נדמה לי שאנחנו בקבוצה בווצאפ וטרם החלפנו מילה?
בכל מקרה, תודה על הטקסט. קראתי קריאה אחת והוצפתי רגשות מעורבים לגבי סגנון הכתיבה שלך. מצד אחד - נדירים האנשים שאני מכיר בחיי שיודעים לכתוב "ככה". וכשאני אומר "ככה" אני לא מתכוון כמעט בכלל לאף מימד שניתן לכמת אלא למין איכות כזו, ולאו דווקא איכות יותר איכותית מאחרת אלא יותר כמו מין סגנון או נקודת מבט או צבע מסוים שנדירים האנשים שכותבים בו. ואני הרגשתי שכתבת אותו ממש כאילו הוא נבע ממך. ובגלל שלהרגשתי אני גם familiar עם הצבע הזה בעצמי - הרגשתי פליאה והתלהבות שאדם כמוך קיים ויודע לכתוב ככה! מצד שני, משהו בכתיבה הזרוקה והפטליסטית שמגיעה לרומנטיקה מוכת-גורל גרם לי לריחוק מסוים (אולי דווקא בגלל שאני חוטא בעצמי שוב ושוב בדיוק בסגנון הזה).
[הרחבה שלא בטוח שתעניין אותך - כשהפילוסוף ניטשה - שהיה כרוך במלחין הרומנטיקן (האנטישמי) ריכארד וואגנר בראשית דרכו הפילוסופית - הבין שבין הניהיליזם שלו עצמו ובין הניהיליזם של וואגנר יש הפרש, הוא כינה את הניהיליזם של וואגנר "דיקאדנס (שקיעה וניוול)" ואת שלו: "שלילת ערכים ישנים למען יצירת ערכים חדשים". לא שמעתי את היצירות של ואגנר בעצמי אבל בספר "בית בודנברוק" של תומאס מאן הן מוזכרות בתור תופעה מזעזעת ומטלטלת במוזיקה הגרמנית, קצה השיאים של הזרם הרומנטי, שהוליד סערות נפש אומללות ואובדן צורה. "אנחנו" כלומר אני ואתה ושאר האנשים שהזרימה הטבעית של החיים לא עובדת להם כמו אצל כולם, צריכים להיאבק בתוך המרחב הזה ולא ליפול לשקיעה והניוול... (או שלא). ]
בכל מקרה, נראה לי שיש הרבה מה לפגוש אם אעמיק, ולכן אקרא מעט יותר בעיון.
שתי השורות הראשונות נפלאות!
מצד אחד יש תחושה של "מבוע", המילים "נפתחות" (שאגב - מילים נפתחות ולא שפתיים נפתחות זה מיוחד!) ומדברות מעצמן, אבל מצד שני הן מספרות על סתמיות ואולי גם בפועל לא מספרות כלום. מעניין ההאם זו ההקדמה של המילים שנפתחות, כלומר הנאום שלהן הוא נאום התנצלות שכל כך מבקש לדבר ויחד עם זאת מוכרח להודיע שאין לו על מה! בכל מקרה בשורה השנייה יש יבשושיות כל כך קשה ונוראית, מאוד מזכירה את הסגנון השחור של גבריאל בלחסן אם אתה מכיר (ואם לא - אז תכיר). ממש הרגיש לי שהשמטת הפסיק מוסיפה שכבה שלמה של מרירות (לא של בצל).
אני רק אני - בצל עם שכבות אינסופיות... יש כאן אמירה חזקה - אדם שנמצא במסלול חשוך וריק לא מתכחש לעומק שבו. אבל בהיעדר אוריינטציה גם השכבות העמוקות מתנוולות ומאבדות את ההוד שלהן, ולכן הבצל הזה מודע לגדולה שבו מצד אחד (כמו בשורה הראשונה בשיר) ומאידך לחוסר החשיבות שלו (כמו בשורה השנייה).
כאן יש רצף של שורות קודרות שעבורי בעיקר בונות אווירה מכוח הרפיטיטיביות שלהן. הן מביאות דוגמאות בשביל להמחיש את הקהות, את האטימות, את היעדר הרצון, את חוסר האכפתיות. יש בספר "שדים" של דוסטוייבסקי סצנה שכנראה לעולם לא תצא מלבי, שבה שני הגיבורים הניהיליסטים דנים בינם לבין עצמם האם אמור להיות להם אכפת מה חושבים עליהם אנשים שגרים על הירח? אפילו אם שונאים אותם שם עד אימה ומוקיעים ומקללים בכל פעם שמזכירים את שמם - האם יש סיבה להתייחס ברצינות ללהג שלהם כשהם כל כך רחוקים? כך אני מרגיש בשורות האלו, לא מוכר כשזה שוק, לא משחק כשזה במה (שזה כמובן דימוי מאוד קרוב להרגשה הזו - החיים הם סתם משחק שאנשים מאמינים בו ואני לא מאמין בו בכלל), ואם יהיה הרס והתמוטטות אני אהיה אדיש כי אני רחוק מאוד. --- אבל הגיבור (שם נימוסי לדבר עליו ולא עליך) לא אומר "כי אני רחוק מאוד" אלא "כי אין בי דבר". יש כאן סוג של תפנית בנימה - לא רק של ריקנות [תיאור נייטרלי] או של חוויה אקסיזטנציאליסטית [בצל עם אינסוף שכבות בלי התחלה וסוף] ולא רק של ריחוק, אלא של חוסר ערך. זה מעניין כי כאן פוקעת הביקורת על העולם / לעג לשבויים במטריקס שאולי חצי הורגשה - יש כאן באמת כאב או פחד של הגיבור שהוא חסר. וזה חזק!
ויותר מכך שזה חזק - התפנית אכן ממשיכה ומובילה אל הדימוי של כוס המים, שהוא מאוד מפתיע באווירה הקודרת, ונותן פתאום וייבים בודהיסטיים, של התאיינות וego-death. יתרה מכך - "כוס מים צלולים" זה דימוי נעים, מרגיע, מרענן, וכאן יש תחושה של 'עיוות חושים' מסויים, שבו דבר טהור, זך, צלול, נעים נועד להעביר מסר קודר, בודד, כואב. זה כמו ששמים מוזיקה קלאסית (נניח Cello suite של באך) בתוך סצנה של אלימות או של כאוס [אה יש את זה בתפוז המכני]. בכל אופן אני מרגיש שברצף האסוציאציות שבו כתבת את השיר הזה (שבלי לשפוט - אני מהמר בקלות שכתבת אותו בOne shot) מיצית את כל האסוציאציות שהיו לך לשימושה של כוס מים, ואני מודה שלא את כולם הבנתי. למשל את הרוויית צימאון העולם מבלי טעם (שבלי טעם כן מובן לי בתוך השיר אבל אני מרגיש שזה לא מבליט את הדיסוננס אלא ממסמס אותו) אבל את הסיום "הינני רק תרופה לצימאון שאצל הפרט עצמו" - את זה לא הבנתי. מי זה הפרט? לא נראה לי שמדובר בגיבור עצמו כי אז זה כבר לא רלוונטי להרוית צימאון העולם.
"כמו השמיים הכל חולף דרכי" - אם כבר דיברנו על בודהיזם, כאן אני מרגיש כבר וייבים של טאואיזם. האווירה והצבעים של השיר התחלפו מאוד מתחילתו ועד עכשיו, והריקנות מתוארת כמו נירוונה שלווה ולא כמו קדרות קשה. "אך לי אין זהות אליה אני כה כמהה [לא צריך שתי ה']" - זה הפתיע אותי. זו פעם ראשונה בשיר שמופיע ביטוי של רצון וצימאון ממשי, ועוד המילה "כמה" היא מילה חריפה! האמת שזו הפעם השנייה, כי לכאורה גם בשורה הראשונה הוזכר מבוע ורצון לדבר, להיפתח, להשמיע כאב.
אני מרגיש שכאן מתחיל החלק האחרון של השיר והוא קוהרנטי ובעל היגיון ומהלך פנימי.
"לאן אלך אם כל הדרכים מובילות לחידלון? וכו' וכו'. כאן יש תחושה טהורה יותר, של משאלת לב (גם אם כאובה ואובדה) ושל טהרה, אפילו שהיא נגועה בייאוש. ויש כאן המון כאב. המשפט ""כמו מבוך שאינו נגמר כך הם גם נפתולי ליבי" זו קריאה יפהפיה לעזרה ולחילוץ מתוך המבוך. או, במילותיו של הזמר הנכבד אביב גדג': "בשביל מה שאתה צריך לא משלמים... רק מתפללים. גם אם אין מי שיקשיב". וכאן הפניה אל הלב כואבת, באמת מרוסקת, ואני מרגיש שגם אין הרבה פוזה אלא באמת ביטוי ודיבוב של כאב, של פחד, של תבוסה, של מכה... "מזמן נאבדתי בתוך הים שלא נגמר" - השורה הזו מהדהדת את השורה על שכבות הבצל חסרות ההתחלה והסוף ואת השורה על המבוך שאינו נגמר. הכוח של התקווה היא רק הידיעה שיש לסיבוכים סוף, וכשזה מרגיש "שאנו לכודים במבוך" כמו שכתבה יפה מאוד זלדה למכותבת אחת (אוסיף בסוף) - אזי אפסה כל תקווה ויש כניעה טוטלית. שורות הסיום מציירות תמונה חזקה ומוחשית, ופנטזיה עגומה.
-
תודה על זה! ובהצלחה רבה במסע, ברגעי האור וברגעי החושך. אני במסע דומה, יש ימים שהשיר הזה מהדהד אותי לחלוטין ויש ימים שהוא זר לי כשאני שטוף אור וקרוב יותר לצדדים העמוקים שבי.
אני ממליץ לך לקרוא על הפילוסוף ארתור שופנהאואר שהביא את הפסימיזם לאירופה כשטען שהרצון האנושי הוא הדבר הרע ביותר, ושהדרך להשתחרר מהסבל היא להפסיק לרצות, וגם לקרוא על וואגנר שבתוך האומללות שלו ובתוך הפנטזיות הנוצריות הנאיביות שלו על גאולה וישועה נתן דרור לכל הג'יפה והאלימות והמיניות לצאת בתוך היתר של סערת הנפש.
יש יציאה מהמבוך! אבל צריך למצוא פתח, ואי אפשר לבד!
דור 
נ.ב
