הספרים הראשון, השני והחמישי צריכים להיות קצת פחות מרוחים.

ושהארי היה צריך להתחתן עם הרמיוני. (אבל זה ברור...)

הספרים באמת מרוחים מדי, בעיקר ספר 5, שבו כמעט אין דברים מעניינים.

בחלק השני... לי היה די ברור שהוא יתחתן עם ג'יני, ורון עם הרמיוני, לא חשבתי אחרת...

(לפני שיצא הספק השביעי)

הפרק הוא מנקודת מבטה של ג'יני, שנשארה כאלמנה אף שלא הספיקה להתחתן עם הארי, שסנייפ הרג אותו לאחר שהארי הרג את וולדמורט...

הפרק הזה יצא יפה, אבל לא הייתי רוצה שזה יהיה הסוף של הסדרה...

מצרפת אותו. (הוא נכתב לפני שהספר האחרון יצא לאור)

פרק אחרון

כמעט עשר שנים חלפו מאז. דרך פריווט לא השתנתה כמעט בשנים שעברו, הבתים נשארו מרובעים וגדולים, המדשאות מטופחות ונוצצות; רק התושבים הזדקנו בכמה שנים.

בשעת בין-הערביים, באור האחרון של היום, נראתה אישה מסתובבת לבדה ברחוב. ידיה אחזו בחוזקה בקפלי גלימתה הכהה, שהשתפלה וכיסתה את כל גופה עד לרגליה. האישה הילכה במהירות, ראשה המושפל קלות מתרומם מפעם לפעם ובוחן את מספרי הבתים.

ליד בית מספר 4 נעצרה. היא הרימה את ראשה, שערה מתנופף לאחור, ועמדה כך, ידיה עדיין אוחזות בגלימה, והביטה בבית.

לעומת שאר בתי הרחוב, הבית הזה היה ישן ומוזנח, אך עם רמז לטיפוח ויופי בעבר. הדשא שפעם צמח בגאווה לגובה היה צהוב עתה, הפרחים היו קמולים ונבולים, והשער חרק כאשר האישה הדפה אותו ופתחה אותו לרווחה.

במבט אחרון אל חזית הבית, פנתה האישה, ראשה שוב כפוף, במעלה שביל האבנים שפעם היו מסותתות היטב, וכשהגיעה אל דלת הכניסה, נקשה עליה קלות.

נקישתה לא נענתה מיד. מתוך העינית הציצה אליה עין חשדנית. הדלת נפתחה לבסוף על-ידי אישה רזה ומקומטת, לבושה חלוק בית אפור, שערה האסוף בפקעת קשוחה האפיר בקצותיו, והעיניים החשדניות הציצו מתוך פנים סוסיות מקומטות.

האישה המבוגרת בחנה את הבאה, מרגליה המכוסות על-ידי גלימה, ועד לשיער הארוך שכיסה והאפיל את פניה.

לבסוף לחשה, בקול צרוד, "לילי?"

האישה הצעירה הניפה את שערה האדמוני לאחור, והרימה את מבטה בהפתעה.

"לא, לא," לחשה האישה הזקנה בצרידות. "כנראה טעיתי… וגם לא יכול להיות… היא-  מתה… מתה מזמן…" ראשה צנח על חזהּ.

האישה הצעירה מיקדה את עיניה בזו המבוגרת. ניכר בהן, בעיניים, היופי, למרות השקיות השחורות שתפחו מתחתיהן.

"קוראים לי ג'יני," היא אמרה בקול יציב. "ג'יני וויזלי." ובקול שקט יותר הוסיפה, "ולוואי שקראו לי ג'יני פוטר…"

"פוטר, אמרת?" התעוררה האישה המבוגרת. "כן, פוטר היה שמה… ופטר היה שם בנה… אבל היא מתה… וגם הוא מת…"

עיניה החומות הגדולות של ג'יני מלאו לפתע בדמעות. היא החלה מייבבת חרישית.

האישה הזקנה הרימה את מבטה מופתעת, כמי שחושבת שהדמעות שייכות רק לה.

לאמיתו-של-דבר, לא הייתה האישה זקנה כל-כך, אך צרות החיים הן אלה שגרמו לה להיראות כך. תחילה איבוד אחיינה… ואחר-כך מות בעלה, מהתקף לב שמקורו בשומן יתר… ולבסוף, בנה, שהחליט לצאת למסע הרפתקאות מסביב לעולם, ובינתיים עוד לא שב…

וכך, מבלי להבין כיצד ומדוע, אולי הרגשת הבדידות גברה אצלה כל-כך, הזמינה פטוניה דרסלי את האורחת הזרה להיכנס אל סלון ביתה.

הספה הייתה קרועה בכמה מקומות, אך הדבר לא הפריע לג'יני וויזלי, והיא התיישבה עליה לאחר בקשת המארחת. פטוניה התיישבה על הכורסא מולה.

כל כיבוד לא הוצע, אך הן לא היו זקוקות לו.

פטוניה החלה לדבר: "זה היה קשה… כשהוא מת. ה- הארי. ואני אף-פעם לא התייחסתי אליו כמו שצריך! שנאתי את אחותי, את לילי, ושנאתי גם אותו. מעולם לא טרחתי להתנהג אליו יפה. תמיד דאדלי קיבל את הכל והוא-  כלום. והוא היה האחיין שלי! הבן של אחות שלי! הנכד של ההורים שלי… והוא מת בלי שחש אי-פעם בקשר משפחתי כלשהו."

בנקודה זו יכלה גם ג'יני לדבר, אך היא המשיכה לשתוק.

"ואז מת גם ורנון. לפעמים אני חושבת שאולי זה עונש בשבילי, על שלא התייחסתי אליו לְה- הארי, יפה. גם זה שדאדלי עזב. ותמיד אנחנו פינקנו אותו כל-כך וזה מה שהוא מחזיר. אני נשארתי פה לבד, עם המחשבות שלי, עם רגשי-האשם שלי. אני רוצה שדאדלי יחזור, אבל אולי זה לא יהיה טוב. הוא כבר לא מה שהיה פעם. חבל שהוא לא יכול לחזור, אולי הייתי יכולה לתקן כמה מיחסַי אליו…"

עכשיו ג'יני ממש בכתה. פטוניה הביטה אליה, שוב באותו סוג הפתעה כמקודם, אלא שעכשיו גם הוסיפה ובחנה את האישה הצעירה, כאילו רואה אותה בפעם הראשונה. היא תהתה מיהי, ומה הקשר שלה ללילי, או להארי.

אך ג'יני לא נידבה מידע ולא דיברה. רק ישבה שם ובכתה אל תוך ידיה, ופטוניה לא ידעה מה לעשות עִמה. היא מעולם לא נתקלה באנשים שבוכים בכי חרישי שכזה, ללא צעקות ודרישות ומריבות.

ג'יני הפסיקה לבכות לבסוף. היא הרימה שוב את עיניה החומות הגדולות לעבר פניה המקומטות של פטוניה.

"סליחה, גבירתי," היא שיהקה קלות. "אני מצטערת… שהעמסתי עליך כל-כך הרבה. איני רוצה להפריע לך יותר. שלום. תודה על האירוח…"

והיא קמה בהינף גלימה, וכבר פנתה ויצאה דרך הדלת שנשארה פתוחה, מותירה מאחוריה אישה המומה, שרגע אחר-כך שבה אל הסלון, ואל בדידותה.

Users\C5CB~1\AppData\Local\Temp\msohtmlclip1\01\clip_image001.gif" />Users\C5CB~1\AppData\Local\Temp\msohtmlclip1\01\clip_image002.gif" />Users\C5CB~1\AppData\Local\Temp\msohtmlclip1\01\clip_image003.gif" />Users\C5CB~1\AppData\Local\Temp\msohtmlclip1\01\clip_image004.gif" />Users\C5CB~1\AppData\Local\Temp\msohtmlclip1\01\clip_image005.gif" />Users\C5CB~1\AppData\Local\Temp\msohtmlclip1\01\clip_image006.gif" /> 

תחנתה הבאה של ג'יני, תחנה שבה נעצרה פעמים רבות בשנים האחרונות, הייתה ביתם של הוויזלים הצעירים.

רון אחיה והרמיוני אשתו קִדמו אותה בחיוך ובשמחה הרגילים, הרמיוני החזיקה בזרועותיה תינוק חמוד כבן שנה.

"אז מה נשמע, ג'יני?" שאל רון, מלטף בחיבה את שערה של אחותו הצעירה. 

"אתה יודע, כרגיל…" ענתה ג'יני, מעבירה גם היא את ידה בשערה הארוך.

"אני עדיין לא אוהב את טון הדיבור שלך," אמר רון. "ומה עם חיוך? לא יזיק לך קצת לחייך! את מבהילה לפעמים את הארי הקטן בהבעה הרצינית שלך!"

ג'יני פרעה בחוסר תשומת-לב את שערו השחור והפרוע של התינוק. היא לא אהבה להסתכל עליו. היא לא אהבה לקורא לו בשמו. הוא הזכיר לה יותר מדי זכרונות, שרק גרמו לה לבכות יותר.

"ובכן, יקירותי," המשיך רון ונעמד על רגליו. הוא היה גבוה כל-כך עד שקצה ראשו האדמוני נגע במנורה המשתלשלת מהתקרה. "אני צריך ללכת. הרבה עבודה במשרד גם כשהכל בסדר. אשאיר אתכן, הנשים, לפטפט קצת."

הרמיוני קמה ממקומה, והתרוממה על קצות אצבעותיה לנשק ללחיו. ג'יני רק נופפה בידה; לא התחשק לה כל-כך לקום. 

כשרון התעתק משם, הרמיוני חזרה והתיישבה לצִדה של ג'יני. היא שיחררה את הארי מבין זרועותיה, ונתנה לו לדדות על רגליו הקטנטנות ברחבי החדר.

"ראית? הוא כבר הולך!" אמרה בגאווה אימהית. כמה רגעים צפתה בו כשחיוך נסוך על פניה, ואז פנתה חזרה אל ג'יני.

"נו, ג'יני, מה איתך?"

"אני בסדר," פלטה ג'יני בחוסר-מחשבה; עיניה היו מהופנטות על התינוק המדדה, רעמתו השחורה מתנופפת מצד לצד.

"את יודעת שלא." אמרה הרמיוני, ופניה הרצינו. 

"כן…" אמרה ג'יני, וניתקה את עיניה בכוח מעם הפעוט.

"גיני, כבר אמרתי לך את זה מלא פעמים, את לא יכולה להמשיך ככה, את צריכה להמשיך לחיות!" אמרה הרמיוני בקול רציני.

"כן… והפעם הראשונה שאמרת לי… הוא לא מת עדיין אז… ובכל-זאת הלכתי לאחרים…." אמרה ג'יני, בקולה נשמעת סרקסטיות.

"הוי, ג'יני!" נאנחה הרמיוני. היא שתקה רגע, ואז המשיכה, "ג'יני, גם לי זה קשה, רק מעט פחות ממך, גם אני הכרתי אותו, הוא היה ידיד שלי… והכרתי אותו אף יותר זמן ממך, ג'יני. באמת, את רק היית איתו- "

"אוי, אל תתחילי עם זה!" קטעה אותה ג'יני. "לך קל לדבר. יש לך בית, יש לך ילדים, יש לך בעל… לי אין כלום. אין לי לְמה לחיות, אין לי בשביל מה לחיות."

"אבל ג'יני! זו בדיוק הבעיה שלך!" קראה הרמיוני. "כי את לא מחפשת לך בשביל מה לחיות! לכי לך, הקימי בית, עם ילדים, עם בעל- את יכולה, את מסוגלת, את חייבת!"

"אני לא מסוגלת," ראשה של ג'יני צנח על חזהּ. "אני לא מסוגלת… לחיות… עם מישהו… אחר…" ושוב החלה להתייפח.

הרמיוני נראתה כרוצה לענות לה, אך באותו רגע החל גם הארי הקטן להתייפח, כנראה אכן נבהל מג'יני, והרמיוני קמה אליו במהירות כדי לנחמו. כאשר נרגע הקטן לקחה אותו בזרועותיה אל חדרו והשכיבה אותו במיטתו שישן. כשחזרה לסלון, ראתה שג'יני כבר קמה ללכת.

"הו, ג'יני, אל תלכי עדיין!" היא נתלתה על זרועה. אך ג'יני ניערה אותה בעדינות ממנה, אמרה "שלום," רפה, ובקול פקיקה חלוש- התעתקה משם. 

Users\C5CB~1\AppData\Local\Temp\msohtmlclip1\01\clip_image001.gif" /> 

כנראה שנגזר עליה להיות נדה ונעה בעולם, כך חשבה ג'יני בליבה הדווי, כאשר הילכה בינות לסלעים במקום אליו הובילה התעתקותה.

כך, עד שאמות… ואולי כדאי שכבר אמות… אז אפגוש אותו, סוף-סוף. כן, הוא יהיה שם, מחכה לי…

הסלעים התקילו אותה בגלימתה הארוכה. פעם או פעמיים כמעט מעדה, אך היא לא שתה ליבה לאלו.

השמש כבר שקעה לגמרי, שערה האדמוני הפך כהה כמו גלימתה, וכמו ההרגשה שבליבה. היא הילכה כעיוורת, ידיה כבר לא אוחזות בקפלי גלימתה אלא מגששות קדימה, עד שנתקלה במשהו: משהו הרבה יותר גבוה  וישר מהסלעים שהיו בדרכה. היא מעדה עליו, ומיששה אותו בידיה. חלק. וקר. קר כמו מצבה. ואז- איך לא זיהתה זאת קודם?!- הִכתה בה ההכרה. מכתש גודריק. זהו המקום שאליו הובילה התעתקותה. היא לא הייתה שם כבר הרבה זמן. בזמן האחרון היא חשה רתיעה מלבקר במקום.

אור הירח שלח קרניים בודדות והאיר את המצבה עליה נשענה. ג'יימס פוטר, היא קראה את הכתובית. אם כך, זה צריך להיות בקרבת מקום. גיששה הלאה בידיה, עד שנגעו במצבה נוספת. לילי (אוונס) פוטר, היה כתוב עליה. זה ממש כאן ליד, הלם לִבה בהתרגשות. ושוב התרוממה, ושוב גיששה בידיה, עד שנחתה על המצבה האחרונה. היא לא הייתה צריכה לקרוא את הכיתוב. הארי ג'יימס פוטר. היא שוב איתו, כאן, לבד, והחושך סוגר עליהם. היא התענגה על קרירות המצבה, וליבה היה חמים. היא נשענה על ראשה של המצבה, ועצמה את עיניה.

עיניים ירוקות, צלקת, שיער שחור פרוע, חיוך, ואז אור ירוק. והעיניים הירוקות כבות.

פקחה את עיניה, והפעם הסתכלה על המצבה. מתחת לכיתוב המסולסל הייתה חרוטה צלקת דמוית ברק. אצבעה הייתה קפואה, אך עשתה את הדרך מבין גלימותיה עד לחריטה. בעדינות ובאיטיות, האצבע הלבנה בוהקת על פני השְחור, העבירה אותה ג'יני במסלול חריטת הצלקת. שוב ושוב. והיא הרגישה איך הצלקת שבתוך ליבה מתאחה אט-אט. 

ברק הבריק פתאום בשמים החשוכים. רעם התגלגל. גשם עז החל לרדת ארצה, סוחף עִמו את האדמה המרוטשת של בית-הקברות. אך היא הייתה מוגנת על המצבה. נרטבה כולה, אך הייתה מוגנת.

ג'יני הרימה את עיניה אל השמים ובירכה אותם. בירכה את גשמי הברכה האלה, ואת הסערה הטבעית הזו. זכר הסערות הלא-טבעיות ושאר האסונות שהתרחשו בעבר הרחוק עלה בה. ומכל זה, אין חשש עתה, כי הוא איננו. וולדמורט איננו.

וגאווה נשית עלתה בה, כי היה זה הוא, הארי שלה, שגרם לכל זה. בזכותו יכולים עתה האנשים לשבת בשלווה בבתיהם, הרמיוני להשתעשע עם תינוקיהּ, ורן לעבוד קשה "אפילו שהכל בסדר". 

ההקרבה הזו שלו- שלה- הייתה למען כולם, כדי שיוכלו כולם להמשיך לחיות את חייהם, אף-על-פי שהוא לא.

והוא עשה זאת גם למענה, כדי שהיא תוכל להמשיך לחיות, ואולי זה מה שהוא היה עכשיו רוצה, שתמשיך לחיות?

הצלקת שבליבה המשיכה להתאחות, וליבה כבר לא כאב כל-כך כאילו מדמם ללא הפסקה.

הגשם המשיך לשטוף אותה. הוא זלג על פניה שטופות דמע-השמחה, וזלג על לוח המצבה ועל הכיתוב החרוט בה.

ושוב פנתה ג'יני, בחיות לא מוסברת, משהו מחייה הישנים שב אליה ומעורר בה מרץ נעורים ישן, אל הצלקת החרוטה על האבן. ושוב העבירה את אצבעה בתוך החריטה, שואבת כוח ועצמה.

החיים שוב פיעמו בה במלוא אונם, והיא ידעה שהיא רוצה להמשיך לחיות אותם, ולוּ  רק בשבילו, כדי שידע שהיא לא התייאשה…

הגשם פסק באותה פתאומיות בה החל, והעננים פינו את מקומם שוב לחינו של הירח הזוהר, בזוהר רב אף יותר מקודם.

וקרני האור שוב פגעו באבן והאירו, תחילה את הכתובית, ואז, החרוטה עמוק, את הצלקת.  

אני חייב להודות שראיתי אי אלו חיקויים/המשכים, אבל אפ"א מהם לא התקרב לרמה הספרותית שלך. בכל אופן, איפה רואים שסנייפ הרג אותו?

כאמור, כתבתי את הפרק הזה לאחר יציאת הספר השישי, כשסנייפ עדיין נחשב כנבל. כבר אז אמרו שבסוף הספר השביעי יהיה פרק שמתרחש כמה שנים אחרי סיום הסדרה, והוא יסכם את כל מה שאירע לדמויות בסדרה באותן שנים.

אז המצאתי תיאוריה שבסוף הסדרה אומנם הארי הרג את וולדומורט, אבל רגע אחר כך סנייפ הרג אותו.

כמובן, התיאוריה הזו לשמחתי לא הייתה נכונה בסוף...

אחד הפאנפיקים הטובים שקראתי בחיי!!!

בפנימיה, שאחד ידליק בשביל כולם בחדר, אז כנראה זה יהיה רון, כי הוא הגדול מבינהם

אשתו כגופו.

אז אולי גם וולדמורט כגופו של הארי? השאלה אם בית רידל או אחוזת מאלפוי זה נחשב הבית של וולדמורט. אולי זה שהוא שם שם את היומן זה נחשב שהוא השתתף בפרוטה עם בעל הבית?

אמגוש זה כהן דת פרסי, שהפך אחר כך בגמרא לכינוי למכשף לזכרוני

עם ההשוואות האחרות אני מסכימה.

האמת שאם כבר היהודים בסדרה הם בני המוגלגים - כי הרי וולדמורט (=היטלר) האמין בטוהר דם (=הגזע הארי), אז ילדי המוגלגים, שאינם טהורי דם, הם היהודים, שהיטלר רצח בשל היותם לא מהגזע הארי...

אז אפשר להקביל את זה לארהב במאה ה-19 , ליהודים היו זכויות בפועל אבל עדיין אנטישמיות (והם שלטו בבנקים), השחורים היו עבדים, והאינדאינים חיו פרא חיים אוטונומיים בטריטוריות שהממשל נתן להם

מאלפוי כשדרך על האף של הארי?

"ואני מדריך עליו. ומדריך עליו. ומדריך. כי אני מדריך. כי אני מדריך. בפלוגת הפיקוח"

"ראיתי את זאביני סוגר את דלת הקרון והיא לא הצליחה להסגר, לא חשדתי. ואז ראיתי לרגע את הראש של פוטר באוויר, פה חשדתי!"

ואיך אמר הארי?

"בתחולדה קראה רק לי לעלות למעלה ולא להרמיוני וכאבה לי הצלקת. לא חשדתי בה. מה אני חשדניסט?

ואז היא התפצלה לשניים.

פה חשדתי!"