כךחתול זמני

היצור השחור הזה
נועץ ניביו
בשרשי עץ החיים
בכח רב
כוחן של טעויותיי
ואשמותיי
וגם מה שלא באשמתי

 

כל המשפטים שסלחתי עליהם אמנם, אך נחרתו בי
נועצים שיניים בגופי השברירי
עצמות מתפרקות בקול קשקוש
כשכועסים עליהן
ונשברות ללא תחושה
ונגררות כמו בובה.

 

@צדיק יסוד עלום 

הגיגיי דליליםצדיק יסוד עלום

שלום לך ידידי! התגובה שלי לא היתה בהכרח סוגה בשושנים אבל נכתבה באהבה והערכה:


1. קשה לראות ביצור השחור הזה משהו שאיננו חתול, זאת בשל הניק הבולט והניבים הננעצים. אם זה אכן חתול - אז איכשהו הטולרנטיות שלי למיקס בין תרבות הוויבז לבין הדברים הכי קדושים ויקרים כהתנגשות יקומים שמולידה אלמנטים ספרותיים חדשים לא כל כך אהודה עלי. לכן אם זה אכן חתול - אינני מזדהה עם שבירת האווירה. אם זה לא חתול - קשה להימנע מהאסוציאציה החזקה, על אף היות הניק זמני.

- ברם, אני כן יכול להבין שהחתול הוא ייצוג טוב בכתיבה שלך דווקא בשל מה שהוא מגלם. תיארת רבות וארוכות את האהבה שלך לפרסונה החתולית, ולכן אפשר לראות בחתול המוצג כאן בשיר מין זהות שבאה מפורשות בהתנגשות עם מהות סותרת אותה. בפורים השקעתי בתחפושת, וכתבתי בטוש פיילוט על החולצה: "*השילוב לא עובד*" רציתי לזעוק (על תופעה מאמללת שמעטים החברים השותפים לה) שהפיצול והמרחק בין הצד הקדוש, הנקי, האידיאלי בשיא טהרתו הבית-מדרשית, המגלמת חיים ישראליים נקיים, לבין המחשבות האינטרנטיות שהשפה שלהן זקה מאוד - זה שילוב *אסור*. איכשהו אני יכול לראות משהו מעין הקונפליקט הזה כאן במידה ואני מפרש את אלמנט החתול כך.

- - אני בכל זאת רוצה לתת גם אפשרות לכך שזה לא חתול אלא יצור שחור חסר צורה ואחר, הגם שלא נראה לי שזה כיוון נכון. כך הוא מגלם כוח שחור, עויין, שמכוון את התקפתו אל שורשי ותשתיות החיים, ובעצם מגלם תמונה של ערפד סיטרא-אחרא כלשהו. אם זה אכן כיוון ישר, אז השורות הבאות מגלמות את הבושה של הגיבור על ההשפעה הרעה של בחירותיו האישיות. יש כאן מימד של אלוהות דואליסטית (יודע ומכיר שאתה מחבב את המודל הגנוסטי / זורואוסתרי), והמעמד של הגיבור כמי שמסייע לכוחות הרע בהחלטותיו הרעות - מיוחד! בבירור יש כאן כניסה לאווירת אלול, חשבון נפש נוקב. אבל נפלא להתחיל את חשבון הנפש מתוך היחס אל הנזק האובייקטיבי במימדיו האפוקליפטיים...


טעויות, אשמות ולא אשמות - שלושה מופעים של חשבון נפש:


*טעות* - שהיא הצער המתוק ביותר, ההבעה המיידית של הרצון הכן לתיקון הרושם: "זה בכלל לא מה שהתכוונתי".


*אשמה* - יש משהו יפה במסכת יומא כשמסבירים את המכניזם של הפיכת X לY, שתשובה מיראה הופכת זדון לשגגה (ותשובה מאהבה הופכת זדון לזכות) הכיוון שהצענו כשלמדנו אז היה שתשובה מיראה היא החזרת חוויית הגודל לחיים. אדם קטן הולך בשרירות ליבו ומקדם את ערכיו כפי השקפתו. ברגע שבו הוא רואה את התמונה מחדש, הוא חש אשמה על הקטנות של הלך נפשו, ועל ההזדהות המוחלטת שלו עם המהלכים הקטנים (אני לא אומר סיסמאות אלא מדבר בקודים שאני מקווה שמובנים)... לכן המשפט שאומרים בתשובה מיראה: "איזה אידיוט אני, אם הייתי זוכר שיש גודל בחיים לא הייתי עושה את זה"


*לא אשמה פרטית* - צער השכינה, על האבסורדים הקיימים בחיי האדם המושתתים בהוויה. הצמצום, נפילת העולם, חטא הארץ והלבנה. במנגינה של אורות התשובה ד' א': "כנסת ישראל כלביאה נוראה צועקת בחבליה אל התיקון הגמור..."


נפלא!


2. מעניין ההדהוד הין הבית הראשון לשני. בבית הראשון האדם מביט על מערכת המאקרו המיתולוגית וכואב את תרומתו (שבמבט סובייקטיבי השלכותיה נוראיות, כפי שראוי לאדם להרגיש) לחיזוק הרוע נגד הטוב.

הבית השני בונה מגרש אחר לגמרי. חטאות הזולת כלפי הגיבור מכאיבות, ולא נלחמות מלחמה חזקה נגד הfoundations of the world אלא נגד האדם הפרטי, האינדיבידואל, בחולשתו.

יתרה מכך - מובלטת תמונת מראה נוספת בין הבית הראשון לשני: בבית הראשון, לפחות ךפי הקו שאני עליתי עליו והבלטתי בפירושי, הובלט נושא החרטה והתשובה על הנזק שחטא המיקרו אל המאקרו. בבית השני המיקרו הוא זה שחטאו לו, ובניגוד לבית הראשון בו לא למדנו איך הגיב המאקרו לתחושת הבושה האשמה ועזיבת החטא - בבית השני מורגש מעבר לפרגוד ההתמודדות עם הaftermath של בקשת הסליחה. המשפטים הרעים (עלבונות מן הסתם, ולא משפטי התורה, למרות שזה גם כיוון) לא נרפאו אחרי בקשת הסליחה. או כמו שמופיע בספר הטאו:

וזה הומני מאוד מהזווית של הכותב לתאר אחרי ההכרה בפגיעה הגדולה במלכות השמיים את הצד האחר, האנטי מיתולוגי, האקזיסטנציאליסטי הפשוט, שכל אדם יקר וכל כאב מכאיב וכל צלקת נשארת...

שיבצת בבית השני ארבע מילים שבורות: "שברירי" "מתפרק" "נשבר" "נגרר", ושלל קונוטציות של תגובה חסרת אונים של ילד כלפי מבוגר: "כשכועסים עליהן", "כמו בובה"...


המפגש בין שני הבתים השונים זה מזה באופיים, מבליטים זה את זה בעזרת ניגודיהם - זה יפה. השורות בבית השני מעוררות חמלה מתוקה מאוד. המון אני חושב על אלבר קאמי ב"הדבר" ו"הזר" שבחר לשבץ הרבה דמויות של אנשים מרוסקים בספר שלו, ולצודד בהן, להבליט את הטוב בהן מבלי להסתיר את הכיעור. כמה אנחנו קטנים ורוצים אהבה, וכמה הכאב מזיק לנו. מול העמדה המצ'ואיסטית שנחלה בעולם, חז"ל לא הפסיקו להבליט עד כמה כבוד האדם מולנו יקר. עדיף להשליך עצמו לכבשן האש ולא להעליב...

ובמנגינה היפהפייה של ספר הטאו (מאותה עמודה) :


טאו של השמים

אינו מגוון במשפט

תמיד הוא

לצד הטוב


חזק! תודה לך ידידי על השיתוף וההזמנה האישית. וגאה בעצמי שלא ויתרתי על הקטע כשעלתה בי החשדנות בהתחלה. אתה אדם יקר וזה קטע יפה.

אגב, תראה איזו תגובה ישרה לסרטון מהסוג הרדוד והמכוער והשנוא ביותר:

הפסקה הראשונה שלך הרגה אותיחתול זמניאחרונה

לא, אין זה חתול, אלא אכן יצור שחור חסר צורה. אולי חיית טרף אבסטרקטית כלשהי, בעלת מימדים עצומים, כמו עץ החיים, אותו אני מדמיין כענקי ביותר. התמונה שעמדה לעיני הייתה משהו כמו פנריר וייגדרסיל מהמיתולוגיה הנורדית, מבלי להיות נאמן כל־כך לסיפור המקורי. הרעיון היה התנגשות קוסמית עצומה בין כח החיים לבין כח אחר שלא רק מאיים להשמיד אותם, אלא עושה זאת, לאו דווקא דרך התקפה חזיתית, אלא דרך הרעדת היסודות (כי השתות יהרסון, צדיק מה פעל), וגם לאו דווקא מתוך אג'נדה, אלא פשוט מתוך כח חייתי מופשט לחלוטין, חסר יומרות. פשוט יצור שמחליט לנשוך משהו.

 

התהליך מתואר כ"in motion", לא משהו שהגיבור כבר יכול לעצור, ונראה שהוא גם לא לוקח המון אחריות. יש אמנם הכרה באשמה אבל זאת חצי־הכרה, כי בסוף האמירה היא שבין כך ובין כך האדם הוא חוטא (אם בטעות, ואם גם שלא באשמתו בכלל, מעבר לנקודת הבחירה), ובעיקר חסר אונים מול זרמי הרוע – שגם אם מתוקנים – לכאורה ("כבר סלחתי עליהם" – לאחרים, או גם לעצמי)  – זה לא משנה דבר.

 

זה כבר מתחבר לבית השני, בו הגוף הוא שברירי, בעיקר מורכב מעצמות יבשות (ללא דם) שנגררות – כנראה על־ידי אותו יצור שחור שמכלה את הכל. "עצמות מתפרקות בקול קשקוש" כנראה מתארות את הקלות שבה מתפרקת הפסאדה והמסכה. ההתפרקות היא גם "ללא תחושה", משהו בין מיתה של צורת חיים מאוד קלושה, לבין התרחשות פוסט־מורטם; אין איזשהו רגש מאחורי העלבון, רק התפרקות מכנית חסרת־אונים בעייפות מוחלטת.

 

בחזרה לפסקה הראשונה, "נגררות כמו בובה" מתחבר גם לאיזשהו מימד משחקי של אותו יצור – כמו כלב או זאב שנושך בובה ומטלטל אותה, לאו דווקא מתוך רוע, אלא כחלק מהמשחק (מתפרקות בקול קשקוש, כמו לגו) – יש בזה מן האבסורד והשרירותיות, המאבק אינו בין הרע לטוב, אלא בין החיים לבין הכלום.

 

הערת אגב: מניין שמסכת ביצה קודמת לחגיגה? "בינה הגיגי" (רק כשאתה בלי משקפיים)

..דאק

..

שתי נקודותטאביאחרונה

שתי נקודות

קרובות, קרובות

אך המרחק ביניהן מלגעת

במסגרת הפורמט

אינו ניתן לגישור.

מי נתן לך רישיוןעיניים טובות

בחיים לא חשבתי שאפשר למשש ככה פגיעות.

החלל הריק בין המילים ללב נשאר דומם, בעיקר מדמם, ובאוזני רק זעקה נוקבת: "מי נתן לך רישיון?!"

הזירה נראית כמו אחרי תאונה קשה במיוחד. הצעדים הכבדים של אחריות מנסרים את השטח עד שהוא מסיים להקיף את הזירה ושולח בי מבט שאין בי כוחות נפשיים להסתכל בו חזרה.

זה רצון. זה רצון. אני ידעתי מיד. הוא שרוע מדמם במרכז הזירה שאשמה מכתרת כעת בסרטים אדומים. תוך כדי אני שומעת אותה ממלמלת-מטיחה לכיווני, נוטפת ארסיות: "לא סתם רצון. זה הרצון הטוב. ה-רצון הטוב".

אני רוצה לצעוק לה שזה לא הזמן כרגע, שהוא מאבד דם יקר, שיטפלו בו לפני שיהיה מאוחר מדי, אבל כל מה שיוצא לי מהפה זה רק יבבות קטועות שכנראה מנסרות את הלב של ביטחון שנדרס במרכז החזה.

מרחוק אני רואה את חמלה נוגעת-לא נוגעת, בטח מפחדת להתקרב. לעזאזל, למה היא נשארת לבהות שם? לא רואה שצריך אותה כאן דחוף?

בטחון משחרר אנחות קטועות מפעם לפעם, מחרחר בצורה שמדאיגה את אשמה ואחריות.

רצון מאבד סופית את ההכרה.

כל העסק הזה מדליק את אשמה שבפנים מיוסרות מתקרבת אליי, מדדה עקב בצד אגודל עד שעיניה ננעצות עמוק בעיני והיא לוחשות אליהן, שוב עם הארס הזה: "את הרגת את רצון".

אחריות ואשמה אוהבות לעבוד יחד, אני כבר מכירה אותן היטב. שני צדדים של אותו מטבע שחוק שכעת נזרק לכיווני ואני חסרת אונים.

חוסר אונים. בחייאת ראבאק איך שכחתי ממנו. אורות כחול-אדום מהבהבים מולי בדיוק כשאני קולטת אותו מתרוצץ בתוך הזירה עד שכמעט ובורח ממנה.

כשהוא יושב ליד מה שנשאר מרצון הוא מזכיר לי ילד כאפות, מחכה לבריון של השכבה שירביץ לו.

אחריות מנסה להזיז אותו מהשטח המסומן. אשמה דווקא גוררת אותו לשבת על רצון, אולי חושבת שבכוחו להנשים אותו. מפגר.

איך תמיד אני נתקעת עם הכוחות האלו, כנראה שוב חוייג המספר הלא נכון בלהט הלחץ והכאוס.

"גם כן כאוס. בגללו התאונה בכלל", אשמה מלכה בלקרוא מחשבות, והמחשבות שלה מלקות בחזרה. אולי זאת האֲשָׁמָה בעצם.

בין חרחור אחד של ביטחון למשנהו יש לי כמה שניות לעצמי ושוב השאלה חוזרת להכות ולהדהד בי, "מי נתן לך רישיון?!"

חבר'ה יש תחרות כתיבההרמוניה

שיר או סיפור קצר עד 250 מילים

הנושא הוא "אמת"

תרשמו בגוגל "מילה במקום 2026" ותראו פרטים

אפשר לשלוח רק עוד 10 ימים

יש פה הרבה מוכשרים...

בהצלחה

וואי תודה, שלחתי עכשיואהבה.

איזה יופי רוצה לשתף?הרמוניה

הבנתי שאסור להעלות לרשת..אהבה.

לפי התקנון.

אולי כשיפרסמו את הזוכים אני אעלה

אהה חחח אופסהרמוניה

לא נורא חוקים נועדו כדי לעבור אותם

חוץ מזה שכאן זה לא באמת רשת זה סך הכל חצר אחורית כזאת..😅

סתם סתם אבל אם באלך תשלחי לי בפרטיהרמוניה

תודה על ההכוונה סופר צעיר

הנה אחד משלושה שירים שכתבתי לתחרות

עֵת תָּבוֹא הָאֱמֶת 

לְבִקּוּר אֶצְלֵנוּ, 

בְּוַדַּאי תִּתְפַּלֵּא  

מֵעֹקֶם שְׁבִילֵינוּ. 

  

עִקְבוֹתֶיהָ יְכַסּוּ אֶרֶץ 

בּוֹחֶנֶת שֶׁלֶט אֶל דֶּרֶךְ, 

תִּשְׁכֹּן בְּלֵב כָּל נַוָּד 

תָּסֹב כְּנָחָשׁ כָּל כֶּרֶךְ. 

  

לְבַסּוֹף תַּעֲצֹר הָאֱמֶת 

לָפוּשׁ תַּחַת בְּרוֹשׁ, 

יַעֲצֹר לְיָדָהּ זָב חֹטֶם 

וִינַעְנֵעַ אֶת הָרֹאשׁ. 

  

מוֹפִיעָה בְּכָל מָקוֹם, 

וַעֲדַיִן אַתְּ נִסְתֶּרֶת. 

לְךָ יֵשׁ רַק דֶּרֶךְ אַחַת 

וְלָנוּ יֶשְׁנָהּ כָּל דֶּרֶךְ. 

ואוו..!הרמוניה

ידעתי שמוכשרים פה

אהבתי זה נשמע לי פשוט ומקצועי בו זמנית

את הבית השני לקח לי יותר זמן להבין

וממש אהבתי את הבית האחרון

תודה רבהסופר צעיר

לצערי עירי אינה משתתפת טאבי

וואי...הרמוניה

לא אכפת לי לשלוח בשמך אם אתה רוצה כי אני לא שלחתי חחח

אם זה אפשרי אין לי בעיה

אפשר להחליף זריז את הכתובת במשרד הפנים ואז לשנותטאבי

חחחחהרמוניה

סתם שתדע לקבוע תור זה 7 חודשים מראש..(;

פעם בשנה אפשר לשנות דרך האתרטאבי

גולמי, אבל:

מבעד לאישון עיני

המשתקף באישון עיני במראה

ובאישון עינך

נמצאת, בַּשחור חסר־ניצוץ

כל האמת

האמת כולה

על בושה בלתי־מוסברת

שמלווה את נשימותיי

מוסיפה להן נופך צילי

כמו הפחד מרעשי לילה

הדומה לאמת חבויה בציורים בחול על החוף

הנשטפים בגאות ושפל

ובגלים מתנפצים של אמת

האמת שמספרת על חטאים, אכזבות,

טינה שאני שומר כלפי העולם

לְעולם, ולעצמי

כמו קור בלתי־נסבל

מתלכדים גבישים של אמת ופחד

במערות הלב השחורות כאישון

נשקפת מבעד לְחלון הנשמה

סכנת התמוטטות

תחת כובד כל האמת כולה.

תודהההרמוניהאחרונה

מעניין... בעצם ההגדרה שלך לאמת.. היא כל ההוויה.

יפה מאד!

שיר של יוםאשר ברא

אתגר לכתיבת שיר יומי

@כולם

בו"ה

שיר של יוםטאבי

הכל שר, מזמזם, הומה

מיילל, רועש, סואן

דומה הדבר הזה

למשהו

אך דומם הדבר ההוא

מכבר.

כל קריאה הבנתי דבר אחרבין הבור למים

זה גדול

שיר של יוםאשר ברא

תקיעת שופר,

קול תרועה.

הנה הוא בא,

הנה הוא בא.

אבל הוא לא ענה,

וגם לא צלצל.

צחוק של ילדים,

רחובות מלאים.

מי זה הוא האיש,

שחוצה את הכביש?

קול מבשר,

אנחה גדולה.

משיח בא.

משיח בא.

שיר של יוםסופר צעיר

אַסְלָה תַּמָּה

אַסְלַת הַחֵן

מְצֻפֶּה בְּפּוֹרְצֵלָן

קוֹרֵאת לִי: הֵן!

קִלּוּחֵךְ קוֹלֵחַ נִיחוֹחֵךְ פּוֹרֵחַ

וְכָל כֻּלֵּךְ אוֹמֶרֶת אַהֲבָה. 

 

בָּרְחָה לִי אַסְלָתִי הַתַּמָּה

נִשְׁבְּרָה הִיא בְּצֵל הַמַּעֲמָסָה

נָפְלָה שְׁדוּדָה

מִי יַרְכִּיבֶנָּה שׁוּב לְמַעֲנִי.

מִקּוֹל שְׁרַבְרַבֵךְ

בּוֹקַעַת זְעָקָה

שֹׁד וָשֶׁבֶר! אָסוֹן נוֹרָא!

נָפְלָה הָאַסְלָה

לֹא תּוֹסִיף קוּם

עַכְשָׁו אֲנִי לֹא שׁוֹמֵעַ כְּלוּם וְהַכֹּל בְּצֶבַע חוּם.

אוי ואבוימשה

שיר של יוםצדיק יסוד עלום

הכלבים בשכונה שלנו נובחים הרבה

מפריעים ללמוד תורה

נובחים נביחות שבעל פה

אין להם מורא

יש אחד מרוט

נכנס לפעמים בצעד ארוך

לא נובח, מחרחר

אין תחרות

הרבה פעמים הוא מאחר

לא הבנתי אותו בפעם הראשונהבין הבור למים

היום ניסיתי שוב, והשיר כביר

מרתק אותי הרקע

חזק ונהדרליפא העגלוןאחרונה

עומק ראוי לשמו. תודה

ג כסלובין הבור למים

היו מניעות העלמות את רגליהן בכיוון מזרח והעלמים היו נפלאים בעיניהם אל תוך אגם

דוּר דוּר עלסו הפרפרים,

גוף גוף שחקו כעוללים

דווי דווי עלו החכמים

שור שור עמלו החסידים

צוף צוף, הגו משוררים!

שיר של יוםאשר ברא

עמדתי בשער ולא נתנו לי להיכנס.

"משפצים כאן",

הם אמרו.

אז חיכיתי על מפתן השער,

הדקות והשעות עברו.

המשכתי להגיד את פרקי התהילים,

שיפעלו שם.

יעוררו רחמים.

על נהרות בבל ישבנו, גם בכינו.

והמואזין קורא לגויים.

והם, ימח שמם- עוברים.

והבאים וההולכים, השואלים והמבררים-

מסתכלים עליי. נועצים.

ודמעות רבות,

אם אשכחך ירושלים.

והקריאת מואזין ממשיכה.

ולי- אין עדיין כניסה!

כך מרגישה גלות.

ואחרי כמה דקות והמתנה של מספר שעות,

אמרו לי: "את יכולה להיכנס עכשיו".

ונכנסתי.

והרגשתי,

ככה מרגישה גאולה.

ככה מרגישה תקווה.

הר הבית?משה

כתבת יפה.

שיר של יוםליפא העגלון

מִזְדָּרֵז לְהַשְׁכִּים, לְעוֹרֵר

אֶת הַשַּׁחַר,

אֶת הָאוֹר הָרִאשׁוֹן

וְכָל שֶׁעוֹלֶה בְּיָדִי

לְגָרֵד מְעַט רְשִּׁימוּ

שידוךxmasterx

הוא נכנס החליט שהגיע הזמן

הוא מוכן ונמאס לו מהמשחקים

שדכנית

זהו להיות רציני

מתיישב מחכה לתורו

מסביבו עוד כמה נשמות אבודות

באות לנסות את מזלן

הוא נכנס

מתיישב מולה היא נחמדה

מחייכת

הוא משתף במה שהוא רוצה מדייק

היא שואלת שאלות והוא עונה

יש לה ניסיון בריקוד המוזר הזה

היא מתחילה לשאול

זו הפעם הראשונה?

כן, הוא עונה קצת בהיסוס

זה בסדר יש כאלה שמגיעים לעדכון גרסה או שדרוג

מה חשוב לך?

נשמה

שהכל יהיה מדויק

היא מקלידה הכל

הכל מתועד שהוא יקבל בדיוק את המילה האחרונה של מה שהוא רוצה

והכל כל כך מושלם

הכל AI

לא צריך אנשים לא צריך כלום רק שרתים

מישהי בחוץ מחכה

באת לשדרג?

שואלת אותה המזכירה

היא עונה שלא

דווקא הפוך, להחליף

להחזיר לדגם הישן.

המזכירה מצקצקת ומעירה משהו על עוד אחת שבאה לחזור לדגם הישן

הוא מושלם מדי היא אומרת למזכירה

אין לו אופי אסרטיביות כלום

אני צריכה משהו חזק לא עדין לא רגיש ולא שביר

תראי ריקי עוד אחת באה להחזיר

בסוף את כל הדור החדש נחזיר וזהו

משטרת התנועהאני הנני כאינני

שלום, כאן משטרת התנועה

שלום, רציתי לשאול האם את מגיעה?

מה זאת אומרת, הזמנתם משטרה?

לא, מה פתאום, למה מה קרה?

רגע, לא הבנתי. סתם התקשרת?

חס ושלום, אבל לא נראה לי התחברת

זו פעם אחרונה, מספיק עם השטויות

למה מה נראה לך? תמנעי לי חוויות?

לא, את לא אמיתית, הלו, מדברת כאן שוטרת

אני חושבת לא קלטה עם מי היא מדברת

טוב נו חלאס, אני מנתקת את השיחה

שלום ולא להתראות לגברברת הקשוחה

היי, את לא תלעגי לי יא שטוחה

וואו וואו, פסים אישיים, לא מקצועי לך חה חה חה

טו טו טו

אני לא מאמינה, היא פשוט ניתקה

תגידי, מה חשבת, יפה שהחזקת יותר מרק דקה

משהאחרונה

אתמול שחתי בערב שבת עם חברה על המקוםבין הבור למים

ואמרו סביבי שאינו קיים עוד, ושאעזוב. נזדעקתי שוודאי שהוא ישנו, אני עוד שבה אליו פעם בפעם וקוראת את החדשים. כעת מששבתי הפורום עוררתם בי המון חמלה, חשתי באוירת תהוכנות(תוהו וכנות), שהפשטות שלה יש בה משהו שובה לב.

יש אמת בזעקת השיר, משהו בלתי אמצעי, זה לא מובן מאליו שאתם כאן, תורמים דמכם ומיישבים את המקום, בכלל לאחרונה אני מבינה שמדובר בסוג של שליחות, לא ברור לי עדיין מה מהותה אך אין ספק שהשירה היא דבר שלוכד בו נצח, שזו מעין נבואה.

@אשר ברא @רחל יהודייה בדם @זכרושיצאנולרקוד @שובי מלכות (שברת אותי) @טאבי @מוריה.

@עיניים טובות ו @אנונימי17 זיקקתם הכל כבר לפני בשרשור שלכם. עפתי על לשירתגובה

@ימח שם ערפאת @צדיק יסוד עלום @סופר צעיר @אברהם יאיר שטרן @חתול זמני אתם מצד הסיפורת! מודה שטרם העמקתי בכתבכם אבל על דבריי אני עדיין עומדת! מקווה לשוב אליהם

וכל המגיבים!! @זיויק @משה ואני באמת לא מספיק מתמצאת בשביל לקרוא לכולם. אבל בקיצור! היה חשוב לבטא! חזקו ואמצו

קריאה לאתגרבין הבור למים

לפני כארבעה חודשים כתבתי פתק בטלפון, כותרתו שיר של יום ומהותו שיר אחד כל יום.

ידעתי שחלדו גלגלי שפתי וזמן רב יקח עד שאכתוב שירה שוב, לומר שהתמדתי תהיה אמת חלקית מאוד, אך עם הזמן התדירות גברה ובימים האחרונים הרגשתי כאילו נמהלתי שמן ועברתי ממלמול שקט לדיבור מפורק, תכף נשורר.

אני הייתי אחת ולעצמי, חשבתי להציע לכם, אם תהיה היענות, לפתוח שרשור שיקרא שיר של יום ויהווה קריאה לאתגר. כל יום ישורשר בו שיר אחד בלבד, מי שתופס תופס, אם שניים פרסמו יחדיו - זכינו כולנו, אבל אם מישהו כבר כתב את השיר היום, יש להמתין למחרת. חושבת שאפשר לנסח כמה חוקים, אתם יכולים להעלות אותם, למשל: לא ניתן לשתף בשיר שנכתב אתמול.

הקיצור! מה אומרים? @כולם ללא יוצא מן הכלל גם אתם המספרים סיפורים

בעד. יוזמה ברוכה. אפשר לבקש ממך למסד את זה?אני הנני כאינני

רק לא מיסודבין הבור למיםאחרונה

אהבתי את האתגר, אני בעד.אשר ברא

לגבי מקום..

סיפורי מעשיות, אבדת בת מלך.

תפתחי לנו?בין הבור למים

ברוכה השבהמשה

כבר ציינתי בפני חבריי שזמרים הם בין רופאים לנביאיםאברהם יאיר שטרן

תודה. מחזקים דברייך.

מעניין שרופאים, תוכל לומר על זה עוד?בין הבור למים

חייבים אותך כאן.זכרושיצאנולרקוד

התפעמות שכזאת אסור לה שתישאר במחשכים.

כנביא האוגר נבואתו הנכספת להתגלות.

נו נבא לנו!בין הבור למים

מאגריי כמעט וייבשוזכרושיצאנולרקוד

"והבור ריק אין בו מים"

טעות למחוקצדיק יסוד עלום

טעות, למחוקטאבי

או שטעות למחוק?

אני מוצא את עצמי נע בין שני הקצוות האלה.

יפה !משהאחרונה