טל אברהם (שם בדואי) - [סיפור קצת משעמם]צדיק יסוד עלום

טל אברהם שכב על הדשא שמאחורי עץ התאנה כל אחר הצהריים. מרבץ הדשא בו החליט להשתרע היה צמוד לעיגול ביוב שהתבלט מהקרקע ועליו עציצים זנוחים וסדוקים על מצע קרטון מתפורר, ובהם קוצים כמושים העומדים כדחלילים. הדשא היה רענן ופראי וצמח לגובה רב, שולח גבעולים ירוקים בהירים לעקוץ בעור זרועותיו של טל אברהם. מעט הלאה משם, צעד אחד או שניים, הלאה והנה הדשא צהוב, שטוח, מקורזל ומת, ובין קרחותיו מציצה אדמת הבזלת הגרגירית והכהה כקרקפת מתדלדלת.

טל אברהם קימט את מצחו כשהרהר. הוא הרבה להרהר. קמטוטים חרשו את מצחו, התגעשו בין גבותיו, חרצו את זוויות עיניו. נמלה טיפסה על זרועו ונעצה בו את שיניה מבלי ששם לב. הוא שרק מנגינה בקיטועין, ובידיו תלש גבעולי דשא פראי, ביתק בקול פקיעת מיתר, מולל בידיו וזרה אל הרוח. שיער ראשו הקצוץ עמד מגולה תחת השמש, זיפיו זקורים כמו חיילים עיקשים הצרים על עיר. עץ התאנה שמאחוריו שקק חיים. צרעות מזרחיות זמזמו וחלפו אל מעבה ענפי העץ ומחוצה להם, טסים ומשייטים באוויר בדרכם הנחפזת ליעד לא נודע, מטילים אימה בגודלם הבלתי רגיל, בצבעיהם הבולטים, בבריונותם הידועה לשמצה. דרורים עליזים פרפרו בכנפיהם בציוצים מהירים, תנועותיהם מהירות כמו הבזקים, ציוציהם מרנינים ושלווים, הנה הם משתלהבים מעלה ומעלה - הנה הם עומדים במקומם, נתלים ברגליהם בענף מאונך, מבטם התם סוקר את הסביבה, עוד ציוץ, ועוד תעופה משולהבת. בתוך סבך העלים העבים הפרוסים כידיים ירוקות בשרניות המנופפות לאות שלום ברוח העדינה, מתוך הזמורות הגמישות האפורות בבסיס בדיהן וכמעט סגולות ומצופות שעווה בקצותיהן - גמלו וצצו פירות ירוקים עגלגלים שהידנדנו ברוח כפעמונים. יש שנבקע הפרי בבטנתו, ולוע פעור ואדמדם נוטף דבש המתיק סודותיו.

טל אברהם לא הביט בכל אלו והמשיך לשרוק את המנגינה המקוטעת, מתמסר במצחו המכווץ ובמבט עיניו הלטוש באווירו של עולם לתלישת העשבים ולפקיעתם המתוחה.

ליבו היה כבד.

לצידו, קמוטה בתוך הדשא, היתה סיגריה שהצית ושכח. הוא לא אהב לעשן וגם לא אהב את הריח. 

היה חסר לו משהו. 

נשמעו צעדים בדשא, גרירת רגליים מעט גסה על הדשא היבש והאדמה הגרגירית, והבהובי צליליו של בד חצאית ארוכה המשתקשק ונמתח ונגרר ונרפה.

אביגיל בת עמי נעמדה מול טל אברהם והביטה בו. הוא היה שקוע בתוך כר הדשא הפראי, גבו שעון על בטון הביוב. צווארון חולצתו האדומה והדהויה היה גזור, ובלט ממנו צווארו החזק, שפלומה גברית דקה חישבה בו את מסלולה. אפו היה ישר וחד, גבותיו עבות ומחוברות ביניהן. זיפיו צמחו כמו קוצים, בלתי אחידים וגסים באזור הסנטר. שפתיו היו כווצות כששרק את המנגינה. תחת עיניו השחורות הקטנות השקועות מעט בארובותיהן היה העור רך ועייף. מבטו היה שקוע בגבעול שתלש ומולל באצבעותיו. על זרועו היתה תלויה נמלת קציר אדומה שנעלה את לסתותיה בבשרו השזוף.

הוא הרים את ראשו והביט בה, עוד מבטו מכווץ, עוד הוא שורק את המנגינה המקוטעת, עוד הגבעול מתגלגל באצבעותיו.

היא שתקה והביטה בו, והניחה את ידיה על מותניה בבלבול.

כך הם עמדו זמן מה זו מול זה, דרורים מפרכסים בכנפיהם בין התאנים הבקועות.

"אביב אמר לי שאתה מטומטם," היא אמרה לו והביטה בפניו ובהבעתו. לקח רגע למבטו המהורהר להשתנות, לבלבול לעוות את גבותיו העבות, לכיווץ עיניו להביע מבוכה.

הוא ענה: "הוא יודע שאני לא עונה לטלפונים."

"רק אמרתי. אתה יודע מה הוא יענה לך על ההכרזה הזו."

טל אברהם חייך. שיניו היו לבנות וחזקות.

"כן. שהייתי צריך להעביר אותו לפחות למזכירה שלי... איי, קצר פה כל כך האביב..."

הוא הביט בה, בשיערה השחור החלק האסוף לאחור כזנב־סוס הדוק. בפניה העגולים, בעיניה הכחולות, בתעוזה התמימה שבעיניה.

"עד מתי תהיי כאן?"

"בראשון בערב אני חוזרת לירושלים."

"אה."

הוא פזל מטה וראה את הנמלה שנתלתה על זרועו. הוא טפח על זרועו והיא נפלה.

אביגיל בת עמי שוב נתמלאה מבוכה. עיניו של טל אברהם שוב התערבלו והתעמעמו. היא אזרה אומץ ושאלה:

"כמה זמן זה יימשך ככה?"

"מה?" הוא זקף את עיניו והביט בה.

"בלי לענות לטלפונים?"

"אה..." הוא הוריד את עיניו וקימט את מצחו, "אני לא יודע מה עונים על זה."

"אתה לא נראה טוב."

"תודה על המשוב, אשתדל להשתפר."

"אתה יודע למה התכוונתי."

"כן."

"לא בא לך לצאת קצת? החברים של איתמר נפגשים בחמישי באזור."

"אני לא יכול."

התשובה שלו הרגיזה אותה. צרעה מזרחית חתכה את האוויר בדרכה ליעד חשוב ואביגיל בת עמי נדרכה. 

"מה זה אומר אבל? מה זה אומר לא יכול? טל!"

"זה אומר לא יכול." טל אברהם נשא את עיניו והביט בה ברוך.

"כי?" היא התעקשה. היא ידעה שהיא דוחקת בו.

טל אברהם הרים את בדל הסיגריה מתוך סבך הדשא וכופף אותה בין אצבעותיו. "אני חלש מאוד."

"מה זה אומר בכלל? עשית בדיקות דם?"

"לא."

"ושקלת לעשות? אתה כבר כמעט חודשיים נשארת כאן. אמא שלך הייתה צריכה להזעיק אותי בגלל המצב שלך."

"והנה הגעת."

"אני רצינית, טל."

"מצטער."

השמיים הלכו והעמיקו. בין ענפי התאנה בצבצה שמש המעריבה את יומה. הדרורים לא חדלו מלפרפר בכנפיהם ולצפצף בעליזות. העלים העבים בריקוד איטי ומחושב נופפו לשלום באצבעות מתוחות, למעלה למעלה, למטה למטה.

"יש לך מישהו לדבר איתו?" היא שאלה ברוך.

"אני מדבר איתך." הוא ענה לה באדישות.

"התכוונתי - מישהו שמבין!"

הוא חייך אליה ושתק.

"טל! אתה אדם שמח. היית ילד שמח. בוא נוציא אותך מזה!"

טל אברהם הרים את עיניו והביט בה.

"אביגיל. אני לא יודע מה עושים."

"די עם זה! מתאמצים! ניסית לדבר עם אנשים? מה אתה חושב, שאתה היחיד שקשה לו? יש אנשים שמתו להם חברים!"

"אני יודע."

"והם מוצאים שמחה! יש נשים שהתאלמנו במלחמה הזו והן נותנות כוח לאחרים!"

"אני יודע."

"אל תהיה מובס!" היא הרימה את קולה בהתרגשות. כאב לה מאוד. הצבעים הלכו ונעלמו, דמותו של טל השרוע בדשא הגבוה הלכה ונעשתה רחוקה יותר. בלתי נגישה. היא לא הבינה אותו. היא רצתה שיהיה לו טוב. היא פחדה מהשתיקה שלו.

"אני חושב שאין לאן לפנות." הוא ענה לה ומבטו הזדגג.

"ניסית לדבר איתו?" היא אמרה והחוותה למעלה.

"לא יודע איך."

היא נאנחה.

"זה לא אמור להיות כל כך קשה טל. ה' אוהב אותך!"

היא אמרה את המשפט וראתה שמשהו בפניו נאטם. הוא שתק ותלש דשא בידו, מולל את הגבעול, מתח ושחרר.

דמעות עלו בעיניה. היא רצתה להגיד לו "אכפת לי ממך!" היא רצתה שידע מה היא רואה בו. היא רצתה להאיר אל חשכת עולמו. דמעות הלכו וזלגו על לחייה. היא התנשמה בכבדות. 

"תתקשר לאביב." היא אמרה וחגה על צירה. "תתקשר אליו, אל תהיה חופר." היא אמרה והצטערה על שזה מה שהיא מעזה לומר לו. בצעדים כבושים של חצאית ארוכה מתנופפת ובד נמתח היא הניעה את עצמה משם והלאה. 

טל אברהם נשאר שוכב במקומו. השמש שקעה כבר, הערב האפיר. זרועותיו גירדו מנשיקות גבעולי העשב הדוקר. שיניו טחנו במעגלים בתוך פיו. גם הוא רצה לומר הרבה, אך פחד שאין מי שישמע.

הוא הזדקף וניער בידיו את מקום שוכבו. הדשא עליו שכב נרמס והשתטח. הוא תלש גבעול נוסף והתחיל לצעוד בחזרה לביתו. המגגינה המקוטעת חזרה לפיו, כבדה ומסורבלת מתחילה ומתבלבלת. הגבעול עוד מתפתל בין אצבעותיו. 

בתנועה חדה הוא ביתק אותו, לצליל פקיעה.

 

 

 

וואו אחי. וואו.ימח שם עראפת
אהבתי ממש. ממש ממש ממש. וכמובן אני מזדהה מאד.
תודה רבה לכל מי שיקרא. קצת מחשבות על הסיפורצדיק יסוד עלום

קודם כל אני שמח כי כבר הרבה זמן לא כתבתי, וגם אם כן אז לא ממש ככה, לכתוב סיפור עם אווירה ועם תיאורים ויחסית אפיון דמויות. לא כל כך ידעתי לאן אני מכוון בסיפור אבל מאוד ידעתי איזו אווירה אני רוצה להבליט ולהרגשתי די הצליח לי. לקראת הסוף אפילו התרגשתי תוך כדי הכתיבה.

קראתי לגיבור "טל אברהם". קראתי לו טל, כי טל מתקשר לתחיית המתים: "יִחְיוּ מֵתֶיךָ, נְבֵלָתִי יְקוּמוּן; הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר, כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ, וָאָרֶץ, רְפָאִים תַּפִּיל (ישעיהו כ"ו י"ט). אברהם - לא יודע, חשבתי שאולי הוא יבטא גם קונפליקט רעיוני מסוים, כלומר חוסר ההצלחה שלו בדת תהיה קשורה להיותו אוניברסלי (אב המון גויים). אבל זה כמעט ולא קשור לדמות. חשבתי אולי תוך כדי הכתיבה להחליף לשם אחר שקשור לנושא המרכזי של תחיית מתים ולא הצלחתי אז השארתי ככה. אהבתי את זה שלאורך כל הסיפור למעט כשאביגיל בת עמי מדברת אליו הוא מוזכר בשמו המלא.

 

אביגיל בת עמי - חיפשתי שם דוסי, אבל אני שמח כי אביגיל נותן תחושה של חוסן, וגם יש בזה את המילה "גיל". בת עמי (שאין לי מושג אם יש כזה שם שני / שם משפחה) נותן לי את המימד של הלאומיות, כלומר תוספת כוח ושייכות לעומת הזרות והבדידות של טל אברהם.

 

את טל אברהם ציירתי בקווים קשים. השיער שלו קצוץ כמו חיילים במצור, השיניים שלו חזקות, החולצה שלו גזורה ודהויה. הרבה תחושה של קמטים וגם של שיער גברי (בין הגבות ועל הגרון). השתדלתי להימנע מהרצון לצייר אותו כגבר מושלם ונטול חסרונות, ואמנם לתאר אותו כאדם חסון אבל כן קצת קשה. את אביגיל בת עמי נמנעתי מלצייר בפרוטרוט (אולי מטעמי צניעות?) אבל כן הודגשה החצאית הארוכה שלה, השיער האסוף בהידוק, הפנים העגולות שלה (שבעיניי בבירור מסמל תום ילדות) והעיניים הכחולות. רציתי שאביגיל תגלם קונפליקט מאוד מפורסם של אנשים טובים ורחומים ואמיתיים עם לב חם שההתמודדות שלהם מול דיכאון של אחרים קשה להם במיוחד, כי הם מרגישים שידם על התחתונה מול הקהות של האדם האבוד.

 

מבחינת אווירה - יש הרבה אלמנטים. השתדלתי להימנע מסימבוליזם במובן הקלישאתי שלו ויותר לרצף את הסיפור באלמנטים שייתנו גוונים. כלומר אני לא בדיוק יודע מה מסמל הגבעול והתלישה שלו, ולא חושב שזה משל לכך שטל אברהם גודע כל הזדמנות לצמיחה. אבל יחד עם זאת הטקסט כן הלך קצת למקום הזה. הסיגרייה גם קשורה לזה איכשהו. היא מסמלת איזו זרות עמוקה יותר של טל אברהם, מין ניסיון להשחית אפילו בלי שמחה. אני חושב שמורגשת מול הסיגרייה האמביוולנטיות שמעידה שעוד יש עם מי לעבוד.

הדשא מעניין - לכאורה הייתי מצפה שאביגיל תעמוד איפה שיש צמיחה ולבלוב וטל אברהם ישב איפה שהכל נובל. אז כן, הוא נשען על הביוב (שדווקא לרגע לא התייחסתי אל הביוב כסימבול, סתם עזר לי לדמיין ככה את התפאורה), אבל מעבר לריאליזם שבדשא הזה שבחלקים מסויימים הוא צהוב ומת ובחלקים אחרים הוא צומח פרא, אני הרגשתי גם שיש שם משהו אבוד, גם ברובד הפשוט שאדם אבוד הולך לשבת שעות בדשא וגם ברובד עמוק יותר, שהכל שם יוצא משליטה, והדשא מודגש כל הזמן בכך שהוא עוקץ ודוקר ובכך שהוא נתלש ונחתך.

האלמנטים של עץ התאנה היו לי חזקים. קודם כל - הכל ריאליסטי, כלומר גם בלי מימד של אווירה נראה לי שיחסית דייקתי לתאר את הרחש שבעץ תאנה רגיל. אבל אני חושב שהוא נתן איזה אלמנט של פרא. האלמנטים היו: 1) הצרעה המזרחית (דבור). 2) הדרורים. 3) העלים המנופפים. 4) התאנים. לא מספיק יודע מה כל אחד מהם סימל.

 

השריקה של טל אברהם הכי הכאיבה לי. לכל אורך הכתיבה היא הרגישה לי מרוטשת, אבודה, לא קשורה. לא הורגש אפילו שהיא מלודית...

-

כתבתי בגישוש, לא ממש ידעתי לאן זה ילך וגם הרבה דברים לא לגמרי ברורים לי. אבל הכאב במפגש ביניהם, והמבוכה וחוסר האונים נגעו לליבי ואני שמח על זה.

 

אם מישהו פגש משהו בסיפור ורוצה לשתף אשמח לשמוע. תודה!

אזנחלת

דווקא השם הפריע לי; מספיק לענ"ד לכתוב: הוא.

 

לא הייתי מרבה בתיאור שלו, "השיניים חזקות..." "הפלומה.....) - משום מה זה לא מרגיש לי להזדהות עם הדמות,

זה..זה...תיאורי מדי, מוחצן מדי. אפשר לתאר הלך רוח או מצב נפשי בלי תיאורים חיצוניים, שלענ"ד מסיתים

מהנושא ; מן זרות וחיצוניות, שמפריעה למה שהכותב רוצה להביע (הדיכאון, חוסר החשק לחיות, הבלבול..)

 

הייתי ממעיטה בתיאור הטבע למעלה. נכון שהניגוד בין הטבע החי ותוסס לאיש הזה, אמורה להדגיש

את חוסר החיות והעניין, אבל זה לא ממש משכנע, זה לא ממש אמיתי  - לשתף את הלב   ש ל נ ו

הנשמה ש ל נ ו, פשוטה ודלת מילים ככל שיהיו, להיות אמיתי, אותנטי....

 

הקטע הדיבורי יותר טוב. יותר אמיתי. הדו שיח (המתעניין שלה)  מרגיש נכון ואמיתי;  הדאגה

האכפתיות, הנסיון הנואש לעזור...

 

אבל מה שהכותב רצה להעביר (לפי הבנתי), נבלע; יותר מדי תיאור חיצוני, יותר מדי תיאור טבע.

 

מה בדבר להתחיל מייד בדו שיח (בעצם יותר מונולוג, מצידה)? וקצת תיאור טבע. מספיק דו

השיח (אפשר להעשיר ולחזק אותו  - לא יודעת בדיוק איך)?

 

ככלל - דברים היוצאים מן הלב, נכנסים ללב.

 

להיות אמיתים. לדלות מעצמנו.. לא לחפש ולהכניס מטאפורות ידועות , תיאורים

"יפים", מילים "יפות". לא. להיות אמיתי. מתוך עצמנו. אפילו אם המילים אינן מפוארות. להיות עצמנו.-

לכתוב אמיתי. מהלב.    זו  דרישה בסיסית והכי חשובה שכולנו צריכים להתחשב בה. 

 

אני חוששת שאני מעצבנת בביקורות שלי. אבל מעבר לזה שלהיות ביקורתי

כלפי בני אדם זו מידה וחולשה נוראים, הרי ככל שנוגע לחומר, לספרות, לאמנות וכו'....

אני סבורה שזה טוב.  (למרות שלפעמים זה גם משאיר אותנו עם לא הרבה ספרים

לקרוא, מוסיקה להאזין, סרטים לראות....

 

הרבה יותר מבוגרת מכם, אז יש לי מעט יותר נסיון. אני חושבת.

 

סליחה אם פוגעת, סליחה אם פגעתי. אם תגידו לי לשתוק, אשתוק.

 

המשיכו לכתוב. אבל היו אתם. לא מישהו אחר. השתמשו במילים

מהלב שלכם, מהאישיות שלכם, ממי שאתם.

 

שבת שלום!

 

אם רוצים שאפסיק, אם זה לא מועיל, אנא, ידעו אותי. באמת.

 

 

 

 

 

 

אף נחלת שפרה עליצדיק יסוד עלום

הביקורת שלך לגיטימית ובסדר גמור. לכל אחד מותר לכתוב מה שהוא רוצה... תרגישי בנוח


אני חושב שהחיסרון בביקורת שלך הוא שלא הבעת בה את טעמך האישי אלא ניסית לעודד אותי לחשוב כמוך. אני מאוד אוהב את הקטע הזה, ובעיני החלק הראשון עדיף לא פחות על החלק השני.

בחלק הראשון רציתי לצייר ולהעמיק בפרטים. אם זה היה ציור - היו בו את כל הפרטים המתוארים כאן.

אם הייתי בוחר לכתוב רק דיאלוג הייתי מרוויח מימד אסתטי מסוים, של דיאלוג. אבל מפסיד מימד אסתטי אחר, של הדהוד בין החיצוני והפנימי. תיאורי הטבע לא נועדו לתאר רק פסטורליה, אלא גם דיסוננסים. הדשא תחתיו שופע ופרוע, ותחת אביגיל בת-עמי דליל וכמוש. הוא נשען על ביוב. נושכת אותו נמלה והוא לא מרגיש. הוא אמנם מוזנח וגזור חולצה, אבל גזוז שיער. הוא אמנם נראה יפה, אבל התווים שלו גסים. זה נותן אופי מסוים לאישיות שלו. רציתי שהוא יעורר הזדהות אבל לא ירגיש כמו גיבור דכאוני "מושלם", כי זו רומנטיקה ששנואה עלי.

(אני זוכר משהו נפלא שאהבתי כשקראתי את "שדים" של דוסטויבסקי, שבמכתב שמשאיר הגיבור סטברוגין לפני מותו הוא כותב בשפה שמרגישה לקורא הממוצע כמעט עילגת או לכל הפחות מאוד משונה. זה מוסיף מימד עומק גאוני לאישיות הכריזמטית שלו...)


בקיצור ולענין - יש לי המון קטעים בסגנונות שונים. אני חושב שיש כאן איכויות טובות שהן לא רק מיותרות. ואני חושב שהדיאלוג היה חלול יותר בלי ההקדמה הציורית.


בכללי אני רוצה להציע בחזרה ;) שאפילו שאת אכן מבוגרת ובעלת נסיון, לא טוב לאף אחד בחיים להיות בעמדת פדגוג. פדגוגיה היא מקצוע מסובך. עדיף ליהנות להתפעל ולחוות.


מעריך מאוד את הרצון שלך להביע הסתייגות מהתדר שבו כתבתי. זה לא מצער אותי

ובכלל, יצאה כאן שיחה נעימה

שבת שלום

לא חושבתנחלת

זו לא פדגוגיה. זו ביקורת.  

זה לא טעמי האישי

זו ביקורת אובייקטיבית; כן. יש כזה דבר.

 

יש ספרים טובים, איכותיים שמקובל על כל קורא רציני שהם טובים. ויש ספרים שלא.

כי אחרת, אם זה רק טעם אישי, אז אנא אנו באים? אין טוב ואין רע. הכל רק טעם אישי.

 

אבל, אחרי שכתבתי, חשבתי שכולנו, לא אוהבים ביקורת ולא רוצים לקבל ביקורת. זה מכאיב.

 

סליחה!

אני אוהב ביקורתצדיק יסוד עלוםאחרונה

אבל אין כזה דבר ביקורת אובייקטיבית, וזו לחלוטין פדגוגיה, במובן המקורי של המילה

את אומרת "יש ספרים טובים, איכותיים וכו' ", אבל בהודעה הקודמת שלך ניסית לחנך לכתיבה של "דברים היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב". ברוב הספרים שקראתי יש השקעה בתיאור הטבע והנוף במטרה לייצר תחושה ריאליסטית, וגם להשפיע על העלילה בעזרת האלמנטים הצדדיים. כמעט כל סופר "המקובל על כל קורא רציני" שעולה לי כרגע משתמש בזה.


האם בעינייך הפרזתי? יכול להיות, ואשמח לשמוע אם כן. האם חלק מהאלמנטים התישו אותך? יכול להיות שכן וזה בסדר אם כן. האם בעינייך דברים מסוימים בקטע לא עבדו? טוב לי לשמוע שבעינייך כן. האם היו דברים שהערכת? מה טוב ומה נעים...


אבל ביקורת אובייקטיבית יכולה לגעת רק בדברים אובייקטיביים, כמו שגיאות טכניות וכו'. בכל הנוגע לאמנות יש אלף ואחת דרכים בדרך להבעת הרעיונות...

פדגוגיה מגיעה מעמדה שסבורה שהיא יודעת מה האמת ומטיפה לאחרים להגיע אליה. זו עמדה לא בריאה לענ"ד


אין קשר בין הויכוח הזה ובין הרמיזה לפוסטמודרניזם שרמזת אליה.

שבוע טוב

ממש יפהכנר✍️
וואו זה יפה ממשהוד444
תודה רבה לכולם!צדיק יסוד עלום
יש מדרש עם אברהם אבינוים התכלת

"לך טל ילדותך" ע"ש

בהמשך לכך שמילותיי אינן כרים וכסתות דעתי האובייקטיבית היא שבעיקר בחלק הראשון של החיבור יש המון תארים מה שמאוד מסרבל את הקריאה, יש לזה אווירה שירית אבל לא יודע אם זה רק אני והפרעות הקשב שלי אבל זה דווקא מקשה לבנות תמונה כי אני מתרכז בכל פרט ופרט בנפרד (לאור הדגשת כל פרט) במקום לבנות לאט־לאט תמונה כללית ולהשלים את הפרטים בדמיון

 

זה לא בא לגרוע מכך שמאוד אהבתי את הקונספט ואת הסצנה עצמה, גם הסימבוליקה מאוד מעניינת ואהבתי את זה שאפשר לקחת כל פרט ולנתח אותו בנפרד, הרבה מאוד רמזים וסמלים נסתרים, עמוק מאוד

 

צר לי שאין ביכולתי להגיב יותר כרגע פשוט המוח שלי בבחי' מקושקשת בגלל החום

..הרמוניה

מביך מצידי להגיב לאנשים שמבינים בספרות ככ אבל אם אפשר...

זה מיוחד ואהבתי מאד! 

(למה משעמם? הייתי שמחה לקרוא את ההמשך...)
טל אברהם משדר אדישות שהיא מעטה הגנה שמחפה על כאב עצום, ויחד עם זה מרגישים את טוב הלב שלו.
יש גם את המתח בין החוזקה החיצונית שלו לחולשה הפנימית. 
ועדיין הוא לא לגמרי חלש, בעצם זה שהוא יודע להגיד שהוא חלש, וגם בעצם זה שהוא מפנים את הקושי אליו אך לא אל אחרים (הוא מבטא את התסכול שלו רק עם עצמו, אבל לא מתעצבן על אביגיל לדוגמא). מה שהופך אותו לגיבור ראוי לסיפור (בעיניי).
הדמות של אביגיל בת עמי בילבלה אותי קצת, כי מצד אחד היא משדרת ילדותיות ומצד שני בגרות. מצד אחד היא במצוקה והיא מפחדת מהמצב שלו ולוקחת את זה ללב, ומצד שני היא לא קרובה ללהבין אותו או להקשיב לו ברוגע, בלי לדחוק בו (מרוב פחד?)
חוץ מזה באופן אישי אני יכולה להזדהות... כשהייתי בדיכאון אחות שלי כל כך לא הבינה אותי. לא שפטתי אותה כי הבנתי שהיא לא הגיעה למצב הזה של לראות ככה את המציאות, היא עוד רואה אותה בצורה "לכתחילאית". כמו שהצגת את אביגיל בת עמי שלמרות התמימות הפשוטה שלה והרצון הטוב לא יודעת להתמודד עם מצב כזה.

גם הקטע שהיא אומרת "ה' אוהב אותך"- והוא דווקא נאטם, קטע חזק.
התחברתי לכתיבה ולתיאור המציאותי. תיאור הפרטים הקטנים גם מכניס לאוירת הסיפור, אבל גם מאד מקרקע ולכאורה יכול להיראות שטחי ושגרתי, אבל בעצם הוא חושף את העומק שמאחורי הדברים הרגילים ואת המשמעות הנסתרת שלהם... ממש כאילו אתה נמצא שם וחש את הרבדים השונים. בקיצור- הכי פשוט הוא גם הכי עמוק.

והסיום מאד יפה... בעיניי השבירה של הגבעול מביעה טוב את ההרגשה של התסכול.
 

תגובה מאוד מאוד משמחת! תודהצדיק יסוד עלום

לא צריך להבין כלום בספרות, צריך רק לבוא עם הלב ולשקף מה פגשתי בקריאה... שיקוף חשוב בהרבה מפרשנות, זה שדה של מפגש

למה משעמם? - כי אני צריך חופש לא בא לי שמישהו יעיר לי שמשהו בסיפור נעשה בצורה מרוחה או שהעלילה לא מספיק כתובה טוב. אז זה נועד להנמיך ציפיות ולהרחיק תגובות שאין לי בהן חפץ.

 

ההתיחסות שלך לדמות של אביגיל בת עמי חזקה בעיני, אני ממש מסכים שהיא מגלמת שילוב מוזר של ילדותיות ובגרות. היא מגיעה אליו מעמדה של סמכות ("אמא שלך היתה צריכה להזעיק אותי") ומדברת כמעט ורק בתדר של התגברות על מכשולים, אבל למעשה כל השיח החזק והאסוף הזה לא באמת יודע להתמודד עם תהומות. הדיסוננס במפגש ביניהם צורם לה כל כך, וההרגשה שהדברים שמחיים אותה ונותנים לה כוח להתגבר לא מדגדגים את התהומות של טל אברהם גורמת לה לבעתה. 

אבל לא רק בזווית צינית, אני דווקא מכבד אותה מאוד. איזה כאב תופת זה שיש כל כך הרבה רצון לעזור לאדם אבוד וכל כך קשה להצליח להיפגש, כל הרצון הטוב הזה מתנפץ על השמשה... גם מתקופות קשות שלי כשאחרים ניסו לתמוך בי, וגם אני עם חברים שלי שעוברים דברים נוראיים ולפעמים צונחים עד לתחתיות ארץ... אפשר לבכות שם בסצנה שבה אביגיל בת עמי בורחת עם רצון טוב ופחד.

 

איזה יופי שהדגשת את החלק של ההיאטמות מול "ה' אוהב אותך"! יש שם פער מטורף בין סגנונות, ובעיקר, מכיוון שבין אם זה אמיתי ובין אם זה רק דמיון, המציאות שבה אפשר לחוות אהבת ה', זרועו תחת לראשי וימינו תחבקני, כגמול עלי אמו - זו בקשת לב כל כך עמוקה, עדינה, יקרה, ובהתאם - מפחידה, נוראית, כי אם היא לא אמיתית ואם זה רק דמיון אז באמת העולם הזה דפוק ו beyond saving...

 

גמר חתימה טובה! תודה רבה על הקריאה ועל התגובה

..הרמוניה

יפה תודה רבה!!

חחח...👍

"כל הרצון הטוב הזה מתנפץ על השמשה..."- איזה דימוי גאוני...😃

ישר כוח על הירידה לעמקם של דברים. 

 

גמר חתימה טובה ושנה טובה ומתוקה

...רחל יהודייה בדם

נוגע..

כתיבה יפה ומעניינת 

רב'האשר ברא

אנא בכח, לדרוש בכח!

להתקלף מעצמנו, להתקלף ממה שאומרים.

תוהים על שגעוננו. מכריזים שאנחנו משוגעים.

אז איכשהו מוצאים עצמנו קמים ועוזבים את הבית.

מתפללים לאור בהירות הדרך.

מגיעים עם לב בשר שדורש החייאה..

רב'ה הצילו!

כתוב באותיות גדולות על הקיר בעזרה.

ההולכים והבאים, צועקים ומקשרים.

חוזרים ומנסים לדבר,

רב'ה- אתה שומע?

רב'ה- אתה אומר לנו להקשיב ללב שלנו?

אנחנו באמת מגיעים בלי שום דבר,

מתחננים בפני הארץ לא לבכות, להבין.

את עדיין זוכרת אותי ארץ אהובה?


השבים הביתה רק כועסים יותר.

מבולבלים, חרדים.

אך כשושנה בין החוחים שומעים-

לב יהודי.. עורה. הקיצה. קום ישן ושוב אל ה' אלוהיך.


אנינחלת

אוהבת אותך כאנוש אל אנוש

כתבתי לך

לא ענית.

אולי גאווה

אולי כי בכית.

איזה כתיבה מתוקה!אשר בראאחרונה
אתם אוהבים שאנשים קוראים את מה שאתם כותבים?תמימלה..?

אני לפעמים מראה לאנשים קצת ממה שכתבתי אבל בכללי אני פחות בקטע, מרגיש לי מידי אישי.....

מה אומרים?

וואלההוד444

אני בראש של לפעמים כזה ואת הרוב לא

יותר מדיזיויק
אנשים בפורום אני נהנה, אנשים שקרובים אליי פחות...ימח שם עראפתאחרונה
...בועית אור
עבר עריכה על ידי בועית אור בתאריך י"א בשבט תשפ"ו 0:05

ועכשיו דממה. 

 

;)

 

עוד יצירות לגנזכי הלב. 


 

 

עדינות. (טריגר- שפה גסה)ריק סאנצ'ז

אני זקן חצוף. הם אומרים.

השמים פתוחים, קרועים, ואלוהי האהבה מדבר איתי. לחישות צורמות, נשפכות במהירות, שוטפות את אוזני החלודות. מילים קצרות. אותיות מעורבבות. 

אהבה חלש חרא קטן אלוהים קיבלתי למה כעס חרטה תנסה חלש חלשים כולם אתה אני -

המוח הזה מלא להתפקע כשהם רצות בו, צורחות בו את שתיקתם. בי. אני מנסה לעכל ולא לקרוס. לספוג הכל אל עצמותי השבריריות, הסדוקות ממילא.

 

ילד טיפש. הם אומרים.

אני שומע אותם, לא שומע לא רוצה לשמוע , הראש שלי מתפוצץ בקרוב על כל המועדון אם לא יקרה, האותיות הארורות ממשיכות לנשוך בראשי כל פיסת היגיון – 

אנחנו איפה לישון חרא לקום לעזוב מקולקל מאוד אלוהים ימלא חסרון שרפ-

 

גוזל מסכן, היא אמרה.

והנה גם היא בראשי המחורבן, אהובה קטנה, שדה, שטן גדול שכמותה, מילותיה יורקות לתוך עיני, נושכות את צווארי בלי רחמים.

אני יודע שצריך להחזיק מעמד, אבל הפעם זה חזק מדי, ברוטלי, אלים, חשוף. כל הגוף שלי רועד ומוחי מלא באור מסנוור ורותח מצירופי לשון

מתוך כל הרעש, קול שקט לחש בצלילות מתוק להחליא

בדיוק כמו פעם.

 

****

 

הוא הצמיד יד במיומנות לצווארו, אבל כל מי שראה את הגופה הזאת ידע שלא יהיה דופק. הוא סימן לפרמדיק השני שנאנח.

שאלוהים יעזור לנוער של היום. הוא קם והתרחק מהזירה, מפנה בקבוקי אלכוהול בדרכו.

 

אמאאטאטע מלך העולםאחרונה

צמרמורותת.

דוגרי בכיתי. יפה וכ"כ כואב כמה שזה נכוןן

מי שחזק בפייסבוקסופר צעיר

פתחתי עמוד של סיפורים קצרים ומחשבות ארוכות, מקווה שתאהב את המחשבות שלי

 

https://www.facebook.com/profile.php?id=61586822405537

שאלה לי אל המושכים בעטם (ובזמנם)צדיק יסוד עלום
1. האם הטקסטים שכתבתם בחייכם מלווים אתכם? האם יש משפטים שכתבתם והולכים איתכם?


2. האם יש סיפורים / שירים / דמויות שהרגשתם שהגעתם בהם למסקנה משמעותית? או דמות שכתבתם ואתם חושבים עליה?


3. האם אתם מבדילים בין שירים/טקסטים "חזקים" (=במובן של עוצמה רגשית) לבין שירים/טקסטים "עמוקים" (=במובן הזה שנגעתם בהם בנקודה משמעותית, או זיקקתם כאב או רצון והבלטתם אותו... או שיר עם מסר וכו')

וואוימח שם עראפת
1. כן. אני זוכר הרבה מהטקסטים שלי, גם אם לא את כל מה שכתוב בהם. יש משפטים שהולכים איתי, יש שיר שכתבתי ולא הבנתי למה, ואני מרגיש שהוא ממש מדבר על איך שאני עכשיו.(כתבתנ אותו לפני איזה שנתיים..)


2. חדמ"ש.


3. לא ממש...

חזק!צדיק יסוד עלום

אני שם לב ש1 ו2 די דומים, רק ש1 הוא קונקרטי (משפט מסוים) ו2 הוא כללי (דמות או רעיון ספרותי).

זה מגניב שזה ככה! בזמן שאני כותב אני עוד לא יודע שלשם זה הולך

וואו, איזה שאלות....תמימלה..?

1. ברור, מאוד. מחשבות מה מי שאני כותבת עליו היה עושה בסיטואציה מסויימת שקוראת או איך הוא היה מגיב אם היה רואה אותי עושה את זה... וגם הסתכלות יותר רחבה על דברים, הבנה שלא הכל שחור או לבן ויש עוד צדדים לכל דבר...

2. אני כותבת כבר בערך ארבע שנים על אותן דמויות אז הן גדלות יחד איתי כזה... יש דברים שכתבתי לפני שלוש שנים שאני לא מסוגלת לקרוא כי זה ממש לא אני עכשיו אבל זה כן אני של פעם...

כששואלים אותי על מה אני כותבת אני עונה שעל עצמי כי גם אם זה לא השם שלי שם-עדיין אני כותבת את החיים שלי, הרצונות, החוויות, הפחדים... לכן אני לא מסיימת סיפורים, סוג של כל עוד החיים שלי ברוך ה' ממשיכים-גם הדמויות ימשיכו לחיות...

3. האמת שלא לגמרי הבנתי את השאלה אז כאילו, כנראה שלא...😅

מטורף!!!צדיק יסוד עלום

4 שנים??? זה המון, מדהים. איזו התמדה, אני מקנא בך...

וממש מסכים עם המשפט בסוף סעיף 2 - יצירה אמיתית לא יכולה להסתיים בשרירותיות של הכותב... היא חיה כמו שהוא עצמו חי


לגבי 3 - @ימח שם עראפת אני עונה גם לך- יש כתיבה עוצמתית, חיה, יכולה להיות מלאת שמחה ודאות ואור ויכולה להיות מלאת כאב פחד וחרדה, אבל בין כך ובין כך הסיבה שבסופו של דבר יצא שיר/טקסט מוצלח זה העוצמה הרגשית שלו, גם אם נכתבו כבר שירים/טקסטים דומים בעבר.

אבל יש כתיבה שבה *פיצחתי משהו* - טקסט שבו נגעתי בנקודה משמעותית. לא רק אפקט רגשי אלא ממש "פואנטה", זיהוי, הבנה על החיים...

/.אברהם א

מה שמלווה אותי הוא מה שמלווה את הכתיבה שלי. הכאב ממנו אני ניזון בשביל המשמעות.

המילים השונות כמו כן המסקנות - מתחלפות כל הזמן.

^מזדהה עם זהתמהון לבב
(משרבט בעטי הרבה ולרוב במבנה שבור. מתוך כאב או בעתות רצון)
כנראה הרוב המוחלט כךצדיק יסוד עלום
יש סוגים שונים של כאב
עד שנפגשנו אני ואת הייתי צריך את הכאב כדי להתקרבצדיק יסוד עלום
אתה אומר לגבי סעיף 1 שאותה גברת מחליפה אדרת יחד איתך במסע בחיים? שהשירים נוגעים באותה הנקודה (כאב) ומתחלפים בחומר הגלם (הנושא, הדימויים)?


מהסיפא אני מבין יותר טוב את הרישא. איזו גישה קודרת!!! אפילו המסקנות לא משנות ומתחלפות באופן קבוע. "אני כואב משמע אני קיים"


תודה

הוי הזמןבין הבור למים

א. לפני שנים, כשהכתיבה הייתה לי מזור אקוטי, הייתי זוכרת כל אות וכל שורה משיר, הייתי משננת אותם כאילו היו תפילה או לחש. לאט שכחתי אותם, כעת לא יכולה לצטט שיר אחד בעל פה או לזכור מהיכן נלקחה שורה. הם עדיין עשויים ללוות אותי.

ב. פעם בעקבות שיתופי פרוזה כאן בפורום החלטתי להתנסות בכתיבת ספר, למעשה כתבתי ארבעה פרקים בלבד, אך הדמויות תפסו אותי כה חזק שחלמתי עליהם תקופה ארוכה. רק בדיעבד של כמה שנים יכולתי לזהות כי את סיפור חיי כתבתי אז אל תוך דמויות אחרות. (מדהים כמה עיוורים אל ההווה אנחנו עשויים להיות)

ג. שיר או טקסט שיש בו חוזק ועמקות יחד הוא כזה שמתנגן ומנגן באותו הניגון של מה שהוא מתאר ומספר. אצל חלק עצם היכולת להלום עד כדי כך זו ההשתאות, למשל גרוסמן או גורי שהמוזיקה של שיריו עקובה מדם. ואצל כותבים כמו צייטלין, אליעזר שטיינמן, בובר ועוד שאיני זוכרת, זו ההארה שהם מצליחים לנבא מתוך ההלימה הזו של התרוממות רוח, שברון לב, השתנקות, השתוקקות, אהבה.


נ.ב. תחושה של עניתי אבל לא על השאלות שנשאלתי עליהן

הנ.ב היה במקום צדיק יסוד עלום

א- יפה. מעניין מה את מרגישה כלפי זה. וגם שאלה - האם את כותבת כיום פחות או יותר מבעבר, כשהיא היוותה "מזור אקוטי"? מפתיע שנשכחו המשפטים! אני זוכר טקסטים מלפני 8 שנים, חלק אפילו כמעט בעל פה.


ב- נפלא! קודם כל בראבו על עצם כתיבת ארבעת הפרקים... זה קשה אימים וגם מההיכרות עם הכתיבה שלך לא נראה לי שקל לך במיוחד להישאר בגבורת הפרוזה הקונקרטית והמדודה ולא לברוח אל הלירי האבסטרקטי המופשט הדו-משמעי.

ולגבי זה שבסופו של דבר כתבת את עצמך - זה נפלא! כי זה אכן מה שקורה, ולמרבה המבוכה זה קורה והכותב לא מודע לזה בזמן אמת. כמה וכמה מהשלדים שבניתי לסיפורים שכתבתי ינקו אחד לאחד מנקודות יסודיות בחיי. "אמת, כי אתה הוא יוצרם"


ג- רק על ג' לא ענית בדיוק כפי השאלה.

מסכים לגמרי... אני קורא עכשיו ספר קצת מעל לרמתי אבל בכל זאת מסתקרן, של המשורר הגרמני פרידריך הלדרלין, הנקרא "על מהלך הרוח השירית" והוא מנסה לבנות שם מודל פוסט-פילוסופי להגיע ל"אמת" דרך האסתטיקה. הוא מזהה את הכתיבה והשירה כפתח להגיע לשלמות אסתטית...

לכן מסכים שההלימה הזו בין אווירה לתוכן, בין חומר לצורה כל כך קריטית...


אבל בשירים שלך (את וכתיבתך מעניינות במיוחד לשאלה דידן!) את מרגישה שעיקר האפקט שלהם הוא בתוכן, או באווירה? האסתטיקה של העברית הגבוהה ומשחקי המילים האבסטרקטיים היא עניין אחד; האווירה והאפקט הרגשי-חווייתי הן עניין שני; והתוכן, כלומר הפואנטה היא ענין שלישי. מה עבורך הוא העיקר?

אשיב באופן שרירותיבין הבור למיםאחרונה

ג. מרתק! מעניין מה המהלך שהוא עושה שם. זה מתחבר לי לגבורת ההתמדה שכתבת עליה. מה הופך את הספר למעל לרמתך?


עכשיו ספציפית אני לא מרגישה שום אפקט. רק כאוס הדוק כמו המחוך של שלגייה. האווירה המסגרתית היא לדעתי מכורח הסופר אגו, לו ידעתי לגבור עליו. לעיתים רוצה את החיטוט באות ובזריית הנפש (אפשר לומר אסתטיקה). התוכן הוא העיקר, אבל הוא לא נקודת המוצא, הוא תגמול ולתחושתי אינו שלי.


שמא המרירות הכתיבה את דבריי כעת.

באותו האופן שאני החומר והשיר צורה כך השיר הוא חומר ופירושו צורה. וכל אחד בא ועושה בו כבשלו. קריטי אבל האם לא בלתי נמנע? שלמות אסתטית? האמנם?


מה עבורך העיקר?

למות זה כואב?זכרושיצאנולרקוד

"למות זה כואב?!"

דבר לא הכין אותה לשאלה הזאת, שאלה שניבטה מתוך עיניו של ילד קטן ותכול עיניים, הילד שלה.

"אמא, למות זה כואב?!" הוא שאל בשנית כשראה שהיא לא עונה.

היא הביטה בו, ילד בן חמש בסך הכל שכבר עבר כל כך הרבה בחייו הקצרים.

שוכב לו במיטתו בבית החולים, מלופף צינורות מכל עבר. מחלת הסרטן שקיננה זמן רב בגופו החלה לתקוף בעוצמה לפני כחודש, זה החל עם כאבים חוזרים ונשנים שחזרו על עצמם יום אחרי יום ונפתרו על ידי רופא המשפחה ב"זאת רק שפעת קלה" עם המלצה למנוחה ואקמולי.

אך ליבה - לב אם אמר לי כי משהו רוחש מתחת לפני השטח ורק מחכה לשעתו לפרוץ באחת לחייהם. אפילו היא לא האמינה כמה שהיא צדקה.

זה החל בהקאות בלתי פוסקות באמצע הלילה, תמר העירה אותה בצעקות "אמא, מלאכי לא נושם" כשהגיעה לחדרו ראתה אותה מתבוסס בשלולית קיא, כחול כולו וכמעט לא נושם.

תוך כדי שהיא צועקת לתמר להתקשר לאמבולנס היא החלה לבצע בו החייאה.

האמבולנס הגיע ביללת סירנה מבשרת רעות. היא ראתה את הפראמדיקים שועטים אל הבית וצעקה אליהם "הוא לא נושם, מלאכי לא נושם" הם החלו לבצע בו החייאה מסיבית תוך כדי שהם מכניסים אותו לאמבולנס ומשם הם נסעו לבית החולים.

ועתה כבר שלשה חודשים שהם כאן, נעים בין תקווה לייאוש ושאלה אחת של ילד קטן ששואל על כל העולם, שואל על הצדק ועל אלוהים, על נסתרות ועל לבטים, ילד קטן שמחפש תשובות לשאלות שאין להם תשובה.

היא אגרה את אחרון כחותיה וענתה לו: "כשמתים חוזרים להתחלה, חוזרים למקור אל אבא שמלטף ומגונן עליך, מגיעים לעולם שאין בו כאב רוע או הסתר מגיעים לעולם שבו הכל נפלא וזוהר."

הוא הביט בה, דמעות נוצצות בזוית עיניו וכשלחש לה "אני אוהב אותך אמא, אני אתגעגע אליך" ידעה היא שאלו רגעיו האחרונים.

כשרכנה לנשק אותו בפעם האחרונה כבר היה מאוחר מידי.

ילד קטן עצם את עיניו בפעם האחרונה כששאלתו מוסיפה עוד להדהד בחלל

עולה וצוברת תאוצה משל הייתה כציפור כנף שאין לה סוף ואין לה התחלה

"למות זה כואב?"


 

 

 

 

 

וואי זה כאברץ-הולך
אתה כותב כל כך נוגע
פשוט לבכותארץ השוקולד
כתוב כה יפה ונוגע
יפיפה.אני הנני כאינניאחרונה
נאלמתי דומיה.

אולי יעניין אותך