טל אברהם (שם בדואי) - [סיפור קצת משעמם]צדיק יסוד עלום

טל אברהם שכב על הדשא שמאחורי עץ התאנה כל אחר הצהריים. מרבץ הדשא בו החליט להשתרע היה צמוד לעיגול ביוב שהתבלט מהקרקע ועליו עציצים זנוחים וסדוקים על מצע קרטון מתפורר, ובהם קוצים כמושים העומדים כדחלילים. הדשא היה רענן ופראי וצמח לגובה רב, שולח גבעולים ירוקים בהירים לעקוץ בעור זרועותיו של טל אברהם. מעט הלאה משם, צעד אחד או שניים, הלאה והנה הדשא צהוב, שטוח, מקורזל ומת, ובין קרחותיו מציצה אדמת הבזלת הגרגירית והכהה כקרקפת מתדלדלת.

טל אברהם קימט את מצחו כשהרהר. הוא הרבה להרהר. קמטוטים חרשו את מצחו, התגעשו בין גבותיו, חרצו את זוויות עיניו. נמלה טיפסה על זרועו ונעצה בו את שיניה מבלי ששם לב. הוא שרק מנגינה בקיטועין, ובידיו תלש גבעולי דשא פראי, ביתק בקול פקיעת מיתר, מולל בידיו וזרה אל הרוח. שיער ראשו הקצוץ עמד מגולה תחת השמש, זיפיו זקורים כמו חיילים עיקשים הצרים על עיר. עץ התאנה שמאחוריו שקק חיים. צרעות מזרחיות זמזמו וחלפו אל מעבה ענפי העץ ומחוצה להם, טסים ומשייטים באוויר בדרכם הנחפזת ליעד לא נודע, מטילים אימה בגודלם הבלתי רגיל, בצבעיהם הבולטים, בבריונותם הידועה לשמצה. דרורים עליזים פרפרו בכנפיהם בציוצים מהירים, תנועותיהם מהירות כמו הבזקים, ציוציהם מרנינים ושלווים, הנה הם משתלהבים מעלה ומעלה - הנה הם עומדים במקומם, נתלים ברגליהם בענף מאונך, מבטם התם סוקר את הסביבה, עוד ציוץ, ועוד תעופה משולהבת. בתוך סבך העלים העבים הפרוסים כידיים ירוקות בשרניות המנופפות לאות שלום ברוח העדינה, מתוך הזמורות הגמישות האפורות בבסיס בדיהן וכמעט סגולות ומצופות שעווה בקצותיהן - גמלו וצצו פירות ירוקים עגלגלים שהידנדנו ברוח כפעמונים. יש שנבקע הפרי בבטנתו, ולוע פעור ואדמדם נוטף דבש המתיק סודותיו.

טל אברהם לא הביט בכל אלו והמשיך לשרוק את המנגינה המקוטעת, מתמסר במצחו המכווץ ובמבט עיניו הלטוש באווירו של עולם לתלישת העשבים ולפקיעתם המתוחה.

ליבו היה כבד.

לצידו, קמוטה בתוך הדשא, היתה סיגריה שהצית ושכח. הוא לא אהב לעשן וגם לא אהב את הריח. 

היה חסר לו משהו. 

נשמעו צעדים בדשא, גרירת רגליים מעט גסה על הדשא היבש והאדמה הגרגירית, והבהובי צליליו של בד חצאית ארוכה המשתקשק ונמתח ונגרר ונרפה.

אביגיל בת עמי נעמדה מול טל אברהם והביטה בו. הוא היה שקוע בתוך כר הדשא הפראי, גבו שעון על בטון הביוב. צווארון חולצתו האדומה והדהויה היה גזור, ובלט ממנו צווארו החזק, שפלומה גברית דקה חישבה בו את מסלולה. אפו היה ישר וחד, גבותיו עבות ומחוברות ביניהן. זיפיו צמחו כמו קוצים, בלתי אחידים וגסים באזור הסנטר. שפתיו היו כווצות כששרק את המנגינה. תחת עיניו השחורות הקטנות השקועות מעט בארובותיהן היה העור רך ועייף. מבטו היה שקוע בגבעול שתלש ומולל באצבעותיו. על זרועו היתה תלויה נמלת קציר אדומה שנעלה את לסתותיה בבשרו השזוף.

הוא הרים את ראשו והביט בה, עוד מבטו מכווץ, עוד הוא שורק את המנגינה המקוטעת, עוד הגבעול מתגלגל באצבעותיו.

היא שתקה והביטה בו, והניחה את ידיה על מותניה בבלבול.

כך הם עמדו זמן מה זו מול זה, דרורים מפרכסים בכנפיהם בין התאנים הבקועות.

"אביב אמר לי שאתה מטומטם," היא אמרה לו והביטה בפניו ובהבעתו. לקח רגע למבטו המהורהר להשתנות, לבלבול לעוות את גבותיו העבות, לכיווץ עיניו להביע מבוכה.

הוא ענה: "הוא יודע שאני לא עונה לטלפונים."

"רק אמרתי. אתה יודע מה הוא יענה לך על ההכרזה הזו."

טל אברהם חייך. שיניו היו לבנות וחזקות.

"כן. שהייתי צריך להעביר אותו לפחות למזכירה שלי... איי, קצר פה כל כך האביב..."

הוא הביט בה, בשיערה השחור החלק האסוף לאחור כזנב־סוס הדוק. בפניה העגולים, בעיניה הכחולות, בתעוזה התמימה שבעיניה.

"עד מתי תהיי כאן?"

"בראשון בערב אני חוזרת לירושלים."

"אה."

הוא פזל מטה וראה את הנמלה שנתלתה על זרועו. הוא טפח על זרועו והיא נפלה.

אביגיל בת עמי שוב נתמלאה מבוכה. עיניו של טל אברהם שוב התערבלו והתעמעמו. היא אזרה אומץ ושאלה:

"כמה זמן זה יימשך ככה?"

"מה?" הוא זקף את עיניו והביט בה.

"בלי לענות לטלפונים?"

"אה..." הוא הוריד את עיניו וקימט את מצחו, "אני לא יודע מה עונים על זה."

"אתה לא נראה טוב."

"תודה על המשוב, אשתדל להשתפר."

"אתה יודע למה התכוונתי."

"כן."

"לא בא לך לצאת קצת? החברים של איתמר נפגשים בחמישי באזור."

"אני לא יכול."

התשובה שלו הרגיזה אותה. צרעה מזרחית חתכה את האוויר בדרכה ליעד חשוב ואביגיל בת עמי נדרכה. 

"מה זה אומר אבל? מה זה אומר לא יכול? טל!"

"זה אומר לא יכול." טל אברהם נשא את עיניו והביט בה ברוך.

"כי?" היא התעקשה. היא ידעה שהיא דוחקת בו.

טל אברהם הרים את בדל הסיגריה מתוך סבך הדשא וכופף אותה בין אצבעותיו. "אני חלש מאוד."

"מה זה אומר בכלל? עשית בדיקות דם?"

"לא."

"ושקלת לעשות? אתה כבר כמעט חודשיים נשארת כאן. אמא שלך הייתה צריכה להזעיק אותי בגלל המצב שלך."

"והנה הגעת."

"אני רצינית, טל."

"מצטער."

השמיים הלכו והעמיקו. בין ענפי התאנה בצבצה שמש המעריבה את יומה. הדרורים לא חדלו מלפרפר בכנפיהם ולצפצף בעליזות. העלים העבים בריקוד איטי ומחושב נופפו לשלום באצבעות מתוחות, למעלה למעלה, למטה למטה.

"יש לך מישהו לדבר איתו?" היא שאלה ברוך.

"אני מדבר איתך." הוא ענה לה באדישות.

"התכוונתי - מישהו שמבין!"

הוא חייך אליה ושתק.

"טל! אתה אדם שמח. היית ילד שמח. בוא נוציא אותך מזה!"

טל אברהם הרים את עיניו והביט בה.

"אביגיל. אני לא יודע מה עושים."

"די עם זה! מתאמצים! ניסית לדבר עם אנשים? מה אתה חושב, שאתה היחיד שקשה לו? יש אנשים שמתו להם חברים!"

"אני יודע."

"והם מוצאים שמחה! יש נשים שהתאלמנו במלחמה הזו והן נותנות כוח לאחרים!"

"אני יודע."

"אל תהיה מובס!" היא הרימה את קולה בהתרגשות. כאב לה מאוד. הצבעים הלכו ונעלמו, דמותו של טל השרוע בדשא הגבוה הלכה ונעשתה רחוקה יותר. בלתי נגישה. היא לא הבינה אותו. היא רצתה שיהיה לו טוב. היא פחדה מהשתיקה שלו.

"אני חושב שאין לאן לפנות." הוא ענה לה ומבטו הזדגג.

"ניסית לדבר איתו?" היא אמרה והחוותה למעלה.

"לא יודע איך."

היא נאנחה.

"זה לא אמור להיות כל כך קשה טל. ה' אוהב אותך!"

היא אמרה את המשפט וראתה שמשהו בפניו נאטם. הוא שתק ותלש דשא בידו, מולל את הגבעול, מתח ושחרר.

דמעות עלו בעיניה. היא רצתה להגיד לו "אכפת לי ממך!" היא רצתה שידע מה היא רואה בו. היא רצתה להאיר אל חשכת עולמו. דמעות הלכו וזלגו על לחייה. היא התנשמה בכבדות. 

"תתקשר לאביב." היא אמרה וחגה על צירה. "תתקשר אליו, אל תהיה חופר." היא אמרה והצטערה על שזה מה שהיא מעזה לומר לו. בצעדים כבושים של חצאית ארוכה מתנופפת ובד נמתח היא הניעה את עצמה משם והלאה. 

טל אברהם נשאר שוכב במקומו. השמש שקעה כבר, הערב האפיר. זרועותיו גירדו מנשיקות גבעולי העשב הדוקר. שיניו טחנו במעגלים בתוך פיו. גם הוא רצה לומר הרבה, אך פחד שאין מי שישמע.

הוא הזדקף וניער בידיו את מקום שוכבו. הדשא עליו שכב נרמס והשתטח. הוא תלש גבעול נוסף והתחיל לצעוד בחזרה לביתו. המגגינה המקוטעת חזרה לפיו, כבדה ומסורבלת מתחילה ומתבלבלת. הגבעול עוד מתפתל בין אצבעותיו. 

בתנועה חדה הוא ביתק אותו, לצליל פקיעה.

 

 

 

וואו אחי. וואו.ימח שם עראפת
אהבתי ממש. ממש ממש ממש. וכמובן אני מזדהה מאד.
תודה רבה לכל מי שיקרא. קצת מחשבות על הסיפורצדיק יסוד עלום

קודם כל אני שמח כי כבר הרבה זמן לא כתבתי, וגם אם כן אז לא ממש ככה, לכתוב סיפור עם אווירה ועם תיאורים ויחסית אפיון דמויות. לא כל כך ידעתי לאן אני מכוון בסיפור אבל מאוד ידעתי איזו אווירה אני רוצה להבליט ולהרגשתי די הצליח לי. לקראת הסוף אפילו התרגשתי תוך כדי הכתיבה.

קראתי לגיבור "טל אברהם". קראתי לו טל, כי טל מתקשר לתחיית המתים: "יִחְיוּ מֵתֶיךָ, נְבֵלָתִי יְקוּמוּן; הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר, כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ, וָאָרֶץ, רְפָאִים תַּפִּיל (ישעיהו כ"ו י"ט). אברהם - לא יודע, חשבתי שאולי הוא יבטא גם קונפליקט רעיוני מסוים, כלומר חוסר ההצלחה שלו בדת תהיה קשורה להיותו אוניברסלי (אב המון גויים). אבל זה כמעט ולא קשור לדמות. חשבתי אולי תוך כדי הכתיבה להחליף לשם אחר שקשור לנושא המרכזי של תחיית מתים ולא הצלחתי אז השארתי ככה. אהבתי את זה שלאורך כל הסיפור למעט כשאביגיל בת עמי מדברת אליו הוא מוזכר בשמו המלא.

 

אביגיל בת עמי - חיפשתי שם דוסי, אבל אני שמח כי אביגיל נותן תחושה של חוסן, וגם יש בזה את המילה "גיל". בת עמי (שאין לי מושג אם יש כזה שם שני / שם משפחה) נותן לי את המימד של הלאומיות, כלומר תוספת כוח ושייכות לעומת הזרות והבדידות של טל אברהם.

 

את טל אברהם ציירתי בקווים קשים. השיער שלו קצוץ כמו חיילים במצור, השיניים שלו חזקות, החולצה שלו גזורה ודהויה. הרבה תחושה של קמטים וגם של שיער גברי (בין הגבות ועל הגרון). השתדלתי להימנע מהרצון לצייר אותו כגבר מושלם ונטול חסרונות, ואמנם לתאר אותו כאדם חסון אבל כן קצת קשה. את אביגיל בת עמי נמנעתי מלצייר בפרוטרוט (אולי מטעמי צניעות?) אבל כן הודגשה החצאית הארוכה שלה, השיער האסוף בהידוק, הפנים העגולות שלה (שבעיניי בבירור מסמל תום ילדות) והעיניים הכחולות. רציתי שאביגיל תגלם קונפליקט מאוד מפורסם של אנשים טובים ורחומים ואמיתיים עם לב חם שההתמודדות שלהם מול דיכאון של אחרים קשה להם במיוחד, כי הם מרגישים שידם על התחתונה מול הקהות של האדם האבוד.

 

מבחינת אווירה - יש הרבה אלמנטים. השתדלתי להימנע מסימבוליזם במובן הקלישאתי שלו ויותר לרצף את הסיפור באלמנטים שייתנו גוונים. כלומר אני לא בדיוק יודע מה מסמל הגבעול והתלישה שלו, ולא חושב שזה משל לכך שטל אברהם גודע כל הזדמנות לצמיחה. אבל יחד עם זאת הטקסט כן הלך קצת למקום הזה. הסיגרייה גם קשורה לזה איכשהו. היא מסמלת איזו זרות עמוקה יותר של טל אברהם, מין ניסיון להשחית אפילו בלי שמחה. אני חושב שמורגשת מול הסיגרייה האמביוולנטיות שמעידה שעוד יש עם מי לעבוד.

הדשא מעניין - לכאורה הייתי מצפה שאביגיל תעמוד איפה שיש צמיחה ולבלוב וטל אברהם ישב איפה שהכל נובל. אז כן, הוא נשען על הביוב (שדווקא לרגע לא התייחסתי אל הביוב כסימבול, סתם עזר לי לדמיין ככה את התפאורה), אבל מעבר לריאליזם שבדשא הזה שבחלקים מסויימים הוא צהוב ומת ובחלקים אחרים הוא צומח פרא, אני הרגשתי גם שיש שם משהו אבוד, גם ברובד הפשוט שאדם אבוד הולך לשבת שעות בדשא וגם ברובד עמוק יותר, שהכל שם יוצא משליטה, והדשא מודגש כל הזמן בכך שהוא עוקץ ודוקר ובכך שהוא נתלש ונחתך.

האלמנטים של עץ התאנה היו לי חזקים. קודם כל - הכל ריאליסטי, כלומר גם בלי מימד של אווירה נראה לי שיחסית דייקתי לתאר את הרחש שבעץ תאנה רגיל. אבל אני חושב שהוא נתן איזה אלמנט של פרא. האלמנטים היו: 1) הצרעה המזרחית (דבור). 2) הדרורים. 3) העלים המנופפים. 4) התאנים. לא מספיק יודע מה כל אחד מהם סימל.

 

השריקה של טל אברהם הכי הכאיבה לי. לכל אורך הכתיבה היא הרגישה לי מרוטשת, אבודה, לא קשורה. לא הורגש אפילו שהיא מלודית...

-

כתבתי בגישוש, לא ממש ידעתי לאן זה ילך וגם הרבה דברים לא לגמרי ברורים לי. אבל הכאב במפגש ביניהם, והמבוכה וחוסר האונים נגעו לליבי ואני שמח על זה.

 

אם מישהו פגש משהו בסיפור ורוצה לשתף אשמח לשמוע. תודה!

אזנחלת

דווקא השם הפריע לי; מספיק לענ"ד לכתוב: הוא.

 

לא הייתי מרבה בתיאור שלו, "השיניים חזקות..." "הפלומה.....) - משום מה זה לא מרגיש לי להזדהות עם הדמות,

זה..זה...תיאורי מדי, מוחצן מדי. אפשר לתאר הלך רוח או מצב נפשי בלי תיאורים חיצוניים, שלענ"ד מסיתים

מהנושא ; מן זרות וחיצוניות, שמפריעה למה שהכותב רוצה להביע (הדיכאון, חוסר החשק לחיות, הבלבול..)

 

הייתי ממעיטה בתיאור הטבע למעלה. נכון שהניגוד בין הטבע החי ותוסס לאיש הזה, אמורה להדגיש

את חוסר החיות והעניין, אבל זה לא ממש משכנע, זה לא ממש אמיתי  - לשתף את הלב   ש ל נ ו

הנשמה ש ל נ ו, פשוטה ודלת מילים ככל שיהיו, להיות אמיתי, אותנטי....

 

הקטע הדיבורי יותר טוב. יותר אמיתי. הדו שיח (המתעניין שלה)  מרגיש נכון ואמיתי;  הדאגה

האכפתיות, הנסיון הנואש לעזור...

 

אבל מה שהכותב רצה להעביר (לפי הבנתי), נבלע; יותר מדי תיאור חיצוני, יותר מדי תיאור טבע.

 

מה בדבר להתחיל מייד בדו שיח (בעצם יותר מונולוג, מצידה)? וקצת תיאור טבע. מספיק דו

השיח (אפשר להעשיר ולחזק אותו  - לא יודעת בדיוק איך)?

 

ככלל - דברים היוצאים מן הלב, נכנסים ללב.

 

להיות אמיתים. לדלות מעצמנו.. לא לחפש ולהכניס מטאפורות ידועות , תיאורים

"יפים", מילים "יפות". לא. להיות אמיתי. מתוך עצמנו. אפילו אם המילים אינן מפוארות. להיות עצמנו.-

לכתוב אמיתי. מהלב.    זו  דרישה בסיסית והכי חשובה שכולנו צריכים להתחשב בה. 

 

אני חוששת שאני מעצבנת בביקורות שלי. אבל מעבר לזה שלהיות ביקורתי

כלפי בני אדם זו מידה וחולשה נוראים, הרי ככל שנוגע לחומר, לספרות, לאמנות וכו'....

אני סבורה שזה טוב.  (למרות שלפעמים זה גם משאיר אותנו עם לא הרבה ספרים

לקרוא, מוסיקה להאזין, סרטים לראות....

 

הרבה יותר מבוגרת מכם, אז יש לי מעט יותר נסיון. אני חושבת.

 

סליחה אם פוגעת, סליחה אם פגעתי. אם תגידו לי לשתוק, אשתוק.

 

המשיכו לכתוב. אבל היו אתם. לא מישהו אחר. השתמשו במילים

מהלב שלכם, מהאישיות שלכם, ממי שאתם.

 

שבת שלום!

 

אם רוצים שאפסיק, אם זה לא מועיל, אנא, ידעו אותי. באמת.

 

 

 

 

 

 

אף נחלת שפרה עליצדיק יסוד עלום

הביקורת שלך לגיטימית ובסדר גמור. לכל אחד מותר לכתוב מה שהוא רוצה... תרגישי בנוח


אני חושב שהחיסרון בביקורת שלך הוא שלא הבעת בה את טעמך האישי אלא ניסית לעודד אותי לחשוב כמוך. אני מאוד אוהב את הקטע הזה, ובעיני החלק הראשון עדיף לא פחות על החלק השני.

בחלק הראשון רציתי לצייר ולהעמיק בפרטים. אם זה היה ציור - היו בו את כל הפרטים המתוארים כאן.

אם הייתי בוחר לכתוב רק דיאלוג הייתי מרוויח מימד אסתטי מסוים, של דיאלוג. אבל מפסיד מימד אסתטי אחר, של הדהוד בין החיצוני והפנימי. תיאורי הטבע לא נועדו לתאר רק פסטורליה, אלא גם דיסוננסים. הדשא תחתיו שופע ופרוע, ותחת אביגיל בת-עמי דליל וכמוש. הוא נשען על ביוב. נושכת אותו נמלה והוא לא מרגיש. הוא אמנם מוזנח וגזור חולצה, אבל גזוז שיער. הוא אמנם נראה יפה, אבל התווים שלו גסים. זה נותן אופי מסוים לאישיות שלו. רציתי שהוא יעורר הזדהות אבל לא ירגיש כמו גיבור דכאוני "מושלם", כי זו רומנטיקה ששנואה עלי.

(אני זוכר משהו נפלא שאהבתי כשקראתי את "שדים" של דוסטויבסקי, שבמכתב שמשאיר הגיבור סטברוגין לפני מותו הוא כותב בשפה שמרגישה לקורא הממוצע כמעט עילגת או לכל הפחות מאוד משונה. זה מוסיף מימד עומק גאוני לאישיות הכריזמטית שלו...)


בקיצור ולענין - יש לי המון קטעים בסגנונות שונים. אני חושב שיש כאן איכויות טובות שהן לא רק מיותרות. ואני חושב שהדיאלוג היה חלול יותר בלי ההקדמה הציורית.


בכללי אני רוצה להציע בחזרה ;) שאפילו שאת אכן מבוגרת ובעלת נסיון, לא טוב לאף אחד בחיים להיות בעמדת פדגוג. פדגוגיה היא מקצוע מסובך. עדיף ליהנות להתפעל ולחוות.


מעריך מאוד את הרצון שלך להביע הסתייגות מהתדר שבו כתבתי. זה לא מצער אותי

ובכלל, יצאה כאן שיחה נעימה

שבת שלום

לא חושבתנחלת

זו לא פדגוגיה. זו ביקורת.  

זה לא טעמי האישי

זו ביקורת אובייקטיבית; כן. יש כזה דבר.

 

יש ספרים טובים, איכותיים שמקובל על כל קורא רציני שהם טובים. ויש ספרים שלא.

כי אחרת, אם זה רק טעם אישי, אז אנא אנו באים? אין טוב ואין רע. הכל רק טעם אישי.

 

אבל, אחרי שכתבתי, חשבתי שכולנו, לא אוהבים ביקורת ולא רוצים לקבל ביקורת. זה מכאיב.

 

סליחה!

אני אוהב ביקורתצדיק יסוד עלוםאחרונה

אבל אין כזה דבר ביקורת אובייקטיבית, וזו לחלוטין פדגוגיה, במובן המקורי של המילה

את אומרת "יש ספרים טובים, איכותיים וכו' ", אבל בהודעה הקודמת שלך ניסית לחנך לכתיבה של "דברים היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב". ברוב הספרים שקראתי יש השקעה בתיאור הטבע והנוף במטרה לייצר תחושה ריאליסטית, וגם להשפיע על העלילה בעזרת האלמנטים הצדדיים. כמעט כל סופר "המקובל על כל קורא רציני" שעולה לי כרגע משתמש בזה.


האם בעינייך הפרזתי? יכול להיות, ואשמח לשמוע אם כן. האם חלק מהאלמנטים התישו אותך? יכול להיות שכן וזה בסדר אם כן. האם בעינייך דברים מסוימים בקטע לא עבדו? טוב לי לשמוע שבעינייך כן. האם היו דברים שהערכת? מה טוב ומה נעים...


אבל ביקורת אובייקטיבית יכולה לגעת רק בדברים אובייקטיביים, כמו שגיאות טכניות וכו'. בכל הנוגע לאמנות יש אלף ואחת דרכים בדרך להבעת הרעיונות...

פדגוגיה מגיעה מעמדה שסבורה שהיא יודעת מה האמת ומטיפה לאחרים להגיע אליה. זו עמדה לא בריאה לענ"ד


אין קשר בין הויכוח הזה ובין הרמיזה לפוסטמודרניזם שרמזת אליה.

שבוע טוב

ממש יפהכנר✍️
וואו זה יפה ממשהוד444
תודה רבה לכולם!צדיק יסוד עלום
יש מדרש עם אברהם אבינוים התכלת

"לך טל ילדותך" ע"ש

בהמשך לכך שמילותיי אינן כרים וכסתות דעתי האובייקטיבית היא שבעיקר בחלק הראשון של החיבור יש המון תארים מה שמאוד מסרבל את הקריאה, יש לזה אווירה שירית אבל לא יודע אם זה רק אני והפרעות הקשב שלי אבל זה דווקא מקשה לבנות תמונה כי אני מתרכז בכל פרט ופרט בנפרד (לאור הדגשת כל פרט) במקום לבנות לאט־לאט תמונה כללית ולהשלים את הפרטים בדמיון

 

זה לא בא לגרוע מכך שמאוד אהבתי את הקונספט ואת הסצנה עצמה, גם הסימבוליקה מאוד מעניינת ואהבתי את זה שאפשר לקחת כל פרט ולנתח אותו בנפרד, הרבה מאוד רמזים וסמלים נסתרים, עמוק מאוד

 

צר לי שאין ביכולתי להגיב יותר כרגע פשוט המוח שלי בבחי' מקושקשת בגלל החום

..הרמוניה

מביך מצידי להגיב לאנשים שמבינים בספרות ככ אבל אם אפשר...

זה מיוחד ואהבתי מאד! 

(למה משעמם? הייתי שמחה לקרוא את ההמשך...)
טל אברהם משדר אדישות שהיא מעטה הגנה שמחפה על כאב עצום, ויחד עם זה מרגישים את טוב הלב שלו.
יש גם את המתח בין החוזקה החיצונית שלו לחולשה הפנימית. 
ועדיין הוא לא לגמרי חלש, בעצם זה שהוא יודע להגיד שהוא חלש, וגם בעצם זה שהוא מפנים את הקושי אליו אך לא אל אחרים (הוא מבטא את התסכול שלו רק עם עצמו, אבל לא מתעצבן על אביגיל לדוגמא). מה שהופך אותו לגיבור ראוי לסיפור (בעיניי).
הדמות של אביגיל בת עמי בילבלה אותי קצת, כי מצד אחד היא משדרת ילדותיות ומצד שני בגרות. מצד אחד היא במצוקה והיא מפחדת מהמצב שלו ולוקחת את זה ללב, ומצד שני היא לא קרובה ללהבין אותו או להקשיב לו ברוגע, בלי לדחוק בו (מרוב פחד?)
חוץ מזה באופן אישי אני יכולה להזדהות... כשהייתי בדיכאון אחות שלי כל כך לא הבינה אותי. לא שפטתי אותה כי הבנתי שהיא לא הגיעה למצב הזה של לראות ככה את המציאות, היא עוד רואה אותה בצורה "לכתחילאית". כמו שהצגת את אביגיל בת עמי שלמרות התמימות הפשוטה שלה והרצון הטוב לא יודעת להתמודד עם מצב כזה.

גם הקטע שהיא אומרת "ה' אוהב אותך"- והוא דווקא נאטם, קטע חזק.
התחברתי לכתיבה ולתיאור המציאותי. תיאור הפרטים הקטנים גם מכניס לאוירת הסיפור, אבל גם מאד מקרקע ולכאורה יכול להיראות שטחי ושגרתי, אבל בעצם הוא חושף את העומק שמאחורי הדברים הרגילים ואת המשמעות הנסתרת שלהם... ממש כאילו אתה נמצא שם וחש את הרבדים השונים. בקיצור- הכי פשוט הוא גם הכי עמוק.

והסיום מאד יפה... בעיניי השבירה של הגבעול מביעה טוב את ההרגשה של התסכול.
 

תגובה מאוד מאוד משמחת! תודהצדיק יסוד עלום

לא צריך להבין כלום בספרות, צריך רק לבוא עם הלב ולשקף מה פגשתי בקריאה... שיקוף חשוב בהרבה מפרשנות, זה שדה של מפגש

למה משעמם? - כי אני צריך חופש לא בא לי שמישהו יעיר לי שמשהו בסיפור נעשה בצורה מרוחה או שהעלילה לא מספיק כתובה טוב. אז זה נועד להנמיך ציפיות ולהרחיק תגובות שאין לי בהן חפץ.

 

ההתיחסות שלך לדמות של אביגיל בת עמי חזקה בעיני, אני ממש מסכים שהיא מגלמת שילוב מוזר של ילדותיות ובגרות. היא מגיעה אליו מעמדה של סמכות ("אמא שלך היתה צריכה להזעיק אותי") ומדברת כמעט ורק בתדר של התגברות על מכשולים, אבל למעשה כל השיח החזק והאסוף הזה לא באמת יודע להתמודד עם תהומות. הדיסוננס במפגש ביניהם צורם לה כל כך, וההרגשה שהדברים שמחיים אותה ונותנים לה כוח להתגבר לא מדגדגים את התהומות של טל אברהם גורמת לה לבעתה. 

אבל לא רק בזווית צינית, אני דווקא מכבד אותה מאוד. איזה כאב תופת זה שיש כל כך הרבה רצון לעזור לאדם אבוד וכל כך קשה להצליח להיפגש, כל הרצון הטוב הזה מתנפץ על השמשה... גם מתקופות קשות שלי כשאחרים ניסו לתמוך בי, וגם אני עם חברים שלי שעוברים דברים נוראיים ולפעמים צונחים עד לתחתיות ארץ... אפשר לבכות שם בסצנה שבה אביגיל בת עמי בורחת עם רצון טוב ופחד.

 

איזה יופי שהדגשת את החלק של ההיאטמות מול "ה' אוהב אותך"! יש שם פער מטורף בין סגנונות, ובעיקר, מכיוון שבין אם זה אמיתי ובין אם זה רק דמיון, המציאות שבה אפשר לחוות אהבת ה', זרועו תחת לראשי וימינו תחבקני, כגמול עלי אמו - זו בקשת לב כל כך עמוקה, עדינה, יקרה, ובהתאם - מפחידה, נוראית, כי אם היא לא אמיתית ואם זה רק דמיון אז באמת העולם הזה דפוק ו beyond saving...

 

גמר חתימה טובה! תודה רבה על הקריאה ועל התגובה

..הרמוניה

יפה תודה רבה!!

חחח...👍

"כל הרצון הטוב הזה מתנפץ על השמשה..."- איזה דימוי גאוני...😃

ישר כוח על הירידה לעמקם של דברים. 

 

גמר חתימה טובה ושנה טובה ומתוקה

...רחל יהודייה בדם

נוגע..

כתיבה יפה ומעניינת 

חברה הראתה לי. מה חושבים?שלום לך ארץ

משפחה יקרה!
ראיתי אותו רץ 
בדמי חייו, אחרי כלנית או כלב שובב
מנסה לחזר למרות המשבר
מצא אהובה בתוך הכאב
ראיתיו שטוף בזיכרונותיו על חבריו שאין הם עוד כאן

ולך אימא רציתי לומר
שאיתך אני אבלה
קרעתי את הדש
וישבתי על שרפרף
הלב שבור
שתיים מדם
ועוד אלפים, אלפים מהאומה הגדולה
ישבתי, ובכיתי, ונקרעתי לגזרים
את הלב שלי אפחד כבר לא ישלים
כעסתי, את העולם שברתי.
איתך אבא כבר לא דיברתי
דיברתי כמו אומללה
מה נראלך? אתה משוגע? אתה בכלל לא מבין מה לקחת!
רציתי לשבור אותך בחזרה
את הלב שלך. שלי. בעוצמה.
לנקום על מה שנלקח ולא אקבל לעולם
אבל נמשכתי אליך בחזרה
אל הלב של אבא
למרות שלקבל ממך כבר לא יכולתי יותר
 

אז רציתי לספר שהלב נשאר שבור. מרוסק לחתיכות.
גם אם את זה קשה לראות
אבל מה לעשות שכבר אמרת
"אין דבר שלם יותר מלב שבור"
אז אבא שתדע שלמרות הכל אני סולחת'ך 
גם אם מה שעשית לא צודק
כי מה לעשות אתה חכם פי אלף.

נב. אז אותך מדינה, עליך עדין חולמת.
בך אקים משפחה לתפארת.
אך תמיד אשאיר בך חותם
שעליך נקבר אהובי ולא חזר

היא כתבה, שומרת על זכויות יוצריםשלום לך ארץאחרונה
חיפוש קוראים לסיפור קצראורנשטיין

מחפשת קוראים/קוראות מהמגזר הציוני-דתי, כדי לקרוא סיפור זכרונות קצרצר של יוצא ברית המועצות לשעבר, ולענות על כמה שאלות. 

 

הסיפור באורך 38 עמודים. 

 

פרטים על הספר:

השעון המתקתק במרתף - סיפור מהווי נערותו של הרב מיכל וישצקי, מאחורי מסך הברזל. 

 

תקציר:

 

ברית המועצות, תשט"ו. סדרי הלימוד של מִיכֵל וישצקי די רגילים: לימוד גמרא בבוקר, ולימוד חסידות עם אביו אחר הצהריים – שחזר מגלותו בקזחסטן חודשיים קודם לכן.

אלא שאז החסיד האגדי, ר' מענדל פוטרעפאס גם משתחרר ממאסר פתאום. הוא מאתגר את מיכל בסדרי לימוד חדשים – המובילים בקלות לרצף סיכונים חדש.

עד להימור הגדול מכולם. 

 


 

מדבראני הנני כאינני

מחפש מוצא, אולי איזו דרך

פתחתי פתח, האם יש בזה ערך?

שוב נפלתי, מי יקימני?

וכל כך התחננתי, פניך אנה ממני


מאמין בהסתר, בכל התפאורה

ואין עם מי לדבר, לזרוק בו מרה

ואם אשבר, כבר לא נותרה בי צורה

וכיצד אתחבר, אמצא כנגד עזרה


נזרקתי בבור, אין פנים אין אחור

רק עקרב ונחש, מעורפל מהשחור

שדים וקליפות, פרשת אחרי מות

מול עדשת מצלמות, תופפות עלמות.


והנפש במנוסה, מאלקים התביישה

המרחק שוב כיסה, ערוותה הלבושה

והוא קורא לה שובי, זהו שמה (מ)מכבר

שכחה זהותה, בשטטה במדבר.

"ולמוות לא נתנני"תמהון לבב
עבר עריכה על ידי תמהון לבב בתאריך י"ד בכסלו תשפ"ו 18:16

ראיתי כופר אחד, מת באיוולתו,

קרבן על מזבח מולדתו.

שורות שורות באו לסופדו ולבכותו.


 

"זה העלם! הצעיר בשנים – בכיר בניו של ריבון העולמים!

והוא כתכשיט בהיכלו! קדוש יאמר לו!"


 

ואני מהרהר...

הרי בחייו היה כה שחור,

ובמותו – הרב אומר: "אין כמוהו צחור!"

"אם פשע וסרח – כעת הריהו מלאך!"

"מותו – כפרתנו, מותו – כפרתו, ונפלאית נחלתו"


 

ואני??

אלוהים, יודע תעלומות

– האין אני כופר, פושע וסורח??

ומה לי בעולם כזה להיות גורלי כאורח

בשבט עברתך מזדעק וצורח?


 

אם גם למעלה יש ניסים ואנשים הופכים לקדושים

בגופה מחוללת

– לכזאת נפשי מייחלת.

ואם על כל פשעים יכסו חיים המשתתקים

– הנה כל סעיפיי משתוקקים.


 

אלוהים אתה ידעת,

גופי ונפשי – כבר שבורים...

אך רוחי ונשמתי עדיין רק אליך הם עורגים,

קח אותי אליך! כאותם ההרוגים.


 

אם זו המשמעות, להיות רק שלך,

טהור, נקי, דבוק בשלימות

– אני כבר לא יכול לחכות למות...

...רחל יהודייה בדםאחרונה
יש בזה משהו שמעביר רטט
חיפוש קוראים לסיפור קצראורנשטיין

מחפשת קוראים/קוראות מהמגזר הציוני-דתי, כדי לקרוא סיפור זכרונות קצרצר של יוצא ברית המועצות לשעבר, ולענות על כמה שאלות. 

 

הסיפור באורך 38 עמודים. 

 

פרטים על הספר:

השעון המתקתק במרתף - סיפור מהווי נערותו של הרב מיכל וישצקי, מאחורי מסך הברזל. 

 

תקציר:

 

ברית המועצות, תשט"ו. סדרי הלימוד של מִיכֵל וישצקי די רגילים: לימוד גמרא בבוקר, ולימוד חסידות עם אביו אחר הצהריים – שחזר מגלותו בקזחסטן חודשיים קודם לכן.

אלא שאז החסיד האגדי, ר' מענדל פוטרעפאס גם משתחרר ממאסר פתאום. הוא מאתגר את מיכל בסדרי לימוד חדשים – המובילים בקלות לרצף סיכונים חדש.

עד להימור הגדול מכולם. 

 

...רחל יהודייה בדם

והפחד.

הפחד מהריק הזה.

הדבר הריק הזה שרוצה שאהיה כמוהו.

שאבלע בתוכו.

שאבלע את עצמי.

הפחד שיחזור.

הפחד שהוא שם.

אורב. עדיין מחפש אותי.

איזה נאמנות.

אנשים כל כך רוצים נאמנות כזו אה?!.

ואני רק רוצה שייתן לי. ייתן לי להישאר אני.

ייתן לי מקום. ישאיר אותי אני.

והפחד הזה נמצא שם.

ואני מרימה את הראש.

וממשיכה.

לתפוס מקום. שאני אני.

יפה. נסתר. גבוה.טויוטה

תודה.

יפייפה וכל-כך נכוןידידיה ג
...רחל יהודייה בדםאחרונה
תודה..
מנהל? אפשר להעביר שירשור שלי לפה?תמהון לבב

(שתיקה רועמת) - ריק ומוסתר

 

זה? במקום שיהיה בפורום השני

בלתי אפשרי 😐אני הנני כאינני
כנס להודעה שםארץ השוקולדאחרונה

תלחץ על עריכה, תלחץ על בחר הכל, העתק ואז תפתח שרשור כאן.

(אל תעשה גזור כדי שלא יימחק לך בטעות)


אחר כך אתה יכול שוב לערוך שם ולמחוק את התוכן

תנועהמוריה.

הידית עולה אט אט ובסיבוב יורדת מטה. ועוד סיבוב: למעלה במאמץ ודחיפה חזקה למטה.

היא מתנשפת, אבל לא פוסקת. זוהי מלאכתה ואין לה אלא לעשותה בלי להתלונן. כל יום היא כאן, ניצבת על המשמר. דוחפת, מסובבת, מסיעה את הידית שוב ושוב על צירה בסיבוב.

כל תנועה שלה, כל דחיפה ולו הקטנה ביותר מקדמת עוד ועוד את המנוע, כל סיבוב וחצי סיבוב, מניע את העצם. בסוף כל יום היא מאשרת, אכן נראית התקדמות. היא סוקרת בעיניים מצומצמות את המרחק בין המקום בו היתה בתחילת היום לבין המקום בו היא כעת לאחר עבודה של יום תמים. אז היא מתמלאת סיפוק ונחת. אז היא יכולה לפרוש לנוח, להרוויח בביתה עם היקרים לה ולדעת כי עשתה את מלאכתה להיום.

ישנם ימים שהכל חלק והסיבוב פשוט הוא, כאילו מעצמה מסתובבת הידית. לעומתם יש ימים שהידית שחוקה וקשה לה לאחוז בה, שהיד האוחזת עייפה, או שהגלגל כבד עד מאד. לעיתים קרובות קורה שידיים נוספות בוחשות איתה בקלחת, ומסובבות ידיות הפוכות. אבל כל אלו, כמו אינם נוגעים לה, היא מגיעה בכל יום בשעת בוקר מוקדמת, מתייצבת בעמדתה ומסובבת, והידית נעה, והסיבוב מניע.

היא לא מנסה להיאבק, היא לא מוכיחה לאיש דבר, היא נוכחת ומסובבת ומניעה. אף כוח בעולם לא יוכל לה, אף כוח בעולם לא ימנע ממנה למלא את תפקידה במסירות. אף כוח בעולם לא יעצור אותה מלסובב ולהניע.

ויש התקדמות, וישנה תנועה.

תמיד ישנה תנועה.

° ° °

אלוקי, נשמה נתת בי, והיא אינה פוסקת מלסובב ולקדם אותי.

אתה בראתה, אתה יצרתה, ונפחתה בי והיא מניעה אותי אליך.

כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך עליה.

מענייןיוני.ו.אחרונה

אולי יעניין אותך