כי אמנם זה לא אישי כדברייך אבל זה בכל זאת נכתב עקב תגובה שלי

קודם כל, התגובה שלי לא מתחמקת. היא נכתבה בצורה הזו מפאת קוצר זמן.

דבר שני, צר לי על התחושות שלך מאוד. אבל יש משו נכון בזה שאנשים לא יודעים להתמודד עם קשיים של אחרים שהם לא התמודדו איתם מעולם או שרחוקות מהם

אני בתור מי שלא חוותה שכול, לא אדע להגיב בצורה מדויקת למי שכן חווה ומטורגר. ולפעמים זה אפילו עדיף שכך כי ייתכן שלו הייתי כותבת תגובה ארוכה יותר לגבי איך שאני רואה את הדברים (אני או כל מגיב אחר, כן..?)  והיה לי זמן עדיין היית רואה את עצמך נפגעת ולא מובנת. כי קודם כל, זו ההסתכלות של המגיב מנקודת מבטו. והיא מן הסתם לא דומה לשלך.

ודבר שני, כאמור, לא חוויתי מה שאת חווה.. (וגם לא פירטת מעבר לזה שקשה לך. קשה להתמודד כמגיבה עם דברים שנכתבים בצורה כזו. לי לפחות)

לגבי עניין ה- תתמודדו. אז האמת שאני לא ככ יודעת איך אפשר להתמודד עם טענה כזו. מה הכוונה בעצם..? .

אני מניחה שדברים כמו להתרחק מחדשות וכו לא מצאו חן בעינייך כי את חווה את זה ממקום אחר ולא מבחוץ, ולהתרחק מזה נראה כאילו משאירים את מי שנפגע מהמצב במעגל ה"מחוברים" ומי שמתרחק מההתמודדות הוא מוציא את עצמו מהכלל כביכול, אבל שוב, מנקודת מבטי כמי שלא חוותה שכול, וכמי שקשה לה להיחשף למחירים - מה ייתן לך אם אתמודד כמוך? שואלת ברצינות

אני חושבת גם, שאם כבר נחשפת, יש באמת תועלת בכתיבה בהקשר של - איך כן נכון להגיב למי שחווה שכול, ולפרט את ההתמודדות כדי שבאמת יותר אנשים יידעו מה אתם חווים וידעו איך להכיל יותר את הכאב, וגם כמובן אם רוצים יותר אמפטיה.

אבל בלי שהיית כותבת את ההקשר אצלך, כמו שראית,לא היינו מנחשים, וכל אחד כותב מנקודת מבטו ומהדרך שבה הוא מצליח להתמודד או רואה את הדברים ולפי זה מגיב לאחרים

זה בכל אופן מה שאני חושבת. ואני שמחה שהחברות שלך מבינות אותך ומהוות לך משענת

ומאוד חשוב לי לומר שזה ממש אבל ממש לא אישי זה פשוט משהו שהציף לי.. משו שהרבה זמן לא חוותי כי יש לי מעטפת שמבינה את מה שאני עוברת.

לגבי עם זה נכון שתדעו להתמודד אז כן. כי כמה שזה עצוב כמות משפחות השכול גדלה וכנראה מתשהו את תכירה משו מהמשפחה הכל כך גדולה ועצובה הזאת

ועם זאת, אם כבר עלה הנושא - אז כן חושבת שאם מצופה להבין את ההתמודדות, אז כן מצופה לפרט מהצד השני. אחרת איך אפשר שנדע? 

 כשקשה לך - אז לפרט מה

את לא חייבת, אבל זה כן עוזר להבין מקרוב

ואם את כותבת שקשה לך - מה את מצפה שנענה?

אני לוקחת בחשבון אגב שמה שאת כותבת זה אינדיבידואלי אלייך ויכול להיות ששייך גם לאחרים ויכול להיות שלא כי משפחת השכול היא לא קולקטיב שחושב ומרגיש באותה צורה. ראיתי כל מיני דרכי התמודדות של אנשים

ב. אני חושבת שיש לי את הזכות לא לענות על הכל

ג. זה היה שיתוף, סתם לומר איך אני מרגישה

מה מצופה שנענה למשל

קחי את השרשור הקודם שכתבת - איזו תגובה הייתה מתאימה לדעתך? 

אמרתי שזה מה שעלה לי.

פשוט את צריכה להבין שאני בשכול כבר שנתיים והרבה זמן כבר לא דיברתי עליו וכשדיברתי זה היה מובן אצל החברות שלי.

פעם ראשונה שדיברתי על זה עם מישהו שהוא לא חברה \משפחה, אז זה מה שעלה לי

את התתמודדות אבל כן לנסות לקחת חלק במשפחה הגדולה והעצובה הזאת.

והתמדדות זה אומר גם לדעת לדבר ולהבין את האחר. זה ללמוד את מה שאני למדתי וחברות שלי למדו כדי לדעת להסתדר אחת עם השניה

אני הבנתי באיזשהו שלב בחיים, שכל בנאדם מגיב לסיטואציות שהן זרות לו ברמה האישית באיזה חוסר הלימה. בצורה לא כ"כ מותאמת.

ולכן אני דיי בוחרת לשתף בדברים מסוימים בחיים שלי רק אנשים שאני יודעת שיש בינינו איזה ממשק משותף בנושאים האלה ויש להם יכולת בסיסית להבין את הדברים בלי שזה יהיה אישיו מטורף. אלא בפשטות.

להגיד שהדרך שלי היא נכונה? כנראה שלא ממש... אבל בהתחשב בזה שככלל אני לא בדיוק מהמשתפים זו בחירה הגיונית עבורי.

אני חושבת שכן חשוב להרבה אנשים כן לשקף ולשתף אנשים גם בדברים שהם לא מכירים מחוויה אישית. במיוחד בנושא השכול שבסוף זה משהו שהרוב לפחות יודעים בדר"כ ואין אפשרות בחירה למי להגיד ולמי לא ושלצערנו בשנתיים האחרונות זה התעצם.

אבל להבין שאנשים לא יודעים איך להגיב על דברים שזרים להם. לפעמים אפשר ללמד. ממש כמו מה שכתבת בהודעה הזאת אז גם להגיד לאנשים סביבך... ולפעמים פשוט לקבל את זה שאנשים לא יודעים להגיב וזה לא מרוע...

גם אנשים מתמודדים עם השכול בצורה שונה וזה יכול לבלבל איך להגיב למי... ולכן עוד יותר חשוב להגיד מה עוזר לך מה מפריע לך איך את רוצה שיתייחסו.

ככה אז מצטערת, רציתי לשתף במשהו שלא חוויתי כבר כמעט שנה וחצי (רק אז למדנו איך להתמודד), ולעלות אותו למודעות של כולנו, כי בדיוק כמו שאני אבדתי גם היא איבדה.

רציתי לעלות שכל אדם צריך ללמוד איך להתמודד עם הדבר הזה כי זה יהיה חלק מהעם שלנו לנצח, ועצוב אבל כנראה גם עוד יגדל.

אני יכולה לשתף בתהליך שאני והחברות עברנו עם זה מה שאתם רוצים וישמח אתכם. באהבה.

שאנשים לא יודעים להגיב טוב גם לשכול אזרחי או לגילוי מחלה במשפחה.

אצלי זה היה מאוד ברור

לי קשה לספר בקרירות.. וזה בהחלט שונה מאדם לאדם

וכולנו בוכים איתך!  וכואבים! והיינו רוצים להתחלק בכאב לחלקיקים, כל אחד קצת, כדי להקל!!

מהממתתתת

וכן זה עובד ככה.

אני גם הייתי בטוחה שלא אספר לעולם על פגיעה שעברתי, ובאמת יותר מעשור לא סיפרתי לבעלי, ואנחנו מאוד מאוד קרובים ופתוחים בדיבור, ועדיין רק בתקופה האחרונה סיפרתי.

לפעמים דברים צריכים להבשיל בתוכנו לבד.

ולפעמים פתאום יש את הרגע המתאים.

וגם אפשר לבחור שלא לספר, אלא אם כן זה יקל עליך או שצצות בעיות בגלל זה.

עברתי כמה פגיעות, על אף אחת לא סיפרתי לאף אחד. בעיקר כי חשבתי שזה לא משמעותי בחיים שלי.

על אחד מהם סיפרתי לאשתי במקרה, היינו נשואים שנה או שנתיים. זה היה באיזה הקשר ספציפי ולא דיברנו על זה הרבה אח"כ (לא זוכר, אבל זוכר היטב את הסיטואציה...). גם היא עברה פגיעה על ידי בן משפחה ואני לא יודע מי ידע את זה ומתי, וגם אני עד היום לא ממש מבין את עוצמת הפגיעה (כלומר, העובדה שאני לא יודע, ממחישה את הקושי שהיא חוותה ושהיא לא סיפרה לי הרבה).

לפחות אצלי זה תמיד היה מודחק. שנאתי את אחד מהפוגעים כי הוא היה אלים. לסיפור השני לא ייחסתי חשיבות המון שנים ורק במקרה הייתי מעורב במשהו שמאוד טירגר אותי, ואז דברים יותר הקשו עליי אבל איכשהו עובדתית לא יצא לי לדבר על זה עם אף אחד כולל אשתי (זה אדם שאנחנו פוגשים מדי פעם... אין לי עניין לעשות בלגן). אני היום יותר שונא אותו בלב, בעיקר על האופן שבו אירעו הדברים וכל המסביב. על הפגיעה אין לי הרבה כעס. סיפורים אחרים שהיו לי - באמת לא הפריעה לי הפגיעה. לא אז ולא היום (הייתי אז נער צעיר ותמים מאוד, אבל יתכן שאם הייתי מבין אז מה הקטע וכו והיו מבקשים יפה, אולי הייתי מאפשר להם מלכתחילה).

למה כתבתי את כל זה? בעיקר להגיד שנראה לי שאם אנחנו לא מדברים על זה, זה גם בגלל שזה פחות תופס אצלינו חלק משמעותי בחיים, אז גם אם זה נחשף באיחור, הנושא המרכזי הוא לא הפגיעה אלא האירועים שסביבה. ככה לפחות אני חושב.

שבהכרח מה שאנחנו פחות מדברים עליו משמע פחות תופס אצלנו מקום בחיים.

לפעמים ממש להפך, אנחנו מדחיקים דברים מאוד משמעותיים שדווקא מאוד מנהלים אותנו ביום יום.

אנחנו מדחיקים דברים מרוב שהם כואבים.

מתנתקים מהסיטואציה, מקטינים כדי לא לתת להם לפגוע בנו.

זה לא שאני מלקק דבש בחיי. רחוק מזה מאוד. מצד שני, אני חושב על זה הרבה ואני לא יכול למתוח קו בין הפגיעות לבין מה שאני בחיים האמיתיים שלי והדברים שעברתי והאופי שלי וזה.

יש דברים ספציפיים, שהם לא הפגיעות עצמן. לדוגמה הפגיעות הראשונות היו בגיל ממש ממש קטן (אגב באופן כללי לא שמעתי על הרבה גברים שנפגעו בגיל ממש קטן, אבל יש מצב שסה בגלל שלא מספרים). אז ברור שהיתה הסתגה ומבוכה ותחושה מוזרה כזאת, ובהמשך החיים שלי ראיתי שיש לי קטעים שאני אוהב להסתיר דברים, גם זה דברים מאוד טריוויאלים. כזה קטע מוזר כזה. אבל תכלס זה לא תוצאה של הפגיעה עצמה אלא של המסביב. סיכוי סביר שזה היה קורה גם בעקבות דברים אחרים דלא כוללים פגיעה מינית.

וסתם לפעמים כשכני שומע, כי זה מסקרן אותי כמו כל אדם שחווה פגיעות. אז לפעמים נראה לי שגם מי שמשייך סיבות לתוצאות, זה הרבה פעמים לא רק הפגיעה אלא בעיקר השבירה של חרדות אחרות שהיו ברקע. לדוגמה בר שאול מספר על הקושי שלו כשהוא הבין את המשמעות של המעשים שהוא עשה (כלומר שעשו לו אבל הוא שיתף פעולה מתוך תמימות), אז זה ממש שבר אותו. אבל אם חושבים על זה, זה מתחיל בחרדות סביב שמירת מצוות הדוקה מאוד, ואז הוא אומר "אני הוצאתי זרע לבטלה? אני עברתי על משכב זכר?".

אותו דבר, תיאורים מאוד נפוצים של בנות דתיות שנפגעו בנערות שלהן, "הוא חילל את קודש הקודשים שלי; הוא החריב הרגע את כל מה שכל כך שמרתי עליו", אז גם זה מתחיל מחרדתיות מסוימת על צניעות.

אני לא בא להקטין או להפחית מהקושי. אבל כן תמיד היה נראה לי שהרבה פעמים הפגיעה עצמה היא לא הנקודה, אלא בעיקר הרקע לפני או אחרי.

שאנחנו מפחדים להגיד דברים שיש להם משמעות. רוצים להיות נחמדים כאלה ולא לחוות רגשות חזקים מדי מהצד  השני.

מותר לך להרגיש  הכל, מותר לרצות הכל, מותר לחשוב על הכל ומותר גם לכתוב הכל (אולי לא בפורום, אבל מותר, הכל).

וואו. 

אבל גם אלו שכן. מותר להרגיש הכל. רגש זה אמצעי תקשורת, לא גזירת גורל.

שלך

כלומר, כן, אם יש בזה עניין או צורך או שזה מוביל לריפוי

אבל מניסיון שלי לפחות - אפשר לעבור תהליכים רבים גם בלי לשפוך את הקישקע

תיווכתי את זה לבעלי, והוא מקבל את זה שלא יהיו אורחים למרות שזה חשוב לו.

אנחנו עדיין מזמינים מכל מיני סיבות אבל לרוב אני מותשת מאוד ולא מהמאמץ הפיזי של ההכנות.

אני לא מדבר על ההכנות אלא על הזמן של לשבת בשולחן עם כולם ועם פרשת שבוע וכו'. הכנות פיזיות לפני זה סיפור אחר.

אני לא גרה בסביבה שלהם, אנחנו לא נפגשים הרבה.

גם איתם אני קצת מכונסת אבל פחות, זה משתפר עם השנים.

לתקשר את זה שאתה לא רוצה. עזוב לא יכול. לא רוצה. פשוט לא רוצה. כולם יודעים שיש לי קיבולת מוגבלת ואני נלחם לשבת 10-30 דקות בארוחת שבת. כולם יודעים את זה ואני משתדל שלא יהיה להם ציפיות ליותר.

אתה לא "לא מסוגל". אתה פשוט בן אדם עם קיבולת והגיע הזמן קודם כל לכבד אותה.

חטפתי בעבר הרבה ביקורת על זה מכיוון הבית. בעיקר "אני לא רוצָה לעשות שולחן שבת לבד". ומצד אחד זה קצת נכון.

מצד שני - אני לא אוהב שירי שבת, אני לא נהנה, הקשב שלי לדיבור קצר הרבה פעמים.

העניין זה הביטחון העצמי בבחירה שלי.  מרגיש לי שאתה בעצם מנסה לייצר משהו אחר שזה לא אתה והמערכת מלמטה (שמתבטאת גם בפורום) מתמרדת רק על זה.

אני יושב יותר מכולם, שר עם עצמי ומשתדל להבין את (כל...) האחרים שלא מצטרפים אליי.

כשמישהו אחר מצטרף והאיזון מופר וכולנו מפסיקים להתנהג בטבעיות אז כל צעד נהיה כבד פתאום

ואיך זה בארועים חברתיים שהם לא סעודת שבת?

כי אין איזה לו"ז מובנה של המפגש.

אני לא יודע להצטרף לשיחות ומוצא את עצמי לבד.

ונעלם משם מהר

אבל כשזה מגיע לציפייה ממני להוביל מפגש חברתי, אני פשוט לא עומד בזה. חשבתי שזה מעליב את האורחים שאני לא מתייחס אליהם יפה.

אבחנה יפה עשית. אני מסוגל אבל זה דורש ממני המון.

אשתי מכבדת את זה ולכן אנחנו כמעט לא מארחים, הפעם רציתי לשמח אותה יותר. היו לי גם ציפיות מעצמי, אבל לא...

כלומר מתאמץ. כלומר "עובד קשה".

זה יכול להיות נקודה להתבוננות ולעבודה רגשית עד שינוי. אבל בעיניי- - לפני השינוי - קודם כל לכבד את זה שאתה כזה היום.

לקח שנים עד שנתנו לזה שם..

בשנים האחרונות אחרי שהבנו מה יש לה היא הצליחה ממש לעשות שינוי

תנסה להתחיל במפגשים של אחד על אחד עם מישהו שיחסית נוח לך איתו ואחכ תגדיל תמעגל את זה לאט לאט..

זה משהו שאפשר לשנות עם הרבה עבודה קשה

שצריך להוביל את האירוח?

למשל כשאני מזמינה אני מעדיפה להזמין יותר מזוג אחד, ככה הם מדברים אחד עם השני ואני לא מרגישה צורך למלא את החלל או שנותנת לבעלי להוביל, גם אישתך יכולה להוביל.

ומנסה להשלים עם זה שאני מאוד שקטה כשמארחת

(מנחש את המגדר, אולי אני טועה).

אז את מגלה שאפשר לבקש מההצפה ללכת.

היי הצפה, אני עכשיו בפגישה חשובה עם המנהלת של הסטארטאפ החדש שאני רוצה שיצליח. אני יודע שאת נמצאת שם. אני מבטיח להתייחס אלייך אחרי שהפגישה תיגמר.

ואז בערב לצאת להליכה של שעה פה לאיזה מקום על כביש 40 שיש בו הרבה מכוניות רועשות ושם לתת להצפה לעלות למעלה.

או בליל שבת לפנות לזה זמן מוגדר. עכשיו אני יכול להיות בהצפה.

היי מותק, לא זמן טוב, תעצרי עם המים עוד שעתיים אני אתן לך אישור להציף פה את כל הבית עד אז תחכי שם בסבלנות בפינה, נהיה בקשר כשאתפנה אלייך.

הדימוי של הצפה לא ניתן סתם. לא שולטים במתי היא באה ובעוצמה שלה...

אפשר לפעמים למנוע אותה בטיפול מוקדם נכון בגורמים להצפה.

אפשר להתעלם ממנה ולהגיד וואלה אין לי זמן לטפל בזה עכשיו ומה שינזק ינזק. אבל אי אפשר לדחות את קיומה כשהיא כבר קיימת בלי שיהיו לזה השלכות ונזקים.

טיפלתי בזה יותר מאוחר.

אבל אני בעל הבית. עכשיו נסגור את השיבר הראשי.

הצפה? ברוכה הבאה ורצויה. לא עכשיו.

יש לך שעה בערב.

לא כל פעם שאני הולך לרופא שיניים אני מספר לחברים שלי, ולכן גם לא כל מסע פסיכולוגי אני אשתף.

בגדול, רק אדם אחד קרוב אך לא משפחה היה ששיתפתי אותו. ובתוך המשפחה, יש כאלה שעד היום לא יודעים.

בשורה התחתונה, זה מאוד תלוי מי האדם ומה הסיבה לשיתוף.

כדי לא להיפגע, ולא לפרסם את זה סתם ככה, זאת דעתי.

באירוע מסוג תאונת דרכים בו הייתי מעורב

נקודת המוצא לעבור בשלום  - ללכת עם האמת, להיצמד לעובדות ונקודות שאתה משוכנע באמיתותן.  

בהנחה שאין לך אינטרס להמציא דברים שלא היו ולא נבראו ואז להסתבך בשקרים ובסתירות - ברגע שאתה דבק באמת, אין ממה לחשוש    

בהצלחה!

לא נעים, אך לגמרי לא נורא 🙂

ואני בלי ביטחון עצמי, בטוח מה שאעשה לא יהיה בסדר.

לא משנה שאני בסדר. מה יעזחר עורך דין ? @משה?  הרי יש עובדות

יעזור לך להגיע מוכן מנטלית, רגשית, לתרגל איתך איך להתמודד בתרחישים השונים 

הביטחון העצמי שלך זה דבר אחד. אני לא יודע מה קרה שם אבל כנראה שלא גנבת משהו או פגעת במישהו.  אם כן זה כבר סרט אחר. אבל מהכירותי עם רגישים הם נוטים יותר לספוג ופחות לתקוף.

אם זה אכן הסיטואציה, אז צריך לקחת איש מקצוע שמתמחה בתלונות שווא, וב"עובדות". ובמקביל לעשות עבודה כדי שיהיה לך ביטחון עצמי והבטן שלך לא תתפרק כשהגרושה (אני מנחש נכון)  מאשימה אותך בכל מיני דברים.

ואם תרצה באישי אני יכול לשלוח לך עוד חומר.

בגדול צריך להתכונן לזה רגשית. כמו לכל דבר מאיים (ראיון עבודה וכו').  עבודת כתיבה קטנה שתעזור לך להבין ממה אתה מפחד באמת.

האם עשית את מה שטוענים שאתה עושה? אם כן, יש עורכי דין שזה המקצוע שלהם. אתה צריך אותו בשביל שירגיע אותך ויכין אותך. אם לא עשית שום דבר - גם אז כדאי להתייעץ עם עו"ד (בכנות, זה לא המקצוע שלי) כדי להבין איך להתמודד.

אם יש לך אליבי (כלומר שהיית במקום אחר בזמן שטוענים שבו עשית עבירה פלילית) - כדאי לאסוף אותו ולארגן אותו מסודר.

אם יש לך צורך להגיש תביעה כנגד כנראה שאין מנוס ותצטרך להתמודד עם זה. ייעוץ מקצועי זה טוב. אבל חוץ מזה צריך להבין מה כל כך מפחיד אותך שם. 

אגב, זה קשור לסיפור גירושין? כלומר להתמודדות זוגית-לשעבר.

שם יש שפע של תלונות ותלונות שווא ויש אנשים שיודעים להכין אותך לחקירה כזו.

זה יכול להיות בעיה לכל החיים?!

אבל שם יש יותר חשיבות לתיקים מתנהלים מאשר בשוק הפרטי.

.

אם זה נניח על "אלימות במשפחה", במסגרת סכסוך גירושין, שמשום מה יש כאלו הבטוחים שזה כמעט חלק מהנוהל (כדי "להשיג" צו הרחקה, וכך "לנסות לקבוע עובדות" עם הילדים, לגנוב את הרהיטים בבית המשותף וכו').

לפחות מהחוויה שלי אם אתה פועל נכון זה לא משהו כזה מטריד בדרך כלל.

זה בדרך כלל סוג של "פרוטוקול" שהחוקרים צריכים לעבוד לפיו, למרות שהם בעצמם יודעים שזה בבל"ת בגדול.

יצא לי אבל לא על משהו רציני...

זה תלוי מה הצד שלך. אתה מתלונן? אין מה להילחץ פשוט לעשות נשימות לפני ולהבין שאתה בסדר גמור וזה לטובתך...

בהצלחה!!!

מה זה אומר, לא להלחץ?

להבין שזה לטובתך ואתה בא נטו כדי שיהיה לך טוב

להירגע, אם עוזר נשימות (מניסיון, עוזר ממש)