אני אמנם יחסית צעיר וגם התחלתי לצאת רק לפני כמה חודשים, אבל הקושי בתהליך הזה של הצעה-הסכמה הדדית להיפגש-פרפרים בבטן ומחשבות-פגישות-פרידה-מוכנות לשמוע מחדש, שובר אותי כל פעם מחדש. אחרי כל פרידה שהיתה לי, גם אם הייתי החותך ואפילו לא עברתי את רף השני דייטים עדיין, פשוט בכיתי. לא הבנתי למה זה קורה ולמה אני מרגיש את הלב שלי בעוצמה כזאת כאילו הוא הולך להישרף, משהו שאף פעם לא הרגשתי, גם כשנהרגו לי חברים ומפקדים במלחמה. ניסיתי לחשוב למה כי הרי זה קרה גם כשחתכתי בלב שלם וגם אחרי היכרות של שבוע גג, והבנתי שזה פשוט מרחמים וצער, בעיקר בשביל הצד השני. לא שמישהי צריכה את הרחמים שלי, אבל התחושה הזאת ש"אכזבתי" בחורה שחשבה שאולי היא הולכת לפגוש את בעלה והנה, עוד הצעה שבסוף יצא ממנה כלום, עוד פעם שהלב נסגר מחדש ומי יודע מתי הוא יוכל להיפתח שוב וכמה היא תוכל עוד לשאת. ברור שגם בשביל עצמי אני מאוכזב אבל את עצמי אני מכיר, אני חווה בעצמי את התהליך הזה ואת הריפוי שלו, אבל ההרגשה שבגללי בחורה מרגישה את זה ואין לי מושג איך היא מגיבה לאירועים כאלה, ויכול להיות שאני הבחור המי יודע כמה שלה ושוב לא הלך לה, פשוט שורפת אותי מבפנים. אני אמנם מתגבר על זה תוך כמה זמן ומתחיל מחדש אבל אחרי שזה קורה שוב ושוב ושוב אני מרגיש שיותר ויותר קשה לי לשאת את זה...
זה לגיטימי? אני רגיש מדי? נפתח רגשית מהר מדי? סתם חי בסרט?
🙏