הייתי שם... קמה מוקדם מארגנת את כולם והוא ישן... 

תזכרי אבל שיש אנשים שהרבה הרבה יותר קשה להם לקום בבוקר

זה לא מרוע ולא מרצון לברוח מאחריות זה באמת קושי אוביקטיבי, ואם בשעות

הערות הוא עוזר, שחררי

איך שאני רואה את זה זו יותר מוטיבציה פנימית מאשר קושי אובייקטיבי

יש תקופות שהוא מחליט וקם מוקדם

ויש תקופות שכאילו לא אכפת לו. וזה כואב לראות את זה, כי זאת גם כזאת אפאתיות שמבאסת..

קשה לו לקום בבוקר. קם לתפילה של 8:30 או 9.

בהתחלה התבאסתי על זה. ניסיתי הרבה פעמים לעודד אותו ללכת לתפילה יותר מוקדמת שיספיק להתחיל יותר מוקדם בבוקר, אבל הוא אמר שהוא מעדיף ללמוד תורה עד מאוחר ולקום לתפילה יותר מאוחרת אז קיבלתי את זה.

ועדעין בשלב מסויים הרגשתי שזה לא הוגן שאני עושה הכל בבוקר. אז דיברתי איתו על זה שקשה לי לארגן לבד בבוקר והגענו להסדר ששנינו הסכמנו עליו. ולרוב הוא עומד בו. יש עדיין ימים שפתאום נורא קשה לו לקום והוא לא עושה את החלק שלו וזה מבאס. אבל אני משתדלת לקבל את זה בהבנה.

הייתה תקופה אחרי המילואים שהוא לא היה קם בכלל לתפילת שחרית בשבת. וזה הפריע לי והיה ברור לי שזה גם לא מה שהוא רוצה להתרגל אליו. ופתחתי את זה מולו בזמן זוגי רגוע ושקט. בלי עצבים. שחשוב לי שהילדים יראו אבא שהולך לתפילת שחרית בשבת. והוא הסכים שגם לו זה חשוב מאוד. ואמרתי שאני מבינה שזה התחיל מלהיות כל פעם חד פעמי והפך להיות די קבוע ואיך אני יכולה לעזור לו לצאת מהלופ הזה. וחשבנו על רעיונות ביחד ומאז ברוך ה הוא התחיל ללכת.

מפחדת לפתוח את זה מולו, חוששת שהיא ממש יעלב.

לדבר על הצורך שלי בבוקר זה כן אפשרי, אבל חוששת שגם יעבור אליו שאני מאוכזבת ממנו וזה רק יוריד לו את המוטיבציה.

ברור לי שגם לו זה מפריע באיזושהי מידה.

לפעמים אפילו מאוד מאוחר.

 לפעמים הוא מתעורר אחרי שכבר פזרתי את כולם ועשיתי קניות. 

הבוקר שלו מתחיל כשאני כבר מרגישה צהריים.

אבל אנשים צריכים את השינה שלהם גם אם סדר היום שלהם שונה משלי.

הבקרים הם האחריות הבלעדית שלי ואין לי שום צפיות לעזרה בבוקר.

מצד שני אני הולכת לישון כשבשבילו זה אמצע היום.

היה נחמד אם היינו יכולים לעשות דברים מוקדם בבוקר, אבל יותר חשוב לי שיקבל את השינה שהוא צריך.

תנסי לחשוב על הדברים האחרים שהוא נהדר בהם ולהזכיר לעצמך שכל אחד וסדר היום שלו. אם הוא הלך לישון מאוחר את לא רוצה שהוא יקום מוקדם, את רוצה שהוא יוכל לתפקד כראוי. ולא לחטוף כל מיני מחלות של חוסר שינה.

העניין הוא שהרבה פעמים אנחנו הולכים לישון ביחד וזו עדיין אותה חלוקה בבוקר.

אני הרבה פעמים מחכה לו שיבוא לישון, כי כיף יותר ללכת לישון ביחד.

לא יושבת רגל על רגל אבל הייתי מתקדמת לכיוון שינה הרבה יותר מוקדם. והוא רק ב12 מתחיל לחשוב על להתארגן לשינה - ואז חשוב לו ללכת לישון במטבח מסודר (המטבח זה התפקיד שלו..) ועד שמתארגן כבר קרוב ל1.

אתמול בגלל שלא הייתי באזור אז גם התחיל לשטוף כלים מאוחר יותר.

לא עוזר שאני אומרת לו שהלילה אני רוצה ללכת לישון מוקדם ובוא נתארגן מוקדם יותר.

אין שום בעיה להכיר בעובדה שהבקרים זה לא הזמנים שלו.

אלא אם יש מקרה חרום הוא לא קשור לבקרים. הוא עוזר בזמנים אחרים. אכפת לו ממני. 

וגם לי אכפת ממנו אז אני לא רוצה שיתלוש את עצמו מהמיטה בשביל לעזור לי.

כי את מצפה ממנו להתאים את עצמו אלייך.

אם הוא היה מבקש ממך להצטרף אליו למטלות הבית ב12:00 בלילה ומשכנע אותך למה זה הזמן המתאים,

מבחינה תפקודית היית מצליחה לסדר ולנקות ביעילות ב12:00 בלילה?

כנראה שלא..

ואז הוא היה כותב לא עוזר כמה אני מבקש ממנה לסדר בלילה ושתמשיך לישון איתי בבוקר כי כיף לישון בבוקר ביחד ולקום לבית מתוקתק..

אם היית מתארת אדם שיוצא לבלות עד מאוחר ובגלל זה קם מאוחר, זה דבר אחד,

אבל את מתארת אדם שמנצל את שעות היעילות שלו לדברים יעילים, ובשעות העייפות שלו מנצל לשינה.

אם את מרגישה שהחלוקה לא הוגנת, תציעי לו שהוא יהיה אחראי על יותר דברים בתמורה לאחריות שלך בבוקר.

לדוגמה שיהיה אחראי גם על כביסות וגם על הכנת אוכל מבושל למחר בנוסף.

אם את לא תצפי לעזרה בבוקר, ותקבלי את זה שהוא ישן אמנם אבל "מפצה" אותך בדרך אחרת, יהיה לך יותר קל עם הילדים בבוקר. כשאת מצפה לעזרה שלא מתקבלת זה הרבה יותר קשה להתמודד.

נראה לי שהעניין העקרוני הוא היותר משמעותי פה, והוא גם משפיע על העניין הפרקטי. ואם תצליחי לשחרר באמת את העניין העקרוני, הפרקטי לא יהיה קשה כמו עכשיו.

דבר שני אני ממש מתלבטת מה אני חושבת על זה.

כי מה לעשות, בחיים לפעמים צריך להכריח את עצמנו לעשות דברים גם בזמנים שלא נוחים לנו.

ואם הוא מארגן ומסתדר בימים שאני יצאתי לעבודה ב7 או 7 וחצי, אז למה כשאני בבית זה נופל עלי?

אם הוא היה יוצא לתפילה בזמן הזה זה היה משמח אותי מאוד שהוא לא יכול לעזור לי.

וכשהוא לא חייב הוא משחרר.

זה כמו שמישהי עם סוכרת הריון תצליח להתנזר ממאכלים מסויימים בהריון ואחרי הלידה כבר לא תעמוד בפיתוי למרות שהיא מאוד תנסה לשמור.

במקום להעריך את המאמץ שהוא עושה כשאת לא נמצאת, את כועסת שהוא לא מתאמץ תמיד,

אבל זה באמת קשה..

את לא מקבלת את זה כעניין עקרוני שלאנשים יש שונים יש עדיפות שונה מתי להתחיל את שעות השינה ומתי לסיים אותם.

אם הוא יעשה בדיקת גנטית ויוכיחו לך מחקרית שחור על גבי מבחנה, שאנשים עם גן מסויים יעילים יותר בלילה משעות הבוקר, זה יעזור לך לשחרר את העניין העקרוני?

אלא שהיית רוצה שיקום לתפילה

זה ממש שלו, לגמרי שלו, מול בורא עולם

ולהתאמץ מאוד ויש דברים שפחות.

הוא יכול לחזור לישון אחרי שהילדים בגנים.

מה שלפעמים יוצא שאני עושה  ביום החופשי שלי

זה מבאס, מצד שני משלימים אחד את השני.
ואני מקנא באנשים המשכימים קום עם הזריחה- בריא לגוף ולנפש. אני לא מצליחה.

ולכן באמת אצלנו בעלי אחראי בלעדי בבוקר ואני לפעמים קצת עוזרת.

אבל!! זה נעשה מתוך תיאום מלא בינינו ומלא פעמים אני מוודא איתו שזה בסדר ומנסה "לחפות" בזמנים אחרים..

יכולה להצליח לקום מוקדם

זה פונקציה של סדרי עדיפויות ויישום שלהם

אם הולכים לישון באופן קבוע מוקדם

אחרי תקופה באופן אוטומטי שעת הקימה תהיה מוקדמת 

זה נחמד כשאין אחריות על ילדים או על דברים נוספים

להמשיך עם הנטייה להיות איש לילה כשיש ילדים

בלי הסכמה מפורשת של בן/ בת הזוג

זו נטייה לזריקת אחריות

כל אחד עם כל נטייה שירגיל את עצמו לשעות שינה שמתאימות לגידול ילדים

יכול להיות יעיל גם בבוקר

זה עניין של הרגל ואימון

ככה אנשים משתפרים ומתפתחים בחיים

ולחילופין

יש אנשים שנצמדים לנטיות המולדות/ הרגלים גרועים שלהם

הפרשת הורמון השינה זה עניין מולד שמשפיע על היכולות.

זה כמו שתגידי לאשה שהיא לא מתאמצת להרים דברים כבדים כמו גבר,

מבנה הגוף שלה שונה ואני בנוי כמו גבר.

נכון שאם היא תתאמן בלי הפסקה או שאם החיים שלה יהיה תלויים בזה (כמו בתקופת העבדות) היא תצליח לעשות הכל,

אבל המחיר שזה ידרוש ממנה הוא לא פרופורציונלי.

זה לא שלכל האנשים יש את אותה יכולת לתפקד בבוקר ומפה זה רק חינוך, אחריות והרגל.

אלא מראש לא כולם באותה עמדת פתיחה.

רק אחרי שמקבלים את השוני, אפשר לדון האם המאמץ הדרוש שווה את המחיר או שעדיף להתאים את אורח החיים לנטיות השונות.

הפרשת הורמון השינה ביולוגית היא בשעת החשיכה כמו שביולוגית גוף האישה פחות בנןי למשאות כבדים

ולכן ההשוואה ליכולת להרים משאות כבדים היא בדיוק להפך

מי שתעבוד על עצמה תוכל להרים משאות כבדים- וכן. יהיה לזה מחיר

כנל לגבי הפרשת מלטונין

מי שלא תפרוש לישון מוקדם ותדאג לצמצם מעכבי הפרשה של מלטונים )קםה, תאורה, מסך, צריכת אנדרנלין)- תצליח לעכב את העייפות ולהפוך להיות איש לילה- אבל המחיר של זה יהיה יקיצה מאוחרת וקושי לקום בבוקר

הבעיה היא שזה לא באמת מחיר שהיא מדלמת

זה בעיקר מחיר שהבן זוג והילדים משלמים

ולכן זה לא משהו ששוה לשנות הרגלים בשבילו

עכשיו שוב- יש זוגות שזה מתאים להם

ובחלוקת העבודה בניהם זה עובד

אבל אי אפשר להתעלם ולגמד את המחיר

ולהגיד- ככה אני

יש אנשים שהפרשת ההורמון היא בשעה מאוחרת יותר בלילה,

ולכן השינה הטובה שלהם תהיה מאוחר יותר.

זה לא שהפרשת ההורמון היא בתחילת הלילה והם "דפקו" את המערכת בגלל הרגלים לא טובים.

גם אם אי אפשר לגמד את המחיר ולומר אם תרצה אתה יכול.

אבל מי שרוצה יכול ללמוד להתאמן ולאמץ הרגלים אחרים

בניגוד לנטייה הטבעית שלו

גם הנטייה הטבעית שלי היא להיות ציפור דרור

ולמרות זאת אני נשואה עם ילדים ועם משרה כמעט מלאה

אז הנטייה הטבעית שלי חלק מהיום בצד כדי לנהל חיים תקינים

המחיר של הרגלי שינה שונים מהנטייה הטבעית הוא הגיוני לחלוטין בהתחשב בצורך הטבעי כהורה לילדים

אבל אנשי הלילה כמוני ישארו כך לנצח.
זה לא רק לקום מוקדם
בשתיים בלילה אני יכולה לעבוד מהבית, להכין לחם לבוקר, אני בשיא שלי.
אם אקום בשש אשב על הספה חסרת מעש, המוח לא עובד. אני תשושה ועייפה, לא מסוגלת להכין כריכים לילדים אפילו.
הלוואי והייתי הפוך, אבל אני ככה, זה האופי שלי. גם אם אישן בעשר בלילה (כמעט ולא קורה.. בלילות אני נהיית היפר), בבוקר אקום תשושה ועייפה

קשה לי מאוד לקום בבוקר

לא משנה כמה מוקדם הלכתי לישון

גם לישון מוקדם זה לא קל כי בלילה פתאום יש לי אנרגיות ובבוקר אני פשוט פסיבית, גם אם קמתי אני לא מתפקדת טוב איזה שעתיים

תדעי שזה מאוד מבאס

אני מאוד רוצה להצליח לקום בבוקר וזה פשוט לא הולך

אני יודעת שגם בעלי מבואס עליי אבל לא עוזר לי כשהוא אומר לי את זה כי אני פשוט יודעת שהוא צודק ויש לי כבר ייסורי מצפון משל עצמי....

אני יכולה להגיד לך מהצד שלי, שאולי תשאלי אותו אם הוא מעוניין לשנות ואם זה מפריע לו ואם כן אז איך את יכולה לעזור לו לעשות שינוי

ואם זה לא מפריע לו אז להסביר לו מה את צריכה ממנו בעזרה עם הילדים ומשם זה שלו

זה הרבה יותר טוב.

היום כבר יודעים שיש אנשים שמתפקדים יותר טוב בלילה.

חבל באמת לנסות אחרת..

אם זה פשוט עניין של ברזל וכו סבבה

אבל אם לא

באמת חבל להלחם בזה 

אני מאחרת ללימודים מפסידה חומר

זה לא עושה לי טוב בסוף

ולכן אני דואגת לקום במרווח זמן סביר שיאפשר לי להתעורר על החיים עם הקפה 

אם אני רוצה להיות בעבודה ב7.30 למשל, ובטוב (כולל חצי שעה נסיעה) אני מבחינתי קמה ב5.20 כדי להתאושש קודם בנחת ולהספיק פרוסות לילדים ועוד כמה דברים בבית

אז ככה שאם את מצפה לצאת מהמיטה ולקבל איזה פרץ של מרץ לא נורמלי ולהתחיל לרוץ במעגלים - זה לא ככ עובד 

אני ישנה 7 שעות לפחות כל לילה, ועדיין לוקח לי זמן להתאושש בבוקר.  

אקום גם שעתיים לפני, זה לא משנה, המוח שלי לא פורה בשעות הללו, מה שבלילה כן.
קשה לי לחשוב, לתכנן, לארגן לנקות.
אגב, אני קמה בלילות ליונקת...ולילדים שקמים בלילה לעיתים. בעלי לא. 7 שעות לפחות לישון זה חלום שכנראה יקרה כשיגדלו כולם.אני זקוקה לשנת הבוקר כדי לקום עם כוחות ומרץ, זה גם קורה כשלא ישנים רצוף העייפות בבוקר גדלה (בלי קשר לחוסר יכולת תפקוד בבוקר אצלי)
טוב לנו ככה.
הוא מבחינתו בבוקר קם מוקדם מתקתק הכל שולח את כולם למסגרות ובזה סיים את כל אבל כככללל מחויבותו לבית...שווה לו.

ב"ה יש לי עבודה שאני קובעת את השעות, הקב"ה דואג לכל אחד לפי איך שברא אותו...וצריך לומר תודה

אם אני צריכה לצאת ב7:30, יש שתי אפשרויות.

אני יכולה לקום ב6:45, להתארגן בזריזות, לצחוק עם הילדים שבעלי הלביש לפני שהלך לעבודה ולמור לארגן אותם ולצאת בזמן.

או שאני יכולה לקום ב6:00 כדי לארגן אותם לבד. להימרח חצי שעה בעיניים טרוטות, לארגן אותם בלחץ, גם אם היו לבושים מהלילה ולצאת מהבית באיחור קל עם ארוחת בוקר ביד במקרה הטוב ולהיות כל היום עייפה.

עבורי 45 הדקות האלה של השינה הם קריטיות

אם אקום מוקדם יותר, כדי להתארגן יותר בנחת, רק יווצר יותר לחץ בבוקר כי אני פחות אתפקד

אני לא באתי אלייך בטענה שאת חייבת לקום מוקדם. זה היה שיתוף שלי למה שאמרה @רקאני על התאוששות.

אם עובד לכם ככה אז מעולה

כל אחד והגוף שהוא קיבל מהקב"ה

אצלנו לא משפיע על הילדים הגדולים בכלל (גילאי 13-20). הם לומדים חריצות מהאבא ולומדים שכל אחד יש לו כוחות אחרים

גם אני עייפה ורוצה לישון, אבל יש לי מחויבויות שמקימות אותי. כשאני לא בבית ובעלי צריך לתפקד בבוקר ואין ברירה אחרת הוא קם. כשאני בבית, הוא ישן. ולכן זו עצלות, וכן, כואב לי כשהילדים שלי רואים חוסר ניצול של הזמן ועצלות . סבבה שאתה עובד וחרוץ כשאתה ער, אבל אתה מתעצל לקום, לא משנה איך נצבע את זה. כל אחד מאיתנו, אם לא היתה לו ברירה , היה קם מוקדם בבוקר. זה עניין של בחירה וסדר עדיפויות.

הילדים שלי יודעים על עצמם שלכל אחד יש כוחות אחרים ולא צריכים לראות את אבא שלהם ישן בבוקר בשביל להבין.

בשבתות , בחופשים, סבבה לישון, זה הזמן. ביומיום? תמיד יש מה לעשות ב"ה, חבל על הזמן. 

זה לא אומר שהוא עצלן בשאר הזמן שהוא ממשיך לישון.

אנחנו חיים בדור שיש מספיק ידע מדעי בשביל לדעת שמישהו שקם מאוחר זה לא בהכרח עצלות. הוא צריך לקבל 8 שעות שינה רצופות, אם הלך לישון ב1 הוא *צריך* לישון עד 9.

זה שאנחנו לא תמיד מקבלים את השינה שאנחנו צריכים לא אומר שמי שישן מספיק הוא עצלן. אם את לא מקבלת מספיק שינה תשתדלי לעשות מאמץ לקבל לא להאשים אחרים בעצלות.

אחד הדברים הממש חשובים שאנשים מפספסים ששינה הוא אחד הצרכים הכי מהותיים שבן אדם צריך וחוסר שינה מזיק מאוד.

בדיון כזה מאוד חשוב להבדיל בין בעל שמשתדל לדאוג למשפחה כמיטב יכולתו ויש זמנים שהוא עייף לבין בעל שלא אכפת לו והוא שייח סעודי.

הפותחת תארה את בעלה ש"הוא בעל ואבא נפלא והיום יצא שהיה עליו הרבה עול בבית והוא נשא אותו בשמחה ובנעימות. גם את החלק שהפלתי עליו בגלל שהיה לי בלתם של העבודה."

אז מגיעה לו הערכה ומגיע לו שיאפשו לו לישון.

אבל את לא יכולה להחליט שכל יום הוא "צריך" לקום רק כי את לא אוהבת את הרעיון שהוא ישן עד מאוחר.

וכמו שאמרתי אני ממש מבינה את ההרגשה שאצלי כבר אמצע היום והוא רק נתעורר ועדיין אני חשוב לי שיקבל את השינה שהוא צריך.

אני חושבת שזה גם נובע מהרקע ממנו אנחנו מגיעים כמה למדו אותנו בילדות ששינה זה חשוב. מי שלא גדל על החשיבות של שינה או לפחות למד עליה בהמשך חייב באמת לא מבין כמה זה ממש חשוב.

ותראי כמה נשים כתבו פה שהן מתעוררות מאוחר והבעל מארגן את הילדים בבוקר. ועדיין הן לא עצלניות הן עובדות קשה כל היום.

לישון זה ניצול זמן חשוב מאוד! זה קריטי לפעילות של הגוף. בן אדם שפועל עד מאוחר וקם מאוחר הוא לא עצל. הוא פשוט מארגן את הזמן שלו בצורה אחרת.

אני חושבת שאם תשדרי לילדים שזאת עצלות וחוסר ניצול זמן, אז הם יחשבו כך. ואם לא אז הם פשוט יחשבו שאילו שעות השינה של אבא.

אצלנו זה הפוך
בעלי משכים קום, מתקתק, מכין, מלביש, באמת אלוף
אני ישנה עד שאני כבר צריכה לקום בין אם לעבודה בין אם לעיסוק אחר, לא מסוגלת לחשוב לקום לפני שמונה וחצי, שש-שבע? אני לא מכירה את השעות האלו...

שבתות ישנה עד שחוזרים מבית הכנסת (יש לי גם גדולים, וב"ה קיבלו את הגנים של בעלי)
אל תכעסי על בעלך, יש אנשים של בוקרא יש של לילה, בעלי בעשר, גם אם נח צהריים, כבר אי אפשר לדבר איתו, להתקלח אין לו כוח. לתכנן, לחשוב- הוא לא שם המוח שלו פעיל בשעות הבוקר המוקדמות.
אני הפוך- ערה עד השעות הקטנות של הלילה, מלאה בעשיה, תכנון, כתיבה, המוח חשלי פורה בשעות הללו.

מאמינה שבעלך ער בלילה והוא מקדם ועושה דברים למען הבית- ניקיון, כלים וכו...
בעלי בכל אופן לא מרגיש פראיר, אני עושה את כל שאר הדברים בבית, לו נשאר רק ארגון הבוקר. 
במקומך, הייתי מביאה לבעלך תפקידים שאותם יעשה בשעות הערות שלו, וזה יקל עלייך (למשל- בלילה להכין כריכים לגנים...לקפל כביסה, לסדר שתקומו לבית נקי)

דבר ראשון חיבוק, גם על הסיטואציה שאת מארגנת אותם לבד וגם על הרגשות כלפיו

לי לפעמים עוזר כשאני מתבאסת על דברים בו-

להזכיר לעצמי שלא בחרתי בו בגלל מקבץ התכונות שלו, מה שאני רוצה זה שותף לחיים. אז תכונה ספציפית שאני לא אוהבת פחות משנה כי לא חיפשתי את האיש הכי מושלם בעולם אלא את השותף שלי ואנחנו מתקדמים ביחד.

אבל כן, מובן שמבאס...

באמת במהלך היום כששוב היה בינינו ממשק הכעס שלי לגמרי נעלם.

הוא בעל ואבא נפלא והיום יצא שהיה עליו הרבה עול בבית והוא נשא אותו בשמחה ובנעימות. גם את החלק שהפלתי עליו בגלל שהיה לי בלתם של העבודה.

"נכון, לא ביקשתי עזרה. ציפיתי שיושיט אותה לבד "

אם רוצים עזרה, עדיף לבקש. 

ואם לא מבקשים אז לקחת בחשבון שלא מקבלים, ואז אין מה להתאכזב או לכעוס.

ובמיוחד שהוא במיטה ולא ברור כמה הוא בכלל היה מודע לסיטואציה.

אם את צריכה עזרה בבקרים אז מן הראוי לתאם ציפיות

בעלך לא נביא הרי. אם את רוצה שינוי מהסדר הקיים בלי לדבר עליו, זה בעייתי בעיניי.

אבל אם מדובר על זה שאת רוצה שינהל את הזמן כמו שנראה לך שנכון, כמו ללכת לתפילה שכתבת בהודעה אחרת פה בשרשור, זה כבר משו אחר לדעתי. 

בעבר כל בוקר היינו מארגנים ביחד

לארגן ילדים לבד כל בוקר כשהבעל ישן זה לא סבבה.

גם בעלי היה כך. רגיל לקום מאוחר, וממש כמוך, זה היה מוריד לי וצברתי כעס פנימי כי כל הלחץ של הבוקר היה עליי וזה היה סיוט באיזשהו שלב

אז התחלתי לדבר על זה.

עכשיו אני באמת מבינה שמי שרגיל ללילה - קשה לו עם הבוקר. באמת. מצד שני, לא מקובל עליי להיות המבוגר האחראי היחיד על הכל, במיוחד שזה משפיע על שעת החזרה שלי מהעבודה. ואצלנו זה גלש על עוד תחומים שהיו שלי בלעדית. ונגמר לי הכח.

אני צריכה שותף.

אם את מרגישה שיש שותפות, וזה רק הבוקר (את למשל כותבת שהוא מנקה ועושה כלים וכו) - אזבעיניי זה בסדר שלכל אחד יש תחומים אחרים וזה מתחלק ביניכם. נגיד את על הבוקר והוא נותן את שלו בזמנים אחרים. וזה בסדר גם לבקש עזרה ומתבקש וסביר להניח שהוא לא יבין לבד, כי כשלוקחים אחריות השני משחרר אותה

אבל אם האחריות היא שלך בלעדית בכל מיני דברים - תדברי על זה,אבל נראה שזה לא המצב ממה שכתבת.

לגבי מוריד לך - שוב, מתחברת. אני כן אמרתי שזה מוריד לי. מה אעשה🤷  השיח בינינו אמיתי וכנה ואני משתדלת מאוד לדבר לא בצורה ביקורתית ולהעביר את התחושות שלי ממקום של שיתוף, אבל זה לא אומר שאני לא אגיד דברים שמפריעים לי. וחשוב לעשות הפרדה בינך לבין עצמך האם מדובר ברצון בשליטה על ההתנהלות שלו, שאז ההתייחסות היא אחרת, להאם באמת זה מפריע לך ממקום אחר. הקו הוא דק מאוד.

שנים ארוכות אני אירגנתי לבד תמיד כי הוא עבד ממוקדם

כשהתאפשר האחריות עברה אליו רוב הזמן

אבל וידאתי שסה בסדר מצידו והוא ממ שםירגן כי בסוף אני קמתי להניק ורוב הזמן איתם לבד והרדמות לרוב עלי והבית כמעט בהכל אז זה היה גם הגיוני

ואגב כהשוא מארגן אותם -אני לא קמה גם אם בוכים או מעצבנים..כמו שאני מתמודדת לבד בזמנים אחרים גם הוא יכל

חוץ מכל המילואים בשנתיים האלה שכמובן שינו הכל

אבללל

אם לך לא טוב האחריות את צריכה לומר

לא באותו זמן

להגיד שזה לא נכון לך ככה וקשה לך

אבל

אם באמת הוא עובד בערב במטבח וכלים ועוד דברים אז למה בעצם זה כזה נורא שמשהו יהיה התפקיד שלך?

זה די הגיוני במובן מסוים

אבל אם נח לך חלוקה שונה א זדברו בינכם

הטעות פה היא זה שאת לוקחת אחריות לא ברצון ואז מרירה מבפנים

עדיף לדבר גלויות

אם תקבעו שבימים מסוימים הוא מארגן בבוקר- אני חושבת שהוא יעשה את זה בסוף..קם אם לא מושלם בהתחלה

אבל בימים שהלוז שלי גמיש יותר אז בסוף אני לא מקבלת עוד שעה בבוקר כי הילדים יוצאים מאוחר יותר.

וכשאני מקבלת עוד שעה אני בדרך כלל משתמשת בה לניקיון וארגון הבית, שבמקרה הבוקר היה במצב ממש נורא. אולי באמת זה מה שעיצבן אותי הבוקר במיוחד, שידעתי שלא יהיה לי זמן לזה בשאר היום.

בעלי מוציא למסגרות

מארגן להם את האוכל והכל.

לא מזמן ממש היה לנו פיצוץ על זה.

ופשוט הבנו ביחד שככה אני ואני לא מצליחה לקום מוקדם.

אז פשוט בערב לעזור במה שאפשר.

אם זה לסדר את הנעלים ליד הדלת/ לדאוג לבקבוקי המים

בגדים לראות שיש הכל לאוכל.

ואז בבוקר שלו נראה אחרת לגמרי והוא כאילו לא לבד בזה.

והפוך כן ?אני קמה בלילה בד"כ לילדים כי אני יודעת שהוא יצטרך לקום איתם. 

שלו יהיה כוח לקום בבוקר.

לא זפציפי אליך אבל יש פה הרבה תשובות שאומרות שיש אנשים שיותר קשה להם וככה זה

אז אני שואלת אותך כי אין לי אפשרות לשאול אותם

באמת מסקרנות,.לא כביקורת (מה שעובד בינך לבעלך מי אני שאתערב)

מה יקרה אם הוא יצא מהבית מוקדם וישאיר לך את האחריות על הילדים?

או יצא למילואים?

גם אז לא תצליחי לקום?

אומרת מנסיון עם בעלי

בגלל זה גם עמדתי על זה

אמנם קשה לו, אבל הוא מצא את הדרך לעשות את זה כמו גדול ולמצוא זמן להשלים שינה גם כשהוא עדיין ישן מאוחר. זה באמת ענין של סדרי עדיפויות בעיניי והרגלים

לא יודעת מה הייתה הסיטואציה ביניכם

וכמה הוא לקח על עצמו בזמנים אחרים,

אבל שתדעי שזה ממש ראוי להערכה ולעיתים כרוך במאמץ עילאי ויכול להיות כרוך ברגרסיות.

אם בעלך הצליח לשנות את דפוס השינה שלו וזה לא נשבר בשינויים וחזר לדיפולט של לישון מאוחר לקום מאוחר, אז ממש כך הכבוד לו.

השאלה למה צריך להוציא אותו כ"כ מאיזור הנוחות שלו, והאם זה שווה את המאמץ.

לגל זוג כנראה יהיה סיפור אחר.

גם אצלנו וגם אצל לא מחוברת. זה דווקא משתלב שהורה אחד אחראי בלילה על הקימות לילדים וההורה השני על הבוקר.

הם כבר גדולים,אז אין חלוקה כזו

והוא לא שינה ככ. הוא ישן מאוחר, קם לפזר אותם וישן שעה שעתיים בצהריים כדי להמשיך לישון מאוחר😅

לגבי ה- למה,אז האמת שפירטתי. לא מתאים לי שהבקרים בלעדית שלי כל החיים. זה מעכב אותי וגורם לי לחזור מאוחר מהעבודה. ואז אני זו שמתעייפת ונגמרת ואין לי זמן לנוח ואני חסרת סבלנות

ואני לא חיה לבד הרי

וגם כשהוא איתם בבוקר, זה אני שמכינה אוכל וכו כן?

כאילו עם כל הכבוד לקושי שלו, שנינו עובדים ואני גם עובדת בבית יותר ממנו.

בעיניי ממש לגיטימי שהחלק של פיזור שייך לו ואני יכולה להתעופף לי לעבודה. זה בסוף בשביל ליצור איזון בין הבית לעבודה ולהתנהל בשפיות.

אפשר להתחלק בימים מי מפזר מתי,

או שהוא יקח על עצמו יותר בזמנים אחרים.

אצלנו למשל תנאים של עבודה מהבית זה מאסט אז כמעט ואין את השיקול של לצאת מוקדם בשביל לחזור מוקדם.

בסוף זה פערים שיש בניהול בית ולכל זוג יתאים פתרון אחר, אבל זה פער לגיטימי, זה לא שיש הורה חרוץ והורה עצלן, והורה העצלן צריך לשנות את ההתנהגות שלו. (לא שאמרת את זה, אבל לכאורה ככה אפשר לחשוב על מי שרוצה להמשיך לישון בבוקר כשהשני כבר מתחיל את היום)

לנו זה מסתדר יופי ולבעלי אין תלונות, בסוף הוא בעצמו מרוצה מזה גם

אגב, אם תקראי את התגובה הראשונה שהגבתי זה באמת מה שכתבתי. שאם הוא נותן את שלו בזמנים אחרים, אז שתשחרר כי זה באמת עניין של התאמה לכל סיטואציה ספציפית.

אם הייתי סבבה עם הבקרים וזה לא מפריע לי לנהל את היום, והיה לי גיבוי בכלבדברים אחרים, בבקשה. תפאדל

אבל זה לא היה המצב אצלנו

אם אין לי ברירה אני אקום מוקדם אבל אסחוב את העייפות לאורך כל היום.

אם מתאפשר לי אני ישנה כשהם ערים ולפעמים זה נגמר בתאונות קטנות או גדולות.

הרבה פעמים זה פשוט לקום חסרת אנרגיות, חסרת סבלנות. יותר קצרה איתם. רק שבניגוד לאנשים שעייפים בלילה, זה דופק את כל היום.

שבוע שעבר קמתי כל יום מוקדם:

1. מילואים

2. בדיקה רפואית

3. הקטן העיר אותי ממש מוקדם

4. קמנו לפני הזריחה בגלל נסיעה מסויימת

5. חותים

6. שכן שצעק מהרחוב.

הרגשתי שאני קורסת כבר ברמה של דיכאון.

בשבת סוף סוף הצלחתי לישון בבוקר והחיים נראים אחרת.

ובלילות התקשיתי להירדם כמה שאני מנסה, לא מצליחה.

לא תמיד זה היה ככה, זה תמיד בא לי בתקופות,

דווקא בגלל העבודה, שיש תקופות שאני עובדת עד מאוחר ממש (חוזרת הביתה ב1-2 בלילה)

אז קמה מאוחר ויוצאת לעבודה בשעות הבוקר המאוחרות אחרי הפקקים.

ויש תקופות שקמה מוקדם, יוצאת מוקדם וחוזרת מוקדם והולכת לישון מוקדם. ממש לא קל, זה מאבק אבל עושה כי חשוב לי להיות בשעות אחר"צ עם הילדים.

הפעם לא מצליחה לסדר את השעות וזה תסכול עמוק דווקא בגלל המילואים ובגלל שזה בזבוז שאני ערה כשהקטנים ישנים ואז מתוסכלת שהם קמים "מוקדם"

אגב בעלי הפוך ממני.

21:00 קורס למיטה ויתהפך העולם, 6:00 הוא כבר בקפה שני. והוא מאוד מתקשה לקום בלילה. לעומת זאת בלילה השינה שלי קלה. בבוקר זה הקריסה שלי.

לא לפנות אלי לא לדבר אלי..

פעמיים בשבוע יש לי שיעור ספורט בבוקר (9:00 לא להתלהב מדי חח)

ובימים האלו אני מרגישה עם אנרגיות ומפוקסת כרגיל לאורך היום, לא משנה כמה מוקדם קמתי.

ב9.30 בבוקר ואני צריכה להיות ברכבת כבר ב8

אני יודעת לקום בבוקר 😅

אבל אני משמעותית פחות יעילה, אני משמעותית עובדת פחות טוב.

מפספסת דברים, המון פעמים עצבנית יותר אמא פחות טובה וכו.

אני חושבת שהדבר הכי טוב שאפשר לעשות זה להכיר בכוחות שלנו.

ואני יודעת שהחיים של כולנו יותר טובים כשאני קמה מאוחר יותר. אז אני אנסה כמה שיותר להתכונן לזה.. 

עצבנית
אין לי כוח לאף אחד
מביאה לילדים שוקולד למי שמתארגן מהר, כדי שזה יהיה מהיר, אין לי סבלנות

ומכין את כל כריכי הבוקר.
אם גם זה עליי, וואי וואי.
הרבה פעמים הילדים קמים לפני ומכים לי בספה, הם יודעים שאמא בבוקר- ישנה.
והם יודעים עד 7  להעיר אותי להתארגנות.

אני כזאת שישנה עד מאוחר .. ושונאת ממש לקום לארגן את הילדים בבוקר..

כשאני רואה שבילי עושה את זה וואלה אני ממשיכה לנח או לישון..

יש מצב שזה מפריע לו כל הסיפור הזה אבל אם הוא לא יציף את זה לא יהיה לי מושג!

חבל לצפות לבד שהוא יבין.

גם דברים שהכי הכי נראים לנו מובנים לצד השני הם לט בהכרח מובנים מאילהם

לדעתי האישית, כמה שזה קשה, את צריכה לשחרר את זה בתוכך, להניח לו, לקבל אותו.

אם זה מפריע לו והוא רוצה לעשות עבודת המידות, אז אפשר לנסות לעזור אחד לשני מתוך אהבה.

אם פעם ב כמה זמן את צריכה עזרה, ספציפית בוקר שאת ממהרת מהרגיל, תבקשי ממנו ערב קודם, "אני מחר בבוקר צריכה עזרה תוכל בבקשה לקום לעזור לי, אח"כ תמשיך לנוח,מצטערת, מחר ממהרת במיוחד". ובבוקר ממש תודי לו על זה, שזה עזר לך המון. ובערב תפרגני לו שהיה נראה שהילדים נהנו להספיק לראות אותו בבוקר לפני שיצאו.

שאר הימים תסתדרי, תקומי מוקדם יותר/תכיני מהערב/אל תתכנני פרוייקטים מיוחדים לבוקר כמו שהיה בהודעה הפותחת.

תפרגני לו הוא יפרגן לך.

הרי יש בזוגיות המון דברים שיכולים לא למצוא חן, או לא להוות דוגמא אישית לילדים, או להקשות על תפקוד זורם של הבית. לעניות דעתי צריך קודם לנסות לקחת אחריות בעצמך, לא סותר שאפשר לדבר, לשתף וכו. אבל אם משהו מפריע לי במישהו אחר אני צריכה להתבונן פנימה ולהבין מה אני צריכה לתקן בי. אחרי שעושים עבודה כזו אפשר לגשת ולהגיד קשה לי בבקרים לנהל לבד את הבית, אבל לא ממקום של זה בעייתי שאתה ישן לך, אלא לשתף בקושי האישי, אולי יהיו לו רעיונות איך לעזור.

פשוט מהתגובות שראיתי ענו לך צודקת/לא צודקת ורעיונות פרקטיים מה לעשות.

ולדעתי האישית זה בכלל לא העניין פה. אלא איך לכבד ולאהוב את האיש. איך לראות את הטוב. איך לשחרר.

זה יחזור אלייך, תרגישי ממך וממנו טוב בחזרה.

זה לא תמיד, יש פעמים שהוא יקום קודם במיוחד אם הוא צריך לצאת מוקדם.

אז פעם פתחתי את זה איתו וגיליתי שהוא רואה את זה אחרת לגמרי.

מסתבר שהוא ממש העריך את זה שנתתי לו לישון עוד. ואני בכלל לא התכוונתי לתת לו פשוט רציתי שהוא יקום.

ומאז למדתי שאם אני רוצה שהוא יהיה ער אני צריכה לבקש ממנו ולהסביר לו שזה חשוב לי.

וככה קורה.

אז ככה לפני כשנתיים נחשפתי לאיזה פודקאסט על קצרי וארוכי שינה.

אני קצרה -קמה די בקלות ומיד נכנסת לעניינים.

הוא ההיפך הגמור.

וזה מתסכל ברמות.

אין הרבה מה לעשות עם זה אבל כן יש משהו אחד. משמעותי- היא אומרת שם- לא לחכות לרגע האחרון עם ההשכמה- אלא להתחיל מראש- בשבילם נוצר הנודניק בשעון המעורר.

בני זוג יותר קשה לחנך. אבל מאז שלמדתי את השיטה אני מנהיגה אותה עם הילדים שלי שמגלים נטיות של אבא שלהם .וזה מדהים.

פשוט כמה פעמים להעיר. ולא רק ברגע האחרון.

לאחרונה- התחיל לעבוד לנו גם איתו- אני מעירה אותו לפני שאני יוצאת מהבית (אני יוצאת מוקדם לפני שכולם קמים) ואחכ מתקשרת מהדרך.

אצלינו זה ממש עזר.

הן מצד ההכלה של האירוע המסתכל (שבאופן טיבעי מתלבשות עליו אלף פרשנויות מבאסות).

והן בצד הפרקטי .

לצערי לא זוכרת את השם של הפודקאסט אבל אולי דרך מילות חיפוש תצליחי למצוא. 

לא קראתי תגובות נוספות בשרשור,

אבל נשמע שצריך פה שיח רגשי.

אני ממש מאוכזבת, היה לי ממש קשה, קיויתי שתראה את הקושי שלי ותעזור.. ממש משמעותי לי וגורם לי להעריך אותך כשאתה קם בבקר, וזה קשה לי כשאתה ישן בבקר וכו.

אני מוסיפה ומסייגת, שכדי להגיע בצורה כמה שיותר מיטיבה לשיחה כזאת, הכי נכון לעשות עבודה עצמית קודם, להבין מה בדיוק כואב לך ולמה, ומה חשוב לך ואת זקוקה ממנו.

כמובן שהשיח צריך להיות עלייך.

מה קשה לך, ממה התאכזבת, למה את זקוקה, מה מוריד לך ומה מרים לך..

לא להאשים ולא לדבר עליו ומה בסדר או לא בסדר בו, כי הנושא זה התחושות שלך כאישה והצורך שלך ממנו כאיש.

במיוחד כשזה קשור אליו.

למדתי שאני צריכה להביע צורך עם כמה שפחות הבעה של רגשות כואבים כי ברגע שהוא שומע רגש כואב וקשה שלי הוא נאטם ולא מסוגל לשמוע ולקבל במיוחד במיוחד כשזה קשור אליו. גם אם אני במקום הכי נקי ולא מאשים ומגיע לשתף את הצורך שלי, זה כואב לו מדי והוא מרגיש אחריות ולא מסוגל לשאת את זה.

לפני שתגידי שצריך פה עבודה על זה בפן הזוגי שלנו אני אקדים אותך ואומר שיש בזה משהו מקסים בעיני. ברגע שהוא הסביר לי מה זה עושה לו לשמוע שהוא גרם לי לכאב גם אם לא בכוונה זה מרגש אותי. כן הייתי רוצה שיהיה לי מקום בטוח גם לרגשות קשים אבל אני בנחת עם זה כי אני רואה שזה משהו שהוא צריך לפתור עם עצמו.

ומדהים שאת מצליחה לראות את הקסם למרות שזה מקשה עלייך!!!

זה נשמע לי משהו שכן מאוד חשוב לעבוד עליו כדי לאפשר פתיחות הדדית.

בינתיים בנושא הזה אולי יעזור להתמקד בצורך שלך לעתיד ולא בקושי שהיה.

להשתמש בשיח שנכון לך. לדוגמא לא להגיד הרגשתי בדידות איומה אלא היה לי קשה וכן הלאה.

תפתחו את המקום הזה של השיח הרגשי באופן שנכון עבור שניכם, בקשב, זה חשוב וזה נפלא.

עם כמות התגובות פה שכל זוג הם אחד ככה

חח ב"ה

כמובן שלא באה לעוף

כל זוג והדפקות שלו וכו וכו

ב"ה לכולם יש שק ועובדים ולומדים ופותרים

ורק רציתי להגיד לך שתדעי שזה מדהים שאת חותרת לפתרון וחותרת ללסדר את הדברים אצלך בפנים,

ולא צוברת וצוברת וצוברת כעס...

חיבוק ובהצלחה!!

הרופא לא נבהל, הוא כן שאל אם נראה סובל ובגלל שכן סבל הבאתי לו נר משלשל ואז הוקל לו. מציעה לכתוב עכשיו לרופא באפליקציה

תינוקות שעושים אחת לשבוע-10 ימים. היה גם אחד שהגיע לשיא של שבועיים😱

כל עוד התינוק רק יונק, זה תקין. ככה הרופאים אמרו לי.

צריך רק לקחת בחשבון שכשסוף סוף הם עושים, זו כמות גדולה ויוצא מהטיטול ומלכלך הכל (אצלי לרוב אהבו לעשות בשבת על הבגדים הלבנים והחגיגיים🤭)

תודה!

כל החג הייתי בלחץ ואכלתי סרטים שמשהוא כבר לא תקין שם.. בכל אופן אקפוץ איתו מחר לרופא

גיל חודש לא לעשות כל כך הרבה זמן יציאות...

אבל זה כן יכול להיות תקין (מרפרוף בגוגל)

אם הוא עושה לפחות 6 פעמים פיפי ביום הייתי הולכת מחר לוודא עם הרופא ילדים שזה סבבה..

אם הוא יונק בלבד - זה תקין,

אבל כן כדאי לגשת להישקל לוודא עליה תקינה, אז תוכלי להיות רגועה שזה בסדר 😃

הרופא אמר שעלה בסדר במשקל. הוא כן בטווח הנמוך אבל לא סטה מהעקומה שלו

מגיל חודש והלאה, לתינוקות יונקים, תקין יציאה של פעם בשבוע.

רופאים מקלים גם עד 10 ימים, וגם לפני גיל חודש. (כדי שהרופא יוודא שאין סיבה אחרת שיכולים ככה לפספס אם יחשבו שזה תקין בלי לבדוק)

יש רפלקסולוגיה לשחרור, אני לא ממש מאמינה בזה אבל ניסיתי בבחינת לא יועיל לא יזיק, מצאתי ביוטיוב..

בגדול אם הוא לא עושה קקי אבל רגוע, ישן טוב אוכל רגיל והכל- לא הייתי מתרגשת

אם היה נראה שהוא סובל מכאבים הייתי הולכת לרופא שיעזור לו לשחרר.

אולי אפשר לקבל דרגה על סמך חודשים אחרים?

תפני לחריגים

ואני לא אשאיר אותו כשאני משלמת 4,500 לחודש

מעניין אותי אם זה סכום אחיד בכל המעונות תמת כי אצלינו גם כששילמנו על תינוק קטן בלי הנחה זה היה 3700... ( לא שזה זול אבל זה פער משמעותי)

ומשתנה בין קבוצות גיל

אני אשאל הפוך

למה לא?

לא יודעת, זה מציק לי

אצל מישהי טובה, מגשרת שמנסחת בקשב לשניכם ועוזרת לכם להגדיר חלומות ויעדים, זה עשוי דווקא להיטיב לזוגיות. תגגלי הסכם ממון עם המילה טיפול או משהו. יש שיטה של מדרגות אגב שבסופן, על פי ההסכם, הכסף כבר מקבל מעמד של שניכם.

פרקטית, ממילא גם הצד שלך מביא סכום... שכמובן יחזור אלייך אם חלילה יקרה משהו לפי מה שהגדרתם מראש בהסכם.

אז לא רואה סיבה להתנגד לעצם ההסכם.

כן לדייק את זהות המנסח והתהליך כולו.

ויכוח על עצם ההסכם לא יוביל לשום דבר טוב גם אם תוותרו על הזכייה.

ההורים שלכם שמים הרבה כסף כנראה

אם המצב לא משו גמככה - למה לא לשמור על הכסף של הורים?

מה הוא מציע שיהיה בהסכם?

ואגב בסוף זו החלטה שלך כן? את לא חייבת להסכים למרות שכדאי לדעתי

ובלי קשר ועם קשר כדאי לטפל בזוגיות. רכישה של בית יכולה להשפיע לרעה על זוגיות מקרטעת כי נאלצים לשתף פעולה ולקבל החלטות משותפות בהרבה דברים ואם השיח והתקשורת לא טובים - זה מדרון חלקלק

חיבוק♥️

להבנתי יש בסיס הלכתי משמעותי לא לצום כל עוד יש לך תינוק מתחת לגיל שנתיים.

הרב שלנו פוסק להתחיל לצום ואם מרגישים קושי שוברים, בלי קשר לגיל התינוק. צום גדליה זה הצום שהכי קל להתיר לשבור

איזה תכשיט ואיזה נעליים 😭

יש שאלון אונליין של 12 צעדים לבדוק האם אתה מכור.

דבר ראשון תבדקו האם מדובר בהתמכרות או שמדובר בהרגל שיש לו שליטה עליו.

כי הטיפול והיחס שונים לגמרי.

אבל יש משהו באופי שלו שמתמכר ( אימפולסיבי כזה ) מהר

ב"ה לא מעשן או שותה

אבל אני מחורפנת

הוא קם לשירותים הולך לישון

בא לי לצרח עליו, באמת

ואני מנסה להשאר שמחה בשביל הילדים

יש התמכרויות ספציפיות, משחקי מחשב זה לגמרי אחד מהם.

יש תוכנית ייעודית למכורי משחקי מחשב.

אפשר לבדוק את זה בקלות, כדאי באמת אחרי החג.

אם מדובר במכור, תדעי שכל עוד הוא לא מטופל אין לו שליטה על עצמו, כמו מכור לסמים.

זה לא אמור להוריד מהכעס שלך, מהפגיעה בך ומלקיחת אחריות שלו

אבל כן יתן לכם כלים אחרים כי זאת התמודדות אחרת לגמרי, מניסיון❤️

כנסי לחדר

תשתי קפה עם שוקולד, תדאגי רגע לעצמך, את לגמרי צודקת, זה מעצבן וחייב להיפסק.

תעשי את זה בשבילך, לא בשבילו, כדי לשמור על האנרגיה שלך ולדאוג לעצמך.

יש תקופות ( אחרי שאני ממש נשברת וניההית היסטרית ) שהוא מפסיק

אז זה לא שהוא לא יכול לשלוט על עצמו זה פשוט כיף לו

שאלון 20 השאלות של מכורי גיימינג אנונימיים (GAA - Gaming Addicts Anonymous) הוא כלי לבדיקה עצמית שנועד לעזור לך להבין אם הרגלי המשחק שלך חצו את הגבול להתנהגות כפייתית או להתמכרות. [1]

להלן השאלון המלא, מתורגם ומאורגן בצורה מסודרת לפי קטגוריות: [1, 2]

שליטה וניסיונות הפסקה

• הצבת גבולות: האם אי פעם קבעת לעצמך כללים או מגבלות זמן לגבי משחק, ואז הפרת אותם ושיחקת זמן רב מהמתוכנן?

• ניסיונות פרישה: האם אי פעם נשבעת להפסיק לשחק, מחקת משחק, אך חזרת אליו מאוחר יותר?

• החלפת משחקים: האם ניסית להגביל את זמן המשחק שלך על ידי מעבר למשחקים אחרים?

• חוסר שליטה: האם היה לך רגע שבו באמת רצית להפסיק לשחק כדי לעשות משהו אחר, אך פשוט לא הצלחת?

• חזרה חסרת שליטה: האם לקחת אי פעם הפסקה מגיימינג, וכשחזרת שיחקת בבולמוס חסר שליטה? [1, 2]

השפעה על הבריאות ואורח החיים

• הזנחה עצמית: האם השימוש במשחקים מוביל אותך להזניח את ההיגיינה האישית, התזונה, הבריאות הפיזית או מטלות יומיות חשובות אחרות?

• חוסר שינה: האם אתה מפסיד שעות שינה רבות בגלל גיימינג?

• כאבים פיזיים: האם סבלת מכאבים פיזיים כלשהם (כמו כאבי גב, עיניים או פרקי כפות הידיים) בעקבות משחק אינטנסיבי?

• שינויי משקל: האם עלית או ירדת במשקל באופן משמעותי מאז שהפכת לגיימר? [1, 2]

רגשות ומצב נפשי

• זהות וירטואלית: האם אתה מעדיף את הזהות של הדמות שלך במשחק על פני הזהות שלך בחיים האמיתיים?

• בריחה מהמציאות: כשאשר אתה עצוב, חרד או מדוכא, האם אתה מרגיע את עצמך באמצעות משחקים או תוכניות לשחק?

• אשמה ובושה: האם אתה מרגיש אשמה, חרטה או בושה לאחר בולמוס משחק?

• שעמום מהחיים: האם אתה מוצא את עצמך משועמם מכמעט כל דבר אחר בחיים שאינו קשור לגיימינג?

• תסמיני גמילה: האם אתה מרגיש עצבני, חסר מנוחה או מוסח כאשר אתה רחוק מהמשחקים למשך זמן מה? [1, 2, 3]

מערכות יחסים, חברה ותפקוד

• פגיעה במחויבויות: האם אתה שוכח או מזניח פגישות, משימות או דדליינים בעבודה, בלימודים או במשפחה בגלל הגיימינג?

• הסתרה ושקרים: האם אתה מסתיר או משקר לגבי כמות הזמן שאתה מבלה במשחקים?

• התרחקות חברתית: האם הקשר שלך עם חברים ובני משפחה מהחיים האמיתיים הצטמצם באופן משמעותי מאז שהתחלת לשחק?

• ויתור על תוכניות: האם ביטלת או פספסת תוכניות חברתיות בחיים האמיתיים שציפית להן, רק כדי להמשיך לשחק?

• דאגת הסביבה: האם האנשים הקרובים בחייך הביעו דאגה לגבי כמות המשחק שלך?

• משחק במצבים לא מתאימים: האם שיחקת במצבים לא מתאימים או לא בטוחים (במהלך שיעור, בזמן עבודה, או בזמן נהיגה)? [1, 2, 3]

על חלק מהשאלות כדי להיחשב למכור (כדאי לעשות את זה עם איש מקצוע)

העניין עם מכור זה - שזה כפייתי.

הוא יכול מאוד לרצות לעזור לך, לשנוא את עצמו שהוא משחק שעות, לשנוא את עצמו שהוא מכאיב לך ולא מצליח לעזור לך ועדיין באופן כפייתי לא להצליח להפסיק.

התוכנית מלמדת לשלוט על המנגנונים האלה.

זה אומר שמבעד לניתוק התגובה הקיצונית שלך כן מצליחה לבקוע שם משהו ולגרום לו להתחבר לכאן ועכשיו.

כמו ששיכור שנוהג גם אם קריאת הסכנות בדרך מטושטשת, עדיין יכול לקלוט שני פנסי משאית דוהרים לקראתו ולהגיב לפני שיש תאונה חזיתית.

זה לא אומר שהוא לא נוהג בשכרות וזה לא אומר שכיף לו "לטייל" בכביש ולנהוג בחוסר זהירות.

הבעיה עם החרפת התגובות הקיצוניות של הסביבה (שלך במקרה הזה)

זה שהוא לומד להסתגל מחדש לתגובה הזאת ואז צריך להעלות ולהעלות את התגובה כדי שתצליח לבקוע מחדש

ואין לזה סוף.

רק שיהיה ברור שאת לשניה לא אשמה במשהו, זה לא פשוט וצריך עזרה. כדאי לך אחרי החג להתייעץ בצורה מסודרת עם אנשי מקצוע איך לגשת לזה.

זה מרגיש כאילו כיף לו

אבל האמת היא שהמשחק הוא הדרך שלו לווסת את עצמו ממשהו במציאות שגדול עליו להרגיש.

הזמן לשיחות עומק עם כל העומס שיש. אם אין זה אחלה

אני כן חושבת אבל שאת צריכה להגיד לו שאת פגועה ממנו ושאת רוצה לדבר על זה אחרי החג

אל תצפי שיבין אותך רק מההתנהגות שלך או שיזכור הבטחות. דברי ברחל בתך הקטנה

חסר לי הזמן איתך. אני רוצה שיהיה לנו זמן רק שלנו בערב בלי מפריעים. אני רוצה מתנה לחג בערב החג ולא אחרי כי זו לא אותה חוויה ואני לא רוצה לרדוף אחרי זה, אני רוצה שזה יבוא ממך

לא פשוט

חיבוק♥️

אני פשוט לא מסוגלת

זה פשוט קשה לי שהוא ידע שזה מה שיקרה

ובכל זאת בחר

וגם אמרתי לו, חשוב לי שהלך לישון ביחד, חשוב לי שהיום תחוה עם הילדים בבוקר

זה לא ניחושים

רק שהמשחק ניצח במקומי

חגי שיקום ודברי איתו ותגידי לו שאת מאוכזבת ופגועה

שאת מרגישה שאת לא חשובה לו אחרי שתיאמת איתו ציפיות וביקשת שיהיה איתך כדי לקחת חלק בהכנות והוא בכל זאת המשיך. שרצית שיקום ויהיה איתך כי זה חלק מהשותפות בזוגיות.

לחילופין את יכולה לבקש ממנו לקום לעזור

אגב זה נשמע קלאסי לקשב. גם לבעלי היה קושי בלראות קדימה/ לאמוד השלכות. אימפולסיביות. משיכה אינסופית למסך. גם הוא פרפר לילה

כי לא הייתי חושבת קשב אבל שאר הדברים דומים לפי מה שאמרת

הוא לא פרפר לילה. זה רק הזמן שהוא בבית ויכול לשחק

אם יש לו זמן בבוקר זה שם

בלילות הוא גמור ולא עושה כלום זה לא שיש לו אנרגיות

אבל מסכים יוצרים פעילות מוחית כמו של קשב לפי מחקרים

מכל מקום אני לא חושבת שהתפקיד שלך לאבחן, אלא להציף מה את מרגישה ולבקש ממנו שיטפל בעצמו ויעשה מה שצריך כדי שיהיה לך בעל מתפקד בבית

ואז תביני שהפרשנות שלך שגויה

ואז לא תתעצבני על הדברים הלא נכונים

ואז לא תעשי טעויות שיחריפו את המצב

ואז תוכלו לגשת לטיפול מסודר

ואז אולי זה יצליח ואולי לא

אבל תהיה לך וודאות ובהירות בחיים.

ההתמכרות הזאת לא אומרת שאת בעדיפות תחתונה, זה אומר שהוא חייב את זה בשביל להשיג שקט נפשי.

זה מורעב ולא באמת אפשר להסביר (וגם לא חושבת אני מבינה מספיק בשביל להסביר)

אבל תדמייני שיש לו לחץ פנימי, או מחשבות טורדניות או משהו בתוך הראש שלו שלא מאפשר לו להיות נוכח.

צריך לפרק את זה בזהירות ובהדרגה.

כרגע את פועלת כדי לעצור את הדבר היחיד שנותן לו שקט.

נכון הוא לא רואה אותך ולא מתנה, ולא הכנות לחג.

תארי לך שהיית סובלת מבחילות איומות, והייתה לך תרופה בהישג יד רק שהייתה גורמת לך לא להיות נוכחת 4 שעות, ובעלך היה מנסה לדבר לשכל שלך ומדבר על ההשלכות (ספויילר הוא יודע הכל, את לא מחדשת לו כלום)

כשהדבר היחיד שאת רואה זה את הגוף שלו שחוסם אותך מלהגיע לתרופה שאת זקוקה לה בכאן ועכשיו.

אל תהיי במקום המטיף הזה, אל תתפוצצי עליו, הוא לא יקשיב לך הוא רק יראה בך מפלצת שמפריעה לו בדרכו.

לא כי הוא לא אוהב אותך, לא כי הוא חושב שהוא צודק, אלא כי הוא לא מצליח לנהל את זה.

אני בטוחה שהוא אדם טוב. ויש לו מצפון שהוא פוגע בך ובמדפחה ובגללו דברים נדפקים, המצפון הזה לא עוזר לו להתגבר. הוא צריך כלים להתמודד וזה לא פשוט.

במקום לבזבז על זה אנרגיות,

תתמקדי במה שאת יכולה לעשות ולהכין. מה שאת יכולה, מצויין.

מה שלא, להרפות.

מה היית עושה אם היה מחליק ומתפנה באמבולנס? תעשי אותו דבר.

זה שאין ביטוי פיזי לקושי לא אומר שהוא לא קיים.

קחי בחשבון שיומיים חג בלי מחשב עלולים לגרום לו ליותר עצבנות.

זה יכול מצד שני להיות הזמן להתקרבות. אי אפשר לדעת.

תחבקי ותפנקי את עצמך על המקום הזה שנשארת לד במערכה על ההכנות לחג!

את מלכה וזו התמודדות סופר לא פשוטה!

❤️❤️

אחרי שהוא הודה לפני כמה שנים שהיה צופה בפורנו שהיינו בטיפול

המטפל טען שהוא לא מכור וזה פשוט דחף וכו'

מרגישה שזה אותו דבר כאן

ואני יודעת שברגע שאני יעלה את זה אני מתפוצץ

יצאתי מהבית עם הילדים

מאתמול בבוקר חשבתי על מכתב לכתוב לו לראש השנה על הדברים שאני מעריכה בו ואיך שהוא המשענת שלי ואני פשוט לא מסוגלת

וזה עצוב לי

ואני גם כועסת

חוץ מזה שאני על גלולות שנראה לי עושים לי רע ומסלימים את התגובה שלי

ואני לא מושלמת

וגם נשאבת למסך אבל לא באות צורה בכלל

יש לי את הבעיות שלי ואני מודעת והייתי בטיפול

אבל אני עצבנית

ואחרי הרבה עוגמת נפש של שניםם והרבה כסף ואנרגיה שהלכו למטפלים שונים שלא ידעו לאבחן.

לכו למטפל שמתמחה במכורים!

אם הוא מכור, הוא לא חייב להיות מכור לעוד דברים כמו פורנו, כמו שמכור לסמים לא בהכרח מכור לאלכוהול.

קשה לפעמים לקבל את זה כי זה "מסיר מעליו אחריות " כי זה לא הם זאת ההתמכרות.

ולנפגעים יותר קל להישאר בעמדת המאשים והקורבן ולא לקבל את זה שגם הוא קורבן וחולה (זה באמת מעצבן בטירוף, שהוא גם הפוגע וגם הקורבן)

אבל אם הוא מכור ונשמע ככה (אבל מי אני, תבדקו באופן מבוקר)

תהיו חייבים לעשות סוויצ' בראש ולהסתכל על התמונה אחרת.

זה לא מסיר מעליו אחריות בשום שלב ולא מצמצם את הפגיעה בך בשום שלב.

לאבחן כדי לדייק את הטיפול.

בעיני זה לא משנה אם זה התמכרות או דחף,

בשניהם יש קושי עצום להתגבר (תקראי לזה יצר הרע אם זה יותר מקובל בעינייך)

זה לא עוזר להגיד לבן אדם שעושה פעם אחר פעם את אותה הטעות שהוא טועה.

צריך להבין מה מניע אותו, איך לטפל בזה מבפנים.

ובשביל זה צריך טיפול.

אם זה היה משהו שבידיים שלך לשנות, זה היה קורה מזמן.

גם אם צריך לעבוד על קבלת אחריות ובחירה, זה מול מטפל.

תראי גם בכל נושא של אשה מוכה או כתות וכד'

יש את האבחנה המקצועית אבל יש גם סקאלה של איפה אדם מונח והאם יש לו באמת בחירה חופשית בכל רגע נתון או שלא, וצריך לעזור לו לקחת שליטה על הנושא.

למשל בטיפול באשה שסובלת מאלימות ברמה כזו או אחרת, עושים איתה המון סימולציות אז על איך להגיב.

יכול להיות שהוא צריך תרגול איך להתגבר.

מאוד קשה לי להאמין שהוא עושה את זה שוב ושוב ושוב כי לא אכפת לו או כי הוא לא מודע להשלכות או חושב שיהיה בסדר.

ויודעת מה, גם אם זה זה, עדיין עדיף שתשמעו את זה ממישהו מקצועי מאשר נקודת ההנחה שזה רק זה וסה"כ רק אם נסביר ונדבר על זה, ההתנהגות תשתנה.

אבל ברור שרק את מכירה את המצב אצלכם, אולי זה לא כמו שנשמע.

בכל אופן הרבה כוחות 🤗

נכון שאנחנו לא רוצות לכעוס בערב ראש השנה, ובטח שלא בחג, תנסי לנשום עמוק כמה שאפשר, מה שעוזר לי במצבים כאלה לדמיין שאני לבד בבית והוא במילואים/ בעבודה/ בטיול או ווטאבר , שלמעשה זה עוזר לי כי אז אני לא מצפה לכלום ממש.

גם אם לא יהיה ממש נקי ולא ממש מאכלים, תנשמי עמוק.

אבל כשיהיה לך זמן פנוי, אני אגיד לך את האמת לפעמים צריך בזוגיות לשתוק ולוותר אבל יש מצבים, כמו זה למשל, לדעתי, שאת ממש לא אמורה להבליג. לא צריך לצרוח עליו, אבל תחשבי טוב מה יכול להניע אותו לפעולה להתעורר על עצמו כי זה ממש אבל ממש לא לעניין להתנהג ככה כשיש לך אישה, בית, ילדים. לא מגיע לך חיים כאלו ולא יחס כזה. אני בטוחה שהוא לא עושה זאת מכוונה רעה , אבל את חייבת לעשות צעד שיאלץ לעשות סטופ. את מכירה אותו ואת חכמה מספיק לחשוב מה יעזור, להכנס לשתיקה ולהתעלמות זה כלי אכזרי אבל תשקלי לפעמים צריך להשתמש בכלי הזה. או להעמיד אותו בגבול שאו שהוא מוחק את המשחקים או שנרשם לטיפול ועד אז... כך וכך.

שולחת לך ים כוחות, זה ניסיון קשה מאוד בערב חג ומעליב ביותר, אני איתך❤️

חזרתי לבית והוא היה ער אמרתי לו שאני הולכת לנוח

נכנסתי לחדר ופשוט התפרקתי והוא נכנס אחרי

הוא אמר שהוא לא הלך לישון ב3 רק ב1:30 ואז קם שוב לשעה כי לא הצליח להירדם אז זה לא ששיחק עד 3 בלה בלה ( זה דפוס חוסר שלפעמים קשה לו להרדם אחר 20 דק' קם לשחק ואז ברור שלא יירדם, לא הבנתי )

הוא אמר שהוא מבקש סליחה והאם אני עדיין עצבנית

אמרתי לו אני, עצבנית ? למה ? בגלל שחשבתי שאני יקום מאוחר יותר הולך לקנות תכשיט ובמקום זה הייתי ערה מ5 ותפעלתי את כולם כשאני מנסה להשאר חזקה ושמחה ( טוב, לא הצלחתי להשאר שמחה אבל לפחות הייתי רגועה עם הילדים )

אמרתי לו שאני רוצה שאחרי החג הוא יילך לאבחון. הרי הוא בן אדם טוב יודע כמה המשחקים פוגעים בי ובזוגיות שלנו ואני חוששת שזה התמכרות כי אם לא למה הוא היה ממשיך

הוא ממש התנצל ואמר שאם זה מה שאני רוצה זה בסדר ואני יכולה להשים סיסמא למחשב כדי שאני אצטרך לאשר ( לא תודה, יש לי ילדים אני לא אמא שלך )

הציע ששבוע הבא נקנה משהו

אבל אני עדיין פגועה

והבית מסריח ואני השלמתי עם זה

יש לי אשכרה ערמות של בגדים על הרצפה,שירותים מלוכלכים וכיורות מלאים ואין בי טיפת אנרגיה

לפחות אני שומעת אותו עושה כלים עכשיו

הוא בעל טוב עוזר עם הילדים, בישולים וכו' אבל הדבר הזה גומר אותי

תזכרי במשך החג שהחיים ימשיכו אחרי

לא נגמר העולם היום.

ואחרי החג הוא יעשה איבחון ובעז''ה תגיע ישועה.

ותהיי גאה בעצמך שהובלת לזה.

ותמשיכי להיות קשובה לעצמך. זה באמת לא נעים בכלל

זה נשמע ממש התמכרות

ודבר החשוב בעיני

זה להבין

שהוא לא אוהב את זה. לא עף על זה.

יותר נשמע כמו לא ממש שולט בזה.

אז בעז''ה ילמד לשלוט.

חג שמח יקרה ♥️

הלוואי שהצער והבדידות שאת חווה יהיו לכפרת עוונות, תחל שנה וברכותיה.

אתם נמצאים בלופ שבו לכל אחד מכם יש תפקיד קבוע, הסוף ידוע מראש ומסבב לסבב המצב מסלים.

משחקי המחשב ומטלות הבית הם רק טריגר, הסיפור האמיתי הוא שלכל אחד מכם יש אסטרטגיה הפוכה להתמודדות עם הטריגר - שבאופן טרגי דוחקת את בן הזוג עמוק יותר לאסטרגיית ההתגוננות שלו.

בעלך בתפקיד הנמנע (נסוג) - כשהוא מוצף הוא נסוג מהסיטואציה לתוך משחקי המחשב, וזה עוזר לו לווסת את עצמו. הוא רגיש מאד לביקורת ממך, וכשהוא מרגיש שאת מצפה ממנו או כל דבר אחר שמטרגר אותו הוא חייב לווסת את עצמו - כמובן דרך התרחקות (ונסיגה לתוך משחקי המחשב). הוא לא כל כך טוב בלהבין את מצב הרוח שלך או מה את מרגישה וצריכה.

את בתפקיד הרודפת - רגישה מאד להתקרבות והתרחקות שלו, ולמצבי הרוח שלו. כשאת מרגישה שהוא לא איתך את חייבת לרדוף אחריו כדי להחזיר אותו שלא תישארי לבד.

יכול להיות שהוא כבר מכור בהגדרה, אני לא יודעת ובעיני זה לא מאד משנה. בעיני המפתח לשבור את הלופ הוא להתחיל להבין באיזה צורה כל אחד מאיתנו מטורגר ומדוע, ולתקשר דרך הלב ולא דרך ההתנהגות.

זה להפסיק להתייחס להתנהגות הבלתי נסבלת שלו - להעז לדבר על הבדידות שאת חווה. אבל רק מעומק הלב, מהמקום העמוק והפגיע ביותר, לא מהרציונל - מה שישר יקבל גוון של ביקורת ויחזיר אתכם ללופ.

מאד קשה ואפילו בלתי אפשרי בתוך קשר לא מספיק בטוח לפתוח את העומק הזה, שהרבה פעמים אפילו לעצמי אין מערכת יחסים איתו..

לכן ממליצה מאד על טיפול זוגי EFT.

אם הוא מכור זה משנה את כל התמונה.

למכור באופן נוירולוגי אין שליטה. מי שחווה יבין.

טיפולים למיניהם רק יגבירו את התסכול.

בדיוק כמו ילד עם קושי פיזי או מוחי שמכריחים אותו לבצע משהו שאין לו את היכולת הזאת.

כמובן יכול להיות שהוא בכלל לא.

אבל כתבת שזה לא משנה בעינייך.

אז זה משנה מאוד.

אני בטוחה שלא היה קל לעבור דרך הנסיון הזה.

האם טיפול בגמילה מהתמכרויות היה מספק במקרה שלכם?

התמכרות היא ברוב המקרים דרך של המח לווסת את עצמו. דרך מאד לא אדפטיבית כמובן, אבל יש בה צורך. ולקחת אותה בלי להבין מה הצורך שעומד מתחתיה ולתת לו מענה - יכול בחלק מהמקרים לא לעבוד ובמקרים אחרים להוביל למציאת פתרון לא אדפטיבי אחר.

האם היה תהליך כזה במקרה שלכם? אם מתאים לך, ממש אשמח לשמוע על זה יותר.

דתיה, נעימה, פסיכולוגית קלינית, לדעתי אבל בת פחות מ40, מכירה נשים שהיו אצלה והיו מרוצות מאוד.

קוראים לה דניאלה בן קימון, אם מתאים לך ..

זה הפרעת קשב

אבל לא חייב שזה הפרעת קשב.

את נהינת מהעבודה?

את מסופקת?

יש לך רקע נוסף?שאת פחות שמה דגש עליו בקשר לעבודה,כמו רגישות לבדים מסוימים רגישות לרעש?

או שאת נורא נפגעת גם מדברים?

פשוט מה שאת מתארת יכול להתאים גם לרגישות יתר hsp.

ולא מאבחנים את זה כהפרעת קשב.

דבר נוסף יכול להיות שסוג העבודה הספציפי שלך לא מתאים לאופי שלך גם אם נהינת מהלימודים שלו,ואז בפועל מה שאת עושה זה לרחף על העבודה ולא להיות בתוכה?

גם אם כשלמדתי מקצוע לא היה לי בעיה לשבת שעות ולהקשיב להרצאות?

אני בכלל לא עם קפיצים, להיפך, יושבת שעות באותה תנוחה לא צריכה לזוז, יכולה לגלוץ כל היום.

אין לי רגישות מיוחדים למגע או בדים או רעש

אני לא נהנית מהעבודה, אבל כי אני מרגישה בעיקר תסכול מההתנהלות שלי

אני חושבת שאם אוכל לחוות הצלחות, ולא רק נשיפות בעורף לדד ליינים שמתקרבים אז אני כן אוכל לחוות סיפוק.

נמאס לי מזה שאני לא מצליחה לגרום לעצמי לעבוד ולעשות דברים. בעיקר בעבודה אבל גם בבית.

אני בהייטק, אז אין לי שעות שסופר לי שעות עבודה, ואני עובדת הרבה מהבית, אז אני ביום, כשהילדים במוסדות מבזבזת זמן ואומרת אעבוד בערב כשהם ישנו, בערב פותחת מחשב ורוצה לעבוד אבל בפועל לא עושה כלום ואומרת אקום מוקדם, לא קמה מוקדם וכו וכו פשוט לופ של אי עשיה ודחיינות.

ואני לא מצליחה לצאת מזה

נסי לעבוד מהמשרד...

קצת יותר טוב, אבל המסך שלי מכוון כך שרק אני רואה אותו, אז זה לא באמת מספיק יעיל

אבל גם להיות עם מחשב מול כולם זה מרגיש לי חשוף נורא, גם כשאני עובדת ממש..

חוץ מזה שאני מחפשת פתרון שישפיע על כל תחומי החיים שלי.

מרגיש לי שאני צריכה משהו עמוק יותר.

חדשים יש השפעה על המח בדיוק כמו קשב וריכוז. אני קוראת לזה על עצמי - הרעלת מסך. קורים לי דברים דומים לשלך כשאני חשופה הרבה למסך. זה באמת פוגע ביכולת שלנו להיות אנחנו כך אני מאמינה

במקומך הייתי מבקשת מצוות המחשוב שיחסמו לך את האינטרנט פשוט לכמה ימים ותראי אם יש שיפור

אני מנסה כל מיני דברים כמו לקום להליכה של 10 דקות כל שעה וחצי למשל, או לקום לעשות משו בבית

אבל זה רק אחרי שאני עושה את העבודה

יש בזה סיפוק מטורף, להצליח לעמוד בזה ולאט לאט זה הופך להרגל ואני פחות תלויה ומושפעת מהמסך

אז סביר להניח שההפרעת הקשב לא הפריעה לך.

אבל בהחלט יכול להיות שלעבוד בזה זה כבר משהו אחר,פחות סיפוק פחות הנאה וזה דבר שגורר דבר.

לא בהכרח שזה הפרעת קשב בכלל.

זה הרבה פעמים, אולי ברוב מוחלט של המקרים, תסמין של מערכת עצבים שתקועה בבהלה גבוהה.

הבהלה לא מתבטאת כפי שהיא אמורה להתבטא - ולכן אינה מורגשת, אבל התפקוד של הגוף תקוע במצב הישרדותי וכישורי ארגון וניהול וכמובן קשב נמצאים בתחתית הרשימה, כי הגוף כרגע מצפה לתקיפת אריה בג'ונגל ולא פנוי להתרכז בכתיבת קוד..

הרבה פעמים אפשר לזהות עוד דרכים שבהן המח מנסה לשחרר את הסטרס: כסיסת ציפרניים, תנועות חוזרניות (למשל התעסקות בשיער), טיקים, תנועתיות מוגברת, הידוק לסתות ועוד ועוד.

זה מתחבר לחוויית החיים שלך?

אם כן, הפתרון לא יהיה בכיוונים התנהגותיים (ללמוד מיומנויות, להתחיל בקטן וכו'),

אלא ביצירת סביבת חיים בטוחה שתאפשר למח לאט לאט להוריד בהלה: להפחית עומס, להשקיע ביצירת מערכות יחסים בטוחות, להוסיף הנאה פעילה לחיים שלך, הרבה יציאה לטבע.

לשים לב למצב של הגוף, מתי הוא מתוח ואיפה, ולהרפות במודע. לשים לב מה בחיים שלך מעורר מתח ולנקות אותו.

מיינדפולנס מאד עוזר!

כל אלה יכולים מאד לעזור, ואולי תרצי גם לשקול טיפול טוב שיעזור לך לרדת לשורש הבהלה התקועה ולשחרר אותה.

ב''ה הלכתי לטיפול (עו''ס קלינית בגישת cbt, אני קיבלתי דרך הקופה) והשתנו לי החיים. ממליצה ממש.

מזדהה עם כל מילה

עוקבת

זה אולי קושי בקבלת החלטות שגורם לדשדוש, כי את לא בטוחה מה כדאי לך לעשות עכשיו ואז נתקעת במקום.

קשה לך בכללי עם החלטות?

ממש לא יודעת אם זה הכיוון, אבל אולי ייגע בך.

חוץ מהנקודה האחרונה זה נראה בשיוק אני

אין לי עצות, רק הזדהות

אני מאוד מזדהה עם מה שאת כותבת כי גם אני נאלצתי לפתח הרגלי "ניהול עצמי" רק כבוגרת וזה מאוד לא פשוט.

אז כאן בעיניי הדבר הנכון הוא להתחיל מצעדים קטנים, קטנטנים, בוני אמון בינך לבין עצמך.

מה אני מתכוונת?

היום כשאת מחליטה לעשות משהו, זה לא ממש קורה.

נכון?

נניח את מחליטה לעשות משימה של העבודה ובפועל נמרחת ואת עושה את זה ברגע האחרון.

כלומר כשאת אומרת לעצמך "אני אעשה כך וכך, יש בך איסה קול, מודע או לא, שמגחך לעצמו ויודע שזה לא יקרה בזמן שקבעת לעצמך (אם בכלל קבעת וזה לא נשאר באוויר).

ולכן אני קוראת לזה "צעדים בוני אמון", את צריכה להאמין לעצמך שאת תצליחי להגשים את מה שאת מבטיחה לעצמך, וזה לא משנה אם את מבטיחה לעצמך לסדר את החדר או להתקשר לקולגה מהעבודה.

ההתחלה היא בצעדים ממש ממש קטנים.

את אומרת לעצמך "עוד 2 דקות אני אקום מהספה" ובאמת לקום מהספה.

לא אחרי חמש דקות אלא שתי דקות, כי זה מה שאת החלטת.

על כל ניצחון קטנטן כזה, תרימי לעצמך.

משימות גדולות פרקי למשימות קטנות, שימי לעצמך זמן לביצוע ותתלהבי מבפנים על כל צעד קטן שקבעת לעצמ לעשות ועשית.

במשימות "גדולות" שמורכבןת מהרבה משימות קטנות אבל אפשר לעשות הכול בפרק זמן קצר, אני אוהבת לשים לעצמי טיימר, על כל המשימה או חלקים ממנה.

זה עוזר לי להתמקד ולהתעודד שזה רק עוד איקס זמן

ואני מבטיחה לעצמי שאחרי הטיימר ניקח הפסקה (ובאמת לחזור מההפסקה למשימה הבאה! אבל זה לאט לאט אחרי הרבה צעדים בוני אמון)

ותהיי גאה בעצמך על הצלחות.

אם את רוצה עזרה מקצועית, בעיניי אימון אישי יכול להתאים פה מאוד.

אה ועוד משהו, שדי סותר את השרשור הזה אבל בכל זאת... תתנתקי מכל הפורומים, הרשתות החברתיות וכו', זה שואב ברמות.

גם לזה את יכולה לקבוע לעצמך דד ליין ולעמוד בו, נגיד עד יום שני ב14:00 להתנתק מהרשתות החברתיות, בערב יום כיפור ב16:00 להתנתק מפורומים, סתם דוגמה ללו"ז כזה.

רק כותבת שאני מצאתי פודקאסט שקצת התכתב עם זה, קוראים לו אנשי הקשב ..

ועוד משהו קטן, אני רואה את זה על עצמי כמו התמכרות, ואני יודעת שלהתנקות מהדופמין שזה מייצר לוקח לפחןת שבועיים, אני גם במאבק תמידי על זה , ומחפשת פתרון. מחזקת אותך!! ושתדעי שהאשמה זה חלק מהמעגל הזה ... בזבוז זמן, אשמה ,חוסר הצלחה

הדחיינות הזאת מתבטאת בעוד נושאים בחיים?

ושרשרת אליי בטעות?

מה שעזר לי -

להיות סלחנית כלפי עצמך. זו את כרגע, רגשי אשמה ויסורי מצפון על כל יום ויום לא מקדמים. מותר לפעמים להימרח ולהיות פחות יעילים. מותר לטעות ומותר להודות שאנחנו לא יודעים משהו. זו עבודה בשינוי החשיבה, אבל זה אפשרי.

למצוא מה הזמנים היעילים שלך. כשאת כן יעילה, באיזו שעה ביום זה קורה? אצלי זה ב10-15. אני מראש לא מתחילה לשבת על דברים קשים לפני וברגע שאני רואה שעברתי את שלב היעילות אני נותנת לעצמי הפסקה ארוכה. אחר כך לפעמים יש עוד זמן יעיל, אם נחים מספיק.

לכתוב על דף את המשימות שצריך לעשות היום ולהרים לעצמך על כל משימה שסיימת. גם אם היו 20 משימות וסיימת 5, זו הצלחה. לאט לאט תלמדי את עצמך לסיים יותר משימות וגם להיות ריאלית בכמות שאפשר להספיק ביום.

לזהות מתי הגלישה היא התחמקות ממשימה, לנשום עמוק ולהגיד לעצמך "אני מתחמקת מלהתקשר לשמוליק ולכן מוסחת" ולבצע את המשימה שהתחמקת ממנה. אפילו דבר קטן כמו לנסח טיוטה לבקשה משמוליק. העיקר להפסיק להתחמק

ורוצה לתת לך משהו שממש עזר לי- מדיטציות.

אבל לא ארוכות ומתישות (שבסוף לא עושים), אלא כאלה של 5 דקות, ממוקדות (אני משתמשת באפליקציה שנקראת Mymedi מאמינה שיש עוד הרבה סוגים ברשת).

כבר אחרי שבוע בערך של תרגול התחלתי לראות שיפור. זה ממש מאמן את המוח להיות נוכח ב'כאן-ועכשיו'. גם באמצע יום עבודה, אם אני מרגישה שאני מאבדת פוקוס, אני יושבת עם עצמי אפילו שתי דקות (אני כבר מכירה את התרגול בע''פ...) ואח''כ אני חוזרת ממוקדת יותר.

יש שם מלא תרגולים, רובם בתשלום אבל יש גם חינמיים.

בתקופת הקורונה היו מעלים כל יום תרגול אחד חינמי, ואז התאהבתי בה. עכשיו באמת הרוב סגור.

אבל מי שלא מחפש גיוון וסבבה לו עם 'עוד מאותו דבר'- היא אחלה גם בגרסא החינמית.

נראה לי כדאי לך לבדוק את הכיוון של קשב ואם נראה שזה כן הכיוון אז נראה לי טיפול קוגפאן ממש מתאים לקושי שלך. בדיוק עובדים שם על אסטרטגיות לניהול עצמי.