טל אברהם (שם בדואי) - [סיפור קצת משעמם]צדיק יסוד עלום

טל אברהם שכב על הדשא שמאחורי עץ התאנה כל אחר הצהריים. מרבץ הדשא בו החליט להשתרע היה צמוד לעיגול ביוב שהתבלט מהקרקע ועליו עציצים זנוחים וסדוקים על מצע קרטון מתפורר, ובהם קוצים כמושים העומדים כדחלילים. הדשא היה רענן ופראי וצמח לגובה רב, שולח גבעולים ירוקים בהירים לעקוץ בעור זרועותיו של טל אברהם. מעט הלאה משם, צעד אחד או שניים, הלאה והנה הדשא צהוב, שטוח, מקורזל ומת, ובין קרחותיו מציצה אדמת הבזלת הגרגירית והכהה כקרקפת מתדלדלת.

טל אברהם קימט את מצחו כשהרהר. הוא הרבה להרהר. קמטוטים חרשו את מצחו, התגעשו בין גבותיו, חרצו את זוויות עיניו. נמלה טיפסה על זרועו ונעצה בו את שיניה מבלי ששם לב. הוא שרק מנגינה בקיטועין, ובידיו תלש גבעולי דשא פראי, ביתק בקול פקיעת מיתר, מולל בידיו וזרה אל הרוח. שיער ראשו הקצוץ עמד מגולה תחת השמש, זיפיו זקורים כמו חיילים עיקשים הצרים על עיר. עץ התאנה שמאחוריו שקק חיים. צרעות מזרחיות זמזמו וחלפו אל מעבה ענפי העץ ומחוצה להם, טסים ומשייטים באוויר בדרכם הנחפזת ליעד לא נודע, מטילים אימה בגודלם הבלתי רגיל, בצבעיהם הבולטים, בבריונותם הידועה לשמצה. דרורים עליזים פרפרו בכנפיהם בציוצים מהירים, תנועותיהם מהירות כמו הבזקים, ציוציהם מרנינים ושלווים, הנה הם משתלהבים מעלה ומעלה - הנה הם עומדים במקומם, נתלים ברגליהם בענף מאונך, מבטם התם סוקר את הסביבה, עוד ציוץ, ועוד תעופה משולהבת. בתוך סבך העלים העבים הפרוסים כידיים ירוקות בשרניות המנופפות לאות שלום ברוח העדינה, מתוך הזמורות הגמישות האפורות בבסיס בדיהן וכמעט סגולות ומצופות שעווה בקצותיהן - גמלו וצצו פירות ירוקים עגלגלים שהידנדנו ברוח כפעמונים. יש שנבקע הפרי בבטנתו, ולוע פעור ואדמדם נוטף דבש המתיק סודותיו.

טל אברהם לא הביט בכל אלו והמשיך לשרוק את המנגינה המקוטעת, מתמסר במצחו המכווץ ובמבט עיניו הלטוש באווירו של עולם לתלישת העשבים ולפקיעתם המתוחה.

ליבו היה כבד.

לצידו, קמוטה בתוך הדשא, היתה סיגריה שהצית ושכח. הוא לא אהב לעשן וגם לא אהב את הריח. 

היה חסר לו משהו. 

נשמעו צעדים בדשא, גרירת רגליים מעט גסה על הדשא היבש והאדמה הגרגירית, והבהובי צליליו של בד חצאית ארוכה המשתקשק ונמתח ונגרר ונרפה.

אביגיל בת עמי נעמדה מול טל אברהם והביטה בו. הוא היה שקוע בתוך כר הדשא הפראי, גבו שעון על בטון הביוב. צווארון חולצתו האדומה והדהויה היה גזור, ובלט ממנו צווארו החזק, שפלומה גברית דקה חישבה בו את מסלולה. אפו היה ישר וחד, גבותיו עבות ומחוברות ביניהן. זיפיו צמחו כמו קוצים, בלתי אחידים וגסים באזור הסנטר. שפתיו היו כווצות כששרק את המנגינה. תחת עיניו השחורות הקטנות השקועות מעט בארובותיהן היה העור רך ועייף. מבטו היה שקוע בגבעול שתלש ומולל באצבעותיו. על זרועו היתה תלויה נמלת קציר אדומה שנעלה את לסתותיה בבשרו השזוף.

הוא הרים את ראשו והביט בה, עוד מבטו מכווץ, עוד הוא שורק את המנגינה המקוטעת, עוד הגבעול מתגלגל באצבעותיו.

היא שתקה והביטה בו, והניחה את ידיה על מותניה בבלבול.

כך הם עמדו זמן מה זו מול זה, דרורים מפרכסים בכנפיהם בין התאנים הבקועות.

"אביב אמר לי שאתה מטומטם," היא אמרה לו והביטה בפניו ובהבעתו. לקח רגע למבטו המהורהר להשתנות, לבלבול לעוות את גבותיו העבות, לכיווץ עיניו להביע מבוכה.

הוא ענה: "הוא יודע שאני לא עונה לטלפונים."

"רק אמרתי. אתה יודע מה הוא יענה לך על ההכרזה הזו."

טל אברהם חייך. שיניו היו לבנות וחזקות.

"כן. שהייתי צריך להעביר אותו לפחות למזכירה שלי... איי, קצר פה כל כך האביב..."

הוא הביט בה, בשיערה השחור החלק האסוף לאחור כזנב־סוס הדוק. בפניה העגולים, בעיניה הכחולות, בתעוזה התמימה שבעיניה.

"עד מתי תהיי כאן?"

"בראשון בערב אני חוזרת לירושלים."

"אה."

הוא פזל מטה וראה את הנמלה שנתלתה על זרועו. הוא טפח על זרועו והיא נפלה.

אביגיל בת עמי שוב נתמלאה מבוכה. עיניו של טל אברהם שוב התערבלו והתעמעמו. היא אזרה אומץ ושאלה:

"כמה זמן זה יימשך ככה?"

"מה?" הוא זקף את עיניו והביט בה.

"בלי לענות לטלפונים?"

"אה..." הוא הוריד את עיניו וקימט את מצחו, "אני לא יודע מה עונים על זה."

"אתה לא נראה טוב."

"תודה על המשוב, אשתדל להשתפר."

"אתה יודע למה התכוונתי."

"כן."

"לא בא לך לצאת קצת? החברים של איתמר נפגשים בחמישי באזור."

"אני לא יכול."

התשובה שלו הרגיזה אותה. צרעה מזרחית חתכה את האוויר בדרכה ליעד חשוב ואביגיל בת עמי נדרכה. 

"מה זה אומר אבל? מה זה אומר לא יכול? טל!"

"זה אומר לא יכול." טל אברהם נשא את עיניו והביט בה ברוך.

"כי?" היא התעקשה. היא ידעה שהיא דוחקת בו.

טל אברהם הרים את בדל הסיגריה מתוך סבך הדשא וכופף אותה בין אצבעותיו. "אני חלש מאוד."

"מה זה אומר בכלל? עשית בדיקות דם?"

"לא."

"ושקלת לעשות? אתה כבר כמעט חודשיים נשארת כאן. אמא שלך הייתה צריכה להזעיק אותי בגלל המצב שלך."

"והנה הגעת."

"אני רצינית, טל."

"מצטער."

השמיים הלכו והעמיקו. בין ענפי התאנה בצבצה שמש המעריבה את יומה. הדרורים לא חדלו מלפרפר בכנפיהם ולצפצף בעליזות. העלים העבים בריקוד איטי ומחושב נופפו לשלום באצבעות מתוחות, למעלה למעלה, למטה למטה.

"יש לך מישהו לדבר איתו?" היא שאלה ברוך.

"אני מדבר איתך." הוא ענה לה באדישות.

"התכוונתי - מישהו שמבין!"

הוא חייך אליה ושתק.

"טל! אתה אדם שמח. היית ילד שמח. בוא נוציא אותך מזה!"

טל אברהם הרים את עיניו והביט בה.

"אביגיל. אני לא יודע מה עושים."

"די עם זה! מתאמצים! ניסית לדבר עם אנשים? מה אתה חושב, שאתה היחיד שקשה לו? יש אנשים שמתו להם חברים!"

"אני יודע."

"והם מוצאים שמחה! יש נשים שהתאלמנו במלחמה הזו והן נותנות כוח לאחרים!"

"אני יודע."

"אל תהיה מובס!" היא הרימה את קולה בהתרגשות. כאב לה מאוד. הצבעים הלכו ונעלמו, דמותו של טל השרוע בדשא הגבוה הלכה ונעשתה רחוקה יותר. בלתי נגישה. היא לא הבינה אותו. היא רצתה שיהיה לו טוב. היא פחדה מהשתיקה שלו.

"אני חושב שאין לאן לפנות." הוא ענה לה ומבטו הזדגג.

"ניסית לדבר איתו?" היא אמרה והחוותה למעלה.

"לא יודע איך."

היא נאנחה.

"זה לא אמור להיות כל כך קשה טל. ה' אוהב אותך!"

היא אמרה את המשפט וראתה שמשהו בפניו נאטם. הוא שתק ותלש דשא בידו, מולל את הגבעול, מתח ושחרר.

דמעות עלו בעיניה. היא רצתה להגיד לו "אכפת לי ממך!" היא רצתה שידע מה היא רואה בו. היא רצתה להאיר אל חשכת עולמו. דמעות הלכו וזלגו על לחייה. היא התנשמה בכבדות. 

"תתקשר לאביב." היא אמרה וחגה על צירה. "תתקשר אליו, אל תהיה חופר." היא אמרה והצטערה על שזה מה שהיא מעזה לומר לו. בצעדים כבושים של חצאית ארוכה מתנופפת ובד נמתח היא הניעה את עצמה משם והלאה. 

טל אברהם נשאר שוכב במקומו. השמש שקעה כבר, הערב האפיר. זרועותיו גירדו מנשיקות גבעולי העשב הדוקר. שיניו טחנו במעגלים בתוך פיו. גם הוא רצה לומר הרבה, אך פחד שאין מי שישמע.

הוא הזדקף וניער בידיו את מקום שוכבו. הדשא עליו שכב נרמס והשתטח. הוא תלש גבעול נוסף והתחיל לצעוד בחזרה לביתו. המגגינה המקוטעת חזרה לפיו, כבדה ומסורבלת מתחילה ומתבלבלת. הגבעול עוד מתפתל בין אצבעותיו. 

בתנועה חדה הוא ביתק אותו, לצליל פקיעה.

 

 

 

וואו אחי. וואו.ימח שם עראפת
אהבתי ממש. ממש ממש ממש. וכמובן אני מזדהה מאד.
תודה רבה לכל מי שיקרא. קצת מחשבות על הסיפורצדיק יסוד עלום

קודם כל אני שמח כי כבר הרבה זמן לא כתבתי, וגם אם כן אז לא ממש ככה, לכתוב סיפור עם אווירה ועם תיאורים ויחסית אפיון דמויות. לא כל כך ידעתי לאן אני מכוון בסיפור אבל מאוד ידעתי איזו אווירה אני רוצה להבליט ולהרגשתי די הצליח לי. לקראת הסוף אפילו התרגשתי תוך כדי הכתיבה.

קראתי לגיבור "טל אברהם". קראתי לו טל, כי טל מתקשר לתחיית המתים: "יִחְיוּ מֵתֶיךָ, נְבֵלָתִי יְקוּמוּן; הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר, כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ, וָאָרֶץ, רְפָאִים תַּפִּיל (ישעיהו כ"ו י"ט). אברהם - לא יודע, חשבתי שאולי הוא יבטא גם קונפליקט רעיוני מסוים, כלומר חוסר ההצלחה שלו בדת תהיה קשורה להיותו אוניברסלי (אב המון גויים). אבל זה כמעט ולא קשור לדמות. חשבתי אולי תוך כדי הכתיבה להחליף לשם אחר שקשור לנושא המרכזי של תחיית מתים ולא הצלחתי אז השארתי ככה. אהבתי את זה שלאורך כל הסיפור למעט כשאביגיל בת עמי מדברת אליו הוא מוזכר בשמו המלא.

 

אביגיל בת עמי - חיפשתי שם דוסי, אבל אני שמח כי אביגיל נותן תחושה של חוסן, וגם יש בזה את המילה "גיל". בת עמי (שאין לי מושג אם יש כזה שם שני / שם משפחה) נותן לי את המימד של הלאומיות, כלומר תוספת כוח ושייכות לעומת הזרות והבדידות של טל אברהם.

 

את טל אברהם ציירתי בקווים קשים. השיער שלו קצוץ כמו חיילים במצור, השיניים שלו חזקות, החולצה שלו גזורה ודהויה. הרבה תחושה של קמטים וגם של שיער גברי (בין הגבות ועל הגרון). השתדלתי להימנע מהרצון לצייר אותו כגבר מושלם ונטול חסרונות, ואמנם לתאר אותו כאדם חסון אבל כן קצת קשה. את אביגיל בת עמי נמנעתי מלצייר בפרוטרוט (אולי מטעמי צניעות?) אבל כן הודגשה החצאית הארוכה שלה, השיער האסוף בהידוק, הפנים העגולות שלה (שבעיניי בבירור מסמל תום ילדות) והעיניים הכחולות. רציתי שאביגיל תגלם קונפליקט מאוד מפורסם של אנשים טובים ורחומים ואמיתיים עם לב חם שההתמודדות שלהם מול דיכאון של אחרים קשה להם במיוחד, כי הם מרגישים שידם על התחתונה מול הקהות של האדם האבוד.

 

מבחינת אווירה - יש הרבה אלמנטים. השתדלתי להימנע מסימבוליזם במובן הקלישאתי שלו ויותר לרצף את הסיפור באלמנטים שייתנו גוונים. כלומר אני לא בדיוק יודע מה מסמל הגבעול והתלישה שלו, ולא חושב שזה משל לכך שטל אברהם גודע כל הזדמנות לצמיחה. אבל יחד עם זאת הטקסט כן הלך קצת למקום הזה. הסיגרייה גם קשורה לזה איכשהו. היא מסמלת איזו זרות עמוקה יותר של טל אברהם, מין ניסיון להשחית אפילו בלי שמחה. אני חושב שמורגשת מול הסיגרייה האמביוולנטיות שמעידה שעוד יש עם מי לעבוד.

הדשא מעניין - לכאורה הייתי מצפה שאביגיל תעמוד איפה שיש צמיחה ולבלוב וטל אברהם ישב איפה שהכל נובל. אז כן, הוא נשען על הביוב (שדווקא לרגע לא התייחסתי אל הביוב כסימבול, סתם עזר לי לדמיין ככה את התפאורה), אבל מעבר לריאליזם שבדשא הזה שבחלקים מסויימים הוא צהוב ומת ובחלקים אחרים הוא צומח פרא, אני הרגשתי גם שיש שם משהו אבוד, גם ברובד הפשוט שאדם אבוד הולך לשבת שעות בדשא וגם ברובד עמוק יותר, שהכל שם יוצא משליטה, והדשא מודגש כל הזמן בכך שהוא עוקץ ודוקר ובכך שהוא נתלש ונחתך.

האלמנטים של עץ התאנה היו לי חזקים. קודם כל - הכל ריאליסטי, כלומר גם בלי מימד של אווירה נראה לי שיחסית דייקתי לתאר את הרחש שבעץ תאנה רגיל. אבל אני חושב שהוא נתן איזה אלמנט של פרא. האלמנטים היו: 1) הצרעה המזרחית (דבור). 2) הדרורים. 3) העלים המנופפים. 4) התאנים. לא מספיק יודע מה כל אחד מהם סימל.

 

השריקה של טל אברהם הכי הכאיבה לי. לכל אורך הכתיבה היא הרגישה לי מרוטשת, אבודה, לא קשורה. לא הורגש אפילו שהיא מלודית...

-

כתבתי בגישוש, לא ממש ידעתי לאן זה ילך וגם הרבה דברים לא לגמרי ברורים לי. אבל הכאב במפגש ביניהם, והמבוכה וחוסר האונים נגעו לליבי ואני שמח על זה.

 

אם מישהו פגש משהו בסיפור ורוצה לשתף אשמח לשמוע. תודה!

אזנחלת

דווקא השם הפריע לי; מספיק לענ"ד לכתוב: הוא.

 

לא הייתי מרבה בתיאור שלו, "השיניים חזקות..." "הפלומה.....) - משום מה זה לא מרגיש לי להזדהות עם הדמות,

זה..זה...תיאורי מדי, מוחצן מדי. אפשר לתאר הלך רוח או מצב נפשי בלי תיאורים חיצוניים, שלענ"ד מסיתים

מהנושא ; מן זרות וחיצוניות, שמפריעה למה שהכותב רוצה להביע (הדיכאון, חוסר החשק לחיות, הבלבול..)

 

הייתי ממעיטה בתיאור הטבע למעלה. נכון שהניגוד בין הטבע החי ותוסס לאיש הזה, אמורה להדגיש

את חוסר החיות והעניין, אבל זה לא ממש משכנע, זה לא ממש אמיתי  - לשתף את הלב   ש ל נ ו

הנשמה ש ל נ ו, פשוטה ודלת מילים ככל שיהיו, להיות אמיתי, אותנטי....

 

הקטע הדיבורי יותר טוב. יותר אמיתי. הדו שיח (המתעניין שלה)  מרגיש נכון ואמיתי;  הדאגה

האכפתיות, הנסיון הנואש לעזור...

 

אבל מה שהכותב רצה להעביר (לפי הבנתי), נבלע; יותר מדי תיאור חיצוני, יותר מדי תיאור טבע.

 

מה בדבר להתחיל מייד בדו שיח (בעצם יותר מונולוג, מצידה)? וקצת תיאור טבע. מספיק דו

השיח (אפשר להעשיר ולחזק אותו  - לא יודעת בדיוק איך)?

 

ככלל - דברים היוצאים מן הלב, נכנסים ללב.

 

להיות אמיתים. לדלות מעצמנו.. לא לחפש ולהכניס מטאפורות ידועות , תיאורים

"יפים", מילים "יפות". לא. להיות אמיתי. מתוך עצמנו. אפילו אם המילים אינן מפוארות. להיות עצמנו.-

לכתוב אמיתי. מהלב.    זו  דרישה בסיסית והכי חשובה שכולנו צריכים להתחשב בה. 

 

אני חוששת שאני מעצבנת בביקורות שלי. אבל מעבר לזה שלהיות ביקורתי

כלפי בני אדם זו מידה וחולשה נוראים, הרי ככל שנוגע לחומר, לספרות, לאמנות וכו'....

אני סבורה שזה טוב.  (למרות שלפעמים זה גם משאיר אותנו עם לא הרבה ספרים

לקרוא, מוסיקה להאזין, סרטים לראות....

 

הרבה יותר מבוגרת מכם, אז יש לי מעט יותר נסיון. אני חושבת.

 

סליחה אם פוגעת, סליחה אם פגעתי. אם תגידו לי לשתוק, אשתוק.

 

המשיכו לכתוב. אבל היו אתם. לא מישהו אחר. השתמשו במילים

מהלב שלכם, מהאישיות שלכם, ממי שאתם.

 

שבת שלום!

 

אם רוצים שאפסיק, אם זה לא מועיל, אנא, ידעו אותי. באמת.

 

 

 

 

 

 

אף נחלת שפרה עליצדיק יסוד עלום

הביקורת שלך לגיטימית ובסדר גמור. לכל אחד מותר לכתוב מה שהוא רוצה... תרגישי בנוח


אני חושב שהחיסרון בביקורת שלך הוא שלא הבעת בה את טעמך האישי אלא ניסית לעודד אותי לחשוב כמוך. אני מאוד אוהב את הקטע הזה, ובעיני החלק הראשון עדיף לא פחות על החלק השני.

בחלק הראשון רציתי לצייר ולהעמיק בפרטים. אם זה היה ציור - היו בו את כל הפרטים המתוארים כאן.

אם הייתי בוחר לכתוב רק דיאלוג הייתי מרוויח מימד אסתטי מסוים, של דיאלוג. אבל מפסיד מימד אסתטי אחר, של הדהוד בין החיצוני והפנימי. תיאורי הטבע לא נועדו לתאר רק פסטורליה, אלא גם דיסוננסים. הדשא תחתיו שופע ופרוע, ותחת אביגיל בת-עמי דליל וכמוש. הוא נשען על ביוב. נושכת אותו נמלה והוא לא מרגיש. הוא אמנם מוזנח וגזור חולצה, אבל גזוז שיער. הוא אמנם נראה יפה, אבל התווים שלו גסים. זה נותן אופי מסוים לאישיות שלו. רציתי שהוא יעורר הזדהות אבל לא ירגיש כמו גיבור דכאוני "מושלם", כי זו רומנטיקה ששנואה עלי.

(אני זוכר משהו נפלא שאהבתי כשקראתי את "שדים" של דוסטויבסקי, שבמכתב שמשאיר הגיבור סטברוגין לפני מותו הוא כותב בשפה שמרגישה לקורא הממוצע כמעט עילגת או לכל הפחות מאוד משונה. זה מוסיף מימד עומק גאוני לאישיות הכריזמטית שלו...)


בקיצור ולענין - יש לי המון קטעים בסגנונות שונים. אני חושב שיש כאן איכויות טובות שהן לא רק מיותרות. ואני חושב שהדיאלוג היה חלול יותר בלי ההקדמה הציורית.


בכללי אני רוצה להציע בחזרה ;) שאפילו שאת אכן מבוגרת ובעלת נסיון, לא טוב לאף אחד בחיים להיות בעמדת פדגוג. פדגוגיה היא מקצוע מסובך. עדיף ליהנות להתפעל ולחוות.


מעריך מאוד את הרצון שלך להביע הסתייגות מהתדר שבו כתבתי. זה לא מצער אותי

ובכלל, יצאה כאן שיחה נעימה

שבת שלום

לא חושבתנחלת

זו לא פדגוגיה. זו ביקורת.  

זה לא טעמי האישי

זו ביקורת אובייקטיבית; כן. יש כזה דבר.

 

יש ספרים טובים, איכותיים שמקובל על כל קורא רציני שהם טובים. ויש ספרים שלא.

כי אחרת, אם זה רק טעם אישי, אז אנא אנו באים? אין טוב ואין רע. הכל רק טעם אישי.

 

אבל, אחרי שכתבתי, חשבתי שכולנו, לא אוהבים ביקורת ולא רוצים לקבל ביקורת. זה מכאיב.

 

סליחה!

אני אוהב ביקורתצדיק יסוד עלוםאחרונה

אבל אין כזה דבר ביקורת אובייקטיבית, וזו לחלוטין פדגוגיה, במובן המקורי של המילה

את אומרת "יש ספרים טובים, איכותיים וכו' ", אבל בהודעה הקודמת שלך ניסית לחנך לכתיבה של "דברים היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב". ברוב הספרים שקראתי יש השקעה בתיאור הטבע והנוף במטרה לייצר תחושה ריאליסטית, וגם להשפיע על העלילה בעזרת האלמנטים הצדדיים. כמעט כל סופר "המקובל על כל קורא רציני" שעולה לי כרגע משתמש בזה.


האם בעינייך הפרזתי? יכול להיות, ואשמח לשמוע אם כן. האם חלק מהאלמנטים התישו אותך? יכול להיות שכן וזה בסדר אם כן. האם בעינייך דברים מסוימים בקטע לא עבדו? טוב לי לשמוע שבעינייך כן. האם היו דברים שהערכת? מה טוב ומה נעים...


אבל ביקורת אובייקטיבית יכולה לגעת רק בדברים אובייקטיביים, כמו שגיאות טכניות וכו'. בכל הנוגע לאמנות יש אלף ואחת דרכים בדרך להבעת הרעיונות...

פדגוגיה מגיעה מעמדה שסבורה שהיא יודעת מה האמת ומטיפה לאחרים להגיע אליה. זו עמדה לא בריאה לענ"ד


אין קשר בין הויכוח הזה ובין הרמיזה לפוסטמודרניזם שרמזת אליה.

שבוע טוב

ממש יפהכנר✍️
וואו זה יפה ממשהוד444
תודה רבה לכולם!צדיק יסוד עלום
יש מדרש עם אברהם אבינוים התכלת

"לך טל ילדותך" ע"ש

בהמשך לכך שמילותיי אינן כרים וכסתות דעתי האובייקטיבית היא שבעיקר בחלק הראשון של החיבור יש המון תארים מה שמאוד מסרבל את הקריאה, יש לזה אווירה שירית אבל לא יודע אם זה רק אני והפרעות הקשב שלי אבל זה דווקא מקשה לבנות תמונה כי אני מתרכז בכל פרט ופרט בנפרד (לאור הדגשת כל פרט) במקום לבנות לאט־לאט תמונה כללית ולהשלים את הפרטים בדמיון

 

זה לא בא לגרוע מכך שמאוד אהבתי את הקונספט ואת הסצנה עצמה, גם הסימבוליקה מאוד מעניינת ואהבתי את זה שאפשר לקחת כל פרט ולנתח אותו בנפרד, הרבה מאוד רמזים וסמלים נסתרים, עמוק מאוד

 

צר לי שאין ביכולתי להגיב יותר כרגע פשוט המוח שלי בבחי' מקושקשת בגלל החום

..הרמוניה

מביך מצידי להגיב לאנשים שמבינים בספרות ככ אבל אם אפשר...

זה מיוחד ואהבתי מאד! 

(למה משעמם? הייתי שמחה לקרוא את ההמשך...)
טל אברהם משדר אדישות שהיא מעטה הגנה שמחפה על כאב עצום, ויחד עם זה מרגישים את טוב הלב שלו.
יש גם את המתח בין החוזקה החיצונית שלו לחולשה הפנימית. 
ועדיין הוא לא לגמרי חלש, בעצם זה שהוא יודע להגיד שהוא חלש, וגם בעצם זה שהוא מפנים את הקושי אליו אך לא אל אחרים (הוא מבטא את התסכול שלו רק עם עצמו, אבל לא מתעצבן על אביגיל לדוגמא). מה שהופך אותו לגיבור ראוי לסיפור (בעיניי).
הדמות של אביגיל בת עמי בילבלה אותי קצת, כי מצד אחד היא משדרת ילדותיות ומצד שני בגרות. מצד אחד היא במצוקה והיא מפחדת מהמצב שלו ולוקחת את זה ללב, ומצד שני היא לא קרובה ללהבין אותו או להקשיב לו ברוגע, בלי לדחוק בו (מרוב פחד?)
חוץ מזה באופן אישי אני יכולה להזדהות... כשהייתי בדיכאון אחות שלי כל כך לא הבינה אותי. לא שפטתי אותה כי הבנתי שהיא לא הגיעה למצב הזה של לראות ככה את המציאות, היא עוד רואה אותה בצורה "לכתחילאית". כמו שהצגת את אביגיל בת עמי שלמרות התמימות הפשוטה שלה והרצון הטוב לא יודעת להתמודד עם מצב כזה.

גם הקטע שהיא אומרת "ה' אוהב אותך"- והוא דווקא נאטם, קטע חזק.
התחברתי לכתיבה ולתיאור המציאותי. תיאור הפרטים הקטנים גם מכניס לאוירת הסיפור, אבל גם מאד מקרקע ולכאורה יכול להיראות שטחי ושגרתי, אבל בעצם הוא חושף את העומק שמאחורי הדברים הרגילים ואת המשמעות הנסתרת שלהם... ממש כאילו אתה נמצא שם וחש את הרבדים השונים. בקיצור- הכי פשוט הוא גם הכי עמוק.

והסיום מאד יפה... בעיניי השבירה של הגבעול מביעה טוב את ההרגשה של התסכול.
 

תגובה מאוד מאוד משמחת! תודהצדיק יסוד עלום

לא צריך להבין כלום בספרות, צריך רק לבוא עם הלב ולשקף מה פגשתי בקריאה... שיקוף חשוב בהרבה מפרשנות, זה שדה של מפגש

למה משעמם? - כי אני צריך חופש לא בא לי שמישהו יעיר לי שמשהו בסיפור נעשה בצורה מרוחה או שהעלילה לא מספיק כתובה טוב. אז זה נועד להנמיך ציפיות ולהרחיק תגובות שאין לי בהן חפץ.

 

ההתיחסות שלך לדמות של אביגיל בת עמי חזקה בעיני, אני ממש מסכים שהיא מגלמת שילוב מוזר של ילדותיות ובגרות. היא מגיעה אליו מעמדה של סמכות ("אמא שלך היתה צריכה להזעיק אותי") ומדברת כמעט ורק בתדר של התגברות על מכשולים, אבל למעשה כל השיח החזק והאסוף הזה לא באמת יודע להתמודד עם תהומות. הדיסוננס במפגש ביניהם צורם לה כל כך, וההרגשה שהדברים שמחיים אותה ונותנים לה כוח להתגבר לא מדגדגים את התהומות של טל אברהם גורמת לה לבעתה. 

אבל לא רק בזווית צינית, אני דווקא מכבד אותה מאוד. איזה כאב תופת זה שיש כל כך הרבה רצון לעזור לאדם אבוד וכל כך קשה להצליח להיפגש, כל הרצון הטוב הזה מתנפץ על השמשה... גם מתקופות קשות שלי כשאחרים ניסו לתמוך בי, וגם אני עם חברים שלי שעוברים דברים נוראיים ולפעמים צונחים עד לתחתיות ארץ... אפשר לבכות שם בסצנה שבה אביגיל בת עמי בורחת עם רצון טוב ופחד.

 

איזה יופי שהדגשת את החלק של ההיאטמות מול "ה' אוהב אותך"! יש שם פער מטורף בין סגנונות, ובעיקר, מכיוון שבין אם זה אמיתי ובין אם זה רק דמיון, המציאות שבה אפשר לחוות אהבת ה', זרועו תחת לראשי וימינו תחבקני, כגמול עלי אמו - זו בקשת לב כל כך עמוקה, עדינה, יקרה, ובהתאם - מפחידה, נוראית, כי אם היא לא אמיתית ואם זה רק דמיון אז באמת העולם הזה דפוק ו beyond saving...

 

גמר חתימה טובה! תודה רבה על הקריאה ועל התגובה

..הרמוניה

יפה תודה רבה!!

חחח...👍

"כל הרצון הטוב הזה מתנפץ על השמשה..."- איזה דימוי גאוני...😃

ישר כוח על הירידה לעמקם של דברים. 

 

גמר חתימה טובה ושנה טובה ומתוקה

...רחל יהודייה בדם

נוגע..

כתיבה יפה ומעניינת 

להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות...אברהם יאיר שטרן

רוב הסיפורים שאנחנו קוראים הם לא סיפורי אמונה למרות שכתוב עליהם סיפורי אמונה...

הם סיפורי חסדך...

הסיפור שמושקה לא הסכים לעבוד בשבת ועף לבור ואז הגיע יהודי עשיר ושילם והיום הוא ראש כולל חשוב בבני ברק וכו'... זה לא סיפור אמונה זה סיפור חסד...

כתוב "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות"

בבוקר כשהשמש זורחת אומרים את חסד ה'.. כשטוב...

אבל לפעמים יש לילה, הכל חשוך לא רואים וכו' ואז צריך להאמין...

סיפור אמונה אמיתי זה שמושקה לא הסכים לעבוד בשבת, ואז הפריץ זרק אותו החוצה, והוא עם הילדים שלו שוכבים בשלג קופאים לאט לאט, ואין להם מה לאכול...

בלילה הראשון עברו שיכורים ובעטו בהם בשביל הצחוק... אחד גם הקיא על רבקה אישתו... למזלו הם לא התפתו לעשות בה כל מיני דברים... "למזלו" הם לא התפתו כי היא היתה כחולה והם פחדו להידבק בדלקת ריאות...

ואחרי יומיים הוא מנסה להעיר את התאומים הקטנים חצק'ל ושרוליק, והם לא זזים... חצק'ל נושם לאט בכבדות... הוא כולו כחול... ושורוליק כבר לא יזוז... אף פעם...

אז הם חופרים בור בשלג וקופאות להם האצבעות תוך כדי... הם שמים שם את שרוליק... ותוך כדי לאהל'ה משתעלת כמו טרקטור.... ואז מגיע הפריץ ואומר לו "אתה רק צריך להגיד כן..."

ויום אח"כ שמחה בונים מחליט שהוא נכנע והוא הולך מפנה עורף לאבא לא-לוקים ולהכל... והולך לשתות וודקה כדי להתחמם...

ואחרי עוד יומיים לאל'ה נופלת על הרצפה על הגופה של חצק'ל את הגופה של חצק'ל הם כבר לא קברו כי לא היה להם כוח פיזי... טכנית כבר לא היה להם כוח...

בסוף נשאר רק שמי'ל כי הוא היה צעיר וחזק מספיק כדי לשרוד... הוא עוטף את עצמו בגופות של המשפחה שלו כדי להתחמם... אתמול איוון הסכים להביא לו קצת אש אז הוא הדליק את הבגדים שלהם כדי להתחמם... והפריץ עובר לידו ואומר לו "אתה רק צריך להגיד כן... אני כבר אדאג לכל השאר..." ושמיל מנסה לענות לו "לא" אבל משפתיו יוצאת רק נשיפה קרה, רועדת ובלתי ברורה... הפריץ צוחק עליו וממשיך...

ואחרי שבוע יש בצד השביל ערימה של גופות ומספיק אוכל לחתולים ולעופות הדורסים למשך כל השבועיים הקרובים בשפע...

זה סיפור של אמונה... של מסירות עם ה' עד הסוף... למרות שאין כל סיבה ניראת לעין לעשות את זה...

וגם על זה צריך להודות לה'. ולהגיד אמונתו בלילות...

אני יודע יצאתי חרדי רצחח, אבל הרגשתי צורך לשתף... אז סליחה...

בררר🙈🙈תמימלה..?

הכתיבה מהממת, ויזואלי מאוד, ממש מרגישים שם...(לי אישית היה טיפה קשה עם זה אבל זה רק מדגיש כמה הכתיבה טובה😅)

בקשר למסר אתה צודק, סוגשל, כי סיפורי אמונה שמכירים על ניסים שקרו זה סיפורי אמונה שגררו איתם חסד, הסיפור שאתה כתבת זה סיפור אמונה שלא גורר איתו חסד ולכן פחות ירצו לספר אותו בתור חיזוק לרבים כי הוא לא מחזק, הוא מציב מראה, הוא נכון מאוד אבל לא מחזק, לכן לא שומעים אותו.....

וכן, זו גישה קצת ליטאית מאוד אבל בסדר😅

אמלהה חזק עצוב..ניגון🌿אחרונה

זה לפעמים קשה להכיל שבעבודת ה' יש לפעמים דברים קשים מאודד...

ביחד עם כל האהבה והטוב הזה

יום שישיxmasterx

יום שישי בצהריים בסופר השכונתי, צריך להשלים את מה ששוכחים קבוע

דחוק וצפוף כמו ערב חג

כולם בריצה, עינים ברשימות

ידיים חוטפות הכל מהמדף.

ליד המקרר של הגבינות עומד איש מבוגר

לובש חליפה ישנה מכופתרת, יש לו את הסגנון שלו.

הפוך לגמרי מכל הג'ינס, הטיץ והכפכפים שמסביב.

הוא מחזיק ביד קופסת קוטג' קטנה

מסתכל עליה מרוכז

מסובב אותה בוחן אותה

קורא אותה כאילו זה מכתב אהבה ישן.

בודק את התחתית מחפש עוד כיתוב בפינה חבויה.

כולם עוקפים אותו, נתקעים בו, מימין משמאל

הוא לא זז, עומד עם העגלה הקטנה שלו.

בסוף הוא ניגש לסדרן, נער עם אזניות

אומר לו

'סליחה, אתה יודע אם שינו משהו בעטיפה?

הפסים תמיד היו ככה והבית כל כך קטן?'

העובד מסתכל עליו כאילו הוא הגיע עכשיו מעולם אחר ועונה

'אחי זה קוטג' מה זה משנה?'

מחזיר אזניה וחוזר לעבוד.

הזקן לא נעלב הוא מחזיר את הקוטג' למקרר

באיטיות

מניח אותו עם הפנים קדימה

מסדר אותו

מסדר את החליפה

משאיר עגלה ריקה ויוצא מהחנות בלי לקנות כלום.

בלי להסתכל אחורה

לשמש של יום שישי

(כתבתי עוד פסקה, חשבתי לסגור את זה אבל מפה כל אחד ישלים לעצמו)

תפילת האהבה / יומן חלומותחתול זמני

מחלום שחלמתי אתמול, וחלומות בהקיץ אחרים.

///

בבית הכנסת "תפילת השם"

אני מגיע באיחור־מה, החזן במקום אחר, אבל שיהיה

בין עמודי השיש הצחורים (לא מים)

אני אתפלל תפילת שמונה־עשרה של ט"ו באב

או... תפילת חמישה־עשר?

מילים אחרות לחלוטין שלא אזכור עוד

משהו עם אהבה.

והשם מתפלל איתנו, אני שומע זאת בתוך הראש

ואהבת – אהבתי

את – אתכם

ה' – אמר ה'

א־ל אמונה

המאמין בעולם ובאהבה

אנא

עזור לנו להאמין בעצמנו

ובאהבה בכלל.

מונדיאל תשעה באבימח שם עראפת

יהההה!! תשעה באב הגיע רבותיי!! הנה השחקנים שלנו עולים למגרש, הנהונים, וקדימה, החזן ניגש... אוקיי החזן מורח את ערבית בעצב הנכון, איזה משחק זה עומד להיות!!

שימו לב לאדון משמאל, בשולחן הקידמי!!! אני אומר לכם, הוא עוד יפתיע במשחק הזה! והנה- מתחילים!!! שליח הציבור מתחיל פרק א'!! ו... איזה תזמון מושלם!!! מר חיים כהן, האדון משמאל, פורץ בבכי בדיוק במילים "בכה תבכה בלילה"!!! איזה יופי של מהלך פתיחה!!! רגע רגע! רבותיי!!! יש לנו פייט!!! שתי שולחנות מאחורי מר חיים, אנחנו כבר בפסוק ה', ומר שלום ממרר בבכי קורע לב!!! מר חיים מלכסן מבט, שימו לב רבותיי!!!! עומדת להיות פה התנגשות!!!! כן כן כן כן!!!! מר חיים עוקף אותו בסיבוב, איזו יללה מסמרת שיער!!! כן, חיים, כן!!! איזה יופי אתה בוכה על החורבן!!!

בינתיים באגף הימני קורה משהו מעניין, נראה שהאדון בן ציון מתכונן לקראת פרק ב'!! והנה הוא מצטרף לקרב!!!! שכנו לספסל האדון ברוך מקנח את אפו ברעם שכזה!!! אחח, איך הוא חש את צער השכינה!!!!

באגף האחורי בחורי הישיבה מפתיעים!!! "בתולותי ובחורי נפלו בחרב" והבחורים פה נותנים יופי של צווחות, ממש כתיישים בדרך לשחיטה!!! איזה יופי של משחק!!!!

עכשיו תור הרב!!! שימו לב לזה!!! "אני הגבר ראה עוני בשבט עברתו" אנחנו בפרק ג', ו... יואוווו!!!! איזה מהלך!!! איזו יללה שוברת לבבות!!! הוא התחיל בתרועה, וחתך לשברים תקיעה תרועה!!! הנה הוא גורף שריקות ומחיאות כפיים מהקהל!!! איזה יופי של בכי!!!!

יללות הבכי גוברות, אנחנו קרובים לשלב הגמר!! פרק אחרון רבותיי!! מר ברוך כבר טובע בדמעותיו, שלום מתגלגל על הרצפה בבכי, והרב!! הרב בוטש ברצפה וגרביו מתמלאים חורים! ותראו את זה! הבחורים באגף האחורי יחפים, כמה מהם הגדילו לעשות ושמו עפר על ראשם!!! איזה משחק מדהיםם!!! אנחנו קרובים לשריקת הסיום, ו- רגע! מי זה שם?! באגף האחורי?! תראו אותו, יושב על כיסא, כאילו לא תשעה באב היום!!! ו- לא יאומן!!!! החצוף הזה לומד תורה!!! בושה וחרפה!!! רגע, הוא אומר משהו, תנו לשמוע...

אוקיי קבלנו דיווח שזהו אוהד שפרץ למגרש, הוא יושב בהפגנתיות על כיסא ולומד תורה, מהאוהד נמסר "די לבכות, בואו לבנות". אבטחה, תוציאו לי אותו בבקשה. יופי, תודה.

ועוד רגע נכריז על המנצח, וזה--- גברת שוורץ!!!!!!! עם יללות מקפיאות דם מעזרת הנשים!!!! איזה יופי, היא ניצלה רגע של בלבול והרטיטה את כל בית הכנסת!!! יש לנו מנצחת!!!!

אנחנו ניפגש שוב בשנה הבאה, אל דאגה, תוכלו להוכיח את עצמכם במונדיאל הבא! הכינו את הדמעות!

חסרים בתי כנסת? תחפש אחד אחרנקדימון

פפפפ לא הבנתימח שם עראפת

נראה לי שכן הבנתינקדימון

אבל אני פשוט חושב שיש ערך אפילו להצגות כאלה

מרתקאנימה

אני אוהבת את הציניות המתפכחת והבלתי מתפשרת שלך

לדעתי זה מה שקורה כשמנסים לכפור בסנדרט של נורמליות ורושם חיצוני, ובסוף נוצרת נורמה של לא נורמליות ומוזרות.

"משתויקקים" זה מושג מתאים?

חן חן גברת.ימח שם עראפת

מושג מתאים, למרות שהוא כמו ציוינים, מושג שראוי להחליף

אני מחזיק בדעהחתול זמניאחרונה

שהחכמה הגדולה היא להיות באותה מדרגה של "החתול שרצה להיות איש" ועדיין לבחור להיות חתול.

יעני, זה קל טילים להיות "אותנטי" ולדעת יותר טוב.

אבל הדבר האמיתי זה לדעת את הכל, ואז להגיע לנקודת המוצא.

///

הרש"ר הירש כותב שהתפילה איננה ביטוי לרגש. תפילה זה מלשון פ.ל.ל, משהו כמו שיפוט והבחנה. אם תפילה היא ביטוי של רגש, אז למה כולם צריכים להתפלל שלוש תפילות זהות, ביחד, באותה שעה, כל יום? אולי יש אנשים שהמאני טיים הרוחני שלהם הוא בדיוק באחת־עשרה בבוקר? בשתיים בלילה? ולמה אותו נוסח? גם ביחס ליחיד המתפלל – וגם ביחס לציבור – הקטן, או הדור כולו – למה לא כל דור מחליט מהם צרכי השעה? המסקנה היא שהתפילה איננה פעולה סובייקטיבית אלא פעולה אובייקטיבית. יש אמיתות נצחיות, שלפחות עד הגאולה השלמה, אמורות להיות מבוטאות ומופנמות.

דווקא מי שלא רוצה להתפלל, הוא הכי זקוק לתפילה, כי כל הרעיון זה להחדיר את העניינים האלה ללב. והתכלית הנוכחית של ט' באב היא חיבור לנקודת השבר הפנימית. בעצם אפשר לקרוא את כל הקינות גם ביחס לירושלים הפנימית, בית המקדש שבלב, נשמות הכהן והנביא שנמצאות בלב כל אחד מול היצרים הצרים, הריחוק, אובדן התמימות. זה ברמה הספציפית.

קיטש קיים אבל לא כל דבר הוא קיטש. ולא צריך להיות אינדיבידואל על־חלל כדי לצאת מהקיטש. זאת הסתכלות עצובה לדעתי שבסוף מוחקת דברים חשובים מדי.

לומד התורה בתשעה באב עושה... מה בדיוק? במה בא לידי ביטוי הבניין שלו? איך העולם נראה לפני ואחרי? האם הוא הביא את הגאולה, כהנים ופרה אדומה, מקדש ומנורה, במו ידיו החשופות? לא נראה לי. אני כן רואה אותו כדמות שמנוגדת לעולם, עסוקה בפנטזיה סובייקטיבית, נמצאת בדיסהרמוניה עם זרמי המציאות, ומניסיון לרוב זה לא מתפתח לכיוונים חיוביים לטווח ארוך, ובעצם גם לא לטווח קצר.

אמי הביטה בינחלת

במבט חרד

קווצת שיער חמקה מהכיסוי

תצבעי את הלבן אמרה

זה...זה לא ראוי!

סליחה?! התמרמרתי בלבי

זה לחלוטין... עניין שלי!

בתשעה באב

עלה פתאום בזכרוני

איך פעם סיפרה (רק לי)

שאמה (זאת סבתי)

היתה עוד צעירה

כשערה הפך לבן.

אז, כשהגיעה שמה

המומה ומבולבלת,

(הסבתא כלומר האמא)

בהינף יד

מבלי הנד עפעף

הוא שלח אותה

מייד ימינה

ט"ז אב

(ממש עכשיו)

אניח על שיער

שכבה עבה של צבע

אדום, ירוק...

לא משנה

א נ י

לא אעשה

את המשגה הזה

וואו🫂תמימלה..?

קטעמשה

לרגע חשבתי שהבעיה זה כיסוי ראש וצניעות.

לא לא זה מעבר לזה בפלנטה אחרת....נחלת

יש צובעים שיער דווקא ללבןשנונימי

אני חושב ששיער לבן הוא מאוד יפה

שלחו ימינהooאחרונה

את הצעירים

ומשגה זה אומר האשמת הקורבן

(שיער לבן זה אחלה

הטבע לא יכול להיות משגה)

שדה השעורהחתול זמני

נבעים בגבול שדה השעורה

נחלים שרופים

שוקולד ואפר

מתיקות ואבל

קפה מרדים.

והחיבוק הזה

בנהרות הלֶתת

עוטף אותי בערפל אוהב

שַן, לנצח שָן.

כל כך הפכים. מעניין.נחלת

יפה. יפה מאוד.נקדימוןאחרונה

שעראשר ברא

בזרה"ק

אני העבד ניצב מנגד.

אני מרגישה שכל עוד אנחנו לא נמצאים שם,

אנחנו ניצבים מנגד.

ושעריך כותנה, ברזל, אריות, שכם, פרחים הם דופקים,

ושער אחד מחכה להיפתח ברחמים.

ואיך אפשר להמשיך להיות ניצבים מנצד?

כשאני העבד!!

רחם.

אנחנו לא העבדשנונימי

בן השפחה (ישמעאל) יושב בארמון

ובן המלך (ישראל) עומד בשער החיצון

לכיסאו ישוב בצדקתו

ינקום נקמת עמו

וישפוט גוזלי מלכותו

נביאי ומבטיחי שקר

טענו לכתר

שימרנו מכולם

שומר ישראל לעולם

אמן!נחלתאחרונה

נגמרימח שם עראפת

זה מתחיל, אמר ראש ממשלה.

זה מתחיל, הורה רמטכ"ל.

זה מתחיל, צעק רב פקד.

זה נגמר, מלמל תושב.

טורים טורים הם נכנסים. ווסטים כהים, כובעי מצחיה. מאות חיילים, תנועה אחידה. עוברים ברחובות, נותנים לנו להרגיש כמה אין לנו שום סיכוי נגדם. "קלגסים!" צעק מישהו. אחד החיילים חנן אותו במבט. קר. אטום. ההכנה המנטאלית שהם עברו באה לידי ביטוי עכשיו. "תסתלקו מפה!!" צועקת גברת שמידט. ניצולת שואה. "באתם לקחת אותי לגטו?! להחזיר אותי לאוושוויץ?!" החיילים ממשיכים קדימה. כמה דקות של שקט. ואז, זה התחיל באמת. דפיקות בדלת. בפתח אבעה חיילים. מדי צה"ל. ווסט שחור עם דגל ישראל. כובע מצחייה שחור. "שלום," אומר מפקד הכוח. "באנו לעזור לכם לארוז." חיילת מאחוריו מחזיקה ארגזים. אני מסתכל עליו. מבט אטום. "באנו לעזור" הוא אומר לי. "העזרה הכי גדולה תהיה שתסתלקו מפה ולעולם לא תחזרו," אני עונה וקולי נשבר. "הדגל הזה", אני צועק עליו, ודוקר אותו בחזה, במקום שנתפר הדגל על הווסט שלו, "הדגל הזה אמור להגן עליי!!! לא לגרש אותי מהבית!!" החייל מסיט מבט. הם מסתובבים. הלוואי שלא יחזרו לעולם.

"אבא.." לוחשת ילדה מאחוריי. תחייה. מתוקונת, בת 11. עוד חודשיים הבת מצווה שלה. איפה נחגוג לה? האם ייתנו לנו להישאר כאן, בבית שלנו? האם יבטלו את גזירת הגירוש הנוראה? אבל כל המחשבות קבס האלה זזות הצידה. "אבא..." לוחשת תחייה שוב. "כן מתוקה?" אני מחייך אליה חיוך עצוב. "אבא מה הם רצו?" היא שואלת. העיניים שלה גדולות, והיא מסתכלת עליי. מפחדת מהתשובה. היא כבר לא ילדה קטנה. "תחיילי," אומרת אמא ומושכת אותה לחיבוק, "היום בבוקר היה פה חייל שנתן לנו צו פינוי." אני נשען על המשקוף בכבדות. "אמא מה זה אומר?" עיניה הגדולות מתלחלחות. "אמא זה קורה? אמא, אבל אמרתם שלא..!" שרה מחבקת אותה חזק חזק. "זה חלום רע מתוקה," היא לוחשת וקולה רועד. "זה סיוט שמתגשם," אני אומר בקול חלול ששום רגש אין בו. שרה מרימה את תחייה ונשענת עליי. תחייה מזילה דמעות. "איפה נגור?" היא שואלת שרה מחבקת אותה חזק. אני עוטף את שתיהן בחיבוק. "איפה נחגוג בת מצווה?" שואלת שוב הקטנה. שרה מתפרקת בבכי. היא טומנת את פניה בכתף שלי ותחייה בוכה איתה. העיניים שלי רטובות. אני מוליך אותן לספה ושם אנחנו בוכים ביחד. לאט נפסק הבכי. שרה נזכרת ביום הראשון שלנו בבית. תחייה נזכרת שנסענו ביחד בטרקטור לים. הקטנים מצטרפים ויושבים איתנו בספה. צור בן התשע. בן ציון, ששנה הבאה יעלה לכיתה א'. לאיזה בית ספר נשלח אותו? מרים שהשנה נכנסה לגן. ודביר, שעדיין לא יודע לדבר. אנחנו יושבים על הספה מחובקים.

ואז החיילים חוזרים. ואיתם הדמעות. הם מגיעים עם אדם מזוקן, שמעל לחולצה לבנה יש לו אפודה כתומה, עם מילה גדולה בת שתי אותיות שחורות: "רב".

הם דופקים. אני לא פותח. צור מסתכל עליהם מהחלון. "ילד איפה אבא?" שואל אחד מהם. צור מסתכל עליו. "אתם של ישראל?" הוא שואל. הם לא עונים. צור חוזר אלינו לספה. אני קפוא כמו פסל. קטעי חיים רצים לי במוח. הגוש. החולות. החממות שלי. הים.

ואז הם נכנסים. פורצים את הדלת שלי. אני נעמד בזעם. "תסתלקו מפה!" אני צועק. "רשעים!!" אני מנופף בפראות באוויר, רץ אליהם מהספה. "צאו לי מהבית!!!" הראייה שלי נעשית מטשוטשת, ואני דוחף אותם. "לכו", אני בוכה. "בבקשה".

שלט כאן גרים בכיף יגאל ושרה נופל לריצפה. אני נופל איתו ביחד ושנינו נשברים. החיילים מהססים רגע בכניסה. דביר מתחבא אצל אמא וצורח בפחד. האיש עם הווסט הכתום עוזר לי לקום, ומאחוריו אני רואה את צור קופץ מהחלון. "צור לאן אתה הולך?" אני שומע את אישתי צועקת בפאניקה. "אני הולך להיפרד מהים," הוא צועק בחזרה. הילדים ושרה בוכים על הספה. האיש בכתום מציג את עצמו. הוא רב, הרב חיים. הוא מתיישב מולי, מנחם אותי. "זה קשה לאבד את כל מה שיש לנו", הוא אומר. "זו גזירה משמיים, אלה אחים שלנו שנגזר עליהם לגרש אותנו מביתנו." היד שלו על הכתף שלי. והוא ממשיך לדבר. אבל אני קוטע אותו, ומצביע על החייל שעומד לידינו. שמסתכל לצד. שלא לפגוש במבט שלי. "זה אח שלי?!" אני שואל. "זה אח שלי?!?!" אני צועק וקם, מתנדנד בטשטוש הדמעות.

"אתה לא אח שלי!!! לא אתה ולא אף אחד מכם!!! יהודי לא מגרש יהודי, אח לא מגרש אח מהבית שלו!!!" הרב מנסה לחבק אותי ואני הודף אותו. מפקד הכוח מניח יד על הכתף של הרב. "הרב חיים, בוא נתקדם." הרב זז מעט הצידה. "אתה!!! אני שואג עליו, "אתה חלאה!!!" החייל מביט למעלה בפרצוף אטום. "מר ישראלי, אני עשיתי לך משהו? זו החלטת ממשלה. אני מבקש, אל תקשה עליי". סטאחחח!!! הוא נהדף הצידה מהסטירה. "אתה לא עושה לי כלום?!?!?! אתה נאצי!!!! אתה, עם המדים שלך, עם הווסט השחור שלך," אני מתייפח, "אתה לא עושה לי כלום?!?! אתה מגרש אותי מהבית!!!! אתה זורק אותי לרחוב, אתה לא אח שלי!!! אתה נאצי!!!!" תגבורת חיילים נכנסת לבית. ארבעה לובשי שחורים מפילים אותי לרצפה. "מה אתם עושים לאבא שלי!!!! תעזבו אותווווו!!!! דיייייייי---- תעזבי אותיייייי אמאאאאא----" העיניים שלי נעצמות ולא רוצות להיפתח. מרים צורחת. חיילת תולשת את דביר מהידיים של שרה.  גוררים אותי החוצה. נגמר.

נגמר, בוכה תושב.

נגמר, מדווח רב פקד.

נגמר, מאשר רמטכ"ל.

נגמר? חושב ראש ממשלה.

...תמימלה..?

לא הייתי מסוגלת לקרוא את הכל אבל ריפרפתי... מטורף, כרגיל, כואב מאוד, חשוף מאוד, קצת קשה לקריאה אבל וואו, אין מילים, תמשיך ככה, אין לי מה לומר......

תודה גברתימח שם עראפת

כואב מאודרקאני

כתיבה מדהימה

חן חןימח שם עראפתאחרונה

אולי יעניין אותך