זמן מעולה לתפוס ולטפל בילדות המוקדמת.

בהצלחה ענקית. אין לי המלצות ספציפיות לצערי. וחיבוק גדול. 

אני חושבת שקודם כל תלכי לטיפול בשביל עצמך. גם בלי קשר אליו כדי להבין איפה את עומדת.

אני מאוד מאמינה בזה שיש לנו הנשים, בגלל הצורך הרגשי המובנה, יכולת לראות ולהרגיש מתי הדברים לא מונחים במקום הנכון. ודווקא במקרים כאלה, הצורך לדאוג לעצמך הוא הרבה יותר במקום הראשון וכדאי וצריך להשקיע בו יותר ממה שמשקיעים בזוגיות עצמה אפילו בעיניי כי הצורך במשענת רגשית לא מתמלא (וגבר שמאוד מרוכז בעצמו גם לא מבין מה הבעיה שלך בכלל ומקטין אותה או הופך את זה עלייך) ואז נכנסים לערבוב סביב זה ואפשר לשקוע ולשכוח את עצמנו כי כמות ההתנגשויות סביב זה הא גדולה וחולשת על כל תחומי החיים וצריך עמוד שדרה חזק

אגב, לגבי זמני לחץ וכו - לא פירטת הרבה בהודעה שלך, אבל גברים ונשים שיש ביניהם היפוך דינמיקה (גם אם לא מלאה) הרבה פעמים יכולים לסבול מזה.

מקווה שתמצאי מענה שיעזור לך❤️

הלכתי כבר כמה פעמים, מרגישה שזה לא הזמן כרגע, זה לא מצליח להגיע לשורש של העניין.

להפך זה הכניס אותי ללופ יותר קשה, גם מבחינת הפער שזה יצר ביננו

זה בגלל שאת מכוונת גבוה, לתיקון

לא שלא מגיע לך כל מה שכתבת כן? את לגמרי ראויה לזה וזה צורך בסיסי

אבל אם את הולכת לטיפול שמטרתו לגרום לבעלך לראות אותך, ויוצר לך ציפיות שווא (הפער הזה שדיברת עליו) , או רוצה לשלוח אותו לטיפול כדי שיתקנו אותו - אז לצערי זה לא תמיד עוזר.

החוויה של החוסר שלנו לדעתי לא תוכל להתמלא באמצעות אדם אחר אלא קודם כל באמצעותנו

ולמה אני מתכוונת?

קודם כל, אני באמת סבורה שזוגיות טובה היא זוגיות שיש לך בה מקום. חד משמעית.

אבל כשבן הזוג לא מסוגל לספק את הסחורה בחלק מהזמן, אנחנו נכנסות הרבה פעמים לסחרור שגורם לנו לעשות ולחשוב הרבה דברים לא נכונים בגלל המקום של החוסר. בגלל הצמא הזה.

גבר שבשעת קושי מרוכז מאוד בעצמו ומתפרץ, זה אומר שהוא לא מונחה פנימית מאנרגיה גברית. זה יכול להיות גם נרקיסיזם, אבל תגלס גם להגדרה הגרנדיוזית הזו יש כמה קווים ותיאוריות לאיך היא התפתחה

הקטע הוא, שאת לא אמורה לטפל בו אלא בך. את צריכה להנכיח את הקושי שלך בצורה נכונה. לא לוותר על זה בשום צורה אבל להעמיס עליו את העול בקצב ובצורה שהוא יוכל לשאת אותו בתור התחלה  ובהדרגה אפשר לעלות.

אפשר גם ללכת לצד השני של לשלוח אותו לטיפול, אבל אני פחות מאמינה שזה יעבוד. הוא בטוח מסתכל על זה כניסיון לתקן אותו ויסמן על זה וי (הוא מעצמו רוצה ללכת או שזה רעיון שלך?)

** הכל כמובן לדעתי הלא מקצועית בעליל, ואפשר גם לזרוק לפח

בכל אופן שולחת לך חיבוק❤️

לדעת מה הרצונות שלי, חלק מזה נגע גם בזוגיות מן הסתם, זה חלק עיקרי מהחיים שלי ואחת משאיפות חיי הכי גדולות.. לא הצלחתי להגיע לנקודה הפנימית האמיתית שלי, כי אני מרגישה שהרבה זה לסנגר עליו ועל התנהגויות שלו, על הניואנסים שלו (זה אני יודעת בדיעבד, בזמן הטיפול שהייתי לא הבנתי שזו הבעיה שלו).

את.צודקת לגמרי שמעבר להגדרה יש איזשהי סקאלה ולרוב זה מספיק לי, אבל כמו שאמרת הוא לא מצליח לשאת את העול שלי, את "הצרות" שלי, הוא לא מודע להן, הוא לא פרטנר. אז למדתי לא לשתף והרבה פחות לצפות, ולזהות רגעים שכן יש טיפה יותר פתיחות, ויש התקדמות, אבל בסוף בסוף אני לא אני לגמרי כי אני יודעת שהוא מסוגל לשבור את הכלים ברגע קטן של ויכוח או כעס, לא כי הוא באמת רוצה בזה, אבל כי זה משתלט עליו..

אז אני מרגישה שאני כבולה, לא יכולה להיות אני כי הזוגיות חשובה לי ובפנים אני מאמינה שגם בשבילו, ואני לא רוצה להיכנס לדרמות מיותרות, אבל בסוף זה חסר..  

אז קשה לי לראות איך טיפול יכול לעזור לי עצמי כרגע, מרגישה שניתחתי את המצב מכל הכיוונים ואני באמת מבינה טת המציאות ואת ההשלכות ואין משהו אחר שאני יכולה לעשות.. 

יקירתי

לא יכולה להאריך אז אגיד בקצרה ככל הניתן ואם תרצי ארחיב בלי נדר מחר

1. כשאת מצמצמת שיתוף/ רצונות - את מעמיקה את הלבד שלך ובעצם מנכיחה את הקיבעון הזה,וקובעת כעובדה  את חוסר המסוגלות שלו, וגם מעצימה את החוסר שלך

2. כדי שתהליך יקרה צריך סבלנות וחיבור לרגש. וגם יכולת לתת עוד הזדמנות כל פעם מחדש, כדי שנוכל לראות שיפור

אם את מצפה לשינוי קסם כלשהו, צר לי. זה לא באמת יקרה.

מה כן יכול לקרות?

יכול לקרות שתסמכי על בעלך שהוא ילמד לשמח אותך. שתלמדי אותו ותתקשרי איתו מה נכון ומה לא נכון. ושתדעי להכיל את זה שהוא לא מושלם ושזה תהליך

אם בכל פעם שהוא לא מתנהג כמו שאת רוצה את נסגרת לגמרי ומתייאשת, זה לא יקרה

הנכון הוא - להנכיח מה את מרגישה כשהוא מתנהג בצורה כזו שקשה לך איתה. להגיד מה הלב שלך מרגיש. להגיד שאת רוצה להרגיש אהובה ושיש לך מקום,וגם להגיד איך. תרשי לעצמך לבקש אהבה במקום לבחון אותו כל הזמן. ותני לו את הזמן ללמוד אותך ולעבור תהליך ולהצליח.

זה חא הצליח, הוא גם מקבל את זה כביקורת ורק מתעצבן יותר.

אין לו את היכולת לשים את עצמו במקומי או במקום מישהו אחר, כמעט אף פעם..

מודה שהשיתוף לא קל גם לי, ויש מה להשתפר אבל זה חד צדדי פה.

זה האוטומט הקלאסי, גם בעלי ככה.

אבל מדי פעם אני מנערת אותו בחזרה למציאות (בדרך טובה) ומנרמלת לו את זה שהוא לא מושלם ושזה שאני מבקשת משו זה כי אני רוצה להתקרב ולא לבקר (להתרחק)

והאמת שאני לפחות מרגישה שהיכולת שלו לקבל ממני הרבה פעמים תלויה במכלול. אם אני נורא מרירה ורוטנת ורואה אותו בצורה לא טובה, זה כמעט חסר סיכוי

כשהאווירה טובה ויש יחס טוב והוא מרגיש מוערך וטוב למרות האמירה שלי - הוא ממש לוקח את זה אחרת

 נשמע שהדינמיקה שלכם קשה ונוקשה. והוא לא צריך לשים את עצמו במקומך כדי להיות שם בשבילך, באמת שלא. היופי במערכת יחסים הדדית היא, שמספיק שהוא רוצה לעשות לך טוב ואת מקבלת ממנו - הוא  לכל הפחות ינסה להיטיב איתך, גם אם לא בכייוון הנכון. ואת, התפקיד שלך לכוון אותו ספציפית למה שכן טוב ומדויק. אבל ברגע שהוא אף פעם לא טוב - מה הסיכוי שלכם לדעתך להצליח?

בעיניי את צריכה לעשות עבודה עצמית על להעריך אותו באמת. לראות את מה שטוב בו, בלי קשר רגע למה שאת רוצה ממנו. 

לשחרר ביקורת, לדעת לתקשר. לדבר על מה שחשוב לך בצורה הנכונה ולאזור סבלנות, להוריד ציפיות.. או בקיצור  - מציעה לך ללכת לטיפול בעצמך. באמת אבל.

אני מרגישה שאת בווייב קודר כזה, שרק אם הוא יתקן את עצמו זה יוכל לעבוד אבל לדעתי ההסתכלות שלך לא תקדם אותך ולא תרים את מערכת היחסים שלכם כי את זורקת אחריות החוצה, אבל גם לך יש אפשרות לרומם את הזוגיות בעצמך. שינוי דינמיקה יכול לקרות באמצעות צד אחד שבוחר לעשות שינוי והתמונה תשתנה 

רק טוב יקרהה  

כי הייתי במקום מאוד מאוד דומה.

מה שעזר לי (חוץ מטיפול משמעותי עבורי וקורס על זוגיות ששינה לי את ההסתכלות לגמרי)-

היה ההתעקשות של בעלי שאני אלמד להעריך גם התקדמויות קטנות.

כי הייתי במקום מאוד דומה- שגם כשיש התקדמות תמיד החזקתי בראש את זה שאנחנו עוד לא איפה שאני באמת רוצה להיות, ועדיין יש דברים שאני לא מעיזה לדבר עליהם.

אבל ככה בעצם אני תוקעת לו מקלות בגלגלים, כי מהצד שלו כבר אין רצון להתאמץ- הרי ממילא לא משנה מה הוא יעשה- אני לא אהיה מרוצה. ומה לעשות שללמוד שפה חדשה זה לוקח זמן. ואם אני נסגרת כל פעם שהוא עושה טעות- יש לו אפס חשק להמשיך וללמוד.

העברנו שנים של כעסים ותסכולים עד שהצלחתי לצאת מהתפיסה של 'הכל או כלום', לשמוח בהתקדמות קטנות, להודות לו עליהן, וגם לדייק אותו יותר לפעם הבאה.

אבל זה באמת מחולל קסמים.

אם את ממליצה על הקורס והטיפול שעשית אשמח לשמוע

שומעים את הכאב מכל מילה שלך.

וזה מהמם שאת עדיין מחפשת דרך. באמת מגיע לך שיהיה לך הרבה יותר טוב!

טיפול עברתי אצל מטפלת מדהימה שמקבלת ליד כפר סבא. אם רלוונטי לך אכתוב לך שם בפרטי.

הקורס היה קורס בזום של יוני אנטמן (יוני זו אישה, קיצור של יונה). היא כבר לא עושה במתכונת הזאת, כי היא לקחה את כל ההקלטות והפכה אותן לקורס דיגיטלי, אז אני לא יודעת אם זה אותו דבר (אחד הדברים המשמעותיים שהיו בקורס היה הליווי בוואטסאפ, ואם אין את זה אז הוא איבד הרבה מערכו. אבל אם זה עדיין עם ליווי קבוצתי, ועם שיחה פרטנית איתה- אז ממש ממש כדאי. היא נותנת לך כלים איך לדאוג לעצמך גם כשאי אפשר לסמוך עליו, ואיך לדבר איתו על נקודות כואבות. והדברים הם כמו 'מתכון'- שממש קל להפעיל גם בתוך סערה רגשית, אבל לא יותר מדי מקובע- רק עם הדגשים ההכרחיים כשאת עושה התאמות לחיים הספציפיים שלך. הייתי בטוחה שאצליח זה לא יעבוד אבל זה אשכרה עובד. ומשנה חיים. באמת.).

אחרי כמה שנים של תסכול, בזמנים שבהם הוא מבחינתו ניסה להשקיע, ואני מבחינתי התבאסתי על ה'לא מושלם' שהוא עשה, הוא היה ממש יושב ומנתח איתי, ומכריח אותי להגיד מה בכל זאת כן היה טוב.

ובכלל, מבקש הרבה פידבק- עכשיו זה היה לך מה שאת צריכה? מה עשה לך טוב? מה היה חסר? ממש הרגשתי את הרצון שלו ללמוד אותי ולדייק בשבילי.

ונראה לי שבעיקר למדתי ממנו עצמו את העין הטובה, כי הוא אדם שממש מתרכז בטוב שבי, ובאיזה שהוא שלב זה מדבק...

גם בקורס של יוני, היא מלמדת איך לדבר על דברים כואבים, ואחד מהשלבים שם זה לומר תודה על משהו. וזה גם לאט לאט מחלחל ועוזר לראות שיש כל כך הרבה טוב.

שמטפלים בתחום. לא יודעת מעבר. אולי שווה לבדוק.

חיבוק!

לא בטוח שהמטפלים שם בעלי תואר שני בטיפול

עוד עלינו - נרקיסים

הכי בדוגרי?

אני לא רואה סיכוי לזוגיות עם נרקססיט

תכונות הנקססיזם סותרות לגמרי את מה שנדרש בזוגיות

אבל מהמעט שתארת אני בכלל לא בטוחה שזה זה

אני גם מכירה התנהגות שנראית נרקיסיסטית

אבל היא לא דומה לנרקיסיסט אמיתי כי היא לא מגיעה מאותו המקום.

וזו התמודדות שונה לגמרי.

בזוגיות עם נרקססיט אין שום דבר טוב

זה הכל אשליה

זוגיות עם נרקסיסט מראש נועדה לכישלון

וזה כן משנה ההגדרה

בטח כשרוצים לטפל

אבחנה זה שלב ראשון לריפוי

ואין מה ללכת לחפש רחפוי למחלה חשוכת מרפא

" ובעומק הוא רוצה בטובתנו והוא טוב לב, אבל בפועל זה לא יוצא החוצה"

זה ההפף הגמור מנרקסיזם 

את פשוט לא נותנת לו אופציה להתנהג אחרת..

ובעל מרגיש מה דעתה של אשתו עליו גם אם היא לא אומרת כלום בפה.. אז לחיות לצד מישהי שמאוכזבת ממך ובטוחה שלעולם לא תוכל למלא לה את העולם הרגשי זה עצוב ממש וקשה, ונראה חסר תוחלת..

וגבר הכי רוצה בעולם לעשות את אשתו שמחה. איך הוא מרגיש אם אשתו חסומה רגשית מלקבל אותו כי היא מיואשת מראש, במקום ללמוד איך לכוון אותו נכון?

אני מאוד מסכימה עם זה שאם החלטת שאת נשארת איתו , פחות להיכנס להגדרה של הנרקסיסט או לא נרקסיסט. פשוט לדעת שבחרת להישאר איתו כי יש לו הרבה מעלות, הילדים גדלים עם אבא ואמא יחד, יש זמניפ שכיף לך איתו,שבתות יחד, חגים יחד ועוד ועןד. תחבקי את הרגעים האלה כל פעם מחדש , ובזמנים היותר באסה שפחות מכיל , להסתכל על זה קצת כמו שאין לו את היכולת אז לא ייצור לך תסכולים, למשל לא אתעצבן על תינוק שלי שלא עןזר לי לשטוף את הבית בזמן שאני שוטפת עם חום.

לחיות בתקווה שהוא ישתנה רק יצור לך תסכולים, ולו, ולא יאפשר לחיות באהבה לדעתי.

תראי את חהלקים היפים, תחייכי מהם, תתאהבי ברגעים האלה ותשמרי לך את החיבוק וההכלה שלו אליך בזמנים שרגוע וזמין, לזמנים שפחות מתאפשר לו.

יש מטפלים מעולים בזה שיכולים לתת כלים אבל כדי שטיפול יצליח צריך שהמטופל ירצה את הטיפול לדעתי. יש אחת אפרת היימן שאפשר להתייעץ איתה, אבל לדעתי לדחוף אותו בחוסר רצון שלו לטיפול זה לזרוק כסף לפח.

יש לי כמה וכמה חברות גרושות ובאמת החיים של גרושים וגרושות לא קלים וצריך לעשות כל מה שיכולים בשביל לא להגיע לגירושין

מצד שני אסור להיות בנישואים מתעללים, אסור לאפשר אלימות - ואי אפשר לקרוא לכל מריבה אלימות. אלימות זה מכות, אלימות זה מילים קשות של איומים, התפרצויות, לא לאפשר זכויות בסיסיות (לא שבאלי שמלה ב 1500 שח והבעל אומר לא, הכוונה שלא מאפשרים אוכל בסיסי ותנאים בסיסיים ), לפעמים כשהבעל מתיישב על הספה ואת מצפה ממנו לתפקד בבית ומתעלם מזה- זאת לא אלימות, הוא רצה x והיא רצתה y.

ככל שיש אלימות (אמיתית) והיא לא מופסקת במיידית לאלתר, זה פוגע מאוד בילדים להישאר

אבל זה לא נשמע כמו 'נרקסיסט'.

כנראה כן מאוד מרוכז בעצמו. כנראה גם מאוד פגוע, או לחוץ, או סוחב טראומות, או הכל יחד.

אבל נרקסיסט זה מישהו שבמהות שלו, גם כשהכל מסביב מושלם מבחינתו- לא אכפת לו מאחרים. רואה באחרים כלי משחק שנועדו לשרת אותו בלבד.

והמילים 'בעומק הוא רוצה בטובתנו'- זה לא נרקסיזם.

וזה משמעותי, כי מי שהוא באמת נרקסיסט, כמעט בלתי אפשרי לטפל בו.

אבל מי שבעומק הוא טוב לב, בתנאי חיים טובים יותר- כנראה שיצא ממנו דברים טובים יותר.

וב'תנאי חיים' אני לא מתכוונת לגובה משכורת או גודל הדירה, אלא לרוגע נפשי ותחושת משמעות.

אבל זה מבולגן מדי ולא מעביר את הנקודה כראוי

אני חושבת שבמקום כלשהו הוא כן משתמש בנו כדי להשיג את התמונה המושלמת, כדי לסמן וי.

אני גם כן אדם נוח מאוד עם מינימום דרישות, לא רק איתו,  עם כולם,  קל מאוד מאוד לרצות אותי. 90% מהזמן אנחנו מסתדרים כי למדתי איך לדבר איתו ולבקש ממנו, אבל זה לא אומר שטוב שלי כי זה קשה לסחוב את זה ולפחד שכל מילה תגרור ריב גדול.

הוא כן אוהב, אבל זה לא הטבע שלו, רחוק מאוד מזה, וזה בעיקר משרת את האינטרסים שלו.

הוא לא עשה אבחון ולא יילך לאבחון זה לא בשבילו, אבל טיפול זה עוד משהו שאני יכולה לנסות לשכנע

נשמע שאת כותבת ממקום מאוד כואב. ואני, ואף אחת פה, לא יכולות לדעת באמת מה עובר לו בראש.

אבל כן ברור שאת לא רוצה לפרק את הבית, אלא לתקן ולחזק.

אז אני רוצה להגיד לך שגם אם הוא ילך לטיפול, אבל בגלל ששכנעת אותו-

הסיכוי של הטיפול לעבוד הוא ממש קלוש.

כמו שתוכלי לשכנע מישהו ללכת לחדר כושר, אבל לא תוכלי לשכנע אותו להרים את המשקולות. אם הוא לא ירצה להתאמץ, הטיפול זה מאמץ נפשי אדיר- הטיפול לא יועיל. ועוגמת הנפש שלך רק תגדל.

אדם רגיש מאד לביקורת, כנראה גם נוקשה, שקשה לו להתנהל בגמישות או כמו שזה מרגיש מהצד השני - "לראות אותך".

יש לו חומה של הגנות שחוסמות את הגישה אל הרגשות הפגיעים שלו, ולכן אי אפשר לדבר איתו רגשות.

ואתם בלופ שבו חוסר שביעות הרצון שלך נחווה מצידו כביקורת וגורם לו תחושת כישלון, וכישלון כידוע גורר כישלון..

אדם נרקסיסט זה אדם שמשחק בך, מקטין ומשפיל אותך, עושה לך גזלייטינג, מונע ממך דברים כדי לשלוט בך... לי זה לא נשמע ככה מהתיאור שלך.

אבל כן בשעת כעס יכול להשפיע, הוא אף פעם לא אשם, גם שהוא עשה מעשה חמור ואני הגבתי בחומרה או בכעס כלפיו הוא נעלם ומסובב את זה כלפיי כי איך העזתי להגיד לו כך..

ואני לא רבה הרבה, ולמדתי להתאפק..

בכל אופן כשאמרתי שהוא טוב במהותו, זה בגלל שאני מבינה שזה דרך שלו להגן על עצמו וחומה שבנה סביבו, והוא לא עושה את זה בכוונה להכאיב, אבל אחרי עשור פלוס של נישואים הייתי רוצה שהחומה תשבר

זה מסוכן מאוד לאבחן בלי הסמכה.

לפי התיאורים המוניטים שלך בכלל לא בטוח שזה נרקיסיזם. בעיני, נושא כ''כ מורכב שחייב אבחון מסודר, כי על פי האבחנה יודעים לטפל.

או טיפול אישי בשבילו?

מהיכרות עם נרקיסיסטים הם לא מעוניינים בטובת האחר ומרוכזים רק בעצמם

יכול להיות שיש לו קושי אחר? קשה לאבחן בפורום לכן אני לא יודעת אבל אנשים שמתקשים במצבי לחץ לעיתים סובלים מחרדות או מהפרעות קשב, כמובן שזו לא אבחנה אלא השערה.

1. האם המטפל הזוגי שטיפל בכם אבחן שהוא נרקסיסט? היום הרבה פעמים ממהרים לשים כותרות ואבחנות כאלה בלי לדעת לעומק, וחבל.

יחד עם זה הטייטל הוא עניין אחד, והנושא העיקרי הוא מה עושים עם המצב.

2. אם יש לך יכולת באמת להשפיע עליו ללכת לטיפול, אז נשמע לי מעולה. ויש מטפלים שמתמחים ומתעסקים בתחום ואולי גם יוכלו לעזור עם  האבחנה.

3. את. נשמע שאת עוברת קשיים לא מעטים, וגם צריכה לברר דברים בינך לבין עצמך ובזוגיות.

בסוף זוגיות היא דינמיקה, וכשאנחנו בוחרים מישהו יש צד שגם אם יש בו צדדים שהם לא בריאים כרגע, הם תואמים לצדדים שאנחנו צריכים להבריא בהם.

לדוגמא, אישה עם נטיה לריצוי, מול איש קצת שתלטן או אגואיסט.

הנטיה לריצוי היא בעצם כר פורה לשתלטנות או אגואיסטיות ברמה הראשונית.

ובעצם בשלב הראשון זה מתחבר כמו שקע ותקע.

ויחד עם זה, עם הזמן וזה שההתנהלות של שני הצדדים מזינה את הנקודה הזאת (וזה לפעמים לוקח שנים ולפעמים לא קורה כשאין קשב ומודעות) האישה מתחילה להרגיש שמשהו הוא פה יותר מדי, ושבעצם

לא נותנים לה מקום להביא את עצמה, והיא תמיד מוצאת את עצמה מוותרת ומוחקת את עצמה.

בעצם, זה דפוס שהיה שלה כבר קודם, אבל משהו בחיבור הזה שמקצין אותו גורם לה להבחין שמשהו פה לא תקין.

הנטיה הראשונית היא כמובן להגיד שהוא לא בסדר שהוא לא מספיק רואה אותי, או מתייחס אלי וכו

וזה אפילו נכון.

כתוב שמזווגין לו לאדם לפי מעשיו, ובעצם בעומק,

המעשים האלה הספציפיים שלו, שמפגישים אותנו עם המעשים שלנו, מאפשרים לנו להתחיל תנועה של תיקון מתוכנו.

אפשר להלחם עד מחר באיש שלה ובטבע שלו ולהתווכח ולדון, ואפילו ששניהם ינסו לשנות את זה שהוא לא מספיק מתייחס אליה נניח.

אבל האמת שהשינוי הכי עמוק ואמיתי, הוא שינוי שלה.

*שהיא* תפסיק למחוק את עצמה, לבטל את עצמה ולרצות.

שהיא תהיה קשובה למה שבליבה ותתן לעצמה מקום ונוכחות. ברגע שהיא תעבור שינוי פנימי אמיתי, משהו בדינמיקה בהכרח ישתנה.

בסופו של דבר האופן שבו אנחנו מתייחסות לעצמנו, הוא האופן שבו יתייחסו אלינו, והאופן שבו נחווה את היחס של העולם כלפינו.

ממקום מחוזק מבורר ובריא יותר, ניתן יהיה לבחון באמת את הקשר, לראות אם ומה השינויים שמצליחים להתפתח בו, ובאיזה אופן נכון להשאר בו ולהתנהל בו.

רוצה לפרט מה הסגנון שאת אוהבת? אולי ידייק יותר.

ועוקבת לבטטה בחודש שביעי שמחפשת משו מרגיע כשהקטן נרדם.

ונשארים באותו מיקום

אבל יש משימות כל פעם וכזה…

לי היו כמה ימים של כתמים, התקן לא הורמונלי.

לא בהכרח, לפי הפסיקה שלנו זה לא אוסר.

תבררי מה הפסיקה אצלכם

של ההתקן אוסרת

אז תבררי מה הפסיקה שלכם. 

חחח
אבל בכל אופן הקפצתי לך.
נראה לי שרופאות או טכנאיות רנטגן יכולות לזהות.

של העובר אפשר לזהות את המין...

זו הזדמנות לדבר על זה.

הכי חשוב שאת תהיי אסופה ותביני לאן את רוצה להוביל את השיחה ומה לא לעשות.

זה לא חייב להיות היום, אפשר גם מחר, אבל לא למשוך יותר מדי כי לה אין מושג לאן זה הולך.

אני חושבת שכדאי גם לערב את בעלך אם יכולה להיות לו השפעה לטובה.

בעיני מה שחשוב בשיחה זה לתת מקום לרגשות שלה, לדחפים. להפריד אותם מהמעשים

(למשל הצורך בחטיף נוסף לעומת הדרך שהיא מצאה להשיג אותו שזה בגניבה)

לה מסיבה מסויימת היה מאוד חשוב שיהיה לה עוד חטיף. אולי עניין חברתי, אולי הממתק שהיא אוהבת, כך או כך, להעביר ביקורת על הצורך עצמו, לא יעזור לה להתמודד עם הניסיון בפעם הבאה.

אם היא תדע שהמחלוקת היא לא על עצם הצורך בממתק, אלא על הפתרון, אז היא תהיה יותר קשובה לשמוע ולקבל.

(את עניין הממתק אפשר לטפל בנפרד אבל זה לא מה שבוער כרגע, זה עדיין לגיטימי בגיל 12 לרצות מאוד ממתק גם אם זה לא בריא וכד')

אני חושבת שכדאי להתחיל את השיחה בלשאול איך היא הרגישה כשאדם זר תפס אותה על חם. זה כבר לא תאורטי.

להבין אם העא הבינה את הלקח בעצמה, או שמבחינתה הבעיה העא שהיא נתפסה ולא בעצם הגניבה.

לא הייתי באה בביקורת מאשימה, אלא בשיחה שבה אנו מנסים להבין מושגים כמו דחפים, איפוק, קבלת החלטות, אחריות ותוצאות. היא כבר בגיל שאפשר להבין מושגים כאלו.

אם עד כאן היא אתכם, תשאלי אותה מה לדעתה יכול לעזור לה בפעם הבאה לקבל החלטות טובות יותר.

אם היא לא אתכם,

אם היא בהכחשה, מסירה אחריות, לא מבינה את הקשר בין הדחף למעשה לתוצאה, הייתי עוצרת את השיחה ומסמנת לעצמי מה הנקודה שצריכה בירור ועל זה עובדת. כי אם אין החיבור בין כל החלקים האלו לא יעזור כמה שתגידו שזה אסור.

ממה הייתי נמנעת בשיחה על הנושא:

האשמה עצמית (ילדה רעה או איזה ילדה את. תזכרי שמה שרע פה הוא המעשה ולא הילדה)

מתח דתי (זה כתוב בתורה)

השלכה לעתיד (מה יהיה ממך)

הקצנה (קלפטומנית)

הפחדה (גנבים שמים בכלא)

רגשות/ תחושות שלה שכדאי לתמלל ולהנכיח (אם היא מרגישה אותם):

צער

בושה

חרטה

חוסר אונים

מתח

תסכול

בהלה

וגם מהצד השני:

סיפוק

הנאה

ערך חברתי

תזכרי שהיא עדיין ילדה, והתפקיד שלנו כהורים זה להוביל בבטחה בדרך הנכונה אל הבגרות.

כמו שאם היא עושה טעות בשחיה, אנחנו נלמד אותה לשחות נכון, אבל בלי רגשות מבוהלים מהצד ההורי, ככה גם בהתפחות המוסר ודחיית סיפוקים ושאר ההתמודדויות שעוד בפתחנו.

בנוסף, כדאי לבדוק אם יש בעיות קשב. אם היא מאובחנת, אפשר להתייעץ על טיפול מותאם. אם אין לה מטפלת אולי כדאי להתחיל טיפול. (יש קוגפאן וכד')

אם היא לא מאובחנת, כדאי להתקשר למורה לשוחח לשאול אותה אם היא רואה סימנים של בעיות קשב,

הרבה פעמים אצל בנות קשה לזהות בגיל צעיר בעיות קשב, (במיוחד אם היא מפצה על זה באסרטגיות אחרות)

כי זה לא מתבטא בהתנהגות קולנית או בתזוזתיות אלא יותר בחולמניות וקשיים תפקודיים אחרים (כמו סדר וארגון משימות)

אם זה עניין של בעיות קשב, אז הטיפול צריך להיות מותאם, כי היכולת לעצור ו"לחשב מסלול מחדש" לא נבנה אצל הילדים האלו באופן טבעי כמו אצל ילדים אחרים ולכן צריך לחזק מנגנון של תכנון ובקרה באופן אחר ומותאם.

זה שהיא למדה "לסובב" אותך ואת המורה בשקרים, יכול לחזק את זה שיש פה בעיה עמוקה יותר שטרם זוהתה כי פיתחה אסטרטגיות כיסוי משלה על הבעיות עצמן.

לא בטוח שזה יושב על זה, מעלה את זה כאופציה רק כדי לוודא...

בנוגע לבייביסיטר, כדאי לשקול אם לאפשר לה בשלב הזה אם את לא בטוחה שיש לה את הבשלות של התנהגות בבית של אחרים.

אולי ששתשמור עליהם אצלכם או בגינה או תעשה קייטנה אצלכם כדי לא לשבור אותה..

תודה על הנקודות שכתבת במה להתמקד וממנה להימנע בשיחה, עוזר לי.

היא באמת מאובחנת עם קשב, בלימודים מטופלת עם כדורים. חוץ מהקטע הלימודי הקשב בא לידי ביטוי בהתארגנות ובהתמקדות במשימה. אבל בשאר הדברים היא לגמרי איתנו. ילדה מאוד מאוד בוגרת ואחראית. יודעת טוב מאוד מה נכון ולא נכון. אחרי שמקלפים את קליפת השקר היא ממש מביעה צער וחרטה. מבינה שעשתה משהו לא בסדר.

התיאור שלך עכשיו עוד יותר מחזק את הכיוון של הקשב:

יודעת מה נכון ומה לא

מביעה צער וחרטה

מכסה בקליפות.

עוד יותר לא הייתי מדברת על מוסרי/ לא מוסרי

ואפילו הייתי חושבת פעמיים אם להשתמש בשורש ג.נ.ב כי די ברור שהבעיה לא שם, וזו מילה מאוד כבדה מוסרית.

יש לה בעיות של תכנון ובקרה (מרשה לעצמי להניח את ההנחה הזאת לפי מה שתיארת על התארגנות והתמקדות במשימה)

עוד יותר הייתי מרדדת את המסר מהשיחה כי לפי התוספת שלך הכיוון צריך להיות בכיוון אחר.

החשש שלי, שאם השיחה הזאת תוביל למקומות קשים בביטחון ובתפיסה שלה לגבי עצמה,

אז גם כשתקחו אותה לטיפול

זה יבוא ממקום שלילי.

את גנבת ולכן אץ צריכה טיפול

כשהכיוון הנכון יותר הוא יש לך (או את סובלת מ) בעיות תכנון ובקרה, עד היום התמודדת עם זה בדרכך שלך, בלימודים מצאנו פתרון של כדור (השפעת שעות מוגבלת) ועכשיו אנחנו רוצים ללמד אותך עוד כלים שיעזרו לך להתמודד עם התוצאה של חוסר תכנון ובקרה.

כשמקלפים קליפות, הילד חשוף ופגיע מאוד. לכן חשוב אחרי הקילוף לעטוף אותה במצב הזה ולא לקלף קליפות ולכוון חיצים..

לקלף ולחבק. האמת כבר יצאה החוצה.

שתדעי שלנו למשל אמרו בכמה מצבים שלא חייב לקלף קליפות, אם זה כרגע מגן עליה אז לשמור על ההגנה הזאת.

אמנם פה זה מקאה שונה, רק מחדדת כמה חשובה פה הרגישות כי ככל הנראה אין פה בעיית מוסר.

יכול להיות שאני כותבת טיפה נחרץ לכיוון מסויים, מנסה לא להכליל ולא להשליך, אז סליחה אם לא הכל מדוייק, מקווה שתקראי באופן הנכון לכם.

בכל מקרה, הטיפול שיכול להתאים לה נקרא קוג-פאן

והוא מתמקד בתקודים ניהוליים.

יפה שהתייעצת עם מדריכת הורים, האם היא יודעת שהילדה מאובחנת קשב? האם יש לה ידע אקדמי וניסיון מספק עם ילדי קשב ובמיוחד בנות בגיל הזה?

זה יכול לדייק ואפילו לשנות את התמונה.

כדאי להתייעץ עם מכון או מרפאה בעיסוק או מישהי שמטפלת בילדות גדולות/ מתבגרות עם בעיות קשב. כי בדיוק בתפר הזה של בין ילדה לנערה קורה משהו שאסטרטגיות ההסתרה והכיסוי על החוסר בתכנון ובקרה, כבר לא עובד ואז זה כבר "על השולחן"

ותופס את הדימוי העצמי של הילדה בדיוק בשלב הרגיש הזה של תחילת גיל ההתבגרות ותפיסת האני העצמי שמאפיין גיל בת מצווה.

ואז בנוסף להכל יש ביקורת על המעשים והתוצאה. לפעמים זה פשוט יותר מדי לילדה להתמודד עם הכל.

וגם לך תהיה יותר רגיעה לדעת על מה זה יושב ואיך מטפלים בשורש הבעיה. אז לא דחוף לדבר על הכל עד הסוף. אפשר לרכך את המסר ולדבר על הדברים החשובים בלי לפגוע.

לקחתי ממך המון.

אני שומרת לעצמי, יש כאן הרבה תוכן שיכול לעזור בהרבה סיטואציות דומות.

תודה🙏

אין לי ניסיון עם מקרה כזה, אבל פעם שמעתי עצה שנשמעת לי הגיונית

אחרי שאת עושה איתה שיחה, כמה שאפשר בלי להאשים, אלא מנסה לשדר לה שאת איתה ומבינה שיש לה כרגע בעיה שהיא לא מצליחה להתגבר עליה לבד, ולכן היא לא הולכת למכולת לבד ולא עושה בייביסיטר, או כל דבר אחר שיכול להפיל אותה, עד שתרגישו שתיכן שהיא מוכנה לזה.

תנסי להבין ממנה מה המניע לגניבה, אם זה ריגוש, או תחושת חסר, ולנסות להציע דרכים אחרות למלא את זה.

זה באמת נשמע קשוח, אבל מאמינה שזה עניין חולף שאפשר להתחזק ממנו, בע"ה תראו ישועות

ברור שצריך פתרון כלשהו,

אבל מאשים ממש ומנמיך ומבייש להגיד לילדה בכיתה ו 'אי אפשר לסמוך עלייך בכלום ומעכשיו את עם אזיקים להורים'. מזעזע.

תלוי איך עושים את השיחה, כמו שאם ילד לא נראה מספיק אחראי לחצות כביש לא אתן לו עד שנראה שמפתח מסוגלות, גם כאן.

המסר צריך להיות אנחנו איתך ופה ללוות אותך, ומאמינים שזה משהו שיחלוף, אבל עד אז אנחנו נהיה איתך.

ולא אמרתי לא לשחרר, אבל לא הייתי שולחת לקניות ולא לבייבסיטר, בעיניי המחיר שהילדה תשלם בלהיתפס שוב גדול מחוסר עצמאות זמני.

בייביסיטר בכיתה ו' זה לא טריוויאלי זה דורש בגרות מסויימת, ועדיין אין לה את הבגרות בכל הכיוונים הנדרשת, והמכולת היא כבר נפלה שם פעם אחת.

אולי היא למדה לקח ואולי לא.

אם הייתי חוששת להגיד לה לא ללכת בכלל למכולת זה מהבחינה שזה מחריף את הניסיון ואז אם היא כן תיכנס למכולת לבד אז היא כבר "עשתה מעשה אסור" אז כבר לא משנה איזה עוד מעשים אסורים עושים על הדרך כי הגבול כבר נחצה.

בכל אופן, לחברות, בילויים, חוגים, פעולות, מפגשים בשבתות הכל פתוח בפניה חופשי. זה ממש לא אזיקים.

וחוץ מזה שללכת עם חברה זה גם לא ללכת לבד וזה גם לא ללכת עם ההורים, אז מצד ההצעה זה גם תופס

וכשהיא עם חברה היא לא תתפתה לקחת בלי לשלם.

אולי זה גם שונה יישוב או עיר.

גם מעקב אחרי מיקומים לגבי תופס בגיל הזה באוכלוסיות רחבות במדינה. (ואולי באוכלוסיות אחרות נתפס כפולשביקי)

מבינה מה הכוונה, אבל נשמע לי שאם אני כשהיתי בכיתה ו היו אומרים לי דבר כזה,

היה מאד מאד מוריד אותי ומנמיך אותי ומבייש אותי.

זה לא משהו שרוצים שהיא תחווה פה אחרי שהיא כבר בכל מקרה חוותה מלא בושה בסיטואציה הזו.

והיא כן מבינה את החומרה. היא פשוט לא מצליחה לשלוט בזה או למתן את עצמה.

אבל לא שווה את התחושה הרעה שהיא תקבל כשיגידו לה 'מעכשיו אי אפשר לסמוך עלייך'.

מאמינה שיש דרכים אחרות למנוע הישנות של מקרה כזה.

אפילו אם האמא תהיה עם יד הדופק שהיא כן הולכת למכולת להזכיר לה, או לתת לה כמה שקלים במיוחד כדי לקנות לה משהו טעים כדי שלא תתפתה.

לא חייב להוריד אותה לילדה בגן חובה חסרת שליטה.

אבל לא צריך להקצין את זה,

זה לא אזיקים ולא גן חובה.

לבת שלי בכיתה ג' לא אתן ללכת לבד לסופר מבחינת התמודדות עם גירויים והתנהלות כללית

אז זה אולי להוריד אותה שנה- שנתיים לא מעבר.

יכול להיות שגם שנתיים זה הרבה מבחינה הזאת, זה עדיין לא כמו רגרסיה של 6 שנים.

המסר צריך להיות בכל מקרה למנוע גירויים עד שנמצא מה יכול לעזור לך להתמודד איתם. ולא אי אפשר לסמוך עלייך שזאת אמירה הרבה יותר כללית וגורפת

ואפשר גם לשאול את היחדה מה יעזור לה.

זה לא תמיד אחיד בין כל הילדים.

אני לא יודעת מה דעתי על הפתרון הזה ספציפית, אבל הוא לא כמו שאת מתארת אותו לדעתי.

כן יש פה רגרסיה מסויימת אבל זה מתבקש שמשהו משתנה, לא חושבת שילד שנתפס במעשה אסור חושב שהכל ימשיך כמנהגו..

זה לא שאני בהכרח מסכימה עם העונש המוצע.

אבל יכולות להיות השלכות חריפות על גניבה שילדה בכיתה ו' לא מודעת אליהן. והיא לא מבינה כמה זה חמור.

(מה ההבדל בחומרה ובתוצאות של לקחת שוקולד שאמא לא מרשה לבין לקחת שוקולד מהחנות).

לעניות דעתי, אפשר להסביר בלי כעס מה ההשלכות. אנשים יכולים לכעוס מאוד אם משהו נלקח מהם. בעל המכולת מאוד רגיש למוצרים כי הם הפרנסה שלו ולכן הוא יכול מאוד לכעוס.

במקרים מסוימים יכול להיות שיזימנו משטרה/יערבו את ההנהלה של בית הספר.

לא לומר לה מה יקרה *לה* אלא מה יכול לקרות במקרים של גניבה.

אני חושבת שפחד זה מניע חברתי טוב, והוא בהחלט יכול לעזור להתגבר.

שהיא כן ממש מתחרטת אחרי שמדברים על זה.

ובעיני לדבר על מה יכול לקרות אם--

זה על הפנים.

לא ככה מחנכים. לא על ידי פחד מעונש.

לפעמים להבין את ההגיון לא מספיק, וצריך תמריץ נוסף. לא תמיד תמריץ חיובי עוזר כי הוא בתחושה יןתר דורש מאמץ ורצון ותמריץ שלילי הוא לרוב יותר פסיבי. בשניהם בסוף המעשה הוא אותו מעשה אבל תמריצים שונים גורמים לנו להתייחס למעשה ולמאמץ באופן אחר.

שיטת חינוך שמבוססת על הפחדה זה רע, אבל אם בנושא ספציפי הסברים לפני ושיחות והבעת חרטה לאחר מעשה לא עזרו אז כן יכול להיות שפחד מעונש יהיה עוד עזרה לילדה להימנע מזה.

כשאת מחנכת לא לרוץ לכביש את לא מסבירה שאפשר להיפגע? זה בול אותו הדבר. 

חוץ מזה הבעת חרטה לא בהכרח אומרת שיש חרטה על המעשה. אולי היא מצטערת שתפסו אותה או שכעסו עליה, או שהיא מבינה שככה מתאים להגיב. זה אמנם אפשרויות קיצוניות יותר אבל הן גם קייימות בעולם. לא בהכרח שנכון במקרה הספציפי, ועדיין. 

ככה או ככה, החרטה וההבנה לא עוזרות לה לעצור את עצמה

שהפחד יגרום לה להפסיק לגנוב.

כולנו יודעים שמי שצסמס בנהיגה יכול למות או להרוג חלילה, וכמה מאיתנו עושים את זה בכל זאת?

ובכן...

אפשר לציין את ההשלכות, אבל מה שיעזור לה, מה שהיא צריכה באמת זה התבוננות מעמיקה מה קורה בחיים שלה, ויצירת סביבה שתתמוך בתהליכי הבשלה שיאפשרו לה להיות פחות אימפולסיבית ויותר אינטגרטיבית.

להפחיד ילד ממעשה בגלל שיהיה לו תוצאה מפחידה זה ידפוק לו את הניהול הפנימי שלו ויצר אצלו כעס, הרבה יותר מהסיכוי שהופ הנה היא תפחד ותהיה ילדה קסם.

כמו שלא תפחידי את הילד שלך לא לחלל שבת כי יש גיהנום.

בעיני עצם ההפחדה היא לא נכונה. זה לא דרך.

יש פה נשמה של ילד.

לא רק מעשה שנעשה או לא.

אין לי רצון שהילד שלי יהיהי מאולף. יש לי רצון שהוא יהיה מחונך.

הפחדה זה אילוף. שגם זה לא תמיד עובד, אבל גם אם כן, זה אילוף.

אם רוצים שילך באמת יתנהל בצורה נכונה,

צריך לראות אותו. לא רק את המעשה.

באמירה כזו, שאם נפחיד אותו מהמעשה ונגיד לו שאם יגנוב יהיה גנב גדול ושמים על זה בכלא,

את מנסה אך ורק להשיג תוצאה.

אני רוצה ילד שלא גונב ולכן אעשה הכל בשביל זה.

לא אכפת לך מה קורה עם הילדה. מה היא עוברת כשאת אומרת לה דבר כזה. מה זה עושה לה בראש.

יש פה הרבה יתר מהאם היא גנבה או לא.

דיי בסיסי בעיני לראות את זה.

@אפונה @אונמר

אני מנש לא חושבת שצריך להסביר לילד על גיהנום אבל כן על השלכות קונקרטיות זה חלק מהחיים. לא צריך סדנת הפחדה אבל להבין מה התוצאות האפשריות של המעשה זה חשוב מאד.

לפעמים זה יעזור ולפעמים לא,אבל בכל מקרה זה משהו שצריך להסביר

בין הפחדה- של ישימו אותך בכלא ותלך לגיהנום, שזה משהו שהוא לא פרופורציונלי ולא הגיוני או קרוב לילד

לבין הסברה של תוצאות- תיקחי בחשבון שיכול להיות בושות, דחיה חברתית (אם הגניבה קורית בכיתה), עירוב של היועצת או כל תוצאה אחרת שהיא הגיונית לגמרי אם תופסים אותה. וזה נראה לי לגמרי הגיוני להסביר לילדה בכיתה ו שאמורה לפחות להתחיל להבין שיש תוצאות למעשים שלה ומה הם.

חושבת שיש מספיק דרכים להסביר לילדה לא לגנוב חוץ מלאיים שישתפו את היועצת או שהמוכר במכולת יכול לכעוס נורא.

ושגנבים גודלים מסימים בכלא, ושאפשר לפעמים להזמין משטרה. (כמו שכתבה @נעומית  בהודעה הראשונה שדיברו על הפחדה)

אני ממש בהלם שכולם פה סבבה עם להגיד דברים כאלה לילדה בכיתה ו.

מה קורה לכן.

זה נשמה של ילדה. יש פה נשמה קטנה שתכף תהיה גדולה. למה לצלק אותה ככה עם איומים. וואו.

ובשום אופן לא היתי רוצה שהילדה שלי  לא תגנוב מהסיבות שכתבת.

לא גונבת כי יהיה לי בושות.

לא גונבת כי ידחו אותי חברתית.

לא גונבת כי אם יתפסו אותי יגידו ליועצת.

זה הסיבות שגורמות לך כבן אדם מבוגר לא לגנוב? אז למה היא כן?

מזעזע.

בטח לא כשברור כל כך שאין ילדה שגונבת כי היא רוצה לעשות רע בעולם.

תקראו את התגובה של @אמאשוני על כמה שזה פשוט ילד קשב וכל כך לא כמו שעשיתם את זה.

https://www.inn.co.il/forum/t1438713#15770442

חינוך בסופו של דבר זה לעשות את הדבר הנכון כי זה הדבר הנכון, לא כי יש השלכות לעשות את הדבר השגוי

זה שלדעתי צריך להסביר לילד את ההשלכות של בחירה שגויה זה מבחינתי בעיקר כדי שלא יהיה בהלם מוחלט אם זה יפול עליו...

לא לפחד מהורה

אבל לפחד מהשלכות שליליות זה בסדר גמור.

זה החיים, אם תרוץ לכביש, אתה עלול לקבל מכה.

אם לא תלמדי למבחן, את עלולה להכשל.

אם תקחי דברים שלא שייכים לך, יכעסו עלייך מאוד.

וכשתגדלי, אם תתכתבי בטלפון בנהיגה את יכולה למות.

אין סיבה להסתיר מילד את עובדות החיים הבסיסיות, בטח ובטח כשהוא מתקשה להבין אותן עצמאית.

כמובן שזה לא סותר את החינוך החיובי, האוהב והמלמד. שבו מסבירים על תוצאות חיוביות למעשים חיוביים.

גישה שבה לילד בוגר מגיבים רק באופן רך ומלמד מתוך הכלה אינסופית יוצרת ילדים חלשים, רכרוכיים, קורבנות תמידיים של המציאות, שמאשימים את הסביבה בכל בעיה שלהם. 

ילד יוצא רכרוכי מסיבות אחרות. לא כי לא הפחידו אותו מהחיים ומהגיהנום ומעונשים ומתאונות ומכלא.

מצטערת.

אני גם לא אומרת לאף אחד אל תסמס בנהיגה כי אתה יכול למות.

לא ככה מנהלים חיים תקינים.

כמובן שאם ככה את מתנהלת אז זה נראה לך בסיסי,

אבל בעיני הנקודת מוצא הזו שגויה לחלוטין ולא בריאה בכלל.

אנחנו לא חיים במרדף. ולא בתחרות עם הרוע. לא מבינה למה לבחור לחיות ככה.

יש עוד מלא סיבות לתת כשאומרים לבן אדם לא לסמס בנהיגה חוץ מ 'אתה תמות'.

כמוןב שזו הסכנה, ויש סכנות, ואין התכחשות אליהם.

אבל מיפה ועד לנהל את החיים בצורה כזו זה קיצוני,

בטח שלא לתת לילד להתנהל ככה.

נוראי בעיני לחשוב על ילד שככה מנגישים לו כל דבר בחיים.

ואני ממש לא חושבת שזה מה שמייצר בן אדם חזק וערכי. יש למיון דרכים אחרות לעשות את זה בלי להכניס כלא גיהנום ומוות בסוף כל סכנה.

אני באמת לא מבינה.

אני חושבת שכתבת דברים שמכעיסים אותך בכללי למרות שהם לא קשורים לנושא.

כתבת תחרות עם הרוע??? איך זה קשור?

כתבתי שיש טעם לשתף גם בהשלכות שליליות, אפשר להגזים ולהגיד שאם ילד מודע להשלכה שלילית, הוא מפתח חרדות וחי בתודעת גהנום. וזה ממש ממש לא נכון.

אני יודעת שהילד שלי יכול לאבד אותי ולכן לא אני לא מסמסת למרות שממש בא לי. לא כי אמא שלי קנתה גלידה והסבירה לי.

אני באמת מופתעת שכתבת לנהל את החיים, אין לי מושג איך ולמה הסקת את זה.

חלק מחינוך זה גם הסבר של תוצאה שלילית אפשרית. מסבירים מידי פעם כשצריך, לא כל דקה, ולא כתגובה לכל מעשה. אם כשילד מתקשה להיות ממושמע לגבול כל כך חשוב של גנבה. מסבירים מה יכול לקרות. ובלי כף הקלע, (לאמיתו של דבר גהנום הוא לא חלק מהאמונה שלי).

זה חלק מתפיסת מציאות נכונה

להבים מה ההשלכות האפשריות של דברים, לא ממקום מבהיל או מאיים, אלא מציאותי

אי-אפשר לאכוף את זה שלא תיכנס למכולת.

למה כולן פה יוצאות מהנחה שילדה לא שולטת בעצמה.

יש מצב שהיא כן שולטת. רק שהיא באמת לא מבינה למה זה כזה חמור. או יודעת שאין אחריות פלילית בגיל שלה. או מתביישת שכולן מביאות שלושה חטיפים לטיול והיא רק אחד.

שסיפרו פעם בבית ספר שהייתי שהיה מקרה של גניבה.

זה סיפור בתוך סיפור שמתאר מוסד שהיה בו גניבה וסיפרו לילדים סיפור על מקום אחר שהיה בו גניבה ואיפשרו להחזיר בצורה אנונימית ולילד לטפל בעצמו שלא יהיה בן אדם גנב.. לא זוכרת את הפרטים אבל זוכרת שזה סיפור ממש חזק.

שגם מתייחס ל"יצר" של אנשים ספציפים שיש להם את זה, ועל זה שאפשר לחזור בתשובה ולא כדאי להם לגדול להיות גנבים גדולים.

לא בטוחה אם מתאים לכיתה ו אבל נראה לי יכול לפתוח מחשבותץ בנושרא לאמא ואולי גם להנגיש לילדה.

חיבוק התמודדות לא פשוטה.

אין לי מה להוסיף לתגובות היפות שנכתבו, אבל רק רוצה לספר שאני זוכרת את עצמי בערך בגיל הזה ''תופסת'' שתי חברות שכמעט גנבו במכולת (והבנתי שלא פעם ראשונה, פשוט הפעם הראשונה שהייתי איתן ותמהתי מה הן עושות). שתיהן היו ילדות חמודות ממשפחות טובות וגדלו להיות נשים מדהימות ומוצלחות.

עד היום מרגיש לי שפשוט הגבול לא היה מספיק ברור בשבילן, והן היו צריכות ''שיחת איפוס'' כדי להבין ולהפסיק.

מאחלת לך שתגדלו מזה בע"ה ❤️