נדמה לי שאנחנו בקבוצה בווצאפ וטרם החלפנו מילה?
בכל מקרה, תודה על הטקסט. קראתי קריאה אחת והוצפתי רגשות מעורבים לגבי סגנון הכתיבה שלך. מצד אחד - נדירים האנשים שאני מכיר בחיי שיודעים לכתוב "ככה". וכשאני אומר "ככה" אני לא מתכוון כמעט בכלל לאף מימד שניתן לכמת אלא למין איכות כזו, ולאו דווקא איכות יותר איכותית מאחרת אלא יותר כמו מין סגנון או נקודת מבט או צבע מסוים שנדירים האנשים שכותבים בו. ואני הרגשתי שכתבת אותו ממש כאילו הוא נבע ממך. ובגלל שלהרגשתי אני גם familiar עם הצבע הזה בעצמי - הרגשתי פליאה והתלהבות שאדם כמוך קיים ויודע לכתוב ככה! מצד שני, משהו בכתיבה הזרוקה והפטליסטית שמגיעה לרומנטיקה מוכת-גורל גרם לי לריחוק מסוים (אולי דווקא בגלל שאני חוטא בעצמי שוב ושוב בדיוק בסגנון הזה). 

[הרחבה שלא בטוח שתעניין אותך - כשהפילוסוף ניטשה - שהיה כרוך במלחין הרומנטיקן (האנטישמי) ריכארד וואגנר בראשית דרכו הפילוסופית - הבין שבין הניהיליזם שלו עצמו ובין הניהיליזם של וואגנר יש הפרש, הוא כינה את הניהיליזם של וואגנר "דיקאדנס (שקיעה וניוול)" ואת שלו: "שלילת ערכים ישנים למען יצירת ערכים חדשים". לא שמעתי את היצירות של ואגנר בעצמי אבל בספר "בית בודנברוק" של תומאס מאן הן מוזכרות בתור תופעה מזעזעת ומטלטלת במוזיקה הגרמנית, קצה השיאים של הזרם הרומנטי, שהוליד סערות נפש אומללות ואובדן צורה. "אנחנו" כלומר אני ואתה ושאר האנשים שהזרימה הטבעית של החיים לא עובדת להם כמו אצל כולם, צריכים להיאבק בתוך המרחב הזה ולא ליפול לשקיעה והניוול... (או שלא). ]

בכל מקרה, נראה לי שיש הרבה מה לפגוש אם אעמיק, ולכן אקרא מעט יותר בעיון.

שתי השורות הראשונות נפלאות!

מצד אחד יש תחושה של "מבוע", המילים "נפתחות" (שאגב - מילים נפתחות ולא שפתיים נפתחות זה מיוחד!) ומדברות מעצמן, אבל מצד שני הן מספרות על סתמיות ואולי גם בפועל לא מספרות כלום. מעניין ההאם זו ההקדמה של המילים שנפתחות, כלומר הנאום שלהן הוא נאום התנצלות שכל כך מבקש לדבר ויחד עם זאת מוכרח להודיע שאין לו על מה! בכל מקרה בשורה השנייה יש יבשושיות כל כך קשה ונוראית, מאוד מזכירה את הסגנון השחור של גבריאל בלחסן אם אתה מכיר (ואם לא - אז תכיר). ממש הרגיש לי שהשמטת הפסיק מוסיפה שכבה שלמה של מרירות (לא של בצל).

אני רק אני - בצל עם שכבות אינסופיות... יש כאן אמירה חזקה - אדם שנמצא במסלול חשוך וריק לא מתכחש לעומק שבו. אבל בהיעדר אוריינטציה גם השכבות העמוקות מתנוולות ומאבדות את ההוד שלהן, ולכן הבצל הזה מודע לגדולה שבו מצד אחד (כמו בשורה הראשונה בשיר) ומאידך לחוסר החשיבות שלו (כמו בשורה השנייה).

כאן יש רצף של שורות קודרות שעבורי בעיקר בונות אווירה מכוח הרפיטיטיביות שלהן. הן מביאות דוגמאות בשביל להמחיש את הקהות, את האטימות, את היעדר הרצון, את חוסר האכפתיות. יש בספר "שדים" של דוסטוייבסקי סצנה שכנראה לעולם לא תצא מלבי, שבה שני הגיבורים הניהיליסטים דנים בינם לבין עצמם האם אמור להיות להם אכפת מה חושבים עליהם אנשים שגרים על הירח? אפילו אם שונאים אותם שם עד אימה ומוקיעים ומקללים בכל פעם שמזכירים את שמם - האם יש סיבה להתייחס ברצינות ללהג שלהם כשהם כל כך רחוקים? כך אני מרגיש בשורות האלו, לא מוכר כשזה שוק, לא משחק כשזה במה (שזה כמובן דימוי מאוד קרוב להרגשה הזו - החיים הם סתם משחק שאנשים מאמינים בו ואני לא מאמין בו בכלל), ואם יהיה הרס והתמוטטות אני אהיה אדיש כי אני רחוק מאוד. --- אבל הגיבור (שם נימוסי לדבר עליו ולא עליך) לא אומר "כי אני רחוק מאוד" אלא "כי אין בי דבר". יש כאן סוג של תפנית בנימה - לא רק של ריקנות [תיאור נייטרלי] או של חוויה אקסיזטנציאליסטית [בצל עם אינסוף שכבות בלי התחלה וסוף] ולא רק של ריחוק, אלא של חוסר ערך. זה מעניין כי כאן פוקעת הביקורת על העולם / לעג לשבויים במטריקס שאולי חצי הורגשה - יש כאן באמת כאב או פחד של הגיבור שהוא חסר. וזה חזק!

ויותר מכך שזה חזק - התפנית אכן ממשיכה ומובילה אל הדימוי של כוס המים, שהוא מאוד מפתיע באווירה הקודרת, ונותן פתאום וייבים בודהיסטיים, של התאיינות וego-death. יתרה מכך - "כוס מים צלולים" זה דימוי נעים, מרגיע, מרענן, וכאן יש תחושה של 'עיוות חושים' מסויים, שבו דבר טהור, זך, צלול, נעים נועד להעביר מסר קודר, בודד, כואב. זה כמו ששמים מוזיקה קלאסית (נניח Cello suite של באך) בתוך סצנה של אלימות או של כאוס [אה יש את זה בתפוז המכני].  בכל אופן אני מרגיש שברצף האסוציאציות שבו כתבת את השיר הזה (שבלי  לשפוט - אני מהמר בקלות שכתבת אותו בOne shot) מיצית את כל האסוציאציות שהיו לך לשימושה של כוס מים, ואני מודה שלא את כולם הבנתי. למשל את הרוויית צימאון העולם מבלי טעם (שבלי טעם כן מובן לי בתוך השיר אבל אני מרגיש שזה לא מבליט את הדיסוננס אלא ממסמס אותו) אבל את הסיום "הינני רק תרופה לצימאון שאצל הפרט עצמו" - את זה לא הבנתי. מי זה הפרט? לא נראה לי שמדובר בגיבור עצמו כי אז זה כבר לא רלוונטי להרוית צימאון העולם.

"כמו השמיים הכל חולף דרכי" - אם כבר דיברנו על בודהיזם, כאן אני מרגיש כבר וייבים של טאואיזם. האווירה והצבעים של השיר התחלפו מאוד מתחילתו ועד עכשיו, והריקנות מתוארת כמו נירוונה שלווה ולא כמו קדרות קשה. "אך לי אין זהות אליה אני כה כמהה [לא צריך שתי ה']" - זה הפתיע אותי. זו פעם ראשונה בשיר שמופיע ביטוי של רצון וצימאון ממשי, ועוד המילה "כמה" היא מילה חריפה! האמת שזו הפעם השנייה, כי לכאורה גם בשורה הראשונה הוזכר מבוע ורצון לדבר, להיפתח, להשמיע כאב.

אני מרגיש שכאן מתחיל החלק האחרון של השיר והוא קוהרנטי ובעל היגיון ומהלך פנימי.

"לאן אלך אם כל הדרכים מובילות לחידלון? וכו' וכו'. כאן יש תחושה טהורה יותר, של משאלת לב (גם אם כאובה ואובדה) ושל טהרה, אפילו שהיא נגועה בייאוש. ויש כאן המון כאב. המשפט ""כמו מבוך שאינו נגמר כך הם גם נפתולי ליבי" זו קריאה יפהפיה לעזרה ולחילוץ מתוך המבוך. או, במילותיו של הזמר הנכבד אביב גדג': "בשביל מה שאתה צריך לא משלמים... רק מתפללים. גם אם אין מי שיקשיב". וכאן הפניה אל הלב כואבת, באמת מרוסקת, ואני מרגיש שגם אין הרבה פוזה אלא באמת ביטוי ודיבוב של כאב, של פחד, של תבוסה, של מכה... "מזמן נאבדתי בתוך הים שלא נגמר" - השורה הזו מהדהדת את השורה על שכבות הבצל חסרות ההתחלה והסוף ואת השורה על המבוך שאינו נגמר. הכוח של התקווה היא רק הידיעה שיש לסיבוכים סוף, וכשזה מרגיש "שאנו לכודים במבוך" כמו שכתבה יפה מאוד זלדה למכותבת אחת (אוסיף בסוף) - אזי אפסה כל תקווה ויש כניעה טוטלית. שורות הסיום מציירות תמונה חזקה ומוחשית, ופנטזיה עגומה.

-

תודה על זה! ובהצלחה רבה במסע, ברגעי האור וברגעי החושך. אני במסע דומה, יש ימים שהשיר הזה מהדהד אותי לחלוטין ויש ימים שהוא זר לי כשאני שטוף אור וקרוב יותר לצדדים העמוקים שבי.

אני ממליץ לך לקרוא על הפילוסוף ארתור שופנהאואר שהביא את הפסימיזם לאירופה כשטען שהרצון האנושי הוא הדבר הרע ביותר, ושהדרך להשתחרר מהסבל היא להפסיק לרצות, וגם לקרוא על וואגנר שבתוך האומללות שלו ובתוך הפנטזיות הנוצריות הנאיביות שלו על גאולה וישועה נתן דרור לכל הג'יפה והאלימות והמיניות לצאת בתוך היתר של סערת הנפש. 

יש יציאה מהמבוך! אבל צריך למצוא פתח, ואי אפשר לבד!

דור

נ.ב

תודה רבה על התגובה

אהבתי את ההערות המחכימות..

הצלחת לכוון להרבה תורות ודברים שהתנחלו לי בתודעה ולעזור לי להבין איך לכתוב יותר טוב..

וזה כן היה בoneshot ;)

הייתי משנה את האלגוריה שהשתמשתי ב

"כמו כוס מים צלולים

אפשר לראות דרכי רק את מה שמאחוריי

כמו כוס מים

הינני מרווה את צמאונו של העולם

ללא טעם מיוחד הינני רק תרופה לצמאון שאצל הפרט עצמו."

מכיוון שזה היה לא מובן עד הסוף והכפילות של האלגוריה של כוס מים משעממת. לכן הייתי רושם בהתחלה כמו חלון אפשר לראות את מה שמאחוריי - ואז רושם על הכוס מים שמרווה את צמאונו של העולם. הכוונה בכוס מים הייתה שלי אין שום טעם עצמי (כמו מים) והדבר היחיד שאני מאפשר זה להרוות צמאון של אנשים אחרים. להיות חלק מהאורגניזם של האנושות בשביל לאפשר את התפקוד שלה. אבל אני לא הסיפור.

אז תודה - זה נתן לי עוד דרכי הסתכלויות על דרך הכתיבה והחשיבה שלי..

וטוב לדעת שאני לא הבן אדם היחיד שמרגיש וחושב ככה כל הזמן..

שזלדה היתה אדם דתי, מאוד.

אפשר להרגיש את האין סופיות כאן. נושקת לחידלון.

תודה על הכתיבה שלך.

נוגע..

כתוב יפה ונוגע.

מאחלת לך רק טוב.

שתמצא את מה שאתה מחפש.

כל אחד בעולם הזה יכול לעשות דברים שרק הוא יכול.

החיוך שנתת לחבר הזה שהיה במצוקה.  ופיזית אתה זה שה' זימן שתהיה בדיוק אתה ורק אתה שם.

מילה טובה. עידוד.

המצוי הראשון. מיכאל אברהם.

אתה לא תרגיש יותר את אלוהים לעולם, אך אולי תדע אותו.

הנה, אני מרגיש אותו

ומה הקשר למצוי הראשון ולרב מיכאל אברהם?

לעתיד וראית את ימח שם עראפאת עוד 50 שנה?

מאיפה הקביעה של ךשהוא עוד לא ירגיש לעולם את אלוהים?

ולמה לעזאזל השרשור הזה מופיע בראשי

לך מפה יצר הרע לך

שה' ימלא כל משאלותייך לטובה

מחכה להמשך

מה אהבת?

את הרוב כנראה שלא הבנתי, אבל אהבתי את גנדלף, ואת תאר את אשר עיניך רואות, ובכללי את ההיגיון החסר היגיון של הסיפור

רואים שלא קראת עד הסוף את הטרילוגיה

או ליתר דיוק עד העמצה

לצערי לא ממש אוכל לדאוג לך לחלק שני לפני סוכות

ככה שתעלץ להשאר כרגע עם לספור את הכבשים שלך בגבעה

זה כנראה חשוב יותר מהסיפור שלי

והוא פרסם את הפרומפט ולא את התוצר 😆

התחברתי לדיוק של הריקוד המהוסס

אבל השאלה הגדולה זה בעצם האם להיעלם זו בעיה. כלומר, שאנחנו תלויים במי שסביבנו או שזה סבבה להעלם לפעמים.

אני פחות בקטע לפשט את הדברים שאני כותבת..

לא אישי כמובן

@משה @כְּקֶדֶם

🙂

על דרך ההיעלמות ולא הגילוי

הגילוי מפחיד מי שרוצה שינסה להצטרף להיעלמות

מה פירוש נעלם?

פירושו: הלך לכל הרוחות

כמו השיר

"אני אף אחד מי אתם

האם גם אתם אף אחד

אם כך יש שניים מאיתנו

אל תגלו"

שיר מעניין

מסתורי משו

השפעה פנימית נסתרת

"חזרתי לישיבה לתחילת זמן אלול ופגשתי שם את עמיחי"

"וקנין?"

"לא זוכר איך קוראים לו... רזה, קורא בתורה בספרדי ירושלמי"

"די בטוח שזה וקנין. בחור טוב, היה באגוז"

"בקיצור הוא אמר לי שיש עכשיו כמה חברים שנפגשים בערבים ומתווכחים על פוליטיקה בגן סאקר, נפגשים עם חילונים ומנסים להשפיע. אני ממש רוצה ללכת גםף אבל מתלבט על הסדר ערב."

"מה תשפיע?"

"תצחק תצחק, אבל כשתראה כמה החילונים בורים ואיזה סיסמאות הם משלשלים מהפה אתה תבין שיש ערך גדול למחשבות של בני תורה"

"גם לדוסים יש סיסמאות בלי סוף"

"בסדר אבל זה לשטחיים, מי שלומד תורה כמו שצריך מדבר אחרת. אתה יודע איך זה לפגוש בעלי בתים, זה לא כמו השיחות שלנו"

"כן..."

"אז עמיחי הזה העלה את הנושא של התורה של הגלות והתורה של הרב זצ"ל, תורת ארץ ישראל. היית צריך לראות את זה, לחילונים שם היה אור בעיניים כשהוא דיבר"

"שמו"צים?"

"מה זה?"

"חילונים קיבוצניקים, יעני הארדקור"

"לא, האמת חבר'ה חמודים, הולכים למכינות, כמו הזה של נחל צופית. הם לומדים הרבה אבל דברים לא רלוונטיים, פילוסופיה והיסטוריה... הם מדברים על המצב הבטחוני אבל אין להם מושג על הערך של מה שאנחנו עושים פה, בסוף כמו שהרב קוק אומר הציונות היא דבר קדוש, זה לא סתם מקלט לאומי. שאלתי אחד כזה עם שיער בצבע תכלת מי היה הרב צבי קלישמן והוא לא ידע"

"מתערב איתך שגם בבני עקיבא בשוהם או בכפר סבא לא ידעו מי זה הרב קלישר"

"זה שונה אחי, אל תערבב. אנחנו הולכים לישיבות ובסוף זה משנה את המצב. פעם המזרוחניקים היו בורים... היום בזכות הישיבות זה ממש השתנה, תחשוב כמה אנשים נכנסים לצבא אחרי לפחות שנתיים של עמל בתורה, זה עושה השפעה מטורפת. כל חילוני שפוגש מחלקות בייניש יודע להגיד שאנחנו זה משהו אחר"

"כן..."

"... רוצה אחת?"

"לא אחי, לא מעשן."

"אתה יודע שהרב זצ"ל גם היה מעשן?"

"נראה לי שזה מיתוס. בטוח שהוא היה מרגיש שזה גומר לו את הריאות"

"הרב כדורי היה מעשן נובלס ואומר שזה הכי טעים למלאכים"

"וואלה..."

"דביר אבל למה אנחנו יושבים בחושך?"

"נשרפה המנורה ועוד לא הספקתי להחליף... וחוץ מזה יותר נעים לי ככה. אפשר לראות את הדקלים נעים מול הירח"

"מה נהיית לי עכשיו אורי צבי גורדון, אני לא רואה כלום אחי"

"אני אוהב אותך מאוד אביאל, הרבה זמן לא ישבנו ככה"

"אתה מוזר..."

"למה ככה?"

"אף אחד לא מדבר ככה, יושבים ומדברים אחי, לא יודע. יש לך סגנון מוזר..."

"אתה שומע את הצרצרים?"

"אתה רוצה שאני אזוז כאילו?"

"לא, טמבל. תשמע את הצרצרים."

"וואלה עד שלא אמרת לא שמתי לב, איזה רעש מטורף הם עושים."

"בלילות כאלה אני מרגיש געגועים למשהו שאין לי בחיים ואין לי מושג איך מגיעים אליו."

"מה נהיית לי ברסלבר, אתה רוצה להתבודד או משהו?"

"אבנר הג'ינג'י אמר לי שיש אומנים שיושבים בחדר ובוהים בקיר שבועות בשביל לקבל השראה"

"אבנר הזה כופר, מה אתה מקשיב לו? יש לו בספרייה בבית ספרים של הברית החדשה ודברים כאלה. אמרו לי שהוא להט"ב."

"אני מחבב אותו, יש לו משהו מיוחד."

"אתה מחבב את כל היצורים. לדעתי הוא חולה נפש. אני גם חושב שהוא מסתובב עם גויה. לא מבין איך חבר'ה כאלה לא עושים לך בחילה."

"הרגע אמרת שהוא להט"ב..."

"אתה יודע מי אני מדבר, היא מסתובבת מחוץ לישיבה לפעמים, לבושה לא הכי צנוע. בוהה במרפסות, אני חושב שהיא גם קצת קוקו."

"אבנר טוען שהיא סכיזופרנית"

"אין לי מושג מה אמרת עכשיו אבל אני מאמין לך. אבל עזוב את היצורים האלה, לי זה עושה צמרמורת. לא מתאים לך לחבב אותם, אתה מבלבל אותי."

"מה אני יודע... אמרתי לך כבר שאני אוהב אותך?"

"חזרתי לספר הזה אחרי שנתיים שלא העזתי לפתוח אותו. הוא מזיז לך משהו."

"נראה מפחיד. על מה זה?"

"דוסטויבסקי כתב אותו בתקופה שהתחיל הניהיליזם באירופה. אנשים הגיבו לא טוב למהפכה המטריאליסטית, הנוער התחיל להגיד שאין מוסר ואין ערכים, היה רומס את הדברים הקדושים לכיף. הגיבור בספר הוא אחד כזה... זה מבוסס על אחד הפרקים בברית החדשה. ישוע פוגש רועה חזירים שנכנס בו שד. דוסטויבסקי צולל שם לתהום הזאת ובורא את סטברוגין, עם אישיות מפוארת ונשמה חלולה. אף אחד לא יודע לכתוב כמוהו כיום."

"זה איזה שש מאות עמודים. בחיים לא קראתי ספר כזה."

"לא יודע אם טוב שתקרא אותו. יש תהומות עמוקים מאוד בנפש האדם. מי שמציץ לתהום התהום מציצה עליו בחזרה, זה ניטשה מפורש."

"בקושי מכיר את הכתיבה של ניטשה. אני די בטוח שהרב צבי יהודה אמר עליו שהוא נשמה מעולם התוהו."

"הוא היה שבור, כן. אני מצטער שלא הייתי חי בתקופה שלו."

"היית יכול לשגשג בגרמניה היהודית בתקופת ההשכלה."

"היו הורגים אותי כי אני יהודי. אולי הייתי משחזר את העורלה שלי ומשוויץ בה בכל מקום."

"אני שמח שאני חי כיום, אני חושב."

"פעם הדברים הרגישו אמיתיים. אנשים הרגישו שאנחנו לקראת פיצוח חידת החיים. היום זה מרגיש ביזארי וכמעט נאיבי לרצות לצלול למעמקי הנפש, לפרוץ את מחסומי התודעה. אפילו אנשים שעושים מדיטציות מצלמים את עצמם או משלבים את זה ברוטינה לאינסטגרם."

"ניסיתי לעשות מדיטציה. אין לי מושג איך עושים את זה. כל השרירים שלי כאבו."

"אני עושה הרבה מדיטציות. אני חווה דברים שאני לא יודע להסביר במילים, אפילו לעצמי."

"נשמע מטורף, איפה למדת את זה?"

"סיפרתי לך על שירה. היא היתה כמה חודשים במנזר בהודו. היא לקחה את זה ברצינות. אני נהנה לשמוע אותה כשהיא מדברת. אני די בטוח שהיא סכיזופרנית."

"באיזה קטע אתה חושב ככה?"

"יש לה דיבור כזה מוזר."

"זה הכל?"

"אמרתי לה שאני חושב שכדאי שתיפגשו. היא סקרנית לגביך. תפגוש אותה ותשפוט בעצמך."

"אני לא מתכנן להכריע האם היא סכיזופרנית. אני בקושי יודע מה זה."

"היא טוענת שהיא שומעת קולות. שהיא שומעת את האדמה שרה. כמה פעמים ראיתי אותה מנסה לחבק את האוויר ומתחילה לבכות."

"אני מסתנוור מהאור הכתום הזה, אפשר לכבות אותו?"

"שוט."

"אמרת יפה מקודם על החוויה שלך מהמדיטציה. אני גם מרגיש הרגשות נורא עמומות שאין לי מושג איך להסביר אותן אפילו במילים."

"כלא התודעה."

"כמו כלא. הייתי רוצה שיהיה מישהו בעולם שיוכל לתת לזה מילים."

"שמעת על הדא-דאיזם?"

"לא... מה זה?"

"הם טענו שבשביל להגיע אל העומק של נפש האדם צריך לבנות ערוצים עקיפים, בשפה של תת-מודע. בהמשך נולד מהם הסוריאליזם, כמו בציורים של סלבדור דלי".

"אני לפעמים מכבה את האור במרפסת ומסתכל אל הכוכבים ומרגיש שרוב היום אני אומר מילים שאין להן תועלת ולא מדגדגות בכלל את מה שאני באמת רוצה להגיד."

"כמו מחסום?"

"לא... כאילו אין לזה בכלל שפה."

"אתה חייב לדבר עם שירה. היא תשתולל כשתשמע אותך מתאר את זה."

"בת כמה היא?"

"אין לי מושג. מאוד קשה לדעת. בהתחלה הייתי משוכנע שהיא צעירונת, אבל יש לה קמטים בצדדים של העיניים. לדעתי היא נושקת לשלושים."

"זקנה!"

"אולי עדיף להגיד 'נשמה עתיקה'. לשלוח לך את המספר שלה?"

"חזרתי ממדיטציה ארוכה של קואן. ישבתי במערה אולי שבועיים, לא אכלתי כלום ולא שתיתי כלום. הלכתי מהנזיר עם שאלת קואן בסיסית, 'איך נשמעת מחיאת כף ביד אחת'. יש לתודעה שבע חומות שצריך להקיף שבע פעמים. אמרו לי שבבלוטת האצטרובל יש יכולות לשבור את החומות האלה. שקעתי בטרנס. קשה לתאר איך תחושת הזמן משתנה, איך תחושות הגוף משתנות. במדיטציה מכבים את המחשבות. אתה יודע שבני אדם חושבים בערך שישים אלף מחשבות בכל יום? אבל מי שמורגל במדיטציה מצליח די מהר להפסיק לחשוב ואז נכנסים פנימה והכל מרגיש אחרת. מצאו לפני כמה שנים קבר של נזיר טיבטי וכשנגעו בבשר שלו ראו סימנים ברורים של חיים. כמה שאנחנו לא יודעים כלום על השבעים קילו בשר שלנו. אני חושבת שמי שיודע למדוט יכול לגעת בנצח. הגוף האסטרלי מתחנן מאיתנו שנפתח לו חלון החוצה. גם בקבלה הנשמה מחולקת לחלקים. החלקים העליונים שלה מחוברים לשורש העליון של ההוויה, לקוצו של יוד. האור המבהיק שם יכול להוציא בן אדם מדעתו. גם הגנוסטים ידעו את זה, לכן הם המציאו את הדמיורגוס. אנשים נתקעים בתוך הבשר שלהם ומטביעים את כל הנשמה שלהם ואת כל האור העליון בתוך הסופיות של החומר. בגלל זה יש אנשים באשפוזים. הם הגיעו לאור בהיר כל כך ששרף להם את הפיוזים והם חיפשו דרך החוצה. הכדורים מחזקים את הכלובים של התודעה.

"יש לך ש' שורקת, בחיים לא שמעתי ש' כזו".

"זאת סוג של מחמאה?"

"לא הבנתי את רוב מה שאמרת, אבל נהניתי להקשיב."

"אתה רוצה לצאת לחופשי?"

"כן."

"שקרן."

"למה ככה?"

"מי שרוצה לצאת לחופשי לא עונה ככה."

"אבל אני באמת רוצה."

"מה זה מבחינתך חופש?"

"יש דברים שאני מרגיש שאין להם מילים בכלל ומשהו בי מתענה כי הוא לא יכול לגעת בהם. הם לא נמצאים בשום פעולה או מעשה או מחשבה שאני פוגש ביומיום. אני מרגיש שיש שפה אחרת שאני צמא אליה ואני לא דובר אותה, והלוואי והייתי יכול למצוא אותה ולהצליח לבטא את מה שאני מרגיש."

"למה אבנר קרא לך לפגוש אותי?"

"הוא אמר שאת סקרנית לגביי. גם אני הסתקרנתי."

"אבנר לא מבין כלום בדברים שהוא מתעסק בהם."

"בעיניי הוא גאון."

"גאון אולי, אבל הנפש שלו מתה."

"ושלך?"

"תסתכל לי בעיניים, מה אתה רואה?"

"חשוך, אז לא הרבה. אני רואה את ההשקתפות של הפנס רחוב."

"תסתכל יותר מקרוב."

"אני לא רואה עכשיו כלום."

"כי אתה טיפש."

"לאן את הולכת?"

"כואב לי כל הגוף."

"הכעסתי אותך?"

"גם הנשמה שלך חולה. אתה מלא טומאה."

"טוב."

"מה טוב?! אתה אדם מגעיל!"

"מה שתגידי."

"אמרת את זה מקודם בשביל ללעוג לי?"

"את מה?"

"על השפה האחרת."

"לא, זה מענה אותי."

"אבנר סיפר לך?"

"סיפר מה?"

"אתם שקרנים, אסור לי לדבר עם אנשים."

"אני נהנה לשמוע אותך מדברת. אני לא מכיר אנשים שמדברים כמוך."

"יש לך פוטנציאל לגעת באור אין סוף. אבל אתה טיפש."

"מה אני יעשה..."

"תגיד לאבנר שאני לא רוצה לפגוש לא אותו ולא אותך שוב."

"היה לי מיוחד לפגוש אותך, מצטער אם אמרתי משהו לא בסדר."

לקול קרקוש ותרועת גונג חגיגית עלה עמוד השחר ושרט בחשכת הרקיע. עננים עמומים בכחול עמוק נחרצו בשמיים המתבהרים. גלגלי השמש חרקו על מסילותיהם, פנסי רכבים ושאגת מנועים בישרו ראשיתו של יום. מדרס נעליים עייף גרר נער צעיר למיטתו. לחייו סמקו ועיניו היו נפוחות. חדרו קטן, מיטתו סתורה, הוא נפל אליה וחפן את סדיניה. בחלונו דפק בוקר עיקש וציוץ ציפורים הבליח בעדו. שעון מעורר החליט לצלצל, שקיק קטיפה של תפילין בהה נכחה מהמדף. הוא חשב שהוא שומע את הכוכבים שורטים את החלל, שרגליו מתאחדות עם האדמה, שמפיו בוקע אור, שבעיניו שופעים רקיעים, שידיו צומחות ומתעבות ומתארכות. הוא נשם את הסדין ושתה את גליו ומשבריו. צחקוק עמום מבטן כבדה דנדן לו ואסף אותו אל השינה.