הלוואי והיכולת שלי מפעם לכתוב היתה חוזרת
מתי שהוא אני אדע להסביר את זה אני מאמינה
את הטראומה השנתית
את הלחץ שהטיול הזה מביא איתו כל פעם מחדש
אתה המבטים את התחושות שבוערות בך
שאתה מדכא באיזה חיוך ובדיחה
זה כבר לא אני, הילדה המבויישת שהכרתם
זה כלכך לא אני אבל עדיין זה מה שתראו
והבחורה החדשה שבתוכי רוצה לצעוק
אבל המקום הזה יוצר לי איזה חוסר איזון
בין הנונשלנטיות שתראו כלפי חוץ לבין ההתחמקות והבריחה והמחבוא ממכם
אני כלכך קולית לידכם ומשום מה, עדיין כלכך רועדת מבפנים
ואתם חמודים
אבל מי מספר לכם
שאנחנו רק בקריסה
אבא
אני כבר לא יודעת מה לומר
אמא
אפילו יותר
אני באמת מיואשת ממכם
אני לא מצליחה להבין איך אפשר להיות מבוגרים ככה
אפס אחריות למעשים שלכם
אפס תפקוד והתאפסות על החיים
תפקוד מינימלי
או לפחות תפסיקו לדבר כלכך גבוה
ולעשות כלכך נמוך
עייפתי
סימנתי וי,
הייתי שם
עכשיו תנו לברוח