בגילאי 4 ו3

במיוחד שגיל 4 שואלת אותי כל הזמן אם יש לי תינוק בבטן

אני מנסה להגיע לאחרי סקירה מאוחרת אבל יתכן שאספר אחרי המוקדמת

להורים סיפרנו לפני, סביבות שבוע 10.

הם ידעו לא לספר לילדים.

באחת הפעמים סיפרנו לפני מפגש משפחתי, כי ידענו שהילדים יוכלו לשמוע על זה שם.

כשאנחנו מספרים על ההריון, מסבירים שזה תהליך שלוקח זמן.

עכשיו התינוק מאוד קטן הנמצא בבטן של אמא, כשהוא יגדל יותר הוא יוולד והיה לנו תינוק. מדברים מתי זה בערך אמור לקרות- אחרי חג/ יום הולדת וכד'.

צריך לקחת בחשבון, שברגע שהילדים יודעים יש סיכוי שהם יספרו לסביבה, גם אם אומרים להם לא לספר.

תכלס הרגשתי רע פיזית

ובסוף פשוט אמרתי

סביב שבוע 12

אבל לא אמרתי יהיה לנו תינוק אלא לאמא יש תינוק בבטן

זה המצב..

הגדל בן חמש וחצי מבין שתהיה לידה וגם נתתי יעד (אחרי חג)

אבל הם לא שואלים מתי כבר

אלא פשוט המצב הוא שלאמא יש תינוק בבטן.. זהו

חח

למיטב ידיעתי הם לא ספרו, לא נראה לי שחשבו שזה אמור לעניין מישהו

(גם לא סיפרתי בהתרגשות גדולה אלא בתור ציון עובדה פשוטה)

כי הייתי עם היפרמאזיס. הקאות בלתי פוסקות עירויים הייתי בבית חולים ואז עם אשפוז ביתי.

היא דאגה והרגשתי שעדיף להתייסר בהמתנה מלחשוב שאמא גוססת

זה יצא שבוע 20

לדעתי לדחות כמה שיותר אם אין סיבה שלא, לילדים קשה לחכות וקשה להבין זמנים במרחקים כאלה...

לק"י

חושבת שדוקא כשהיו קטנים, זה פחות העסיק אותם.

וגם כשהם גדלו, זה לא מה שהיה להם בראש כל הזמן.

לק"י

בהריון השני כשסיפרנו לבן השנתיים וחצי, הוא לא דיבר על זה. אבל זה באמת גיל צעיר.

לרוב או תמיד סיפרנו כשזה היה בסדר שיספרו.

אנחנו לא שומרים את זה בסוד לאורך זמן בדרך כלל.

כנראה תלוי ילד

אחרי שסיפרנו

חחח מעניין

לי זה היה ברור לספר להם לפני אחרים, ושנתמודד מול כל ההשלכות, מן תובנה פנימית עמוקה שהנחתה אותי.

במילים אני יכולה להסביר שהילדים שלי הם המדפחה הגרעינית שלי, ושינויים שקשורים למשפחה הגרעינית, הם הראשונים לדעת.

אולי עד גיל 3 זה פחות משמעותי, אבל מעבר לזה, מרגישים בניואנס את הגישה הזו.

הם שמחו והתרגשו ושאלו שאלות וחוו איתנו את ההריון.

בשלב שסיפרתי על ההריון, קודם כל סיפרתי את זה במונחים האלו "אמא בהריון" הם מיד אמרו "יש לך תינוק בבטן"

דייקתי שזה עדיין לא תינוק אלא עובר שגדל וגדל ועם הימשכות ההריון הוא מתפתח. הראיתי תמונות והם אמרו שזה דומה לעכבר.

אז הסברתי שהעובר צריך להמשיך לגדול עד שיראה כמו תינוק שאנחנו מכירים ואז הוא ייוולד.

היו הרבה שאלות סביב הלידה.

ואחרי ההתעניינות של הימים הראשונים, הם פשוט היו חלק מהחוויה.

לפעמים שאלו נו מתי התינוק כבר יצא, והסברתי שהוא עדיין לא מפותח מספיק ולכן לא יכול לצאת עדיין.

ואז דיברתי עליהם, על הציפייה שלהם, על בהתרגשות. ותכלס מה שמעניין אותם זה הם, ומה הם מרגישים ביחס לתינוק, ולא התינוק עצמו.

כלומר זה שדיברנו עליהם, ונתתי להם מקום בטוח ומכיל לספר ולשאול וגם קצת לפחד ולחשוש, זה לגמרי נתן להם מענה.

סיפרנו בשבוע 36

ניסינו למשוך כמה שיותר כי הם לא שאלו כלום, אם היו שואלים כנראה שהיינו מספרים קודם

ולא הייתה שאלה מתי הוא יוצא

אמרנו שיש לי תינוק בבטן שהוא עדיין קטן בשביל לצאת וכשיהיה מספיק גדול הוא ייצא

וזהו, אין שאלות בנושא וגם לא נראה שהם מרגישים צורך לספר למישהו...

זה נשמע לי מאוחר קצת..

מה עם חלילה הייתה לידה מוקדמת? זה היה נופל עליהם בבום?  

אחיינית שלי נולדה בשבוע 26

ואחותה הגדולה לא ידעה שאמא שלה בהריון או שיש תינוק בבטן. 

וזה היה לה הלם.

אמא (ואבא) נעלמו לה לכמעט שלושה חודשיים עם דיבורים על תינוקת כלשהי...  

אפילו כששאלתי אותן למה הבטן שלי גדולה הוא אמר כי יש בה מלא אוכל 🫣

ואז ניסיתי לספר על התינוק אבל זה לא עניין אותו אז שיחררתי.

זה לא שאסור לדבר על זה, אם היו שואלים היינו אומרים להם. אבל אני לא רואה סיבה לספר להם בכח כשזה ממש לא מעניין אותם.

מאז שסיפרנו זה לגמרי השיח בבית.

הם עוזרים להתכונן לקראת התינוק, הם מרגישים תנועות.

והם אפילו לא שאלו מתי הוא יוצא....

ובאותה מידה אפשר להגיד ומה אם חלילה יפול בשבועות מוקדמים והיה אפשר לעבור את זה בלי לספר להם?

את כמובן לא חייבת להסכים איתי. וכל אחד חווה דברים אחרת.

גם ההורים שלי אף פעם לא סיפרו לנו. למדנו מזה שזה נושא שלא מדברים עליו. לא רק זה. עוד נושאים כמו מחלות (קטנות, אבל שמצריכות התערבות מעבר לרופא משפחה) לא דיברו. להגיד לך שזה לא הפריע לי? הפריע מאוד. אבל זה היתה הסכמה שבשתיקה. אנחנו לא שואלים והם לא מדברים. וזה ממשיך בהרבה תחומים גם היום למרות לכאורה הקשר הפתוח. יש דברים שלא נשאל.

קודם כל ילד בן 5 לפי דעתי הוא ממש גדול! לדעת רק חודש (ויכול להיות אפילו שבועיים) לפני שהמשפחה הולכת להתשנות שינוי כזה זה *בעייני* מאוחר מאוד. ילד צריך זמן לעכל, להבין מה זה אומר.

אני בגישה של שקיפות מול הילדים כמה שאפשר. אני מספרת בשליש הראשון. עם הסבר שהתינוק עוד ממש ממש קטן (מראה ביד כמה קטן) ואומרת שהוא צריך עוד הרבה זמן לגדול (ואם אפשר אז לתת תאריך יעד, אחרי החג.. ) כשעברתי הפלה אמרנו לילדים שהתינוק לא הצליח לגדול. רובם קיבלו את זה בטבעיות. והגדול שאל שאלות מה עושים אותו וכו. ואחרי מעט זמן המשיך הלאה.

כשסיפרנו (פעם אחת אפילו בשבוע 5 לילדים הגדולים בגיל תחילת- אמצע יסודי כי לא הצלחתי לתפקד והם לא הבינו מה קרה לי) אמרנו שזה סוד רק של המשפחה שלנו ואנחנו לא מספרים לאף אחד. בהמשך אמרנו להם שהם יכולים לספר לדודים/סבא וסבתא (גם אם סיפרנו כבר לפני) כדי לתת להם תחושה של חשיבות.

תמיד במהלך השליש הראשון כבר סיפרנו לכל הילדים לא משנה הגיל.

וכשכבר רואים בטן, אמרנו שהם יכולים לספר לגננת/לחברים. והם עמדו בזה בכבוד לגמרי!

קחו בחשבון שגם אם אתם לא מספרים לילד עד שלב מאוחר אז מישהו כבר יספר לו (אם הוא לא הבין לבד). יש שלב שזה כל כך ברור שלפעמים החברים בגן/הגננת/השכנה כבר ישאלו אותו על זה או ידברו איתו על זה מתוך הנחה שברור שהוא יודע. או שישמע שיחות שלכם עם חברים/בני משפחה/טלפון. 

לא ממש דברו על הריונות

אני ספרתי לילדים מוקדם והם היו הראשונים לדעת

כדי שיבינו למה אני לא מרגישה טוב וכדי שיתכוננו לשינוי המשפחתי

באופן כללי אני בעד שיתוף הילדים בכל הנושאים (בהתאמה לגילם)

כשהורה משתף (מעבר לתועלת של כל נושא ספציפית) הוא משמש דוגמה אישית ויוצר שיח פתוח

ואז הילד גם משתף את הדברים שלו (ובתנאי שההורה אינו שיפוטי)

כשהייתי בת 13 אמא שלי הייתה בהריון ובגלל טראומות של הפלות לא הייתה מסוגלת לדבר איתנו על זה... אני מבינה אותה ומרחמת עליה (וב"ה שנולדה אחות מדהימה ואחריה עוד אחד)

אבל מבחינתי באותו זמן זה היה מזעזע. חברות שלי מהכיתה דיברו איתי על זה, והיה מביך. זה היה ברור שהיא בהריון, ושמחתי מזה מאד, אבל הפריע לי מאד שזה נושא שאסור לדבר עליו

ואני מרגישה שזה גרם לי אז ובשנות התיכון גם בנושאים אחרים לא לפנות אליה

(היום זה אחרת לגמרי ב"ה, הקשר טוב ופתוח)

אני הייתי מספרת עוד קודם אם הייתי רואה שהילד מתעניין/מבין.

לא נראה מעולם שהטרידה אותה העובדה שהבטן שלי גדלה ולמה צריך לא לעלות לי על הבטן. וגם כששאלתי אותו לפני שסיפרתי למה הבטן שלי גדולה הוא ענה בתמימות שזה מהאוכל....

אף אחד לא סיפר להם, והם לא הבינו כלום מהשיחות שלנו מסתבר.

לא נשמע לי סביר שהוא הבין וסתם אמר שלא יודע.

אצלי אפילו לא היה צורך לומר שזה סוד, זה פשוט לא משהו שחשבו לספר לאחרים. שמעו והמשיכו הלאה.

הם איתנו בהכנות לתינוק (קונים איתם דברים, מכינים את הבית) ועדיין זה לא נושא היום כאן מבחינתם וזה עולה רק כשאנחנו מדברים על זה.

אז עכשיו כשזה קרוב זה לגמרי כל היום עולה מצידנו כדי שיהיו מוכנים ואני לא מרגישה שזה מאוחר מידי בשבילם גם אם זה יקרה מחר.

כמובן אם טוב לכם וטוב לילד תעשו מה שנכון לכם.

באחד ההריונות שהרגשתי נורא בהתחלה, הבנות שלי כעסו למה אני לא מתייחסת אליהן ולא עוזרת להן (עם אוכל, הכנת תחפושות לפורים וכו), ואני שאת עצמי לא יכולתי להחזיק, לא הייתי מסוגלת להתמודד גם עם החזית הזאת של ההסתרה והסבל בשקט. העדפתי לגייס אותם לעזרתי וסיפרנו לשלושת הגדולים שהיו אז בני 7.5, 9, 10. כשעדיין לא ראינו דופק) והם באמת עזרו מאוד!

לבן ה5.5 סיפרנו כחודשיים אחרי. ולבת השלוש סיפרנו בערך בשבוע 20.

בהריונות שלפני, הבנות שהיו אז עוד יותר קטנות (גיל גן) כבר בשבוע 7 בערך היו אומרות לי שאני בהריון... הייתי מורחת אותן קצת עד שנראה דופק ובערך בשבוע 10-12 מספרת להם.

ממש לא באה להטיף כאן. רק לתת כיווני מחשבה. ומה שנכון למישהו אחד לא בטוח נכון למישהו אחר. ומה שנכון לנו כמשפחה בהריון אחד יכול להשתנות בהריון אחר.

והכי חשוב בבריאות ובשמחה!

ההיריון עד התפקוד שלי.

הסיטואציות שלנו שונות לגמרי; אצלך הרגישו שיש היריון ואז באמת במצב שלך לא לספר זה להסתיר מהם.

אצלי לא הרגישו כלום ולא אמרו כלום אז לא הרגשתי שאני מסתירה משהו...

במצב שלך, גם אני הייתי מספרת מוקדם יותר כדי לא להשאיר את הילדים באוויר ובחוסר ידיעה ואולי גם בדמיונות מפחידים של מה קרה לאמא.

(ובטעות פלטנו לעוד כמה אנשים).

הגדולה היתה בת 6, היא שידעה אותנו כל הזמן שנגלה לה.

את הקטנים יותר זה פחות עניין.

מי ששאל אמרנו שהם עוד לא יודעים וזהו.

הם שמעו אותנו מדברים על היריון, לא קישרו כנראה. עבר לידם.

מבחינתי רק חיכיתי שישאלו כדי לספר אבל לא קרה, וגם כשניסיתי לספר לא נרשמה התעניינות אז דחינו את זה עוד.

נראה לי סביב שבוע 15. לא זוכרת בדיוק.

וסיפרנו בשבוע 16

הם מאוד התרגשו..

ביומיים הראשונים שאלו מלא שאלות..

אח"כ ההתרגשות דועכת לאט לאט..

סיפרנו אחרי שסיפרנו לכל ההורים.

אמרנו שזה עוד הרבה זמן.

כששאלו למה התינוק לא יוצא עכשיו הסברתי להם דוגמאות מאחיינית שלי שנולדה מאוד מוקדם שהייתה צריכה להיות הרבה זמן בבית חולים כי הכי טוב לתינוק לגדול בתוך הבטן של אמא..

ושאחרי החג הזה, והיום הולדת של זה, סביב החג הזה התינוק אמור להיוולד.. 

סיפרנו בסביבות שבוע 11-12 לדעתי, לפני שהפצנו לעולם. אמרנו לו שזה עדיין סוד והוא יכול לדבר על זה איתנו או עם סבתא

וזה היה בתחילת החופש הגדול אז אמרנו לו שכשהוא יתחיל את הגן החדש הוא יוכל לספר.

היו לנו 3 סיבות מרכזיות למה לספר:

א. ידענו שהוא מאוד מאוד מחכה לזה ושזה מאוד ישמח אותו וגם יגייס אותו לטובתנו

ב. הייתי עם היפרמאזיס קשה וראינו שהוא כבר מתחיל לאכול סרטים ורצינו שיידע שזה קשה אבל בנסיבות חיוביות

ג. זה היה קצת לפני שהתחלנו לספר לכולם(חוץ מההורים שלנו) ולא רצינו שישמע על זה ממישהו אחר. זה קודם כל של המשפחה הגרעינית שלנו ורק אח"כ של שאר העולם..

מרגישה שפעלנו נכון אבל אני גם לא פריקית של שמירה על סודיות בעניין..

היו כל מיני דברים שבגלל הצטרכתי ללכת למיון כמה פכמים.

הסברתי לה שהתינוק עכשיו בבטן, ויש עוד הרבה זמן עד שהוא יצא. אם הוא יצא לפני הוא יהיה קטן מידי וזה מסוכן.

היא הבינה, וחיכתה לו, אבל הבינה שזה ייקח עוד הרבה זמן.

מאוד התרגשה וציפתה, וזה עבר מצויין ב''ה...

לק"י

בין כאלה שמספרים יחסית מוקדם לכולם, לכאלה שמספרים אחרי.

מבחינתי חודש חמישי זה די מאוחר לספר להורים. אז לילדים שאני רוצה לשתף אותם בין הראשונים, אני גם רוצה לספר לפני.

סיפרנו אחרי הסקירה המוקדמת. ברגע שמבחינתי זה שלב שכבר מספרת לאחים וכו וכבר לא אכפת לי שכולם ידעו, סיפרתי לבנות.

היה חשוב לי שידעו את זה ממני ולא שמישהו פתאום יגיד להם מבחוץ (זוכרת שמישהי פה סיפרה שזה קרה לה, לא זוכרת מי)

הגדולה, איך שאמרנו לה שאנחנו רוצים לספר לה משהו שמח, שאלה אם יש לי תינוק בבטן. ממש חיכתה לזה.

היא כן קצת "חפרה" במהלך ההריון שהיא רוצה כבר שהתינוק יצא אבל נתנו לה תאריך יעד ונקודות ציון בדרך (בקיץ, כשהיא תהיה בחופש מהגן. קודם יהיה פורים, אחכ פסח, אחכ שבועות, אחכ הגן יסתיים ותהיה קייטנה וכו') וכשהיא הייתה אומרת לי שהיא רוצה כבר שיצא הייתי מסבירה לה שהוא עדיין קטן, ואנחנו לא רוצים שהוא יצא כשהוא עוד לא מספיק גדול, ושהיא יכולה בינתיים לדבר אליו ולהגיד לו שהיא מחכה לו.

לי זה לא הציק החפירות שלה, ואחלה הזדמנות ללמוד על תהליכים וסבלנות

כי קשה להם לשמור סוד

וגם נראה לי לחכות

סביב חודש רביעי בערך

שקשה להסתיר בגלל הבטן

ולא רוצה שידעו מבחוץ אלא שזה יבוא ממני...

לק"י

ולא לחכות להם.

זו התוכנית שלי עם בני 8 ו-11, שישנים מאוחר. גם לי נמאס לישון מאוחר מאוד, בין היתר בגללם (כי לרוב אני יושבת לידם לפני השינה).

אצלי חלק מהמטרה היא גם לגרום להם לישון מוקדם יותר. אצלך זה לא העניין, אבל אפשר לישון לפניהם.

הם התחילו להיכנס למיטה לפנינו, בטח אמא שלי.

היא קמה בשש בבוקר ובעשר- עשר וחצי היא כבר במיטה.

ובינינו זה גרם לנו גם קצת להתחיל להתקפל לכיוון החדרים וגם אם לא, אז היו כללים ברורים, אין חברים ומשאירים מטבח נקי כמו שקיבלנו (אפשר לבשל, לאכול וכו, אבל לנקות אח"כ).

באמת יש שלב שלמתבגרים אין תפיסת זמן בכלל ובעיניי ההורים לא אמורים לסבול מזה.

בתור מתבגרת הייתי נשארת ערה גם עד 3 בלילה

אי אפשר לחכות שכולם ילכו לישון...

רק נזהרתי לא להרעיש 

לעלות לישון כשהבית עוד שוקק חיי הגדולים...
לצערי הרב.
צריכה ללמוד ממך.
 

תיכוניסטית שלי לא לומדת ביום ראשון, שניים אחריה מתחילים ביום ראשון בשעה 11 , זה אומר שהם הולכים לישון במוצ"ש מאוד מאוחר.

אצלי לילות לבנים בסניף זו התמודדות רצינית כי אני רוצה לישון. וגם ל"ג בעומר...

דווקא כיף לך שאת יכולה להחזיק את עצמך ערה. אני פשוט נרדמת

אני ממש מזדהה איתך, בעיקר בקטע שאת מדליקה דוד לעצמך מתה כבר להתקלח ולהתרענו, ובדיוק איזה מתבגר בא ואז את נותנת לוו קודם. ואז את שוב צריכה לחכות לדוד שיחמם.

ואני לעולם לא הולכת לישון עד שכולם במיטות, זה סוג של שריטה שלי.
אצלנו הגדולה בעיקר אצל חברות עד מאוחר בלילה, הליכה רגלית (אוטובוסים לחברות לא מרשה אחרי 21:00).
היא חוזרת סביב חצות.
אתמול ממש כעסתי עליה והגבלתי עש שעה 22:00 היא התעצבנה ואמרה שכוחן עוד בחוץ בשעה הזו (מה שנכון אגב)
מה אני אמורה לעשות?
סליחה על הנצלוש, אבל מציעה לך ולי כשעייפים פשוט להיכנס לחדר, לסגור דלת לשכוח מהבית, לקרוא ולהירדם בכיף. ולשים את אחד הגדולים אחראי לכסות את הקטנים לפני שהולך לישון ולנעול דלת, לסגור חלונות וכו

לק"י

המינוס שאם היא לא תחזור, אז לא תדעי🤦‍♀️

אולי לשים שעון מעורר לזמן שהיא אמורה לחזור. אבל זה גם מבעס לקום באמצע השינה.

מזל שאצלי עוד לא הגיעו לשלב הזה.

לא משנה שאני ישנה מאוחר בכל מקרה.

(בת כמה הגדולה, שחוזרת רק ב12?)

זה גם אומר שאת הולכת לישון בלי קשר אם הם ישנים או לא, וגם נכנסת להתקלח לפניהם אם בדיוק תיכננת. הם כבר גדולים מספיק בשביל לדאוג לעצמם ולהשאיר נקי אחריהם, אפשר לשחרר ורק להציב להם כמה כללים למי שהולך לישון אחרון (בבית של ההורים שלי היה כלל שמי שחוזר אחרון עושה סבב שכולם נמצאים ונועל דלתות או מוודא שהבוילר/האורות מכובים). את יכולה גם פשוט להיכנס לחדר ולסגור את הדלת בשביל להרגיש שיש לך זמן לעצמך לבד ולדמיין שהם כבר ישנים

אבל באמת ממליצה לך לשחרר כבר עכשיו (לא יודעת בני כמה הם, אבל זה רק ילך ויחמיר עם השנים). אם את או בעלך מתעוררים לפעמים באמצע הלילה אתם יכולים לעשות סיבוב לראות שהכל בסדר, אבל נראלי ילדים שבגיל תיכון כבר יכולים להסתדר לבד בערב...

בעלי אחראי משמרת ערב

אני הולכת לישון מוקדם

והוא מתפעל את הילד שחוזר מאוחר

הוא לא מרשה זמן מסך

הילד אוכל מדבר איתו מתקלח מתארגן לשינה והולך לישון בזמן

יש ילדים שצריכים גם בגיל גדול הכוונה בניהול זמן

אם לא עוזרים להם הם יכולים לגלוש לשעות מאוחרות

וטיפ לגבי מקלחת

להתקלח לפני שהוא מגיע

אם יש רק מקלחת אחת

חבל להיות תלויים בעיכובים שלו

כשאנשים מסתובבים בבית

לא יודעת אם זה המצב של הפותחת

אבל אני כזאת

והייתי כזאת גם בתור מתבגרת

לא הצלחתי להשתחרר מזה גם כשישנתי בפנימייה

סבלתי מזה הרבה

כמה שניסיתי

שריטה שלי 

אבל יש גיל שבו באמת אי אפשר לחכות שירדמו....

אפשר לוודא שכולם בבית, שהבית שקט יחסית

אבל אי אפשר לצפות שבגיל נגיד 16-17 כולם ירדמו לפני

אצלינו כך עוד אני לא אומרת להם מה לעשות

הם לא עושים (קשיי קשב וריכוז..)

אז מהרגע שהם באים הביתה אני כל הזמן מתזכרת להם את סדר הדברים.

והכלל שמ10 לא מסתובבים בכל הבית

אפשר להיות במיטה בשקט

גם מאוד קשה להם לקום בבוקר

אז חייבת שישנו בשעה סבירה

אבל יש שלב בחיים שאני שחררתי והפסקתי ללכת לישון אחרי הילדים, אני קמה לפניהם, עובדת קשה, אין סיבה שאני אצטרך לחכות שהם ילכו לישון.

לגבי זמן זוגי, שהילדים גדולים גם אם הם במרחב הציבורי הם בד"כ בשקט ומתעסקים בעניניהם, ולא מפריעים לי לזמן לעצמי או לשיחה זוגית.

לגבי השיחה, אני מאוד אוהבת לשוחח איתם, ובאמת הרבה פעמים הם נפתחים דווקא בלילה בשקט, אם זה מפעם לפעם אני זורמת, אבל אם אין לי כוח אני מבקשת שנמצא זמן בימים הקרובים לשיחה.

לגבי השואב, אני מזכירה. אם חזר, נח אכל ועכשיו לא עושה כלום אבקש שוב. 

בת שנה ורבע

יש לה מלא שיניים

אז התחלתי כמה שאני מצליחה 

היא לא מאוד משתפת פעולה

ואז הם לא צריכים לירוק

בעיקרון ההמלצה היא לצחצח מהשן הראשונה

אנחנו מצאנו שבהתחלה הכי נח לנו זה תוך כדי המקלחת ועם מברשת אצבעון

4 מתוכן טוחנות

אני עושה בלי משחה בינתיים

רק מצחצחת כזה שייצא הלכלוך

כי כל המשחות שראיתי היה כתוב מגיל שנתיים...

אני מאמינה שזה לא בעיה לבלוע משחה שמיועדת לילדים אבל אין לי מושג

לק"י

לא להתייחס לגיל שכתוב.

אלא לכמות של חומר שנמצא בה (פלואוריד אולי). לא זוכרת... צריך לשאול בטיפת חלב.

אז בהתחלה אני רק מנגבת את השיניים והלשון בחיתול טטרה ובהמשך מצחצחת. אבל מתחילה מהופעת השן הראשונה

לי יש לנסינו חשמלית דו"צ והיא אחלה (עד כמה שלשאוב אחלה בשבילי).

צריך גם התאמה של גודל הקאפ לגודל שלך, זה משפיע על היעילות והכאב (בכל מקרה לא אמור לכאוב!)

משאבה של אוונט

שיכולה להיות גם ידנית וגם חשמלית

אבל היא חד צדדית

אני אישית מעדיפה דו"צ שיהיה כמה שיותר מהר

ולנסינו מעולה לי

קישור:
משאבת חלב חשמלית ניידת PHILIPS AVENT עם מסאג' חכם וסטימולציה של פרחים - שואב טבעי לתינוקות Mimics - AliExpress 1501 

לא ניסיתי, 

לי יש את של לנסינו, דו"צ, חשמלית..  והיא סבבה, ותו לא. 

אני חושבת שהיא לא מאוד שקטה אבל היא יעילה ואת יכולה לשלוט בעוצמה אז זה לא כואב

יש לי לנסינו חשמלית דוצ, זה לוקח חצי שעה ומרתק אותך למקום.

עם אוונט  ידנית תוך 10-15 דקות הצלחתי להגיע לריקון, וזה ממש נוח כי אני מתאימה לעצמי את העוצמה אם יש גודש וכאלה. ממש אהבתי אותה

לי עם לנסינו לקח 10-15 דקות

בעז''ה שיהיה כמה שיותר קל!

וידיים מלאות

אחד מאפס את הבית ואחד שמשכיב.

יש סדר מאוד ברור של ארוחה, מקלחות, צחצוח שיניים, טקס שינה כזה (לכל הגילאים )

בינתיים יש מדיח שחוסך זמן בשטיפת כלים והאחראי  על הסדר מאפס משחקים/ כביסה או שדוחה למחר - יש לי גם עוזרת כשצריכה.

וההרדמות שלנו לא חלקות אבל לא כאלה ארוכות כמו אצלכם

כמו שהציעו, אחרי ארוחת הערב אפשר שאחד מהם ירחוץ אותם, והשני ינקה, ואח"כ שישחקו קצת בזמן שאתם מבשלים ועושים את שאר עבודות הבית. תוך כדי גם אפשר לדבר איתם ולשמוע את הסיפורים שעולים וכו'.

גם ההרדמה, למשל ב8, אולי שאחד מכם ישאר איתם בחדר עם דלת סגורה עד שירדמו, ולשני יהיה קצת זמן רגוע, ותחליפו ביניכם כל יום. גם אצלינו הקטנים לא נרדמים לבד ויוצאים מהחדר אם אין מישהו איתם, אז אחד מאיתנו נשאר וברמה מסויימת זה גם קצת זמן שקט שגולשים בו בפלאפון וקוראים חדשות/מיילים וכו'

וגם אם יש זמן, בדרך כלל בערב כבר אין לי כח.

לגבי ההשכבות של הילדים-

אם הם צריכים שיהיו איתם, אז מלכתחילה תשבו לידם עד שירדמו. אין מה לנסות לתת להם להירדם לבד ובסוף לבוא כי הם לא נרדמים/ משתוללים.

לא צריך ששניכם תהיו עסוקים בהרדמות. עדיף שאחד יהיה עם הילדים,והשני בינתיים יהיה פנוי לדברים אחרים.

תמצאו זמן לכל הדיבורים והסיפורים לפני ההשכבות, ובזמן ההשכבה תקבעו כללים ברורים כדי לא להימרח סתם.

אצלינו בדרך כלל אני מספרת שני סיפורים, ואז מכסה אותם, מכבה את האור יושבת לידם עד שהם נרדמים. בינתיים אני בטלפון, ולפעמים נותנת יד לאחד הילדים.

אם מתעכבים וכבר מאוחר, אז אני לא מספרת סיפור. ככה הם פחות נמרחים בערב לפני שהולכים לישון.

אם הם מפריעים אחד לשני לישון, אפשר לפצל אותם. שכל אחד מכם יהיה עם ילד אחר במקום אחר, או להרדים קודם אחד ואחר כך את השני.

אם לוקח להם הרבה זמן להירדם כי הם לא עייפים, עדיף לאחר את שעת ההשכבה.

אבל נשמע שהם הולכים לישון מאוחר, ולא זאת הבעיה.

אולי דווקא ההיפך, בגלל שהם לא ישנים מספיק, הם גם ישנים פחות טוב ומתעוררים בלילה.

הילדים שלי בגיל הזה הולכים לישון בסביבות השעה 8. אבל זה תלוי ילד, ותלוי גם מתי קמים.

לגבי שאר הדברים שצריך להספיק, גם לי זאת נקודה שקשה לי.

יש דברים שבעלי עושה, כמו לשטוף כלים.

לפעמים יותר קל לי לקום מוקדם ולבשל משהו בבוקר, מאשר להתחיל לבשל בערב.

יש דברים שאני משאירה ליום החופשי, או לסוף השבוע.

בזמן האחרון ההשכבות אצלי זה בשתי נגלות.

יש את שני האמצעיים, בני 4.5 ו 6.5, שהולכים לישון בסביבות 8.

ויש את בן השנתיים שישן צהריים במעון, ואני משכיבה אותו בסביבות 9:30.

לפעמים אני עושה דברים ביחד עם הקטן, כמו לדבר עם ההורים שלי. אבל זה לא משאיר לי הרבה זמן.

לפחות הגדולה הולכת לישון לבד.

כשהילדים שלי היו קטנים רק בעלי היה מצליח להרדים את כולם יחד, אצלי תמיד נגרר לשיחות והשתללויות..

אפשר לשבת איתם יום לפני כן ולהגיד שעכשיו עושים זמן אישי לפני השינה, קצת דיבורים להמשיך לשינה רגועה..ילדים בני חמש בוודאי עייפים בשעה שמונה, בטח אם השינה שלהם לא רציפה..

צריך לנסות לעזור להם להרגיע את הגוף ולהיכנס למוד שינה, אם לא הולך ביחד אז בנפרד..

שש ארוחת ערב

שבע מקלחות

שמונה במיטה

אצלי רגילים לישון לבד אבל גם אם לא יושבים איתם וזהו בלי לקום. ניסית לשים להם פודקאסט להקשיב כשהם שוכבים? זה יכול לעזור

עוד דבר, אם יש לכם עוד חדר תפרידו אותם

ככה לא יעצימו אחד את השני

נניח שאני צריכה לשיר שירים או לספר סיפורים לילדים שלי כדי שיירדמו - אז אספר להם סיפורים שמעניינים *אותי* (ברמה שלהם, אבל לא כאלה שלגמרי משעממים אותי) ואשיר להם שירים ש*אני* אוהבת ונהנית לשיר.

ונניח שאני צריכה לסדר ולנקות את הבית כשכל מה שבא לי זה לישון או לראות סדרה - אז אני אעשה את זה אבל אשמע תוך כדי משהו מעניין וכיפי (משיעור תורה קליל ועד פודקסט מעניין).

כך ארוויח שני דברים יחד - גם הרדמת הילדים/סדר הבית וגם זמן כיף לעצמי.

או נניח שבעלי ואני יחד צריכים להרדים את הילדים - אז נשב בחדר ונחליף בדיחות מעל ראשיהם שרק אנחנו מבינים, או נספר סיפור שבו כל אחד אומר שורה אחת ואז בעצם זה יוצא משחק בשבילנו.

ונניח שאנחנו מסדרים יחד את הבית אחרי שהילדים סוף סוף נרדמו - אז נפטפט תוך כדי ונעשה את זה בצורה כיפית ומשותפת ונהנה מזה.

וכך בעצם נרוויח גם זמן זוגי וגם הילדים יירדמו בסוף והבית יהיה מסודר.

כמובן, זה לא תחליף לגמרי לזמן זוגי אמיתי או לזמן אישי אמיתי, אבל פעם בכמה זמן אפשר להביא בייביסיטר ולצאת כזוג (לפעמים במפתיע אצל אחרים הילדים לא עושים בעיות), ופעם בכמה זמן אפשר להחליט שמוותרים על הסדר היומי ואז לעשות זמן כיף אישי.

ובשגרה לתחזק את הכיף והנחת תוך כדי הטיפול בילדים ובבית...

הולכים לישון בשמונה בגיל חמש. יש ילדים שכן צריך להיות קצת אסרטיביים. עברתי את זה עם גדולים. אם לא הייתי קצת אסרטיבית הם יכלו להיות ערים גם 16 שעות ביממה. לשטוף כלים ולבשל אפשר תוך כדי. הם לא תינוקות. אם הם הורסים בית תענישי אותם .

אני לא חושבת שיש שם איזה צורך שלא ענית עליו. פשוט זה כיף להשתולל ולזרוק דברים ולא ללכת לישון.

בעלי עדיין הולך לישון רק כשהוא מת מעייפות 

מנסה להגיע לערב זוגי עם בעלי. יש לנו שני ילדים, הבכור בגן אז מי שמרדים אותו מסיים עם זה תוך דקה שתיים, אבל הקטנה בתקופה של השנצ במעון אין מה לדבר לפני 21-22 על שינה אצלה. ניסינו להיות יעילים ושאחד ירדים את שניהם אבל אז הם משתוללים וזה לא עובד, וגם בזמן האחרון היא רוצה רק אותי (אני לקראת לידה ממש והיא מרגישה ברמות ונהייתה רגשית), אז אני פשוט נרדמת איתה , ובגלל ההריון המתקדם קמה (כמו עכשיו) לפיפי ולמקלחת וכו ורואה את בעלי ישן בספה או עם הילד השני אחרי ש (שוב) אמרנו שנעשה ערב זוגי.

זה מסתכל מאוד אני לא מצליחה להחזיק את עצמי בסוף היום וגם לא הוא , ההרדמות פשוט מרדימות אותנו .

ואני עובדת מהבית אז איכשהו בהפוגות מספיקה לתחזק את הבית שזה המזל , אבל מבחינת זמן זוגי זה כבר ממש מדאיג כי אני שמה לב שזה כבר דפוס של שבועות שלמים שלא מחליפים מילה חוץ מליל שבת (מילים שהן לא טכניות או קשורות למה איתך

איך בעבודה ומי אוסף

את הילדים ). לא יודעת איך משלבים ילד שלישי בתוך המירוץ הזה תאמיני לי 

ב18:00 ארוחת ערב, מקלחות אפשר לפני,

ואז יש סדר יום קבוע.

סיפורים זה מדהים ותורם המון להתפתחות, לא הייתי מוותרת אלא מקדימה ל17:00. חשוב ממש לתת להם זמן להתבטא ולהקשיב להם בפניות.

אפשר לעשות אמבטיה משותפת ארוכה בזמן הזה לתת להם לדבר.

מ19:00 בפיגמות אחרי כל הארגונים מי שמוכן מצטרף לסיפור ומורידים את האנרגיות אט אט.

19:30/19:45 נגמרו הסיפורים ורק מנסים להירדם.

בעיני הגיוני לשבת לידם עד שירדמו.

הם עדיין קטנים וזקוקים לביטחון.

אבל זה לא אמור לקחת יותר מ45 דקות גג, גם אצל ילדים שמתקשים להירדם (אם כל הערב לפני היה מותאם למעבר לשינה)

אז נניח 20:30 אתם אמורים להיות אחרי השכבות.

מטבח כלים סידור הבית, עושה ההורה שלא יושב לידם עד שירדמו.

נניח הורה אחד יושב 45 דקות. השני ב45 דקות מארגן הכל.

טלפון לאמא לא צריך להיות בסוף היום, אפשר בדרך לעבודה/ מהעבודה. וגם לא חייבים כל יום.

להכין אוכל למחרת אני מכינה בזמן ההכנה של ארוחת ערב.

מכינה מראש יותר ושומרת בצד.

נדיר שמתחילה לבשל בשעות בערב, לפעמים קורה, אסל אז מבשלת כמות ל2-3 ימים.

נניח מטגנת שניצלים אחרי שהכל היה מוכן מראש, לוקח  45 דקות נגיד ומספיק לכמה ימים. (יש לי גם גדולים שאוכלים כמות יפה) אז אם זה לשני מבוגרים זה לא כמות גדולה.

מרקים למשל אני שופכת לסיר ונותנת לזה לרתוח עוד לפני ארוחת ערב ואז בסוף היום רק מסיימת מה שצריך נניח לטחון את המרק.

להעדיף בישול פשוט ככל הניתן. (לצרוב חזה עוף זה ממש כמה דקות)

וכן יש תקופות בחיים שאוכלים פחות מסודר, זה עובר..

להתקלח זה הזמן האישי שלי, לא צריכה מקלחת בנפרד לזמן אישי

סדרה זה בחלומות.

אי אפשר בתקופת שיא בחיים לגדל ילדים קטנים וגם לחיות כמו רווקים..

זמן זוגי משתדלים תוך כדי.. למשל אם מקפלים כביסה ביחד אז מדברים קצת תוך כדי.

ובעיקר בשישי בבוקר.

חיים עם ילדים הם עמוסים ב"ה, זהו עומס מבורך.

לדעתי אם מרגישים סיפוק והנאה מההורות, רואים איך הילדים גדלים והופכים לאנשים קטנים, זה נותן המון כח ושמחה וממילא מדרבן ונותן מוטיבציה לשלם את המחירים שהעומס מביא איתו.

אם התחושה היא שהילדים נטל (ובהחלט הגיוני שיש תקופות כאלו) אז העומס הופך למעמסה וזה קשה.

מבחינת הקושי, זה הולך ומשתפר.

הבכור שלי היה גם יחד פעלתן ושובב מלא רעיונות יצירתיים והיה צריך גם להשגיח עליו ב7 עיניים וגם לא ממש היה אפשר לנשום.

ואז הוא גדל, ופעם פגשנו הורים לתאומים בנים אנרגטיים ברמות, וההורים גם הביעו קושי כזה של למה הבנים שלנו לא יכולים לשבת שניה בשקט ולהיות רציניים כמו הבן שלך.

הרגעתי אותם שגם הבן שלי שהיה בגיל של התאומים שלהם לא ישב דקה, וגם כשהתאומים שלהם יגיעו חדיל של הבן שלי הם דם ירגעו קצת.

ועכשיו הם בני 10 וממש השתנו והרבה יותר רגועים.

עדיין יש להם שובבות של ילדים, אבל שובבות בריאה לא מוגזמת.

אז מצד אחד מעודדת אותך שעם הזמן זה ישתפר

ומצד שני לא כדאי לסחוב תסכול מהשלב הזה וכדאי לשפר את החוויה סביב המציאות המאתגרת כרגע. להרגיש סיפוק בתוך העומס.

יכולה להגיד שרופא אנדוקרינולוג מומחה ממש אמר לנו שאין שום בעיה לתת את זה

כי אומנם אני לא מהתחום, אבל לתת הורמון בלי צורך וודאי לא נשמע לי מומלץ.

בארץ גם צריך לזה מרשם וגם צריך ליווי רופא לגבי המינון והסוג המדויק. (למרות שאפשר באייהרב לקנות בלי מרשם)

אבל לפעמים יש קשיים בהורות שמגיעים לא כי ההורים לא יודעים לתת גבולות אלא כי יש איזשהו קושי לילדים שמכניס את ההורים ללופ שמחמיר את הקושי של הילד, ואז כל מה שמצליחים לראות מבחוץ-זה שההורים לא מתנהלים כמו שצריך, אבל זה מגיע מקושי אמיתי של הילד שמעורר אצל ההורה תגובה שאולי מחמירה את המצב-אבל היא לא מקור הבעיה.

כן לפני המלטונין הייתי ממליצה על כל השיטות הרגילות-בלי מסך בערב בכלל, (עדיף בלי מסך אחהצ בעיניי בכלל) להחשיך את הבית, לייצר טקס שינה קבוע, אבל אם זה לא עובד-הייתי מנסה מלטונין. חבל שכולם סובלים לחינם

ילד בן שנה וחצי

ו- 2 בני 6 ו-7

אחהצ הולך לנו מצוין ממש, רגוע שלו, משחקים, עושים ש.ב

מכינים אוכל ואוכלים

מגיע זמן המקלחות וכו והמצב מתהפך

מזזמן רגוע הכל הופך לסיר לחץ...

מקלחת את הקטן

ורודפת אחרי 2 הגדולים יותר 

שיכנסו להתקלח

שיצאו מהמקלחת

ושבאמצע לא ישתוללו  מדי...

ואז ההשכבה ההארווווכככככה

הקטן לאחרונה צריך שיהיו לידו

ולוקח לו זמן

והגדולים בזמנים טובים קוראים ספר

ובזמנים פחות טובים משתוללים ועושים רעש

וזהו בשלב הזה אני כבר מאבדת את זה..

מגיע לזמן ההרדמות איתם כבר בלי עצבים וכוח

וזה מסתכל אותי

כן נותנת נשיקה וקריאת שמע עם כל הסבלנות והרוגע שעוד יש בי...

אבל כבר לא נשאר בי טיפת כח וסבלנות לסיפורים רגועים

ואם נזכרו במשהו להגיד זהו בכלל...

בעלי לא יכול להיות בבית לעזור...

מה אפשר לעשות?

להקדים אא כי לא נספיק כלום באחהצ...

לזמן ההשכבה:

אם משחקים זה כיף להם, אז להפוך את המקלחת לזמן משחק (לקלח בובות או משחקים אחרים יחד איתם).

אם את מספרת סיפורים, אז לשמור סיפורים מיוחדים (עדיף בהמשכים) לשעת ההשכבה.

וכן הלאה.

וגם לערוך להם הטרמה - ללמד אותם לזהות בשעון את שעת השינה, וחצי שעה מראש לומר להם: בעוד חצי שעה מתחילים מקלחות. ואחר כך - בעוד רבע שעה, בעוד חמש דקות...

ולומר להם את סדר הערב בכל פעם: נאכל ארוחת ערב, ניכנס להתקלח, נשכב במיטה, נשמע סיפור, נקרא קריאת שמע ואז נישן.

שאולי הזמן הזה לחוץ, לפחות אצלנו, כי כבר מגיעה תחושה של סוף יום ואז אתה רוצה שזה יגיע כבר מהר..

אם נגיד המקלחות היו לפני זמן המשחק והש"ב, את חושבת שזה היה מתנהל אותו דבר?

מצידי למשוך את הזמן בנחת ולהשכיב ברוגע

אבל בלחץ משעה מסוימת שהם עדיין לא ישנים

ויהיה חסר להם שעות שינה

ויהיו עייפים למחרת...

כמה שאני מקדימה ואומרת בואו נשחק עד 7 כדי שנתקלח בנחת אחכ ולא בלחץ

זה לא עוזר

כשמגיע הזמן הם לא מתגייסים אליו

וכנראה שהבעיה בהתנהלות היא בי...

לפעמים אני מקלחת אותם מיד אחרי ארוחת צהריים ובערב הם משחקים, או נניח מקלחת ואחריה ארוחת ערב, להשאיר את אותם דברים- משחקים, שיעורי בית, הכנת אוכל, ארוחה ומקלחת. פשוט להחליף את הסדר של הדברים. 

וגם, הגדולים יכולים לשמוע סיפור לפני השינה בהשכבה של הקטן ואז בהשכבה שלהם רק נשיקה וקריאת שמע אחרי שהם כבר קיבלו סיפור בנחת. ובן שנה וחצי אצלי לפחות היה נהנה מלשמוע אותי מקריאה גם סיפורים ברמה שהוא בכלל לא מבין, רק מהקול הרגוע של אמא.

ברגע שאתם יודעים מה התכנון ואיך הסדר ערב/שינה שלהם יהיה, לכם יהיה קל יותר...  ואתם צריכים להשתדל להיצמד לשיגרה הזו ולא לסטות אחרת זה חוסר יציבות לילדים.

הם צריכים לדעת למה לצפות לקראת השינה זה כבר מרגיע את הגוף..

לדוג'-

לתת להם תעסוקה כשאת מכינה ארוחת ערב, לאסוף את המשחקים, לעשות מערכת, לסדר את החדרים לקראת השינה וכד'.

בזמן הארוחה לא קמים, אלא אם כן צריכים להתפנות או סיימו לאכול, אפשר לדבר איתם תוך כדי ולשאול אם יש להם משהו לספר לך (אם ירצו לאחר מכן תגידי שישמרו את זה למחר), לבקש מהם לפנות, אם יש קטנים אז שהגדולים יפנו להם, לתת להם לעזור בניגוב השולחן, סידור הכיסאות להחזיק לכם את היעה.. את גם מעסיקה אותם וגם משאירה שולחן נקי.

במקלחות- שבעלך יקלח אותם אחד אחרי השני, ונגיד את תארגני בגדים מראש ותקחי אותם  לחדר ותעזרי למי שצריך להתלבש ובעלך בינתיים מסדר את כל הבלאגן שנהיה בחדר מקלחת או להיפך בתפקידים ומראש לשים סל כביסה בצד כדי להניח אותם ישר שם ולא לזרוק לרצפה... זה חוסך המון זמן!

להגיד להם שעכשיו נכנסים למיטות ואף אחד לא קם בלי רשות של ההורים ולעמוד על זה! ממש להגיד להם עכשיו אנחנו נכנסים למיטות וכו'... גם אם אחד מהם קם על דעת עצמו בשביל להתפנות, את אומרת לו לחזור לחדר ולבקש רשות, בשביל להרגיל אותם לבקש רשות, כי עכשיו זמן שינה, לא כדי להיות רעה חלילה...

אפשר לשים להם בבוקסה סיפורים, שירים שקטים, מי שמפריע אתם תאלצו לכבות וחבל, בשביל שזה ימשיך הם חייבים להיות בשקט ולא לקום מהמיטות.

ככה לפחות אצלי זה עובד.

לא יודעת בני כמה הילדים שלך, אני עם שני קטנטנים , אחת בת שנה וחצי ואחד בן ארבעה חודשים. אבל נראה לי שככל שהם יותר גדולים זה יותר קל כי זה יחסית יותר יציב. בתקופות שיש אצלנו שינויים, אנחנו "לומדים" את הדפוס כמה ימים ואז מתאימים את הלו"ז.

אני אתן לך דוגמא, למשל אצלי הגדולה כבר חודש התחילה להירדם רק באזור 22:00, שלפני זה הייתה ישנה ב19:00 קבוע. אז קודם כל אני לא מתוסכלת כי אני לא מנסה לכפות עליה דפוס מסוים. יש לה גישה למיטה, כשהיא עייפה היא פשוט לוקחת מוצץ ושמיכה והולכת לישון, לפעמים נרדמת על הרצפה לידינו. הכלל שלי הוא שאני לא מרדימה ילדים בכוח ולא מצפה מהם לעמוד באיזה זה לו"ז כי זה פשוט לא עובד.

אז מה כן? אחרי שלמדנו את הדפוס, פשוט מנסים לראות איך הילדים משתלבים. בהנחה שאתם שניכם בבית בשעות האלו, פשוט לעשות את כל הדברים ביחד איתם, בלי מריבות ובלי לנסות להשכיב אותם- הרי זה ממילא לא עובד. אז אם הם נרדמים ב21:30 פשוט תתכונני מראש שזה הזמן שלכם ביחד ותעשי בינתיים את כל מה שאת צריכה- מקלחת בזמן שהבן זוג שומר, לסדר את הבית ביחד איתם, לצפות במשהו נחמד (הם יכולים להיות איתכם), לאכול, טלפון למי שאת רוצה ולשלב אותם בשיחה. ואז כשהם הולכים לישון סוף סוף בכיף- כי בסוף כל ילד נרדם מתשיהו- את לא צריכה לעשות שום דבר, את מוכנה לשינה, ואז אפשר לשבת בכיף כמה דקות ופשוט ללכת לישון או יש זמן זוגי בלי הילדים.

כולם חוזרים בין1 ורבע לרבע ל-2.

ארוחת צהריים ומיד אח"כ אני מדיחה כלים- אם התינוק בוכה וזה לא בגלל רעב, הגדולים יותר משחקים איתו.

זמן שעורי בית ומערכת ולמי שאין שיעורים- משחק או דף צביעה וכזה.

עכשיו בחורף לא יוצאים לגינה אז בעיקר משחקים בבית, הגדולות שלי (8,9) ממש אוהבות משחקי דמיון- אז כמעט כולם משתתפים בהם.

הכלל הוא שמי שמשתתף במשחק אח"כ עוזר לאסוף.

בד"כ בסביבות 5 אני כבר דואגת להתחיל לארגן את הבית, ארוחת ערב (מה שנשאר מהצהריים /פסטה/ סנדוויץ), מקלחות (מתחילה כבר ב5 וחצי).

השאיפה שעד 7 כולם במיטות.

כמובן בין לבין הנקה לתינוק וידיים בתורנות.

הכלל אצלנו שמי שהספיק לפני 7 להיות מוכן לשינה, כולל שהנעליים והבגדים למחר מסודרים- יש לו זמן לקרוא ספר במיטה עד 7. הילדים מממש מתאמצים להספיק, אפילו הקטן בן השנתיים... חיים שלי.

ואז כיבוי אורות וסיפור ברמקול עד 8.

(אוהבים אצלי את הפודקאסטים של עיתון משפחה. אבל אני שמה להם גם סיפורי צדיקים וכאלה)

לפעמים בן ה-2 נרדם ב6 ולפעמים ב8 אז הוא מסתובב בין הרגליים, אנחנו די מתעלמים ממנו...

בזמן שהילדים שומעים סיפור אנחנו מאפסים את הבית, אבל אין הרבה מה- כי הרוב כבר מסודר לפני שהילדים נכנסים למיטות.

אני מפעילה מכונה או 2, כלים שנשארו, טאטוא ולעמים מעבירים ניגוב.

ארוחת צהריים אני מכינה על הבוקר- בזמן שהילדים מתארגנים. דואגת שיהיה לי עוף מופשר ואז זה לא הרבה התעסקות- עוף בתנור, או מאודה בסיר עם תפו"א, מרק...

רק אם אני מכינה שניצלים אז ממש כשמתיישבים לאכול.

אבל! אני לא עובדת יום יום ולכן בבוקר משלימה שעות שינה וגם קצת כביסות. וסידורים.

וגם הזמן שלי עם בעלי לרוב הוא בזמן ארוחת בוקר או כשמסדרים את הבית בערב.

פעם ב... יוצאים ביחד (לרוב לאושר עד... חחח) כשאמא שלי שומרת על הילדים (גרים קרוב)

אז כמה שאני כותבת עצות, הכל בעירבון מוגבל 😅 הם יצאו מהמיטות, השתוללו, הדליקו אחד את השני והלכו לישון הרבה יותר מאוחר מהרגיל.

אבל- אצלנו זה לא כל ערב ככה, יש את הרגיל ויש יוצא מהכלל.

מצטרפת למה שהרבה כתבו לך להתאים את שעת ההשכבה לעייפות של הילדים, בתחילת שנה הייתי משכיבה את שניהם בשבע ואז שמתי לב שבן השנתיים נרדם רק בשמונה אז אני כבר לא מושכת אותו שעה במיטה אלא משכיבה אותו יותר לקראת שמונה (מאז זה התאחר עוד כי זה השלב שהשנ"צ כבר מתחיל לשבש לו את השנת לילה).

הם נרדמים ב21:30? אז תתחילי להשכיב אותם בתשע, תשע ורבע. בינתיים תנצלי את הזמן הזה שהם ערים לחלק מהרשימה של מה שאת רוצה לעשות כשהם ישנים, למשל לארגן את המטבח ולשטוף כלים אני לגמרי עושה כשהילדים מסביבי. את גם יכולה להכין לך כוס קפה ולראות סדרה ולתת להם בינתיים כוס תה ולנוח בספה איתך. או סתם זמן למשחק, ציורים, ספרים, מה שהם אוהבים לעשות בצהריים.

זה קשוח! אני גם מחכה לפעמים שהצהריים יגמרו כבר והילדים ילכו לישון ואז כשאני מחליטה במודע לדחות את תחילת הערב זה נותן עוד זמן שצריך להעסיק אותם ולהשגיח עליהם. אבל אפשר להשגיח עליהם תוך כדי דברים שאני עושה לעצמי. נניח זה אחלה זמן להשקיע באוכל למחר לעצמך.

גם אנחנו לפעמים מתחלפים בהשכבות ארוכות וזה מבורך בעיני שיש גיבוי כשאני כבר לא מסוגלת ועוד רגע מתפוצצת עליהם, וגם אצלנו צריך לשבת לידם עד שנרדמים (הגדול בן ארבע וחצי, קרוב לילדים שלך) הכי יעיל באמת זה השלב שאני כבר לא מדברת איתם, כל עוד הם מפטפטים איתי או אחד עם השני ההשכבה מתארכת. אני לפעמים שרה שירים שקטים ומתעלמת כשפונים אלי ורק מבהירה שעכשיו לא מדברים, לפעמים אני גולשת בפלאפון, היו פעמים שהייתה לי השתלמות בזום בערב ופשוט ישבתי בחדר שלהם עם מחשב עם אוזניות וזהו, אני כאן ולא כאן, אני פה להשגיח עליהם אבל לא זמינה אליהם וככה הם נרדמים.

הגדול לאחרונה החליט שהוא רוצה לישון לבד בלי השכבה בכלל, אני רק מכסה אותו ויוצאת והפלא ופלא הוא נרדם לבד! זה לא עצה בשבילך, כי אני גם לא יודעת איך זה קרה וזה היה ממש יוזמה שלו (אולי זה קשור לפתקי נחת?) רק לעודד שילד שההרדמות שלו יכולות לקחת שעה וחייב שיהיו לידו עד הסוף, פתאום נרדם לבד בקלות.

טלפונים להורים ובכלל לא בשעות האלה...

אלה שעות שהטלפון נמצא אי שם ואין לי מושג איפה 🤣

אפשר לאחר את שעת השינה אם נראה שהם פשוט לא עייפים (לא כתבת גילאים), אפשר לעשות איזו שהיא פעילות נמרצת כדי שיתעייפו קצת לפני (גן שעשועים או ספורט כל שהוא בבית), אפשר להחליט שמשמיעים סיפור או שניים בפודקאסט, תוך כדי שמנסים להירדם ואחרי שמסתיים הולכים לישון.

אחד מרדים ואחד מאפס מה שצריך.

מבאס אבל זה המצב..

אצלנו כשהייתה לנו ילדה מאוד עירנית (שלימים התברר שהיא צריכה מלטונין) הגענו לזמן זוגי רק בימי שישי בבוקר. 

אז בעיני כדאי להתייעץ עם רופא לגבי הצורך, ולא לתת בלי התייעצות.

שהגוף תריך ליימר באופן טבעי.

הבעיה בלתת מלטונין לא כי זה חומר רע, להיפך זה הורמון מצויין שצריך להיות לנו בגוף.

הבעיה היא כשנותנים באוםן מלאכותי הגוף לא מייצר את זה טבעי וככה מתפתחת תלות.

אחד מתופעות הלוואי אגב זה בעיות שינה.

כי ככה זה עובד.

לכן צריך התוויה רפואית, זה לא כזה פשוט.

יש לך איך לעשות משהו אחר נחמד בינתיים?

וכל הכבוד לך שהחלטת בסוף כן לומר, אפילו שזה לא עזר הפעם- בפעם הבאה זה יעזור

פחות נחמד

אבל החלטתי שבדרך חזור נעצור לקנות ארוחת ערב משהו טעים 

בכל מקרה נראה לי שממש טוב שאת כן אומרת, גם אם זה "רציתי להיות נחמדה אז אמרתי לך שזה בסדר אבל באמת באמת רציתי שתזכור לבד שדיברנו שאצא ושתבוא מוקדם מיוזמתך". הם באמת לא מבינים, אין אצלם סאבטקסט - אמרת שזה בסדר לך אז מבחינתו זה בסדר לך, הוא לא יבין אחרת.. זה שריר ממש להתאמן עליו אבל זה עושה כל כך טוב לזוגיות שמדברים בצורה מפורשת (בנעימות...)

הוא לא זכר

אולי הוא חשב שהסכמה שלך היא בעצם דחיית היציאה לזמן אחר

לא רואה סיבה לתקשר בצורה לא ברורה

אם הייתי רוצה לצאת

הייתי אומרת שחשוב לי שיחזור מוקדם כדי שאוכל לצאת

לא רואה בעיה להזכיר את היציאה שלי

ואם הוא חייב לצאת מאוחר

אז משנה בהתאם תוכניות

בלי עצבים

סתם מיותר

אצל גברים אין בין השורות 🥲

כשמקבלים את זה, החיים הופכים להרבה יותר קלים.

הוא בטח כבר חזר

אבל באמת חשוב ללמוד להגיד מה שעל ליבנו באמת ולא לבלוע ואז להתפוצץ וכולם מפסידים..

את האמת הצליח לחזור קצת יותר מוקדם וכן יצאתי אבל חצי מהחנויות כבר נסגרו והייתי גמורה ממש שזה באסה

אבל לפחות נרגעתי כבר כשחזר ב"ה