בגילאי 4 ו3

במיוחד שגיל 4 שואלת אותי כל הזמן אם יש לי תינוק בבטן

אני מנסה להגיע לאחרי סקירה מאוחרת אבל יתכן שאספר אחרי המוקדמת

להורים סיפרנו לפני, סביבות שבוע 10.

הם ידעו לא לספר לילדים.

באחת הפעמים סיפרנו לפני מפגש משפחתי, כי ידענו שהילדים יוכלו לשמוע על זה שם.

כשאנחנו מספרים על ההריון, מסבירים שזה תהליך שלוקח זמן.

עכשיו התינוק מאוד קטן הנמצא בבטן של אמא, כשהוא יגדל יותר הוא יוולד והיה לנו תינוק. מדברים מתי זה בערך אמור לקרות- אחרי חג/ יום הולדת וכד'.

צריך לקחת בחשבון, שברגע שהילדים יודעים יש סיכוי שהם יספרו לסביבה, גם אם אומרים להם לא לספר.

תכלס הרגשתי רע פיזית

ובסוף פשוט אמרתי

סביב שבוע 12

אבל לא אמרתי יהיה לנו תינוק אלא לאמא יש תינוק בבטן

זה המצב..

הגדל בן חמש וחצי מבין שתהיה לידה וגם נתתי יעד (אחרי חג)

אבל הם לא שואלים מתי כבר

אלא פשוט המצב הוא שלאמא יש תינוק בבטן.. זהו

חח

למיטב ידיעתי הם לא ספרו, לא נראה לי שחשבו שזה אמור לעניין מישהו

(גם לא סיפרתי בהתרגשות גדולה אלא בתור ציון עובדה פשוטה)

כי הייתי עם היפרמאזיס. הקאות בלתי פוסקות עירויים הייתי בבית חולים ואז עם אשפוז ביתי.

היא דאגה והרגשתי שעדיף להתייסר בהמתנה מלחשוב שאמא גוססת

זה יצא שבוע 20

לדעתי לדחות כמה שיותר אם אין סיבה שלא, לילדים קשה לחכות וקשה להבין זמנים במרחקים כאלה...

לק"י

חושבת שדוקא כשהיו קטנים, זה פחות העסיק אותם.

וגם כשהם גדלו, זה לא מה שהיה להם בראש כל הזמן.

לק"י

בהריון השני כשסיפרנו לבן השנתיים וחצי, הוא לא דיבר על זה. אבל זה באמת גיל צעיר.

לרוב או תמיד סיפרנו כשזה היה בסדר שיספרו.

אנחנו לא שומרים את זה בסוד לאורך זמן בדרך כלל.

כנראה תלוי ילד

אחרי שסיפרנו

חחח מעניין

לי זה היה ברור לספר להם לפני אחרים, ושנתמודד מול כל ההשלכות, מן תובנה פנימית עמוקה שהנחתה אותי.

במילים אני יכולה להסביר שהילדים שלי הם המדפחה הגרעינית שלי, ושינויים שקשורים למשפחה הגרעינית, הם הראשונים לדעת.

אולי עד גיל 3 זה פחות משמעותי, אבל מעבר לזה, מרגישים בניואנס את הגישה הזו.

הם שמחו והתרגשו ושאלו שאלות וחוו איתנו את ההריון.

בשלב שסיפרתי על ההריון, קודם כל סיפרתי את זה במונחים האלו "אמא בהריון" הם מיד אמרו "יש לך תינוק בבטן"

דייקתי שזה עדיין לא תינוק אלא עובר שגדל וגדל ועם הימשכות ההריון הוא מתפתח. הראיתי תמונות והם אמרו שזה דומה לעכבר.

אז הסברתי שהעובר צריך להמשיך לגדול עד שיראה כמו תינוק שאנחנו מכירים ואז הוא ייוולד.

היו הרבה שאלות סביב הלידה.

ואחרי ההתעניינות של הימים הראשונים, הם פשוט היו חלק מהחוויה.

לפעמים שאלו נו מתי התינוק כבר יצא, והסברתי שהוא עדיין לא מפותח מספיק ולכן לא יכול לצאת עדיין.

ואז דיברתי עליהם, על הציפייה שלהם, על בהתרגשות. ותכלס מה שמעניין אותם זה הם, ומה הם מרגישים ביחס לתינוק, ולא התינוק עצמו.

כלומר זה שדיברנו עליהם, ונתתי להם מקום בטוח ומכיל לספר ולשאול וגם קצת לפחד ולחשוש, זה לגמרי נתן להם מענה.

סיפרנו בשבוע 36

ניסינו למשוך כמה שיותר כי הם לא שאלו כלום, אם היו שואלים כנראה שהיינו מספרים קודם

ולא הייתה שאלה מתי הוא יוצא

אמרנו שיש לי תינוק בבטן שהוא עדיין קטן בשביל לצאת וכשיהיה מספיק גדול הוא ייצא

וזהו, אין שאלות בנושא וגם לא נראה שהם מרגישים צורך לספר למישהו...

זה נשמע לי מאוחר קצת..

מה עם חלילה הייתה לידה מוקדמת? זה היה נופל עליהם בבום?  

אחיינית שלי נולדה בשבוע 26

ואחותה הגדולה לא ידעה שאמא שלה בהריון או שיש תינוק בבטן. 

וזה היה לה הלם.

אמא (ואבא) נעלמו לה לכמעט שלושה חודשיים עם דיבורים על תינוקת כלשהי...  

אפילו כששאלתי אותן למה הבטן שלי גדולה הוא אמר כי יש בה מלא אוכל 🫣

ואז ניסיתי לספר על התינוק אבל זה לא עניין אותו אז שיחררתי.

זה לא שאסור לדבר על זה, אם היו שואלים היינו אומרים להם. אבל אני לא רואה סיבה לספר להם בכח כשזה ממש לא מעניין אותם.

מאז שסיפרנו זה לגמרי השיח בבית.

הם עוזרים להתכונן לקראת התינוק, הם מרגישים תנועות.

והם אפילו לא שאלו מתי הוא יוצא....

ובאותה מידה אפשר להגיד ומה אם חלילה יפול בשבועות מוקדמים והיה אפשר לעבור את זה בלי לספר להם?

את כמובן לא חייבת להסכים איתי. וכל אחד חווה דברים אחרת.

גם ההורים שלי אף פעם לא סיפרו לנו. למדנו מזה שזה נושא שלא מדברים עליו. לא רק זה. עוד נושאים כמו מחלות (קטנות, אבל שמצריכות התערבות מעבר לרופא משפחה) לא דיברו. להגיד לך שזה לא הפריע לי? הפריע מאוד. אבל זה היתה הסכמה שבשתיקה. אנחנו לא שואלים והם לא מדברים. וזה ממשיך בהרבה תחומים גם היום למרות לכאורה הקשר הפתוח. יש דברים שלא נשאל.

קודם כל ילד בן 5 לפי דעתי הוא ממש גדול! לדעת רק חודש (ויכול להיות אפילו שבועיים) לפני שהמשפחה הולכת להתשנות שינוי כזה זה *בעייני* מאוחר מאוד. ילד צריך זמן לעכל, להבין מה זה אומר.

אני בגישה של שקיפות מול הילדים כמה שאפשר. אני מספרת בשליש הראשון. עם הסבר שהתינוק עוד ממש ממש קטן (מראה ביד כמה קטן) ואומרת שהוא צריך עוד הרבה זמן לגדול (ואם אפשר אז לתת תאריך יעד, אחרי החג.. ) כשעברתי הפלה אמרנו לילדים שהתינוק לא הצליח לגדול. רובם קיבלו את זה בטבעיות. והגדול שאל שאלות מה עושים אותו וכו. ואחרי מעט זמן המשיך הלאה.

כשסיפרנו (פעם אחת אפילו בשבוע 5 לילדים הגדולים בגיל תחילת- אמצע יסודי כי לא הצלחתי לתפקד והם לא הבינו מה קרה לי) אמרנו שזה סוד רק של המשפחה שלנו ואנחנו לא מספרים לאף אחד. בהמשך אמרנו להם שהם יכולים לספר לדודים/סבא וסבתא (גם אם סיפרנו כבר לפני) כדי לתת להם תחושה של חשיבות.

תמיד במהלך השליש הראשון כבר סיפרנו לכל הילדים לא משנה הגיל.

וכשכבר רואים בטן, אמרנו שהם יכולים לספר לגננת/לחברים. והם עמדו בזה בכבוד לגמרי!

קחו בחשבון שגם אם אתם לא מספרים לילד עד שלב מאוחר אז מישהו כבר יספר לו (אם הוא לא הבין לבד). יש שלב שזה כל כך ברור שלפעמים החברים בגן/הגננת/השכנה כבר ישאלו אותו על זה או ידברו איתו על זה מתוך הנחה שברור שהוא יודע. או שישמע שיחות שלכם עם חברים/בני משפחה/טלפון. 

לא ממש דברו על הריונות

אני ספרתי לילדים מוקדם והם היו הראשונים לדעת

כדי שיבינו למה אני לא מרגישה טוב וכדי שיתכוננו לשינוי המשפחתי

באופן כללי אני בעד שיתוף הילדים בכל הנושאים (בהתאמה לגילם)

כשהורה משתף (מעבר לתועלת של כל נושא ספציפית) הוא משמש דוגמה אישית ויוצר שיח פתוח

ואז הילד גם משתף את הדברים שלו (ובתנאי שההורה אינו שיפוטי)

כשהייתי בת 13 אמא שלי הייתה בהריון ובגלל טראומות של הפלות לא הייתה מסוגלת לדבר איתנו על זה... אני מבינה אותה ומרחמת עליה (וב"ה שנולדה אחות מדהימה ואחריה עוד אחד)

אבל מבחינתי באותו זמן זה היה מזעזע. חברות שלי מהכיתה דיברו איתי על זה, והיה מביך. זה היה ברור שהיא בהריון, ושמחתי מזה מאד, אבל הפריע לי מאד שזה נושא שאסור לדבר עליו

ואני מרגישה שזה גרם לי אז ובשנות התיכון גם בנושאים אחרים לא לפנות אליה

(היום זה אחרת לגמרי ב"ה, הקשר טוב ופתוח)

אני הייתי מספרת עוד קודם אם הייתי רואה שהילד מתעניין/מבין.

לא נראה מעולם שהטרידה אותה העובדה שהבטן שלי גדלה ולמה צריך לא לעלות לי על הבטן. וגם כששאלתי אותו לפני שסיפרתי למה הבטן שלי גדולה הוא ענה בתמימות שזה מהאוכל....

אף אחד לא סיפר להם, והם לא הבינו כלום מהשיחות שלנו מסתבר.

לא נשמע לי סביר שהוא הבין וסתם אמר שלא יודע.

אצלי אפילו לא היה צורך לומר שזה סוד, זה פשוט לא משהו שחשבו לספר לאחרים. שמעו והמשיכו הלאה.

הם איתנו בהכנות לתינוק (קונים איתם דברים, מכינים את הבית) ועדיין זה לא נושא היום כאן מבחינתם וזה עולה רק כשאנחנו מדברים על זה.

אז עכשיו כשזה קרוב זה לגמרי כל היום עולה מצידנו כדי שיהיו מוכנים ואני לא מרגישה שזה מאוחר מידי בשבילם גם אם זה יקרה מחר.

כמובן אם טוב לכם וטוב לילד תעשו מה שנכון לכם.

באחד ההריונות שהרגשתי נורא בהתחלה, הבנות שלי כעסו למה אני לא מתייחסת אליהן ולא עוזרת להן (עם אוכל, הכנת תחפושות לפורים וכו), ואני שאת עצמי לא יכולתי להחזיק, לא הייתי מסוגלת להתמודד גם עם החזית הזאת של ההסתרה והסבל בשקט. העדפתי לגייס אותם לעזרתי וסיפרנו לשלושת הגדולים שהיו אז בני 7.5, 9, 10. כשעדיין לא ראינו דופק) והם באמת עזרו מאוד!

לבן ה5.5 סיפרנו כחודשיים אחרי. ולבת השלוש סיפרנו בערך בשבוע 20.

בהריונות שלפני, הבנות שהיו אז עוד יותר קטנות (גיל גן) כבר בשבוע 7 בערך היו אומרות לי שאני בהריון... הייתי מורחת אותן קצת עד שנראה דופק ובערך בשבוע 10-12 מספרת להם.

ממש לא באה להטיף כאן. רק לתת כיווני מחשבה. ומה שנכון למישהו אחד לא בטוח נכון למישהו אחר. ומה שנכון לנו כמשפחה בהריון אחד יכול להשתנות בהריון אחר.

והכי חשוב בבריאות ובשמחה!

ההיריון עד התפקוד שלי.

הסיטואציות שלנו שונות לגמרי; אצלך הרגישו שיש היריון ואז באמת במצב שלך לא לספר זה להסתיר מהם.

אצלי לא הרגישו כלום ולא אמרו כלום אז לא הרגשתי שאני מסתירה משהו...

במצב שלך, גם אני הייתי מספרת מוקדם יותר כדי לא להשאיר את הילדים באוויר ובחוסר ידיעה ואולי גם בדמיונות מפחידים של מה קרה לאמא.

(ובטעות פלטנו לעוד כמה אנשים).

הגדולה היתה בת 6, היא שידעה אותנו כל הזמן שנגלה לה.

את הקטנים יותר זה פחות עניין.

מי ששאל אמרנו שהם עוד לא יודעים וזהו.

הם שמעו אותנו מדברים על היריון, לא קישרו כנראה. עבר לידם.

מבחינתי רק חיכיתי שישאלו כדי לספר אבל לא קרה, וגם כשניסיתי לספר לא נרשמה התעניינות אז דחינו את זה עוד.

נראה לי סביב שבוע 15. לא זוכרת בדיוק.

וסיפרנו בשבוע 16

הם מאוד התרגשו..

ביומיים הראשונים שאלו מלא שאלות..

אח"כ ההתרגשות דועכת לאט לאט..

סיפרנו אחרי שסיפרנו לכל ההורים.

אמרנו שזה עוד הרבה זמן.

כששאלו למה התינוק לא יוצא עכשיו הסברתי להם דוגמאות מאחיינית שלי שנולדה מאוד מוקדם שהייתה צריכה להיות הרבה זמן בבית חולים כי הכי טוב לתינוק לגדול בתוך הבטן של אמא..

ושאחרי החג הזה, והיום הולדת של זה, סביב החג הזה התינוק אמור להיוולד.. 

סיפרנו בסביבות שבוע 11-12 לדעתי, לפני שהפצנו לעולם. אמרנו לו שזה עדיין סוד והוא יכול לדבר על זה איתנו או עם סבתא

וזה היה בתחילת החופש הגדול אז אמרנו לו שכשהוא יתחיל את הגן החדש הוא יוכל לספר.

היו לנו 3 סיבות מרכזיות למה לספר:

א. ידענו שהוא מאוד מאוד מחכה לזה ושזה מאוד ישמח אותו וגם יגייס אותו לטובתנו

ב. הייתי עם היפרמאזיס קשה וראינו שהוא כבר מתחיל לאכול סרטים ורצינו שיידע שזה קשה אבל בנסיבות חיוביות

ג. זה היה קצת לפני שהתחלנו לספר לכולם(חוץ מההורים שלנו) ולא רצינו שישמע על זה ממישהו אחר. זה קודם כל של המשפחה הגרעינית שלנו ורק אח"כ של שאר העולם..

מרגישה שפעלנו נכון אבל אני גם לא פריקית של שמירה על סודיות בעניין..

היו כל מיני דברים שבגלל הצטרכתי ללכת למיון כמה פכמים.

הסברתי לה שהתינוק עכשיו בבטן, ויש עוד הרבה זמן עד שהוא יצא. אם הוא יצא לפני הוא יהיה קטן מידי וזה מסוכן.

היא הבינה, וחיכתה לו, אבל הבינה שזה ייקח עוד הרבה זמן.

מאוד התרגשה וציפתה, וזה עבר מצויין ב''ה...

לק"י

בין כאלה שמספרים יחסית מוקדם לכולם, לכאלה שמספרים אחרי.

מבחינתי חודש חמישי זה די מאוחר לספר להורים. אז לילדים שאני רוצה לשתף אותם בין הראשונים, אני גם רוצה לספר לפני.

סיפרנו אחרי הסקירה המוקדמת. ברגע שמבחינתי זה שלב שכבר מספרת לאחים וכו וכבר לא אכפת לי שכולם ידעו, סיפרתי לבנות.

היה חשוב לי שידעו את זה ממני ולא שמישהו פתאום יגיד להם מבחוץ (זוכרת שמישהי פה סיפרה שזה קרה לה, לא זוכרת מי)

הגדולה, איך שאמרנו לה שאנחנו רוצים לספר לה משהו שמח, שאלה אם יש לי תינוק בבטן. ממש חיכתה לזה.

היא כן קצת "חפרה" במהלך ההריון שהיא רוצה כבר שהתינוק יצא אבל נתנו לה תאריך יעד ונקודות ציון בדרך (בקיץ, כשהיא תהיה בחופש מהגן. קודם יהיה פורים, אחכ פסח, אחכ שבועות, אחכ הגן יסתיים ותהיה קייטנה וכו') וכשהיא הייתה אומרת לי שהיא רוצה כבר שיצא הייתי מסבירה לה שהוא עדיין קטן, ואנחנו לא רוצים שהוא יצא כשהוא עוד לא מספיק גדול, ושהיא יכולה בינתיים לדבר אליו ולהגיד לו שהיא מחכה לו.

לי זה לא הציק החפירות שלה, ואחלה הזדמנות ללמוד על תהליכים וסבלנות

כי קשה להם לשמור סוד

וגם נראה לי לחכות

סביב חודש רביעי בערך

שקשה להסתיר בגלל הבטן

ולא רוצה שידעו מבחוץ אלא שזה יבוא ממני...

יואו חיכינו איתך

איזה מרגש

מרכז יהל - מרכז ייעוץ והדרכה לחיי אישות

ארגון ותיק ופעיל בתחום שאת מחפשת - עם עשרות פודקאסטים ומאמרים מצויינים

לדעתי הרבה יותר יעיל, ואם גם בעלך בקטע לטפל בעצמו, אז בכלל.

בסוף המון הקונפליקטים הזוגיים סובבים סביב פצעי ילדות אחד של השני שנפגשים. לכן לנו טיפול אישי עזר הרבה יותר.

בקשר לפודקאסטים יש של אסתר פרל ( באנגלית)

יש את הפודקאסט של פאולה וליאון ( לא יוצאים פרקים חדשים אבל יש שם אוסף של הקלטות טובות)

וכל פודקאסט של התפתחות אישית יעזור.

יש פודקאסט שנקרא מטהרת לעצמי- פודקאסט בכל נושאי הבית היהודי, זוגיות, נשיות, טהרה ומה לא…

אולי תמצאי שם תכנים גם בשבילך.

ובהצלחה רבה! 

לי היה כך כשהנקתי עם ההריון..

ההנקה.
כשהפסקתי להניק- עברו הסחרחורות.
אין ברירה...

לא לנקות🤭

דווקא קניתי פעם מגב מגנטי כזה לחלונות, אבל אפילו לא ניסיתי להשתמש בו...

אז אולי לכן אני לא רצה לנקות את החלונות🤭

(אבל האמת שהם רוב הזמן פתוחים, אני לא אוהבת חלונות סגורים...)

הוא ממש חמוד

לא ניקוי מושלם הוא קצת משאיר סימנים

אבל ממש אחלה

אין לי אותו אבל לחברה טובה שלי יש.. זה שהוא כמו 2 עיגולים כזה.

זה יכול לעבור גם בלי ורמוקס, כי אם קוטעים את מעגל ההדבקה זה פשוט נגמר.

פשוט אצל ילדים זה יותר קשה כי הם מגרדים וגם יש פחות הגיינה בשירותים וכו ובורמוקס בד"כ את גומרת את הכל במכה - עד הפעם הבאה 🙈 

דבר ראשון זה לוודא שאין הדבקה חוזרת- על הבוקר לנקות טוב עם מגבון, לשטוף ידיים עם סבון כל פעם אחרי שהולכים לשירותים ונוגעים באיזור, לגזור ציפורניים

אני כמה פעמים שמתי את השמנים אתריים והמשחת החתלה שכתבתי לך פעם וזה עזר

לאכול גרעיני דלעת טחונים גם עוזר

אם תראי שעובר שבוע נניח ןניסית הכל ולא משתפר- תפני לוורמוקס (כדאי לבקש מרשם מראש ומקסימום לא להוציא אותו...)