היצור השחור הזה
נועץ ניביו
בשרשי עץ החיים
בכח רב
כוחן של טעויותיי
ואשמותיי
וגם מה שלא באשמתי
כל המשפטים שסלחתי עליהם אמנם, אך נחרתו בי
נועצים שיניים בגופי השברירי
עצמות מתפרקות בקול קשקוש
כשכועסים עליהן
ונשברות ללא תחושה
ונגררות כמו בובה.
היצור השחור הזה
נועץ ניביו
בשרשי עץ החיים
בכח רב
כוחן של טעויותיי
ואשמותיי
וגם מה שלא באשמתי
כל המשפטים שסלחתי עליהם אמנם, אך נחרתו בי
נועצים שיניים בגופי השברירי
עצמות מתפרקות בקול קשקוש
כשכועסים עליהן
ונשברות ללא תחושה
ונגררות כמו בובה.
שלום לך ידידי! התגובה שלי לא היתה בהכרח סוגה בשושנים אבל נכתבה באהבה והערכה:
1. קשה לראות ביצור השחור הזה משהו שאיננו חתול, זאת בשל הניק הבולט והניבים הננעצים. אם זה אכן חתול - אז איכשהו הטולרנטיות שלי למיקס בין תרבות הוויבז לבין הדברים הכי קדושים ויקרים כהתנגשות יקומים שמולידה אלמנטים ספרותיים חדשים לא כל כך אהודה עלי. לכן אם זה אכן חתול - אינני מזדהה עם שבירת האווירה. אם זה לא חתול - קשה להימנע מהאסוציאציה החזקה, על אף היות הניק זמני.
- ברם, אני כן יכול להבין שהחתול הוא ייצוג טוב בכתיבה שלך דווקא בשל מה שהוא מגלם. תיארת רבות וארוכות את האהבה שלך לפרסונה החתולית, ולכן אפשר לראות בחתול המוצג כאן בשיר מין זהות שבאה מפורשות בהתנגשות עם מהות סותרת אותה. בפורים השקעתי בתחפושת, וכתבתי בטוש פיילוט על החולצה: "*השילוב לא עובד*" רציתי לזעוק (על תופעה מאמללת שמעטים החברים השותפים לה) שהפיצול והמרחק בין הצד הקדוש, הנקי, האידיאלי בשיא טהרתו הבית-מדרשית, המגלמת חיים ישראליים נקיים, לבין המחשבות האינטרנטיות שהשפה שלהן זקה מאוד - זה שילוב *אסור*. איכשהו אני יכול לראות משהו מעין הקונפליקט הזה כאן במידה ואני מפרש את אלמנט החתול כך.
- - אני בכל זאת רוצה לתת גם אפשרות לכך שזה לא חתול אלא יצור שחור חסר צורה ואחר, הגם שלא נראה לי שזה כיוון נכון. כך הוא מגלם כוח שחור, עויין, שמכוון את התקפתו אל שורשי ותשתיות החיים, ובעצם מגלם תמונה של ערפד סיטרא-אחרא כלשהו. אם זה אכן כיוון ישר, אז השורות הבאות מגלמות את הבושה של הגיבור על ההשפעה הרעה של בחירותיו האישיות. יש כאן מימד של אלוהות דואליסטית (יודע ומכיר שאתה מחבב את המודל הגנוסטי / זורואוסתרי), והמעמד של הגיבור כמי שמסייע לכוחות הרע בהחלטותיו הרעות - מיוחד! בבירור יש כאן כניסה לאווירת אלול, חשבון נפש נוקב. אבל נפלא להתחיל את חשבון הנפש מתוך היחס אל הנזק האובייקטיבי במימדיו האפוקליפטיים...
טעויות, אשמות ולא אשמות - שלושה מופעים של חשבון נפש:
*טעות* - שהיא הצער המתוק ביותר, ההבעה המיידית של הרצון הכן לתיקון הרושם: "זה בכלל לא מה שהתכוונתי".
*אשמה* - יש משהו יפה במסכת יומא כשמסבירים את המכניזם של הפיכת X לY, שתשובה מיראה הופכת זדון לשגגה (ותשובה מאהבה הופכת זדון לזכות) הכיוון שהצענו כשלמדנו אז היה שתשובה מיראה היא החזרת חוויית הגודל לחיים. אדם קטן הולך בשרירות ליבו ומקדם את ערכיו כפי השקפתו. ברגע שבו הוא רואה את התמונה מחדש, הוא חש אשמה על הקטנות של הלך נפשו, ועל ההזדהות המוחלטת שלו עם המהלכים הקטנים (אני לא אומר סיסמאות אלא מדבר בקודים שאני מקווה שמובנים)... לכן המשפט שאומרים בתשובה מיראה: "איזה אידיוט אני, אם הייתי זוכר שיש גודל בחיים לא הייתי עושה את זה"
*לא אשמה פרטית* - צער השכינה, על האבסורדים הקיימים בחיי האדם המושתתים בהוויה. הצמצום, נפילת העולם, חטא הארץ והלבנה. במנגינה של אורות התשובה ד' א': "כנסת ישראל כלביאה נוראה צועקת בחבליה אל התיקון הגמור..."
נפלא!
2. מעניין ההדהוד הין הבית הראשון לשני. בבית הראשון האדם מביט על מערכת המאקרו המיתולוגית וכואב את תרומתו (שבמבט סובייקטיבי השלכותיה נוראיות, כפי שראוי לאדם להרגיש) לחיזוק הרוע נגד הטוב.
הבית השני בונה מגרש אחר לגמרי. חטאות הזולת כלפי הגיבור מכאיבות, ולא נלחמות מלחמה חזקה נגד הfoundations of the world אלא נגד האדם הפרטי, האינדיבידואל, בחולשתו.
יתרה מכך - מובלטת תמונת מראה נוספת בין הבית הראשון לשני: בבית הראשון, לפחות ךפי הקו שאני עליתי עליו והבלטתי בפירושי, הובלט נושא החרטה והתשובה על הנזק שחטא המיקרו אל המאקרו. בבית השני המיקרו הוא זה שחטאו לו, ובניגוד לבית הראשון בו לא למדנו איך הגיב המאקרו לתחושת הבושה האשמה ועזיבת החטא - בבית השני מורגש מעבר לפרגוד ההתמודדות עם הaftermath של בקשת הסליחה. המשפטים הרעים (עלבונות מן הסתם, ולא משפטי התורה, למרות שזה גם כיוון) לא נרפאו אחרי בקשת הסליחה. או כמו שמופיע בספר הטאו:
וזה הומני מאוד מהזווית של הכותב לתאר אחרי ההכרה בפגיעה הגדולה במלכות השמיים את הצד האחר, האנטי מיתולוגי, האקזיסטנציאליסטי הפשוט, שכל אדם יקר וכל כאב מכאיב וכל צלקת נשארת...
שיבצת בבית השני ארבע מילים שבורות: "שברירי" "מתפרק" "נשבר" "נגרר", ושלל קונוטציות של תגובה חסרת אונים של ילד כלפי מבוגר: "כשכועסים עליהן", "כמו בובה"...
המפגש בין שני הבתים השונים זה מזה באופיים, מבליטים זה את זה בעזרת ניגודיהם - זה יפה. השורות בבית השני מעוררות חמלה מתוקה מאוד. המון אני חושב על אלבר קאמי ב"הדבר" ו"הזר" שבחר לשבץ הרבה דמויות של אנשים מרוסקים בספר שלו, ולצודד בהן, להבליט את הטוב בהן מבלי להסתיר את הכיעור. כמה אנחנו קטנים ורוצים אהבה, וכמה הכאב מזיק לנו. מול העמדה המצ'ואיסטית שנחלה בעולם, חז"ל לא הפסיקו להבליט עד כמה כבוד האדם מולנו יקר. עדיף להשליך עצמו לכבשן האש ולא להעליב...
ובמנגינה היפהפייה של ספר הטאו (מאותה עמודה) :
טאו של השמים
אינו מגוון במשפט
תמיד הוא
לצד הטוב
חזק! תודה לך ידידי על השיתוף וההזמנה האישית. וגאה בעצמי שלא ויתרתי על הקטע כשעלתה בי החשדנות בהתחלה. אתה אדם יקר וזה קטע יפה.
אגב, תראה איזו תגובה ישרה לסרטון מהסוג הרדוד והמכוער והשנוא ביותר:
לא, אין זה חתול, אלא אכן יצור שחור חסר צורה. אולי חיית טרף אבסטרקטית כלשהי, בעלת מימדים עצומים, כמו עץ החיים, אותו אני מדמיין כענקי ביותר. התמונה שעמדה לעיני הייתה משהו כמו פנריר וייגדרסיל מהמיתולוגיה הנורדית, מבלי להיות נאמן כל־כך לסיפור המקורי. הרעיון היה התנגשות קוסמית עצומה בין כח החיים לבין כח אחר שלא רק מאיים להשמיד אותם, אלא עושה זאת, לאו דווקא דרך התקפה חזיתית, אלא דרך הרעדת היסודות (כי השתות יהרסון, צדיק מה פעל), וגם לאו דווקא מתוך אג'נדה, אלא פשוט מתוך כח חייתי מופשט לחלוטין, חסר יומרות. פשוט יצור שמחליט לנשוך משהו.
התהליך מתואר כ"in motion", לא משהו שהגיבור כבר יכול לעצור, ונראה שהוא גם לא לוקח המון אחריות. יש אמנם הכרה באשמה אבל זאת חצי־הכרה, כי בסוף האמירה היא שבין כך ובין כך האדם הוא חוטא (אם בטעות, ואם גם שלא באשמתו בכלל, מעבר לנקודת הבחירה), ובעיקר חסר אונים מול זרמי הרוע – שגם אם מתוקנים – לכאורה ("כבר סלחתי עליהם" – לאחרים, או גם לעצמי) – זה לא משנה דבר.
זה כבר מתחבר לבית השני, בו הגוף הוא שברירי, בעיקר מורכב מעצמות יבשות (ללא דם) שנגררות – כנראה על־ידי אותו יצור שחור שמכלה את הכל. "עצמות מתפרקות בקול קשקוש" כנראה מתארות את הקלות שבה מתפרקת הפסאדה והמסכה. ההתפרקות היא גם "ללא תחושה", משהו בין מיתה של צורת חיים מאוד קלושה, לבין התרחשות פוסט־מורטם; אין איזשהו רגש מאחורי העלבון, רק התפרקות מכנית חסרת־אונים בעייפות מוחלטת.
בחזרה לפסקה הראשונה, "נגררות כמו בובה" מתחבר גם לאיזשהו מימד משחקי של אותו יצור – כמו כלב או זאב שנושך בובה ומטלטל אותה, לאו דווקא מתוך רוע, אלא כחלק מהמשחק (מתפרקות בקול קשקוש, כמו לגו) – יש בזה מן האבסורד והשרירותיות, המאבק אינו בין הרע לטוב, אלא בין החיים לבין הכלום.
הערת אגב: מניין שמסכת ביצה קודמת לחגיגה? "בינה הגיגי" (רק כשאתה בלי משקפיים)
2. האם יש סיפורים / שירים / דמויות שהרגשתם שהגעתם בהם למסקנה משמעותית? או דמות שכתבתם ואתם חושבים עליה?
הם חושבים שהוא משוגע מטומטם.
כמו הילד החרדי הזה, שתמיד עובר לידם כשהם היו הולכים לבית ספר. היה לו פרצוף מכוער וכל הזמן כולם היו נחמדים אליו.
הם חושבים בטח שהוא מטומטם בדיוק ככה. הוא הבין את הדבר זה אתמול בארוחת ערב. כשאמא שמה לו את החביתה מקושקשת הזאת בצלחת.
אז הוא החליט לשאול אותה פשוט אם הוא מפגר כמו הילד הזה שכל היום צורח בחוץ. ואמא היא חייכה כאילו זה מצחיק אותה ואמרה "כמובן שלא". אבל הוא הרגיש שהיא משקרת. בטח שהיא תגיד את זה, שהוא לא ידע שהוא מפגר. היא רוצה שהוא יחייך ולא ידע כלום
אבל אולי הוא מפגר, אבל הוא שם לב, בכל מקום הם חושבים שהוא אוטיסט עם בעיות.
אפילו כשחבר שלו בצהריים צעק עליו זה עדיין היה ממש הגיוני. הוא הבין מיד. זה סתם, בטח המורה דיברה עם כל הכיתה בתחילת שנה וביקשה מהילדים האלה להתייחס אליו כאילו שהוא רגיל. זה קצת היה לו עצוב אבל הוא שמח שהוא הבין את זה.
פעם הוא ראה סרט על ילד שהיה חייב לברוח מהבית ולצאת למסע כדי להציל את העולם. אולי הוא לא יכול להציל את העולם כי הוא בכלל לא קוסם. אבל נמאס לו שכולם חושבים שהוא מפגר. אז הוא לקח הבוקר את התיק שלו שם את המחברת שאבא הביא לו ליום הולדת והלך משם.
הוא לא היה בטוח לאן ללכת אבל קודם כל צריך להתרחק מכל האנשים שמכירים אותו כבר. אז הוא החליט לעלות על הרכבת למרות שלא היה לו עדיין רב קו.
הוא התיישב ליד החלון והסתכל איך שהעולם בחוץ זז כל כך מהר. לפעמים אי אפשר לגמרי להבין מה רואים, כשהרכבת ממש נוסעת מהר.
***
הוא הרגיש יד נוגעת בו ופקח את העיניים מייד.
"ילד, זה תחנה אחרונה" כנראה זה הנהג.
הוא הרים את הראש, הכל היה חשוך כבר "כן – אני " הוא רצה להסביר לנהג הכל.
הנהג הסתכל עליו ואז אמר בקול שקט ועיניים גדולות "הכל בסדר ילד?"
חרא. פעם הוא שמע את אמא אומרת את המילה הזאת. אז חרא. הנהג הזה הבין שהוא מפגר והוא הולך להחזיר אותו הביתה.
"כן , אני מסתדר" הוא אמר בקול הכי חק שהצליח, שלא ישים לב אליו, ויצא בנחישות מהרכבת אל הרחוב החשוך.
--
אשמח לביקורות, כמו הכותרת גם הטקסט והתוכן מאוד גולמיים
קודם כל המשך בבקשה...
נוגע ומרתק.
תמשיך לכתוב.
למילים יש משחק מיוחד
הן יודעות להעלם כשאין אף אחד
ובמקום לעזור להפנים
משנות את סדרן ועומדות בצפנים
הלב מתבונן מהצד
מחפש בַטירוף מעט כאוס לבד
רק ביחד הוא פועם כרגיל
ובשאר כל הזמן לא שקט בעליל
איך הכל רק נהיה מתוסבך
לקמט את הכל ולקלוע לפח
אך יש אור שעולה בין שורות
תווים הוא טווה ומתחיל שוב לפרוט
זו סמפוניה בכלל לא מוכרת
קצת כינור ופסנתר, גיטרה בס וקאנון
לא סיפרו לי על דרך אחרת
ו-נו... בכל מקרה לא היה לי תיכנון.
מעניין.
מרגיש עמוק
מנסה לרדת לעומק
הַמַּגָּבִים חוֹרְקִים אֲהוּבִי
הַמַּיִם שׁוֹקְקִים מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל
נִקְוִים אֶל שְׁקָעִים שֶׁהתרנוּ
וְגַם אֶל הָעֵמֶק בְּנִקְבַּת הַבַּיִת.
לוּן וָשׁוּב וְנוּם עָצוּב וְנוּחַ,
שְׁמֹט כְּנָפַיִם
כְּתֹף אַדֶּרֶת אֶל בִּכְיָה.
הַמֵּצַח הַנּוֹקֶפֶת הַנִּפְקַחַת אֶל הָאַיִן
מִן הַשָּׂם הוֹמָה.
דרך כוכב מיעקב, זהרורי אור הלאה זורה.
סיר נפוח גועש, שביבי אדים עולים לבורא.
משהו ישן נפתח כחדש, לבנה בדרך לבית המקדש.
חיוך מטופש, עיניים בורקות, ורגליים שבקושי ברצפה נוגעות.
מוקדש ל @אני הנני כאינני
שלושת השורות הראשונות נשמעות כתיאורים למהלכים הפנימיים של הגאולה. משהו בשורה האחרונה זורק את הכל לעולם אחר 
אגב, @ברוקולי יודעת?
מפתיע שאתה מתלבט על זה
השעון המתקתק במרתף
-סיפור זכרונות מנעוריו של הרב מיכל וישצקי בברה"מ,
בצילו של רֶבּ מענדל פוטרפס-
ה ז ר
צ'רנוביץ (עיר בברית המועצות), 1955. בן 14.
גבר מעט נמוך, עם זקן עבות ועיניים חודרות, עומד בפתח הבית, חצי מטר ממני, ועיניו סוקרות אותי.
אני מעפעף מולו. מאות השׂערות הקטנות והמסולסלות על לחייו כמו מדביקות את עיניי לפניו, ומקפיאות אותי על מקומי למשך שניות.
זָ-קָ-ן. זקן!
יש בברית המועצות עוד אדם מזוקן, חוץ מאבא?
"זה הבית של רֶבּ מיישה וישצקי?" הוא אומר בקול מיוחד, מלא תקווה.
אז הוא מכיר את אבא! מי הזר החסידי הזה יכול להיות?
אני מהנהן.
פניו מוארות לפתע.
"ואבא בבית?"
"אפשר לדעת מי אתם?" אני אומר ברבים, לשון כבוד. "מה צריך למסור לאבא?"
"שמי מענדל פוּטֶרְפַס, אני חבר של-"
"רב מענדל פוטרפס?!" אני משתאה בקול רם מדי.
*
אולי אני חולם? או מדמיין?
הרי גם המורה להיסטוריה העירה לי על זה בתעודה השנה: 'בעל דמיון מפותח שבהחלט מחייה את הנלמד'. וצדקה. בשבילי הסיפורים היו עובדות, ותמיד ראיתי כל דבר שקראתי. יותר מראיתי: שמעתי, הרחתי, נגעתי. אולי אפילו יכולתי ללחוש הוראות לדמויות, מפעם לפעם.
ולא היו סיפורים מלהיבים יותר ממה שסיפרו על פוטרפס. אמרו עליו שניצח את הצוענים ביער, והציל את הבחורה החטופה מידיהם – בקרב בו האדמה רעדה. כן התלחשו שנתלה על מוט מחוץ לרכבת, בגדיו נעים ברוח, בנסיעה ממוסקבה לחרקוב – לארגן מלמדים לכמה בחורים. וגם היללו אותו על שהבריח את כל חב"ד לפולין, ונשאר כדי לברר ניצוצות אחרונים של אור.
זה באמת הוא?
*
"מענדל!" אבא מצטעק מאחור וכבר רץ לכיוון הדלת. השניים מתחבקים, בוכים, ואז מתיישבים. במשך חמש דקות הם מסתכלים אחד על השני בדממה, ואז מתחילים לבכות שוב.
והנה, אמא מגישה להם תה שחור בידיים רועדות – הנוזל כמעט מטפטף החוצה, ושתי צלוחיות וַארֶנְיָּה קנוי, מדובדבנים מתוקים מעורבבים בסוכר.
ואני עדיין עומד, קפוא. זה באמת רב מענדל פוטרפס! זה באמת הוא… מי היה מאמין?!
מאז שאבא השתחרר מהכלא לפני חודשיים, הוא הספיק לספר למשפחה על הפגישה ביניהם בכלא. אבל מי היה מאמין שרב מענדל פוטרפס ישתחרר גם? ולמה הוא הגיע דווקא אלינו? ואיך, ריבונו של עולם, הוא ידע את הכתובת?
אני בוהה באיזו נקודה לעוד רגע. רב מענדל זה אגדה. הסיפורים עליו לפחות, היו אגדות.
ועל אגדה אין שאלות.
*
אבא ורב מענדל נעלמים מעיניי עוד לפני שאני מספיק להתיישב איתם, ומסתגרים בחדר השינה. אני נשאר רגע לעמוד, מביט בדלת הסגורה.
"בוא, מִיכֵל, מכינים ארוחת צהריים", קוראת אמא. ואני נחפז לעזור.
היא מגישה לי קערת תפוחי אדמה, ואני קולף אותם במהירות הפוצעת לי אצבע. ואז רץ לחנות לקנות עשר ביצים, "אבל שיהיו הכי גדולות", לטורט הגבוה שהיא מעולם לא הכינה בימי חול.
*
שעתיים לאחר מכן, פירה מומס בחמאה מוגש לאסירים המשוחררים, ואנו מתיישבים על יד השולחן בבית.
הם מדברים – בעיקר רב מענדל מדבר – ואני רק שעוּן קדימה. מרותק.
בשלב מסוים, לא יודע איך, אני כבר רק בוהה בו, בהר הגעש שנקרא רב מענדל. רוחו זורמת אליי, משקיטה את הקולות סביב, את מה שאבא אומר, את צלילי המזלגות המונחים חזרה על הצלחות, את ריח הטורט הגבוה, את התחושה בפה, את המגע של האוויר עם העור, של הגוף עם הכיסא, של הבגד עם הגוף.
הסיפור המלא יפורסם בקרוב...
הכותבת היא כותבת סיפורי חיים.
ליצירת קשר:
0553075722
yehuditorens@gmail.com
מעניין
תמשיכי לכתוב
"תודה טליה" הוא אמר לה ולאט קם מחיבוקה "אני צריך קצת זמן עם עצמי" הוא התנצל כשפסע יחף לכיוון הדלת.
"לילה טוב" היא לחשה, עיניה עוקבות אחריו בדאגה.
הוא נעצר לרגע כשידו על הידית ולבש חיוך על פניו "לילה טוב מתוקה" הוא סובב את ראשו שחרר אנחה, הרפה, עצם עיניים, ויצא.
***
הוא הסתכל אל השמים, אל הירח המלא, אך מכוסה עננים.
אלוהים מה קרה. מתי הכל הפך להיות כל כך. כל כך כזה.
הוא הביט אחורה אל ביתו הקטן, פעם חשב שכשימצא שלווה האושר יבוא. הוא נאנח שוב והשעין את ראשו על הגזע הגדול בעצימת עיניים ונגה.
***
הוא הרגיש יד נוגעת בכתפו ופקח עיניים במהירות "אבא?"
כמה זמן הוא פשוט ישב שם על האדמה? שעה? אולי כמה דקות. ואולי רק הרגע עצם את העיניים?
"היי מתוקה למה את לא ישנה?" הוא קירב אותה בחיבוק לשבת לידו.
עיניה הגדולות הסתכלו עליו מתעלמות מהשאלה, חוקרות היטב מבעד לעיניו שלו העייפות "זה נכון שפיטרו אותך מהעבודה?"
צל של חיוך עבר על פניו, איך הילדה הזאת תמיד יודעת הכל "לא בדיוק" הוא חייך אליה "בואי נגיד שהחלטתי להפסיק לעבוד במקום הזה פשוט"
"כי הם לא מביאים לך מספיק כסף?" המבט הדואג בעיניה לא שכח.
עכשיו הוא ממש צחק "לא לא מה פתאום, שלא תדאגי מזה חמודה" הוא הצמיד אותה אליו בידו "פשוט חשבתי והחלטתי שאני רוצה אולי לחפש עבודה מסוג אחר, את מבינה?"
נראה שהוקל לה מעט וגופה נרגע בחיקו "באיזה עבודה תהיה?"
הוא בהה לרגע באופק, זה שאלה מצוינת למעשה "אני לא יודע"
"אבא, לא הבנתי למה הפסקת לעבוד" היא לא עזבה את העניין.
הוא הביט אל הירח, איך הוא מסביר לילדה הזאת איפה החיים שלו נתקעו.
"אבא?"
הוא נאנח "אלי, במה את רוצה לעבוד כשתהיי גדולה?"
"אני אהיה רופאה כמו דודה נאווה" מבט נוצץ הופיע לה בעיניים, רק שתשמור על זה אלוהים.
הוא נשם אוויר פנימה "אני רציתי להיות צייר כשהייתי בגילך" הוא ליטף את שערה "חלמתי הרבה חלומות, ופתאום אני כבר גדול, מבינה?"
הוא הסתכל עליה, שעונה בתוך חיקו, עיניה כבר עצומות ונשימתה סדורה.
הוא הביט חזרה אל הירח. "אני אבוד" הוא לחש בשקט ובלע את רוקו "כל כך אבוד".
"אבא" היא התעוררה פתאום "אתה – בוכה?"
הוא מחה במהירות דמעה קטנה "לא אני רק-"
היא שלחה שתי ידיים וחיבקה אותו חזק, מניחה את ראשה על הבטן שלו.
משהו בפנים נשבר.
גוש עמוק בגרון שלו קיבל ממשות , הוא ניסה לומר משהו , שהכל בסדר, אך יצא רק המהום חלוש ועלוב.
היא נרדמה שוב.
עיניו כוסו דוק של רטיבות, והוא עטף אותה חזק בשתי ידיים והצמיד את ראשה לראשה.
"אני אוהב אותך ילדה שלי" מישהו בתוכו לחש "את מדהימה" והוא נתן לדמעות לזרום כרצונם.
****
היא לא הפסיקה להסתכל מבעד לחלון של החדר, חיוך מאושר התגנב אל פניה כשראתה אותם מחובקים כך, אבא ובת.
דמעה קטנה ירדה במהירות על לחיה, והיא נרגעה, חיבקה את עצמה וחזרה למיטה.
היתה רק נקודה שהפריעה לי - היא מדברת במבט נוצץ, מה שמעיד על ערנות מסוימת, ואז כבר עם עיניים עצומות ונרדמת. ניגודי ומתהפך במהירות מידי לדעתי.
מלבד זאת - הגה"ה: 'ראשו לראשה' ולא "ראשה לראשה".
יש לי הרבה הרבה מה לומר. אבל העיקר שאני רוצה להבליט: יש בטקסט הזה המון המון חמלה שמובעת דרך הריאליזם. השאלות של הילדה שדוחקות באבא, הפער הבלתי ניתן לגישור בין תחושת היותו "אבוד" ובין היותו אבא עוטף ומנחם; אי הפיתרון בסוף שבכל זאת מביא נחמה; המבט החומל והטוב של האישה בסוף... כמה עדינות וחמלה בקטע כל כך בלתי פתיר!
בקלות ניתן היה להוסיף גסות "אתגר קרתית" לסיפור - למעוך לילדה את התמימות, להוסיף מתח בין טליה והגיבור. אבל בתוך ומתוך המורכבות התגלתה חמלה פשוטה ויקרה מפז
תודה רבה רבה!
אהבתי את המוטיב של הירח
טאטע מלך העולםעל המסר יש מקום לדון 
בעצם אולי אנחנו לא חלוקים