בגילאי 4 ו3

במיוחד שגיל 4 שואלת אותי כל הזמן אם יש לי תינוק בבטן

אני מנסה להגיע לאחרי סקירה מאוחרת אבל יתכן שאספר אחרי המוקדמת

להורים סיפרנו לפני, סביבות שבוע 10.

הם ידעו לא לספר לילדים.

באחת הפעמים סיפרנו לפני מפגש משפחתי, כי ידענו שהילדים יוכלו לשמוע על זה שם.

כשאנחנו מספרים על ההריון, מסבירים שזה תהליך שלוקח זמן.

עכשיו התינוק מאוד קטן הנמצא בבטן של אמא, כשהוא יגדל יותר הוא יוולד והיה לנו תינוק. מדברים מתי זה בערך אמור לקרות- אחרי חג/ יום הולדת וכד'.

צריך לקחת בחשבון, שברגע שהילדים יודעים יש סיכוי שהם יספרו לסביבה, גם אם אומרים להם לא לספר.

תכלס הרגשתי רע פיזית

ובסוף פשוט אמרתי

סביב שבוע 12

אבל לא אמרתי יהיה לנו תינוק אלא לאמא יש תינוק בבטן

זה המצב..

הגדל בן חמש וחצי מבין שתהיה לידה וגם נתתי יעד (אחרי חג)

אבל הם לא שואלים מתי כבר

אלא פשוט המצב הוא שלאמא יש תינוק בבטן.. זהו

חח

למיטב ידיעתי הם לא ספרו, לא נראה לי שחשבו שזה אמור לעניין מישהו

(גם לא סיפרתי בהתרגשות גדולה אלא בתור ציון עובדה פשוטה)

כי הייתי עם היפרמאזיס. הקאות בלתי פוסקות עירויים הייתי בבית חולים ואז עם אשפוז ביתי.

היא דאגה והרגשתי שעדיף להתייסר בהמתנה מלחשוב שאמא גוססת

זה יצא שבוע 20

לדעתי לדחות כמה שיותר אם אין סיבה שלא, לילדים קשה לחכות וקשה להבין זמנים במרחקים כאלה...

לק"י

חושבת שדוקא כשהיו קטנים, זה פחות העסיק אותם.

וגם כשהם גדלו, זה לא מה שהיה להם בראש כל הזמן.

לק"י

בהריון השני כשסיפרנו לבן השנתיים וחצי, הוא לא דיבר על זה. אבל זה באמת גיל צעיר.

לרוב או תמיד סיפרנו כשזה היה בסדר שיספרו.

אנחנו לא שומרים את זה בסוד לאורך זמן בדרך כלל.

כנראה תלוי ילד

אחרי שסיפרנו

חחח מעניין

לי זה היה ברור לספר להם לפני אחרים, ושנתמודד מול כל ההשלכות, מן תובנה פנימית עמוקה שהנחתה אותי.

במילים אני יכולה להסביר שהילדים שלי הם המדפחה הגרעינית שלי, ושינויים שקשורים למשפחה הגרעינית, הם הראשונים לדעת.

אולי עד גיל 3 זה פחות משמעותי, אבל מעבר לזה, מרגישים בניואנס את הגישה הזו.

הם שמחו והתרגשו ושאלו שאלות וחוו איתנו את ההריון.

בשלב שסיפרתי על ההריון, קודם כל סיפרתי את זה במונחים האלו "אמא בהריון" הם מיד אמרו "יש לך תינוק בבטן"

דייקתי שזה עדיין לא תינוק אלא עובר שגדל וגדל ועם הימשכות ההריון הוא מתפתח. הראיתי תמונות והם אמרו שזה דומה לעכבר.

אז הסברתי שהעובר צריך להמשיך לגדול עד שיראה כמו תינוק שאנחנו מכירים ואז הוא ייוולד.

היו הרבה שאלות סביב הלידה.

ואחרי ההתעניינות של הימים הראשונים, הם פשוט היו חלק מהחוויה.

לפעמים שאלו נו מתי התינוק כבר יצא, והסברתי שהוא עדיין לא מפותח מספיק ולכן לא יכול לצאת עדיין.

ואז דיברתי עליהם, על הציפייה שלהם, על בהתרגשות. ותכלס מה שמעניין אותם זה הם, ומה הם מרגישים ביחס לתינוק, ולא התינוק עצמו.

כלומר זה שדיברנו עליהם, ונתתי להם מקום בטוח ומכיל לספר ולשאול וגם קצת לפחד ולחשוש, זה לגמרי נתן להם מענה.

סיפרנו בשבוע 36

ניסינו למשוך כמה שיותר כי הם לא שאלו כלום, אם היו שואלים כנראה שהיינו מספרים קודם

ולא הייתה שאלה מתי הוא יוצא

אמרנו שיש לי תינוק בבטן שהוא עדיין קטן בשביל לצאת וכשיהיה מספיק גדול הוא ייצא

וזהו, אין שאלות בנושא וגם לא נראה שהם מרגישים צורך לספר למישהו...

זה נשמע לי מאוחר קצת..

מה עם חלילה הייתה לידה מוקדמת? זה היה נופל עליהם בבום?  

אחיינית שלי נולדה בשבוע 26

ואחותה הגדולה לא ידעה שאמא שלה בהריון או שיש תינוק בבטן. 

וזה היה לה הלם.

אמא (ואבא) נעלמו לה לכמעט שלושה חודשיים עם דיבורים על תינוקת כלשהי...  

אפילו כששאלתי אותן למה הבטן שלי גדולה הוא אמר כי יש בה מלא אוכל 🫣

ואז ניסיתי לספר על התינוק אבל זה לא עניין אותו אז שיחררתי.

זה לא שאסור לדבר על זה, אם היו שואלים היינו אומרים להם. אבל אני לא רואה סיבה לספר להם בכח כשזה ממש לא מעניין אותם.

מאז שסיפרנו זה לגמרי השיח בבית.

הם עוזרים להתכונן לקראת התינוק, הם מרגישים תנועות.

והם אפילו לא שאלו מתי הוא יוצא....

ובאותה מידה אפשר להגיד ומה אם חלילה יפול בשבועות מוקדמים והיה אפשר לעבור את זה בלי לספר להם?

את כמובן לא חייבת להסכים איתי. וכל אחד חווה דברים אחרת.

גם ההורים שלי אף פעם לא סיפרו לנו. למדנו מזה שזה נושא שלא מדברים עליו. לא רק זה. עוד נושאים כמו מחלות (קטנות, אבל שמצריכות התערבות מעבר לרופא משפחה) לא דיברו. להגיד לך שזה לא הפריע לי? הפריע מאוד. אבל זה היתה הסכמה שבשתיקה. אנחנו לא שואלים והם לא מדברים. וזה ממשיך בהרבה תחומים גם היום למרות לכאורה הקשר הפתוח. יש דברים שלא נשאל.

קודם כל ילד בן 5 לפי דעתי הוא ממש גדול! לדעת רק חודש (ויכול להיות אפילו שבועיים) לפני שהמשפחה הולכת להתשנות שינוי כזה זה *בעייני* מאוחר מאוד. ילד צריך זמן לעכל, להבין מה זה אומר.

אני בגישה של שקיפות מול הילדים כמה שאפשר. אני מספרת בשליש הראשון. עם הסבר שהתינוק עוד ממש ממש קטן (מראה ביד כמה קטן) ואומרת שהוא צריך עוד הרבה זמן לגדול (ואם אפשר אז לתת תאריך יעד, אחרי החג.. ) כשעברתי הפלה אמרנו לילדים שהתינוק לא הצליח לגדול. רובם קיבלו את זה בטבעיות. והגדול שאל שאלות מה עושים אותו וכו. ואחרי מעט זמן המשיך הלאה.

כשסיפרנו (פעם אחת אפילו בשבוע 5 לילדים הגדולים בגיל תחילת- אמצע יסודי כי לא הצלחתי לתפקד והם לא הבינו מה קרה לי) אמרנו שזה סוד רק של המשפחה שלנו ואנחנו לא מספרים לאף אחד. בהמשך אמרנו להם שהם יכולים לספר לדודים/סבא וסבתא (גם אם סיפרנו כבר לפני) כדי לתת להם תחושה של חשיבות.

תמיד במהלך השליש הראשון כבר סיפרנו לכל הילדים לא משנה הגיל.

וכשכבר רואים בטן, אמרנו שהם יכולים לספר לגננת/לחברים. והם עמדו בזה בכבוד לגמרי!

קחו בחשבון שגם אם אתם לא מספרים לילד עד שלב מאוחר אז מישהו כבר יספר לו (אם הוא לא הבין לבד). יש שלב שזה כל כך ברור שלפעמים החברים בגן/הגננת/השכנה כבר ישאלו אותו על זה או ידברו איתו על זה מתוך הנחה שברור שהוא יודע. או שישמע שיחות שלכם עם חברים/בני משפחה/טלפון. 

לא ממש דברו על הריונות

אני ספרתי לילדים מוקדם והם היו הראשונים לדעת

כדי שיבינו למה אני לא מרגישה טוב וכדי שיתכוננו לשינוי המשפחתי

באופן כללי אני בעד שיתוף הילדים בכל הנושאים (בהתאמה לגילם)

כשהורה משתף (מעבר לתועלת של כל נושא ספציפית) הוא משמש דוגמה אישית ויוצר שיח פתוח

ואז הילד גם משתף את הדברים שלו (ובתנאי שההורה אינו שיפוטי)

כשהייתי בת 13 אמא שלי הייתה בהריון ובגלל טראומות של הפלות לא הייתה מסוגלת לדבר איתנו על זה... אני מבינה אותה ומרחמת עליה (וב"ה שנולדה אחות מדהימה ואחריה עוד אחד)

אבל מבחינתי באותו זמן זה היה מזעזע. חברות שלי מהכיתה דיברו איתי על זה, והיה מביך. זה היה ברור שהיא בהריון, ושמחתי מזה מאד, אבל הפריע לי מאד שזה נושא שאסור לדבר עליו

ואני מרגישה שזה גרם לי אז ובשנות התיכון גם בנושאים אחרים לא לפנות אליה

(היום זה אחרת לגמרי ב"ה, הקשר טוב ופתוח)

אני הייתי מספרת עוד קודם אם הייתי רואה שהילד מתעניין/מבין.

לא נראה מעולם שהטרידה אותה העובדה שהבטן שלי גדלה ולמה צריך לא לעלות לי על הבטן. וגם כששאלתי אותו לפני שסיפרתי למה הבטן שלי גדולה הוא ענה בתמימות שזה מהאוכל....

אף אחד לא סיפר להם, והם לא הבינו כלום מהשיחות שלנו מסתבר.

לא נשמע לי סביר שהוא הבין וסתם אמר שלא יודע.

אצלי אפילו לא היה צורך לומר שזה סוד, זה פשוט לא משהו שחשבו לספר לאחרים. שמעו והמשיכו הלאה.

הם איתנו בהכנות לתינוק (קונים איתם דברים, מכינים את הבית) ועדיין זה לא נושא היום כאן מבחינתם וזה עולה רק כשאנחנו מדברים על זה.

אז עכשיו כשזה קרוב זה לגמרי כל היום עולה מצידנו כדי שיהיו מוכנים ואני לא מרגישה שזה מאוחר מידי בשבילם גם אם זה יקרה מחר.

כמובן אם טוב לכם וטוב לילד תעשו מה שנכון לכם.

באחד ההריונות שהרגשתי נורא בהתחלה, הבנות שלי כעסו למה אני לא מתייחסת אליהן ולא עוזרת להן (עם אוכל, הכנת תחפושות לפורים וכו), ואני שאת עצמי לא יכולתי להחזיק, לא הייתי מסוגלת להתמודד גם עם החזית הזאת של ההסתרה והסבל בשקט. העדפתי לגייס אותם לעזרתי וסיפרנו לשלושת הגדולים שהיו אז בני 7.5, 9, 10. כשעדיין לא ראינו דופק) והם באמת עזרו מאוד!

לבן ה5.5 סיפרנו כחודשיים אחרי. ולבת השלוש סיפרנו בערך בשבוע 20.

בהריונות שלפני, הבנות שהיו אז עוד יותר קטנות (גיל גן) כבר בשבוע 7 בערך היו אומרות לי שאני בהריון... הייתי מורחת אותן קצת עד שנראה דופק ובערך בשבוע 10-12 מספרת להם.

ממש לא באה להטיף כאן. רק לתת כיווני מחשבה. ומה שנכון למישהו אחד לא בטוח נכון למישהו אחר. ומה שנכון לנו כמשפחה בהריון אחד יכול להשתנות בהריון אחר.

והכי חשוב בבריאות ובשמחה!

ההיריון עד התפקוד שלי.

הסיטואציות שלנו שונות לגמרי; אצלך הרגישו שיש היריון ואז באמת במצב שלך לא לספר זה להסתיר מהם.

אצלי לא הרגישו כלום ולא אמרו כלום אז לא הרגשתי שאני מסתירה משהו...

במצב שלך, גם אני הייתי מספרת מוקדם יותר כדי לא להשאיר את הילדים באוויר ובחוסר ידיעה ואולי גם בדמיונות מפחידים של מה קרה לאמא.

(ובטעות פלטנו לעוד כמה אנשים).

הגדולה היתה בת 6, היא שידעה אותנו כל הזמן שנגלה לה.

את הקטנים יותר זה פחות עניין.

מי ששאל אמרנו שהם עוד לא יודעים וזהו.

הם שמעו אותנו מדברים על היריון, לא קישרו כנראה. עבר לידם.

מבחינתי רק חיכיתי שישאלו כדי לספר אבל לא קרה, וגם כשניסיתי לספר לא נרשמה התעניינות אז דחינו את זה עוד.

נראה לי סביב שבוע 15. לא זוכרת בדיוק.

וסיפרנו בשבוע 16

הם מאוד התרגשו..

ביומיים הראשונים שאלו מלא שאלות..

אח"כ ההתרגשות דועכת לאט לאט..

סיפרנו אחרי שסיפרנו לכל ההורים.

אמרנו שזה עוד הרבה זמן.

כששאלו למה התינוק לא יוצא עכשיו הסברתי להם דוגמאות מאחיינית שלי שנולדה מאוד מוקדם שהייתה צריכה להיות הרבה זמן בבית חולים כי הכי טוב לתינוק לגדול בתוך הבטן של אמא..

ושאחרי החג הזה, והיום הולדת של זה, סביב החג הזה התינוק אמור להיוולד.. 

סיפרנו בסביבות שבוע 11-12 לדעתי, לפני שהפצנו לעולם. אמרנו לו שזה עדיין סוד והוא יכול לדבר על זה איתנו או עם סבתא

וזה היה בתחילת החופש הגדול אז אמרנו לו שכשהוא יתחיל את הגן החדש הוא יוכל לספר.

היו לנו 3 סיבות מרכזיות למה לספר:

א. ידענו שהוא מאוד מאוד מחכה לזה ושזה מאוד ישמח אותו וגם יגייס אותו לטובתנו

ב. הייתי עם היפרמאזיס קשה וראינו שהוא כבר מתחיל לאכול סרטים ורצינו שיידע שזה קשה אבל בנסיבות חיוביות

ג. זה היה קצת לפני שהתחלנו לספר לכולם(חוץ מההורים שלנו) ולא רצינו שישמע על זה ממישהו אחר. זה קודם כל של המשפחה הגרעינית שלנו ורק אח"כ של שאר העולם..

מרגישה שפעלנו נכון אבל אני גם לא פריקית של שמירה על סודיות בעניין..

היו כל מיני דברים שבגלל הצטרכתי ללכת למיון כמה פכמים.

הסברתי לה שהתינוק עכשיו בבטן, ויש עוד הרבה זמן עד שהוא יצא. אם הוא יצא לפני הוא יהיה קטן מידי וזה מסוכן.

היא הבינה, וחיכתה לו, אבל הבינה שזה ייקח עוד הרבה זמן.

מאוד התרגשה וציפתה, וזה עבר מצויין ב''ה...

לק"י

בין כאלה שמספרים יחסית מוקדם לכולם, לכאלה שמספרים אחרי.

מבחינתי חודש חמישי זה די מאוחר לספר להורים. אז לילדים שאני רוצה לשתף אותם בין הראשונים, אני גם רוצה לספר לפני.

סיפרנו אחרי הסקירה המוקדמת. ברגע שמבחינתי זה שלב שכבר מספרת לאחים וכו וכבר לא אכפת לי שכולם ידעו, סיפרתי לבנות.

היה חשוב לי שידעו את זה ממני ולא שמישהו פתאום יגיד להם מבחוץ (זוכרת שמישהי פה סיפרה שזה קרה לה, לא זוכרת מי)

הגדולה, איך שאמרנו לה שאנחנו רוצים לספר לה משהו שמח, שאלה אם יש לי תינוק בבטן. ממש חיכתה לזה.

היא כן קצת "חפרה" במהלך ההריון שהיא רוצה כבר שהתינוק יצא אבל נתנו לה תאריך יעד ונקודות ציון בדרך (בקיץ, כשהיא תהיה בחופש מהגן. קודם יהיה פורים, אחכ פסח, אחכ שבועות, אחכ הגן יסתיים ותהיה קייטנה וכו') וכשהיא הייתה אומרת לי שהיא רוצה כבר שיצא הייתי מסבירה לה שהוא עדיין קטן, ואנחנו לא רוצים שהוא יצא כשהוא עוד לא מספיק גדול, ושהיא יכולה בינתיים לדבר אליו ולהגיד לו שהיא מחכה לו.

לי זה לא הציק החפירות שלה, ואחלה הזדמנות ללמוד על תהליכים וסבלנות

כי קשה להם לשמור סוד

וגם נראה לי לחכות

סביב חודש רביעי בערך

שקשה להסתיר בגלל הבטן

ולא רוצה שידעו מבחוץ אלא שזה יבוא ממני...

אז בגדול -

העקרון שלה הוא להנגיש ולתווך את הרעיון של העתיבה - כדי לכתוב נכון נדרשת יציבה נכונה/ חגורת כתפיים יציבה / למידה של אחיזת עפרון נכונה/ ועוד. היא יצרה דובי שקל לילדים להתחבר אליו וזה בעצם גירוי עקיף כדי לחזק אותם ולחזק אצלם את המיומנויות האלו, ולאחר מכן לחזק את אופן הכתיבה כך שהיא תהיה נכונה וקלה.

שולחת לך רעיון חמוד לחוברת שראיתי באתר אחידע -

מוכנות לכתיבה- תרגול כתיבה הגיל הרך דף עבודה קריאה הוראה מתקנת כתיבה רוחמה ארנד – אחיה ידע

לאיתור קשיים וטיפול בהם.

בהצלחה רבה!

אני די יודעת מה הקשיים, אלא אם יש עוד דברים.

כרגע הוא בעיקר צריך מוטיבציה לשתף פעולה.

הבעיה היא שהוא כבר לא בשלב של מוכנות לכתיבה.

הוא למד לכתוב, אבל לא מוכן לתרגל ולכתוב מה שצריך.

הוא צריך עוד עזרה בחיזוק של השרירים ובכתיבה בצורה נכונה.

ייקח זמן עד שהוא יקבל שוב ריפוי בעיסוק.

אלא אם אני אקח אותו לפרטי, או שהוא יקבל דרך בית הספר.

לא רואה טעם לתת לו דפי עבודה, כי הוא לא מוכן לבצע.

מה זה אומר

שבעצם הוא עושה פעילויות חווייתיות

למשל: תרגילי התעמלות/ לש פלסטלינה או בצק/ משחק בקצף / מעביר מצד לצד פריטים/ שולה בפינצטה חרוזים

מבחינתו כילד זה חוויה ופעילות נחמדה

את (בתור המבוגר המנחה) בעקיפין את יודעת שזה משפיע על היכולת שלו להתנהל נכון עם הגוף וממילא הכתיבה תהיה משימה שהוא יותר מצליח ופחות נמנע.

(הבנתי מייד מהפוסט שלך שהוא צריך חיזוק מוטורי)

לרוב הימנעות מצביעה על לקות/ בעיה קלה במוטוריקה/ אחר , שגורמת תסכול בעת הביצוע - וממילא הכי קל להימנע מהביצוע.

מה שהבאתי זה ספר של מרפאה בעיסוק (הרי ביקשת מישהי מקצועית) רעיונות לחיזוק הגוף (יש הרבה שרירים שמעורבים בפעילות הזו) על מנת שהכתיבה תהיה חלקה וקלה ממש לא אמרתי שצריך לתרגל איתו בבית כתיבה, התכוונתי לחזק את השרירים כדי שיהיו לו חוויות הצלחה, ואז בשלב הבא יהיה לו יותר קל ואולי אפילו מרצונו הוא ישב לכתוב.

בינתיים עד שייתפנה לך תור, יש דברים שאתם יכולים לעשות בבית ולהתקדם לבד .

אדרבה אם למדת אצלה, את יודעת כבר מה לעשות 😃

את יכולה כמובן להמתין לתור של אנשי מקצוע בלי קשר..

וברור שהוא צריך להמשיך בחיזוק של השרירים.

לי קשה לשבת איתו על הדברים האלה, עם שאר הדברים שיש לי לעשות.

היה הכי טוב אם הוא היה מקבל שעה שבועית של ריפוי בעיסוק דרך בית הספר.

שלא יהיה מוגבל רק לכמות מסוימת של מפגשים, ולא ידרוש ממני לבזבז חצי יום על לקחת ולהחזיר אותו.

אבל בשביל זה הוא צריך אבחון וזכאות.

אם לא נצליח לקבל, אולי אני אקח אותו פרטי.

יש לקות שנקראת דיסגרפיה.

הוא עוד קטן, האמת, אז לא יודעת אם הייתי רצה לשם כבר עכשיו, במיוחד שאתם מחכים לעוד אבחונים... אבל אולי כן כדאי לשקול את זה.

אני אישית כן הייתי מעדיפה להקל עליו בינתיים ולכתוב חלק במקומו, בתיאום עם המורה...

אבל אני לא מכירה לעומק את הלקות.

הוא יודע לכתוב את האותיות, והכלב שלו נראה לי בסדר לגיל.

זה לא שהוא כותב בכתב לגמרי לא קריא, אותיות הפוכות וכד'.

הוא יכול לכתוב את האותיות מלמטה למעלה ולא בצורה הנכונה, אבל זה נראה לי הגיוני בשלב הזה ופשוט מצריך תרגול.

בינתיים בכיתה הוא לא עובד, ובבית עושה שיעורי בית באופן חלקי כשלרוב אני כותבת לו הכל או חלק.

נראה שהמורים בבית הספר לא ממש דורשים ממנו, אז עוד יותר אין לו עניין להתאמץ.

כשהוא יקבל ריפוי בעיסוק, ידעו לאבחן או להפנות לאבחון אם יהיה צורך.

כדי לקבל עצות לגבי העבודה איתו בבית בינתיים. ואם נראה שיש צורך בהתאמות בשלב הזה.

אבל אני ממש לא מומחית בעניין.

בכל אופן, כדאי להתייעץ עם איש מקצוע כמה נכון לדרוש ממנו כן להתאמץ...

כרגע הוא לא מטופל אצל אף אחד.

אפשר אולי גם פסיכולוגית ילדים שמכירה הרבה תחומים...

אבל אולי לפסיכולוג במשרד החינוך תהיה היכרות עם הנושא.

על הילד לכתוב... זה מהבחינה הרגשית.

אבל עם ניסיון עשיר בלהיות אצל מרפאה בעיסוק עם הילדים שלי...

בחוברות של חיה קושניר יש התייחסות לכיוון נכון של כתיבה והן גם נחמדות, אפשר גם למצוא ביוטיוב סרטונים לפי השיטה שלה כדי להראות לילד את הכתיבה הנכונה.

כתיבה בכיוון הלא נכון דורשת יותר מאמץ.

לפעמים גם הילד כותב חזק מדי או חלש מדי וזה גם גורם מאמץ יתר, אפשר לתרגל את זה בעזרת נייר קופי, לראות אם הכתב עובר/לא עובר.

כדאי לבקש עוד טיפול אצל מרפאה בעיסוק (לא לחכות כדי שאולי יספיק עוד שני סבבים לפני גיל תשע, שיותר מורכב לקבל).

ולא יודעת אם מרגיע או לא אבל גם הילדים שמשאירים מחברות ריקות, מצליחים לכתוב כשיש משהו שהם ממש רוצים, המתבגרים+ שלי שגם אחרי כמה סבבי ריפוי בעיסוק לא ממש כתבו בבית הספר (אחת מהם גם אובחנה עם דיסגרפיה), מצליחים לכתוב כשזה חשוב להם (סיכום של שיעור תורני שעניין אותם או מכתבי פרידה ארוכים לחניכות בסניף...).

בקושי לכתוב מילה אחת הוא מסכים.

אני אפנה שוב לריפוי בעיסוק.

מחכה שהמורה ימלא שאלון.

הוא יחסית מהקטנים בשנתון (עדיין לא בן 7), אז יותר סיכוי שנספיק.

תנסי לחשוב על לכתוב דברים שיעניינו אותו. אנ יגיד מכינה עפ הבת שלי חוברת מתכונים והיא מעתיקה מתכון למחברת ןאז מכינה אותו (זה עובד גם על ארגון של לעבור על כל החומרים וכל השלבים בצרה מסודרת), יצא לנן גםלכתוב דברי תורה לשבת

בינתיים לא הצלחתי למצוא משהו.

ניסיתי לתת לו תמונות שיחבר להן סיפור מתאים.

או שצייר ציור ויכתוב סיפור או משפט מתאים.

זה לא עזר.

היתה פעם שהוא התחיל להכין ספר עם בדיחות, אבל לא המשיך.

מה יכול לעניין ילד בן 7?

לשכנע אותו לכתוב- בסוף כל שורה שכתב מחכה לו שוקולד צ'יפס אחד או משהו חיצוני שמדרבן .

לשלב את הכתיבה בתוך משחק -

למשל את כותבת התחלה של סיפור, ומקפלת, הוא מוסיף שורה ומקפל וככה יוצא סיפור מצחיק.

הבן שלי מאד אוהב לבשל ולאפות, אז נתתי לו מחברת שירשום בה מתכונים.

משימות כתיבה שיש להן משמעות.

נניח שיכתוב פתק נחת לאח שבגן.

או רשימת קניות על המקרר.

או ימלא לעצמו טבלה של מערכת.

העיקר שהכתיבה שלו תועיל במשהו למישהו, ולא תהיה סתם תרגול מעיק.

התחיל עכשיו כיתה ו' וזה כיתה שיש בה הרבה סיכומים,

שנה שעברה המורה שלו חפר לי שהוא לא יצליח לסכם וללמוד גמרא.

השנה הילד התחיל לכתוב כי לא היה לו ברירה,

והנה הוא מתרגל כתיבה והכתב הולך ומשתפר ללא היכר בתוך חודש.

מצטערת על האנרגיה שהשקעתי כל השנים, (אבל אולי כן הניח לו את הבסיס...)

והבית להשלים זה מאוד מאוד קשה לו.

מודה שלא לוחצת על זה, רואה שהוא מבין את החומר, וגם כותבת לו לפעמים את התשובות.

בחופש כן ביקשתי ממנו לכתוב שלוש שורות של כל אות כל יום, אבל לא הצלחנו להתמיד.

הוא אוהב לכתוב כדאי מבקשת ממנו לכתוב מה כל אחד רוצה ארוחת ערב, או רשימת קניות .

חוץ מזה, אם אני יושבת לידם ומציירת מספר או סרטון הוא גם נהנה ומתרגל

עד שהוא יהיה מבוגר.

כבר היום אנשים מקליטים הרבה יותר מפעם

וגם אם צריך תמלול עושים המרה של אודיו לטקסט.

מתי פעם אחרונה את החזקת כלי כתיבה?

אפילו פתקים רושמים בנייד.

גם הקלדה כבר לא ממש יהיה בה צורך בעוד כמה שנים.

בשביל מיומנות בסיסית בכתיבה לא צריך לכתוב הרבה.

אבל זה לא קרה. עדיין כותבים פתק לילדים בבוקר, רשימת קניות על המקרר ועוד. מאוד קשה לו שהכתיבה שלו מסורבלת ולא ברורה

חשבתי שתכתבי על ילדים שכל הזמן מבקשים מותרות. צעצועים, ממתקים, דברים שקנו לחברים וכד'.

אבל את כותבת על דברים שבאמת נצרכים.

צריך למצוא את הדרך לנהל את הקניות האלה בצורה שהכי נוחה לך.

אם זה לקנות דרך האינטרנט ולא להסתובב פיזית בחנויות.

אולי לנסות להיערך מראש ולא להיתקע עם משהו דחוף שחייבים לקנות. (למשל לקנות כמה בקבוקים, ואם נשבר מייד יש חדש).

אפשר לעשות רשימה של דברים שצריך לקנות, ולקנות באופן מרוכז.

זה תלוי גם אם אתם גרים במקום עם חנויות נגישות, או שכל קנייה זה לצאת במיוחד.

ודברים שאת צריכה לעצמך, תשלבי עם הקניות לילדים.

אפשר גם לבדוק כל דבר עד כמה הוא נצרך ודחוף, ועל חלק מהדברים לוותר או לדחות את הקנייה.

הנה הילדון קרע מכנסיים, הנה מדי בית ספר לילדה,הנה נקרע לה הרוכסן בחצאית שהיא הכי אוהבת

כיפות ציציות גרביונים קולקציית חורף טרנינגים פיגמות

ואצלי יש רק 2 ב"ה, אבל בן ובת ואין ירושות אז הכל חדש כל פעם וכן זו התעסקות

וזה עוד בלי העונה של הקלפים, גולות כי לכולם יש, ספרי קריאה.. ב"ה אין לזה סוף

אני עושה ככה: ביגוד זה עליי, כולל ציוד לימודי

כל השאר - בעלי כי זה בנוסף.לתחזוק של הבית באוםן בלעדי שלי כמעט

אבל אני לא מוותרת על עצמי האמת.

כמו לפני חגים, כמו לפני חופשים ולפני חזרה לבית הספר.

אין סיבה חודש אחרי תחילת הלימודים להיזכר שחסר בגדים או בקבוקים או נעלי צעד ראשון או מחשבון מדעי.

לדעתי את צריכה ליזום בתקופות של קניות הצטיידות מקיפה ולא רק חולצות סמל נגיד.

נכון שאין קשר בין נעלי צעד ראשון לתחילת הלימודים,

אבל זאת הזדמנות לעשות יישור קו על כל מה שצריך בתקופה הקרובה.

אם נשבר בקבוק חדש פתאומי שתיקח בקבוק מי עדן עד שתהיה הזדמנות לקנות, לא דחוף. אם נשברה קופסת האוכל שיקחו בשקית אוכל לבינתיים.

אם זה דברים קטנים כמו מתנה ליום הולדת של חבר או חטיף למחר או קרם לשיער שפתאום נגמר, אני שולחת אותם לבד לקנות בסופר הקרוב.

יש כרטיס אשראי אצלם ופירוט אשראי אני רואה מה סליקה עם כרטיס ומה בגוגל פיי ואז יש לי מעקב רציף אחרי החיובים שהם משתמשים.

לעצמי אני לוקחת יום חופש מרוכז מדי פעם וקונה.

זה מזכיר לי שב1.9 הלכתי לקנות משקפי שמש ובכל בחנויות נגמרו מבצעי הקיץ עד 31.8

והייתי בשוק מי מסיים מבצעים עד שסוף סוף אפשר ללכת לקנות בלי ילדים סביבי כל היום..

לא יודעת, זה מרגיש לי שזה לא נגמר.

מדובר בשישה ילדים, גילאים שונים.

פשוט לא מצליחה לרכז את זה!

וברור שקנית הכל ללימודים והצטיידנו מעל ומעבר אבל כל הזמן צצים עוד ועוד

וכמה שנראה לי שעשיתי להם קניות הם שוב צריכים דברים

מרגישה שזה לא סביר כל היום להזמין ולהזמין לקפוץ לפה לקפוץ לשם

(וכן, בכוונה לא התייחסתי למותרות. אבל הם אוכלים את הראש עם הבקשות האלו)

מאוד עזור לי לקפוץ מדי פעם לחנות יד2

וגם לבקש דברים בקבוצות מסירה ולא אוגרות בסביבה...

אני גם לא טובה בקניות בצורה די קיצונית

והייתי רוצה יותר להצליח לקנות מה שהם צריכים בזמן

אבל גם זה כן נראלי עוזר להרגיל אותם קצת לצרכנות יותר מווסתת...

קונה מראש ובזול.

בדר'כ בסופי עונה, המבצעים, עושה קניות של ביגוד לשנה הבאה. יכול לצאת לי זול ברמת עשרה שקלים לחולצה/מכנס/חצאית (תמנון, קיווי, גולף, פוקס). עושה ככה גם עם בגדי שבת.

יש לי בארון למעלה ארגזי בד של איקאה ובהם אני מכניסה את הביגוד החדש, לרוב כבר מכובס, מקופל ומוכן,(וגם את הבגדים שעוברים מאחד לשני ויהיו רלוונטים בשנה הבאה).

כך כשמגיעה עונה חדשה, אני פותחת את הארגזים ומגלה שפע. לרוב כמעט ולא צריכה השלמות.

היה לי לא מזמן מקרה שהיינו צריכים לצאת לאירוע, ובדיוק מכנסי השבת של אחד הבנים הוכתמו קשות והזוג השני נקרע. שניה לפני שנכנסתי לפאניקה נזכרתי בארגז, פתחתי והיו שם 3 זוגות חדשים.. אחד לקחנו ואת השאר השארנו לחדש בחגים.

עכשיו למשל, לראש השנה, היו לי לכל אחד מהילדים בגד חגיגי חדש, שאף לא אחד מהם נקנה עכשיו ולא הצריך אותי להתרוצץ ערב חג..

המינוסים שעלולים להיות:

• צריך טיפה מקום אחסון (כי אם ראיתי מכופתרות חגיגיות לשבת שבדר'כ עולות 60₪ יורד במבצע ל10 או 20, אקנה כבר כמה מידות הלאה ואשמור לשנה-שנתיים הבאות)

• עלולה להיות טעות בהערכה של המידה. כמעט כבר לא קורה לי.

• יצא לי שלא זכרתי שכבר קניתי וראיתי פריט במבצע וקניתי עוד מאותו סוג. (עדיין, שווה מבחינה כלכלית ומבחינתם הלחץ)

מתנהלת ככה גם לגבי פריטים אחרים. השנה למשל לא הייתי צריכה בכלל לקנות עטיפות שקופות לספרים ולמחברות, גם לא צבעים, טושים, מחקים, מחדדים וכדומה.. כי בשנה שעברה קניתי כמה סוגים ונשארה כמות. הציוד לבית הספר מאוחסן לי בארון פתוח במחסן, בקופסאות שקופות לפי נושאים, ופשוט שולפים כשצריך.

היום בבוקר, שניה לפני שיצא לתלמוד תורה, הבן שלי פתאום אומר לי שצריך מחברת 14 שורות.. אין בעיה חמוד שלי, לך למחסן, תוודא שהוצאת את קופסת המחברות הנכונה וקח מחברת. (וקח גם עטיפה שקופה מהקופסה ליד(;)

אגב, בן אחר היה צריך מחברת 14 שורות לפני שבוע ולא היה, כי קניתי בטעות חבילות של סוג אחר. אז נכון שהייתי צריכה לקנות. אבל כשכבר קניתי, קניתי חבילה של כמה וכמה. וכשייגמר, בע'ה מקווה לשים לב ולמלא מלאי ולא לחכות שהם יצטרכו.

כשקניתי בקבוקים לבית הספר, קניתי עוד אחד ספייר. כדי שאם יישבר/ יאבד/ או כל בעיה אחרת- יהיה לי לתת בשלוף.

(בקבוק פשוט של 5 שקלים מהסטוק).

אפילו מתנות לימי הולדת של חברים יש לי כמה במלאי לעת הצורך. השבוע היה יום הולדת לחברה מהגן של הבת שלי- פתחנו את הקופסה של המתנות, בחרנו מתנה, עטפנו, ברכה וביי.

אני מוצאת שהשיטה הזו אומנם תופסת קצת מקום בבית או במחסן,

אבל:

א. מוזילה לי עלויות בצורה דרסטית

ב. מאפשרת לי להיות מאובזרת מראש להרבה צרכים ולחסוך לי התרוצצות ברגע האמת.

אם קראת עד פה- סחטיין עליך.

הצלחה ושמחה!

לא בגדים, לא ספרים, כלום, גם פחות מוצלחת בזה ותמיד מבזבזת יותר משרציתי רק כדי לסיים.

עכשיו יש לי שני גדולים שיכולים לקפוץ פה לחנויות קרובות לעשות לי השלמות והם סבבה עם זה וכיף להם הסיבוב הזה.

אבל בגדים לחגים או מלתחות חדשות זה עוד לא מצאתי פיתרון

זה צרה של עוד הרבה זמן! תתעסקי בצצרות של עכשיו בלבד!!! (בסוף זה משוער, את יכולה ללדת גם שבועיים קודם, ר"ח או בכלל ברח אייר ..בקיצור אל תדאגי!!

אבל חבל על האנרגיות שלך

כשזה יגיע זה יגיע וזה יהיה הכי מדויק.

אגב, לקחת בחשבון ששנה הבאה שנה מעוברת?

אולי את בכלל אמור ללדת בפורים?

אז זה כן ערב פסח...

מן הסתם אם זה המשוער, את עדיין לא יודעת את מין העובר.

אם זה בן, אפשר להיחלץ על בר מצוה בשבת הגדול עוד 13 שנים(;

חח סתם בהומור.

בע'ה הכי חשוב שיהיה בבריאות טובה ובידיים מלאות ולכי תדעי.. החיים מפתיעים (ומצטרפת למי שכתבה שתבדקי כי השנה מעוברת)

אני פעם לא יצאתי לטיול באיזשהו תאריך כי אמא שלי היתה לקראת לידה. בסוף ילדה יותר מחודש אחר כך!

אז בנחת ובבריאות בע'ה

בר מצווה חול המועד פסח יותר מסובך...

מי תביא דירה לשבת הגדול?

אני פעם הבאתי דירה לשבת בר מצוה בפסח אבל רק אחרי שהם התחייבו לי שהם לא מכניסים לבית אוכל. (יש אצלנו הקפדות מאוד גדולות בפסח ולא התאים לי החשש שנכנס משהו שיפסול לי את הכלים). כן השארתי להם כיבוד מפנק.

אבל דירה לשבת הגדול? עם כל הטירוף של אמצע הניסיונות.. וגם בדר'כ הרוב בבית שלהם בשבת כזו כי ההורים/החמות לא ששים לארח..

אבל באמת הרחקתי ממש(;

והכל שטויות

הכי חשוב בבריאות בע'ה

אני חושבת על האופציה של ברית בפסח😂 אנחנו לא אוכלים בפסח מחוץ לבית (שזה אגב חלק ממה שמלחיץ אותי באופציה של להיות מאושפזת בפסח) אז זה יהיה מורכב ממש

אני חושבת שאני רוצה בת רק כדי לחסוך לי את הלחץ מזה😂

כשאסור עדיין לאכול מצות וכבר אי אפשר חמץ. אכלו שם בערך גפילטע פיש וזהו. אבל זה היה לפני המון שנים.

כיום באמת שיש כ''כ הרבה דברים שאפשר לקנות בכשרויות הכי גבוהות ובלי שרויה ובלי כל מיני בעיות.. בע'ה שיעבור בשלום ובטוב!

אבל אצלנו קבעו אותה בשחרית של ותיקין כדי שיהיה אפשר עדיין לעשות המוציא על חמץ.

היה ערב חג מטורף אפילו יותר משנה רגילה...

אני איתך אחותי

המשוער שלי ביום האחרון של פסח

ואני בעננים איזה תאריכיםםםםם ללדת בהם אמאלה!

יום הולדת בפסח זה מיוחד, אז יש במה להתעודד😅

אז בלי

לחץ אחותי, הכל אפשרי😉

סתם כדי להירגע🙂

הספקתי להילחץ ולהתחיל לנקות לפסח.

חחחח......

משוגעת

עכשיו רק עצוב לי שלא זכיתי.

בעיני לא להילחץ אבל כן לחשוב על זה בשעשוע ואתגר במובן החיובי,

חלק מהחוויה של הריון, להיות במחשה על התלמ ועל המשמעות שלו (היה לי תלמ ביום כיפור לפני 8 שנים, חוויה עצומה היה להתלהב מזה.)

היה בסדר גמור. ממש דאגתי מהאוכל בבית חולים האמת (והייתי שם ארבעה ימים) והיה ממש לא נורא

אחת במעייני הישועה והיה סיוט כי לא נתנו שם בפסח להכניס אוכל, ואני איסטניסטית ולא נוגעת באוכל של הבית חולים אז היו צריכים לעבוד קשה להכניס לי אוכל🤦🏻‍♀️ היה סיוט. הייתי מאושפזת מלמחרת החג הראשון וילדתי רק בערב שביעי של פסח אחרי שבת חול המועד בבי"ח... אז השתחררתי רק אחרי החג. זה היה לפני הרבה שנים והמחלקה היתה ישנה והיתה לי חוויה על הפנים.

הלידה האחרונה שוב היתה בפסח אבל הפעם ילדתי באיכילוב והיה מושלם! זה חדרים פרטיים אז לא היה כ"כ משנה לי מבחינת האוכל וכו כי בכל מקרה כל אחת אוכלת בחדר שלה ואני אכלתי אוכל מהבית בנחת בלי להחביא😉.

מבחינת התארגנות לחג- רק הוצאתי חמץ מינימום בלי פרויקטים של ארגון ומיון שלא קשורים לחמץ, הכל בנחת ורגוע. דווקא היה נוח שחול המועד וכולם בחופש ועזרו עם הילדים בבית בשמחה, אבל יש לי משפחה מדהימה שגרים קרוב אז זה באמת מאד הקל. אחרי החג בעלי טיפל בכלי פסח והחמץ (ואחרי שהתאוששתי מהלידה סידרתי את הארונות מחדש😉). אם יש לך עוד שאלות- בכיף.

הייתי בטוחה שאלד בחג ראשון ואז הברית תהיה בחג שני שהיה יומיים ופחדתי מזה ממש

בסוף ילדתי לפני וככ שמחתי שלא היה לי אכפת מכלום חח

הברית הייתה בחול המועד, עשינו בבית הכנסת, הזמנו קייטרינג, היה מעולה.

חייבים להתחיל לחסוך לשבת בר מצווה באיזה מקום כי אף אחד לא ייתן את הבית שלו בשבת הגדול חח

לדעתי המטרה של חוג שהוא יהנה ויעשיר את הידע, קצת חשיפה למשהו נוסף בחיים. לא מעבר..

אלקטרוניקה זה מצוין ולדעתי זה רק הבדל בשם של החוג ולא הבדל אמיתי.

אני בטוחה שהוא בכל מקרה נועד לגדולות

ואם כבר זה נקרה לפתחך ואת מזהה כאן איזה קושי אצלך, ואת מזהה את הכשלים בצורת החשיבה שמובילה אל הקושי ומודעת לחוסר ההיגיון בתחושה, אפשר להפוך את זה להזדמנות לתרגול.

למשל תרגול של שחרור, של לשים את עצמי בצד ולתת לילד להיות.

הוא יספיק לשנות את תחומי העניין שלו?

חוץ מזה, בתור אחת שנשואה למהנדס אלקטרוניקה - נעלבתי שאת חושבת שזה לא נחשב זה לא שמדובר בחוג ציור, נגיד (שגם זה משהו של גאונים במובן מסוים!) (חוץ מזה, אלה תחומים מאוד נושקים...)

כתבתי לך בהומור, כדי להקליל לך את הסיטואציה😊❤️

איך חוג בכיתה א ישפיע על השכר שלו?

אז שנה הבאה יהיה ברובוטיקה....

ואם הילד מתלהב מה זה משנה אם זה מושך אותך או לא?

אגב הנדסת חשמל זה תואר לא קל... וגם השכר לא רע נדמה לי....

(ואת כבר לא באמת יודעת אם יש לו ראש מתמטי שיתאים לדבר כזה. ..)

באופן כללי חוג זה להרחבת אופקים

ולהתנסויות שלא נתקלים בהן ביומיום

וגם לכיף והנאה וחיזוק הביטחון העצמי

הנושא של החוג לא באמת קריטי עד כדי כך....

והוא אמר שבשלב הזה בחיים הכי חשוב לבנות אוריינות מדעית - ואז בעתיד כבר יש בסיס לכל מקצוע מדעי שהוא. אז זה לא משנה לאיזה חוג ספציפי הוא ילך, העיקר שעכשיו הוא מקבל את יכולת הלמידה המדעית.

ועוד דבר שהוא אמר - עם קצב התפתחות הבינה המלאכותית, אין לדעת כיום אילו מקצועות ייחשבו רווחיים כשהבן שלך יהיה גדול מספיק... אז שוב, לכן כרגע מספיק רק "החינוך המדעי", ולא המקצוע המדויק.

זהו, מקווה שזה הרגיע אותך קצת יותר

העיקר שהילד נהנה וטוב לו.

לא הייתי שמה בכיתה א' בחוג שבעתיד יכניס שככר גבוה וקשור להיי טק.

אם כך, הכי טוב זה חוג מיומנות AI

העיקר הילד טוב לו, אל תתבאסי.

אני במקרה כזה שלחתי את הילד גם לחוג השני לניסיון, ואז בחר... ומה שיבחר מבורך

זה שלב כ"כ מוקדם בחיים, הוא יכול לשנות את דעתו עוד מיליון פעם עד שיגיע לבחור מקצוע וגם אחרי.

אני הייתי בכיתה א בחוג חקלאות, מה לי ולזה היום? 😅

ועדיין היתה לי הזדמנות להיחשף לדברים שפחות יש לי בהקשרים אחרים בחיים ומאמינה שהרווחתי מהם.

תנסי לראות מה הילד מרוויח מהחוג (שזה אגב לא קשור רק לתוכן הספציפי בעיניי - זה יכול להיות התנסות, סיטואציות חברתיות, מחקר עצמאי, חוויות הצלחה וכישלון, מוטוריקה ועוד ועוד), לא איך קוראים לו ואיזו אסוציאציות זה עושה לך.

הילד נהנה ומתפתח? נהדר.

גם ככה אין לכם וטו על מה שהוא יעסוק בו ומן הסתם לא תרצו שיגיד שזה בגללכם

למקצוע שלו לחיים.

לדעתי לחשוף לתחומים זה תמיד טוב הוא יכול לעשות חוג רובוטיקה שנה הבאה בכל מקרה הקשר בין זה למקצוע האמיתי הוא תלוש.

והצחיק אותי שלדעתך אלקטרוניקה שזה למשל חשיפה להנדסת חשמל נחשבת עבודת כפיים זה מקצוע סופר מבוקש ונדרש והיום עם הAI דווקא תכנות שזה רובוטיקה בירידה בביקוש.

אל דאגה...

והניחי לו לנפשו.

ומודה שאני לא הייתי עולה בקלות על ההבדל בין החוגים

ויותר מזה-

בעיני, מי שמגיע לחייו הבוגרים כשהוא העשיר את עולמו הפנימי את תחומי ההתעניינות שלו, כשיגיע לבגרות ולתחום העיסוק בו יבחר, הוא יגיע הרבה יותר יצירתי, חכם ועם יותר עושר פנימי.

ואגיד לך עוד משהו-לפעמים עיסוק במשהו בגיל צעיר מדי עלול לפתח אנטי, במיוחד כשהילד לא נמשך או לא בחר את זה, אלא זה היה רצון ההורים. מכירה כמה וכמה שההורים לחצו עליהם ללמוד נגינה מגיל קטן וכשטיפה גדלו- זרקו את זה.

אין ערובה לשום דבר.

תני ללכת למה שמעניין אותו. עכשיו המיקוד זה לגדל ילד שסקרן לחיים וללמידה, שנהנה, שכיף לו, תני לו לטעום ולחוות ולהתנסות ולהתעשר בידע ובחוויות.

בסוף בסוף בע'ה יבחר את העיסוק שלו לפי נטיית ליבו וכשרונותיו.

קוריוז מצחיק לסיום- כשהייתי באולפנה, היתה איתי בכיתה מישהי שמאוד מאוד רצתה ללמוד במגמת ספרות. וההורים שלה לא הסכימו, כי רצו תחום ריאלי ולא היתה לה ברירה והיא נרשמה למגמת ביולוגיה.

מה קרה כשהלכה ללמוד תואר ראשון (והבחירה סופסוף היתה בידה)? - הלכה ללמוד ספרות..(:

לא הייתי שמה לב לטעות.

לשים ספריי לשיער, כזה של תסרוקות, על סרט נגד החלקה. לא ניסיתי בעצמי אבל.

תסרקי אותו לאחור (לי נגיד יש פוני עם שביל בצד, ואחריו אני מסרקת לאחור), ככה הסרט יותר נעצר.

ועוברים לכובעים עם סרט מובנה.

פטנט לבובו עם סרט סילקון.

לדעת כדאי לנסות

יותר מבלי כלום

זה נמשך אחורה

על השיער ואז שמה את הבובו

זה מה שאני עושה רק באירועים מיוחדים ועבד לי מושלם בפעמים שניסיתי.

לא עושה את זה בשוטף כי זה מגעיל 😅

וגם יש שיטה של להשאיר כמו פוני כזה מקדימה ולשים אותו אחורה אחרי שקושרים צד אחד של הבובו. לא יודעת אם זה מובן ככה, ואם זה רלוונטי כי נשמע שאת לא בקטע של בובו.

על זה מגלגלת מטפחת ומוסיפה סרט החלקה

נשמע מסובך אבל זה שתי דקות

בובו פשוט לא החזיק לי.. עכשיו לא קורה שעפה לי המטפחת

מהסופר פארם. חזקות מאד

קניתי רק פעם אחת - בינתיים עברו יותר מ 4 שנים ומאד מרוצה

חפשי בחנויות פינק ליידי ובקמיליון.

ראיתי שהם התעדכנו ויש להם גם כמו בובואים כאלו

בעלי עשה בשבת שאחרי הלידה קידוש למתפללים בבית הכנסת וקרא שם, אני נחתי בבית בינתיים😉.

ברכת הגומל אפשר להגיד בלי קשר כשיש הזדמנות.

אין שום חובה להשקיע, אגב לא רק לבנות... גם בריתות עשיתי מצומצם ובלי הוצאות כמעט כי אישית לא התאים לי אחרי לידה אירוע רציני.

תעשי מה שנוח לך ונכון לך.

לגדולה עשינו קידוש בישיבה של בעלי, כשהיא היתה בערך בת חודשיים.

לקטנה בעלי עשה סיום והביא כיבוד לישיבה למחרת הלידה.

ואנחנו נוהגים לא לברך הגומל אחרי לידה.

גדולה אצל חמותי עם כל אחים שלי ושלו והוורים שלי (לחמותי יש בית גדול ממש ולב רחב ב"ה❤️)

ואתל הקטנה סגרנו מסעדה חלבית בדיוק חודש אחרי הלידה, גם הזמנו כזה אחים אחיינים הורים סבא סבתא (היו לנו 34 אנשים) ואכלנו ובעלי אמר דבר תורה, אני ניראלי בירכתי הגןמל לפני לא בטוחה מתי

וזהו

היה ממש כיף ואני מאוד מאוד שמחה שעשינו את זה

יש אומרים שיש עניין לעשות קידוש לבנות

אבל אני פחות מחזיקה מזה באופן אישי

עשינו מסיבת הודיה עם המשפחה הקרובים (ההורים והאחים שלנו) בערך חודשיים אחרי הלידה.

אצלנו בבית, ארוחה חלבית (את הרוב אני הכנתי כי אני אוהבת) ודיברנו קצת על השם והסיפור של הלידה.

מאמינה שבמשך השנים כשהמשפחה תגדל לא בהכרח נעשה דבר כזה.

בעיניי מה שתיארת ממש מספיק, אבל בסוף את צריכה להרגיש עם זה בנוח.

בסופו של דבר מי שהכי שמח בהולדת תינוק הם בני המשפחה

אנחנו אישית עושים קידוש לקהילה לבנות, כי לא רוצים להטריח את המשפחה שלנו להגיע. אנחנו עושים את זה בבית שלנו. אבל נשמע שאצלכם זה לא מתאים, מכמה בחינות, אז לא...

(לבת שלי שנולדה בקורונה עשינו "אירוע" בזום כשהייתה בת שמונה ימים - סתם כי זה מה שיצא - והקרנו בו מצגת שבסופה נחשף השם שבחרנו לה אבל עשינו לה גם קידוש שהייתה רגיעה בקורונה. בכל אופן, אולי זה גם משהו שאתם יכולים לעשות, אם זה מתאים לכם...)

רק שהייתי מזמינה גם את אחים והורים של בעלך אם מסתדר.

אנחנו עשינו ל2 הבנות אירוע קטן בבית רק עם ההורים והאחים של שנינו.

מבחינת גודל נשמע לי מעולה, אבל כן נשמע לי חסר שמשתפים רק צד אחד

תשלחי "הזמנה" למסיבת הודיה

תכיני עוגה שווה שהשם של הילדה רשום עליה

תבואו בבגדים חגיגיים (כולל התינוקת)

תחפשי ברשת ברכות או תפילות ל"זבד הבת" ותברכו

תכיני מזכרות קטנות (משהו סמלי)

אירוע בתוך חודש מהלידה

הזמנו את המשפחה הקרובה, לא עשינו קייטרינג ואירוע גדול אבל כן עשינו סעודת הודיה

אני חושבת שזאת הדרך היחידה לדעת.

ולא כדאי לקחת סיכון בשלב הזה, אם יש אפשרות לזהות דליפת מי שפיר ולשמור על ההריון.

כי עלול להיווצר זיהום

וכמה שאת נגד בדיקות פנימיות, אם ההריון חשוב לך, וזה נשמע שהוא באמת חשוב לך, חייבים לבדוק עם כל חוסר הנעימות וחוסר הרצון והכאב וכו' וכו'

שבוע 20 זה עוד מוקדם ממש והעובר עדיין לא בר חיות, ואפשר כ"כ הרבה לעשות במידה ומתפתח משהו, שחבל לאבד זמן יקר.

אם את חושדת שזה מי שפיר תלכי להבדק!!! אל תשחקי עם זה!!!!

אני מרשה לעצמי להגיב בנחרצות כזו כי חוויתי בעצמי הריון בסיכון גבוה עם מורכבות גדולה, וב"ה היו הרבה שליחים טובים בדרך שעזרו לי לשמור על ההריון.

בשורות טובות

תרגישי טוב

אם יש ירידת מים מתחילה לידה תוך מקסימום שבוע.

לפעמים באשפוז מצליחים לעצור את הלידה. אם זה באמת ירידת מים, אני לא חושבת שיש מה לעשות עם זה מחוץ לאשפוז...

כי לידה מוקדמת חלילה מסוכנת מאוד, לאם ולעובר...

יש לרפואה מה להציע- זריקה להבשלת ריאות, יש דרכים שונות לעצור צירים...

חושבת שכדאי להסיר ספק, להיבדק ובעזרת השם לגלות שנלחצת לשווא...

מבינה לגמרי את הצורך להמליץ לי ללכת למיון. אבל החשש שלי לא סתם.

יש לי היסטוריה מורכבת בהריונות. 2 מתוכם הסתיימו מוקדם מהצפוי והריון האחרון בנס ועם שליחים טובים (שהגיעו מהפורום דווקא) ניצל ולא אבד גם.

במיון בודקים אותי ויגינאלית והבדיקות האלה מובילות אצלי לדימומים, צירים, וסיבוכים כאלה ואחרים.

בהריון הקודם כבר הייתי עקשנית שלא יעשו ויגינאלי כי זה סיכון אבל יש להם נהלים ואסור להם לעבור עליו ולכן נאלצתי לקחת שיקולים על סמך סיפורים של בנות פה ותודה לה' זכיתי להגיע לחודש תשעי וללדת- אחרי לידה שקטה והפלה מאוחרת.

אז לגיטימי להציע מיון אבל מבחינתי זו סכנה יותר גדולה להריון מאשר להשאר בבית ולנוח. אבל עדיין רוצה אולי להחכים מבעלות ניסיון שחוו והצליחו לסתום חור של שק מי שפיר. ואולי זה בכלל הפרשה או בריחת שתן אבל הריח של הזרע קצת אומר לי אחרת...

אשתף גם שבהריון האחרון הייתי אצל רופאה של הריון בסיכון גבוה והיא המליצה לי לקחת נרות שהובילו לזליגת מי שפיר בשבוע 16, לא הצלחתי לתקשר איתה כדי להתייעץ אבל דווקא פה בנות סיפרו על מקרה זהה אחרי אותם נרות ולכן הפסקתי איתם ואחרי שבועיים שלוש ב"ה הפסיקו המים...

עכשיו אחרי כל ההכרות האישית שעשיתי -אני ממש ממש משתוקקת לטיפים למי שיש ניסיון. ובנתיים אשכב ואנוח שזה אף פעם לא מזיק.

ראיתי מישהי שכתבה על שתיית מי/שמן קוקוס שהוא באמת ידוע כמאחה ואולי מאחה את החור. אבל זו המלצה אחת בודדת ולא שמעתי על כאלה שחיזקו את ההמלצה הזו. ואשמח לשמוע המלצות נוספות או ניסיון של בנות פה

מחילה על האורך ושנה טובה ובשורות טובות

אבל ברור שעדיף להתייעץ עם רופא שיש לו הבנה ונסיון הרבה יותר מנשים אנונימיות.

תסבירי במפורט לרופא בדיוק מה שעברת ומה שגרמו הבדיקות הפנימיות, בסוף זה סיכוי מול סיכון, וברור שעדיף יעוץ רפואי מיעוץ פה בפורום. מאחלת לך בע"ה לסיים בשלום בחודש תשיעי בידיים מלאות.

והלכתי למיון יולדות. זה היה אחרי שבוע 24. ממה שזכור לי ברגע שיש חשד לדליפת מי שפיר, ממש אסור לבדוק וגינלית, אסור לבדוק פתיחה, כלום, מחשש שייכנס זיהום דרך החור.

יש בדיקה כזאת כמו נייר לקמוס? שבודקת אם זה מי שפיר. חיצוני לגמרי. לא אמורים לגעת בך.

ואם יש אכן דליפה יגידו לך להישאר באשפוז עד הלידה.. או לפחות כמה ימים כדי לקבל הבשלת ריאות ואנטיביוטיקה ואחר כך את יכולה לחתום סירוב אשפוז ולקחת את הסיכון בבית.

ככה היה אצלי לפחות. צר לי על החוויות הקשות שלך.

אגב את יכולה ללכת לאולטרסאונד ושיבדקו אם יש מיעוט מים. אבל גם אם אין זה לא בהכרח אומר שאין דליפה. אולי היא קטנה והמים מתחדשים מספיק מהר. קיצור זה לא מאבחן גם אם יש או אם אין.

הרבה בריאות ובהצלחה!!! שיהיה בידיים מלאות בע"ה

אסור להכניס שום דבר שאולי יזהם ולכן פתיחה למשל הם יבדקו עם ספקולום חדש ולא עם האצבעות.

ככה היה אצלי לפחות.

מניסיון של כמה פעמים הם כן בודקים אם יש ירידת מי שפיר עם ספקולום.

אמרו שאם זאת ירידת מים אז אין מה לעשות להציל את העובר. ברוך ה' לא הייתה.

אם יש חשד בודקים רגיל עם ספקולום והכל, אם החשד התאמת כבר לא בודקים בכלל בצורה וגינלית בגלל החשש מזיהום

הייתי גם בסרט הזה

יש מצב שאני המלצתי לך להפסיק עם הנרות שהובילו אצלי לירידת מים😏

היה לי עוד הריון עם ירידת מים בשבוע 20 ובאמת בדקו במיון ולדעתי ההתעסקות גרמה שירד עוד מלאא מים

ממליצה ממש לנוח אני כשגיליתי שזו אכן ירידת מים שכבתי רק במיטה בלי לעשות כלום..גם שתיתי מים עם סטיביה שאמרו לי שמחדש מהר את המי שפיר אבל אצלי כבר היה ממש מיעוט

כן כדאי אולי לעשות אולטרסאונד ולבדוק אם זה מי שפיר עם כל מה שהציעו פה, לצאת מהספק..

וואי בהצלחה ממש בעה..תפילות..

פה באישי אם תצטרכי 💕

אנצל את זה כדי להודות לך ממש

מבחינתי את הצלת נפש. ולי הצלת את הלב כי לא הייתי שורדת עוד מקרה...

היית שליחה מושלמת ועזרת לי מאוד ששיתפת אותי כי המקרה שלך היה זהה לשלי וזה שכנע אותי שאני חייבת להפסיק וככה עשיתי.

המון המון המון תודה לך. אין לי באמת איך להודות את באמת מלאך שהופיע בזמן המושלם

של עוד מי שפיר

החששות והעבר.

אני מבינה את הפחד, אבל יתכן מאד שבזמנו באת להבדק כי משהו לא היה תקין נכון? או שהיה לך חשש וכד' ואז התפתח דימום וכו'...

בעקרון בדיקה פנימית לא אמורה לגרום לדימום, בוודאי לא לצירים

ופשוט היה פה צירוף מקרים שבאת להבדק כי משהו התחיל להתפתח ואז היה דימום/צירים....

אבל אי אפשר להתווכח על לב של אמא

לכן הכי נכון בעיני זה לשבת מול רופא ולדבר על הכל....

בהצלחה יקרה

וכל רופא כזה עם התחום הספציפי שהוא טוב בו

מה שאת צריכה למצוא דרך הפורום זה המלצות לרופאים כאלה ולהגיע להיות מטופלת שלהם

דרך הפורום לא תצליחי לדעת אם יש לך ירידת מים או אם סיטואציה כזאת או אחרת מצריכה התערבות רפואית.

אין כזה דבר שיכריחו אותך להבדק וגינלית כי זה הנהלים, אם זה מסכן את ההריון הספציפי שלך, אין חיה כזאת!

יש דרכים להבדק גם לא וגינלית ואת צריכה סמכות רפואית בכירה שתתווה לך את הדרך

(סליחה אם אני נשמעת חריפה או תקיפה מידי, זה ממש לא הטון, זה טון אוהב ודואג )

המון הצלחה!

בתור התחלה הייתי בודקת שזה באמת מי שפיר, יש פדים לזיהוי - קונים בבית מרקחת. אני הייתי בטוחה שיש לי דליפה ומסתבר שזאת הייתה דלקת בדרכי השתן (היה ריח שונה מאוד משתן)

אני חושבת שאם תדעי בוודאות לכאן או לכאן, זה יכול להקל על הצעדים הבאים.

אבל אם את חושבת שזה ירידת מים הדבר היחיד הנכון לעשות זה להיבדק במיון.

אין שום דרך אחרת לדעת וגם אין לך שום דרך לאחות קרע שכבר קיים

ובטח אם ההריון בסיכון גבוה מאוד אני ממש לא הייתי לוקחת סיכון על התינוק

אצלי בהריונות היו ממש דליפות רציניות ופעם אחר פעם הלכתי לבדוק וגיליתי שזה שתן (ממש ברמה של מים נשפכים)

ובין לבין גם תחושת רטיבות במאמץ. דווקא זה שזה קורה במאמץ מחזק את זה שזה שתן, כי כשרצפת האגן חלשה אז כל מאמץ קטן

גורם לדליפה (שיעול, צחוק ואולי גם הרמת קול על הילדים)

מאחלת לכולכן הריונות טובים וקלים ושליחים טובים תמיד,

אבל לצערי לא תבין אותי מי שלא חוותה מה שחוויתי.

חוסר רגישות ואטימות לפרוטוקולים

ותמיד מחדש התנגדתי לויגינלי במיון אבל הלחיצו ואיימו שלא יתנו מכתב שחרור, היה מאוד לא נעים.

אז אני נמנעת מללכת מלכתחילה, גם ככה אין באמת מה לעשות בשבוע כזה.

נותר לי רק לשתות הרבה מים ולהחמיר עם המנוחה, וכמובן להתפלל לנס כי רק ה' יכול לעזור לי באמת וברחמים ובלי טעויות.

מכסים אנטיביוטית.

באמת מצער לשמוע מה שעברת, אבל בסוף לדעתי עדיף ללכת ולחתום על סירוב טיפול במקרה שמחייבים בדיקה וגינלית, אבל לפחות יהיו צדדי דלקת, או בדיקה של הנייר לוקמוס הזה שבודק ירידת מים

כמעט כל ההפלות התחילו אחרי בדיקות של אוס פנימי, יגידו שלא קשור אצלי זה כנראה כן

אבל, עם הזמן הבנתי שברגע שהקב"ה רוצה שתצאי בידיים מלאות מה שלא תעשי או כן תעשי זה יקרה, הגעתי לתובנה הזאת אחרי המון עוגמות נפש וצער גדול.

אני ממש מאמינה בזה אז כן בהריון האחרון היה צריך לעשות כמה פעמים אוס פנימי ןכמה שנמנעתי לא היה אפשר אחרת וב"ה נולדה תינוקת מושלמת

יכול להיות שאולטרסאונד וגינלי יגרום לדימום ברמה רצינית?

בפעמים שדיממתי בתחילת הריון (האמת אחרי אולטרסאונד וגינלי) לא קישרתי את זה לאולטרסאונד. ועוד עשיתי שוב כדי לוודא את סיבת הדימום (והדימום אכן המשיך)

זה לא מסתדר לי מבחינה הגיונית, כי

לכאורה מה ההבדל בין מתמר לבין קיום יחסים? אם קיום יחסים לא גורם לדימום, אז למה שאולטרסאונד כן יגרום לדימום?

באמת. מאתגרים בקני מידה שרוב הנשים אפילו לא מבינות ואני באמת מבינה מה זה

ועדיין אני אומרת אם יש כזה חשש אז יש לך אחריות ללכת ולבדוק דווקא בגלל שההריון הזה כל כך חשוב ואת רוצה לשמור עליו

וכמו שהציעו לך פה את לא חייבת ללכת דווקא למיון את יכולה ללכת לרופא פרטי או למישהו שאת סומכת עליו אבל בעיניי פשוט כל כך חבל לא לבדוק ולהצטער אחרי זה כל החיים....

הלוואי הלוואי הלוואי שאין כלום שהמנוחה שלך תספיק אבל לצערנו זה לא תמיד ככה ובאמת יכול להיות מציל חיים