עבר עריכה על ידי שלג דאשתקד בתאריך י' באב תשפ"ה 1:56
באופן כללי על החוברת "למען ציון לא אחשה", ולא רק עליה. יש תחושה מאוד בולטת, של הבדל עקרוני בין ההטפה הדתלית להטפה החרדית, בכמה מישורים:
1. רוב החוברות החרדיות, כמו "קול קורא במדבר" (מאת שמואל אורבך), או החוברת "למען ציון לא אחשה" והספרים של ארגון ערכים וכדו', כבר השם והגרפיקה של הכריכה משדרת איזו הארה גדולה, שכרוכה הן בהבנה שכולם כולם חוץ מהמחבר וקהילתו, טועים וטיפשים, והן בעובדה שהספר הוא מהפכני והוא יודע אמיתות מוחלטות והוא רק בא להבהיר אותם.
הסגנון הזה הוא גם מאוד הטרימינולוגיה של יואל אלחנן/אברהם חזן ומשפ' עינבל וכדו'. הם תמיד מדברים בשפה של ודאות, ורוב הויכוחים איתם זה דיון לגופם של דוברים ושימוש מועט מאוד בשיח פתוח שמאפשר דיון אובייקטיבי (ברור שהם יכתבו שמצידם תנהל דיון אובייקטיבי, אבל כשתיכנס לפרטים הם יפסלו חצי מהעובדות ו90% מהספרים ויתעקשו על כל מיני תזות מהירח).
בספרים הדתלים, כמו אצל הרבנים לונדין, אבינר, המלמדים (האבא והבן) וכו, לרוב הכתיבה זהירה ועדינה, מציעה פרשנות אבל לא כופה אותה, ומשתדלת לתת כבוד לסיפורים שלא מוכיחים את התזה שלהם. יוצאים מן הכלל, ממש בזהירות, הם הרב שרקי שיותר מציג אמיתות, וספרי יצחק דדון -בעיקר ב"אתחלתא היא" - שעוסק בזוטות וטענות לגופו של דובר. עם זאת, אני חושב ששני האחרונים ממש לא מתקבלים במגזר במשמעות הזו (ובכללי ספרי דדון לא מאוד מפורסמים/מעניינים אנשים).
2. הספרים החרדים, כמעט תמיד יעסקו בנושא עצמו. הם יתמקדו בלי משוא פנים, ישר במה שמפריע להם. הספרים הדתלים לרוב יעסקו בנושאים רחבים ומהם הם יובילו לתשובות ספציפיות. זה כמובן ממחיש אם מדובר בתיאולוגיה שלמה שמובילה למסקנות ספציפיות, או שמה שחשוב זה כמה מסקנות יתומות שבא לי עכשיו, כאילו הם מצאו זבוב טרדן והם פשוט מנסים לחסל אותו (יש הבדל ברמת הרצינות כשאנחנו דנים בנושא, אם מדובר בהקשר רחב או באיזה משהו שאנחנו רוצים להפריך/להוכיח. כל מי שמכיר את הספר "נחלת יעקב" יכול לראות מה זה דיון רציני בנושא, לא מתוך מגמה קצרת טווח ומשמעות).
3. איכשהו, כותב חרדי, תמיד יודע מה נכון עוד לפני שהוא התחיל לחקור/לכתוב. דוגמה בולטת בספר "קול קורא במדבר", יש פרק (ממש מגוחך) על הרב קוק, והוא פותח במילים האלה בערך: "אנחנו לא רוצים לומר להם מה באמת אנחנו חושבים על חלק מהרבנים שלהם, אז בואו נדון באובייקטיביות וברצינות בדמותו של הרב קוק". האוקסימורון ברור - הכותב יודע מראש מה הוא חושב ומה דעתו, ואז הוא מציע לך דיון רציני...
בעבר אמרו דברים דומים על יואל אלחנן, שהוא "קיבל היתר" לשקר "בשביל האמת", כלומר האמת היא אקסיומה כזו ובכלל לא צריך להוכיח אותה, ולכן כל הדיון הוא סתם כלי והצגה כדי לגרום לך לחשוב מה שאמת כי ככה החלטתי (בואו נניח בצד את התיאוריה של אמת ושקר, לצערינו יש לה שורשים חזקים בתפיסה החרדית אבל אני לא בטוח שגם ההוגים שלה היו הולכים איתה כ"כ רחוק).
בענייני הלכה, יש הוצאה לאור בשם "מנחת יצחק", בטעם תלמידי הרב יצחק יעקב וייס. הם מפעם לפעם מוציאים ספרים עם דיונים ופלפולים והסוף הוא תמיד "הוכחה ברור ונחרצת לדעת מרן וכו וכו וכו הרב וייס". אני תמיד שאלתי את עצמי, מה היה קורה לו אחרי כל הדיונים היו מגיעים למסקנה אחרת...
4. כתובים חרדים, בעיקר באזור סאטמר וגם באגפיה, נוהגים להשתמש בשפה מאוד החלטית.
אפשר לראות את זה מאוד בולט בספר דרך ההצלה מאת ארז ברנס המכונה רבי שלמה העלברענץ, מייסד כת לב טהור. הוא חצי ספר מהלל את עמדותיו ומסקנותיו, וכמה הן ברורות ונחרצות ללא אפשרות לחלוק עליהן. (חשוב להבהיר שברנס והספר דרך ההצלה היו מאוד לגיטימים בחוגי סאטמר לאורך השנים, עד שהם רבו איתו בעקבות דברים מאוד ספציפיים)
התופעה הזו קיימת בכמעט כל שיח חרדי-דתי, החרדי מנסה להסביר למה אין שום דיון, למה מה שהוא חושב זו אמת יחידה, למה אין מקום לפקפק בדבריו (תוך דימוש מאסיבי בזלזול באדם שמולו). דומני שזה גם מאוד השפה של ויואל משה ודת הציונות.
5. כותבים חרדיים, מאוד חרדים לעמדות של הרבנים שלהם. הם לפני השיחה בכלל קושרים המון כתרים לרבנים שלהם ומציגים את עצמם כשופרות בלעדיים שלהם - וכשתבדוק מה עמדתם על הצד השני, הם יכולים ממש לזלזל ולספר סיפורים למרות שאין להם הרבה ידע עובדתי על אותם רבנים, או אפילו להביע איזו אמפתיה מסויגת אבל מאוד בקלות לבקר את דבריהם.
כתוצאה וכהמשך לתפיסה הנפלאה הזו, הם רואים בכל אמירה שאמר רב חרדי, גם אם היא מטומטמת להפליא, כאילו היא תורה מסיני, ולעומת זאת כל אמירה של רב לא חרדי ישר חוטפת ביקורת. הם ממש לא יעזו לאפשר ביקורת על רב חרדי, אבל כשזה רב דתלי הם ממש בקלות יבקרו.
אלו עיקרי ההבדלים שחשבתי עליהם מקופיא. ואולי כהמשך לשאלה הקודמת אשמח לשאול:
1. יש כאן שאלה של אינדוקטרינציה, שטיפת מוח. האם צדובר בציבור גדול שטוף מוח או שרוב החרדים לא תומכים בזה (למיטב ידיעתי, רוב החרדים לא נמצאים בצד הקיצוני דל זה), ואם לא- אז מה הם כן חושבים? והאם ניתן להגיע איתם לשיח?
2. האם יום אחד יתקיים דיאלוג גם עם האגוזים הקשים האלה? האם קרה שניהלו איתם דיון ניטרלי והגיעו להבנות?
)