יש להוסיף המשך אפשרי לספרים או לא אפשרי, זה גם אפשרי 
מה הייתם משנים בספר?איגנוטוס פברל
אני חושב ש...אוראלססס
הספרים הראשון, השני והחמישי צריכים להיות קצת פחות מרוחים.
ושהארי היה צריך להתחתן עם הרמיוני. (אבל זה ברור...)
בחלק הראשון אני מסכים איתךאיגנוטוס פברל
הספרים באמת מרוחים מדי, בעיקר ספר 5, שבו כמעט אין דברים מעניינים.
בחלק השני... לי היה די ברור שהוא יתחתן עם ג'יני, ורון עם הרמיוני, לא חשבתי אחרת...
אני פעם כתבתי פרק שלם בתור הפרק האחרון של הסדרהמתואמת
(לפני שיצא הספק השביעי)
הפרק הוא מנקודת מבטה של ג'יני, שנשארה כאלמנה אף שלא הספיקה להתחתן עם הארי, שסנייפ הרג אותו לאחר שהארי הרג את וולדמורט...
הפרק הזה יצא יפה, אבל לא הייתי רוצה שזה יהיה הסוף של הסדרה...
אווו, יש לך סופים טראגים במקצתאיגנוטוס פברל
אכן כן...(כך זה היה כשהייתי צעירה, לפחות)מתואמת
תוכלי להעלות אותו לכאן??דדאלוס דיגל
לצערי האתר שבו העליתי את הסיפור בזמנו נסגרמתואמת
צריכה לחפור בקבצים הישנים שלי, אולי אמצא את זה...
מצאתי את הסיפור שכתבתי אזמתואמת
מצרפת אותו. (הוא נכתב לפני שהספר האחרון יצא לאור)
פרק אחרון
כמעט עשר שנים חלפו מאז. דרך פריווט לא השתנתה כמעט בשנים שעברו, הבתים נשארו מרובעים וגדולים, המדשאות מטופחות ונוצצות; רק התושבים הזדקנו בכמה שנים.
בשעת בין-הערביים, באור האחרון של היום, נראתה אישה מסתובבת לבדה ברחוב. ידיה אחזו בחוזקה בקפלי גלימתה הכהה, שהשתפלה וכיסתה את כל גופה עד לרגליה. האישה הילכה במהירות, ראשה המושפל קלות מתרומם מפעם לפעם ובוחן את מספרי הבתים.
ליד בית מספר 4 נעצרה. היא הרימה את ראשה, שערה מתנופף לאחור, ועמדה כך, ידיה עדיין אוחזות בגלימה, והביטה בבית.
לעומת שאר בתי הרחוב, הבית הזה היה ישן ומוזנח, אך עם רמז לטיפוח ויופי בעבר. הדשא שפעם צמח בגאווה לגובה היה צהוב עתה, הפרחים היו קמולים ונבולים, והשער חרק כאשר האישה הדפה אותו ופתחה אותו לרווחה.
במבט אחרון אל חזית הבית, פנתה האישה, ראשה שוב כפוף, במעלה שביל האבנים שפעם היו מסותתות היטב, וכשהגיעה אל דלת הכניסה, נקשה עליה קלות.
נקישתה לא נענתה מיד. מתוך העינית הציצה אליה עין חשדנית. הדלת נפתחה לבסוף על-ידי אישה רזה ומקומטת, לבושה חלוק בית אפור, שערה האסוף בפקעת קשוחה האפיר בקצותיו, והעיניים החשדניות הציצו מתוך פנים סוסיות מקומטות.
האישה המבוגרת בחנה את הבאה, מרגליה המכוסות על-ידי גלימה, ועד לשיער הארוך שכיסה והאפיל את פניה.
לבסוף לחשה, בקול צרוד, "לילי?"
האישה הצעירה הניפה את שערה האדמוני לאחור, והרימה את מבטה בהפתעה.
"לא, לא," לחשה האישה הזקנה בצרידות. "כנראה טעיתי… וגם לא יכול להיות… היא- מתה… מתה מזמן…" ראשה צנח על חזהּ.
האישה הצעירה מיקדה את עיניה בזו המבוגרת. ניכר בהן, בעיניים, היופי, למרות השקיות השחורות שתפחו מתחתיהן.
"קוראים לי ג'יני," היא אמרה בקול יציב. "ג'יני וויזלי." ובקול שקט יותר הוסיפה, "ולוואי שקראו לי ג'יני פוטר…"
"פוטר, אמרת?" התעוררה האישה המבוגרת. "כן, פוטר היה שמה… ופטר היה שם בנה… אבל היא מתה… וגם הוא מת…"
עיניה החומות הגדולות של ג'יני מלאו לפתע בדמעות. היא החלה מייבבת חרישית.
האישה הזקנה הרימה את מבטה מופתעת, כמי שחושבת שהדמעות שייכות רק לה.
לאמיתו-של-דבר, לא הייתה האישה זקנה כל-כך, אך צרות החיים הן אלה שגרמו לה להיראות כך. תחילה איבוד אחיינה… ואחר-כך מות בעלה, מהתקף לב שמקורו בשומן יתר… ולבסוף, בנה, שהחליט לצאת למסע הרפתקאות מסביב לעולם, ובינתיים עוד לא שב…
וכך, מבלי להבין כיצד ומדוע, אולי הרגשת הבדידות גברה אצלה כל-כך, הזמינה פטוניה דרסלי את האורחת הזרה להיכנס אל סלון ביתה.
הספה הייתה קרועה בכמה מקומות, אך הדבר לא הפריע לג'יני וויזלי, והיא התיישבה עליה לאחר בקשת המארחת. פטוניה התיישבה על הכורסא מולה.
כל כיבוד לא הוצע, אך הן לא היו זקוקות לו.
פטוניה החלה לדבר: "זה היה קשה… כשהוא מת. ה- הארי. ואני אף-פעם לא התייחסתי אליו כמו שצריך! שנאתי את אחותי, את לילי, ושנאתי גם אותו. מעולם לא טרחתי להתנהג אליו יפה. תמיד דאדלי קיבל את הכל והוא- כלום. והוא היה האחיין שלי! הבן של אחות שלי! הנכד של ההורים שלי… והוא מת בלי שחש אי-פעם בקשר משפחתי כלשהו."
בנקודה זו יכלה גם ג'יני לדבר, אך היא המשיכה לשתוק.
"ואז מת גם ורנון. לפעמים אני חושבת שאולי זה עונש בשבילי, על שלא התייחסתי אליו לְה- הארי, יפה. גם זה שדאדלי עזב. ותמיד אנחנו פינקנו אותו כל-כך וזה מה שהוא מחזיר. אני נשארתי פה לבד, עם המחשבות שלי, עם רגשי-האשם שלי. אני רוצה שדאדלי יחזור, אבל אולי זה לא יהיה טוב. הוא כבר לא מה שהיה פעם. חבל שהוא לא יכול לחזור, אולי הייתי יכולה לתקן כמה מיחסַי אליו…"
עכשיו ג'יני ממש בכתה. פטוניה הביטה אליה, שוב באותו סוג הפתעה כמקודם, אלא שעכשיו גם הוסיפה ובחנה את האישה הצעירה, כאילו רואה אותה בפעם הראשונה. היא תהתה מיהי, ומה הקשר שלה ללילי, או להארי.
אך ג'יני לא נידבה מידע ולא דיברה. רק ישבה שם ובכתה אל תוך ידיה, ופטוניה לא ידעה מה לעשות עִמה. היא מעולם לא נתקלה באנשים שבוכים בכי חרישי שכזה, ללא צעקות ודרישות ומריבות.
ג'יני הפסיקה לבכות לבסוף. היא הרימה שוב את עיניה החומות הגדולות לעבר פניה המקומטות של פטוניה.
"סליחה, גבירתי," היא שיהקה קלות. "אני מצטערת… שהעמסתי עליך כל-כך הרבה. איני רוצה להפריע לך יותר. שלום. תודה על האירוח…"
והיא קמה בהינף גלימה, וכבר פנתה ויצאה דרך הדלת שנשארה פתוחה, מותירה מאחוריה אישה המומה, שרגע אחר-כך שבה אל הסלון, ואל בדידותה.
Users\C5CB~1\AppData\Local\Temp\msohtmlclip1\01\clip_image001.gif" />
Users\C5CB~1\AppData\Local\Temp\msohtmlclip1\01\clip_image002.gif" />
Users\C5CB~1\AppData\Local\Temp\msohtmlclip1\01\clip_image003.gif" />
Users\C5CB~1\AppData\Local\Temp\msohtmlclip1\01\clip_image004.gif" />
Users\C5CB~1\AppData\Local\Temp\msohtmlclip1\01\clip_image005.gif" />
Users\C5CB~1\AppData\Local\Temp\msohtmlclip1\01\clip_image006.gif" />
תחנתה הבאה של ג'יני, תחנה שבה נעצרה פעמים רבות בשנים האחרונות, הייתה ביתם של הוויזלים הצעירים.
רון אחיה והרמיוני אשתו קִדמו אותה בחיוך ובשמחה הרגילים, הרמיוני החזיקה בזרועותיה תינוק חמוד כבן שנה.
"אז מה נשמע, ג'יני?" שאל רון, מלטף בחיבה את שערה של אחותו הצעירה.
"אתה יודע, כרגיל…" ענתה ג'יני, מעבירה גם היא את ידה בשערה הארוך.
"אני עדיין לא אוהב את טון הדיבור שלך," אמר רון. "ומה עם חיוך? לא יזיק לך קצת לחייך! את מבהילה לפעמים את הארי הקטן בהבעה הרצינית שלך!"
ג'יני פרעה בחוסר תשומת-לב את שערו השחור והפרוע של התינוק. היא לא אהבה להסתכל עליו. היא לא אהבה לקורא לו בשמו. הוא הזכיר לה יותר מדי זכרונות, שרק גרמו לה לבכות יותר.
"ובכן, יקירותי," המשיך רון ונעמד על רגליו. הוא היה גבוה כל-כך עד שקצה ראשו האדמוני נגע במנורה המשתלשלת מהתקרה. "אני צריך ללכת. הרבה עבודה במשרד גם כשהכל בסדר. אשאיר אתכן, הנשים, לפטפט קצת."
הרמיוני קמה ממקומה, והתרוממה על קצות אצבעותיה לנשק ללחיו. ג'יני רק נופפה בידה; לא התחשק לה כל-כך לקום.
כשרון התעתק משם, הרמיוני חזרה והתיישבה לצִדה של ג'יני. היא שיחררה את הארי מבין זרועותיה, ונתנה לו לדדות על רגליו הקטנטנות ברחבי החדר.
"ראית? הוא כבר הולך!" אמרה בגאווה אימהית. כמה רגעים צפתה בו כשחיוך נסוך על פניה, ואז פנתה חזרה אל ג'יני.
"נו, ג'יני, מה איתך?"
"אני בסדר," פלטה ג'יני בחוסר-מחשבה; עיניה היו מהופנטות על התינוק המדדה, רעמתו השחורה מתנופפת מצד לצד.
"את יודעת שלא." אמרה הרמיוני, ופניה הרצינו.
"כן…" אמרה ג'יני, וניתקה את עיניה בכוח מעם הפעוט.
"גיני, כבר אמרתי לך את זה מלא פעמים, את לא יכולה להמשיך ככה, את צריכה להמשיך לחיות!" אמרה הרמיוני בקול רציני.
"כן… והפעם הראשונה שאמרת לי… הוא לא מת עדיין אז… ובכל-זאת הלכתי לאחרים…." אמרה ג'יני, בקולה נשמעת סרקסטיות.
"הוי, ג'יני!" נאנחה הרמיוני. היא שתקה רגע, ואז המשיכה, "ג'יני, גם לי זה קשה, רק מעט פחות ממך, גם אני הכרתי אותו, הוא היה ידיד שלי… והכרתי אותו אף יותר זמן ממך, ג'יני. באמת, את רק היית איתו- "
"אוי, אל תתחילי עם זה!" קטעה אותה ג'יני. "לך קל לדבר. יש לך בית, יש לך ילדים, יש לך בעל… לי אין כלום. אין לי לְמה לחיות, אין לי בשביל מה לחיות."
"אבל ג'יני! זו בדיוק הבעיה שלך!" קראה הרמיוני. "כי את לא מחפשת לך בשביל מה לחיות! לכי לך, הקימי בית, עם ילדים, עם בעל- את יכולה, את מסוגלת, את חייבת!"
"אני לא מסוגלת," ראשה של ג'יני צנח על חזהּ. "אני לא מסוגלת… לחיות… עם מישהו… אחר…" ושוב החלה להתייפח.
הרמיוני נראתה כרוצה לענות לה, אך באותו רגע החל גם הארי הקטן להתייפח, כנראה אכן נבהל מג'יני, והרמיוני קמה אליו במהירות כדי לנחמו. כאשר נרגע הקטן לקחה אותו בזרועותיה אל חדרו והשכיבה אותו במיטתו שישן. כשחזרה לסלון, ראתה שג'יני כבר קמה ללכת.
"הו, ג'יני, אל תלכי עדיין!" היא נתלתה על זרועה. אך ג'יני ניערה אותה בעדינות ממנה, אמרה "שלום," רפה, ובקול פקיקה חלוש- התעתקה משם.
Users\C5CB~1\AppData\Local\Temp\msohtmlclip1\01\clip_image001.gif" />
כנראה שנגזר עליה להיות נדה ונעה בעולם, כך חשבה ג'יני בליבה הדווי, כאשר הילכה בינות לסלעים במקום אליו הובילה התעתקותה.
כך, עד שאמות… ואולי כדאי שכבר אמות… אז אפגוש אותו, סוף-סוף. כן, הוא יהיה שם, מחכה לי…
הסלעים התקילו אותה בגלימתה הארוכה. פעם או פעמיים כמעט מעדה, אך היא לא שתה ליבה לאלו.
השמש כבר שקעה לגמרי, שערה האדמוני הפך כהה כמו גלימתה, וכמו ההרגשה שבליבה. היא הילכה כעיוורת, ידיה כבר לא אוחזות בקפלי גלימתה אלא מגששות קדימה, עד שנתקלה במשהו: משהו הרבה יותר גבוה וישר מהסלעים שהיו בדרכה. היא מעדה עליו, ומיששה אותו בידיה. חלק. וקר. קר כמו מצבה. ואז- איך לא זיהתה זאת קודם?!- הִכתה בה ההכרה. מכתש גודריק. זהו המקום שאליו הובילה התעתקותה. היא לא הייתה שם כבר הרבה זמן. בזמן האחרון היא חשה רתיעה מלבקר במקום.
אור הירח שלח קרניים בודדות והאיר את המצבה עליה נשענה. ג'יימס פוטר, היא קראה את הכתובית. אם כך, זה צריך להיות בקרבת מקום. גיששה הלאה בידיה, עד שנגעו במצבה נוספת. לילי (אוונס) פוטר, היה כתוב עליה. זה ממש כאן ליד, הלם לִבה בהתרגשות. ושוב התרוממה, ושוב גיששה בידיה, עד שנחתה על המצבה האחרונה. היא לא הייתה צריכה לקרוא את הכיתוב. הארי ג'יימס פוטר. היא שוב איתו, כאן, לבד, והחושך סוגר עליהם. היא התענגה על קרירות המצבה, וליבה היה חמים. היא נשענה על ראשה של המצבה, ועצמה את עיניה.
עיניים ירוקות, צלקת, שיער שחור פרוע, חיוך, ואז אור ירוק. והעיניים הירוקות כבות.
פקחה את עיניה, והפעם הסתכלה על המצבה. מתחת לכיתוב המסולסל הייתה חרוטה צלקת דמוית ברק. אצבעה הייתה קפואה, אך עשתה את הדרך מבין גלימותיה עד לחריטה. בעדינות ובאיטיות, האצבע הלבנה בוהקת על פני השְחור, העבירה אותה ג'יני במסלול חריטת הצלקת. שוב ושוב. והיא הרגישה איך הצלקת שבתוך ליבה מתאחה אט-אט.
ברק הבריק פתאום בשמים החשוכים. רעם התגלגל. גשם עז החל לרדת ארצה, סוחף עִמו את האדמה המרוטשת של בית-הקברות. אך היא הייתה מוגנת על המצבה. נרטבה כולה, אך הייתה מוגנת.
ג'יני הרימה את עיניה אל השמים ובירכה אותם. בירכה את גשמי הברכה האלה, ואת הסערה הטבעית הזו. זכר הסערות הלא-טבעיות ושאר האסונות שהתרחשו בעבר הרחוק עלה בה. ומכל זה, אין חשש עתה, כי הוא איננו. וולדמורט איננו.
וגאווה נשית עלתה בה, כי היה זה הוא, הארי שלה, שגרם לכל זה. בזכותו יכולים עתה האנשים לשבת בשלווה בבתיהם, הרמיוני להשתעשע עם תינוקיהּ, ורן לעבוד קשה "אפילו שהכל בסדר".
ההקרבה הזו שלו- שלה- הייתה למען כולם, כדי שיוכלו כולם להמשיך לחיות את חייהם, אף-על-פי שהוא לא.
והוא עשה זאת גם למענה, כדי שהיא תוכל להמשיך לחיות, ואולי זה מה שהוא היה עכשיו רוצה, שתמשיך לחיות?
הצלקת שבליבה המשיכה להתאחות, וליבה כבר לא כאב כל-כך כאילו מדמם ללא הפסקה.
הגשם המשיך לשטוף אותה. הוא זלג על פניה שטופות דמע-השמחה, וזלג על לוח המצבה ועל הכיתוב החרוט בה.
ושוב פנתה ג'יני, בחיות לא מוסברת, משהו מחייה הישנים שב אליה ומעורר בה מרץ נעורים ישן, אל הצלקת החרוטה על האבן. ושוב העבירה את אצבעה בתוך החריטה, שואבת כוח ועצמה.
החיים שוב פיעמו בה במלוא אונם, והיא ידעה שהיא רוצה להמשיך לחיות אותם, ולוּ רק בשבילו, כדי שידע שהיא לא התייאשה…
הגשם פסק באותה פתאומיות בה החל, והעננים פינו את מקומם שוב לחינו של הירח הזוהר, בזוהר רב אף יותר מקודם.
וקרני האור שוב פגעו באבן והאירו, תחילה את הכתובית, ואז, החרוטה עמוק, את הצלקת.
וואו!דדאלוס דיגל
אני חייב להודות שראיתי אי אלו חיקויים/המשכים, אבל אפ"א מהם לא התקרב לרמה הספרותית שלך. בכל אופן, איפה רואים שסנייפ הרג אותו?
תודה רבה, שמחה לשמועמתואמת
כאמור, כתבתי את הפרק הזה לאחר יציאת הספר השישי, כשסנייפ עדיין נחשב כנבל. כבר אז אמרו שבסוף הספר השביעי יהיה פרק שמתרחש כמה שנים אחרי סיום הסדרה, והוא יסכם את כל מה שאירע לדמויות בסדרה באותן שנים.
אז המצאתי תיאוריה שבסוף הסדרה אומנם הארי הרג את וולדומורט, אבל רגע אחר כך סנייפ הרג אותו.
כמובן, התיאוריה הזו לשמחתי לא הייתה נכונה בסוף...
ואוו!!!אוראלססס
אחד הפאנפיקים הטובים שקראתי בחיי!!!
תודה רבה!מתואמתאחרונה
הקטע האהוב עליי בשיטה הרציונליתאיגנוטוס פברל
מקגונגל נעצה בהארי מבט בוחן.
"אני הולכת לשם," היא אמרה והצביעה על בניין בצדו האחר של הרחוב, שעליו התנוסס שלט של חבית עץ, "וקונה לעצמי משקה, שאני זקוקה לו נואשות. אתה נשאר בינתיים כאן להימדד להכנת גלימות. זה הכול. אני אבוא לבדוק מה קורה איתך בעוד זמן קצר, ואני מצפה למצוא את החנות של מדאם מלקין עומדת עדיין על תלה ולא עולה באש בשום צורה."
מדאם מלקין הייתה זקנה נמרצת שלא אמרה מילה על הארי כשראתה את הצלקת שעל מצחו, וירתה מבט חד בעוזרת שלה כשזאת נראתה כאילו היא עומדת לומר משהו. מדאם מלקין שלפה אוסף של חתיכות בד מונפשות ומתפתלות, שכנראה שימשו כסרטי מידה, והחלה לבחון את מושא העבודה שלה.
לצד הארי עמד ילד חיוור, בעל פנים מחודדות ושיער מגונדר ומתולתל בצבע בלונדיני־לבן, שהיה כנראה בשלביו האחרונים של תהליך דומה. אחת משתי העוזרות של מלקין בחנה את הילד לבן השיער ואת הגלימה המשובצת שלגופו; מדי פעם היא נקשה על אחת מפינות הגלימה בשרביטה, והגלימה התכווצה או התרחבה.
"שלום," אמר הילד. "גם אתה הולך להוגוורטס?"
הארי כבר ראה לאן השיחה הזאת עומדת להתגלגל והחליט, בשבריר שנייה של תסכול, שהגיעו מים עד נפש.
"אלוהים אדירים," לחש הארי. "לא יכול להיות." הוא הניח לעיניו להיפער. "מה... שמך, אדוני?"
"דראקו מאלפוי," אמר דראקו מאלפוי, שנראה מבולבל מעט.
"זה באמת אתה! דראקו מאלפוי. אני... אני מעולם לא חשבתי שאזכה לכבוד הזה, אדוני."
הארי הצטער שלא ניחן ביכולת לגרום לדמעות לזלוג מעיניו. האחרים בדרך כלל החלו לבכות בערך בשלב הזה.
"הו," אמר דראקו, שנשמע מבולבל מעט, ואז נמתחו שפתיו לחיוך זחוח. "טוב לפגוש מישהו שיודע את מקומו."
אחת העוזרות, זו שזיהתה את הארי, השתנקה קלות.
הארי המשיך לקשקש. "לעונג הוא לי לפגוש אותך, מר מאלפוי. עונג צרוף. וללמוד בהוגוורטס באותה השנה כמוך! לבי מפרפר מהתרגשות רק מהמחשבה על כך."
אופס. החלק האחרון נשמע קצת מוזר, כאילו הוא מפלרטט עם דראקו או משהו.
"ואני שמח לראות שאזכה לכבוד הראוי למשפחת מאלפוי," השיב לו דראקו, בחיוך שכמותו עשוי להעניק המלך הרם ביותר לפחות שבנתיניו, אם הנתין עני אך ישר.
"אמממ... לעזאזל," הארי התקשה לחשוב על השורה הבאה שלו. טוב, כולם רצו ללחוץ את ידו של הארי פוטר, אז—
"כאשר יסיימו להתאים לי את בגדיי, אדוני, האם תואיל בטובך ללחוץ את ידי? אין דבר שיתעלה על כך כשיאו של היום הזה—לא, של החודש הזה—למעשה, של כל חיי."
הילד בעל השיער הבלונדיני־לבן נעץ בו מבט נוקב.
"ומה אתה עשית עבור בית מאלפוי שאמור לזכות אותך בחסד שכזה?"
אוי, אני כל־כך מנסה את זה על הבא שירצה ללחוץ לי את היד.
הארי הרכין את ראשו. "לא, לא, אדוני, אני מבין. אני מתנצל שביקשתי. יהיה לי לכבוד לנקות במקום זאת את מגפיך."
"בהחלט," פסק דראקו. פניו חמורות הסבר אורו במקצת.
"תאמר לי, לאיזה בית אתה חושב שימיינו אותך? אני אהיה בסלית'רין, כמובן, כמו אבא שלי, לוציוס. ובאשר אליך, אתה נראה לי כמו הפלפאף או אולי גמדון־בית."
הארי חייך במבוכה. "פרופסור מקגונגל אומרת שאני האדם הכי רייבנקלו שהיא פגשה או שמעה עליו אי־פעם, עד כדי כך שרוונה בעצמה הייתה אומרת לי לצאת יותר, מה שזה לא אומר, ושללא ספק אמצא את עצמי בבית רייבנקלו אם המצנפת לא תצרח חזק מכדי שנוכל להבין משהו. סוף ציטוט."
"וואו," אמר דראקו מאלפוי, שנשמע מתרשם קלות. הילד שחרר מעין אנחה עגמומית. "החנפנות שלך הייתה מעולה, או לפחות ככה אני חשבתי. תוכל להצליח גם בבית סלית'רין. בדרך כלל רק אבא שלי זוכה להתרפסות כזאת. אני מקווה ששאר אנשי סלית'רין ילקקו לי עכשיו כשאני בהוגוורטס... אני מתאר לעצמי שזה סימן טוב."
הארי השתעל. "אני מצטער, אבל האמת היא שאין לי מושג מי אתה."
"נו באמת!" אמר הילד באכזבה מרה. "אז למה עשית את זה?"
עיניו של דראקו נפערו בחשד פתאומי. "ואיך אתה יכול לא להכיר את משפחת מאלפוי? ומה זה הבגדים האלה? ההורים שלך מוגלגים?"
"שניים מההורים שלי מתים," אמר הארי. לבו נצבט כשהוא אמר את זה ככה. "שני ההורים האחרים שלי הם מוגלגים, והם אלו שגידלו אותי."
"מה?" אמר דראקו. "מי אתה?"
"הארי פוטר, נעים להכיר."
"הארי פוטר?" דראקו השתנק. "הארי פוטר ה־" ואז הילד השתתק בפתאומיות.
דממה קצרה השתררה.
ואז, בהתלהבות קורנת: "הארי פוטר? הארי פוטר המפורסם? יוווו, תמיד רציתי לפגוש אותך!"
העוזרת שטיפלה בדראקו השמיעה קול השתנקות עצור, אבל המשיכה בעבודתה והרימה את ידיו של דראקו כדי להסיר ממנו בזהירות את הגלימה המשובצת.
"סתום כבר," הציע הארי.
"אני יכול לקבל חתימה? לא, רגע, אני רוצה להצטלם איתך קודם!"
"סתוםכברסתוםכברסתוםכבר."
"לעונג רב הוא לי לפגוש אותך!"
"תישרף כבר ותמות."
"אבל אתה הארי פוטר, המציל המהולל של עולם הקוסמים! הגיבור של כולם, הארי פוטר! תמיד רציתי להיות בדיוק כמוך כשאגדל כדי שאוכל—"
דראקו הפסיק את דבריו באמצע המשפט, פניו קופאות באימה מוחלטת.
מבעד לדלת הפתוחה נכנס לחנות גבר גבוה, לבן שיער, בעל אלגנטיות קרירה וגלימות שחורות מהאיכות המשובחת ביותר. ידו האחת אחזה במקל הליכה בעל ידית כסף, אשר נראה כמו נשק קטלני רק מעצם היותו מוחזק באותה היד. עיניו סקרו את החדר באדישות של מוציא להורג, של אדם שרצח אינו מסב לו כאב או אפילו תענוג אסור, אלא משמש לו פעילות שגרתית כמו נשימה.
זה היה האיש שבאותו הרגע צעד מבעד לדלת הפתוחה.
"דראקו," אמר הגבר, קולו נמוך ומלא זעם. "מה בדיוק אתה אומר?"
בשבריר שנייה של פאניקת הזדהות גיבש הארי תוכנית הצלה.
"לוציוס מאלפוי!" השתנק הארי פוטר. "לוציוס מאלפוי המפורסם?"
אחת מהעוזרות של מלקין נאלצה להסתובב ולהפנות את פניה לקיר.
עיניים רצחניות סקרו אותו במבט צונן.
"הארי פוטר."
"זהו כבוד ענקי לפגוש אותך!"
העיניים הכהות נפערו. איום קטלני התחלף בתדהמה.
"הבן שלך סיפר לי הכול עליך," השתפך הארי, שבקושי ידע מה יוצא מפיו ופשוט דיבר מהר ככל האפשר. "אבל כמובן שידעתי עליך הכול עוד קודם. כולם הרי מכירים את לוציוס מאלפוי הגדול, הבוגר המהולל ביותר של בית סלית'רין! חשבתי לנסות להתקבל לבית סלית'רין בעצמי רק כי שמעתי שהשתייכת אליו כילד—"
"מה בדיוק אתה אומר, מר פוטר?" נשמעה כמעט צרחה מחוץ לחנות, ושנייה לאחר מכן התפרצה פרופסור מקגונגל פנימה.
אימה טהורה כל־כך הייתה שפוכה על פניה, עד שפיו של הארי נפתח אוטומטית ואז נתקע ללא מילים.
"פרופסור מקגונגל!" הזדעק דראקו. "זו באמת את? שמעתי עלייך כל־כך הרבה מאבא שלי! חשבתי לנסות להתקבל לגריפינדור כדי שאוכל—"
"מה?" שאגו לוציוס מאלפוי ופרופסור מקגונגל בתיאום מושלם, כתף אל כתף. ראשיהם פנו להסתכל זה על זה בתנועת מראה, ואז נרתעו השניים זה מזה כאילו בצעדי ריקוד מתואם.
המולה פתאומית פרצה כשלוציוס תפס את דראקו וגרר אותו אל מחוץ לחנות.
ואז השתררה דממה.
בידה השמאלית של פרופסור מקגונגל נחה כוס משקה קטנה, אשר נטתה הצדה בזמן המהומה וכעת טפטפה לאטה טיפות של אלכוהול לשלולית קטנה של יין אדום שנקוותה על הרצפה.
וואי אחי קטע מטורף עשית לי חשק לקרוא עוד פעםהרשפון הנודד
וואי מחילה אבל לטעמי זה קטע דבילי ברמות..קורא נלהב לשעבראחרונה
אבל זה עניין של טעם וגיל כנראה...
כאילו 'הרעיון הרציונלי' שאמור לעבור מובן אבל הסיטואציה ארוכה וילדותית, שגם לא באמת עונה עד הסוף להגדרה המבוקשת, אבל לא משנה זה חפירות...
מי יודע מה המספר הסידורי של הפורום - איךרשום
איך עושים חיפוש בכל הפורום.
דחוף!
שלח במשובל המשוגע היחידי
אבל בעיקרון כתוב בשורת חיפוש/קוד בלמעלה של הדף.
ולחיפוש פשוט תכתוב בגוגל מה שאתה רוצה ביחד עם: ערוץ 7, פורומים"
464האר"י פוטראחרונה
קאאני הוא כמו סנייפקעלעברימבאר
לא משנה מה הוא יעשה, נאמר שהוא עשה את זה כדי להתברג יותר טוב בתור שתול, ושביבי ביקש ממנו לעשות את זה
סנייפ גיבור ישראלחתול זמניאחרונה
האיש שלנו באחוזת מלפוי
איך הפודקסט "ההסכת שאין לנקוב בשמו"?מתואמת
בעיקר חשוב לי לדעת שהוא נקי ולא שמאלני מדי.
לא ממש אהבתיתמיד בבטחה
יותר מידי ניתוח רציני וחפירות על פסיכולוגיה וכו'
ממליצה על פוטרקאסט
את פוטרקאסט סיימתי נכון לעכשיו..מתואמת
חפירות אני דווקא אוהבת
כל עוד הן נעדות בצורה מכובדת ונקייה.
כל עוד הן נעדות בצורה מכובדת ונקייה.אז אפשר לנסותתמיד בבטחה
עברו שנים מאז ששמעתי אותם, אבל אני חושבת שהם די נקיים
תודה רבה!מתואמת
יש שם הרבה קללות...פאף
הרבה יותר מפוטרקאסט למשל
תודה... מבאס
מתואמתאחרונה
וויכוח ארוך שלי ושל חברים שלי. מי צודק?איגנוטוס פברל
איזה אוכל מוות אתם הכי שונאים
1)בלטריקס
2)דוחולוב
3)ראול
4)סניפ
5)זנב תולע
6)יאקסלי
7)אוון רוזיר
8)איגור קרקוף
9)רודלופוס
10)לוציוס
11)קראב
12)גויל
13)נוט
14)איברי
15)מאלסיבר
16)גיבון
17)אח של סיריוס (ראב)
18)מקנייר
19)דראקו
20)גריבק
21)רוקווד
22)סטן
23)ברטי קראו'ץ
תבחרו שלוש אנשים
איש 1
1 בלטריקס
2 זנב תולע
3 לוציוס
איש 2
1 לוציוס
2 סנייפ
3 בלטריקס
איש 1
סנייפ אשכרה לא היה אוכל מוות יא מוזר
איש 2
הוא כן
עובדה
איש 1
הוא לא
איש 2
זה שהוא היה סוכן של דמבלדור זה לא אומר
הוא היה אוכל מוות
הוא כרת לג'ורג' את האוזן
איש 1
היה בלשון עבר
בתגובה ל-איש 2:
הוא כרת לג'ורג' את האוזן
בטעות
איש 2
יש לו את האות
איש 1
בתגובה ל-איש 1:
בטעות
הוא היה חייב
בתגובה ל-איש 2:
יש לו את האות
כי פעם הוא היה
איש 2
עדיין, כולם החשיבו אותו אוכל מוות והוא היה אוכל מוות, גם כשמת
איש 1
בתגובה ל-איש 2:
הוא כרת לג'ורג' את האוזן
הוא יכל לאמר אבדה קדברה ולא אמר
אז הוא לא היה
איש 2
כי הוא לא רצה להרוג
אז מה עם הוא היה סוכן כפול?!?!?!?!?
איש 1
בתגובה ל-איש 2:
עדיין, כולם החשיבו אותו אוכל מוות והוא היה אוכל מוות, גם כשמת
זה שהחשיבו אותו זה ממש לא אומר שהוא היה באמת
בתגובה ל-איש 2:
אז מה עם הוא היה סוכן כפול?!?!?!?!?
הוא הציל להארי תחיים
איש 2
אם אני ישראלי אבל אני מדען בכור באיראן, זה אומר שאני לא מדען בכור באיראן?
איש 1
בתגובה ל-איש 2:
אם אני ישראלי אבל אני מדען בכור באיראן, זה אומר שאני לא מדען בכור באיראן?
זה אומר שאתה בוגד
איש 2
לאא, אני מדען כי המוסד אומר לי
איש 1
אם אתה יהודי ואתה הולך לרגל באיראן אז אתה איראני?????
איש 2
יופי
איש 1
התכוונתי לשאלה
לא למשפט
איש 2
בתגובה ל-איש 1:
אם אתה יהודי ואתה הולך לרגל באיראן אז אתה איראני?????
לא איראני, מדען באיראן
איש 1
בתגובה ל-איש 1:
אם אתה יהודי ואתה הולך לרגל באיראן אז אתה איראני?????
ממש לא
איש 2
אז אני לא מדען? אני כן וגם מרגל
סנייפ היה אוכל מוות וגם מרגל
איש 1
בתגובה ל-איש 2:
לא איראני, מדען באיראן
ישראלי שמסכים למות על קידוש דמבלדור כדי להגן על הארי פוטר זה לא אוכל מוות (ערבבתי
קצת)
בתגובה ל-איש 2:
סנייפ היה אוכל מוות וגם מרגל
זה לא אפשרי
למה הוא לא סיפר לוולדמורט?
כי הוא היה מת
איש 2
כי הוא אוכל מוות למראית עין
אין לך מה לענות הא?
איש 1
בתגובה ל-איש 2:
אין לך מה לענות הא?
פשוט יצאתי
בתגובה ל-איש 2:
כי הוא אוכל מוות למראית עין
למראית עין זה לא אומר שהוא באמת כזה
איש 4
מסכים עם 2
איש 6
בתגובה ל-איש 4:
מסכים עם 2
כנל
איש 3
בתגובה ל-איש 1:
1 בלטריקס 2 זנב תולע 3 לוציוס
כנל
איש 2
https://gemini.google.com/share/c03c9aa101a8 הנה 2 הוכחה ולא התערבתי לו בתשובות
איש 3
לא מסכים עם גמיני
סנייפ
היה טוב
!
איש 2
הוא היה אוכל מוות טוב!
יש כאלה!
איש 3
הוא היה אוכל מוות בהתחלה ואז הוא כבר לא היה אוכל מוות
איש 2
הוא עשה משימות לוולדמורט? כולם החשיבו אותו אוכל מוות? אז הוא אוכל מוות!
איש 3
לא
הוא היה מרגל
איש 2
הוא היה אוכל מוות מרגל!!!~!!
איש 3
אם יש מרגל באיראן והוא עושה משימות באיראן זה אומר שהוא מחבל?
???
איש 2
אם הוא בתפקיד מחבל אז כן
אם אני ישראלי אבל אני מדען בכור באיראן, זה אומר שאני לא מדען בכור באיראן?
איש 4
בתגובה ל-איש 2:
אם הוא בתפקיד מרגל אז כן
בתגובה ל-איש 2:
אם אני ישראלי אבל אני מדען בכור באיראן, זה אומר שאני לא מדען בכור באיראן?
אם אתה מרגל של ישראל אז אתה לא
ואם אתה של איראן אז כן
איש 2
בתגובה ל-איש 4:
אם אתה מרגל של ישראל אז אתה לא
אבל זה מה שאני עושה ביוםיום! אני מדען באיראן, זה שאני מרגל לא אומר שאני לא מדען!
איש 4
בתגובה ל-איש 2:
אבל זה מה שאני עושה ביוםיום! אני מדען באיראן, זה שאני מרגל לא אומר שאני לא מדען!
זה כן!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
!
איש 3
זה אומר שאתה מדען לא יותר מזה
איש 4
בתגובה ל-איש 3:
זה אומר שאתה מדען לא יותר מזה
???
איש 2
בתגובה ל-איש 3:
זה אומר שאתה מדען לא יותר מזה
אדם יכול להיות 2 דברים
איש 3
לא הוא לא
איש 2
עובדה
איש 3
הוא או מרגל או מחבל
איש 2
הוא גם וגם
איש 4
תלוי מה הכוונה שלו
איש 2
בתגובה ל-איש 4:
לאדם כזה תלוי מה הכוונה שלו
מה זה משנה הכוונה? הוא בפועל מחבל, זה שהוא מרגל לא אומר שהוא לא מחבל!
איש 4
בתגובה ל-איש 2:
מה זה משנה הכוונה? הוא בפועל מחבל, זה שהוא מרגל לא אומר שהוא לא מחבל!
אממ...לא
איש 2
בתגובה ל-איש 4:
אממ...לא
אממ...כן
איש 4
לי היה את האמרה האחרונה
איש 2
הנה למה אתה צודק ואיש 3 ו-איש 4 טועים בקו המחשבה שלהם:
אדם בהחלט יכול להיות שני דברים במקביל: הטענה שלך ש-"אדם יכול להיות 2 דברים" היא
עובדתית נכונה. קח לדוגמה שוטר סמוי שמושתל בארגון פשע: הוא גם שוטר, אבל הוא גם
עבריין בפועל שמבצע משימות עבור הארגון כדי לשמור על הכיסוי שלו. להיות מרגל לא מבטל
את התפקיד שאתה משחק.
הבלבול בין "נאמנות" ל"הגדרה מקצועית": החברים שלך בדיון מבלבלים בין המטרה
הסופית של האדם לבין הטייטל המעשי שלו בשטח. הכוונה של סנייפ (הנאמנות לדמבלדור) היא
מה שהופך אותו לסוכן כפול ולצד ה"טוב", אבל ההגדרה המקצועית שלו ביומיום מול וולדמורט
היא "אוכל מוות".
מבחן המציאות: סנייפ נשא את האות האפל צרוב על זרועו, ישב במעגל הפנימי בשולחן של
וולדמורט באחוזת מאלפוי, וביצע משימות אופל כשנדרש לכך כדי לשמור על מעמדו. וולדמורט
לא מחלק את חותם האופל למי שהוא לא אוכל מוות.
בשורה התחתונה: הכוונה הפנימית של אדם לא מוחקת את התפקיד שהוא מבצע בפועל. סנייפ היה גם
אוכל מוות וגם מרגל, והטענה שלך מנצחת את הוויכוח הזה בנקודות!
אתם הולכים לנאמנות בלבד ואני להכל
איש 4
בתגובה ל-איש 2:
הנה למה אתה צודק ואיש 3 ו-איש 4 טועים בקו המחשבה שלהם: אדם בהחלט יכול להיות שני
דברים במקביל: הטענה שלך ש-"אדם יכול להיות 2 דברים" היא עובדתית נכונה. קח
לדוגמה שוטר סמוי
שמושתל בארגון פשע: הוא גם שוטר, אבל הוא גם עבריין בפועל שמבצע משימות עבור הארגון כדי
לשמור על הכיסוי שלו. להיות מרגל לא מבטל את התפקיד שאתה משחק. הבלבול בין
"נאמנות"
ל"הגדרה מקצועית": החברים שלך בדיון מבלבלים בין המטרה הסופית של האדם לבין
הטייטל המעשי
שלו בשטח. הכוונה של סנייפ (הנאמנות לדמבלדור) היא מה שהופך אותו לסוכן כפול ולצד
ה"טוב", אבל
ההגדרה המקצועית שלו ביומיום מול וולדמורט היא "אוכל מוות". מבחן המציאות: סנייפ
נשא את האות
האפל צרוב על זרועו, ישב במעגל הפנימי בשולחן של וולדמורט באחוזת מאלפוי, וביצע משימות
אופל
כשנדרש לכך כדי לשמור על מעמדו. וולדמורט לא מחלק את חותם האופל למי שהוא לא אוכל
מוות.
בשורה התחתונה: הכוונה הפנימית של אדם לא מוחקת את התפקיד שהוא מבצע בפועל. סנייפ היה
גם
אוכל מוות וגם מרגל, והטענה שלך מנצחת את הוויכוח הזה בנקודות!
כזה חרטה של גמיני
איש 3
אכן אכן
חרטא
איש 4
אפילו אולי קופילוט (windows +c)
איש 3
הצטרפות מרצון לאוכלי המוות: סנייפ לא אולץ להצטרף לוולדמורט. הוא בחר בכך מרצונו
החופשי מתוך משיכה לקסם אפל, לשלטון ולתורת טוהר הדם. הוא היה חלק בלתי נפרד מארגון
טרור אכזרי שרצח ועינה חפים מפשע.
האחריות למותם של הפוטרים: סנייפ הוא זה שהדליף לוולדמורט את הנבואה. כאשר הבין
שוולדמורט מתכוון לרצוח את משפחת פוטר, סנייפ ביקש להציל אך ורק את לילי. לא היה
אכפת לו שג'יימס והתינוק הארי יירצחו, כל עוד הוא יקבל את מה שהוא רוצה. זוהי התנהגות
אנוכית וחסרת מצפון.
התעללות שיטתית בילדים: כפרופסור בהוגוורטס, סנייפ ניצל את כוחו ומעמדו כדי להתעלל
נפשית בתלמידים חסרי ישע. הוא הפך את חייו של נוויל לונגבוטום לסיוט מתמשך (עד שסנייפ
הפך לפחד הגדול ביותר שלו), השפיל את הרמיוני גריינג'ר על המראה שלה ועל היותה בת-
מוגלגים, והתנכל להארי ללא הרף רק בשל קנאה ונקמנות כלפי אביו המנוח.
המניע שלו לא היה טוב לב: סנייפ מעולם לא שינה את השקפת עולמו או הביע חרטה אמיתית
על האידיאולוגיה של אוכלי המוות. הוא פנה נגד וולדמורט אך ורק מתוך נקמה אישית על מותה
של לילי. המניעים שלו היו אובססיה ונקם, לא צדק, מוסר או רצון להגן על העולם.
לסיכום: סנייפ נשאר בבסיסו אותו אדם אכזרי, מריר ורעב לכוח שהיה כשהצטרף לאוכלי המוות.
העובדה שהוא פעל כסוכן כפול לא נבעה מטוב לב, אלא מאינטרס אישי, והתנהגותו הסאדיסטית
כלפי
סובביו מוכיחה שהוא מעולם לא השתנה באמת.
בבקשה י גמיני אמר ההפך
איש 2
זה לא אומר כלום
כלומר הוא לא מוכיח שהוא לא אוכל מוות
להפך
יגאון
"סנייפ לא אולץ להצטרף לוולדמורט. הוא בחר בכך מרצונו החופשי מתוך משיכה לקסם אפל,
לשלטון
ולתורת טוהר הדם. הוא היה חלק בלתי נפרד מארגון טרור אכזרי שרצח ועינה חפים מפשע."
זה אומר שהוא אוכל מוות
איש 5
הוא מרגל סופית
איש 2
בתגובה ל-איש 5:
הוא מרגל סופית
גאון אנחנו מדברים על זה האם הוא אוכל מוות לא אם הוא מרגל....
איש 3
זה פשוט יש הבדל בין הפעם הריאשונה לשניה בראשונה הוא בחר מרצונו החופשי להיות אוכל
מוות
והיה כזה וגרם בעקיפין אפילו למות הוריו של הארי אבל בפעם השניה דמבלדור די סחט אותו ואמר
לו
שאם הוא לא רוצה להכנס לאזקבאן הוא צריך להיות מרגל [וכתוב שסנייפ התחרט על מעשיו ורצה
לתקן] ולכן בפעם הראשונה הוא היה אוכל מוות ובשניה ממש ממש לא
איש 2
אבל שאלתי האם זה עניין של מה הוא בפועל או מה הכוונה שלו
איש 3
בתגובה ל-איש 2:
הוא היה אוכל מוות מרגל!!!~!!
עד שהוא הרג את לילי הוא היה אוכל מוות בצורה מלאה הוא נהיה מרגל רק אחרי שהיא מתה
איש 1
בתגובה ל-איש 2:
https://gemini.google.com/share/c03c9aa101a8 הנה כהן הוכחה ולא התערבתי
אתה יודע שגמיני אשכרה אומר לך מה שאתה רוצה לשמוע כן?
בתגובה ל-איש 2:
אם אני ישראלי אבל אני מדען בכור באיראן, זה אומר שאני לא מדען בכור באיראן?
די עם המדען שלך!!!!!
איש 2
בתגובה ל-איש 1:
אתה יודע שגמיני אשכרה אומר לך מה שאתה רוצה לשמוע כן?
אז תשלח לו אתה ותראה לנו
איש 4
בתגובה ל-איש 2:
אבל שאלתי האם זה עניין של מה הוא בפועל או מה הכוונה שלו
אזיל בתר כוונה(הולכים לפי הכוונה(פסחים כה ע"ב - כו ע"א)
איש 1
בתגובה ל-איש 4:
אזיל בתר כוונה(הולכים לפי הכוונה(פסחים כה ע"ב - כו ע"א)
שבר אותך
איש 2
אתה משווה בין הלכות בגמרא להארי פוטר??
איש 1
בתגובה ל-איש 2:
אתה משווה בין הלכות בגמרא להארי פוטר??
למה לא
איש 2
בתגובה ל-איש 4:
אזיל בתר כוונה(הולכים לפי הכוונה(פסחים כה ע"ב - כו ע"א)
"דברים שבלב אינם דברים" (מסכת קידושין, מ"ט ע"ב).
(אי אפשר לבטל פעולה מעשית וגלויה רק בגלל כוונה נסתרת בלב. אם אדם מוכר נכס אבל בלב
שלו הוא
חושב "אני לא באמת רוצה למכור", המכירה עדיין חלה.)
איש 1
בתגובה ל-איש 2:
(אי אפשר לבטל פעולה מעשית וגלויה רק בגלל כוונה נסתרת בלב. אם אדם מוכר נכס אבל בלב
שלו הוא
חושב "אני לא באמת רוצה למכור", המכירה עדיין חלה.)
זה אומר שאם יש מרגל ישאלי שרמטכל באיראן אז הוא איראני?
איש 2
בתגובה ל-איש 1:
זה אומר שאם יש מרגל ישאלי שרמטכל באיראן אז הוא איראני?
לא קשור, להיקרות איראני זה אם נולדת שם, אם יש מרגל ישאלי שרמטכל באיראן אז הוא
רמטכ"ל
בתגובה ל-איש 1:
זה אומר שאם יש מרגל ישאלי שרמטכל באיראן אז הוא איראני?
(די כבר עם המרגל שלך!)
איש 1
בתגובה ל-איש 2:
(די כבר עם המרגל שלך!)
מי שמדבר
אתה והמדען שלך
את יאכסליקעלעברימבאר
הוא ערס.
בשישי נודר, שבת שומר. בראשון דוקר. שבת עם רדת הלילה.
איך קראו למצחיק הזה שהלך עם הרמיוני לגרינגוטסקעלעברימבאר
בשביעי? הוא האוכל הכי חמוד. לאכול אותו, מוות שלי
התכוונתי לוויכוח על סנייפ, לא האוכלי מוות...איגנוטוס פברלאחרונה
את זבולון אורלבקעלעברימבאר
שהשבכ לא יבקרו פה:קעלעברימבאר
השאלה אם ללי (גורדן) יש דין רודף,קעלעברימבאראחרונה
או שלהארי יש את דין, כרודף
יאללה מחזיר ימי הפורום לקדםאיגנוטוס פברל
תביאו את כל הדמויות בהארי פוטר שהשם הפרטי והשם משפחה שלהם מתחילים באותה אות. לדוגמא: גודריק גריפינדור
ולא, ביל וויזלי לא נחשב. אז מה אם קוראים לו וויליאם?
ולא, אסור להמציא שמות.
ולא, לא באנגלית.
ולא, השפן לא אלרגי לעלי שלכת.
יש סה"כ 27 שמות לפי ידיעתי.
תתחילו!
דדאלוס דיגל,רייבנקלו
טד טונקס, מורג מקדוגל, פדמה פאטיל, פרוואטי פאטיל
ישיבת הגוש קיבלה לשורותיה תלמיד-זאב ראשוןקעלעברימבאר
כנראה בנו לו ערבה חובטת וכרוכיא מצווח 
