לי על התחושות שלך מאוד. אבל יש משו נכון בזה שאנשים לא יודעים להתמודד עם קשיים של אחרים שהם לא התמודדו איתם מעולם או שרחוקות מהם

אני בתור מי שלא חוותה שכול, לא אדע להגיב בצורה מדויקת למי שכן חווה ומטורגר. ולפעמים זה אפילו עדיף שכך כי ייתכן שלו הייתי כותבת תגובה ארוכה יותר לגבי איך שאני רואה את הדברים (אני או כל מגיב אחר, כן..?)  והיה לי זמן עדיין היית רואה את עצמך נפגעת ולא מובנת. כי קודם כל, זו ההסתכלות של המגיב מנקודת מבטו. והיא מן הסתם לא דומה לשלך.

ודבר שני, כאמור, לא חוויתי מה שאת חווה.. (וגם לא פירטת מעבר לזה שקשה לך. קשה להתמודד כמגיבה עם דברים שנכתבים בצורה כזו. לי לפחות)

לגבי עניין ה- תתמודדו. אז האמת שאני לא ככ יודעת איך אפשר להתמודד עם טענה כזו. מה הכוונה בעצם..? .

אני מניחה שדברים כמו להתרחק מחדשות וכו לא מצאו חן בעינייך כי את חווה את זה ממקום אחר ולא מבחוץ, ולהתרחק מזה נראה כאילו משאירים את מי שנפגע מהמצב במעגל ה"מחוברים" ומי שמתרחק מההתמודדות הוא מוציא את עצמו מהכלל כביכול, אבל שוב, מנקודת מבטי כמי שלא חוותה שכול, וכמי שקשה לה להיחשף למחירים - מה ייתן לך אם אתמודד כמוך? שואלת ברצינות

אני חושבת גם, שאם כבר נחשפת, יש באמת תועלת בכתיבה בהקשר של - איך כן נכון להגיב למי שחווה שכול, ולפרט את ההתמודדות כדי שבאמת יותר אנשים יידעו מה אתם חווים וידעו איך להכיל יותר את הכאב, וגם כמובן אם רוצים יותר אמפטיה.

אבל בלי שהיית כותבת את ההקשר אצלך, כמו שראית,לא היינו מנחשים, וכל אחד כותב מנקודת מבטו ומהדרך שבה הוא מצליח להתמודד או רואה את הדברים ולפי זה מגיב לאחרים

זה בכל אופן מה שאני חושבת. ואני שמחה שהחברות שלך מבינות אותך ומהוות לך משענת

ומאוד חשוב לי לומר שזה ממש אבל ממש לא אישי זה פשוט משהו שהציף לי.. משו שהרבה זמן לא חוותי כי יש לי מעטפת שמבינה את מה שאני עוברת.

לגבי עם זה נכון שתדעו להתמודד אז כן. כי כמה שזה עצוב כמות משפחות השכול גדלה וכנראה מתשהו את תכירה משו מהמשפחה הכל כך גדולה ועצובה הזאת

ועם זאת, אם כבר עלה הנושא - אז כן חושבת שאם מצופה להבין את ההתמודדות, אז כן מצופה לפרט מהצד השני. אחרת איך אפשר שנדע? 

 כשקשה לך - אז לפרט מה

את לא חייבת, אבל זה כן עוזר להבין מקרוב

ואם את כותבת שקשה לך - מה את מצפה שנענה?

אני לוקחת בחשבון אגב שמה שאת כותבת זה אינדיבידואלי אלייך ויכול להיות ששייך גם לאחרים ויכול להיות שלא כי משפחת השכול היא לא קולקטיב שחושב ומרגיש באותה צורה. ראיתי כל מיני דרכי התמודדות של אנשים

ב. אני חושבת שיש לי את הזכות לא לענות על הכל

ג. זה היה שיתוף, סתם לומר איך אני מרגישה

מה מצופה שנענה למשל

קחי את השרשור הקודם שכתבת - איזו תגובה הייתה מתאימה לדעתך? 

אמרתי שזה מה שעלה לי.

פשוט את צריכה להבין שאני בשכול כבר שנתיים והרבה זמן כבר לא דיברתי עליו וכשדיברתי זה היה מובן אצל החברות שלי.

פעם ראשונה שדיברתי על זה עם מישהו שהוא לא חברה \משפחה, אז זה מה שעלה לי

את התתמודדות אבל כן לנסות לקחת חלק במשפחה הגדולה והעצובה הזאת.

והתמדדות זה אומר גם לדעת לדבר ולהבין את האחר. זה ללמוד את מה שאני למדתי וחברות שלי למדו כדי לדעת להסתדר אחת עם השניה

אני הבנתי באיזשהו שלב בחיים, שכל בנאדם מגיב לסיטואציות שהן זרות לו ברמה האישית באיזה חוסר הלימה. בצורה לא כ"כ מותאמת.

ולכן אני דיי בוחרת לשתף בדברים מסוימים בחיים שלי רק אנשים שאני יודעת שיש בינינו איזה ממשק משותף בנושאים האלה ויש להם יכולת בסיסית להבין את הדברים בלי שזה יהיה אישיו מטורף. אלא בפשטות.

להגיד שהדרך שלי היא נכונה? כנראה שלא ממש... אבל בהתחשב בזה שככלל אני לא בדיוק מהמשתפים זו בחירה הגיונית עבורי.

אני חושבת שכן חשוב להרבה אנשים כן לשקף ולשתף אנשים גם בדברים שהם לא מכירים מחוויה אישית. במיוחד בנושא השכול שבסוף זה משהו שהרוב לפחות יודעים בדר"כ ואין אפשרות בחירה למי להגיד ולמי לא ושלצערנו בשנתיים האחרונות זה התעצם.

אבל להבין שאנשים לא יודעים איך להגיב על דברים שזרים להם. לפעמים אפשר ללמד. ממש כמו מה שכתבת בהודעה הזאת אז גם להגיד לאנשים סביבך... ולפעמים פשוט לקבל את זה שאנשים לא יודעים להגיב וזה לא מרוע...

גם אנשים מתמודדים עם השכול בצורה שונה וזה יכול לבלבל איך להגיב למי... ולכן עוד יותר חשוב להגיד מה עוזר לך מה מפריע לך איך את רוצה שיתייחסו.

ככה אז מצטערת, רציתי לשתף במשהו שלא חוויתי כבר כמעט שנה וחצי (רק אז למדנו איך להתמודד), ולעלות אותו למודעות של כולנו, כי בדיוק כמו שאני אבדתי גם היא איבדה.

רציתי לעלות שכל אדם צריך ללמוד איך להתמודד עם הדבר הזה כי זה יהיה חלק מהעם שלנו לנצח, ועצוב אבל כנראה גם עוד יגדל.

אני יכולה לשתף בתהליך שאני והחברות עברנו עם זה מה שאתם רוצים וישמח אתכם. באהבה.

שאנשים לא יודעים להגיב טוב גם לשכול אזרחי או לגילוי מחלה במשפחה.

אצלי זה היה מאוד ברור

לי קשה לספר בקרירות.. וזה בהחלט שונה מאדם לאדם

וכולנו בוכים איתך!  וכואבים! והיינו רוצים להתחלק בכאב לחלקיקים, כל אחד קצת, כדי להקל!!

מהממתתתת

הרב יובל מיטלמן / להקשיב ללב החיים, שיעור 2 - חברים

הרב מדבר שם על הערך והביטחון העצמי של האדם, אני חושבת שבתור אנשים רגישים מאוד- העניין הזה הרבה פעמים מתבטא אצלנו..

בעיקר בשידוכים (יכולה אפילו להגיד על עצמי שאחרי פגישה לא כ"כ מוצלחת, או תקופה שנפגשת ולא מתקדם מרגישה את החלישות הזאת).

ובאמת באמת צריך גבורה עצומה.. אשריך!

שמעתי ולא הצלחתי לקחת עצה מעשית מהשיעור אלא רק אבחנות טובות.

איך הוא עזר לך?

שבעיקר ההמלצות המעשיות זה להתחזק במי שאנחנו, שזה נעשה ע"י מפגש עם האנשים החיצוניים (כפי שהוא מדבר שם על הסוגי חברים).

הרבה פעמים בפגישות, אם יצאנו מקשר ארוך ונפגשנו אחר כך לאיזה פגישה אחת- קורה שאנחנו קצת 'נשברים'..

כי הרגישות באמת באה לשמור עלינו (לענ"ד), לכן בתחושה של הלופ שאמרת.. להציג את זה שוב מחדש,

זה בוודאי מגיע עם אישיות מאוד מיוחדת ולכן כביטוי לזה הרגישות קצת מנסה להתגבר ולסגור אותנו..

הטיפ אולי הכי גדול משיעור הזה, זאת הגידה של החבר האוהב.

להגיד לעצמך שאתה טוב, לחזק את הביטחון, הערך והאהבה העצמית. ואז בוודאי מי שנמצא מולנו רואה את זה- ואולי זה קצת יותר מקל על התהליך.

מקווה שזה עוזר..

אפשר לפתח את הרעיון מהשיעור יותר במסרים. (:

אני חושב אחורה ומבין כמה שהמנגנון הזה ניהל אותי ואולי מותר להגיד גם דפק אותי. היום יש לי הרבה יותר כלים להבין מה עבר עליי אז.

אולי יכול לתת משהו:

כלומר, עם ילדים (וגם עם בני זוג, אל דאגה) כמה שאוהבים אותם והכל לפעמים פשוט נגמר ורוצים שיעזבו את הגוף שלנו. זה לא דבר שצריך להתנצל עליו כמו שצריך להכיר אותו.

ומוסיפה, שאם קראת את יודעת שחלק מהעניין של להיות אדם רגיש מאוד, נוגע גם לרגישות תחושיתית ולחוויה שמגע/גירוי שמגיע מבחוץ ולא בשליטתנו יעורר את מערכת העצבים יותר. פתחתי את הספר אדם רגיש מאוד, ורואה שהיא מדברת על זה קצת בעמ' 32-34, את מוזמנת לקרוא שם.

אז אם זה קשור? יש סבירות גבוהה שכן.

בכללי חושבת שלאר''מ יש עבודה משמעותית עם הצבת גבולות, ולאור מה שקראתי בספר בעמודים הנ''ל יש מצב שחלק מהריפוי והתיקון שם עוברים דרך הצבת גבול לצד בחירה מותאמת ליכולת שלך.

שולחת לך את ההמשך באישי @Avigailh1

זה דורש עבודה איך להתמודד עם זה.

קצת פחות מתאים לפרט בפורום פתוח.

בכל אופן, אני חושבת שכל אחד מפתח לעצמו אסטרטגיות משלו.

לא להתייאש מטיפול פשוט צריך טיפול שיתאים לטראומה וגם כאן יש כמה שיטות אני אכתוב לך מה מכירה אולי זה ייתן לך כיוונים חדשים ❤️

Emdr יכול לאפשר שחרור ללא דיבור

דמיון מודרך- צריך חיבור, ריכוז והדרכה טובה

S.e - נועד לריפוי טראומות. מצריך חיבור לתחושות הגוף ורמה גבוהה יחסית של מודעות.

See far c.b.t- פיתוח של s.e ריפוי באמצעות שילוב של שיטות: קלפים טיפוליים, דמיון מודרך קצת, s.e וc.bt

שיטה מעניינת

פרחי באך- אנרגטי. בשילוב עם טיפול רגשי לא מומלץ לבד כשלוקחים תמצית לשחרור מטראומות...

ריפוי באנרגיה- ריפוי באמצעות אנרגיה שאדם שולח... לא קונבנציונלי אך לפעמים יכול לעזור במקום שטיפול רגשי לא הצליח...

בהצלחה יקרה...

אם תרצי להתייעץ עוד בפרטי בשמחה 

אם זה עייפות מהחיים בכללי

אני מאמין שבמצבים מסויימים זה מתבקש

בפרט זמן קצר אחרי מה שתיארת..

אני בגישה שמותר להתחתן מתוך תקווה

שהביחד יסתדר משהו

בפרט אם שני הצדדים מודעים

דווקא אין לי את הצד הזה של עייפות מהחיים.. אני מאוד מודעת למה שקורה איתי.

מבחינת מצב רוח, מאוד סובלת. כרגע בגדר "נכה רגשית", לא מצליחה לבכות או לבטא את עצמי.. וגם מאוד צריכה 'להחזיק את עצמי' בשביל לתפקד בדברים שאני עושה.

אני בעיקר עצבנית, בא לי כבר להיות נורמאלית.

לגבי להתחתן.. בחור רוצה מישהי 'שמחה'- ובפועל אני בן אדם מאוד שמח.

אז מרגישה הרבה פעמים שבקשר זוגי אני מאוד צריכה להסתיר את הצד הטראומטי בשביל שירצו אותי בכלל.

כי זה חתיכת תיק.

הייתי שוקלת אם לצאת עכשיו עם גברים. חבל לצאת ולאכול את הלב ולחיות כל רגע על הסיכוי לטריגר.

אם מה שקשה לך זה החסם בלב, שלא מסוגלת להיפתח ולבכות. קחי זמן עם אנשים רגועים, תטיילי בטבע, תחיי בשאנטי ולאט לאט זה ייפתח (ברור שבהתחלה גם כשיושבים בשיא הרוגע של הטבע, עדיין לחוצים. אבל כשנמצאים שם 3 ימים כבר נהיים שאנטי...).

זו דעתי, מקווה שהעצה הזו נכונה לך.

אולי כדאי לך לנסות את שיטת ימימה-או כל דרך שנועדה לתת לך תהליך של ריפוי ובניין רוחני פנימי שיתן לך יציבות וחוסן כלליים... בהצלחה ממש אחותי

יש מקום הנקרא "למרחב". גם במרכז וגם בירושלים. מקום דתי.

רק כרטיס של קופ"ח. מכירה אנשים שנעזרו אצלם. מאוד מרוצים.

מלבד זו - נסי לעשות דברים המשמחים אותך. חוגים למיניהם

(דברים שאת אוהבת/אהבת בדרך כלל גם אם עכשיו לא).

לספר לחברה טובה טובה ודיסקרטית, אם יש לך כזו.

הליכה רגלית מהירה, או סתם טיול בטבע (יש קבוצות כאלה של נשים)

מאוד יכולים, לענ"ד לעזור.

מוסיקה. ריקוד (ריקודי עם? סלסה?), התעמלות (אירובי?)

כדאי לעשות לעשות ולעשות ולהסיח את הדעת.

רב אושר פרוינד זצ"ל, שעסק עם כל סוגי הבעיות

ולא נבהל מדבר, אמר:

אין חבל. אין אולי. כאן ועכשיו!

.

מה שהיה, היה. הנשמה שלך גדולה מזה! 

חשבי עליה. איך היא טהורה וענקית ולמעלה

מן הנפש הפגועה שלך.

בירושלים, "למרחב" ברח' חירם. ליד רח' ירמיהו

ליד שמגר. אם את ירושלמית.

במרכז הארץ - צריך לשאול אותם.

יש תורים ארוכים. רבים הם המתייעצים....

אבל הכל סד"ש.

חבל שזה תמיד מגיע בסוף:

תבקשי מהשם שיראה לך את השליחים שלך. 

שליחים - יכול להיות כל דבר. לא רק יועצים.

עוד משהו, נורא חשוב:

התנדבות במשהו שקרוב לליבך. אנ י משערת שתגידי

מה לי ולהתנדבות עכשיו. אבל ברגע שאת מעניקה

משהו מעצמך, ולא הדבר הקטן ביותר, את מרגישה

טוב יותר. זה מחזק את הדימוי העצמי שלך. זה

מסיח את הדעת.

את יכולה לעשות המון ולהיות מאוד מאוד מאושרת!

שמעת על לואיס היי?  היא היתה מעין מדריכה

רוחנית נפשית, ומה שהיא עברה (בגיל 5) -

נורא.

בינתיים, לדעתי כן כדאי ליטול תרופות לזמן מה,

אני בעד. סך הכל, אנחנו בשר ודם. רק גוף.

כמו תרנגולת למשל...... אז להתייחס אליו

בהתאם.

וגם - תקני לך (אם אפשר) דברים יפים

ו...תתגנדרי. כל יום, אחרי הקימה בבוקר.

באמת!

בהצלחה רבה, מתוקה. השם יעזור. עוד תראי.

רק תרצי.

קודם כל, אם אני מבינה נכון יצאת עם בחור והוא חצה את הגבולות שלך בידיעה שהם הגבולות שלך? או ששניכם הייתם שם ואת מתחרטת בדיעבד?

התקפי חרדה זה חוויה נוראית. חיבוק.

זה סופר חשוב לתקשר כלפי עצמי וכלפיו את הגבולות שלי. אבל למה את באה אליו בטענות שמבחינתו הוא מדמיין וחושב שהסכמת/רצית?

ואחרי שכתבתי את זה, מותר לך להרגיש שזה היה טוב. מותר לך להרגיש שאת לא רוצה. מותר לך להרגיש פגועה ונפגעת.  והכי חשוב זה לדעת לתקשר לעצמי את  מה אני מרגישה עכשיו.

גם אם "צריך" להרגיש אחרת. אני מרגישה עכשיו פגועה. אני מפחדת לצאת לדייט עכשיו כי הוא שוב יפגע בי (או ליתר דיוק: אני ארגיש לא בנוח ולא אדע לתקשר לו את זה, ואז הוא יפגע בי פשוט כי ככה זה).

צאי להפסקה מדייטים. צאי לעשות את העבודה הרגשית שלך. תחזרי להיפגש עם בנים כשאת מסוגלת בלב שלם ונפש חפצה להגיד להם לא והם ישארו בקשר. אה - ואם הוא גבר שאת לא יכולה להגיד לו לא ואת מרצה אותו, גם אם הוא הבחור הכי מקסים בעולם והוא בסדר - ביי. את צריכה להיות אישה, לא סמרטוט.

לא מעניין אותי מה הצד השני חושב. או מרגיש. או מדמיין.

יש הבנת סיטואציה בסיסית.

וגם כל התגובה שלך חסרת הבנה אחותי.

לא מנסה לחפש רחמים על האנשים האלה, כי יכולה להבטיח לך שהם חיים את החיים שלהם *כרגיל*- ספויילר.. אני לא

האנשים האלה ב"ה כבר לא חלק מהחיים שלי, אז אין שום דבר לתקשר לאף אחד.

מקווה שהעצבים שלי עוברים.. כי הצלחת לעצבן אותי.

שיחשוב מה שהוא רוצה. למי אכפת.

(יש מצב שהוא באמת פוגע, שוב, אני לא מכירה אותו או את הקשר שהיה לכם).

העניין זה שאת צריכה לדעת לתקשר את הגבולות שלך כדי לשמור על עצמך. קודם כל כלפי פנים ואחר כך כלפי חוץ.

בקשר הבא שבעז"ה יהיה לך טוב ומיטיב יש סיכוי סביר שבחור טוב ונחמד ירצה משהו שלא מתאים לך. והכי חשוב זה שאת תדעי את הגבולות שלך כדי להגיד לו לא. אם הגבולות נשארים "בתוך הראש שלך", אז את שוב תיכנסי למקום של פגיעה כואבת ואת זה אני רוצה למנוע.

לא יודעת מה היה הסיפור שם באופן ספציפי

אבל צריך להיזהר עם רמיזות לכיוון האשמת הנפגע

יש התנהגות חברתית סביבתית נורמטיבית שלא אמורים להגיד אותם בגלוי, זה פשוט אמור להיות ידוע לכולם

משל לאדם שנגנב לו הארנק וישאלו אותו אם הוא לא תלה שלט לא לקחת את הארנק שלי 

יש קווים אדומים ואני חושבת שכולנו אמורים להכיר אותם 

מה אכפת לנו מידת האשמה שלו?

היא חווה כאב גדול וסבל של שנים, ואנחנו דואגים/ות לה. מצידי שההוא יהיה צדיק יסוד בניין.

העיסוק בשאלה כמה אותן בחור אשם, סתם הורס את הנושא עצמו. לא לטוב ולא לרע.

הריפוי שלה לא עובר בשום צורה דרך החשיבה כמה ההוא לא בסדר, וגם לא ממש רלןןנטי המליר החברתי או העונש שהוא יקבל (אם וכאשר).

הערתי הערת אגב בלי קשר לנושא הריפוי של הפותחת... 

בנוגע לכניסה לסוגיה של האם זאת שנפגעה באמת נפגעה או באיזה חומרה היתה הפגיעה, אולי הוא עבר גבול שבסדר לעבור ומצידה אם רק היא היתה אומרת לו מראש שזה הגבול שלה אז הדברים היו נראים אחרת...

שככה היה נשמע שנרמז ועל זה הגבתי (אולי גמאני לא הבנתי נכון 😅)

בתכלס, לא כזה קריטי באמת ההערה הזו כי זה לא משנה לפותחת 

גם לי אין כוח להיכנס לזה.

רק רציתי להגיד שאם השיח על בחורה שחיה בחרדות ופלשבקים, יהפוך לכתב אישום לאיזה איש גשם לא רלוונטי, זה הפסד לכל הצדדים.

יתרה מזו, במקרים רבים הבחורה רק תרגיש שהוא לא האשם היחיד והמוחלט, ואז רק נגביר חה את הסבל וההלקאה העצמית.

עדיף לנתק את הסיפור משאלת האשמה, ולהתמקד בכך שיש כאן חברה כאובה ואנחנו דואגים לה!

עצם זה שיש לי כוח לכתוב ולהביע, ובעיקר להעמיד את עצמי מול מראה ולהבין את המצב שלי - זה כבר חצי מהפתרון.

כל התהליכים הנפשיים הם מאוד עניין של תודעה. מקווה שאת במקום שהתודעה מתחילה להשתנות והכל יתחיל לזרום לכיוון טוב.

מלא הצלחה נשמה מתוקה ♡