אם הוא מזוהה עם כלב בן יפונה שהיה בן 40 בחטא המרגלים, אז יוצא שבצלאל חייב להיות פעוט ולכן לא הגיוני.

כוונת חזל שאותה מגמה רוחנית שהיתה אצל כלב בן חצרון היתה אצל כלב בן יפונה, שהוא ממשפחתו וכנראה  מצאצאיו של כלב בן חצרון, משפחת הכליבים שגם נבל וכנראה אביגיל היו ממשפחה זו

או שאומרים שכל 7 מלכי אשור זה שמות של סנחריב. הכוונה שלכל מלכי אשור ייצגו מגמה אשורית אחת וזה לא מדנה מי האיש הפרטי.

גם כאן כלב בן חצרון וכלב בן יפונה זו אותה מהות ואותו תפקיד ורעיון, והם מאותה משפחה. ראב"ע אומר שזה לא הפשט.

עצוב לראות שאנשים מתעלמים מדברים שנכתבו בצורה ברורה, וחוזרים על טענתם הקודמת כאילו לא הגיבו להם.

רק תיקון: הם לא כותבים שבצלאל היה בן 10, אלא שאבותיו - חור ואורי - הולידו בהיותם בני 8.

ולהבנתי - הגמרא הזאת לא ניתנת להתפרש כ"דרך משל".

דברי הגמרא הם משל. או שכך היה בעולם הרוחני אבל זה התבטא בגשמיות אחרת, כמו שכתוב שהתורה נתנה בדור האלף אבל ה' קימט את הדורות ודחסם בתוך 25 דורות

אינני מבין איך אתה מסביר את הגמרא הזאת בדרך משל...

אלו דברים עמוקים. אולי הכוונה שזה שהתורה קראה לשני הכלב בשם כלב, זה אטמר שרמזה לנו דברים עמוקים. וייתכן שבעולם הרוחני נשמתם היתה כבת 8 שנים, כי לכל זמן יש את המהות שלו

יש גמרות שרואים שהן מתפרשות שלא כפשוטן, ויש גמרות שרואים שעושים בהן חשבון מתימטי, ודי ברור שהאומר אותן התכוון לפשוטם של דברים.

האם זה לא ברור ממה שכתב לך @עזריאל ברגר ?

ייתכן שבעולם הרוחני נשמתם היתה בת 8. לא כאן בגשמיות.

דוגמא לזה זה 1000 דורות רוחניים שקומטו ב2448 שנה לפי הגמרא.

גם בעין איה הרב קוק מסביר פרטים טכניים כמשלים עמוקים

(השערה בלבד)

לא הגיוני שאדם יוליד בגיל 8. אלא אם נעשה לו נס. ואין סיבה שיעשה נס כזה גדול לאנשים שאינם האבות או נביאי הדור, מלבד חריגים כמו האשה השונמית וגם שם זה בזכות אלישע.

הכוונה במשל ששני הכלב מייצגים אותה מהות, ואולי הם גלגול נשמה לא יודע

אתה אמרת "לא הגיוני".

עזריאל ואני אמרנו "לא הגיוני לפרש את הגמרא הזאת כמשל".

אחי, יהי לך אשר לך...

המון חכמי ישראל פירשו את המדרשים כמשלים

אינני מבין איך אפשר להסביר את הגמרא הזאת בדרך משל...

נראה מכל מהלך הסוגיא שהאומרים אותה התכוונו לדברים כפשוטם.

וחלאה ונערה שמוזכרים באותו פסוק זה אחדים משמותיה על שם מאורעות חייה זה כפשוטו או משל?

מצוות לימוד תורה. וחוץ מזה ההבנה שכלב בן חצרון ובן יפונה מייצגים  אותה מהות, וכך כל משפחת כלב, יוצרת תובנות חדשות לגבי מהותו של כלב בן יפונה, חור, נבל ואביגיל, והסבר למה כלב וחור הם המרכזיים בתורה ולא נחשון בן עמינדב, ולהבנה לימינו בין סוגי הנהגה ממלכתית שונות

ולא יראה כן לפי פשטי הפסוקים. כי לפי פשטי הפסוקים נראה כי כלב זה היה מבני חצרֹן הראשונים, ואומר כי אחַר לקח (את) בת מכיר והוא בן ששים שנה. ואם כמו שאמרו רבותינו ז"ל כי היה כלב בן יפנה, כשהוליד חצרון (את) כלב היה חצרון בן מאה ושבעים שנה. כי כלב אמר "בן ארבעים שנה אנכי בשלח אותי משה עבד ה'", וזה היה בשנה שניה שיצאו ממצרים, וחצרון היה מבאי מצרים.

אמרו רבותינו ז"ל כי אחיו מאמו היה. כי כלב היה בן יפונה, ועתניאל בן קנז. ומה שאמר על כלב "הקנזי" - יִחש אותו לבעל אמו.

ויתכן לפרש כי אחיו מאביו ומאמו היה, והיה שם אבי כלב 'יפונה' ו'קנז', כי הרבה נמצאים שני שמות לאדם אחד.

והנכון אצלי עוד, כי קנז היה ראש המשפחה, והתיחשו בני המשפחה אליו. ובאמרו הקנזי או בן קנז, הכל אחד. כי רחוק הוא ליחש האדם לבעל אמו, כי אפילו למשפחת האם לא מצאנו שיתיחש אדם, כי אם לבית אבֹתיו.

הבינו את דברי חזל בתור הצעות פרשניות, ולא ראו בעיה לחלוק עליהן

לפעמים הם גם מעמידים את הדעה שמופיעה במדרש או בתלמוד כדעת יחיד (למרות שאין מי שחולק במפורש). כמו האבן עזרא במקרה שלנו: 

"וכתוב בדברי יחיד: שהוא (=חור) בן כלב בן יפונה, וחור אבי אורי שהיה אבי בצלאל. ובעבור שאמר כלב: בן ארבעים שנה אנכי, הנה נמצא בצלאל בעשותו מלאכת השם בן עשר שנים, וזה רחוק מאד. ואני אתן לך ראיות, שלא זה הדרך ולא זאת העיר. רק מה שהעתיקו קדמונינו על הביאה הוא אמת מדברי קבלה (=שדורות ראשונים יכלו להוליד בגיל צעיר), ואין צורך לראיה מהכתוב."

האם חזל התכוונו כפשוטו כשאמרו הוא בעור אב בלעם, הוא לבן הארמי הוא כושן רשעתיים מלך ארם נהריים, או שהתכוונו לומר שאצל שלושתם היתה אותה מגמה ארמית שמתנגדת לישראל?

ומה לגבי שאמרו חזל ש7 שמות החה לסנחריב: סנחריב, אסרחדון, תגלת פלאסר, סרגון, פול, אסנפר.

שמות מלכי אשור? הם התכוונו שיש מגמה אשורית אחת לכבוש את ישראל שמתבטאת ב7 מלכים, ואין להתחשב במאוויו הפרטיים של המלך

וכהנה עוד רבות

למשל: "יסכה איננה שרה... ומה שנאמר כי נקראה שרה יסכה בעבור שסכה ברוח הקודש, דרך דרש הוא או סברא, לא קבלה, ואין זה דבר מצוה" (אבן עזרא)

כמובן, יכול להיות שהתכוונת שהראשונים טעו ולא הבינו את הדרשות נכון, ובאמת כולן משלים

"הוו יודעים כי דברי אגדה לאו כשמועה הם אלא כל אחד דורש מה שעלה על לבו כגון אפשר ויש לומר, לא דבר חתוך. לפיכך אין סומכים עליהם"

הרבה יותר סביר שזה כמו 7 שמות של סנחריב

בבבלי אומרים שבצלאל היה בן 13 בהקמת המשכן (דורשים המילה "איש"), ושכלב וחור ואורי הולידו בני שמונה. לדעתי האבן עזרא התייחס לירושלמי, שאומר שכלב הוליד בן עשר ("דתני אחז הוליד בן תשע והרן בן שש וכלב בן עשר כמ"ד הוא כלב בן חצרון הוא כלב בן יפונה")
 

ההוכחות של האבן עזרא והרדק הם בעיקר מדברי הימים - אם חצרון הוא אבא של כלב אז הוא הוליד אותו בן 170, אבל בפסוקים נשמע שאחר כך בגיל שישים הוא נשא אישה שניה

בכל אופן, לפי הרדק והאבן עזרא יוצא שלשני הכלב הייתה בת בשם עכסה. אולי זה מה שהביא לזיהוי בין השניים? אני לא יודע איך חזל הבינו את הפסוקים בדברי הימים ("לא ניתן דברי הימים אלא להידרש")

ראיתי גם שלגרא יש מהלך כדי לפתור את הבעיה עם ה-170, משהו על זה שגם לפי חזל כלב בן יפונה הוא רק בן בנו של חצרון, אבל אני לא סגור על הפרטים

לפני המחקרים הארכיאולוגים גם היה כל כך פשוט שמדובר במלכים שונים?

בנוגע לפנחס זה אליהו, לימד אותנו הרדבז: "ולפי דעת חכמי הנסתרות לא קשיא כלל, כי האומר פנחס זה אליהו, שורש נשמתו של פנחס". כלומר הזיהוי הוא לא פיזי, אלא דמיון בשורשי האישיות. על ההרחבה שלך לכל מדרשי "איקס הוא וואי" אני מפקפק (וגם על הסטריאוטיפים "אמוריות" ו"כלביות" שנשמעים לי רחוקים מעולמם של חזל)

דוד מחולק מהאבות שבהווא אמינא אומרים אלוקי דוד כמו אלוקי האבות אבל במסקנה אומרים רק מגן דוד.

אבל אם תרצה אל תקרא לזה "כלביות" אלא תפקידם ותכונותיהם של בני משפחת כלב. הרי לכל שבט יש חיה ותכונה משחו בברכות יעקב

הרי הפשט אומר אחרת.

וגם אם היו דברים שהם סברו שזה לא משל, אז לא המציאות ההיסטורית עניינה אותם, אלא המופע הרוחני הנראה ממנה.

גם אם הם חשבו כפשוטו שכושן רשעתיים זה לבן, אז לא עניין אותם לטעון שזה לפי עובדות היסטוריות יבשות, אלא לטעון שהארמיות חוזרת בכל דור ודור.

באופן כללי הסתכלות יבשה על ההיסטוריה כאוסף פרטיים טכניים מדעיים היא שיטה יוונית, לא יהודית

מי האבא של בן ישי?

מי האבא של בנות צלופחד?

יפונה היה שם אביו של כלב בנו!  פשוט!  לא צריך שום דרש ולהאמין בשטויות!

חז"ל - כבודם שמור - לא תמיד היו חכמים, ובמיוחד כאשר הם מנסים להראות קשר בין שני דברים בצורה של "דרש" - המצאות מראשם - שנשמע מתוכם - אך אין להם בסיס בהגיון פשוט!

הם ממציאים "הסברים"!   אני אוהב את רש"י!!  אבל יש פעמים שגם הוא.....

כתוב - במדבר י"ב - ”וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח”  

הדבר פשוט וברור -  צפורה אשת משה היתה בת יתרו, והוא היה מדיאני, כלומר מצאצאי ישמעאל בן הגר המצרית -  הגר היתה כושית!  כך גם ישמעאל!

כלומר ברור שצפורה היתה שחומת עור - ולפי היהדות אסור להיות גזענים!!!  אבל רש"י החליט שצפורה לא היתה כושית אלא "יפת מראה"

זו רק דגמא אחת מני רבות,  שהסברים "מתוחכמים" לא תמיד עובדים בעובדה!

מדין איננו מצאצאי ישמעאל, אלא מבני קטורה, שלפי הפשט-השטחי איננה הגר.

ומצרים אינם כושים - מצרים וכוש הם אחים מבני חם.

האם חזל התכוונו כפשוטו כשאמרו הוא בעור אב בלעם, הוא לבן הארמי הוא כושן רשעתיים מלך ארם נהריים, או שהתכוונו לומר שאצל שלושתם היתה אותה מגמה ארמית שמתנגדת לישראל?

ומה לגבי שאמרו חזל ש7 שמות החה לסנחריב: סנחריב, אסרחדון, תגלת פלאסר, סרגון, פול, אסנפר.

שמות מלכי אשור? הם התכוונו שיש מגמה אשורית אחת לכבוש את ישראל שמתבטאת ב7 מלכים, ואין להתחשב במאוויו הפרטיים של המלך

וכהנה עוד רבות

וגם בתנך בחבקוק: "ראיתי אהלי כושן, ירגזון יריעות ארץ מדין".

וכן "ויער ה את רוח הערבים היושבים על יד כושים וייפשטו ביהודה". אין ערבים או בדואים ליד ממלכת כוש סודן, וגם אם יש הם לא יגיעו עד ליהודה. מדובר פה על הערבים שגרו ליד שבט כושן המדייני

קצת ענווה

א. שני כיוונים, שאולי הם מחלוקת ראשונים: 1.הפרי חדש אומר שזה חלק מהכלל הרגיל שכל המצוות שכשרות ביום כשרות מהתורה מעלות השחר, וחזל תיקנו לכתחילה לחכות לנץ החמה כדי לא להתבלבל. ובקרבן הקלו כדי להספיק יותר קרבנות עד התמיד של בין הערביים (טעם שלא שייך בתפילת שחרית שרק מקבילה לתמיד). 2. באמת הזמן לכתחילה מאז שחיטת התמיד, אבל מצווה מן המובחר בנץ בגלל 'ייראוך עם שמש'

ג. לפי הרב נבנצל אין עדיפות בין תפילה לפני הנץ לתפילה אחרי הנץ, רק בנץ יש מעלה

לחלק מהראשונים (בין השאר הרמב"ם) לכתחילה יש לגמור קריאת שמע בנץ ולהתחיל עמידה מיד, וקריאת שמע אחרי/ עמידה לפני זה רק בדיעבד, וגם שם יש דיון האם לשיטתם צריך סמוך לנץ ממש או שכל הזמן שלפני הנץ (מדיוק בין השאר בלשון הרמב"ם), אבל אני לא כל כך מונח בסוגייה, ובכל מקרה להלכה לא חוששים לדעות אלו, מלבד העובדה שעל כולם מוסכם שיש מעלה גדולה בתפילה בנץ.

בנוסף, זכור לי איזה משהו שאולי יש דעות שאם אתה לא קורא ק"ש סמוך לנץ, ועמידה מיד בנץ אז לא סמכת גאולה לתפילה, אבל כאמור זה דעות מיעט קיצוניות ולגבי הדבר הזה אני בכלל לא בטוח שאכן יש דעה כזאת.

ב. שאלת למה בתפילה יש חילוק בין עלות השחר למשהאיר פני המזרח, בניגוד למצוות אחרות

באמת יש שיטות שבכל המצוות גם בדיעבד יוצא רק משאיר פני המזרח (וזה הכוונה "עמוד השחר" במשנה במגילה, או שעמוד השחר שם לאו דווקא)

לדעה שיש חילוק, בתמיד הקלו לכתחילה לפני הנץ בגלל העומס של הקרבנות (פרי חדש), אבל איחרו מעלות השחר למשהאיר פני המזרח בגלל הטעות שהייתה עם הלבנה, שמוזכרת במשנה ביומא (מגן אברהם. ובאמת בדיעבד גם תמיד כשר מעלות השחר)

[על גבי זה, יש לציין שיש שיטות שלתפילה באמת רק הנץ ועלות השחר חשובים, למרות שעלות השחר זה לא משהאיר פני המזרח]

בפשטות מדאורייתא.

מה שכתבת שבדיעבד כשר כשנשחט לפני, זה לפי המג"א.

חשבתי שכתבתי מספיק ברור, אבל אם כתבת כנראה שלא, אז טוב שהדגשת

אך טווח הזמנים לעניין 'זמן תפילה' אינו מוגדר לפי זמן הקטרת האיברים, (שמותר להקטירם אפילו בלילה, אלא שחביבה מצווה בשעתהּ) אלא מוגדר לפי הזמן הכשר (גם אם בדיעבד) - לשחיטת התמידים.

כך שמעלות השחר (לפי המגן אברהם ופרי חדש אף לפני משאיר מזרח, ולאליה רבא וגר"א דווקא משאיר המזרח) עד 4 שעות נחשב זמן תפילה כי עד אז הוא בכלל 'בוקר', וכשר לשחיטה (לפי ר' יהודה שהלכה כמותו).

ולפי דעת השו"ע שלפני הנץ החמה נחשב לזמן דיעבד, אינו משום שאין זה מוגדר 'תוך זמן תפילה', אלא ככל המצוות שביום שמצוותם אחר שתנץ החמה, (או משום שמאבד בכך את האפשרות להתפלל שחרית בזמן המובחר - עם הנץ)

גם טווח 'זמן תפילה' של תפילת המנחה נקבע לפי הזמן הכשר (אף אם בדיעבד) לשחיטת תמיד של בין הערביים, שזמנו מתחיל מחצות היום, עד הערב (לרש"י ולשו"ע- עד צאת הכוכבים, ולתר"י ולגר"א - עד השקיעה). אלא שלגבי מחצית השעה שלאחר חצות - החמירו בין לעניין שחיטת התמיד ובין לעניין תפילה - מחשש טעות. (למג"א וברכי יוסף - אף בדיעבד לא יצא, ולפר"ח וערוה"ש - יצא, וכשיטתם נראה לענ"ד מדברי הראשונים).

א. ביום הכיפורים, מחמת עומס העבודה על הכהן הגדול- שגם נשאר ער בלילה, הצום, ורצון להקדים את עבודת היום כדיי להקדים את הכפרה, הקדימו את הקרבת התמיד. ביום רגיל היה נשחט עם הנץ.

ב. בשעת הדחק ודיעבד אלו שני צדדים של אותה המטבע. פשוט לעשות את זה מראש עושים רק בשעת הדחק, ולאחר מעשה (או בארמית: דיעבד-שעשה) זה תופס. בגלל שזה היתר שקשה לסמוך עליו, סומכים רק במקום הדחק. וידוע הכלל 'שעת הדחק כדיעבד דמי', כלומר דבר שבדיעבד הוא בסדר, בשעת הדחק אפשר לעשות מראש.

ג. זכורני שכן. איני יכול לספק מקורות.

בסדר העבודה היומיומי המתואר במסכת תמיד מתוארת שחיטת התמיד בתחילת פרק ד, וקריאת שמע של אנשי משמר בתחילת פרק ה. ובברייתא למדנו "הקורא את שמע שחרית עם אנשי משמר ואנשי מעמד לא יצא מפני שאנשי משמר משכימין ואנשי מעמד מאחרים", וברור מתוך דברי רש"י בברכות יא: שהברייתא מדברת באופן כללי, ולא רק יום הכיפורים, כך שיוצא ששחיטת התמיד בכל יום היתה עוד לפני זמן 'משיכיר'.

גם במסכת תמיד [פרק ג משנה ב])

ועד שהזכרת מעשר שני תשאל על כל המצוות התלויות בארץ כולל שמיטה ויובל, תרומות ומעשרות.

בארץ.

השאלה היא אם הם כדגים שקונים דגים בכספי מעשר שני, או כמלח מים פטריות וכמהין שלא.

מה הבעיה הטכנית לסוכך באצות? חוץ מזה שרבי ירמיה שאל על סיכוך ביין קפוא הבא מהחרמון...

ואם הגמרא שואלת על סיכוך בהדסים, מה הבעיה הטכנית לסכך באלמוגים? (אפשר גם לשאול על סיכוך בספוג ימי)

כתוב במשנה בכלים שכלי קיבול של שחקקו מאלמוג לא מקבל טומאה כי הוא גידול הים. וגידול הים אינו מקבל טומאה חוץ מעורות כלב המים מפני שהוא עולה ליבשה.

אם כן אינו גידול הארץ.

ראה כלים פרק יז משנה יג, כלים פרק יג משנה ו ותפארת ישראל שם, שבת דף נב ורשי ותוספות שם. מחלוקת האם טבעת אלמוג טהורה בגלל שהיא פשוטי כלי עץ או בגלל שאלמוג נחשב גידולו מהים

וברמבם הלכות כלים פרק א הלכה ג פסק שגם "צמר הגדל בים" טהור משום שנחשב גידולו מן הים)

השאלה אם יש לחלק בין אלמוג למשל שמפורש שהוא מ7 מיני ארזים אלמוג שבים. וגם ענפיו מתפצלים כמו צמח, לבין ספוג ים למשל

מה אתה שואל בעצם? האם הולכים לפי קביעות חז"ל או לפי המציאות שהתבררה?

לגבי אלמוגים ושושנת ים ודומיהם זו שאלה קצת אחרת כי המדע מגדיר אותם כבעלי חיים ולא כצמחים. מה ההגדרות בחזל לכל אחת מהקטגוריות?

לגבי אצות, לא הבנתי למה זה או דגים או פטריות דווקא? למה אצות זה לא כמו חסה או כרוב? השאלה לא מספיק מוגדרת.

אחרת אסור לנו לאכול רובדים של חיידקים נראים לעין.

השאלה שלי היא נגיד שושנת ים זזה כמו חיה, אז האם מבחינת הליכה אחרי מראה העיניים היא חיה מבחינה הלכתית, או בגלל שמחוברת לאדמה היא צמח או כמו פטריות.

פשיטא שאלמוג לא נחשב חיה הלכתית שהרי היצרוים שבתוכו מיקרוסקופים כמו חיידקים (ומה שאנ רואים כאלמוג זה ההפרשה הגירנית שלהם , ולא ניתן לומר היוצא מהטמא טמא, שהרי הם מיקרוסקופים ולא מתחשבים בדבר מיקוסקופי הלכתיית). השאלה אם הוא צומח או דומם. ואם הוא צומח, השאלה אם נחשב גדבר שגידולו מהארץ או מהים (או לא משניהם כמו פטריות). נפקא מינא לקבלת טומאה אם עשו ממנו כלי, לסיכוך בסכך ולקניית בכספי מעשר שני.

לגבי אצות, מכיוון שהן גדלות במים ואין להן שורשים בקרקע אלא רק נאחזות בתפר דק לסלע הקרקעית, השאלה אם נחשבות צומח או כמו פטריות שאין גידולן מהארץ

בכל מקרה, השאלה שלך אכן יותר מוגדרת כרגע - אבל עדיין חסרות ההגדרות ההלכתיות. בהיעדר כאלה, הזואוחוגיה חוזרת לסייע.

מניין הקביעה שלא ייתכן יצור חי שצריך להיות אחוז חזק באדמה? צמח לא רק אחוז בה אלא ניזון ממנה. אלה אחיזות שונות.

לא הכרתי את המושג דבר שגידולו מן הים. תרחיב על זה.

מה שלא זז?

מה שאחוז באדמה?

מה שיונק מהאדמה?

אני לא חושב שבדיקה גנטית המסווגת את האבלוציה של אטתו יצור בעץ הפילוגנטית תהיה נפקא מינא להלכה, כשם שהאדם אינו קוף לפי ההלכה.

ב. מה שאמרתי הוא שמכיוון שאצה לא באמת יונקת מהאדמה אלא רק דבוקה אליה ביתד ואין לה שורשים, השאלה אם היא כמו צמח הלכתית או כמו פטריה (שאין דינה כצמח כי לא גדלה מהקרקע לפי הגמרא), או כמו דומם שגידולו מן הים (כל דבר שגידולו מן הים (נאמר על חיות) כל מה שמפיקים מהם לא מקבל טומאה לפי המשנה , חוץ מכלב המים מפני שפורש ליבשה לעיתים. משנה כלים).

צמח יונק מהאדמה ואינו מוגדר "חיה" הלכתית אלא צמח, גם צמח טורף.

הצתה מאוחרת אמנם, אבל היינו עסוקים בשטויות של בני אדם, וברגע מסוים גם סביב ענייני הקופים.

לי זה נשמע שיש קשר הדוק בין ההלכה לבין המדע, מפני שהניסיון האמפירי מפריד רביית אדם מרביית הקופים הגדולים (וכמובן קופים אחרים, שגם גנטית רחוקים יותר מהמשפחה). יש מקורות הלכתיים שמבדילים בין אדם לבין קוף, אבל הפרטים שהם מספקים כלל אינם מדעיים אלא אגדיים, כגון סנהדרין ק"ט ע"א.

האדם הוא פרימט, אבל לא קוף גדול. לקופים הגדולים 24 זוגות כרומוזומים בגרעיני התאים. לאדם 23 זוגות (ומן הסתם לכל ההומינידים). גם מבחינה פילוגנטית זה מפריד אדם מקוף, אחרת היינו גם קופים וגם בננות. השוני הכרומוזומלי אחראי ככל הנראה לשחרור שרירי הלסת העצומים המחזיקים בגולגולת הקוף, ועושים את מבנה הלסתות הקופי ל"חייתי" כלומר, מלבני. לסת האדם משוחררת מתפיסת הלחץ העצומה הזאת, והיא אליפטית.

מובן שכל זה הוא בהתיישבות מוחלטת עם האבולוציה הדרוויניסטית.

ולא נראה לי שסבר שהם תבוניים או שאדם יכול להוליד מהם. גם אם זה דברי אגדתא. מכאן רואים שרבי יוסי סבר שאם ישנו בעולם יצור דמוי אדם, הוא יטמא באוהל כאדם מריבוי בפסוק.

ב. לגבי שלדים אני לא חושב שהולכים כאן לפי מדע אלא לפי חזקה. אם זה נראה כמו אדם או לא

לפי הירושלמי זה משהו שאנחנו בכלל לא מכירים במציאות ["בר נש... חיי מן טיבורייה"], לפי הערוך אלה בני אדם אבל עם איזו מין מוגבלות ("הגדלים ביערים"), לפי התפארת ישראל שם זה אורנגאוטן. אני לא חושב שיש פירוש מובן ומקובל. לגבי ה"נראה כמו אדם", עדיין לא מתיישב לי מה לחשוב. האם הדניסובים היו "אדם"? אם דניסובי היה "מתגייר", האם היה גיורו מכניסו תחת שם ישראל? אני בספק רב שאתה או אני שאיננו פתולוגים או אנתרופולוגים נתבונן בשלד הדניסובי, נבין שזה היה משהו "אחר", ואנו יודעים בוודאות שזה היה משהו אחר ולא סאפיינס.

אילו זה בני אדם הגרים ביער רק עם מוגבלות הם היו בדין אדם לכל דבר.

"בני אדם הגדלים ביערים" זה כינוי לקופי אדם. כמו שבאינדונזית "אורנג אוטן" פירושו "איש היער" זה לא שחשבו שהוא אדם עם מוגבלות.

ב. לא צריך פה דין "אדם". אלא רק דין לטמא באוהל. רבי יוסי לא סבר שהם אדם לכל דבר, רק לגבי טומאה באוהל.

אם למראה עין הוא רנאה כמו שלד אדם - נראה שלא הולכים לפי המדע אלא לפי מראה העין. כי התורה ניתנה לבני אדם ולא למדענים במעבדה. כנל מותר לאכול חיידקים

(בעל תפארת ישראל על המשנה)

אך סביר הרבה יותר שמדובר בייצור קרוב הרבה יותר לבן אנוש.

מרדכי כסלו טוען טענה מרתקת לפיה מדובר בצאצאי ייצורים דמויי אדם (מיני 'אדם הקדמון') שהיו בעולם לפני בריאת אדם וחווה, אך לא היתה להם את יכולת הדיבור.

בהחלט ייתכן למשל שאדני השדה עשו שימוש בכלים (ברמה מתקדמת בהרבה מהשימוש בכלים שקופים עושים).

פרט של המין הביולוגי "אדם נבון" (סאפיינס)? או אדם, לצורך העניין הומיניד כלשהו, אבל נבון (כי כאמור הדניסובים היו לצורך העניין תבוניים לגמרי, או למשל הננסים של פלורס)?

ולא רק שמות עצם

אם אצות נכללות בעשב והעץ שנבראו ביום שלישי, או בשרץ נפש חיה של המים ביום הרביעי

שאלה מעניינת מאוד! 🧐 מרתק לראות כיצד ההלכה מתמודדת עם יצורים ימיים שמטשטשים את הגבול בין צמח לבעל חיים.

שאצות ושושנות ים (שנראה די פשוט שמותרות הן באכילה ואינן בכלל שרץ המים, אם כי למעשה הייתי מברר זאת בצורה יסודית יותר ולא ממהר לאכלם).

דינן כמו כמהין ופטריות וברכתן שהכל ואינן ניקחות בכסף מעשר ואין מערבין בהן (עירובי תחומין).

וממצוות התלויות בארץ פשוט לי שפטורות.

מחוברת לקרקע.

ויש יצור דמוי שושנת ים שמחובר לקרקע שהוא בעצם מדוזה שזזה וטורפת, והוא מתחלק לכמה מדוזות שמשתחררות ממנו ומשייטות בים בחפשיות. מה דינו כשמחובר לקרקע?

ומה לגבי דין סיכוך בסכך?

אצות כמובן פשיטא שאינן שרץ

התברר לי שחלק ממיני שושנות הים הן בעלות יכולות תנועה שאינן מאפיינות צמחים כלל, ונראה ברור שמינים אלו מסווגים כ"שרץ המים".

יש מינים שיכולים לנטר ממקומן, ויש שבאפשרות לזחול ממקומם על קרקעית הים.

תנועה או חיבור לקרקע?

ואם כן, מה דין צמח טורף? (הוא גם נע קצת כשטורף).

ברור לי שצמח טורף אינו 'שורץ'. דבר שלעולם אינו נעקר כלל ממקום גידולו אינו שרץ. אך אם עוקר את עצמו, באמצעות יכולת התנועה העצמית שלו, נראה לענ"ד שנחשב שורץ, גם אם זה נעשה באיטיות רבה.

לרב ארל'ה הראל שיעורים בעפרה

נראה לי שגם בגבעת אסף

הוא מדבר רהוט, לעניין, מתבל בהרבה אנקדוטות, ועוסק ביסודיות בהרבה נושאים מעניינים ופיקנטיים, בהלכה ובאגדה.