השוואה של נאצים או ערבים לעמלק היא בדרך כלל דרשנית - היא לא מכוונת להריגת פגים גרמניים, אלא ליצירת תנועת נפש 'ניצית'. היא שואבת השראה ממצוות מחיית עמלק כדי לומר שלפעמים יש רוע שצריך להשמיד (שזה משפט שגנדי, למשל, אולי לא היה מסכים איתו)

עמלק הוא בן של העם האדומי אך ללא זכרון הקשר ליצחק.

כך הנאצים הם תוצר של הנצרות, אך כבר ללא זכרון הנצרות והקשר הרוחני לעם ישראל.

…הזאת נגרם לנו נזק בן לאומי עצום.

אחת השקרים הגדולים בעולם הוא שאנו גורמים השמדת עם. הם מוצאים תימוכין בזה שפוליטיקאים מגדירים את הערבים עמלק וממצתים את הצווי להשמדה שקיים בתורתנו ואז לך תסביר להם את ההפך.

אבל זה רק אומר שפוליטקאים לא צריכים להגיד כל דבר. וזה כבר פחות קשור לבית המדרש..

גם אי אמירות בכלל,  גם אמירות שהוכתבו בידי הגויים, גם כל אמירה אחרת.

החץ כבר נורה, והמטרה מסומנת בכל פעם לפי הכלים שיש במיידי.

אם לא טענה מטופשת זו, אז היו טוענים טענה מטופשת אחרת.

גם הם וגם השמאל הבוגדני מבינים שאמירת "עמלק" היא כמו אמירת "איזה נבלה/חרא/ממזר/חמור". האם הכוונה היא שצריך להוריד את את מושא הגנאי באסלה? להכניסו לדיר? או לתיצו לעוף השמיים?

גם הטיפש הגדול ביותר מבין את המליצה.

הרשע, לעומתו, יתפוס על זה טרמפ.

תמיד הם יודעים להוציא דברים מהקשרם, אז דווקא בעמלק הם לא מצליחים לראות מעבר לטקסט עצמו?! שישקרו למישהו אחר.

בצורתו הנקבית עמלק זה הטלת ספק בכל אמת ומוסר עלשהי בטענה הפוסטמודרניסטית שאין אמת. כדוגמת עמלק שהיה עם נוודי מדברי חסר תרבות כלשהי  לעומת עמים אחרים (ולכן עמלקי שמתגייר יכול לבוא בקהל ה מייד, בניגוד למואבי).

כשהערבים מתנהגים בברבריות בהמית נטולת מוסר אז הם כמו הנאצים ועמלק

אבל לא בעולם שלנו. "ראשית גוים עמלק".  נדמה לי שהרב קוק אומר שצריך למחות את עמלק מתחת לשמים, לא מעל  השמים שם יש לנקודת האמת שבו מקום

הוא יהיה פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו - אך ישמעאל עשה תשובה בסוף ימיו ומעשה אבות סימן לבנים.

עמלק לעומת זאת, אחריתו עדי אובד.

את הרע יש להשמיד בכל מקרה.

בימינו פרא אדם זה ביטוי שלילי. אבל זה המצאה מודרנית. 

הפשט הוא אדם-פרא, כמו אדם-זאב. פרא זה חמור בר מדברי והוא סמל לחוסר מסגרת וחופש לעומת חמור מבוית שעובד "מי שילח פרא חפשי ומוסרות ערוד מי פיתח. אשר שמתי מדבר ביתו. ישחק להמון קריה לא שמע קול נוגש". רש"י מסביר פרא אדם - אוהב מדבריות. הערבים בתרבותם חסרי מסגרת ומייצגים חסד של אברהם ופריצת מסגרות, שעוותו לטומאה אצלם בתור גזלנות "ידו בכל ויד כל בו" למרות שגם שם יש פירושים שזה מסחר ולא גזל. אפילו בצורת הבניה של כפר ערבי אפשר לראות חוסר מסגרת

כמו שכתוב בפרקי דרבי אליעזר (פרק מד)

"ר' יוסי אומר כשבא סנחריב לארץ ראו כל העמים שסביבות ארץ ישראל מחנה סנחריב ונתייראו הרבה מאד וברחו איש ממקומו שנ' ואסיר גבולות עמים וכו' 

ועמלק נכנס למדבר ונתערבו עם בני ישמעאל וכלם היו עשרה עמים שנ' 'אהלי אדום וישמעאלים מואב והגרים גבל ועמון ועמלק פלשת עם יושבי צור גם אשור נלוה עמם היו זרוע לבני לוט סלה"

יהדות, שיעורים, זמנים | אתר ישיבה

רואים מלשונו שכל החילוק הוא האם יש חיוב גם על היחיד או רק על הכלל. אבל מבחינת שאר הגדרים הכל נשאר אותו דבר.

יש רק מלחמת מצווה (בפיסקה הבאה הרב סולובייצ'יק מציע שזה המקור של הרמבם שעזרת ישראל מיד צר זה מלחמת מצווה)

מצטט מהתשובה באתר ישיבה:

הגאון המפורסם הרב יוסף דב סולובייציק (ראש ישיבת רבנו יצחק אלחנן) הביא בספרו "איש אמונה" (הוצאת מוסד הרב קוק, עמ' 101-102) בשם אביו הרב משה, כי כל מי ומי הקם להכחיד את עם ישראל ללא סיבה מובנת, לא לשם הרחבת גבול ולא לשם אוצרות הטבע, או להשיג נמל ים למען מסחר בינלאומי וכיו"ב אלא "שנאה לשם שנאה", הרי בזה עצמו מוכח עליו כי הוא מזרע עמלק, אשר גם הוא התקיף אותנו לראשונה בימי משה ללא שום סיבה. זו לשונו: "כל אומה המתנכלת לכלות את כנסת ישראל, הופכת ע"פ ההלכה [להיות] עמלק".

העיר הגאון כי בזה מוסבר מדוע כאשר הרמב"ם הזכיר דין "לא תחיה כל נשמה" לענין שבע אומות שהיו בארץ כנען, סיים דבריו בסיכום "וכבר אבד זכרם" (הל' מלכים, פרק ה הלכה ד). לעומת זאת כאשר הזכיר מצות מחיית עמלק, סעיף אחד אח"כ, לא סיכם דבריו "וכבר אבד זכרם". והוא פלא. כי הרמב"ם ידוע בסדרנותו ועריכת דבריו באופן ההגיוני ביותר. אם היה חושב על עמלק שגם הם אבדו מהעולם כאומה ואין אפשרות בידינו לזהותם, מדוע לא המתין בכתיבת המלים "וכבר אבד זכרם" עד סוף הלכה ה, ובזה יכלול יחד גם ז' עמים וגם עמלק באומרו שאין בידינו לקיים מצוה גדולה זו? אלא מובן לנו מדבריו שבאמת אפשר לזהות בימינו מי הוא מזרע עמלק, וקיימת גם בימינו האפשרות לקיים מצות הכחדת אומה שפלה זו.

כותב במפורש בקטע שצילמתי שאין מחיית יחידים בנוגע לשאר האומות הקמות על ישראל

אבל מבחינת האומה בכללותה יש את אותם גדרים.

אין מחיית יחידים זה בסה"כ אומר שבמקרה שהאומה היא לא ביולוגית עמלק אז היחיד לא מצווה להרוג מאותה אומה, וזו מצווה שמוטלת על הציבור.

תקרא שוב את הפסקה השנייה של הדברים ששלחתי ותבין שחייב להבין כמוני.

מציע שתחזור לקטע עוד יום יומיים ותקרא אותו שוב

כנ"ל....

ש"מחיית יחידים" = מחייה של יחידים מעמלק:

"However, the obligation to wipe out individual Amalekites, as set forth in the verse from Deuteronomy, applies only to genealogical descendants of Amalek. Now it is true that Maimonides' ruling also includes the obligation to blot out individuals, an obligation which does not apply to any nation other than Amalek, even if that nation seeks to destroy the Jewish people"

(לא שאני יודע איך אפשר לקרוא אחרת את הררי קדם)

@תות"ח!

זו רק הגדרה לעניין האם מקיימים את מצוות העשה המיוחדת של מחיית עמלק כן או לא. אבל מבחינת הגדרים לפי הגרי"ז הם ממש אותם גדרים כמו עמלק (ואמנם מוכח שהרב שמואל אריאל לא סבר כך, אך ראה בהמשך כל הרבנים שהבינו כפשט הדברים).

ועיין פשוט בתשובה כאן לדוגמא:

https://www.yeshiva.org.il/midrash/7180

וכן כאן:

https://www.yeshiva.org.il/midrash/5698

וכן כאן:

https://www.yeshiva.org.il/midrash/3273

וכן כאן (בסוף):

https://www.yeshiva.org.il/midrash/7281

וכן כאן:

https://www.yeshiva.org.il/midrash/10868

וכאן:

מלחמה לה' בעמלק - ישיבת הגולן

ועיין בתשובה זו שמגדיר שרק תינוקות קטנים מאוד טכנית נחשבים כחפים מפשע:

https://www.yeshiva.org.il/ask/140953

חלקם בכלל לא מזכירים את הרב סולובייצ'יק או הגרח, חלקם רק מדברים מבחינה דרשנית, ואף אחד לא כותב שזה לא נכון שהרב סולובייצ'יק מחלק בין עמלק הביולוגי - שרק בנוגע אליו יש מצווה להשמיד כל יחיד - לשאר האומות

היחיד שכן זה הרב ון דק. לדעתי הוא טועה ברב סולובייצ'יק, כשהוא לא שם לב לחילוק, ובגלל זה הוא דוחה אותו הלכתית ומעביר את הרעיון לתחום הדרשנות: "אף שהלכתית קשה להכיל בדברי הרמב"ם שמצוות מחיית עמלק – גברים, נשים וטף – תחול על כל האומה הרוצה בהכחדת ישראל, מכל מקום מבחינה רעיונית זה נותן משנה תוקף למלחמה נגד אומה הרוצה בהכחדתנו מן העולם"

כל הקישורים שהבאתי ציטטו (לא בהכרח בלשונו) את הרב סולובייצ'יק (למעט הרב מרדכי אליהו שאמר את זה בשם עצמו ולא בשם הרב סולובייצ'יק). אף אחד לא הביא אותו בהקשר דרשני.

לדעתי הרב ון דק לא טועה, וזה פשט הרב סולובייצ'יק (ונראה לי שאתה יותר מדי תולה את דבריו ברמב"ם ומשום שיש לך הבנה מסויימת ברמב"ם ואתה חושב שזה לא נכנס ברמב"ם, אז אתה גם מסביר שהרב סולובייצ'יק לא חשב את מה שחשב. נקודה למחשבה).

ושאלה, לפי שיטתך, מה שייך הדיוק ברמב"ם? הרי הוא מדייק ברמב"ם שהסיבה שהרמב"ם לא אמר "וכבר אבד זכרם" כדי להגיד שהמצווה לא מעשית בימינו לגבי עמלק היא משום שהמצווה מעשית משום שהיא שייכת כלפי כל עם ששונא בשביל לשנוא את עם ישראל....

הבאת שבעה קישורים. בקישור הרביעי והשביעי הגריד והגרח לא מוזכרים. הקישור השישי זה הרב ון דיק. כל השאר מה שכתבתי ("חלקם רק מדברים מבחינה דרשנית, ואף אחד לא כותב שזה לא נכון שהרב סולובייצ'יק מחלק בין עמלק הביולוגי - שרק בנוגע אליו יש מצווה להשמיד כל יחיד - לשאר האומות") 

הרביעי- כתבתי כבר שהרב מרדכי אליהו לא מזכיר את הרב סולובייצ'יק, אבל הוא בעצמו כותב את אותו דבר מבלי להזכיר את הרב סולובייצ'יק. לגבי השביעי, אני יודע, השביעי רק הייתה הערה שלא כולם מוגדרים כחפים מפשע ומדובר רק על תינוקות קטנים מאוד.

אני לא חושב שהם מדברים מבחינה דרשנית, הם מביאים מקור הלכתי ומשתמשים בו לדרוש (חלקם). הרי גם אתה מסכים שמדובר על מקור הלכתי והרב סולובייצ'יק כתב בפירוש שזה עניין הלכתי, ולא דיבר על דרך הגדה. ובכל מקרה, הבאתי את הקישורים רק כדי להראות שהם הבינו את הרב סולובייצ'יק כפשטו ולא כתבו חילוקים. נכון שהם גם לא שללו באופן חיובי את החילוק, אבל לדעתי הפוך, מי שמחלק חילוקים הוא המחדש....

מהציטוט של אביו אתה מבין שהוא מדבר ברמה ההלכתית.

כן

הרב סולובייצ'יק כדרכו מחבר הלכה ואגדה. בהרבה מספריו שלכאורה אגדתיים הוא מדבר פתאום על דברים הלכתיים. ברור שגם פה הוא לוקח הלכה ומדבר עליה בהקשר אגדתי.

פתאום שמתי לב שזה נשמע תיאור קוקניקי....😅

רק מה שהבאתי הוכחה מהרבנים הנ"ל זה שהם לא עשו חילוקים אלא הבינו אותו כפשטו.

קראת את הסימן בהררי קדם?

מהדיוק ברמב"ם מוכח שהעניין בא להרחיב ברמה ההלכתית את מצוות מחיית עמלק. אם הוא לא בא להרחיב את מצוות מחיית עמלק, אז אכן מצוות מחיית עמלק לפי הרמב"ם תהיה לא מעשית בזמן הזה, והיה צריך להוסיף וכבר אבד זכרם כמו שהוסיף לגבי שבעת עממין. אמנם, המצווה שונה קצת בגדריה (שהיא מוטלת רק על הציבור ולא על היחיד), אבל זו אותה מצווה.

לא.

הפסוק תמחה שמדבר על היחיד לא נשאר, המלחמה לה' בעמלק, מלחמת הציבור, נשארת (בוודאי שמלחמת הציבור היא מצווה של ממש ולא רק משהו אגדתי, וברור שגם יש לה את אותם גדרים שהופיעו לגבי מצוות היחיד).

ובכל מקרה, קראתי את הררי קדם, ולא חוזר בי מדבריי.

לפי ההגדרה שהוא הביא בסוף, הוא מגדיר שגם מלחמת עזרת ישראל מיד צר יהיו לה את הגדרים של מלחמת עמלק.

מזכיר שלפי שיטתך אין הבנה איך החידוש שלו מסביר את השמטת הרמב"ם שלא הוסיף "וכבר אבד זכרם" ביחס לעמלק, וטרם ענית על כך

בנוגע לשאלה שהוספת בעריכה - בית המדרש

(והרב סולובייצ'יק אומר שרק - בית המדרש

שוב, הרמב"ם אומר: ומצוות עשה להכרית זרעו של עמלק, ולא מוסיף וכבר אבד זכרם. לפי דעתך זה בכלל לא קשור לעמלק, זה סתם מלחמת ישראל מיד צר, וממילא הרמב"ם היה צריך להוסיף וכבר אבד זכרם, ולא ברור עדיין מדוע השמיט מילים אלו.

הוא כותב, יש שני גדרים במצווה. מצוות מחיה כלפי עמלק הביולוגי, ומלחמת התקוממות כלפי עמים שבאים למחות את ישראל. הגדר השני לא בטל 

אני לא מקשה, אני מסביר את הרב סולובייצ'יק. לכאורה יש סתירה בין תחילת דבריו לסוף דבריו. אני הסברתי את הסוף בצורה שמתאים להתחלה (לפי דעתי גם ההסבר חלק, זה לא קשה או דחוק), אך לך אין הסבר איך ההתחלה מתאימה לסוף. ההסבר שכתבת פה מסתדר עם הסוף, אך לא עם ההתחלה, כי לפי דבריך לא מובן איך חידושו מסביר את לשון הרמב"ם, ולפי דעתך לא מובן מדוע הרמב"ם השמיט "וכבר אבד זכרם" כשדיבר על עמלק, הרי זה נכון לחלוטין, ומצוות מלחמת עמלק איננה מעשית בזמן הזה.

שאלתי שאלה, תענה עליה.....

איך מסתדר הדיוק בלשון הרמב"ם לפי שיטתך....

ושים לב גם ללשונו: "דין מלחמת עמלק עדיין קיים בכל אומה אחרת הזוממת לכלותנו".

אשאל אותך שאלה פשוטה יותר: לפי שיטתך, מה החידוש של הגרי"ד? והרי ברור שעם שקם על עם ישראל לכלותו אפשר לצאת עליו למלחמה, שזה הרי דין מלחמת עזרת ישראל מיד צר. אז מה החידוש שכשהוא שונא לשם שנאה זה נחשב מלחמת עמלק? מה הוא בא לומר? זה סתם גיבוב מילים מיותר לפי שיטתך....

(כבר כתבתי את זה, אולי כדאי לקרוא מחדש את כל השרשור)

ישראל מיד צר כשני סוגים שונים של מלחמות? לפי שיטתך זו אותה מלחמה.

ואני כבר הסברתי את הקטע שצילמת....

עיין שיעור של הרב ראובן פיירמן "זכר עמלק".

(לא מדבר על כל הערבים באשר הם, אלא על אוייבינו שאנחנו נלחמים מולם כיום).

זכר עמלק | הרב ראובן פיירמן

למחיית זכר עמלק יש סיבה מפורשת בתורה :

"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ – תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, לֹא תִּשְׁכָּח."

מי שמזנב לא בהכרח רוצה להשמיד (לא שלא חסר כאלה שרוצים להשמיד)

לכן ההגדרה שמי שרוצה להשמיד הוא עמלק לא משכנעת אותי (חוץ כמובן מהמן האגגי שהוא מזרע עמלק)

לכן "העברת התפקיד" ממש לא מעבירה את הצווי.

לכן מכוון שעמלק בא מעשיו ולא מישמעאל אז לערבים אין קשר לעמלק (לא שהם לא בני מוות בהרבה מקרים אבל לא מצווי מחיית עמלק אלה מהגנה עצמית)

גם ערבוב העמים על ידי סנחריב לא יכול לשנות את אפיון עמלק ולשייך כל עם שרוצה להשמיד את עם ישראל למצוות מחיית עמלק  (גם כאן יש מצווה להלחם אבל לא מצווי מחיית עמלק אלה מהגנה עצמית)

אינני חושב שהתיאור: "אשר קרך" בא להגדיר מיהו עמלק, אלא בא להגיד מה תכליתו בעולם. הוא בא לעורר את אותם אנשים ששכחו את יהדותם ולהזכיר להם מי הם (עיין ערך שואה).

ברור מהמדרשים שמתארים איך עמלק בא מרחוק על מלחמה לא לו ובא לקרר את האמבטיה וכו', שהעניין של עמלק הוא השנאה לשם שנאה (וכן זה פשט נבואת בלעם על עמלק, שהוא "ראשית גויים", עיין תרגום אונקלוס שם).

מבחינה גזעית/ביולוגית אתה צודק שאין לערבים קשר לעמלק, אבל שוב, העניין הוא מבחינת הדרך.

אני חושב שהסברה שלו מאוד פשוטה וישרה. די ברור שהסיבה מדוע התורה ציוותה ציווי כ"כ "הזוי" היא משום שעמלק בעל תפיסה אידיאולוגית של השמדת ישראל ואנטישמיות ורע. להגיד שעמלק הוא "שורש הרע מבחינה רוחנית" לא מחזיק מים. צריך להסביר הסבר אמיתי. וההסבר האמיתי הוא כמו שהציג. לפי ההסבר הזה, ברור שהעניין הוא לא גזעי וכל מי שיילך בדרך הזאת גם יהיה לו דין עמלק. גם זה נראה ברור מפשט התנ"ך ששאול איים על הקיני: "פן אוסיפך עמו" אף שהקיני וודאי לא מזרע עמלק.

ובאוייב נלחמים ומשמידים. הבא להורגך השכם להורגו. לא משנה אם הוא עמלק או לא.

היא האם יש שאיפה להימנע מפגיעה באזרחים או שאין שאיפה כזאת, ואדרבה, הפוך (ברגש לכל בן-אדם כנראה יהיה קשה לפגוע באזרחים, אני מדבר על שאיפה מעשית, כמובן)

... לא לבטא את זה  בטפשות בקול רם.

הטיפשות היא ההפרדה חסרת הבסיס בין מפלצת פעילה למפלצת רדומה.

כל מפלץ נדון על שם סופו.

אתה גדול....🤣

אלא אם יתברר שהחיבור לאנימאגים היה עלה תאנה או גרוע מזה עלה גפן (שכידוע הוא מתולע ורבים טועים בו ואכמ"ל).

כאשר מעדיפים להילחם במדינה במקום באויב, להפגין מול ישראל במקום מול שגרירויות העולם, להדהד שקרי חמאס במקום אמת, לרחם על ילדי עזה במקום על הילדים שלנו שחטופים, להפוך את הקורבן לתוקפן, ולשאוף לאובדנה של ישראל מטעמי תאוות שלטון ודיקטטורה משפטית - אז כל הרעל שלך מאבד את המסכה שלו.

מי מהדהד את ה"טעויות" של הפוליטיקאים שלנו בעולם? האם אתה שומע על כל "טעות" של בכירי הנרצים בעזה? או על "טעויות" של נאצים איסלאמיסטים אחרים? או אפילו על "טעויות" של פוליטיקאים מהשמאל הישראלי, או בכללי בעולם?

כמו שאמרתי כבר, השמאל אורב לכל שביב אמירה שאפשר לסלף ולהעצים כדי להביא להשמדתה של ישראל. וכשזה אינו בננצא, אז פשוט ממציאים שקרים מלכתחילה - כמו שרואים יום יום באלג'זירה 12.

טובות, ותמיד זה נכשל אצלו.

מעשה בלהה נועד לקנאות לכבוד לאה, ובסוף קרה מה שקרה.

ניסה להציל את יוסף ולא הצליח.

מנסה לשכנע את יעקב אבל זה הצעה טפשית יחד עם אחריות וטוב לב.

ראובן מייצג את מידת החסד שבמלכות,  כמו החסד שהיא המידה הפותחת והבכורית,  שהיא נטיה טובה אך גולמית חסרת גבולות וצורה מוגמרת (בניגוד למידת הדין), כך תפקידו של ראובן בעם זה להיות הפותח, היוזם (בכורי אתה כוחי וראשית אוני, יתר שאת ויתר עז), אבל לא המנהיג. כי הוא לא יכול להנהיג כי הצעותיו טובות הלב לא מגובשות ולא אפקיביות. הוא מהיר ופזיז וחסר גבולות "פחז כמים" ולכן נשללה ממנו הבכורה "אל תותר", מה שהכי התבטא בחטא מעשה בלהה שם היה פזיז לקנאות לכבוד אימו.

בטומאה, לדורות זה מתגלם בדתן ואבירם שלא מסוגלים לקבל מרות וגבולות. קרח מערער על חוסר השיוויון, בעוד דתן ואבירם על עצם השלטון "כי תשתרר עלינו גם השתרר" הם הדמות של האנרכיסטים שלא מקבלים מרות וגבולות "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו" לפי חזל זה דתן ואבירם הניצים.

גם בשופטים שבט ראובן חי לעצמו ולא מגיע להזמנת דבורה להלחם בסיסרא, כי הוא לא מקבל מרות. והוא לא יושב רק בתחום גבולות נחלתו אלא מתפשט עם צאנו מתישהו עד נהר פרת (כנראה בתקופת שלמה) לפי דברי הימים 

האמת שזה היה כיוון החשיבה שלי. ש"בכור שוטה" הוא לא אדם רגיל - מונהג. אלא בכור, שכן מנסה ליזום ולהנהיג, אך לא מצליח להביא תוצאות טובות.

אני שייכתי את זה לפחדנות מסוימת שמתלווה לפעולות של ראובן. הוא רוצה להציל את יוסף אז מציע שיזרקו אותו לבור עם נחשים ועקרבים... ורוצה שיילכו להביא אוכל לחיי המשפחה ומציע להרוג את ילדיו...

הכל: כוונה טובה ותוצאה מסובכת, לפתור בעיה בבעיה אחרת. יתכן שזה גם מה שעשו בני ראובן כשבנו מזבח בעבר הירדן - הכוונה להיות בקדר, אבל הפרקטיקה היא של היפרדות - בדיוק הפוך מהמטרה.

(את הרעיון של פחדנות כבעיה במנהיגות, מציין הרב חיים שמואלביץ בשיחות מוסר שלו)

עכשיו ראיתי ב"סדר הדורות" התייחסות לביטוי "בכור שטן" (חכם, יצירתי), לעומת "בכור שוטה". אבל הדבר עוד צריך בירור.

בכל מקרה, כל הדברים שלי (ואולי גם שלך) לא מעוגנים בספרות. אז אם יש למישהי מקורות - זה ממש יהיה נחמד!

הוא המכנה משותף לכולם

במקור אני בטוח שהכל היה יותר פשוט, נהיר, קל וברור

המורכבות נובעת מטשטוש הגבולות בין מה שחובה מהתורה או מהמשנה, לבין חומרות שהפכו עם הזמן להלכות שלא היו במקור.

- הרבה מאוד חומרות שנקבעו כ-"גדרות" ששומרות על הזהות היהודית בגלות. כמו איסורי אכילת בישולי גויים, פת עכו"ם, יין נסך, ועוד.

- הלכות טהרת המשפחה נעשו מורכבות ומסובכות מאוד, לעומת המקור בתורה.  הפער כאן הוא עצום: חומרות רבי זירא, טומאה וטהרה של יולדת בתורה לעומת ההלכה כיום  

- חומרות בולטות נוספות: המתנה בין בשר וחלב, קטניות בפסח לאשכנזים, וכמובן חשמל.  

בעיית החשמל היא מורכבות שההלכה לא פתרה, אלא העמיסה עליה שלל איסורים שבכלל לא היו בתקופה הקדומה.  

יש אינספור הלכות שנוצרו מתוך מחשבה על מראית עין, צביון של האדם הדתי, מדרון חלקלק.  

והנקודה הכי כואבת - הבעיה הגדולה של חוסר יכולת של פוסקי הדור לבטל הלכות שנקבעו בזמנים אחרים למרות שהמציאות השתנתה לבלי הכר.   

הירושלמי אומר "אילו ניתנה התורה חתוכה לא היתה לרגל עמידה"

גם בהלכה, גם בתחומים אחרים, יש אינסוף דעות של רבנים והוגים. ועל דעת זה התורה ניתנה. במקום לסבך ולקרוע, המגוון הזה יכול לאפשר לכל אחד למצוא את המקום שלו. למצוא את הדרך שמתיישבת על הלב שלו, לשמוע ולקרוא רבנים ואנשים שהדברים שלהם טובים עבורו. אבל אחרים אומרים אחרת? "מה לי בזה, זה מעשה שלו, וזה מעשה שלי" 

יוסף חשב שהוא הופרש מעם ישראל החוצה "נשני אלוקים את עמלי וכל בית אבי" בית אבי כולל יעקב עצמו. "הפרני אלוקים בארץ עניי" - זה המקום שלי כמצרי ולא כיהודי.

ואז יוצא שיוסף סבר שתפקידו זה לקדש את ה' דווקא בתוך הגויים ולא כחלק מעם ישראל ושה' הוציא אותו מכלל ישראל כמו ישמעאל ועשיו, ומינה אותו להיות שליט מצרים שימשיך קדושה למצרים והאומות. ולכן הוא מנתק קשר עם יעקב.

ורק כשיוסף פוגש את אחיו משתחווים לו ונזכר בחלומות, הוא משנה את דעתו ומבין שהוא יהודי ואז מתכנן את כל גביע בנימין כדי לתקן את הקרע בין האחים כנ"ל.

https://www.herzog.ac.il/vtc/tvunot/mega1_ybn.pdf

https://etzion.org.il/sites/default/files/2022-09/mega2_medan.pdf

לגבי הפירוש שיוסף רוצה לנקום/להעניש את האחים - לא ברור אז למה הוא שם את כספם באמתחותיהם ואחר כך אומר "שלום לכם אל תיראו" אקט של חיבה ולא עונש, שעוד יכול לעורר חשד אצל האחים שיוסף בכוונת תחילה משתיל להם כלי כסף כמו גביע בשקיהם.

הטיעון שיוסף חשד שמא אביו שלח אותו בכוונה כדי שימכרו אותו, נשמע קצת קונספרטיבי במחילה, ומזכיר לי את הטיעונים הקונספרטיבים על כך שצרציל וסטלין תכננו במכוון את מלחמת העולם השניה. הרי יעקב לפני שניה אהב אותו ונתן לו כתונת פסים! מה גם שאין סיבה שיוסף יחשוד שאף אחד לא חיפש אותו. בעולם העתיק ללא טלפון בלתי אפשרי לחפש עבד שנמכר לארץ אחרת.

גם אם יוסף הופרש מעם ישראל/האחים הופרשו לפי מחשבתו  האם זה מצדיק לצער את אביו ולא להודיע לו שהוא חי? או שמא גורל האומה חשוב ליוסף יותר מצער אביו והגעגועים אליו?

ואם לא, אז ממתי זה נודע, רק בברכות יעקב בסוף ימיו?

(כי "ולזרעך אחריך אתן את הארץ" יכול להתפרש כמו ההבטחה ליצחק "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל" שזה רק חלק מזרעו)

יוסף חשב שהוא הופרש מעם ישראל וגם חשב שבנימין הופרש מעם ישראל? (וצריך לזכור שהוא גם ידע שה' מינהו לשליט מצרים לא במקרה)

כנראה שבשני המקרים ה' גלגל שיהיה איזה הכרח שאנחנו לא מודעים אליו.

יתכן שיוסף חשש לשלוח שליח לאביו, כדי שזה לא יתפס כמרידה במלכות או משהו כזה (שהוא עדיין קשור לעבריות. אפשר למצוא רמז לזה במה שנאמר בסופו של דבר- וְהַקֹּ֣ל נִשְׁמַ֗ע בֵּ֤ית פַּרְעֹה֙ לֵאמֹ֔ר בָּ֖אוּ אֲחֵ֣י יוֹסֵ֑ף וַיִּיטַב֙ בְּעֵינֵ֣י פַרְעֹ֔ה וּבְעֵינֵ֖י עֲבָדָֽיו- משמע שהייתה הו"א שזה בעייתי).

אבל אז השאלה היא למה כשהאחים באו אל יוסף הוא לא סיפר להם מייד שהוא יוסף ואמר להם לבשר לאביו שהוא חי כשהם חוזרים.

נראה לומר ככה:

וַיִּזְכֹּ֣ר יוֹסֵ֔ף אֵ֚ת הַֽחֲלֹמ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר חָלַ֖ם לָהֶ֑ם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מְרַגְּלִ֣ים אַתֶּ֔ם לִרְא֛וֹת אֶת־עֶרְוַ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּאתֶֽם.

יוסף נזכר בזה אז (כי לא כתוב "ויוסף זכר"). לכן מסתבר שהגעת האחים הייתה שינוי כיוון בשביל יוסף, והוא הבין שהוא צריך להביא להתגשמות החלומות, כנביא שהוטלה עליו משימה (זו לא הייתה נבואה ממש, לכן יוסף ההיה יכול להתעלם מהחלומות עד הגעת האחים (ואולי לחשוב שהם רק היו הגורם לכך שהאחים ימכרוהו והוא יגיע למצרים)).

יוסף מבין שהתגשמות החלומות זה לא השתחוויה של כבוד, אלא של הסכמה- שהאחים יבינו את תפקידו וחשיבותו ושילכו בדרך שהוא מתווה. זה מסומל בערבותם בעבור בני רחל. ולכן הוא מתכנן את כל העניין עם בנימין. כמובן שלא שייך לספר ליעקב עד שהמשימה תושלם.

מה שנשאר להבין זה מה חשב יוסף עד שהאחים באו למצרים, ואולי זו גם תהיה סיבה נכונה יותר למה הוא לא הודיע ליעקב שהוא חי.

אם ניכנס ל"ראש" של יוסף, ונסתכל על דברים מתוך מבטו (האמוני, כפי שאנו נוכחים לדעת בפרשה זו ובפרשה הבאה)- ה' גלגל אותי למצרים וניתק אותי ממשפחתי, נמכרתי לעבד ואז ה' העלה אותי, ואז שוב הפיל אותי לבור תרתי משמע והעלה אותי משם למקום הכי גבוה שאפשר.

השתלשלות האירועים מראה שמי שפועל פה זה ה' ואסור לי לנסות שום דבר שהוא לא חלק מהתכנית שה' מתווה לי. אם אני מודיע לאבי שאני חי, זה יחבר שוב את המשפחה, וזה יגרור שינוי מהותי כלשהו, ולכן אסור לי לעשות זאת. אני עדיין מאמין בדרך של יעקב אבא, ואולי מה שיקרה בסוף זה שאני אתקן את מצרים (מבני חם ש"עבד עבדים יהיה לאחיו"), או לפחות אהיה הנשיא העברי המכובד של מצרים והתפקיד יעבור לבניי, בד בבד עם זה שאחיי וזרעם יבנו את שלטונם בארץ ישראל. בסופו של דבר נתחבר יחד ונשפיע על כל העולם (תפקידו של אברהם).

קשה על זה ממה שכתבת לגבי ברית בין הבתרים. אבל מי אמר שהם חשבו שזה יתקיים בדורם או בדורות הסמוכים אליהם ולא הרבה זמן אחרי?  (אגב, מה ההכרח לומר שהם בכלל ידעו על ברית בין הבתרים? אי אפשר לומר שאברהם לא גילה זאת לאף אחד?)  

"ויוסף ישית ידו על עניך" כלומר יעצום את עיניך כשתמות.

ויעקב ידע על כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם

בנ"י פרו ורבו מאוד עוד לפני פטירתו של יעקב:

וַיֵּ֧שֶׁב יִשְׂרָאֵ֛ל בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֑שֶׁן וַיֵּאָחֲז֣וּ בָ֔הּ וַיִּפְר֥וּ וַיִּרְבּ֖וּ מְאֹֽד׃ וַיְחִ֤י יַעֲקֹב֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם שְׁבַ֥ע עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה וַיְהִ֤י יְמֵֽי־יַעֲקֹב֙ שְׁנֵ֣י חַיָּ֔יו שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וְאַרְבָּעִ֥ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה׃

רשב"ם-  ישית ידו על עיניך: על ענייניך וצרכיך, ישתדל לעשותם, כדכתיב ישית ידו על שנינו.

הפירושים שאנחנו קוראים מבוססים בד"כ על מה שקרה בפועל, לא בטוח שככה יעקב הבין את הדברים בשעה שהם נאמרו לו.

בפשטות יעקב חשב- אנוכי ארד עמך מצרימה, ואנוכי אעלך גם עלה (בעודך חי), ויוסף ישית ידו על עיניך (כפירוש הרשב"ם דלעיל).

הוא אומר שהשבטים לא ידעו על הגלות (או לא ידעו שהיא מתחילה עכשיו). לפי"ז אפשר לומר שגם יוסף לא ידע.

ואנכי אעלך בתור גופה.

יוסף אומר פקוד יפקוד אלוקים אתכם והעליתם את עצמותי

ואנוכי אעלך בתוך גופה זה פירוש למפרע של הדברים. יתכן שיעקב חשב גם על הפירוש הזה כשהדברים נאמרו לו, אבל הוא לא חשב שזה הפירוש היחידי.

כי יוסף שמע את זה מיעקב לפני פטירתו

כלומר תהפוך לגוי גדול, ואתה (כלומר הגוי הגדול) תעלה ממצרים.

חוץ מזה שאדם צריך לעשות את ההשתדלות שלו ולהשביע את יוסף, גם אם ה' הבטיח

אבל מה שבאתי להוכיח מדבריהם זה שההסבר שלי (שיעקב הבין בהתחלה שהוא עצמו יעלה חזרה) לא מופקע ובלתי מתקבל בגלל החידוש שבו.

הפך לגוי גדול הוא מנוע מלצאת ממצרים כאדם חי.

ואם תאמר שב17 שנה הם כבר הפכו לאלפי איש (מה שלא סביר, וזה עדיין לא "גוי גדול"). אז אולי יעקב חשש שהכנענים כבר לא יסכימו לקבל אלפי איש בארץ כנען, בעוד שפרעה נתן להם מקום. מה גם שהיה להם מקום מרעה משובח, בעוד שבכנען ייתכן שאין מקום למקנה כל כך גדול שכבר גדל מאז שהם התיישבו

שבסופם הוא כבר יהיה גוי גדול (או לפחות עם בסיס איתן להפוך לכזה אחרי לא הרבה זמן) שיכול לחזור.

כשהוא הגיע לגיל 147 והרגיש שהוא עומד למות, הוא הבין למפרע אחרת את דברי ה' אליו.

היא שמבחינת יוסף, יעקב היה שותף במכירה, הוא זה ששלח אותו לאחים.

לבבי השאלה השניה, הפשט הוא שהוא רצה לראות אם האחים חזרו בתשובה

פרק זמנים - פניני הלכה

@סיעתא דשמייא1, אני חושב שזה לא עניין של מגזר, למרות שהחבדניקים אולי התחילו עם זה

יש שמקשרים את אופי ההדלקה למשפחה ולביתיות. עם המדרש על הגזירה של היוונים שגרמה לעקירת דלתות הבית וכו

כשהייתי קטן שמעתי גם דבר תורה חמוד, שהדרך שלנו להאיר את המרחב בקודש היא לא ביציאה לכיכר העיר, אלא שאני מאיר אור קטן אצלי ואז גם ההוא ממול מאיר אצלו וכן הלאה

(כלומר, אלו טיעונים רעיוניים שיכולים להעניק משמעות לגישה ההלכתית שלא אוהבת הדלקה בברכה שלא בבית או בבית הכנסת)

לפרוק בארמית זה לפדות. לפדות זה לגאול.

גאולה בתנך זה גם הצלה מצרה, וגם הוצאת דבר משעבודו (גאולה משעבוד מלכויות, גאולת שדה, גאולת עבד). גאולה קלאסית בדברי חז"ל זה יציאה משעבוד מלכויות. עם זאת ברכת גאולה ב18 עוסקת בגאולה מצרה, ויציאה משעבוד מלכויות זה בתקע בשופר גדול לחרותינו. כך שלא ברור מתי פורקן משמש כהצלה מצרה ומתי כיציאה משעבוד מלכויות.

אם באמת פורקן כהיום הזה בעל הניסים זה גאולה מצרה. אז השאלה האם איפשהו בעל הניסים של חנוכה מוזכרת עצמאות פוליטית או רמז שחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה עד החורבן? (בדברי חז"ל זה מפורש, שהרי חזל אומרים שהלל אומרים רק עם הנס קרה כשלא היינו משועבדים לאומות, שנאמר הללויה הללו עבדי ה', ולכן בפורים לא אומרים הלל ש"אכתי עבדי אחשוורוש אנן".

ובפסיקתא רבתי דחנוכה (פרשה ב'): משאין אומרין הלל אלא על מפלתה של מלכות... הללו עבדי ה' ולא עבדי אנטיוכוס" ).

השאלה אם "מסרת גיבורים ביש חלשים וכו' זה אזכור ליציאה משעבוד מלכויות. שהרי אם מלכות יוון נמסרה ביד ישראל, משמע יצאנו משעבודה, אחרת לא שייך לומר "מסרת משעבד ביד משועבד".

כמובן זה לא הסיבה העיקרית לחנוכה, אלא הסיבה העיקרית היא שניצלה התורה מכליון, כדברי על הניסים "כשעמדה מלכות יוון על עמך ישראל להשמידם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם" כמו נוסח פורים "כשעמד המן הרשע ביקש להשמיד את כל היהודים ואתה ברחמיך הפרת את עצתו"

וְיִפרוֹק יָת זְבִינֵי דַאֲחוּהִי.

גאולה פה זה הוצאת השדה משעבוד זר (שלא של המשפחה).

אבל כמובן אתה צודק וגאולה עצמה יכולה להיות הצלה מצרה גם, כמו "קרבה אל נפשי גאלה" בתהילים ודגמאות רבות, וברכת גאולה ב18).

אבל למשל "אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים...ברוך גאל ישראל" בברכת גאולה בפסח, זה יציאה מעבדות לחירות (משעבוד מלכויות לעצמאות)

על הניסים של חנוכה "ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה".

אגב "בזמן הזה" הכוונה - בתאריך הזה, כלומר על הניסים שעשית לנו בימים(בשנים) ההם לפני אלפיים מאתיים שנה, בזמן הזה בתאריך הזה של כה בכסלו. "שעשית *לאבותינו* בימים ההם בזמן הזה" - אבותינו לא חיים בהווה.

"בימים ההם (ו)בזמן הזה" במובן של בעבר ובהווה, זה דרשה על המשפט. וזה אחד המקרים שמרוב פרסום הדרשה, נשכח הפשט הפשוט של המשפט...

כמובן הדרש גנוז בפשט, כי הרי הימים ההם (השנים ההם) כבר לא יחזרו, אבל "הזמן הזה" כלומר התאריך הזה, חוזר כל שנה ושנה, ומביא את התנוצצות העבר כל שנה מחדש בהווה באותו תאריך, ובמילא זה גם רלוונטי להווה. אבל צריך להבדיל בין פשט מובן של ברכה לבין דרש.

למרות שבדקתי עכשיו וזה לא לגמרי כך, הנה נגיד דברי הרב מרדכי אליהו:

"מאי מברך? שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה".
ומדקדקים בלשון הברכה שאין לומר "ובזמן הזה" בו"ו עיין כה"ח
תרע"ו ס"ק ה' ומש"ב ס"ק א' אולם עיין בשלמי חגיגה הלכות
חנוכה שהביא משם הלבוש שיש לאמר "ובזמן" והפירוש עשה
לאבותינו אז ובזמן הזה עושה עמנו נסים ונפלאות גלויים ונסתרים.
אבל כאמור אומרים בזמן והכוונה נסים לאבותינו בתקופה הזאת".

ועוד ממקור אחר:

בימים ההם בזמן הזה, ולא ובזמן הזה בתוספת וא"ו. דהנה הט"ז סק"ג הביא מה שכתב הלבוש שי"ל ובזמן הזה כדי לכלול כל הניסים שעשה לאבותינו ולפרוט אותו הנס דעכשיו מעין המאורע, שבכל יום עושה לנו ניסים גלוים ונסתרים כמו שעשה לאבותינו ג"כ גלוים ונסתרים ע"כ. וכתב ע"ז הט"ז ולא נראה לי כן, דא"כ קשה ל"ל לומר בימים ההם, ודאי היה בימים ההם, ובשלמא להנוסחא בלא אות וא"ו הוכרח לומר כן, דאל"כ הוה המשמעות שבזמן הזה שאנו קיימים בו נעשה נס לאבותינו, ע"כ צ"ל בימים ההם בזמן הזה, כאלו אומר בימים ההם בכ"ה לחודש. וכו' ע"ש. (ואכן כך הוא הנוסח והפירושגם בברכת שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה.)"

שהפיקניק הציל את העולם?

ממש לא נראה לי שזה היה עניין הפיקניק בדווקא

היה עניין אלוקי שיעקב ירד למצרים.

הם נענשו על זה שמכרו את יוסף

והיה את 10 הרוגי מלכות כעונש שעם ישראל קיבל

על מכירת יוסף.

לא שההשגחה סידרה שיאכלו לחם כדי שימכרוהו לישמעאלים כדי שיוסף יכלכל את האחים ואת כל העולם ברעב?

ייתכן גם בעומק שהאחים זרקו את יוסף כפשע אידאליסטי, כי חשבו שהתנשאותו תזיק למשפחה ולעם ישראל המתפתח "ביקשו עליו נכלי דתות להמיתו". ואז בעצם בתוך העבירה יש נקודת אמת. אולי האכילת לחם זה כמו שהרמבם אומר שכשרשע גדול מת אז משפחתו צריכה ללבוש לבן ולעשות חגיגה, והאחים סברו בחטאם שיוסף רשע ומזיק לאומה

'בא וראה חבתן של ישראל, שעבירותיהן מביאין לידי מעלות גדולות. אם עבירותיהן כך, זכיותיהן על אחת כמה וכמה... ישיבה אחת שישבו השבטים בעצה אחת למכור את יוסף, כלכלה את העולם שבע שנים בשני רעבון. אם עבירותיהן כלכלה והעמיד את העולם, זכיותיהן על אחת כמה וכמה'

יוסף..

לענ"ד כוונת המדרש היא שהתכנית של ה' לעמ"י ותפקידו הם הבסיס לקיום עולם, ולכן בין כך ובין כך הם מביאים לקיום העולם.

אסור להקשיב להם

וכשהגיע למצרים היה חייב לשים לב אם היא יפה גם במנותק מהנפש ואם המצרים יראו אותה כיפה או לא.

הרי מעולם לא מצאנו שום חומרא שאדם לא יהנה מיופי אשתו, ואפילו התנא אבא חילקיה המלומד במופתים, אשתו היתה יוצאת מקושטת לקראתו שלא יתן עיניו באשה אחרת

נכון שיש גם לא מעט אמירות אחרות בש"ס ובמדרשים ובד"כ לא זאת ההדרכה. יש מקום לעיין האם זו הדרכה של גלות והילקוט שהובא הוא הדרכה של ארץ ישראל.

על משה אז היה מובן. שהרי נבואתו היתה ללא כוח מדמה ובלי קשר לחושים והיה צריך לפרוש מאשתו, וכל עולמו היה רוחני עם מיעוט בגשמיות (שזה עצמו גם ייתרון, אבל גם חסרון לעומת זיהרא עלאא דאדם הראשון ששם הכוח המדמה לא מעכב שום רוחניות, כפי שמתאר הרב קוק ב8 קבצים).

אבל מוזר שמתארים את זה דווקא על האבות, שכל עולמם היה קדושה בגשמיות.

אבל אולי זה קשור לזה שאברהם עדיין היה אברם ערל, ולא אברהם מהול (ויש קשר בין מילה לבין קדושת הבשר וקדושת הארץ), ועדיין לא נכרתו איתו כל הבריתות על הארץ, אז עדיין הגשמיות אצלו היתה חסרון. ייתכן שכשנאמר ששרה חזרה בזקנתה ליופי נעוריה, זה בחינת יופי חדש שלא סותר את הקדושה, לעומת היופי של שרי

המקורית 'ומתעובת' לא 'ומתועבת'. היא עושה את זה לעצמה כשהיא מתעברת. זה פסיכולוגי. ההנאה של האבות זה לא מעצם הנוי אלא ההנאה מהתחושה שזה יוצר בבית כשאשה מרגישה יפה, לכן גם המדרש מביא שכאשר היא מתעברת יש עצב.

(אני לא מאה אחוז בתירוץ הזה, אבל יש גם את התירוץ הראשון שכתבתי לעיל שזה פשוט מחלוקת)

במדרש.

דעה 2 במחילה נשמעת כאילו נכתבה על ידי מירב מיכאלי, כאילו האשה ממשת את עצמה ללא ילדים וברגע שיש לה ילדים משועבדת. דעה 3 מייצגת את דעת למך שלקח לו אשה לפריה ורביה ואשה לנוי (הפרדה בין הרומנטיקה הזוגית לבין הולדת ילדים, כמקובל בתרבות המערבית כיום).

עד כאן הקושיה.

התירוץ: לדעתי 3 התשובות אומרות שהאמהות היו עקרות כדי שישקיעו את מלוא האיכות ביצירת הילד שיוולד להן, כי אצל העקרות האמהות זה לא כמות ריבוי הילדים אלא האיכות, וכל חייהן הוקדשו בשביל התוצר הסופי שהוא הילד שיוולד: שרה ילדה רק את יצחק, רבקה התוצר הטוב שלה רק יעקב, רחל זה יוסף (ובנימין). לאה שלא היתה עקרה יש לה 6ילדים , לא אחד.

דעה 2 אומרת שמכיוון שכל אשה שיולדת צריכה להקריב מעצמה משהו (למרות שזה המימוש הכי גדול שלה) ומשועבדת לבנה, אז כדי שיצחק יצא הכי איכותי שיש , שרה כדי להכין אותו היתה צריכה 90 שנה לממש עצמה בחירות ללא ילד כדי שבנה בסוף יצא הכי איכותי שיש, כמו רופא שמוטב שידחה את רפואתו 7 שנים של לימוד כדי שיצא רופא מעולה, או כמו טייס שהצבא מוכן להשקיע כמה שנים רק בהכשרתו כדי שיצא בסוף טייס מעולה.

כנל תירוץ 3 - למרות שמימטש הזוגיות הכי גדול שיש זה הולדת ילד משותף, זה בא על חשבון משהו. אז מוטב היה שהאבות והאמהות יהיו שנים רבות ללא ילדים כדי שיתמקדו בזוגיות רק זה בזו ללא ילד ש"יפריע", וכל זה הכנה והכשרה לנשמה הענקית שהם יולידו בסוף, ואז מתברר שכל שנות הזוגיות היו הכנה להולדת הילד

פיזית בהתחלה לא יכלו להוליד ילדים בגמרא ביבמות סד אעתיק חלק עיקרי מהסוגיא: "אמר רבי אמי אברהם ושרה טומטמין היו שנאמר (ישעיהו נא, א) הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם וכתיב (ישעיהו נא, ב) הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה שרה אמנו אילונית היתה שנאמר (בראשית יא, ל) ותהי שרי עקרה אין לה ולד אפי' בית ולד אין לה"

אני מבין את הסוגיה כפשוטו. ברגע שיש לך מניעות פיזיולוגיות כאלו, אז אתה פחות עסוק בתאווה הגשמית.

אני כן יכול לקבל את המדרש של @הודעה1 כפשוטו, אבל לפי דעתי זו דעה פחות מרכזית בחז"ל וגם בפשט הפסוקים עצמם. לכן הצעתי הסברים אחרים.

תרצתי את המדרש שהובא, לא את המדרש השני על זה שאברהם לא הביט בשרה

בפירוש המשנה אבות ה,יט הוא כתב שאברהם מעולם לא הסתכל עליה "הסתכלות שלמה" עד אז. כלומר הוא לא התבונן בגופה עד אז, אלא רק על פניה.

ישר כח למי שניסה לתרץ

כי מצאנו חילוקים במדרש בין לפני מילתו לאחריה. למשל שלפני מילתו הוא היה קורס ונופל כשקיבל נבואה כי הטומאה של הערלה לא אפשרה לו לעמוד מול ה' בנבואה (רשי על ויפל אברהם על פניו וידבר איתו אלוקים לאמר)

מתנסחת בצורה שאפשר להבין אותה ביותר ממשמעות אחת (פה זה ההוספה של המילה "נא". מצד אחד פשוטו של מקרא זה לא כמו הדרשה בגמ' (כפי שאומר רש"י), מצד שני לפי פשוטו של מקרא היינו מבינים אותו דבר גם בלי המילה "נא").

היא רוצה לומר לנו- אתה צריך לקרוא בכמה אופנים, וללמוד את המסר מכ"א מהם. מה קרה בפועל תשאל אח"כ, אחרי שהפנמת את כל המסרים.

ואז בפשטות יוצא- החיבור של אברהם לשרה היה פנימי ועמוק מאוד. לא רק מעל המגע, אלא גם מעל הראיה/מראה. אחרי שיודעים את זה, מבינים שזה שאברהם כן הכיר את יופייה של שרה, ואף נהנה ממנו, לא פגע בכהוא זה בחיבורו הפנימי אליה (ומן הסתם אף העצים אותו).