דממה ללא שםאברהם א

המילים נפתחות יוצאות מפי.

אין בי דבר לומר לא חלום לספר.

אני רק אני.

בצל עם אינסוף שכבות ללא התחלה אמצע או סוף.

תעתוע מתמשך.

האם יש לי מה למכור?

אם החיים היו שוק

לא הייתי מוכר דבר

אם החיים הם במה

לא הייתי משחק

אם החיים היו מחליטים להתמוטט

הייתי מביט מהצד

כי אין בי דבר.

כמו כוס מים צלולים

אפשר לראות דרכי רק את מה שמאחוריי

כמו כוס מים

הינני מרווה את צמאונו של העולם

ללא טעם מיוחד הינני רק תרופה לצמאון שאצל הפרט עצמו.

כמו השמיים הכול חולף דרכי

אך לי אין שם

לי אין זהות

אליה אני כה כמהה.

לאן אלך אם כל הדרכים מובילות לחידלון?

את מי נותר לאהוב אם הינני שקוע בשנאה?

כמו מבוך שאינו נגמר כך הם גם נפתולי ליבי

אינם גלויים אפילו לעצמי.

אוו הלב.

אני מקווה שיש לך תוכנית טובה.

כי אני מזמן אבוד.

מזמן נאבדתי בתוך הים שלא נגמר.

ללא כיוון ומטרה.

עם ידיים פשוטות לצדדים.

קח אותי מכאן.

שלוםצדיק יסוד עלום

נדמה לי שאנחנו בקבוצה בווצאפ וטרם החלפנו מילה?
בכל מקרה, תודה על הטקסט. קראתי קריאה אחת והוצפתי רגשות מעורבים לגבי סגנון הכתיבה שלך. מצד אחד - נדירים האנשים שאני מכיר בחיי שיודעים לכתוב "ככה". וכשאני אומר "ככה" אני לא מתכוון כמעט בכלל לאף מימד שניתן לכמת אלא למין איכות כזו, ולאו דווקא איכות יותר איכותית מאחרת אלא יותר כמו מין סגנון או נקודת מבט או צבע מסוים שנדירים האנשים שכותבים בו. ואני הרגשתי שכתבת אותו ממש כאילו הוא נבע ממך. ובגלל שלהרגשתי אני גם familiar עם הצבע הזה בעצמי - הרגשתי פליאה והתלהבות שאדם כמוך קיים ויודע לכתוב ככה! מצד שני, משהו בכתיבה הזרוקה והפטליסטית שמגיעה לרומנטיקה מוכת-גורל גרם לי לריחוק מסוים (אולי דווקא בגלל שאני חוטא בעצמי שוב ושוב בדיוק בסגנון הזה). 

[הרחבה שלא בטוח שתעניין אותך - כשהפילוסוף ניטשה - שהיה כרוך במלחין הרומנטיקן (האנטישמי) ריכארד וואגנר בראשית דרכו הפילוסופית - הבין שבין הניהיליזם שלו עצמו ובין הניהיליזם של וואגנר יש הפרש, הוא כינה את הניהיליזם של וואגנר "דיקאדנס (שקיעה וניוול)" ואת שלו: "שלילת ערכים ישנים למען יצירת ערכים חדשים". לא שמעתי את היצירות של ואגנר בעצמי אבל בספר "בית בודנברוק" של תומאס מאן הן מוזכרות בתור תופעה מזעזעת ומטלטלת במוזיקה הגרמנית, קצה השיאים של הזרם הרומנטי, שהוליד סערות נפש אומללות ואובדן צורה. "אנחנו" כלומר אני ואתה ושאר האנשים שהזרימה הטבעית של החיים לא עובדת להם כמו אצל כולם, צריכים להיאבק בתוך המרחב הזה ולא ליפול לשקיעה והניוול... (או שלא). ]

בכל מקרה, נראה לי שיש הרבה מה לפגוש אם אעמיק, ולכן אקרא מעט יותר בעיון.

 

שתי השורות הראשונות נפלאות!

 

מצד אחד יש תחושה של "מבוע", המילים "נפתחות" (שאגב - מילים נפתחות ולא שפתיים נפתחות זה מיוחד!) ומדברות מעצמן, אבל מצד שני הן מספרות על סתמיות ואולי גם בפועל לא מספרות כלום. מעניין ההאם זו ההקדמה של המילים שנפתחות, כלומר הנאום שלהן הוא נאום התנצלות שכל כך מבקש לדבר ויחד עם זאת מוכרח להודיע שאין לו על מה! בכל מקרה בשורה השנייה יש יבשושיות כל כך קשה ונוראית, מאוד מזכירה את הסגנון השחור של גבריאל בלחסן אם אתה מכיר (ואם לא - אז תכיר). ממש הרגיש לי שהשמטת הפסיק מוסיפה שכבה שלמה של מרירות (לא של בצל).

 

אני רק אני - בצל עם שכבות אינסופיות... יש כאן אמירה חזקה - אדם שנמצא במסלול חשוך וריק לא מתכחש לעומק שבו. אבל בהיעדר אוריינטציה גם השכבות העמוקות מתנוולות ומאבדות את ההוד שלהן, ולכן הבצל הזה מודע לגדולה שבו מצד אחד (כמו בשורה הראשונה בשיר) ומאידך לחוסר החשיבות שלו (כמו בשורה השנייה).

 

כאן יש רצף של שורות קודרות שעבורי בעיקר בונות אווירה מכוח הרפיטיטיביות שלהן. הן מביאות דוגמאות בשביל להמחיש את הקהות, את האטימות, את היעדר הרצון, את חוסר האכפתיות. יש בספר "שדים" של דוסטוייבסקי סצנה שכנראה לעולם לא תצא מלבי, שבה שני הגיבורים הניהיליסטים דנים בינם לבין עצמם האם אמור להיות להם אכפת מה חושבים עליהם אנשים שגרים על הירח? אפילו אם שונאים אותם שם עד אימה ומוקיעים ומקללים בכל פעם שמזכירים את שמם - האם יש סיבה להתייחס ברצינות ללהג שלהם כשהם כל כך רחוקים? כך אני מרגיש בשורות האלו, לא מוכר כשזה שוק, לא משחק כשזה במה (שזה כמובן דימוי מאוד קרוב להרגשה הזו - החיים הם סתם משחק שאנשים מאמינים בו ואני לא מאמין בו בכלל), ואם יהיה הרס והתמוטטות אני אהיה אדיש כי אני רחוק מאוד. --- אבל הגיבור (שם נימוסי לדבר עליו ולא עליך) לא אומר "כי אני רחוק מאוד" אלא "כי אין בי דבר". יש כאן סוג של תפנית בנימה - לא רק של ריקנות [תיאור נייטרלי] או של חוויה אקסיזטנציאליסטית [בצל עם אינסוף שכבות בלי התחלה וסוף] ולא רק של ריחוק, אלא של חוסר ערך. זה מעניין כי כאן פוקעת הביקורת על העולם / לעג לשבויים במטריקס שאולי חצי הורגשה - יש כאן באמת כאב או פחד של הגיבור שהוא חסר. וזה חזק!

 

ויותר מכך שזה חזק - התפנית אכן ממשיכה ומובילה אל הדימוי של כוס המים, שהוא מאוד מפתיע באווירה הקודרת, ונותן פתאום וייבים בודהיסטיים, של התאיינות וego-death. יתרה מכך - "כוס מים צלולים" זה דימוי נעים, מרגיע, מרענן, וכאן יש תחושה של 'עיוות חושים' מסויים, שבו דבר טהור, זך, צלול, נעים נועד להעביר מסר קודר, בודד, כואב. זה כמו ששמים מוזיקה קלאסית (נניח Cello suite של באך) בתוך סצנה של אלימות או של כאוס [אה יש את זה בתפוז המכני].  בכל אופן אני מרגיש שברצף האסוציאציות שבו כתבת את השיר הזה (שבלי  לשפוט - אני מהמר בקלות שכתבת אותו בOne shot) מיצית את כל האסוציאציות שהיו לך לשימושה של כוס מים, ואני מודה שלא את כולם הבנתי. למשל את הרוויית צימאון העולם מבלי טעם (שבלי טעם כן מובן לי בתוך השיר אבל אני מרגיש שזה לא מבליט את הדיסוננס אלא ממסמס אותו) אבל את הסיום "הינני רק תרופה לצימאון שאצל הפרט עצמו" - את זה לא הבנתי. מי זה הפרט? לא נראה לי שמדובר בגיבור עצמו כי אז זה כבר לא רלוונטי להרוית צימאון העולם.

 

"כמו השמיים הכל חולף דרכי" - אם כבר דיברנו על בודהיזם, כאן אני מרגיש כבר וייבים של טאואיזם. האווירה והצבעים של השיר התחלפו מאוד מתחילתו ועד עכשיו, והריקנות מתוארת כמו נירוונה שלווה ולא כמו קדרות קשה. "אך לי אין זהות אליה אני כה כמהה [לא צריך שתי ה']" - זה הפתיע אותי. זו פעם ראשונה בשיר שמופיע ביטוי של רצון וצימאון ממשי, ועוד המילה "כמה" היא מילה חריפה! האמת שזו הפעם השנייה, כי לכאורה גם בשורה הראשונה הוזכר מבוע ורצון לדבר, להיפתח, להשמיע כאב.

 

אני מרגיש שכאן מתחיל החלק האחרון של השיר והוא קוהרנטי ובעל היגיון ומהלך פנימי.

"לאן אלך אם כל הדרכים מובילות לחידלון? וכו' וכו'. כאן יש תחושה טהורה יותר, של משאלת לב (גם אם כאובה ואובדה) ושל טהרה, אפילו שהיא נגועה בייאוש. ויש כאן המון כאב. המשפט ""כמו מבוך שאינו נגמר כך הם גם נפתולי ליבי" זו קריאה יפהפיה לעזרה ולחילוץ מתוך המבוך. או, במילותיו של הזמר הנכבד אביב גדג': "בשביל מה שאתה צריך לא משלמים... רק מתפללים. גם אם אין מי שיקשיב". וכאן הפניה אל הלב כואבת, באמת מרוסקת, ואני מרגיש שגם אין הרבה פוזה אלא באמת ביטוי ודיבוב של כאב, של פחד, של תבוסה, של מכה... "מזמן נאבדתי בתוך הים שלא נגמר" - השורה הזו מהדהדת את השורה על שכבות הבצל חסרות ההתחלה והסוף ואת השורה על המבוך שאינו נגמר. הכוח של התקווה היא רק הידיעה שיש לסיבוכים סוף, וכשזה מרגיש "שאנו לכודים במבוך" כמו שכתבה יפה מאוד זלדה למכותבת אחת (אוסיף בסוף) - אזי אפסה כל תקווה ויש כניעה טוטלית. שורות הסיום מציירות תמונה חזקה ומוחשית, ופנטזיה עגומה.

-

 

תודה על זה! ובהצלחה רבה במסע, ברגעי האור וברגעי החושך. אני במסע דומה, יש ימים שהשיר הזה מהדהד אותי לחלוטין ויש ימים שהוא זר לי כשאני שטוף אור וקרוב יותר לצדדים העמוקים שבי.

אני ממליץ לך לקרוא על הפילוסוף ארתור שופנהאואר שהביא את הפסימיזם לאירופה כשטען שהרצון האנושי הוא הדבר הרע ביותר, ושהדרך להשתחרר מהסבל היא להפסיק לרצות, וגם לקרוא על וואגנר שבתוך האומללות שלו ובתוך הפנטזיות הנוצריות הנאיביות שלו על גאולה וישועה נתן דרור לכל הג'יפה והאלימות והמיניות לצאת בתוך היתר של סערת הנפש. 

יש יציאה מהמבוך! אבל צריך למצוא פתח, ואי אפשר לבד!

 

דור


נ.ב

וואואברהם א
עבר עריכה על ידי אברהם א בתאריך ז' באב תשפ"ה 1:14

תודה רבה על התגובה

אהבתי את ההערות המחכימות..

הצלחת לכוון להרבה תורות ודברים שהתנחלו לי בתודעה ולעזור לי להבין איך לכתוב יותר טוב..

וזה כן היה בoneshot ;)

הייתי משנה את האלגוריה שהשתמשתי ב

"כמו כוס מים צלולים

אפשר לראות דרכי רק את מה שמאחוריי

כמו כוס מים

הינני מרווה את צמאונו של העולם

ללא טעם מיוחד הינני רק תרופה לצמאון שאצל הפרט עצמו."

מכיוון שזה היה לא מובן עד הסוף והכפילות של האלגוריה של כוס מים משעממת. לכן הייתי רושם בהתחלה כמו חלון אפשר לראות את מה שמאחוריי - ואז רושם על הכוס מים שמרווה את צמאונו של העולם. הכוונה בכוס מים הייתה שלי אין שום טעם עצמי (כמו מים) והדבר היחיד שאני מאפשר זה להרוות צמאון של אנשים אחרים. להיות חלק מהאורגניזם של האנושות בשביל לאפשר את התפקוד שלה. אבל אני לא הסיפור.

אז תודה - זה נתן לי עוד דרכי הסתכלויות על דרך הכתיבה והחשיבה שלי..

וטוב לדעת שאני לא הבן אדם היחיד שמרגיש וחושב ככה כל הזמן..

לא לשכוחנחלת

שזלדה היתה אדם דתי, מאוד.

וואו...אני הנני כאינני

אפשר להרגיש את האין סופיות כאן. נושקת לחידלון.

תודה על הכתיבה שלך.

...רחל יהודייה בדםאחרונה

נוגע..

כתוב יפה ונוגע.


מאחלת לך רק טוב.

שתמצא את מה שאתה מחפש.

כל אחד בעולם הזה יכול לעשות דברים שרק הוא יכול.

החיוך שנתת לחבר הזה שהיה במצוקה.  ופיזית אתה זה שה' זימן שתהיה בדיוק אתה ורק אתה שם.

מילה טובה. עידוד.

..דאק

..

שתי נקודותטאביאחרונה

שתי נקודות

קרובות, קרובות

אך המרחק ביניהן מלגעת

במסגרת הפורמט

אינו ניתן לגישור.

מי נתן לך רישיוןעיניים טובות

בחיים לא חשבתי שאפשר למשש ככה פגיעות.

החלל הריק בין המילים ללב נשאר דומם, בעיקר מדמם, ובאוזני רק זעקה נוקבת: "מי נתן לך רישיון?!"

הזירה נראית כמו אחרי תאונה קשה במיוחד. הצעדים הכבדים של אחריות מנסרים את השטח עד שהוא מסיים להקיף את הזירה ושולח בי מבט שאין בי כוחות נפשיים להסתכל בו חזרה.

זה רצון. זה רצון. אני ידעתי מיד. הוא שרוע מדמם במרכז הזירה שאשמה מכתרת כעת בסרטים אדומים. תוך כדי אני שומעת אותה ממלמלת-מטיחה לכיווני, נוטפת ארסיות: "לא סתם רצון. זה הרצון הטוב. ה-רצון הטוב".

אני רוצה לצעוק לה שזה לא הזמן כרגע, שהוא מאבד דם יקר, שיטפלו בו לפני שיהיה מאוחר מדי, אבל כל מה שיוצא לי מהפה זה רק יבבות קטועות שכנראה מנסרות את הלב של ביטחון שנדרס במרכז החזה.

מרחוק אני רואה את חמלה נוגעת-לא נוגעת, בטח מפחדת להתקרב. לעזאזל, למה היא נשארת לבהות שם? לא רואה שצריך אותה כאן דחוף?

בטחון משחרר אנחות קטועות מפעם לפעם, מחרחר בצורה שמדאיגה את אשמה ואחריות.

רצון מאבד סופית את ההכרה.

כל העסק הזה מדליק את אשמה שבפנים מיוסרות מתקרבת אליי, מדדה עקב בצד אגודל עד שעיניה ננעצות עמוק בעיני והיא לוחשות אליהן, שוב עם הארס הזה: "את הרגת את רצון".

אחריות ואשמה אוהבות לעבוד יחד, אני כבר מכירה אותן היטב. שני צדדים של אותו מטבע שחוק שכעת נזרק לכיווני ואני חסרת אונים.

חוסר אונים. בחייאת ראבאק איך שכחתי ממנו. אורות כחול-אדום מהבהבים מולי בדיוק כשאני קולטת אותו מתרוצץ בתוך הזירה עד שכמעט ובורח ממנה.

כשהוא יושב ליד מה שנשאר מרצון הוא מזכיר לי ילד כאפות, מחכה לבריון של השכבה שירביץ לו.

אחריות מנסה להזיז אותו מהשטח המסומן. אשמה דווקא גוררת אותו לשבת על רצון, אולי חושבת שבכוחו להנשים אותו. מפגר.

איך תמיד אני נתקעת עם הכוחות האלו, כנראה שוב חוייג המספר הלא נכון בלהט הלחץ והכאוס.

"גם כן כאוס. בגללו התאונה בכלל", אשמה מלכה בלקרוא מחשבות, והמחשבות שלה מלקות בחזרה. אולי זאת האֲשָׁמָה בעצם.

בין חרחור אחד של ביטחון למשנהו יש לי כמה שניות לעצמי ושוב השאלה חוזרת להכות ולהדהד בי, "מי נתן לך רישיון?!"

חבר'ה יש תחרות כתיבההרמוניה

שיר או סיפור קצר עד 250 מילים

הנושא הוא "אמת"

תרשמו בגוגל "מילה במקום 2026" ותראו פרטים

אפשר לשלוח רק עוד 10 ימים

יש פה הרבה מוכשרים...

בהצלחה

וואי תודה, שלחתי עכשיואהבה.

איזה יופי רוצה לשתף?הרמוניה

הבנתי שאסור להעלות לרשת..אהבה.

לפי התקנון.

אולי כשיפרסמו את הזוכים אני אעלה

אהה חחח אופסהרמוניה

לא נורא חוקים נועדו כדי לעבור אותם

חוץ מזה שכאן זה לא באמת רשת זה סך הכל חצר אחורית כזאת..😅

סתם סתם אבל אם באלך תשלחי לי בפרטיהרמוניה

תודה על ההכוונה סופר צעיר

הנה אחד משלושה שירים שכתבתי לתחרות

עֵת תָּבוֹא הָאֱמֶת 

לְבִקּוּר אֶצְלֵנוּ, 

בְּוַדַּאי תִּתְפַּלֵּא  

מֵעֹקֶם שְׁבִילֵינוּ. 

  

עִקְבוֹתֶיהָ יְכַסּוּ אֶרֶץ 

בּוֹחֶנֶת שֶׁלֶט אֶל דֶּרֶךְ, 

תִּשְׁכֹּן בְּלֵב כָּל נַוָּד 

תָּסֹב כְּנָחָשׁ כָּל כֶּרֶךְ. 

  

לְבַסּוֹף תַּעֲצֹר הָאֱמֶת 

לָפוּשׁ תַּחַת בְּרוֹשׁ, 

יַעֲצֹר לְיָדָהּ זָב חֹטֶם 

וִינַעְנֵעַ אֶת הָרֹאשׁ. 

  

מוֹפִיעָה בְּכָל מָקוֹם, 

וַעֲדַיִן אַתְּ נִסְתֶּרֶת. 

לְךָ יֵשׁ רַק דֶּרֶךְ אַחַת 

וְלָנוּ יֶשְׁנָהּ כָּל דֶּרֶךְ. 

ואוו..!הרמוניה

ידעתי שמוכשרים פה

אהבתי זה נשמע לי פשוט ומקצועי בו זמנית

את הבית השני לקח לי יותר זמן להבין

וממש אהבתי את הבית האחרון

תודה רבהסופר צעיר

לצערי עירי אינה משתתפת טאבי

וואי...הרמוניה

לא אכפת לי לשלוח בשמך אם אתה רוצה כי אני לא שלחתי חחח

אם זה אפשרי אין לי בעיה

אפשר להחליף זריז את הכתובת במשרד הפנים ואז לשנותטאבי

חחחחהרמוניה

סתם שתדע לקבוע תור זה 7 חודשים מראש..(;

פעם בשנה אפשר לשנות דרך האתרטאבי

גולמי, אבל:

מבעד לאישון עיני

המשתקף באישון עיני במראה

ובאישון עינך

נמצאת, בַּשחור חסר־ניצוץ

כל האמת

האמת כולה

על בושה בלתי־מוסברת

שמלווה את נשימותיי

מוסיפה להן נופך צילי

כמו הפחד מרעשי לילה

הדומה לאמת חבויה בציורים בחול על החוף

הנשטפים בגאות ושפל

ובגלים מתנפצים של אמת

האמת שמספרת על חטאים, אכזבות,

טינה שאני שומר כלפי העולם

לְעולם, ולעצמי

כמו קור בלתי־נסבל

מתלכדים גבישים של אמת ופחד

במערות הלב השחורות כאישון

נשקפת מבעד לְחלון הנשמה

סכנת התמוטטות

תחת כובד כל האמת כולה.

תודהההרמוניהאחרונה

מעניין... בעצם ההגדרה שלך לאמת.. היא כל ההוויה.

יפה מאד!

שיר של יוםאשר ברא

אתגר לכתיבת שיר יומי

@כולם

בו"ה

שיר של יוםטאבי

הכל שר, מזמזם, הומה

מיילל, רועש, סואן

דומה הדבר הזה

למשהו

אך דומם הדבר ההוא

מכבר.

כל קריאה הבנתי דבר אחרבין הבור למים

זה גדול

שיר של יוםאשר ברא

תקיעת שופר,

קול תרועה.

הנה הוא בא,

הנה הוא בא.

אבל הוא לא ענה,

וגם לא צלצל.

צחוק של ילדים,

רחובות מלאים.

מי זה הוא האיש,

שחוצה את הכביש?

קול מבשר,

אנחה גדולה.

משיח בא.

משיח בא.

שיר של יוםסופר צעיר

אַסְלָה תַּמָּה

אַסְלַת הַחֵן

מְצֻפֶּה בְּפּוֹרְצֵלָן

קוֹרֵאת לִי: הֵן!

קִלּוּחֵךְ קוֹלֵחַ נִיחוֹחֵךְ פּוֹרֵחַ

וְכָל כֻּלֵּךְ אוֹמֶרֶת אַהֲבָה. 

 

בָּרְחָה לִי אַסְלָתִי הַתַּמָּה

נִשְׁבְּרָה הִיא בְּצֵל הַמַּעֲמָסָה

נָפְלָה שְׁדוּדָה

מִי יַרְכִּיבֶנָּה שׁוּב לְמַעֲנִי.

מִקּוֹל שְׁרַבְרַבֵךְ

בּוֹקַעַת זְעָקָה

שֹׁד וָשֶׁבֶר! אָסוֹן נוֹרָא!

נָפְלָה הָאַסְלָה

לֹא תּוֹסִיף קוּם

עַכְשָׁו אֲנִי לֹא שׁוֹמֵעַ כְּלוּם וְהַכֹּל בְּצֶבַע חוּם.

אוי ואבוימשה

שיר של יוםצדיק יסוד עלום

הכלבים בשכונה שלנו נובחים הרבה

מפריעים ללמוד תורה

נובחים נביחות שבעל פה

אין להם מורא

יש אחד מרוט

נכנס לפעמים בצעד ארוך

לא נובח, מחרחר

אין תחרות

הרבה פעמים הוא מאחר

לא הבנתי אותו בפעם הראשונהבין הבור למים

היום ניסיתי שוב, והשיר כביר

מרתק אותי הרקע

חזק ונהדרליפא העגלוןאחרונה

עומק ראוי לשמו. תודה

ג כסלובין הבור למים

היו מניעות העלמות את רגליהן בכיוון מזרח והעלמים היו נפלאים בעיניהם אל תוך אגם

דוּר דוּר עלסו הפרפרים,

גוף גוף שחקו כעוללים

דווי דווי עלו החכמים

שור שור עמלו החסידים

צוף צוף, הגו משוררים!

שיר של יוםאשר ברא

עמדתי בשער ולא נתנו לי להיכנס.

"משפצים כאן",

הם אמרו.

אז חיכיתי על מפתן השער,

הדקות והשעות עברו.

המשכתי להגיד את פרקי התהילים,

שיפעלו שם.

יעוררו רחמים.

על נהרות בבל ישבנו, גם בכינו.

והמואזין קורא לגויים.

והם, ימח שמם- עוברים.

והבאים וההולכים, השואלים והמבררים-

מסתכלים עליי. נועצים.

ודמעות רבות,

אם אשכחך ירושלים.

והקריאת מואזין ממשיכה.

ולי- אין עדיין כניסה!

כך מרגישה גלות.

ואחרי כמה דקות והמתנה של מספר שעות,

אמרו לי: "את יכולה להיכנס עכשיו".

ונכנסתי.

והרגשתי,

ככה מרגישה גאולה.

ככה מרגישה תקווה.

הר הבית?משה

כתבת יפה.

שיר של יוםליפא העגלון

מִזְדָּרֵז לְהַשְׁכִּים, לְעוֹרֵר

אֶת הַשַּׁחַר,

אֶת הָאוֹר הָרִאשׁוֹן

וְכָל שֶׁעוֹלֶה בְּיָדִי

לְגָרֵד מְעַט רְשִּׁימוּ

שידוךxmasterx

הוא נכנס החליט שהגיע הזמן

הוא מוכן ונמאס לו מהמשחקים

שדכנית

זהו להיות רציני

מתיישב מחכה לתורו

מסביבו עוד כמה נשמות אבודות

באות לנסות את מזלן

הוא נכנס

מתיישב מולה היא נחמדה

מחייכת

הוא משתף במה שהוא רוצה מדייק

היא שואלת שאלות והוא עונה

יש לה ניסיון בריקוד המוזר הזה

היא מתחילה לשאול

זו הפעם הראשונה?

כן, הוא עונה קצת בהיסוס

זה בסדר יש כאלה שמגיעים לעדכון גרסה או שדרוג

מה חשוב לך?

נשמה

שהכל יהיה מדויק

היא מקלידה הכל

הכל מתועד שהוא יקבל בדיוק את המילה האחרונה של מה שהוא רוצה

והכל כל כך מושלם

הכל AI

לא צריך אנשים לא צריך כלום רק שרתים

מישהי בחוץ מחכה

באת לשדרג?

שואלת אותה המזכירה

היא עונה שלא

דווקא הפוך, להחליף

להחזיר לדגם הישן.

המזכירה מצקצקת ומעירה משהו על עוד אחת שבאה לחזור לדגם הישן

הוא מושלם מדי היא אומרת למזכירה

אין לו אופי אסרטיביות כלום

אני צריכה משהו חזק לא עדין לא רגיש ולא שביר

תראי ריקי עוד אחת באה להחזיר

בסוף את כל הדור החדש נחזיר וזהו

משטרת התנועהאני הנני כאינני

שלום, כאן משטרת התנועה

שלום, רציתי לשאול האם את מגיעה?

מה זאת אומרת, הזמנתם משטרה?

לא, מה פתאום, למה מה קרה?

רגע, לא הבנתי. סתם התקשרת?

חס ושלום, אבל לא נראה לי התחברת

זו פעם אחרונה, מספיק עם השטויות

למה מה נראה לך? תמנעי לי חוויות?

לא, את לא אמיתית, הלו, מדברת כאן שוטרת

אני חושבת לא קלטה עם מי היא מדברת

טוב נו חלאס, אני מנתקת את השיחה

שלום ולא להתראות לגברברת הקשוחה

היי, את לא תלעגי לי יא שטוחה

וואו וואו, פסים אישיים, לא מקצועי לך חה חה חה

טו טו טו

אני לא מאמינה, היא פשוט ניתקה

תגידי, מה חשבת, יפה שהחזקת יותר מרק דקה

משהאחרונה

אתמול שחתי בערב שבת עם חברה על המקוםבין הבור למים

ואמרו סביבי שאינו קיים עוד, ושאעזוב. נזדעקתי שוודאי שהוא ישנו, אני עוד שבה אליו פעם בפעם וקוראת את החדשים. כעת מששבתי הפורום עוררתם בי המון חמלה, חשתי באוירת תהוכנות(תוהו וכנות), שהפשטות שלה יש בה משהו שובה לב.

יש אמת בזעקת השיר, משהו בלתי אמצעי, זה לא מובן מאליו שאתם כאן, תורמים דמכם ומיישבים את המקום, בכלל לאחרונה אני מבינה שמדובר בסוג של שליחות, לא ברור לי עדיין מה מהותה אך אין ספק שהשירה היא דבר שלוכד בו נצח, שזו מעין נבואה.

@אשר ברא @רחל יהודייה בדם @זכרושיצאנולרקוד @שובי מלכות (שברת אותי) @טאבי @מוריה.

@עיניים טובות ו @אנונימי17 זיקקתם הכל כבר לפני בשרשור שלכם. עפתי על לשירתגובה

@ימח שם ערפאת @צדיק יסוד עלום @סופר צעיר @אברהם יאיר שטרן @חתול זמני אתם מצד הסיפורת! מודה שטרם העמקתי בכתבכם אבל על דבריי אני עדיין עומדת! מקווה לשוב אליהם

וכל המגיבים!! @זיויק @משה ואני באמת לא מספיק מתמצאת בשביל לקרוא לכולם. אבל בקיצור! היה חשוב לבטא! חזקו ואמצו

קריאה לאתגרבין הבור למים

לפני כארבעה חודשים כתבתי פתק בטלפון, כותרתו שיר של יום ומהותו שיר אחד כל יום.

ידעתי שחלדו גלגלי שפתי וזמן רב יקח עד שאכתוב שירה שוב, לומר שהתמדתי תהיה אמת חלקית מאוד, אך עם הזמן התדירות גברה ובימים האחרונים הרגשתי כאילו נמהלתי שמן ועברתי ממלמול שקט לדיבור מפורק, תכף נשורר.

אני הייתי אחת ולעצמי, חשבתי להציע לכם, אם תהיה היענות, לפתוח שרשור שיקרא שיר של יום ויהווה קריאה לאתגר. כל יום ישורשר בו שיר אחד בלבד, מי שתופס תופס, אם שניים פרסמו יחדיו - זכינו כולנו, אבל אם מישהו כבר כתב את השיר היום, יש להמתין למחרת. חושבת שאפשר לנסח כמה חוקים, אתם יכולים להעלות אותם, למשל: לא ניתן לשתף בשיר שנכתב אתמול.

הקיצור! מה אומרים? @כולם ללא יוצא מן הכלל גם אתם המספרים סיפורים

בעד. יוזמה ברוכה. אפשר לבקש ממך למסד את זה?אני הנני כאינני

רק לא מיסודבין הבור למיםאחרונה

אהבתי את האתגר, אני בעד.אשר ברא

לגבי מקום..

סיפורי מעשיות, אבדת בת מלך.

תפתחי לנו?בין הבור למים

ברוכה השבהמשה

כבר ציינתי בפני חבריי שזמרים הם בין רופאים לנביאיםאברהם יאיר שטרן

תודה. מחזקים דברייך.

מעניין שרופאים, תוכל לומר על זה עוד?בין הבור למים

חייבים אותך כאן.זכרושיצאנולרקוד

התפעמות שכזאת אסור לה שתישאר במחשכים.

כנביא האוגר נבואתו הנכספת להתגלות.

נו נבא לנו!בין הבור למים

מאגריי כמעט וייבשוזכרושיצאנולרקוד

"והבור ריק אין בו מים"

טעות למחוקצדיק יסוד עלום

טעות, למחוקטאבי

או שטעות למחוק?

אני מוצא את עצמי נע בין שני הקצוות האלה.

יפה !משהאחרונה