נשמע הנחיה הגיונית.

אני לא שאלתי רב כי יש לי יונקת די גדולה, אבל מאמינה שבמידת הצורך אשבור את הצום.

 (באופן כללי קשה לי שאמהות חייבות מלכתחילה לצום, זה מאוד קשה בלי קשר להיריון\ הנקה..)

לא מבינה איך אנחנו לא פטורות מלכתחילה

אגב אני חושבת שחסידות צמות רק ט באב ויום כיפור מעניין למה 

אני אכן צמה רק תשעה באב ויום כיפור

עד החתונה כן צמים

רק אחרי החתונה לא

נשמע לי שזה בגלל שגם ככה אישה נשואה נמצאת בסיטואציה של לפני באמצע אחרי ולכן משאירים את החובה רק על הצומות החמורים (למרות שגם עשרה בטבת חשוב וגם צום גדליה יז תמוז תענית אסתר - כולם חשובים)

אם כי ממש לא וודאי זו רק השערה שלי 

כי חסידות לא צמות

צום היה אמור להיות מצווה שנשים פטורות

היו צריכים לקחת בחשבון שיש ילדים לרדוף אחריהם, להעסיק, להאכיל, חום אימים וכולי

בכיף הייתי מחליפה עם סוכה נגיד חחח

אבל בהלכה אישה מניקה זה כשיש ילד עד גיל שנתיים גם אם לא יונק בפועל, לכן את שאר הצומות אני לא צמה באופן גורף…

תשעה באב וכיפור מתחילים שאלות…

ורוב הפעמים קיבלתי הקלות ב"ה. שווה להיות בהריון/מניקה

אני מבינה שהרבה פעמים נשים מטפלות יותר בילדים, אבל זה לא בלתי הפיך.

לא שלא הייתי רוצה שיפטרו אותי מראש מהצומות😅

צום זה צום.

ואת הבעלים יותר קשה להקים מהמיטה האמא מזנקת באינסטינקט אם משהו קורה 

מוותרת להם על נידה

בואו נראה אותם מתמודדים עם זה......

עם הצומות אני כבר אסתדר

צמתי צום שלם עם קטנים משלושה חודשים...

ב"ה אם הכל טוב ובריאים אין סיבה שלא יהיה טוב.

ואם תרגישי מיעוט או סחרחורת- לשתות.

הכי לגיטימי בעולם.

רק את אבא שלי.

ותמיד צמתי תשעה באב יום כיפור,

חוץ מתשעה באב אחד שהייתי פחות משבוע אחרי לידה.

יצא לי לצום יום כיפור עם תינוקת בת חודשיים.

עבר בסדר.

אני כנראה אצום כרגיל

בת 11 חודשים כמעט

מקבלת מטרנה לפעמים ואני גם ככה בהתלבטות אם להפסיק להניק....

מקו ההלכה הספרדי בוואצפ

שלום וברכה

לאחר שלושים יום מהלידה צריכה לצום, ואם מרגישה חולשה יותר מהרגיל יכולה לאכול ולשתות עד שתתחזק.

וכאשר התינוק יונק באופן מלא ואינו אוכל תחליפים, אין האמא מחוייבת לתת לו תחליפים אלא תתחיל את הצום ותניק ואם מרגישה שממתמעט החלב , אז יכולה לאכול ולשתות לצורך התינוק.

ב9 באב

יותר לא צמתי בהנקה.

בערב כן

בבוקר קמתי ואכלתי ושתיתי כרגיל

שאלתי רב

אבל לא שאלתי האמת, הפסיקה שלנו היא שבעיקרון צמים אלא אם אני מרגישה שהחלה מתמעט או מרגישה רע

ויש לי גם כמה שקיות של חלב שאוב במקפיא, בתקווה שאספיק להכין עוד כמה 

כולל עם תינוק בן 10 ימים...

מה שחשוב זה לא לצאת לשמש בכלל בכלל. לשכב המזגן כמה שאפשר, לא לדבר בלי סוף... זה מייבש ברמות.

לשתות מלא מלא 4 ליטר כל יום, שלושה ימים לפני. למלא בקבוק ולעקוב.

גם הכדורי בי פולן טובים, אבל מים חובה!

שנה אחת טראומתית, היתה לי תינוקת בת 3 חודשים ויום לפני כיפור יצאתי להשבעה של אחי, שמש , שעווות, הייתי גמורה ולמחרת הצום היה קשוח ממש. ב''ה לא היה חסר חלב, אבל לי היה קשה. 

אצלי למרות שאני משתדלת לשתות מלאאא (עזבי שהכל יוצא ישר וזה לילה של ריצות…)

בד"כ יום יומיים אחרי אני מתייבשת והולכת לקבל עירוי (בלי קשר להריון והנקה)

אז זה גם שיקול בשאלת רב… איכשהו הנוזלים לא נספגים אצלי

והשנה הצום בראשון, אז מותר לשתות בשבת.

כמובן כבר מזמן משלב מוצקים ככה שלא יונק יותר מידי

קיבלתי הנחיה לצום כרגיל

אם ארגיש לא טוב במהלך הצום אני מאמינה שאוכל לקבל היתר לשבור

אני אהיה שבועיים מהלידה.. 🥴

יש דעות שבתשעה באב לא צריך לצום חודש מהלידה, אבל ברור שאשכנזים מחמירים יותר🙄

קיצור שלחתי את בעלי לשאול את הרב, נראה מה הוא יגיד

לק"י

ונדמה לי שכתוב, שלא לצום חודש אחרי הלידה.

(אם רלוונטי לך).

נראה..

בהנקה מלאה, שכבתי כל הצום ועבר בסדר ב"ה.

ואני אחת שבד"כ מאוד קשה לה בצומות.

מקווה שמעודד לכל מקרה

חודש יולדת לא צמה. אפילו אם לא מניקה.

זה פסיקה אשכנזית חרדית.

ומזל טוב לך

הרבה נחת ובריאות

ובנושא השרשור - אני צמתי תשעה באב דחוי כשהינקתי תאומים בני חודש וחצי... שברתי את הצום לקראת הסוף, אבל בעיקר כי התאמצתי יותר מדי באותו יום (הלכתי לברית של חברה).

אצלי בהנקה קל לי יותר. פעמיים כשהייתי בתחילת היריון ומיניקה ביחד אז לא צמתי (באחת הפעמים רק שתיתי).

ביום כיפור תמיד צמתי, גם בתחילת היריון, חוץ מאשר ביום כיפור האחרון, שהייתי חמישה ימים אחרי קיסרי ושתיתי לשיעורים.

אני צמתי תמיד. מלבד בהנקה של התאומות ביום כיפור שקבלתי פסק שאסור לי לצום! בהריון שלהן שתיתי שיעורים.

אני בהנקה צמה גרוע מאד. אז אין ברירה וצריכה לצום וגם רוצה קצת להרגיש את הקושי ולהתחבר...

אבל נצמדת לפסק שקבלתי, שאם אין  לי מספיק חלב או אם מתחילה להרגיש לא טוב- אני שוברת.

הוא אמר שהשו"ע פוסק חודש מהלידה והרמ"א שבוע מהלידה..

אבל צריכים לבדוק עם הרב שלנו פשוט מה הוא פוסק (בעלי נפגש איתו היום ושכח לשאול.. כנראה שטפשת אחרי לידה היא לא רק נחלת היולדת🙄)

הנקתי הנקה מלאה והוא אמר לי לצום רק בערב. 

ולגבי יום כיפור

להתחיל לצום ואם מרגישה רע או מיעוט חלב ואין לתינוק מה לאכול לשתות ולאכל שיעורים

בסוף התכוננתי מאוד טוב ונכון ליום כיפור וצמתי מעולה ולא היה חסר חלב בכלל. 

עם תינוק בן חודשיים והנה מלאה

הכנתי חלב שאוב שיהיה לי ליתר ביטחון, ונתתי לסירוגין הנקה ובקבוק. עברנו ב''ה ממש בטוב.

לפני הצום שתיתי הרבה, מיץ ענבים ומים.

עכשיו אני שנה אחרי לידה, עדיין יונק אבל לא תלוי בזה.

אצלנו יום כיפור ותשעה באב צמים תמיד (רק 9 באב שנה שעברה לא צמתי כי הייתי אחרי לידה)...

הבת שלי בזמנו גם היתה רק על הנקה

ובהנקה האחרונה באמת כבר כמעט התמעט משמעותית

אבל ברוך השם שהתסדרתי

שכתב ש*אישה מניקה* לרוב זקוקה ליותר נוזלים במהלך היום ולכן טוב שתצום כמה שמסוגלת אבל אם מתחילה להרגיש חולשה תשבור את הצום כי היא זקוקה לשתיה הזו.

הוא תלמיד של הרב רבינוביץ', יש עוד לא מעט רבני קהילות שפוסקים כך.

אהבתי את הגישה כי היא לא דנה לגבי הצורך או אי הצורך של התינוק בהנקה ואם יש או אין פתרונות אחרים אלא מתייחסת להנקה כמציאות מוגמרת ומתוך כך לא מסתכלת על התינוק בכלל אלא על האישה- שהיא מחויבת בצום ומניקה ולכן צריכה הקשבה מיוחדת.

(אגב הוא הרב שאנחנו מתייעצים איתו בעניינים האלה בגלל שהוא מכיר בערך וחשיבות ההנקה ולא מפקפק בהנקה גם לטווחים ארוכים.. את הבת הקטנה שלו-שכבר גדולה, לדעתי היא שמיניסטית או בשירות לאומי כבר, אשתו הניקה עד סביבות גיל 4.

הוא כמובן לא רב ששלפנו במיוחד רק לזה ויוצא לנו להתייעץ איתו בדברים נוספים.. אבל הוא לא רב הקהילה שלנו)

וצמתי. ביום כיפור. אבל - היא הבכורה שלי ופשוט נחתי לי רוב היום... לא בישלתי, לא טיפלתי בילדים נוספים, הייתי אצל אחי וגיסתי ונחתי על הספה. לא הלכתי לתפילות גם. הכנתי מראש סטוק של חלב שאוב במקפיא אבל לא היה בו צורך ב"ה.

השנה תשעה באב בהנקה מלאה של שלישיה קיבלתי היתר לשתות. מאמינה שעד יום כיפור שהם יותר יבססו מוצקים כבר אצום לגמרי, אבל מראש תשעה באב יותר אפשרי להקל מיו"כ

היה לי ממש אסור לצום. מעניין שהתירו לך רק לשתות, זה תשעה באב. ואת מניקה שלישיה.

עכשיו בעלי ברר עבורי שוב את עניין הצום, אני מניקה בן 9 חודשים

והרב אמר שאני לא צריכה לצום

יכולה להתחיל את הצום אבל בשניה שמרגישה טיפה שהחלב בכיוון להתמעט לשבור מיד.

אם יש חלב שאוב ו/או תמ"ל (האמת שהם לא כל כך לוקחים בקבוק אבל בכל מקרה כדאי להם להתרגל כי תכף מעון😱). אבל הוא באמת רב מבוגר עם תפיסה של דור אחורה בנושא ההנקה בעיניי - לא מורידה מערכו חלילה, הוא פוסק ותיק וחשוב. פשוט באמת פעם נראה לי פחות החשיבו הנקה מלכתחילה. אחר כך התייעץ עם רב אחר שיש לו בעצמו שלישיה (שלא ינקו הנקה מלאה) ופסק לשתות, מניחה שבכל מקרה אם ארגיש רע גם אוכל, לא זוכרת אם בעלי אמר לי בפירוש.

צריך לזכור גם שהם כבר בני תשעה חודשים (7.5 מתוקן) ואוכלים גם אוכל כבר, ההנקה זה לא ההזנה הבלעדית שלהם

הבסיס שלו. הוא אוכל מנה אחת של פירות ומנה ירקות. וחוץ מזה רק יונק

בד"כ הפסיקה אצלנו מאד מחמירה, ודווקא פה בעלי אמר לי שההנחייה ברורה שאני לא צריכה לצום, בגלל התינוק 

(אני באופן אישי מרגישה גרוע בצומות, אבל הפסיקה היא בגלל התינוק ולא בגלל האמא)

גם אם בלידה נראה שיצא הכל, יכול להיות שנשארו שאריות שגורמות לדימומים.

נבדקת אחרי הלידה?

מכירה אישה שיש לה דימומים וכתמים בתקופת ההנקה )קבוע( לא יודעת את ההסבר במדויק אבל בעצם בהנקה רירית הרחם לא מתעבה תקופה ממושכת וכנראה שאצלה הרירית ככ דקה שיוצר כתמים.

מטפלת בזה ברפואה אלטרנטיבית אבל זה לא עוזר 100%

גם כדי לבדוק שאין שאריות ברחם

וגם אם הרחם נקיה - שתבדוק ממה זה - מה מצב רירית הרחם, מה המצב ההורמונלי ואם יש לה עוד רעיונות ממה זה יכול להיות.

גם אם אין לזה משמעות רפואית, דימום לא מוסבר במשך 3 חודשים אחרי הלידה, זה בהחלט מצריך יחס ופתרון רפואי היות שזה מפריע.

שאריות שליה.

חשוב ללכת שוב לאולטרה סאונד ואם לא רואים מספיק טוב אז להיסטרוסקופיה

איך היה בהנקות הקודמות?

בפרט אם זה קורה לאחרכ שאתם ביחד...ולפני לא היה.
אם היא מוצאת פצע- אתם מותרים וזה מקל עלייך,כי אז יודעים שיש לך פצע בצוואר הרחם וזה מקור הדימום.
אם אין פצע- זה אוסר אתכם, (כמובן היא גם מתקשרת לרב ומסבירה והוא אומר את דעתו ההלכתית) וכדאי ללכת לרופאה כי יאז מקור הדימום הוא מהרחם, או הורמונאלי מהנקה...

אבל ממש חמוד שהיא אומרת לבד שמוצץ יכול לעזור לה

הייתי שוקלת להביא לה

אפשר ללכת לריפוי בעיסוק. ובינתיים לתת לה ללעוס דברים אחרים, כמו חתיכת בד שתחברו לבגד שלה, כפית חד פעמית, מאכלים קשים כמו גזר וגריסיני...

יכול להיות שזה נובע גם ממשהו רגשי, אז יכול להיות שכשזה ייפתר גם הצורך התחושתי ייגמר.

בינתיים תשתדלי כמה שפחות להראות לה את הגועל שלך, כי מן הסתם זה ישפיע על הקושי הרגשי...

❤️

חשבתי לתומי שתחושתי זה ילגים שנולדו ככה.

זה יכול להווצר ביום בהיר אחד?

ויכולות להשתנות במהלך השנים.

שלושה מילדיי (אם לא פספסתי נוספים) "אכלו" את החולצה שלהם בשלב מסוים של חייהם, וזה עבר אחר כך. אצל הקטנה (הילדונת שעל הרצף) זה עבר לאחר שבגן ובבית עשינו מה שכתבתי לך (בהתייעצות עם המרפאה בעיסוק). יש לה צורך גדול בתחושה, וזה מתבטא בכל מיני אופנים, וזה אחד מהם.

אבל באמת זה יכול להיות בגלל עניין רגשי, ואז זה יעבור בזכות הטיפול הרגשי... תתייעצו עם המטפלת הרגשית.

יש כאלה על שרשרת, שגם נראים יפה.

היא ממש אוהבת

אני מרגישה שבימים שאני מצליחה להפנות אליה יותר זמן איכות זה פחות קורה ככה שאולי באמת זה רגשי אצלה ויעבור מהר מעצמו...

בעייני כלום.

או שמביאים משהו מכולם ואז אפשר לפנק במשהו קטן או ארוחת בוקר נחמדה וצנועה.

או כלום.

הכוונות טובות. אני בטוחה. אבל זה יוצר מתח במודע או שלא במודע מול הורים אחרים ומול הצוות שאחרי דברים כאלה הם סוג של משוחדות...

אם לילדים טוב, תפרגני להם בהודעות. תכתבי מכתב להנהלה/למפקחת. הרבה הרבה יותר משמעותי מעוד כוס עם שוקולד. 

אני כבר מאבדת את הראש

האנשים סביבי לא ככ עשירים ולמרות זאת התפיסה שגננות ומורות חייבות לקבל כל הזמן מתנות.

גם כשזה מטפלת פרטית שאני משלמת לה טבין ותקילין כל חודש.

כל ראש חודש יש מתנות בגן, א. בוקר/שוקולדים וכו.

טו בשבט חנוכה ראש השנה תחילת שנה חזרה לשגרה.. בפורים יש משלוח מכל ההורים אבל בנוסף ככככלללל האמהות שולחות עוד משהו.

מעבר לעלות אני סתם לא טובה בהפקות האלה ולמצוא כל פעם ברכה בחרוזים ולנסח יפה ולכתוב בכרטיס מעוצב... ממ משתגעת מזה

וגם לא מרמינה שהגננות כבר מוחמאות, כי זה ברור לי נאבד בסך הכל הכללי..

גם אני וגם אני רואה עוד הורים שנותנים משהו מדי פעם ואני לא חושבת שזה גורם למתח והשוואות.

אפשר גם לארגן מכל הגן וזה עוד יותר מהמם אבל דורש הרבה יותר כוחות.

ולא עולה שקל

לבעלי יש קבוצה שבה הוא שומר את כל הודעות המרגשות של הורים, קורא בזמנים קשים

ולא מהבינה......

זה הכי נותן כח והכי מחמם את הלב.

לא עוד כוס או קרם לחות לארון....

ממש קשה לבוא בכזו חוויה.

י שאפשרות להמזין אתם כדי שתתראו בכל זאת?

אני מסתכלת על חמותי בבריאות ע ד 120 נשה

מאד אוהבת לארח

וגם אסור להביא כלום

התעייפה בשנה האחרונה ובלתי נמנע ששינוי יקרה בקרוב

)מחכה שייפול לה האסימון האמת כי עד כה הצעותיי נענו בשלילה(

אני גם כזאת כשמארחת, אסור להביא כלום ואני אוהבת לפנק את המתארחים.
הייתי גם רוצה להרגיש ככה פעם. 
אולי רק בית מלון ...חחח

אני בשלב אחר בחיים אבל עוד זוכרת שבקשו לבוא לסבתא שלי בלי להודיע הרבה מראש.

כי אחרת היא היתה מתכוננת ומתישה את עצמה.

זה מאמץ גדול לנסוע משפחתית לארוח קצר אבל אולי לפחות תצאו בטעם של עוד? כמו התקווה שלך בסוף...

זה באמת המון זמן…

כואב לקרוא אותך, מצד שני זה באמת קשה לארח משפחה גדולה. למה לא להפגש לאורך השנה לכמה שעות במקום שבת שלמה? למשל הדלקת נרות משותפת, ארוחה בסוכה, פיקניק בטבע בחול המועד פסח. גם אם גרים רחוק אפשר לנצל חופשים או להפגש באמצע הדרך.

אפשרות נוספת- להזמין אליכם לשבת.

אם אזמין במקום שבת את עצמנו להדלקת נרות, זה לא יעזור עדיין יש ילדים ובלאגן וצריך לבשל.
ואלינו לא יבואו.
רק בקיץ אם כבר, (אצל אף אח לא מתארחים, אנחנו לא חריגים בזה)

להזמין אותם אליכם זה לא אופציה?

גם סבא וסבתא שלי כבר מבוגרים מכדי לארח את הילדים הנשואים ופחות בקטע להתארח מלבד אצל הבת שגרה לידם ויכולים להגיע לסעודה ולחזור לבית.

מבאס בשביל האחים הצעירים של אמא שלי שפחות הרוויחו שנות אירוח🥲

אבל בתכלס זה מה יש והם קופצים אחת לכמה זמן לביקור אמצ"ש או שקופצים אליהם..

בסוף זה עצוב שלא מתראים כל כך הרבה זמן.

ממש מקווה בשבילכם שהם כן מארחים בשמחה, פשוט מעדיפים תדירות רחוקה 

תחושה ממש לא נעימה להתארח ככה..

אני חושבת שהכי משמעותי זה שני דברים - עזרה ושקט.

את אומרת שהגדולים כבר עוזרים, וזה המון. הייתי עושה להם שיחה קצרה ומשקפת להם שסבא וסבתא מבוגרים, ואת יודעת שהם תמיד עוזרים אז גם חשוב לך להודות ולהגיד שאת רואה ומעריכה, וגם לחזק אותם להתמיד כי באמת זה לא קל לארח.

אני לא חושבת שזה חייב להיות מבאס עבורם, תלוי באיזה טון הדברים נאמרים.

לגבי הקטנים בעיקר לדאוג שלא יעשו הרבה מדי רעש, שמשחקים יאספו וכו. אפשר גם למנות נגיד "משמרות" של שני מבוגרים כל פעם מביניכם ההורים והילדים הגדולים שידאגו למנן את הרעש, לפתור ריבים, לדאוג לבלגן וכו.

דבר שני יכול להיות שבאמת קשה להם לארח והכל, וזה לא אומר שהם לא אוהבים לארח אתכם. זה פשוט גם קשה, אבל לא בהכרח שזה הטעם היחיד שנשאר להם.

ודבר אחרון אם את מרגישה שזה ארוך להם מדי ובסוף השבת הם מחכים שתלכו - לדאוג לעשות ביקורים קצרים, לא שבתות. בחנוכה לדאוג לשריין יום להגיע אליהם, מדי פעם לקבוע ארוחת ערב מיוחדת או ביום שישי ארוך לנסוע במיוחד לבלות בוקר וללכת. וגם אפשר לבוא מדי פעם בהרכב חלקי, זה מקל משמעותית. אנחנו גם משפחה גדולה, לפעמים היינו מתחלקים נגיד - ילד גדול עם ילד קטן נוסעים לבקר, ואחרי כמה ימים עוד ילד גדול עם קטן. לפעמים ההורים עם הקטנים ובזמן אחר הגדולים באים עצמאית, או פעם אחת הורה אחד רק עם הבנים/רק עם הבנות. בגיל מסויים של סבא וסבתא ובגדלי משפחה מסוימים זה כבר באמת נהיה קשה, וביקורים קצרים מאד מקלים גם על האירוח עצמו, גם על ההכנות, וגם לא הופכים למועקה באמצע הענין.

אם חשוב לכם לבוא בהרכב מלא לשבת, אפשר גם למצוא דירה באזור לישון בה ולבוא רק לארוחות, ככה שיש להם גם מרחב פרטי בין לבין

סבא וסבתא זה הכי קרוב שיש אחרי הורים ואחים. אין שום סיבה להפגש רק פעם בשנה.

תרגישי בנוח, אתם לא איזה אורחים שהגיעו מהרחוב, זה סבא וסבתא ונכדים. ועוד הבאת איתך חצי מהשבת.

אם עושים לך פרצופים שאין כח בלאגן, זה עניין שלה עם עצמה. זה הנכדים שלה, זה הילד/ה שלה, זה מי שהיא הביאה לעולם. אל תנסי לרצות יותר מידי, זה מעייף ומביא לתסכול וכעס עליה. תביני שזה הסבתא וזה הנכדים ובחירה שלה בלבד אם להנות מהם או לסבול מהם ואם היא בחרה בסבל זה עניין שלה ובעיה שלה. 

הם גם שמחים מאוד לארח אתכם ולפגוש אתכם, וזה גם קשה להם. וזה לא סותר.

נגיד - לארגן בר מצווה לילד שלך זה כיף או קשה? ברור שזה קשה ומטריח, אבל זה גם משמח ומספק כי יש פה אירוע מרגש שאנחנו רוצים לחגוג אותו בצורה הראויה.

אז גם אירוח יכול להיות כך.

יכולה לומר לך על חמותי שכבר מזמן לא אירחה אותנו בשבת כי זה באמת כבר יותר מדי (היא קרובה לגיל 80), אבל היא כן מארחת אותנו לפעמים באמצע שבוע וטורחת המון לפני והרבה אחרי (והיא לא מרשה לנו לעשות כלום, בקושי שנאמר תודה היא מוכנה), וברור לנו שזה מתיש אותה מאוד (ולכן לא נעשה את זה הרבה, אלא נזמין אותם אלינו לזמנים קצרים), אבל היא גם נהנית מזה מאוד ומוכנה "להקריב" בשביל השמחה שלה לראות אותנו.

גם ההורים שלי - בשנים האחרונות כמעט לא הגענו אליהם בהרכב מלא לשבת (אף שהם צעירים יותר), ובכל זאת בשבת הקודמת הם אירחו את כל הילדים שלנו כדי שנוכל לצאת לנופש.

זה היה להם קל? לא כל כך... (הם הודו בזה במנות קצובות🤭) אבל בנוסף לזה שאחותי הקטנה והבת הבכורה שלנו התגייסו לגמרי לעזרה - הם פשוט החליטו לעשות את המאמץ כדי לעזור לנו וכדי ליהנות מהנכדים כמה שאפשר.

אני מתפללת שגם אנחנו נהיה מסוגלים לנהוג כמו ההורים שלנו, אף שאני יודעת שזה יהיה קשה.

כי באמת, עם כל הקושי, חשוב לנו לשמור על המשפחה שלנו וליהנות בחברתה...

אז לא כתבתי לך עצות פרקטיות, אבל אולי רק קצת שינוי בחשיבה...❤️

ההחלטה אם להזמין או לא היא שלהם

ואם הזמינו- אז אתם רצויים

וכן. את יכולה להקל ככל יכולתך

אבל אם הם לא נהנים מנכחותכם- זה לא בשליטתך

אני כן יכולה להגידהשמגיעהגיל שהכל קשה

קשה לארח

קשה להתארח

ובאופן כללי קשה להנות

זה גיל שמספיק לבוא אחהצ לשעה

לתת חיבוק, נשיקה

וללכת

(קודם לזה השלב של לבוא עם מגש פיצה לא. ערב ולהשאיר מסודר כשיוצאים... אבל כאמור- מגיעהשלב שגם זה לא)

ולכל הנל לא יעזור אם מדובר באופי "פולני"

שמותר שיהיה להם קשה

זה באמת קשה לארח,

קשה זה לא רע.

עדיף לעבוד קשה ולהרוויח מפגש וקשר

מאשר לנוח ולא להפגש.

כל עוד הם מציעים - זה טוב

גם בשבילם!

תשאירי להם את האחריות למנן את זה בשביל עצמם.

להתארח שבת שלמה

וגם אם מתארחים זה לא צריך להיות מושלם

אנחנו כבר הרבה שנים לא מתארחים שבתות

באים לביקור קצר בחופשות ומתראים באירועים

פגישות קצרות ולעניין

וגם הן לא הנאה צרופה 

זה באמת מאכזב. אין לי טיפים מעשיים. אני כן חושבת שכדאי לשים על השולחן את החלום - שיהיה כיף לארח אתכם, שיתגעגעו וירצו שתבואו כל הזמן.

וליד לשים את המציאות - ב"ה משפחה גדולה ומלאת שמחת חיים. שקשה לארח אותה.

ולהתאבל קצת על החלום ושברו, ולקבל את המציאות בהכרה והבנה שזה מה שהשם נתן לנו וזה הכי טוב לנו.

1. להביא מעילים וביגוד חם ולצאת לטיול משפחתי בשבת בצהריים אחרי הארוחה או לפניה... יתן להם ולכם ספייס ואפשרות להתאוורר

2. תיאום ציפיות לפני הילדים

כמה שיותר תדברי איתי מראש ייקל עלייך בזמן הביקור..

3. לשחרר קצת..

בסוף יש מה שביכולתך להשפיע ויש מה שלא

ובכל מקרה אי אפשר להיות מלאכים,

אז תעשי מה שביכולתך והשאר קצת לשחרר

אם תהיי בסבל ועל קוצים כל השבת זה גם מאודדדד מתיש נפשית, מאוד, וגם יוצר תוצאה הפוכה- יקשה עלייך לנהל את זה ולהעביר את השבת במקסימום רוגע וטוב...

4. תביאי לך פינוקים

זה סיטואציה מורכבת ותביאי לך מתדלקים שונים לזמנים שונים

אגב אפשר להביא גם מתדלקים לילדים ומתחלקים לסבא וסבתא/דודים..

אם זה פעם בשנה אז זה הוצאה חדפ והייתי משחררת ומוציאה סכום משמעותי העיקר לעשות מה שביכולתך כדי שיעבור בטוב...

ודבר אחרון- חיבוק גדול ובהצלחה!!!!

ככה יש את החוויה של שבת אצל סבא וסבתא

אבל הרבה יותר קל ועם צומי יותר ממוקד.

וגם אם יש לכם הזדמנות של שבת יותר מצומצמת, ש2-3 מהגדולים לא איתכם בשבת, אולי זה גם פחות כבד.

וגם, מצטרפת שמפגשים באמצע השבוע יכולים להיות מאוד משמעותיים.

חיבוק 🤍

זוכרת ששאלת על זה באה"ה

וצריך להעריך את המאמץ שהם מארחים בשביל הקשד, ולא לנסות שזה יבוא "טבעי"

יש גיל שכל מה שעושים בו זה לקטר..

זוכרת את סבתא שלי יושבת עם השכנות המבוגרות מתחת לבניין

וכל השיחה שלהם זה רק קיטורים על כל העולם..

אני חושבת שבמוצש הם מתבאסים שאתם הולכים מבחינת הקשר, ושמחים שטכנית יוקל להם, החיים מורכבים וזה בסדר.

להיות איתה❤️

האם זו תחושה שמוכרת לך בחיים? שלא באמת רוצים אותך אלא כדי לצאת ידי חובה/שהנוכחות שלך מעיקה או לא רצויה?

הרבה פעמים זה יושב על מקום כזה, ויש בזה גם נבואה שמגשימה את עצמה.

תחבקי את עצמך על ההרגשה הכואבת הזו.

ותתפללי שתרגישו את וילדייך אהובים רצויים ומקובלים❤️

תודה לכן, סליחה שלא הגבתי לכל אחת אישית
כתבתן דברים מעניינים ומעלים מחשבה
רק אומר שהסבא והסבתא לא כאלה זקנים...אחרת היינו יותר מבינים כנראה
ואין אפשרות אמצע שבוע וכדומה שהרבה מהממות פה הציעו, לא אפרט.
לקחתי לתשומת ליבי מה שמישהי כתבה שעם הגיל פחות מתלהבים, פחות מתרגשים. כנראה זו גם הנקודה, פחות מתרגשים ומתגעגעים בבואנו...
ואני מרגישה רצויה במקומות אחרים... שאלו פה.
תודה לכולן.
אנחנו נהנה בשבת מאוד, מה האחרים? לא יודעת.

גם לנו יש ילדים גדולים וקטנים, ואותנו כמעט לא מארחים למרות שאת האחרים כן, בעיקר בגלל שיש להם הרבה פחות ילדים בגילאים צעירים בפער מהילדים הגדולים שלי (באופן מצחיק יש לי את הילדים הכי גדולים וגם הכי קטנים במשפחה).

הרבה פעמים ממש הייתי בצער ששמעתי שהזמינו את אחד הילדים האחרים ואותי שוב לא הזמינו, או שנאמר לי בפירוש שמזמינים רק את ילד מסויים ואותי לא...

בהתחלה נעלבתי ובכיתי ממש, אבל אז הבנתי את ההורים שלי, קשה לארח אותנו, אנחנו מהממים אבל גם מרעישים מאוד וצורכים המון מזון והתארגנות לפני ואחרי (למרות שהילדים שלי מגיעים לפני לנקות את הבית, אני מביאה את האוכל, מדיחה כלים ומגישה ומסדרת אחרי). עבור ההורים שלי זה תיק גדול מאוד לארח אותנו וגם אנחנו באמת נתפסים כהכי בוגרים ושהכי אפשר לסמוך עליהם שהם יסתדרו בלי שום עזרה.

מקווה שזה מעודד

רק שאצלי הנקודה שמפריעה זה לא שקשה לארח אותנו, אלא כי יאלינו לא מתגעגעים, אנחנו לא חסרים להורים.
שנה חולפת ולמי אכפת? מנסים לארח או לבוא אליהם ליום אחד, זה לא קורה.
זה לא הבעיה הטכנית איך לארח, איפה  וכמה. זה שלא מתגעגעים לילדיי ומתוך זה גם לא מנסים למצוא פתרונות למפגשים קצרים איפהשהו.

אבל תודה שאיזנת אותי בתגובתך.

או שזו הפכה לעובדה שקשה לארח אתכם?

ההרגשה שלי היא שזה יותר הקושי שמשפיע.

אני אגב מדברת כמעט כל בוקר עם אמא שלי בדרך לעבודה, זה יוצר קשר, היא יודעת מה קורה, שומעת על הילדים וכו'

אני גם משתדלת לארח אצלי מפגשים משפחתיים סוכות, חנוכה, פסח. משתדלת להשקיע כמה שאפשר במה שביכולת שלי

שמחתי שילדיי פגשו בסבא וסבתא ונזכרו בהם, אמא שלי ממש השקיעה בארוחות וקינוחים.
השתדלנו לעשות אווירה טובה ונעימה, לנקות ולארגן.
הכי מבאס שרק לפני צאת השבת הקטנים התחילו להיפתח ולדבר ולספר, הביאו ציורים מהגנים...

תודה על ההתעניינות 
 

ממש מחמם את הלב
עניתי ל"תוהה לעצמי" ששאלה גם מעלייך...
 

יש דרך הקופה

אפשר לקבוע פגישה עם העוס, זה ללא עלות בכלל. פשוט לצלצל לשאול מתי היא נמצאת, אמורה לעבור בין מרפאות.

והיא עוזרת למצוא ולהפנות הלאה.

אם הטיפול הוא דרך הקופה זה ממש בחינם, רק לפעמים יש המתנה.

העוס יכולה לסיע בקיצור ההמתנה אם תחשוב שזה דחוף...

יש גם טיפול תרופתי שמאד עוזר. אני הרגשתי שצריכה את העזרה התרופתית כי אחרת לא אתמיד בטיפול, כי לא היה לי באמת כח לטפל בעצמי.

מה קורה בטיפול?

בגדול, נותנים מקום להכל. הרבה פעמים דכאון נובע ממקום בתוכינו שמכל מיני סיבות  אנחנו חונקים בפנים. והחנק הזה מחלחל כמו מוות של איזור מסוים בנפש. וזה מוביל לדכאון המדובר.

כשמגיעים לטיפול ויש מקום להכל, להניח כל רגש כל חויה כל תחושה, עצם האוורור הזה מאד מקל ומסיע לחזור לחיים.

יש גם כלים מעבר שעוזרים להתמודד.

ועוד 2 נקודות חשובות:

ויטמינים- למלא מאגרים של משפחת ויטמיני בי, ברזל, וויטמין די. בשלושתם מצוי מאד מחסור אצל נשים בפרט אחרי לידה והם קריטיים לבריאות הנפש.

ספורט- לא תמיג זה ישים אבל אם כן, כל פעילות גופנית, גם הליכה של 20 דקות בפרט אם נעשית בשמש- מעלה רמות של הורמונים בגוף שאחראיים על מצב רוח חיובי.

ואם יורשה לי לעודד- זה עובר. זה לגמרי יכול לעבור.

אחותי עדיין מוצצת, היא בת 25 🤭

שימנע את היכולת להכניס את האצבע ולמצוץ.

לא יודעת מי מתקין (רופא שיניים? אורתודנט?) אבל כנראה גוגל / AI ידעו להגיד.

חוץ מזה, סתם רעיון, שאולי  יעזור אם היא בעצמה כבר מתלוננת ורוצה להפסיק, שתסתובב עכשיו לתקופה (לא יודעת כמה נחשב שצריך כדי להפסיק את האוטומט של הגוף) עם כפפות. מעריכה שזה לא נוח ונעים למצוץ איתן, וזה יזכיר לה לא להוריד כשהיא בלי לשים לב תקרב את האצבע לפה.

בהצלחה