טל אברהם (שם בדואי) - [סיפור קצת משעמם]צדיק יסוד עלום

טל אברהם שכב על הדשא שמאחורי עץ התאנה כל אחר הצהריים. מרבץ הדשא בו החליט להשתרע היה צמוד לעיגול ביוב שהתבלט מהקרקע ועליו עציצים זנוחים וסדוקים על מצע קרטון מתפורר, ובהם קוצים כמושים העומדים כדחלילים. הדשא היה רענן ופראי וצמח לגובה רב, שולח גבעולים ירוקים בהירים לעקוץ בעור זרועותיו של טל אברהם. מעט הלאה משם, צעד אחד או שניים, הלאה והנה הדשא צהוב, שטוח, מקורזל ומת, ובין קרחותיו מציצה אדמת הבזלת הגרגירית והכהה כקרקפת מתדלדלת.

טל אברהם קימט את מצחו כשהרהר. הוא הרבה להרהר. קמטוטים חרשו את מצחו, התגעשו בין גבותיו, חרצו את זוויות עיניו. נמלה טיפסה על זרועו ונעצה בו את שיניה מבלי ששם לב. הוא שרק מנגינה בקיטועין, ובידיו תלש גבעולי דשא פראי, ביתק בקול פקיעת מיתר, מולל בידיו וזרה אל הרוח. שיער ראשו הקצוץ עמד מגולה תחת השמש, זיפיו זקורים כמו חיילים עיקשים הצרים על עיר. עץ התאנה שמאחוריו שקק חיים. צרעות מזרחיות זמזמו וחלפו אל מעבה ענפי העץ ומחוצה להם, טסים ומשייטים באוויר בדרכם הנחפזת ליעד לא נודע, מטילים אימה בגודלם הבלתי רגיל, בצבעיהם הבולטים, בבריונותם הידועה לשמצה. דרורים עליזים פרפרו בכנפיהם בציוצים מהירים, תנועותיהם מהירות כמו הבזקים, ציוציהם מרנינים ושלווים, הנה הם משתלהבים מעלה ומעלה - הנה הם עומדים במקומם, נתלים ברגליהם בענף מאונך, מבטם התם סוקר את הסביבה, עוד ציוץ, ועוד תעופה משולהבת. בתוך סבך העלים העבים הפרוסים כידיים ירוקות בשרניות המנופפות לאות שלום ברוח העדינה, מתוך הזמורות הגמישות האפורות בבסיס בדיהן וכמעט סגולות ומצופות שעווה בקצותיהן - גמלו וצצו פירות ירוקים עגלגלים שהידנדנו ברוח כפעמונים. יש שנבקע הפרי בבטנתו, ולוע פעור ואדמדם נוטף דבש המתיק סודותיו.

טל אברהם לא הביט בכל אלו והמשיך לשרוק את המנגינה המקוטעת, מתמסר במצחו המכווץ ובמבט עיניו הלטוש באווירו של עולם לתלישת העשבים ולפקיעתם המתוחה.

ליבו היה כבד.

לצידו, קמוטה בתוך הדשא, היתה סיגריה שהצית ושכח. הוא לא אהב לעשן וגם לא אהב את הריח. 

היה חסר לו משהו. 

נשמעו צעדים בדשא, גרירת רגליים מעט גסה על הדשא היבש והאדמה הגרגירית, והבהובי צליליו של בד חצאית ארוכה המשתקשק ונמתח ונגרר ונרפה.

אביגיל בת עמי נעמדה מול טל אברהם והביטה בו. הוא היה שקוע בתוך כר הדשא הפראי, גבו שעון על בטון הביוב. צווארון חולצתו האדומה והדהויה היה גזור, ובלט ממנו צווארו החזק, שפלומה גברית דקה חישבה בו את מסלולה. אפו היה ישר וחד, גבותיו עבות ומחוברות ביניהן. זיפיו צמחו כמו קוצים, בלתי אחידים וגסים באזור הסנטר. שפתיו היו כווצות כששרק את המנגינה. תחת עיניו השחורות הקטנות השקועות מעט בארובותיהן היה העור רך ועייף. מבטו היה שקוע בגבעול שתלש ומולל באצבעותיו. על זרועו היתה תלויה נמלת קציר אדומה שנעלה את לסתותיה בבשרו השזוף.

הוא הרים את ראשו והביט בה, עוד מבטו מכווץ, עוד הוא שורק את המנגינה המקוטעת, עוד הגבעול מתגלגל באצבעותיו.

היא שתקה והביטה בו, והניחה את ידיה על מותניה בבלבול.

כך הם עמדו זמן מה זו מול זה, דרורים מפרכסים בכנפיהם בין התאנים הבקועות.

"אביב אמר לי שאתה מטומטם," היא אמרה לו והביטה בפניו ובהבעתו. לקח רגע למבטו המהורהר להשתנות, לבלבול לעוות את גבותיו העבות, לכיווץ עיניו להביע מבוכה.

הוא ענה: "הוא יודע שאני לא עונה לטלפונים."

"רק אמרתי. אתה יודע מה הוא יענה לך על ההכרזה הזו."

טל אברהם חייך. שיניו היו לבנות וחזקות.

"כן. שהייתי צריך להעביר אותו לפחות למזכירה שלי... איי, קצר פה כל כך האביב..."

הוא הביט בה, בשיערה השחור החלק האסוף לאחור כזנב־סוס הדוק. בפניה העגולים, בעיניה הכחולות, בתעוזה התמימה שבעיניה.

"עד מתי תהיי כאן?"

"בראשון בערב אני חוזרת לירושלים."

"אה."

הוא פזל מטה וראה את הנמלה שנתלתה על זרועו. הוא טפח על זרועו והיא נפלה.

אביגיל בת עמי שוב נתמלאה מבוכה. עיניו של טל אברהם שוב התערבלו והתעמעמו. היא אזרה אומץ ושאלה:

"כמה זמן זה יימשך ככה?"

"מה?" הוא זקף את עיניו והביט בה.

"בלי לענות לטלפונים?"

"אה..." הוא הוריד את עיניו וקימט את מצחו, "אני לא יודע מה עונים על זה."

"אתה לא נראה טוב."

"תודה על המשוב, אשתדל להשתפר."

"אתה יודע למה התכוונתי."

"כן."

"לא בא לך לצאת קצת? החברים של איתמר נפגשים בחמישי באזור."

"אני לא יכול."

התשובה שלו הרגיזה אותה. צרעה מזרחית חתכה את האוויר בדרכה ליעד חשוב ואביגיל בת עמי נדרכה. 

"מה זה אומר אבל? מה זה אומר לא יכול? טל!"

"זה אומר לא יכול." טל אברהם נשא את עיניו והביט בה ברוך.

"כי?" היא התעקשה. היא ידעה שהיא דוחקת בו.

טל אברהם הרים את בדל הסיגריה מתוך סבך הדשא וכופף אותה בין אצבעותיו. "אני חלש מאוד."

"מה זה אומר בכלל? עשית בדיקות דם?"

"לא."

"ושקלת לעשות? אתה כבר כמעט חודשיים נשארת כאן. אמא שלך הייתה צריכה להזעיק אותי בגלל המצב שלך."

"והנה הגעת."

"אני רצינית, טל."

"מצטער."

השמיים הלכו והעמיקו. בין ענפי התאנה בצבצה שמש המעריבה את יומה. הדרורים לא חדלו מלפרפר בכנפיהם ולצפצף בעליזות. העלים העבים בריקוד איטי ומחושב נופפו לשלום באצבעות מתוחות, למעלה למעלה, למטה למטה.

"יש לך מישהו לדבר איתו?" היא שאלה ברוך.

"אני מדבר איתך." הוא ענה לה באדישות.

"התכוונתי - מישהו שמבין!"

הוא חייך אליה ושתק.

"טל! אתה אדם שמח. היית ילד שמח. בוא נוציא אותך מזה!"

טל אברהם הרים את עיניו והביט בה.

"אביגיל. אני לא יודע מה עושים."

"די עם זה! מתאמצים! ניסית לדבר עם אנשים? מה אתה חושב, שאתה היחיד שקשה לו? יש אנשים שמתו להם חברים!"

"אני יודע."

"והם מוצאים שמחה! יש נשים שהתאלמנו במלחמה הזו והן נותנות כוח לאחרים!"

"אני יודע."

"אל תהיה מובס!" היא הרימה את קולה בהתרגשות. כאב לה מאוד. הצבעים הלכו ונעלמו, דמותו של טל השרוע בדשא הגבוה הלכה ונעשתה רחוקה יותר. בלתי נגישה. היא לא הבינה אותו. היא רצתה שיהיה לו טוב. היא פחדה מהשתיקה שלו.

"אני חושב שאין לאן לפנות." הוא ענה לה ומבטו הזדגג.

"ניסית לדבר איתו?" היא אמרה והחוותה למעלה.

"לא יודע איך."

היא נאנחה.

"זה לא אמור להיות כל כך קשה טל. ה' אוהב אותך!"

היא אמרה את המשפט וראתה שמשהו בפניו נאטם. הוא שתק ותלש דשא בידו, מולל את הגבעול, מתח ושחרר.

דמעות עלו בעיניה. היא רצתה להגיד לו "אכפת לי ממך!" היא רצתה שידע מה היא רואה בו. היא רצתה להאיר אל חשכת עולמו. דמעות הלכו וזלגו על לחייה. היא התנשמה בכבדות. 

"תתקשר לאביב." היא אמרה וחגה על צירה. "תתקשר אליו, אל תהיה חופר." היא אמרה והצטערה על שזה מה שהיא מעזה לומר לו. בצעדים כבושים של חצאית ארוכה מתנופפת ובד נמתח היא הניעה את עצמה משם והלאה. 

טל אברהם נשאר שוכב במקומו. השמש שקעה כבר, הערב האפיר. זרועותיו גירדו מנשיקות גבעולי העשב הדוקר. שיניו טחנו במעגלים בתוך פיו. גם הוא רצה לומר הרבה, אך פחד שאין מי שישמע.

הוא הזדקף וניער בידיו את מקום שוכבו. הדשא עליו שכב נרמס והשתטח. הוא תלש גבעול נוסף והתחיל לצעוד בחזרה לביתו. המגגינה המקוטעת חזרה לפיו, כבדה ומסורבלת מתחילה ומתבלבלת. הגבעול עוד מתפתל בין אצבעותיו. 

בתנועה חדה הוא ביתק אותו, לצליל פקיעה.

 

 

 

וואו אחי. וואו.ימח שם עראפת
אהבתי ממש. ממש ממש ממש. וכמובן אני מזדהה מאד.
תודה רבה לכל מי שיקרא. קצת מחשבות על הסיפורצדיק יסוד עלום

קודם כל אני שמח כי כבר הרבה זמן לא כתבתי, וגם אם כן אז לא ממש ככה, לכתוב סיפור עם אווירה ועם תיאורים ויחסית אפיון דמויות. לא כל כך ידעתי לאן אני מכוון בסיפור אבל מאוד ידעתי איזו אווירה אני רוצה להבליט ולהרגשתי די הצליח לי. לקראת הסוף אפילו התרגשתי תוך כדי הכתיבה.

קראתי לגיבור "טל אברהם". קראתי לו טל, כי טל מתקשר לתחיית המתים: "יִחְיוּ מֵתֶיךָ, נְבֵלָתִי יְקוּמוּן; הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר, כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ, וָאָרֶץ, רְפָאִים תַּפִּיל (ישעיהו כ"ו י"ט). אברהם - לא יודע, חשבתי שאולי הוא יבטא גם קונפליקט רעיוני מסוים, כלומר חוסר ההצלחה שלו בדת תהיה קשורה להיותו אוניברסלי (אב המון גויים). אבל זה כמעט ולא קשור לדמות. חשבתי אולי תוך כדי הכתיבה להחליף לשם אחר שקשור לנושא המרכזי של תחיית מתים ולא הצלחתי אז השארתי ככה. אהבתי את זה שלאורך כל הסיפור למעט כשאביגיל בת עמי מדברת אליו הוא מוזכר בשמו המלא.

 

אביגיל בת עמי - חיפשתי שם דוסי, אבל אני שמח כי אביגיל נותן תחושה של חוסן, וגם יש בזה את המילה "גיל". בת עמי (שאין לי מושג אם יש כזה שם שני / שם משפחה) נותן לי את המימד של הלאומיות, כלומר תוספת כוח ושייכות לעומת הזרות והבדידות של טל אברהם.

 

את טל אברהם ציירתי בקווים קשים. השיער שלו קצוץ כמו חיילים במצור, השיניים שלו חזקות, החולצה שלו גזורה ודהויה. הרבה תחושה של קמטים וגם של שיער גברי (בין הגבות ועל הגרון). השתדלתי להימנע מהרצון לצייר אותו כגבר מושלם ונטול חסרונות, ואמנם לתאר אותו כאדם חסון אבל כן קצת קשה. את אביגיל בת עמי נמנעתי מלצייר בפרוטרוט (אולי מטעמי צניעות?) אבל כן הודגשה החצאית הארוכה שלה, השיער האסוף בהידוק, הפנים העגולות שלה (שבעיניי בבירור מסמל תום ילדות) והעיניים הכחולות. רציתי שאביגיל תגלם קונפליקט מאוד מפורסם של אנשים טובים ורחומים ואמיתיים עם לב חם שההתמודדות שלהם מול דיכאון של אחרים קשה להם במיוחד, כי הם מרגישים שידם על התחתונה מול הקהות של האדם האבוד.

 

מבחינת אווירה - יש הרבה אלמנטים. השתדלתי להימנע מסימבוליזם במובן הקלישאתי שלו ויותר לרצף את הסיפור באלמנטים שייתנו גוונים. כלומר אני לא בדיוק יודע מה מסמל הגבעול והתלישה שלו, ולא חושב שזה משל לכך שטל אברהם גודע כל הזדמנות לצמיחה. אבל יחד עם זאת הטקסט כן הלך קצת למקום הזה. הסיגרייה גם קשורה לזה איכשהו. היא מסמלת איזו זרות עמוקה יותר של טל אברהם, מין ניסיון להשחית אפילו בלי שמחה. אני חושב שמורגשת מול הסיגרייה האמביוולנטיות שמעידה שעוד יש עם מי לעבוד.

הדשא מעניין - לכאורה הייתי מצפה שאביגיל תעמוד איפה שיש צמיחה ולבלוב וטל אברהם ישב איפה שהכל נובל. אז כן, הוא נשען על הביוב (שדווקא לרגע לא התייחסתי אל הביוב כסימבול, סתם עזר לי לדמיין ככה את התפאורה), אבל מעבר לריאליזם שבדשא הזה שבחלקים מסויימים הוא צהוב ומת ובחלקים אחרים הוא צומח פרא, אני הרגשתי גם שיש שם משהו אבוד, גם ברובד הפשוט שאדם אבוד הולך לשבת שעות בדשא וגם ברובד עמוק יותר, שהכל שם יוצא משליטה, והדשא מודגש כל הזמן בכך שהוא עוקץ ודוקר ובכך שהוא נתלש ונחתך.

האלמנטים של עץ התאנה היו לי חזקים. קודם כל - הכל ריאליסטי, כלומר גם בלי מימד של אווירה נראה לי שיחסית דייקתי לתאר את הרחש שבעץ תאנה רגיל. אבל אני חושב שהוא נתן איזה אלמנט של פרא. האלמנטים היו: 1) הצרעה המזרחית (דבור). 2) הדרורים. 3) העלים המנופפים. 4) התאנים. לא מספיק יודע מה כל אחד מהם סימל.

 

השריקה של טל אברהם הכי הכאיבה לי. לכל אורך הכתיבה היא הרגישה לי מרוטשת, אבודה, לא קשורה. לא הורגש אפילו שהיא מלודית...

-

כתבתי בגישוש, לא ממש ידעתי לאן זה ילך וגם הרבה דברים לא לגמרי ברורים לי. אבל הכאב במפגש ביניהם, והמבוכה וחוסר האונים נגעו לליבי ואני שמח על זה.

 

אם מישהו פגש משהו בסיפור ורוצה לשתף אשמח לשמוע. תודה!

אזנחלת

דווקא השם הפריע לי; מספיק לענ"ד לכתוב: הוא.

 

לא הייתי מרבה בתיאור שלו, "השיניים חזקות..." "הפלומה.....) - משום מה זה לא מרגיש לי להזדהות עם הדמות,

זה..זה...תיאורי מדי, מוחצן מדי. אפשר לתאר הלך רוח או מצב נפשי בלי תיאורים חיצוניים, שלענ"ד מסיתים

מהנושא ; מן זרות וחיצוניות, שמפריעה למה שהכותב רוצה להביע (הדיכאון, חוסר החשק לחיות, הבלבול..)

 

הייתי ממעיטה בתיאור הטבע למעלה. נכון שהניגוד בין הטבע החי ותוסס לאיש הזה, אמורה להדגיש

את חוסר החיות והעניין, אבל זה לא ממש משכנע, זה לא ממש אמיתי  - לשתף את הלב   ש ל נ ו

הנשמה ש ל נ ו, פשוטה ודלת מילים ככל שיהיו, להיות אמיתי, אותנטי....

 

הקטע הדיבורי יותר טוב. יותר אמיתי. הדו שיח (המתעניין שלה)  מרגיש נכון ואמיתי;  הדאגה

האכפתיות, הנסיון הנואש לעזור...

 

אבל מה שהכותב רצה להעביר (לפי הבנתי), נבלע; יותר מדי תיאור חיצוני, יותר מדי תיאור טבע.

 

מה בדבר להתחיל מייד בדו שיח (בעצם יותר מונולוג, מצידה)? וקצת תיאור טבע. מספיק דו

השיח (אפשר להעשיר ולחזק אותו  - לא יודעת בדיוק איך)?

 

ככלל - דברים היוצאים מן הלב, נכנסים ללב.

 

להיות אמיתים. לדלות מעצמנו.. לא לחפש ולהכניס מטאפורות ידועות , תיאורים

"יפים", מילים "יפות". לא. להיות אמיתי. מתוך עצמנו. אפילו אם המילים אינן מפוארות. להיות עצמנו.-

לכתוב אמיתי. מהלב.    זו  דרישה בסיסית והכי חשובה שכולנו צריכים להתחשב בה. 

 

אני חוששת שאני מעצבנת בביקורות שלי. אבל מעבר לזה שלהיות ביקורתי

כלפי בני אדם זו מידה וחולשה נוראים, הרי ככל שנוגע לחומר, לספרות, לאמנות וכו'....

אני סבורה שזה טוב.  (למרות שלפעמים זה גם משאיר אותנו עם לא הרבה ספרים

לקרוא, מוסיקה להאזין, סרטים לראות....

 

הרבה יותר מבוגרת מכם, אז יש לי מעט יותר נסיון. אני חושבת.

 

סליחה אם פוגעת, סליחה אם פגעתי. אם תגידו לי לשתוק, אשתוק.

 

המשיכו לכתוב. אבל היו אתם. לא מישהו אחר. השתמשו במילים

מהלב שלכם, מהאישיות שלכם, ממי שאתם.

 

שבת שלום!

 

אם רוצים שאפסיק, אם זה לא מועיל, אנא, ידעו אותי. באמת.

 

 

 

 

 

 

אף נחלת שפרה עליצדיק יסוד עלום

הביקורת שלך לגיטימית ובסדר גמור. לכל אחד מותר לכתוב מה שהוא רוצה... תרגישי בנוח


אני חושב שהחיסרון בביקורת שלך הוא שלא הבעת בה את טעמך האישי אלא ניסית לעודד אותי לחשוב כמוך. אני מאוד אוהב את הקטע הזה, ובעיני החלק הראשון עדיף לא פחות על החלק השני.

בחלק הראשון רציתי לצייר ולהעמיק בפרטים. אם זה היה ציור - היו בו את כל הפרטים המתוארים כאן.

אם הייתי בוחר לכתוב רק דיאלוג הייתי מרוויח מימד אסתטי מסוים, של דיאלוג. אבל מפסיד מימד אסתטי אחר, של הדהוד בין החיצוני והפנימי. תיאורי הטבע לא נועדו לתאר רק פסטורליה, אלא גם דיסוננסים. הדשא תחתיו שופע ופרוע, ותחת אביגיל בת-עמי דליל וכמוש. הוא נשען על ביוב. נושכת אותו נמלה והוא לא מרגיש. הוא אמנם מוזנח וגזור חולצה, אבל גזוז שיער. הוא אמנם נראה יפה, אבל התווים שלו גסים. זה נותן אופי מסוים לאישיות שלו. רציתי שהוא יעורר הזדהות אבל לא ירגיש כמו גיבור דכאוני "מושלם", כי זו רומנטיקה ששנואה עלי.

(אני זוכר משהו נפלא שאהבתי כשקראתי את "שדים" של דוסטויבסקי, שבמכתב שמשאיר הגיבור סטברוגין לפני מותו הוא כותב בשפה שמרגישה לקורא הממוצע כמעט עילגת או לכל הפחות מאוד משונה. זה מוסיף מימד עומק גאוני לאישיות הכריזמטית שלו...)


בקיצור ולענין - יש לי המון קטעים בסגנונות שונים. אני חושב שיש כאן איכויות טובות שהן לא רק מיותרות. ואני חושב שהדיאלוג היה חלול יותר בלי ההקדמה הציורית.


בכללי אני רוצה להציע בחזרה ;) שאפילו שאת אכן מבוגרת ובעלת נסיון, לא טוב לאף אחד בחיים להיות בעמדת פדגוג. פדגוגיה היא מקצוע מסובך. עדיף ליהנות להתפעל ולחוות.


מעריך מאוד את הרצון שלך להביע הסתייגות מהתדר שבו כתבתי. זה לא מצער אותי

ובכלל, יצאה כאן שיחה נעימה

שבת שלום

לא חושבתנחלת

זו לא פדגוגיה. זו ביקורת.  

זה לא טעמי האישי

זו ביקורת אובייקטיבית; כן. יש כזה דבר.

 

יש ספרים טובים, איכותיים שמקובל על כל קורא רציני שהם טובים. ויש ספרים שלא.

כי אחרת, אם זה רק טעם אישי, אז אנא אנו באים? אין טוב ואין רע. הכל רק טעם אישי.

 

אבל, אחרי שכתבתי, חשבתי שכולנו, לא אוהבים ביקורת ולא רוצים לקבל ביקורת. זה מכאיב.

 

סליחה!

אני אוהב ביקורתצדיק יסוד עלוםאחרונה

אבל אין כזה דבר ביקורת אובייקטיבית, וזו לחלוטין פדגוגיה, במובן המקורי של המילה

את אומרת "יש ספרים טובים, איכותיים וכו' ", אבל בהודעה הקודמת שלך ניסית לחנך לכתיבה של "דברים היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב". ברוב הספרים שקראתי יש השקעה בתיאור הטבע והנוף במטרה לייצר תחושה ריאליסטית, וגם להשפיע על העלילה בעזרת האלמנטים הצדדיים. כמעט כל סופר "המקובל על כל קורא רציני" שעולה לי כרגע משתמש בזה.


האם בעינייך הפרזתי? יכול להיות, ואשמח לשמוע אם כן. האם חלק מהאלמנטים התישו אותך? יכול להיות שכן וזה בסדר אם כן. האם בעינייך דברים מסוימים בקטע לא עבדו? טוב לי לשמוע שבעינייך כן. האם היו דברים שהערכת? מה טוב ומה נעים...


אבל ביקורת אובייקטיבית יכולה לגעת רק בדברים אובייקטיביים, כמו שגיאות טכניות וכו'. בכל הנוגע לאמנות יש אלף ואחת דרכים בדרך להבעת הרעיונות...

פדגוגיה מגיעה מעמדה שסבורה שהיא יודעת מה האמת ומטיפה לאחרים להגיע אליה. זו עמדה לא בריאה לענ"ד


אין קשר בין הויכוח הזה ובין הרמיזה לפוסטמודרניזם שרמזת אליה.

שבוע טוב

ממש יפהכנר✍️
וואו זה יפה ממשהוד444
תודה רבה לכולם!צדיק יסוד עלום
יש מדרש עם אברהם אבינוים התכלת

"לך טל ילדותך" ע"ש

בהמשך לכך שמילותיי אינן כרים וכסתות דעתי האובייקטיבית היא שבעיקר בחלק הראשון של החיבור יש המון תארים מה שמאוד מסרבל את הקריאה, יש לזה אווירה שירית אבל לא יודע אם זה רק אני והפרעות הקשב שלי אבל זה דווקא מקשה לבנות תמונה כי אני מתרכז בכל פרט ופרט בנפרד (לאור הדגשת כל פרט) במקום לבנות לאט־לאט תמונה כללית ולהשלים את הפרטים בדמיון

 

זה לא בא לגרוע מכך שמאוד אהבתי את הקונספט ואת הסצנה עצמה, גם הסימבוליקה מאוד מעניינת ואהבתי את זה שאפשר לקחת כל פרט ולנתח אותו בנפרד, הרבה מאוד רמזים וסמלים נסתרים, עמוק מאוד

 

צר לי שאין ביכולתי להגיב יותר כרגע פשוט המוח שלי בבחי' מקושקשת בגלל החום

..הרמוניה

מביך מצידי להגיב לאנשים שמבינים בספרות ככ אבל אם אפשר...

זה מיוחד ואהבתי מאד! 

(למה משעמם? הייתי שמחה לקרוא את ההמשך...)
טל אברהם משדר אדישות שהיא מעטה הגנה שמחפה על כאב עצום, ויחד עם זה מרגישים את טוב הלב שלו.
יש גם את המתח בין החוזקה החיצונית שלו לחולשה הפנימית. 
ועדיין הוא לא לגמרי חלש, בעצם זה שהוא יודע להגיד שהוא חלש, וגם בעצם זה שהוא מפנים את הקושי אליו אך לא אל אחרים (הוא מבטא את התסכול שלו רק עם עצמו, אבל לא מתעצבן על אביגיל לדוגמא). מה שהופך אותו לגיבור ראוי לסיפור (בעיניי).
הדמות של אביגיל בת עמי בילבלה אותי קצת, כי מצד אחד היא משדרת ילדותיות ומצד שני בגרות. מצד אחד היא במצוקה והיא מפחדת מהמצב שלו ולוקחת את זה ללב, ומצד שני היא לא קרובה ללהבין אותו או להקשיב לו ברוגע, בלי לדחוק בו (מרוב פחד?)
חוץ מזה באופן אישי אני יכולה להזדהות... כשהייתי בדיכאון אחות שלי כל כך לא הבינה אותי. לא שפטתי אותה כי הבנתי שהיא לא הגיעה למצב הזה של לראות ככה את המציאות, היא עוד רואה אותה בצורה "לכתחילאית". כמו שהצגת את אביגיל בת עמי שלמרות התמימות הפשוטה שלה והרצון הטוב לא יודעת להתמודד עם מצב כזה.

גם הקטע שהיא אומרת "ה' אוהב אותך"- והוא דווקא נאטם, קטע חזק.
התחברתי לכתיבה ולתיאור המציאותי. תיאור הפרטים הקטנים גם מכניס לאוירת הסיפור, אבל גם מאד מקרקע ולכאורה יכול להיראות שטחי ושגרתי, אבל בעצם הוא חושף את העומק שמאחורי הדברים הרגילים ואת המשמעות הנסתרת שלהם... ממש כאילו אתה נמצא שם וחש את הרבדים השונים. בקיצור- הכי פשוט הוא גם הכי עמוק.

והסיום מאד יפה... בעיניי השבירה של הגבעול מביעה טוב את ההרגשה של התסכול.
 

תגובה מאוד מאוד משמחת! תודהצדיק יסוד עלום

לא צריך להבין כלום בספרות, צריך רק לבוא עם הלב ולשקף מה פגשתי בקריאה... שיקוף חשוב בהרבה מפרשנות, זה שדה של מפגש

למה משעמם? - כי אני צריך חופש לא בא לי שמישהו יעיר לי שמשהו בסיפור נעשה בצורה מרוחה או שהעלילה לא מספיק כתובה טוב. אז זה נועד להנמיך ציפיות ולהרחיק תגובות שאין לי בהן חפץ.

 

ההתיחסות שלך לדמות של אביגיל בת עמי חזקה בעיני, אני ממש מסכים שהיא מגלמת שילוב מוזר של ילדותיות ובגרות. היא מגיעה אליו מעמדה של סמכות ("אמא שלך היתה צריכה להזעיק אותי") ומדברת כמעט ורק בתדר של התגברות על מכשולים, אבל למעשה כל השיח החזק והאסוף הזה לא באמת יודע להתמודד עם תהומות. הדיסוננס במפגש ביניהם צורם לה כל כך, וההרגשה שהדברים שמחיים אותה ונותנים לה כוח להתגבר לא מדגדגים את התהומות של טל אברהם גורמת לה לבעתה. 

אבל לא רק בזווית צינית, אני דווקא מכבד אותה מאוד. איזה כאב תופת זה שיש כל כך הרבה רצון לעזור לאדם אבוד וכל כך קשה להצליח להיפגש, כל הרצון הטוב הזה מתנפץ על השמשה... גם מתקופות קשות שלי כשאחרים ניסו לתמוך בי, וגם אני עם חברים שלי שעוברים דברים נוראיים ולפעמים צונחים עד לתחתיות ארץ... אפשר לבכות שם בסצנה שבה אביגיל בת עמי בורחת עם רצון טוב ופחד.

 

איזה יופי שהדגשת את החלק של ההיאטמות מול "ה' אוהב אותך"! יש שם פער מטורף בין סגנונות, ובעיקר, מכיוון שבין אם זה אמיתי ובין אם זה רק דמיון, המציאות שבה אפשר לחוות אהבת ה', זרועו תחת לראשי וימינו תחבקני, כגמול עלי אמו - זו בקשת לב כל כך עמוקה, עדינה, יקרה, ובהתאם - מפחידה, נוראית, כי אם היא לא אמיתית ואם זה רק דמיון אז באמת העולם הזה דפוק ו beyond saving...

 

גמר חתימה טובה! תודה רבה על הקריאה ועל התגובה

..הרמוניה

יפה תודה רבה!!

חחח...👍

"כל הרצון הטוב הזה מתנפץ על השמשה..."- איזה דימוי גאוני...😃

ישר כוח על הירידה לעמקם של דברים. 

 

גמר חתימה טובה ושנה טובה ומתוקה

...רחל יהודייה בדם

נוגע..

כתיבה יפה ומעניינת 

אשת הקציןצדיק יסוד עלום

נפגשנו בשעה היעודה, 
היא ירדה מהקו לירושלים בשיער בהיר פרוע
זיהיתי אותה ונופפתי לשלום
יורדים

 

היא קלילה וצעדה בוטח
לרגליה סנדלים ברצועות דקות
אנחנו מתגלגלים מטה אל הנחל
אביב סביבנו מאוד
היא מצביעה על איזה עלה וקוטפת
אני קורא לו בשם, ואומר "נפוץ כאן באזור"
מצטלבות עיניים והיא מחייכת
סקרנית
היא מביטה מהורהרת 
ומסיטה הצידה את העיניים סמוקה

 

אנחנו מדברים על החיים
"צמאה נפשי לאלוהים לאל חי", היא משתפת
אני מחייך ונשכב על גבי
ממולל עלה ותולש מן השדרה
"לעזור לעם ישראל, איפה שרק אפשר"
מביט בקווצת שיער בהירה המשתלשלת מטה
איזו רוח

 

תספר על עצמך, היא מתרגשת
על החיים, איפה גדלת, על הצבא
אני בולע רוק ומחייך
היא מקשיבה ועיניה טובות
רוח מתוקה נושבת

 

השמש שוקעת ואנחנו צריכים ללכת
אני מלווה אותה בחזרה אל התחנה
העלייה תלולה והלב קל ורך
אני מחזיק לה את התיקים 
ואת שקית הניילון
היא מביטה אלי מעלה ומבטה רחוק
אני כבר משתומם ומחייך לאות פרידה
שנינו מחכים לו שיבוא

 

הוא יורד מן האוטובוס בצעד רחב
מגף אדום כבד ומדים מחוייטים
הוא מתכופף לאסוף את התיק מתא-מטען
היא מנופפת לי לשלום והולכת אליו


שניהם באים מחוייכים, הוא מושיט לי יד
לוחצים חזק, הוא מחייך לי מרחוק

הוא מחייך אליה והיא נבוכה ממני
הוא אומר "מכיר את נגר? מוסר לך ד"ש"
היא אומרת "אני אחשוב בשבילך על מישהי"
וגם "יש לך לב טוב"
אני מביט בשתיקה כשהם הולכים זה לצד זו
במבט שהיא נושאת אליו 
בצעד הרחב שלו
אני אוהב אותם ושותק
קר מאוד

אני הולך

 

Edvard Munch - Two Human Beings. The Lonely Ones (the Reinhardt Frieze)
 

אריק שר על זה יפה ממניצדיק יסוד עלום

היי רות
מה יהיה לי להציע לה
אני רואה את עמוס שלך עומד איתן
ואני כל-כך רחוק מלהיות סלע
אולי בקצה הכביש הראשי הזה
אוכל גם אני להיות למישהי מישהו כזה

 

 

 

מהמחפש שםאחרונה
וואו
ניתוקאנונימית91

בין שתי עולמות אני מבלה את חיי,

בין הטוב והרע, האסור והמותר

בין המתוק לבין המר

בין פחד לתקווה

בין כישלון להצלחה

בין העולם הזה לעולם הבא.

אין בי ולו רגע אחד של שקט,

רגע אחד של חמלה, של אהבה של סליחה וכפרה

ימי עוברים עליי ביעף,

ומיד פעם מפעפעת בי חרדה שגוברת,

ייאוש מהבאות,

תחושת הבדידות מפמפמת ועולה,

והניכור ביני לבין עצמי גדל,

מייחלת שאמיר את תחושת הבדידות בהתבודדות,

שאלו שני הפכים.

איך אראה פניי בפני החצי שלי כשאני שבורה?

איך נוכל להיות ללב שלם בלי כל רע?

אנה קלי, בדמעות שפכתי ליבי, רפא נא מכאבי!

גופי אינו יכול לשאת משקלו ונפשי לא תישא את חוליה

אנה אבוא כשרחק ממני לעד?

האם בנה לי אהובי משכן בליבו?

האם אוכל שוב להיות בקירבו?

אנא  שאתעלה ועונותיי ימרקו אנא שאשתנה וייסורי ימרקו,

אבא תוציא ממנו את הריקנות,

תקשיב לי את הניצוץ שכבה,

תפילה בי רוח חדשה חודש ימיי שעברו כל,

קצר נדודי ולצרותי---

אמור די!

חברי אבא חיבוק גדול שאותך לעולם לא אעזוב!.

אוהבת!נחלתאחרונה
0 = 1אברהם א

שממה

מחבק את החידלון קרוב אליי

נושם את הפחד

מתחמם מלהבת השנאה

כי בסוף כולם קיימים

אין סיבה להתכחש לטבע המציאות

(ונכון, ייתכן ויש לנו בחירה על הדרך בה אנו חוזים במציאות - ואולי עדיף להכחיש את המידות השליליות ובכך לבטלם.

ואכן, קשה לדבר על הנושאים הללו כי מסתבר שמילים לא עושים פה עבודה טובה.)


אבל בואו רק נזכור דבר.

ה' אחד.

ו"אני" לא קיים כחלק נפרד ממנו.

המצוי הראשון הוא גם המצוי היחידי.

כל השיטוטים שלנו בעולם קורים אך ורק בתוכו.

ייתכן ואנחנו פשוט מחשבה בתוך מודעות אינסופית.

(מודעות אינסופית שלא מחולקת. הלכות יסודי התורה פ"א ה"ג וה"ז)


לאן שלא תלכו אנא זכרו זאת.

על מנת שלא תקחו ברצינות את מנת קיומכם ה"אינדיבידואלי".

על מנת שלא תצטערו על מנת חלקכם בעולם הזה והבא.

ניהיליזם אינדיבידואלי - שחרור מתפיסת העצמי המוגבלת.

אל עבר השחרור האולטמטיבי הקיים רק אצל המצוי היחידי.

כל הדתות והמסורות הרוחניות בסוף מדברות על הדבר הזה.

התבטלות מוחלטת אל האינסוף.

מכיוון שזהו מנת חלקנו בכל מקרה.

תמיד שואלים - האם נשאר משהוא מאיתנו בסוף?

במקום לשאול - האם היינו משהוא מלכתחילה.


ובנוסף, קחו עצה לחיים - המציאות מוסברת בצורה יותר "איכותית" על ידי פרדוקסים.



...

פילוליבין הבור למים

תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ, וְתַחַת הַסִּרְפַּד יַעֲלֶה הֲדַס; וְהָיָה לַה' לְשֵׁם, לְאוֹת עוֹלָם לֹא יִכָּרֵת."

ישעיה נה יג


סִרְפָּד זָב מִקְּצוֹת לָשׁוֹן

לְהִיטוּת חוֹרֶפֶת אֲחוֹרֵי נַפְשׁוֹ

נוֹשַׁכְתּוֹ בָּאֵשׁ לְהִכָּלוֹת

נְשַׁקְתּוֹ כָּאֵשׁ לְהֵיכָלוֹת


מְבֹהָל מְשֹׁחָז בְּשַׁחַד וְהֶבֶל

בְּמֶתֶק עִבְרִי וּבְנֶפֶשׁ אֶבְרָתִי

נִפְרַד בְּהִלָּפֵת

נִלְפָּת בְּהִתְפָּרֵד


כְּתֻמָּה נֶחֱרֶצֶת בּוֹ הַלֶּשֶׁם

בְּלַהֲבוֹ זִיקֶיהָ נוֹהֲרִים

שִׁלּוּמַת הַשֵּׂכֶל

מְשׂכֶּלֶת שְׁלָמִים


עֵדֶר-נֶפֶשׁ בּוֹ בְּפֶלֶךְ

הַגּוֹלֵל אִמְרִי הָאִישׁ

וּכְמִכְמַנֵּי הַתְּכֵלֶת

מִתְּכוֹלוֹ מַנְעִים


בִּבְאי-הַשַּׁחַק כִּמְטֻטֶּלֶת

נֶצַח מְטֻלָּא בְּהוֹד

שָׁב הַסֵּבֶר וְשִׁבְרוּ

סָב הַתָּם עַל עֲקֵבוֹ


מִנְּעִיצַת הַעֵין בָּעֵמֶק

וּמֵרַעַד עלָמוֹת אֵינְסְפוֹר

מְדּוֹהַר נִרְכַּב כְּאֶמֶשׁ

וְשִׁמְשׁוֹ עָלַי כַּטּוֹב


יִחוּדוֹ לָבוּד הָדוּר

פִתְאוֹמוֹ מִצּוּר לְצוּר

מְלָחֵם בַּשַּׁעַר

בְּעַרְשׂוֹ חֲלוֹם


פִּלּוּלִי-הִיּוּלִי

אָנָּא אֵלִי

פָּנַי לָאוֹת

מסע זמניריק סאנצ'ז

לפעמים צריך לקום וללכת. אמרתי לעצמי.

רציתי לומר לעוד  מישהו את זה. אם זה רק היה אפשרי, קרוב. אם מישהו רק ישאל.

אסתכל אל האופק וזה בדיוק מה שאגיד לו. לפעמים צריך פשוט ללכת. 

כביכול במילים סתומות אלו תמונה אמת אדירה. תשובה חלקית לעת עתה. כיוון. משב רוח.

אני נשבע שברגע זה, כל שברצוני הוא לקום וללכת אל הלא מקום. למלאות את הציווי שגזרתי על עצמי באדיקות דתית. לשאוף אוויר פסגות ולשתות מי רחוב מזוהמים. 

מסע, אולי. המילה מתגלגלת לי פתאום מאי שם. אני חושב שכן. מסע. נפש פתאום רוצה מסע.

אני משהה את מבטי על הקיר הלבן וחסר והחלק, אפשר יש בפשטותו עומק נסתר.

לא, גלות. לגלות אני משתוקק. החלק הציני מאחורי המוח שלי מרשה לעצמו לגחך. שיגחך. שיגחכו כולם. אולי.

אני נאנח ומתרומם, שולח יד אוטומטית אל הטלפון ועוצר באמצא הדרך, מביט בו מונח. הו אלוהים איזה הרהורים עולים, אם תעזוב את הטלפון לחמש דקות. היצור הציני בראשי מגחך שוב בלי חן.

אני פותח את הטלפון וקורס בחזרה אל הספה. לפעמים נדמה שאתה חי את חייך מהצד, כמו צפיה בסרט רב חושי. חסר שליטה לחלוטין. לא, אני מגזים, לא חסר שליטה, אבל חסר תשוקה, ומה תעזור לך שליטה, בלי רצון. הציניות עולה בי שוב, ואני מדחיק אותה. פעם אחת אחרונה להיום.

פותח וואטסאפ , הודעה וחצי. עניין בתוכי נדלק ונכבה כלעומת שבא. פעם ראיתי בסרט מישהי מתה ממנת יתר.  בוודאי כך אני מרגיש, נראה. אם מותר לי, בכלל. אני ריק לגמרי במבט המזוגג הזה וחומר סמיך ומגעיל יוצא לי לאט מהפה, ומהאף. אולי מדגיש את חוסר האונים שלי. את חוסר העניין. 

הטלפון נופל לאט מידי הקפואות, ואני לא טורח להרים אותו, שישאר על הרצפה. הוא ומה שאני. הייתי רוצה להיות.

ונשאר רק אני על הספה, אני המרוקן, עלוב, חלש. רק מסע יוכל להוציא אותי מכאן. לכל הרוחות. רק גלות.

מבטי הנודד נתפס לרגע בבקבוק היין על השיש. זה גם סוג של. אה . מסע.

הציניות השפלה שבתחתית ליבי מחייכת בהנאה, ואני ניגש אל השיש בצעדים כבדים

כתיבה מדהימהחתול זמניאחרונה

מזכיר לי את הפעם ההיא שהתעוררתי בשבת בבוקר וראיתי ספר (חול אל דאגה) מוכתם ביין שרוע על הרצפה ולא זכרתי איך הגיע לשם.

טיולבין הבור למים

לקט פרואה וכומסת

לקט חוצפת לשון

שתויה מטל ומעשב

ושיכר פטלים ענוג


לקט חורצת דרך

ושביל כתכתים אגסי

נכרכת בחן ובחסר

באדמת ההוא הפלאי


לקט בת ארבע נועצת

עינייה בקרן זווית

כעץ פתלתלי וכשוע

האוחזים בכנפי הפרי


לקט שוקטת על אדר

לקט צומרת שחור

רוחץ הרקיע בתכלת

לקט נמשחת באור


פנים ואחור נעה חרש

תצפין ותזרח ותנפול

בעין הכרכום מלקטת

בצלמה בצלמוות ותוהו


אני אוהב ניקים שכותרת השרשור מתכתבת עם שמםצדיק יסוד עלום

אז אני יוצא גם לטיול בין הבור למים

 

זה שיר אניגמטי מאוד, מאוד אסוציאטיבי. הדימוי שעולה לי ביחס אליו הוא לשכבה חיצונית מאוד יפה, ססגונית, מסתורית ומסוגננת, ותחתיה שכבות על שכבות סתומות ובלתי מזמינות המסמנות אל הקורא - תוכל להנות מן החוץ, אך בשביל להעמיק אל הפנים תצטרך לחפור ולהקשיב. אני לא יודע מה אפגוש אבל אני לוקח את האתגר (ומניח שחלק מהדברים הם שלך לגמרי ואין לקורא מבחוץ דרך או יכולת להבין).

[במאמר מוסגר - השיר הזה ברובו נעים. האם את מכירה את המשורר הגרמני פרידריך הלדרלין? אני ממליץ לך להיחשף לשירה שלו. (הוא לא כל כך קל לכניסה מרופרפת כי היה לו סגנון מוזר ועיסוק מרכזי וטוטלי בחוויה של המאמין באלילי המיתולוגיה היוונית, אבל התדר בשירים שלו מזכיר את התדר הזה.

 

. בגלל שאני מכיר חלק מהשירים שאלך אני מכיר וזוכר את האובססיה לשורש "א.פ.ר" ממנו הגיעה גם המילה פרואה, (שגם הופיעה באחד השירים הראשונים שהגבתי לך).

לפני ההעמקה - השיר מרגיש מאוד פסוטורלי. יש כאן המון תיאורים של טבע ובוטניקה. טל, עשב, פטל ענוג, אגסים, עץ פתלתל, כנפי הפרי, אדר, צומרת (מלשון צמרת), רקיע תכלת ואור, כרכום...

גם ברפרוף על הסגנון מבחינה צורנית, אני רואה שמאוד רצית להבליט את המילה לקט. הבית השני והרביעי מתחילים שתי שורות במילה לקט, והבית השני והשלישי רק פעם אחת. לקט לקט לקט לקט. במובן מסוים האווירה של השיר עצמו היא של רפרוף, של יציאה לטיול, של ליקוט אנקדוטות קטנות. 

על פי השורה האחרונה בבית האחרון: 

"בעין הכרכום מלקטת בצלמה בצלמוות בתוהו"

האווירה שאני נכנס אליה היא שהטיול והלקט הזה הוא מן סוג של בריחה אל עולם מלא עדנה ויופי (עוד אתלבט על זה בהמשך כשאעמיק בדברים הספציפיים שיעלו בלקט) מול "צלמוות ותוהו". צלמוות מזוהה עם מזמור כ"ג בתהלים, שם המשורר אומר: "גם כי אלך בגי-צלמוות לא אירא רע, כי אתה עמדי". נראה שזה הסגנון והפער באווירה המעט אוטופית אך עכורה שבשיר. 

 

בית ראשון:

קודם כל, מבחינת מצלול, משקלים ומרקמים - כל הבית הזה מאוד מאוד יפה. שלחתי לך לדעתי פעם קישור לPuparia, עם האווירה הסוריאליסטית והקסומה. אז משהו כזה...

"פרואה וכומסת, חוצפת לשון" - כאן אני רואה אידיאל של נעורים נצחיים ובלתי מושגים. להתבונן בילד כישות נשגבת המחוברת לטבע (פרואה) ובלתי מושגת (כומסת) וחופשייה (חוצפת לשון). התיאור כאן של הפסטורליה נותן לי תחושה של אחדות טוטלית עם הטבע "שתויה מטל ומעשב" - שהשילוב של שניהם לרוב הוא של רטיבות בקור ברצון למצוא פינה יבשה, אבל הפרואה-כומסת של הבית הראשון "שתויה" מרוב טל ועשב, כלומר שעבורה זה משקה ממריץ, מחייה, מיטיב. "שיכר פטלים ענוג" הוא אותה תנועה רומנטית שמציירת את הלהט הילדי לאכילה בתור סוג של גמיאת נקטר אלים. בסגנון הציור של התקופה הויקטוריאנית המלאכים מצויירים כילדים. יש משהו ביחס הזה לילדים שהוא מהפנט ועוצמתי, להתבונן בהם כקרובים לאלוהים ולטבע. בהתאם, חציפת הלשון הזו היא העליונות של ה"כמוסה" הזו, היכולת להיות קרוב אל הטבע, חופשי ובלתי מושג.

[אני שולח כרגע ואערוך או אגיב תגובת המשך - נא לא להגיב בינתיים ]

המשך תגובה-צדיק יסוד עלום

את מכירה את התופעה "סינסתזיה"? של ערבוב חושים ומרקמים?

אז אני מרגיש שבבית השני יש תחושה כזו, שה"חוצפת לשון" של הבית הקודם מתנגש ומתבלבל ומבליט ומנגד את השיוך הטבעי שלו ל"חורצת דרך". זה נותן לפילוס הנתיב הרגשה שקשורה לחריצת לשון, ואולי גם לחרוץ כמו לחתוך ("חריץ גבינה"). מה החוויה של החריצה הזו? אולי מדובר גם בלעבור דרך חריץ... [ואולי גם אנטומיה נשית]. אין לי מושג מה הוא שביל כתכתים אגסי. אני יודע שאגס לרוב מעורר אסוציאציה למבנה גוף נשי, ואולי, במידה והשיר בנוי במבנה כרונולוגי של התפתחות - אז מהשיר הראשון המבטא תום ילדותי, כאן מופיעה לראשונה נערות? זה יכול להסתדר עם כתכתים (שמעורר קשר לכתית, כלומר לכתישה, חיכוך, ואולי גם פציעה; וכמובן שגם לדרך חתחתים שמקבלת תפנית מצלולי ומזכירה גם קטקטים או לפחות משהו קט), וזה בהחלט מסתדר עם החן והחסר הנשי.

"נכרכת... באדמת ההוא הפלאי"  יש כאן תחושה חזקה מאוד של פסיביות, של הימשכות ("משכני אחריך נרוצה"), וגם בשיר אחר שלך, אחד הראשונים שניתחתי, היה איזה "הוא" פלאי כזה [שבזמנו לקחתי את הניתוח לכיוונים אבסטרקטיים לחלוטין על אידיאה טמאה~מיסתורית] והימשכות אליו. [כאן - ויש צדפים לאסוף! 🌊🐚🫧 - פרוזה וכתיבה חופשית ]. קראתי עכשיו את השיר ההוא, והמהות של אותו אדם נעלם משמשת כאן להרגשתי אלמנט שווה ערך.

אז מה יש לנו עד כה?

המעבר מהבית הראשון שבו מתואר חופש, חציפת לשון, שחרור ממוסכמות ואחדות עם ההויה והטבע בחויה של שכרות (אווירה מאוד "דיוניסית" אם את מכירה את המושג - https://haraayonot.com/idea/dionysian/ נראה לי שתאהבי), משתנה לבלי היכר בבית השני, בו יש כניעה, התמסרות, כתכתים, וצבעים עדינים יותר מאותו "שיכר פטלים" משכר. כאן יש אגס שמבטא עדינות להרגשתי, ובעיקר היכרכות באדמת אדם אחר. אני חושב שלאדמה יש שני אלמנטים הפכיים זה מזה: האחד הוא אידיאת האדמה (גאיה, במיתולוגיה היוונית, או אמא אדמה בכל התרבויות הפגאניות), שהיא נמצאת בכל מקום, מחייה את העולם, מבטאת נשיות פרימאלית, (צלמיות של האלילה אשרה היו של אישה פורייה עם שדיים ורחם https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A9%D7%A8%D7%94_(%D7%90%D7%9C%D7%94) ). גם שפינוזה שהביא את הפנתאיזם שאומר שההוויה היא סך העולם הקיים) הוליד בעקבותיו את התנועה הרומנטית שראתה באדם ובטבע יסוד חזק ושואב. הלדרלין שר ברכות לאדמה, ניטשה שר ברכות לאדמה, גתה שר ברכות לאדמה... האדמה מהווה את הקיום, וממילא את הדרור.......

אבל! יש מרכיב הפוך לאדמה, ועצמי לה מאוד, והיא אדמה של מישהו. טריטוריה... זו נקודה חזקה שמתבהרת לי עכשיו שקרקע מסמלת גם את כל כדור הארץ ועצם הנאמנות לקיום החומרי, וגם להפך - שיעבוד למקום מסוים, לאנשים מסויימים. בכל מקרה - כאן הגיבורה של השיר עוברת טרנספורמציה יסודית בשביל הכתכתים האגסי ומשתעבדת לאדמה של ההוא, הפלאי. (מעניין להקביל את הפרואה אל הפלאי, כלומר פ.ל.א לעומת פ.ר.א)

 

--

הבית השלישי כל כולו מתכוונן מבחינתי לתרגום מיני בלבד למפגש ראשוני של מבט נשי עם אנטומיה גברית. 

** אעיר בהסתייגות מוקדמת שתמיד כשמנתחים שיר מעורפל-בכוונת-מכוון וחותרים לפרשנות של מיניות אני מרגיש מבוכה. המון פעמים כשניתחו את שיריי הביאו הקבלות למוטיבים מיניים בפסיכואנליזה (נחש מקל וחליל כסמלים פאליים; יללת תנים בתור יצרים מוכחשים; etc...) תמיד הרגשתי לא בנוח... המון פעמים זה מאולץ. ולכן - העובדה שאני מרגיש שזה בבירור הכיוון קשורה גם למהלך של השיר עד כה וגם למובהקות של הסימנים בבית הזה**

** אכתוב בתמצית ואמחק או אערוך מה שתרצי במידה וחשפתי מה שהחמיא לו הכיסוי **

 

בכל מקרה, נעיצת העיניים בקרן זווית הזו נותנת הרגשה לאו דווקא נעימה. (קרן מזכירה סימן פאלי; זווית - אולי של תשעים מעלות או משהו מעין זה) ; אבל קרן זווית קשורה גם לפינה, ולהרגשתי מעוררת יחד עם נעיצת העיניים רגש של בושה או של דבר לא מתאים או ראוי. גם העובדה שהיא "בת ארבע" (שיכול להיות קשור למנח גופני) נותן כאן הרגשה לא נעימה ו"לא נכונה". עץ פתלתלי בבירור מעורר גם הרגשה לא נעימה, גם אם מכושפת וסקרנית (פתלתלי מעורר מחשבה על שיער מתולתל שצומח שם...)

אין לי מושג מה זה שוע. חשבתי שאולי איכשהו זה ישוע (ואז זה דווקא דימוי לא כל כך טוב נדמה לי ) או שזה מלשון שוועה... זה גם החריגה היחידה שלך ממבנה החריזה בכל השיר, כך שאני לא פוסל על הסף אפשרות לשגיאת כתיב, למרות שהכתיבה שלך כל כך מוקפדת ולכן זה מוזר.

אבל אם אני מסביר ש"כשוע האוחזים בכנפי הפרי" זה משפט אחד, והשוועה היא של אותם האוחזים בכנפי הפרי (שזה מסתדר יותר גם עם ההפרדה מהעץ הפתלתלי) אז זה אולי יותר הגיוני. 

בקריאה הראשונה המשפט "האוחזים בכנפי הפרי" עורר לי אסוציאציה לפסוק "כה אמר ה' צבאות בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשנות הגוים והחזיקו בכנף איש יהודי לאמר נלכה עמכם"

חשבתי שאולי ה"שוע" זה בעצם "שבע" המקביל ל"עשרה אנשים" אבל זה כבר לא עושה היגיון.

אז אני מרפה מכנפי הפרי, לא יודע בדיוק מה זה. כנפיים קשורים לי לחופש, אחיזה בכנפיים זו יכולת להיסחף על כנפיים, פרי זה לכאורה ולד על פי מה שדיברנו... אז יש איזה כיוון מתוך זה אבל מרפה

 

--

"שוקטת על אדר" - זה מאוד ציורי. בטח בהשוואה לבית הראשון שהיה כל כולו חוצפה והסרת עול - כאן השקיטה הזו, להרגשתי, היא נעימה. התלבטתי כי אחד הפירושים שמצאתי למילה "אדר" באינטרנט הוא "פוחלץ", שזה דווקא נותן משמעות אחרת לגמרי להלך הרוח בשיר, ולא נראה לי קשור כי השורות האחרונות בבית הרביעי מאוד נעימות דווקא. כל הבית הרביעי, למעט השורה השנייה נעים, ולכן אני מניח שמדובר בעץ אדר. ידוע לי שאחד הדברים שעץ אדר הכי מתאפיין בהם זה נשירה בצבעי שלכת. [ניסיתי לבדוק האם אפשר להתאים את כל אחד מארבעת הבתים הראשונים לארבע העונות ולכאורה כן - הבית הראשון - אביב; הבית השני - קיץ (אגסים ואדמה); הבית השלישי - חורף; בית רביעי - סתיו]. 

 

אם באמת האסוציאציה של השלכת ושל האדר נכונה, אז "צומרת שחור" יכול היות קשור לצמרת של העץ המאבדת את צבעיה ומשחירה (מאפירה יותר נכון, כי לרוב הענפים לא שחורים). יש אפשרות אחרת, של צמר, וזה מעורר אסוציאציה של כבשה שחורה. זה היה יכול להסתדר אם היתה הנגדה או הקבלה למשפחה של הגיבורה, אבל היא מוזכרת בבית הראשון כילדת פרא, בלי אב ואם, ולכן אין לה מול מי להיות כך. אבל אני כן יכול לראות בבית הזה משהו מיושב יותר, ולכן גידול הצמר לעומת הראשוניות שבבית הראשון יכולה להסתדר עם זה. יחד עם זאת, שתי השורות האחרוונת בבית הרביעי דווקא נותנות רושם אחר:

רוחץ הרקיע בתכלת | לקט נמשחת באור - אלה שורות מאוד מאוד נעימות ויפות, ואווירת הנינוחות של השקיטה על אדר ממשיכה להרגשה של התעלות. אם בבית הראשון הזכרתי את היסוד הדיוניסי, ובבית השני הזכרתי את ההתקרקעות וההתמסרות אל האדמה של אדם אחר, אל הטריטוריה שלו - הרי שכאן עזבנו כל יסוד גשמי וארצי, ויחד עם הצמרות עלינו השמימה, לתכלת רקיע ואור. אלו שורות מאוד יפות שעומדות בפני עצמן (רוחץ הרקיע בתכלת - יפהפה) - - - זה מאוד מזכיר לי שיר יפהפה ויוצא דופן שנראה לי שיקלע לסגנון שלך ואשלח אותו בתגובה נפרדת.

 

עם האופטימיות הזו של הבית הרביעי אני מגיע לבית החמישי, שבבירור הוא שונה מארבעת קודמיו ומהווה תרגום ומרכוז לכל המהלך בשיר.

לשיר קוראים טיול, ובטיול מלקטים כל מיני דברים. החוויה של לקט היא שיש גם מזה, וגם מזה, וגם מזה. כשמלקטים - מכירים שאין בהכרח מהלך כרונולוגי, ולכן לפעמים הולכים לפנים, לפעמים לאחור. הטיול הזה, בין חופש מוחלט, פחד (המורגש בבית השלישי), פלא (המורגש בבית השני), והתעלות (המורגשת בבית הרביעי) הם הכרה עמוקה שהמבט שלנו על החיים הוא של ליקוט. "בעין הכרכום מלקטת", כרכומים צומחים בפזורות, לקט פה לקט שם. הם מופיעים צצים פורחים עולים פה ושם. הפסיביות של הגיבורה, שנעה חרש, וכל כולה נפעלת בתוך הטיול הזה, שלפעמים תצפין (צפון והסתרה, כמו כומסת של ההתחלה) תזרח (מזרח וזריחה, כמו נמשחת באור של הסוף), ותנפול לתוהו של המילה האחרונה. 

אם ההבנה הזו נכונה, אז היא מלאת חמלה, והמילה "טיול" אפילו לא מהווה פרשנות צינית או פסימית אלא מבט רענן וחדש על החיים, בלתי שיפוטי, חומל ונוכח בכל גווני הקשת.

"בצלמו" - כלומר במפגש עם הצדדים הגבוהים, האלוהיים, "בצלמוות" הדומה עד מאוד לצלמו, בצורה יפהפיה מצלולית, וכואב באותה מידה, כי הדמיון המילולי מעיד על הקרבה המוזרה מדי בין הבור למים ( ), ותוהו...

 

תודה!

דור

 

 

 

היינו תכולים ושקופים - עמית אולמןצדיק יסוד עלום

 

הָיִינוּ תְּכֻלִּים וּשְׁקוּפִים וְיָפִים
לְלֹא גְבוּל
וְזִיוֵנוּ פָּשַׁט וְנָהַר
לְעֵירֻמֵּנו
הָיָה בֹּהַק מוּזָר

הַיּוֹם הָיָה חָסֵר
:וְצָעַק בְּאוֹרוֹ
לַיְלָה, לַיְלָה
הַלַּיְלָה הָיָה חָסֵר
וְהִתגַּעְגַּע
יוֹם, יוֹם

תְּכֻלִּים וּשְׁקוּפִים הָיוּ הַגּוּפִים
וְזִיוֵנוּ פָּשַׁט וְנָהַר
הָעֵצִים הִבְשִׁילוּ פֵּרוֹת-קַיִץ
כְּבֵדִים, לוֹהֲטִים בצהוב מנומר

הַיּוֹם הָיָה חָסֵר
וְצָעַק: תַּעְתּוּע
הַלַּיְלָה הָיָה חָסֵר
אָבוּד לְגַמְרֵי בְּדַרְכֵי הָעוֹלָם
לֹא מֻכָּר, לֹא יָדוּעַ⁠
וְאֲנַחְנוּ, אִשְׁתִּי
יָפִים הָיִינו לְהַפְלִיא

 

וְזִיוֵנו פָּשַׁט וְנָהַר לֹא דִבַּרְנוּ
עֵירֻמִּים נַחְנו עַל יַד הַגּוּפִים
וְהַמַּיִם פִּכּו עַל יָדֵנוּ בְּלַחַשּׁ
כְּאִלּוּ הָיִינוּ שְׁקוּפִים

מִפִּסְגַּת הֶהָרִים הַכְּחֻלִּים רָאוּ אוֹתָנוּ⁠
כַּמָּה צוֹפֵי־אֲוִיר גַּעְגּוּעִיִּים
שֶׁהִנֵּה, אֲנַחְנוּ יָפִים

שֶׁעֵירֻמֵּנוּ הוֹלֵךְ וְגוֹבֵר
וְשֶׁאֵין אִישׁ זָר אִתָּנוּ וְאֵין גַּם אֶחָד חָסֵר
וְשֶׁהַיּוֹם כְּבָר נוֹגֵעַ בַּלַּיְלָה
כְּשֶׁזִּיוֵנוּ פּוֹשֵׁט וְנוֹהֵר


 

יפה השירנחלת

משום מה הזכיר לי מוות. אחרי המוות. רוחנים.

צחקתי בשעשוע לא פעם בקראי את תגובתך היפהבין הבור למים


אני לא אוכל להשיב על הכל אבל אשמח להשיב בלי סדר
אקדים אנקדוטלית ואומר כי כחלק מתרגילי הגמשת השירה אני כותבת ג'יבריש. להלן:

 

לחמף /

גפל החיטוש נמוג בארוגות הלשם הנמקל
שקר הטיפש, נפל הנרמוך, נסתם בקתם הלחמף
קרב, נמק, שתף, קפל מבע סתם
לחשש, פרש, דבר עם הנבקל בעום.

 

לחשש דיבר, פרש את מבעו על סף,
השתף נדם, הקפל שנמעף
אז באה רוח: סתם, להיפלטר
והכלל שהתברר נלמס

 

ובכן, א' - תודה! נעים להיקרא בשיר כמו זה 
כמו גם על ידי מחשבה מופרעת, זו מחמאה כמובן

ב' - 
לפני שבוע יצאתי לטיול למעין. לא מצאתי את העין וכשמצאתי הוא קרס אל תוכעצמו וברובו יבש. יש לי תחביב לטמון פניי בקרקע ולהתהלך, חושבת שילדים קרובים יותר לאדמה כיוון שהמרחק מכפות רגליהם עד לצמרתם גם הוא קטן. כשהבטתי מטה הרגשתי כי נצלבו לי הרוחות אל המרכז כמו בזוית ישרה וכמו נברא לי שביל פתלתל להלך בו כבת ארבע ממש. כיף גדול. גם טיפסתי בהתרגשות עד קצות האילן והתנדנדתי לי מטה והייתי ממש כאן בארץ, כלומר לא בלי מקום. אני לא יודעת למה לקט, כך התחבר לי ואולי מפני שהייתי אסופת התקיימויות. האמת היא שפשוט היה לי טוב באופן קיצוני לפגוש טבע, הוציא ממני פרא וחוצפה ושיכר טל. 

 

את הלדרלין לא קראתי רק שמעתי אודותיו אבל כחלק ממאמציי לשורר שוב חיפשתי לי שירה וגיליתי מחדש את אמיר גלבוע שחרץ היישר אל ליבי. 
לגבי מספר מילים לא ברורות, קודם כתבתי אותן, אחרי כן ביררתי מה משמען אם בכלל, אם כן או לא לרוב לא היה לי משנה, כי משמעות ישנה מעצם צירופם יחד, מהי? לא יודעת עד הסוף. 

למשל שוע, לקחתי משירה של לאה גולדברג נפשי, היא כותבת "כשדה שוע השיבולת נפשי היודעת, גאווה ופאר ודרכי עפר ושפל הרוח" יש פסוקים יפים בתנך המתייחסים לשוע כאל נכבדים/אצילים מלאי הדר. ראיתי גם פירוש שמתייחס לשוע כאמייל, זה מתחבר לי באופן הופכי משהו לשעווה כחומר וגם לשעווה כשעווה. לי בסופו של דבר מדבר מאוד השוע כסופו של שעשוע. 

הכל ילדות הכל ילדי הכל התיילדות, אם היה דבר מה מיני הרי זו אירוטיקה טהורה של גוף בטבע ילד עם שמיים ופתלתלות חושים. זה בוודאי לא שולל התפרשות אחרת, משובב בעיניי לגלות הרבה נוספות. לדעתי עניינו של הבית האחרון נובע אצלי, מהרגשה שיש לי לאחרונה ששכחתי איך להתפלל, לכן בינתיים אני מכוונת צעדיי ושתיקתי כאילו הם תפילה ויש שם הרבה שקט ופיזור, וודאי יש עוד. 


כמו תמיד דייקת הרבה בפירוק שלך והבאת ניתוח חריג ולא פעם מתאים. אהבתי את המחשבה על העונות בבתים כמו גם לדמיין אדר כפוחלץ. סלח לי שלא התייחסתי להכל, כמו לכנפי הפרי, זה להכניס אל תוך פילוסופיית עצמי לא בהירה מספיק שבה אני משליכה הכל עליי וממני וממני עליי הכל והופכת ומשתמשת אלו באלו ללא סדר וללא אבחנה.  החכמת עם הקישורים השונים והכרת לי שיר יפה עד מאוד. תודה!

איזה כיף צדיק יסוד עלום

שמחתי להגיב ותודה על התשובה

בשביל הג'יבריש והגמשת השפה, שווה לך להיחשף ליצירות של המשורר יונתן לוי.

נעם ענבר עושה ביצועים לשירים שלו



אהבתי מה שכתבת.נחלתאחרונה
יפהמשה
היות וידידנו לקח על עצמו את החלק הפילוסופי,חתול זמני

לא אכפול את דבריו, 

החיבור ותרגיל הג'יבריש מזכירים לי מאוד מאניה. שאפשר לתאר אותה מנקודת המבט הסובייקטבית כאותנטית, מחוברת לרגע ולתחושה, התמונה מקבלת "סטורציה", ומנקודת מבט המסתכל מן־הצד, היא בלתי־נשלטת, חצופה, והסטורציה מעוותת את התמונה האמיתית, או משהו כזה, וזה דווקא לא רומנטי בכלל, אבל בעצם, אולי זה להאפיר את התמונה ולהיות ציני? מאבק.

 

באיזה אופן זה מאניה?בין הבור למים
איני יודע להסביר יותר מכפי שכתבתי,חתול זמני

זה פשוט הזכיר לי.

זה לאו דווקא מאני, אלא יש אלמנטים חופפים.

פריקהתמימלה..?

הכל מתערבב

מה יהיה

ואם יקרה

וששש, אל תפתחי פה

ולמחשבות אסור להתנהל בחופשיות

שימי להן רסן שלא ינהגו בפראות

ואם את יוצאת מדעתך תשמעי שירים

אבל כאלו טובים

שלא מורידים

שיפרידו אותך מהמוץ

שלא ישקיעו בתוך הבוץ

אבל באלי משהו עצוב

אבל זה לא כדאי

ועוד כמה ימים כבר אסור לשמוע שירים ודי

וזה רק נסיונות

תעברי את זה כמו גדולה

או שתלכי לישון

ותירדמי באפלה

ותתעוררי לזריחה

ותופתעי בשקיעה

ותנשמי עמוק כי גם היום הזה נגמר

תם ועבר

וכבר

לא נשאר

דבר

מלבד מה שנאמר...

חזקזיויק
וכואב
יפה מאודסופר צעיראחרונה
מצור על ההרחתול זמני

על ההר מנזר מצודה אבנים לבֵנים ברזל ספרים חיצים כתבי הקודש מול עולם שצר לו על ההר

שצר לו

ברדסים קסדות קשקשים גלימות שמן רותח מים קדושים מחסנים ספריות דמים טבילות מסדרונותבתוככי ההר

צר, נעשה צר

מגדלים חרכים רעפים אבני בליסטראות מות גיבורים אגדות מצווֹת מַצּוֹת חרוכות מלאכים נושאי חרבות יין עשָן שחר עולה מאחורי ההר

אין צר מזה

אדמה רוח דם זיעה דמעה ים מלוחים אולי עמדו החומות למרות הכל?

יפה. אהבתי מאוד את הניגודיות שמבליחה לפעמים.אני הנני כאינניאחרונה

אולי יעניין אותך