היצור השחור הזה
נועץ ניביו
בשרשי עץ החיים
בכח רב
כוחן של טעויותיי
ואשמותיי
וגם מה שלא באשמתי
כל המשפטים שסלחתי עליהם אמנם, אך נחרתו בי
נועצים שיניים בגופי השברירי
עצמות מתפרקות בקול קשקוש
כשכועסים עליהן
ונשברות ללא תחושה
ונגררות כמו בובה.
היצור השחור הזה
נועץ ניביו
בשרשי עץ החיים
בכח רב
כוחן של טעויותיי
ואשמותיי
וגם מה שלא באשמתי
כל המשפטים שסלחתי עליהם אמנם, אך נחרתו בי
נועצים שיניים בגופי השברירי
עצמות מתפרקות בקול קשקוש
כשכועסים עליהן
ונשברות ללא תחושה
ונגררות כמו בובה.
שלום לך ידידי! התגובה שלי לא היתה בהכרח סוגה בשושנים אבל נכתבה באהבה והערכה:
1. קשה לראות ביצור השחור הזה משהו שאיננו חתול, זאת בשל הניק הבולט והניבים הננעצים. אם זה אכן חתול - אז איכשהו הטולרנטיות שלי למיקס בין תרבות הוויבז לבין הדברים הכי קדושים ויקרים כהתנגשות יקומים שמולידה אלמנטים ספרותיים חדשים לא כל כך אהודה עלי. לכן אם זה אכן חתול - אינני מזדהה עם שבירת האווירה. אם זה לא חתול - קשה להימנע מהאסוציאציה החזקה, על אף היות הניק זמני.
- ברם, אני כן יכול להבין שהחתול הוא ייצוג טוב בכתיבה שלך דווקא בשל מה שהוא מגלם. תיארת רבות וארוכות את האהבה שלך לפרסונה החתולית, ולכן אפשר לראות בחתול המוצג כאן בשיר מין זהות שבאה מפורשות בהתנגשות עם מהות סותרת אותה. בפורים השקעתי בתחפושת, וכתבתי בטוש פיילוט על החולצה: "*השילוב לא עובד*" רציתי לזעוק (על תופעה מאמללת שמעטים החברים השותפים לה) שהפיצול והמרחק בין הצד הקדוש, הנקי, האידיאלי בשיא טהרתו הבית-מדרשית, המגלמת חיים ישראליים נקיים, לבין המחשבות האינטרנטיות שהשפה שלהן זקה מאוד - זה שילוב *אסור*. איכשהו אני יכול לראות משהו מעין הקונפליקט הזה כאן במידה ואני מפרש את אלמנט החתול כך.
- - אני בכל זאת רוצה לתת גם אפשרות לכך שזה לא חתול אלא יצור שחור חסר צורה ואחר, הגם שלא נראה לי שזה כיוון נכון. כך הוא מגלם כוח שחור, עויין, שמכוון את התקפתו אל שורשי ותשתיות החיים, ובעצם מגלם תמונה של ערפד סיטרא-אחרא כלשהו. אם זה אכן כיוון ישר, אז השורות הבאות מגלמות את הבושה של הגיבור על ההשפעה הרעה של בחירותיו האישיות. יש כאן מימד של אלוהות דואליסטית (יודע ומכיר שאתה מחבב את המודל הגנוסטי / זורואוסתרי), והמעמד של הגיבור כמי שמסייע לכוחות הרע בהחלטותיו הרעות - מיוחד! בבירור יש כאן כניסה לאווירת אלול, חשבון נפש נוקב. אבל נפלא להתחיל את חשבון הנפש מתוך היחס אל הנזק האובייקטיבי במימדיו האפוקליפטיים...
טעויות, אשמות ולא אשמות - שלושה מופעים של חשבון נפש:
*טעות* - שהיא הצער המתוק ביותר, ההבעה המיידית של הרצון הכן לתיקון הרושם: "זה בכלל לא מה שהתכוונתי".
*אשמה* - יש משהו יפה במסכת יומא כשמסבירים את המכניזם של הפיכת X לY, שתשובה מיראה הופכת זדון לשגגה (ותשובה מאהבה הופכת זדון לזכות) הכיוון שהצענו כשלמדנו אז היה שתשובה מיראה היא החזרת חוויית הגודל לחיים. אדם קטן הולך בשרירות ליבו ומקדם את ערכיו כפי השקפתו. ברגע שבו הוא רואה את התמונה מחדש, הוא חש אשמה על הקטנות של הלך נפשו, ועל ההזדהות המוחלטת שלו עם המהלכים הקטנים (אני לא אומר סיסמאות אלא מדבר בקודים שאני מקווה שמובנים)... לכן המשפט שאומרים בתשובה מיראה: "איזה אידיוט אני, אם הייתי זוכר שיש גודל בחיים לא הייתי עושה את זה"
*לא אשמה פרטית* - צער השכינה, על האבסורדים הקיימים בחיי האדם המושתתים בהוויה. הצמצום, נפילת העולם, חטא הארץ והלבנה. במנגינה של אורות התשובה ד' א': "כנסת ישראל כלביאה נוראה צועקת בחבליה אל התיקון הגמור..."
נפלא!
2. מעניין ההדהוד הין הבית הראשון לשני. בבית הראשון האדם מביט על מערכת המאקרו המיתולוגית וכואב את תרומתו (שבמבט סובייקטיבי השלכותיה נוראיות, כפי שראוי לאדם להרגיש) לחיזוק הרוע נגד הטוב.
הבית השני בונה מגרש אחר לגמרי. חטאות הזולת כלפי הגיבור מכאיבות, ולא נלחמות מלחמה חזקה נגד הfoundations of the world אלא נגד האדם הפרטי, האינדיבידואל, בחולשתו.
יתרה מכך - מובלטת תמונת מראה נוספת בין הבית הראשון לשני: בבית הראשון, לפחות ךפי הקו שאני עליתי עליו והבלטתי בפירושי, הובלט נושא החרטה והתשובה על הנזק שחטא המיקרו אל המאקרו. בבית השני המיקרו הוא זה שחטאו לו, ובניגוד לבית הראשון בו לא למדנו איך הגיב המאקרו לתחושת הבושה האשמה ועזיבת החטא - בבית השני מורגש מעבר לפרגוד ההתמודדות עם הaftermath של בקשת הסליחה. המשפטים הרעים (עלבונות מן הסתם, ולא משפטי התורה, למרות שזה גם כיוון) לא נרפאו אחרי בקשת הסליחה. או כמו שמופיע בספר הטאו:
וזה הומני מאוד מהזווית של הכותב לתאר אחרי ההכרה בפגיעה הגדולה במלכות השמיים את הצד האחר, האנטי מיתולוגי, האקזיסטנציאליסטי הפשוט, שכל אדם יקר וכל כאב מכאיב וכל צלקת נשארת...
שיבצת בבית השני ארבע מילים שבורות: "שברירי" "מתפרק" "נשבר" "נגרר", ושלל קונוטציות של תגובה חסרת אונים של ילד כלפי מבוגר: "כשכועסים עליהן", "כמו בובה"...
המפגש בין שני הבתים השונים זה מזה באופיים, מבליטים זה את זה בעזרת ניגודיהם - זה יפה. השורות בבית השני מעוררות חמלה מתוקה מאוד. המון אני חושב על אלבר קאמי ב"הדבר" ו"הזר" שבחר לשבץ הרבה דמויות של אנשים מרוסקים בספר שלו, ולצודד בהן, להבליט את הטוב בהן מבלי להסתיר את הכיעור. כמה אנחנו קטנים ורוצים אהבה, וכמה הכאב מזיק לנו. מול העמדה המצ'ואיסטית שנחלה בעולם, חז"ל לא הפסיקו להבליט עד כמה כבוד האדם מולנו יקר. עדיף להשליך עצמו לכבשן האש ולא להעליב...
ובמנגינה היפהפייה של ספר הטאו (מאותה עמודה) :
טאו של השמים
אינו מגוון במשפט
תמיד הוא
לצד הטוב
חזק! תודה לך ידידי על השיתוף וההזמנה האישית. וגאה בעצמי שלא ויתרתי על הקטע כשעלתה בי החשדנות בהתחלה. אתה אדם יקר וזה קטע יפה.
אגב, תראה איזו תגובה ישרה לסרטון מהסוג הרדוד והמכוער והשנוא ביותר:
לא, אין זה חתול, אלא אכן יצור שחור חסר צורה. אולי חיית טרף אבסטרקטית כלשהי, בעלת מימדים עצומים, כמו עץ החיים, אותו אני מדמיין כענקי ביותר. התמונה שעמדה לעיני הייתה משהו כמו פנריר וייגדרסיל מהמיתולוגיה הנורדית, מבלי להיות נאמן כל־כך לסיפור המקורי. הרעיון היה התנגשות קוסמית עצומה בין כח החיים לבין כח אחר שלא רק מאיים להשמיד אותם, אלא עושה זאת, לאו דווקא דרך התקפה חזיתית, אלא דרך הרעדת היסודות (כי השתות יהרסון, צדיק מה פעל), וגם לאו דווקא מתוך אג'נדה, אלא פשוט מתוך כח חייתי מופשט לחלוטין, חסר יומרות. פשוט יצור שמחליט לנשוך משהו.
התהליך מתואר כ"in motion", לא משהו שהגיבור כבר יכול לעצור, ונראה שהוא גם לא לוקח המון אחריות. יש אמנם הכרה באשמה אבל זאת חצי־הכרה, כי בסוף האמירה היא שבין כך ובין כך האדם הוא חוטא (אם בטעות, ואם גם שלא באשמתו בכלל, מעבר לנקודת הבחירה), ובעיקר חסר אונים מול זרמי הרוע – שגם אם מתוקנים – לכאורה ("כבר סלחתי עליהם" – לאחרים, או גם לעצמי) – זה לא משנה דבר.
זה כבר מתחבר לבית השני, בו הגוף הוא שברירי, בעיקר מורכב מעצמות יבשות (ללא דם) שנגררות – כנראה על־ידי אותו יצור שחור שמכלה את הכל. "עצמות מתפרקות בקול קשקוש" כנראה מתארות את הקלות שבה מתפרקת הפסאדה והמסכה. ההתפרקות היא גם "ללא תחושה", משהו בין מיתה של צורת חיים מאוד קלושה, לבין התרחשות פוסט־מורטם; אין איזשהו רגש מאחורי העלבון, רק התפרקות מכנית חסרת־אונים בעייפות מוחלטת.
בחזרה לפסקה הראשונה, "נגררות כמו בובה" מתחבר גם לאיזשהו מימד משחקי של אותו יצור – כמו כלב או זאב שנושך בובה ומטלטל אותה, לאו דווקא מתוך רוע, אלא כחלק מהמשחק (מתפרקות בקול קשקוש, כמו לגו) – יש בזה מן האבסורד והשרירותיות, המאבק אינו בין הרע לטוב, אלא בין החיים לבין הכלום.
הערת אגב: מניין שמסכת ביצה קודמת לחגיגה? "בינה הגיגי" (רק כשאתה בלי משקפיים)
יש איש שחור מתחת לרצפה
שאומר פרקי תהלים שאף אחד לא מכיר
ובוכה בלילה ומפריע לישון
מקצה העולם ועד קצהו
(יש לו מתחת לסנטר מורסה כבדה הוא צובר שם את הגלות ומקנח)
הדמעות שלו מרטיבות לי את הכרית
אני חושב שהוא מטייל לי על הקירות
בלילות הוא מצפין בכתלים חטאים
בכייה לדורות
(יש לו נכדים באמריקה. הוא עדיין חולם על בירקנאו ושווייץ בסיוטים)
הוא מתפלל על קברי צדיקים
ומצא את מסתור העורלות
הוא מתגלח בבין המיצרים כשאסור
מגולל בעפרו תפוח בדבש
(יש לו שיניים שחורות ועיניים מזכוכית. הוא קורא בספרים אסורים)
מצאתי בכיס כרטיס לרופא
כתוב באותיות רועדות של מכונה גוש בצק
התהלים יוציאו אותי מדעתי
השאגות
(בלילות הוא כופה זדונות לזכויות)
לקחנו אותו בידיים למרצע הוא נשך וקילל אהבנו אותו אהבה יתרה משלנו בגורל חייו הוא נישק אותנו בדמעות והמשיך לקלל ולבעוט (נשברה גם צלע) ורצענו לו את האוזן והיטבנו את הנרות וחבשנו תעלומות
הוא הבטיח שיש עכביש בתוך המזוזה והבטחנו לו שנבדוק
הוא יושב על הספה וקורא תהלים והאוזניים שלו שומעות עכשיו הכל
כשאנחנו אוכלים הוא משתעל ומבקש את המלח בדמעות כבושות
מצאנו אותו מתפלל מתחת לאדמה
הוא תלש לעצמו כנפיים של עטלף מהגב ואמר תהלים
הבטחנו לו שיהיה בסדר
בלילות עצמותיו נשתברו והוא אמר בקול נואש ששוב ריסק נבואה
הושבנו אותו מול הטלוויזיה הבאנו לו סירים של פסטה
הוא בורח מדי פעם מתחת לאדמה
עצמותיו משתברות לריסוק נבואות
הוא יכל לזרוק חץ ולעבור אבל הוא תולש לעצמו את הכנפיים וקובר אותן יפה
החיות מסתכלות מלמעלה וצוחקות
אני חושב לתת לו כדורים
לפעמים אני חושב שהוא לא טוב לעולם
דמיינתי אותו נושא כנף ובכיתי גם אני
החיות מסתכלות גם עלי
על גב העכביש להחזיק בשערות
גם מכאן אפשר לשאת תפילה
ילד לך בדרך הישרה, היה שם מדביר
תסתום את האף ותנשק את הראונדאפ שבאדמה
חפש אותי באבן הטוען
תנקה אותי מהקורים
עברתי דרך יערות חבטו בי ענפים
שרתי עם עכבישים שכחתי מהשמש
הבאתי איתי לגן עדן מזוודה
אספתי כל חיי אבנים
שחורות מפוחמות
זרקו הכל הלבישו אותי לבן
קשרו אותי למיטה שם לצרוח
להודות ולהלל
אבנים יורדות למטה ולא רוצים אותם כאן
הילדים מדקלמים אלהי נשמה
משרפות
תַּתְחִיל לִכְתֹּב שִׁירִים רַכִּים
תָּמִיד אַתָּה צוֹעֵק
מֵקִיא אֶת הַנְּשָׁמָה
אוּלַי תִּלְחַשׁ בַּעֲדִינוּת
בְּשֶׁקֶט בִּדְמָמָה
אוּלַי תַּפְסִיק לִהְיוֹת אָמָּן
תַּפְסִיק לִהְיוֹת קָרוּעַ
נִמְאַס כְּבָר שֶׁהַדֶּלֶק שְׁ'ךָ
זֶה נֵטוֹ גַּעֲגוּעַ
אִם לֹא הָיִיתִי מֵתָה
עַל מָה הָיִיתָ כּוֹתֵב?
אֵיךְ הָיִיתָ חַי
אִם לֹא הָיָה לָךְ כּוֹאֵב?
אוּלַי תַּתְחִיל לִהְיוֹת פָּשׁוּט
אוּלַי תַּפְסִיק לְהִזָּרֵק
מֵהַגְּבָהִים לַתְּהוֹמוֹת
רַק כִּי הַלֵּב שֶׁלְּךָ דּוֹפֵק
תַּפְסִיק לִשְׁאֹל בְּלִי סוֹף
תַּתְחִיל לִמְצֹא מָנוֹחַ
נִסִּיתָ קְצָת לִשְׁאֹף?
נִסִּיתָ קְצָת לִבְרֹוחַ?
אוּלַי אִם תִּתְאַמֵּץ
לְהַכְחִישׁ אֶת עַצְמְךָ
בַּסּוֹף זֶה יַעֲבֹד
וּתְזַיֵּף לְךָ שִׂמְחָה
יש בו מאפיינים ארספואטיים, אבל הרבה מעבר לזה.
שיר שמתאים יפה לעשרת ימי תשובה, ולא רק...
עוד שנה עברה, ורחוקה מהכרעה
שוב במטאפורת שדה הקטל הדמיוני,
הלוחמים כפר עייפים לא תוקעים תקיעה,
שותקים השופרות הצועקים מתוך גרוני
המלך בשדה מתרוצץ והוא עירום
גלימותיו שסועות קרועות ביד כל משרתיו
האם בכלל קיים, הטוב הוא או איום?
ואיך נדע את האמת, מה נעשה עכשיו?
מניפים הלוחמים חרבות שבורות,
היש אלהים אם אין? היכן ממליך המלכים?
בסיבוב אגודל פלדה מתיזים ניצוצות,
משליכים חרבותם בצל העצים ונחים.
עצים שכאלה, עץ הדעת ועץ החיים,
פירותיהם בוסר, גבוהים ענפיהם,
אם ישנו מלך, בצמרתם מסתתר, בשמיים.
אך נדמה שרק ציפרים בצמרת, ואין מנחם.
המצוי הראשון. מיכאל אברהם.
אתה לא תרגיש יותר את אלוהים לעולם, אך אולי תדע אותו.
הנה, אני מרגיש אותו
ומה הקשר למצוי הראשון ולרב מיכאל אברהם?
לעתיד וראית את ימח שם עראפאת עוד 50 שנה?
מאיפה הקביעה של ךשהוא עוד לא ירגיש לעולם את אלוהים?
ולמה לעזאזל השרשור הזה מופיע בראשי
)צדיק יסוד עלום
ימח שם עראפתאחרונהלך מפה יצר הרע לך
חופש.
חופש מחיפוש. חופש מחשוף.
ערגה. חופש מלהרוג. להרוג את הערגה.
הערגה שהורגת.
הורגת את החופש.
הורגת את הערגה. לקודש.
קודש זה טוהר.קודש זה בוסר.
קודש זה הילד הזה שאף פעם לא התבגר.
נעלם. קודש זה היעלם.
לכן הקדושים נעלמים.
לכן קודש הקודשים איננו כאן.
כי העולם הזה הורג לחופש והנעלם לא יכול להיות
בחופש.
שה' ימלא כל משאלותייך לטובה
שפורסם במקום אחר?
היי לכולם זה סגנון קצט שונה ובכ"ז
הם רכבו על אופנועים בעמק הטרשי
מדי פעם עברו על יד תחנת אוטובוס או אוהל בדואי מזדמן
גימלי ישב בתוך הסירה ליד לגולס ידידו
בעוד החמה שוקעת - צללי הערב ירדו
ככה רכבו כל הלילה בדממה שאיש לא הפר
היה זה ערב ראש השנה וגנדלף נשא באמתחתו את הציוד הנדרש
"דבר לגולס, תאר את אשר עיניך רואות"
לגולס ההאיל על עיניו מפני השמש העולה
"אני רואה גבעה ירוקה מסביבה בנייני בטון אדירי קומה
ובראשה מבנה מוזר עם כיפה עגולה
סביב לגבעה הכל דומם כולם ישנים
אך בחצר המבנה שני אנשים עם קסדות בד
שותים משקה שחור עם גרגירים
מעודי בכל שנות חיי לא ראיתי כמראה המוזר הזה"
"זאת ישיבת הספר ואדורס הקודש שמה", אמר גנדלף
"וראש הישיבה תאודן בן תימה שמו
ריש מתיבתת ארץ הספר שוכן בו כבוד
בעלות השחר מגיעים אנחנו
ונתפלל איתם ותיקין אך מעתה
עלינו לנקוט במשנה זהירות משום
שבמלחמה על הבית הם נתונים
על כן הישמרו לבל יישלוף
אף אחד מכם את הספרים.."
המשך יבוא
געוואלדיקעימח שם עראפתמחכה להמשך
מה אהבת?
את הרוב כנראה שלא הבנתי, אבל אהבתי את גנדלף, ואת תאר את אשר עיניך רואות, ובכללי את ההיגיון החסר היגיון של הסיפור
רואים שלא קראת עד הסוף את הטרילוגיה
או ליתר דיוק עד העמצה
לצערי לא ממש אוכל לדאוג לך לחלק שני לפני סוכות
ככה שתעלץ להשאר כרגע עם לספור את הכבשים שלך בגבעה
זה כנראה חשוב יותר מהסיפור שלי
והוא פרסם את הפרומפט ולא את התוצר 😆
בעולם הנעלמים רק הפחד אינו נעלם
הפחד מלהימצא. הפחד מלהפסיק להתקיים.
אנשים חושבים שיעשו להם טובה אם יגאלו אותם
וישחררו אותם לחופש.
אבל החופש הורג.
בעולם הנעלמים יש פחד.
פחד מזה שישבור את הנעלם לנעלמים קטנים שקטנים מדי בשביל להתקבל לממלכה.
נעלמים מדי אפילו בשבילה.
בעולם הנעלמים כשהם רוקדים בחן את ריקוד הסולו שלהם
הריקוד מהוסס מעט.
איה זה שיהרוס את הריקוד ויצטוות לנעלם ויגרום לנעלם לחשוב שהוא לא צריך עוד לרקוד לבד.
שהוא יכול לעזוב את הממלכה ביחד. ולהישאר נעלם ביחד.
שייתן לו את החירות להיעלם.
התחברתי לדיוק של הריקוד המהוסס
אבל השאלה הגדולה זה בעצם האם להיעלם זו בעיה. כלומר, שאנחנו תלויים במי שסביבנו או שזה סבבה להעלם לפעמים.
על דרך ההיעלמות ולא הגילוי
הגילוי מפחיד מי שרוצה שינסה להצטרף להיעלמות
מה פירוש נעלם?
פירושו: הלך לכל הרוחות
כמו השיר
"אני אף אחד מי אתם
האם גם אתם אף אחד
אם כך יש שניים מאיתנו
אל תגלו"
שיר מעניין
מסתורי משו
השפעה פנימית נסתרת