את הרשמים של התורה וזה מעניק להם חן מיוחד מאד מאד
איזה מתיקות
את הרשמים של התורה וזה מעניק להם חן מיוחד מאד מאד
איזה מתיקות
חח סתם זה הכללה כמובן, אבל יש להם ענווה בד"כ וזו מידה חשובה מאד
וגם אני מכיר המון מהם מהמכון
לצערי טרם יצא לי להכיר אתיופית הלוואי ואזכה
וגם טרם יצא לי להבין את השפה של המבוגרים הלוואי ואזכה
לא לדבר לשון הרע על אדם או ציבור או עדה, בטח לא בחודש אלול
דיברתי על העברית של המבוגרים
וזה ממש ממש לא שטויות.
באמת איאפשר להבין אותם
אני כן חושבת שיש קצת הבדלים בין עדות במידות, אני רואה את זה.
יש נקודות מסויימות שיחסית יותר אופייניות סטיגמטית לעדה מסויימת. נניח מרוקאים חמים / ייקים מדוייקים ופדנטים / תימנים קמצנים או מצחיקים.
אבל זה לא *עצמי* לעדות האלה, ובתוך הערבוב כיום בדור של קיבוץ גלויות זה הולך ופוחת... (אני גדלתי על בדיחות כורדים מבלי להכיר כורדים ומבלי שאני מרוקאי...)
המפגש המועט שלי עם אתיופים בחיי היה סביב מרכזי קליטה, אם בישיבה התיכונית שהיתה כיתת עולים ואם פה בעמק ליד קיבוץ בית אלפא. גם יצא לי לדבר עם אתיופית אחת צעירה שמתארת חיים של פחד ופשע בדרום, של שכונות עם סמים וזנות ועם הורים שלא יודעים להסתדר במדינה טהור צריכה לדאוג לאחים הקטנים שלה לא להתדרדר לרחוב...
-
אין לי משהו נגד אתיופים, יש לי בעיה עם גזענות חד צדדית רומנטית, שלעולם לא יכלה להיאמר באותה סנטימנטליות על לבנים מבלי להישמע מתנשאת
מסכימה בהחלט
אני חושבת שגם הנקודה הזאת של הפשיעה לא קשורה דווקא לאתיופים אלא זה קורה בכל מקום עם מצב כלכלי נמוך שמביא בקלות התדרדרות לפשיעה, כל מיני שכונות מוחלשות, גם אצל עדות המזרח ורוסים .
חחחח זה כנראה גזענות מתקנת(כמו אפלייה מתקנת).

מסכים שזה קורה גם אצל קהילות אחרות. לא חושב שרוסים זוכים לאותה אהדה כמו אתיופים האמת, וזה חלק מהטיעון.
וזו אכן גזענות מתקנת, וזה לא יפה
מה הטענה שלך עם הפרא האציל?
נ.ב, אתה חייב להפסיק עם כל המושגים האלה שאין להם שום משמעות לחיים הפרטיים שלך.
יש ספר שמחלק את כלל האנושות ל9 סוגי אישיות, בשם מודעות(מאת מרים אדהאן)
בקיצור ספר נורא חשוב בעיני. אני מזהה אותך כמספר 5.(זה טיפוס שחייב לדעת הכל וכו')
אני מאמינה שתאהב את הספר הזה ותלמד על עצמך הרבה.
אני חושב שזה לא מגניב לבוא מעמדה "עליונה" ולהתנהג בהערצה למה שבתרבות נחשב נחות ממך.
אם היתה כאן אתיופית שהיתה כותבת: "וואו אשכנזים הם כל כך טובי לב וחכמים" לכולם זה היה חורה כי היא בעמדה נחותה מהם תרבותית. אבל לאשכנזים "מותר" לבוא ו"להעריץ" עדות שנחשבות נחותות מהם. כשאני אומר "נחותות" אני לא מתכוון שמבחינה אובייקטיבית יש הבדלים בין עדות (זו מראש העמדה שלי - צריך לשפוט כל אדם רק על פי מה שהוא ולא על פי המוצא שלו), אלא שבפועל הם קהילה חלשה, נתמכת, מסובכת בקונפליקטים של עוני וכו'... ברור שכל אדם ימדד כפי ערכו, אבל מה שרציתי להבליט זה שבעיניי זו גזענות להעריץ אתיופים בהכללה.
(בהשאלה ולהבדיל אלף אלפי הבדלות - אחת הסיבות שהעולם מצודד בעזתים אפילו שיש להם תרבות גרועה בהרבה משלנו, היא שהם מעריצים את החלש והפרימיטיבי מראש. וזו... גזענות! הם היו צריכים להביט בעזתים עין בעין ולדרוש מהם לעמוד בסטנדרטים מוסריים כפי שהם דורשים מאיתנו)
לגבי הנ.ב -
מעניין! אגגל את הספר. אני באמת אוהב חוכמה ואצלי זו הנאה חזקה וברורה ללמוד. אבל מבין שלפעמים זה חופר או לא קשור
אני רואה את עצמי כ5 עם כנף ל4 וגם ל7
יש בזה גם 3 רמות בכל טיפוס, רמה גבוהה בינונית ונמוכה וזה תלוי במצב רוח וכו'.
אני קוראת וכל שניה אומרת וואי זה אני וכנל כשאני קוראת את המספרים של חברות שלי ממש רואה שזה הן. זה מפרט ממש ברמה שזה אמר על חברה שלי שהיא 9 שלפעמים יש כאבים בגוף ללא סיבה נראית לעין וזה באמת משהו שקורה לה (הלכה כמה פעמים בגלל זה לבית חולים ולא ראו כלום).
אני מבינה מאיזה מקום אתה מדבר ויש בזה מן האמת, אבל אני לא חושבת שזה מה שקובע נחיתות או עליונות. תראה, זה שבציבור החרדי מוסדות אשכנזים לא מקבלים ספרדים לא הופך אותם אוטומטית לעליונים. יותר מזה, בעיני התנהגות כזאת לא מראה על יותר מידי שכל ישר\ חכמה\מידות טובות. אותו דבר כאן לא המצב הכלכלי הופך אנשים לעליונים או נחותים. וזה בעייתי שמתחילים לחשוב במונחים של עליונים ונחותים.
אני חושבת שבמקרה הזה הם בעד עזה נטו כי הצד השני זה ישראל. יש מקומות נוספים רבים שיש שם אנשים במצב קשה ואני לא רואה את אותה רמה אהדה ודאגה כמו לעזתים.
דווקא בעיניי אצל אחינו החרדים זו ממש אפלייה של עליונות ולא של הבדלה בין שתי עדות שוות ערך.
לגבי עזה - מסכים שהאנטישמיות ושנאת ישראל משחקת כאן תפקיד משמעותי, אבל אני אומר לך שזו תבנית שכל העולם המערבי לוקה בה. הם קוראים לפלסטינים "הילידים" וליהודים "קולוניאליסט (כובש) לבן". כל השמאלנים מהשמאל הפרוגרסיבי בארה"ב מצודד אוטומטית בעזה לא רק בגלל שנאת ישראל שלו, אלא מאותה סיבה שכשהBlack Lives Matters השתוללו באמריקה השמאל הליברלי התכופף ונישק להם את הרגליים. זו הטייה לזלזל במה שנחשב בתרבות כ"מוצלח" ולהעריץ את מה שנחשב "נחות". אבל שוב - הטענה שלי היא שליברלי כזה *הוא הוא הגזען*. שאסור אף פעם לשפוט על פי עדה אלא רק על פי אישיות...
אני לגמרי מבינה את זה, אני פשוט חושבת שלא צריך לתת לזה מקום. זה לא היה חורה לי כי אין אצלי משוואה של אשכנזי=מוצלח. לא רק בתיאוריה גם בחיים שאני פוגשת אנשים זה לא קיים. זה שיש אנשים שמנסים לנכס לעצמם עליונות, זה קיים, האם אני אשתף עם זה פעולה? בהחלט לא. (וזה עונה גם על הפסקה השניה שלך)
אני כן חושבת שיש להתייחס ליכולות של כל צד וזה בהחלט שיקול כשמראים אהדה, וכן לפעמים צריך לעשות איזון כאשר קבוצה מסוימת סבלה מאפליה. (נגיד אפליה מתקנת זה בסדר) אבל לא תמיד. לא במצב כמו מלחמה.
אולי לא צריך להכליל אבל כמו שאמרת בהתחלה יש תכונות שיותר אופייניות לעדות מסויימות. אז מההיכרות שלי, אתיופים הם ענווים וחמים, מדברים איתך בגובה העיניים. ועדיין לא הטשטשו המאפיינים התרבותיים בהרבה מקומות במיוחד אצל אתיופים.
ברור שנעשית פה קצת רומנטיזציה כי השוני זה מה שכובש. אשכנזים זה לא מיוחד. אם היו קצת אשכנזים בעולם הייתי כנראה גם מתלהבת ממשהו טוב בהם שייחודי להם. מה שתופס זה השוני, והאמת שכן, אני חושבת שאתיופים לא מספיק מוערכים מעצם זה שלא מכירים אותם אז יש קטע לומר את זה.
לק"י
צריך לשים לב איך ואיפה כותבים....
מה גם שמה שכתבת לא נכון לגמרי.
לרוב... יש בעיה בציבור האתיופי שקשה להימלט ממנה. זה לא אשמתם, ואולי אפילו זו אשמתנו שלא קלטנו את העדה האתיופית בצורה מספיק טובה, אבל יש בעיה בציבור הזה.
זה לא אומר בשום אופן שאתיופי = רע
אבל להגיד שלרוב יש אצלם בעיות, והם במצב סוציואקונומי נמוך, זה גם לא נכון לגבי כולם. וגם עלול לפגוע.
חוץ ממי שמנקה שירותים.
ובכן אני מכיר אתיופי שהיה ב8200 ואפילו בתקופה שהיא שירתה שם.
ואם יש אתיופי עם מספיק רצון ועם תנאים מספיק טובים הוא אמור להצליח להגיע לכל מקום
וזו בדיוק היתה הטענה שלי...
אני חושבת שיותר פוגע להגיד על מישהו שהוא נעוץ בתרבות רעה מאשר להגיד שהוא עני.
תראי החרדים מתפארים בזה שהם עניים, אצלם זה אידיאלי (:
הם מתפארים ביכולת להשקיע יותר בחיי רוח
ולהיות מהעולם הבא
ולא להאדיר את הנאות את העולם הזה ולהשתעבד להם
זה בא ביחד, כל התיאורים על מצב הבתים של גדולי ישראל, על זה שהעדיפו ארוחות דלות גם כשהתאפשר יותר שפע וכו'
זה בהחלט להתפאר בעוני
צדיק יסוד עלוםלמרות שאני מסכימה עם הרבה ממה שכתבת,
דבריך יכלו להתפרש גם באופן פוגע קצת
ובאמת כל הכבוד!!!
לק"י
מודה שדיווחתי. כי גם דברים שהם נכונים עלולים לפגוע.
יש דרך להתנסח וגם אם יש דברים נכונים (שאני די חולקת עליהם), לא כל דבר צריך לומר.

שאצלם גם אם הם מתאמצים לצאת מכוערים הם יוצאים יפה .. 🤣
מתגלגלים בבוץ, לא ישנים בלילה, צופים באליסיה קארה עד 4 לפנות בוקר .. עדין יפים. משהו מטורף..
או בכל תמונה שהיא. זה דבר שצריך לקחץ בחשבון בהצעות שידוכים, שהרבה פעמים אנשים יפים יראו זוועה בתמונות
הנושא הוא תורה שמשפיע על לומדיה
או גזענות?
ישבתי אתמול, מאוחר בלילה, עם חבר.
שנינו עריקים (אני מאתמול.. מזל טוב!), שנינו עובדים ולומדים כמה שעות בערב.
סיפרתי לו שהציעו לי מסלול מיוחד לחרדים. משהו תקדימי שעוד לא היה.
לא רוצה להרחיב בפרטים, רק אומר שלכאורה אין שום מניע דתי לסרב לו. זה אפילו יותר טוב רוחנית מהעבודה שלי היום.
אמרתי לו: "יוסף, אתה בא?"
זה לקח כמה דקות, כמה שתיקות.
ואז זה השפריץ ממנו החוצה:
"לא רוצה ללכת למקום שלא אוהבים אותי שם",
"לא רוצה ללכת למקום שרוצים שאשתנה"
"מקום שיאהבו אותי רק אם אהיה כמו כולם".
פתאום הבנתי, המסלול שאני הולך להתגייס אליו, לא יתרום כלום לצבא. הוא סוג של מסלול מומצא כדי לגייס אותי בכל מחיר.
אתם פשוט מנסים לשנות אותי.
גלית דיסטל, במה זכית שיצאו מפיך המילים האלו: "רוצים שהחרדים יתגייסו? ... זה לא יבוא בקללות. זה לא יבוא בכפייה. ... זה יבוא כשנקשיב למצוקה שלהם. ... אפשר לפתור את זה. אפילו בקלות. אם רק נעצור רגע להקשיב להם"
"אני רוצה שתדעו אחיי החרדים, אתם לא לבד, ספינת הדגל של הימין מאחוריכם במאה אחוז ולא כנדבה ולא כתרומה אלא כי אתם סיירת המטכ"ל של הזהות היהודית במדינה הזו''.
היא תקפה בחריפות את הקואליציה: "מה שקורה עכשיו הוא בלתי נסבל. על לפיד אמרה: "מרכז בור ונבער שמי שעומד בראשו אין לו אפילו תעודת בגרות ושהיהודי הקדוש בעיניו הוא ישו, ובזכות שמאל קיצוני, לב המדינה הזו נדחק לשוליים".
היא הזהירה: "אתם יושבים כאן זחוחים ולא מבינים איזו רעידת אדמה תתרגש עליכם, אנחנו על סיפו של הר געש, אני כרגע עומדת על הלבה ומתריעה - לא יימשך יותר מצב שבו רוב יהודי ציוני יהיה מדוכא, לא יימשך! אנחנו מילימטר מלהבעיר את האדמה הזאת, אתם לא מבינים? כמה אפשר לדכא?''
"אני ממש לא אופטימית, אלא מודאגת מאוד מפני העתיד, כי ברור לי שגם אם החרדים יתגייסו זה לא ירגיע את הרוחות, כי תמיד ימשיכו להיות נגדם טענות: 'למה מפרידים בין גברים ונשים?' 'למה משקיעים כל כך הרבה כסף בהתאמת חטיבות לאורח חיים חרדי?' ועוד, אבל אני גם מאמינה בלב שלם שהקב"ה הוא זה שמנהל אותנו ורוצה שנגיע לימים טובים יותר. אז כן, עוד יהיה טוב, ועד שזה יקרה אני מבטיחה להמשיך לפעול"
"הדבר שפועם בי יותר מכל הוא לא תחושת הביטחון, אלא דווקא תחושת החופש. חופש כערך עליון חופש מקסימלי בכל תחום אפשרי. החופש שלי כיהודייה לבנות בית על אדמת אבותיי כי זוהי האדמה שלי ושל בני עמי. החופש של יזמים ישראלים צעירים חרוצים ומלאי מוטיבציה לבנות עסק משגשג מבלי לשאת את עולו של המגזר הציבורי ואני יודעת כמה עול זה מכביד, סחבתי אותו על כתפיי במשך שנים לא מעטות".
"החופש של בני האדם להיות בטוחים בכל מקום. החופש של נשים ערביות לזכות בלילה אחד שקט ונטול חרדה מבלי להתהפך במיטה ולתהות האם בנם יהיה קורבן לאלימות. החופש של נשים חרדיות לבחור במחיצה ציבורית כי זהו צו מצפונם וזוהי בחירתן החופשית הלגיטימית והמלאה. החופש של כל הורה לבחור את חינוך ילדיו על פי תפיסת עולמו גם כשמדובר בהורה חרדי".
"החופש הנפלא להתבטא ולהחליף רעיונות מבלי לחשוש מהענישה המצמררת ואכזרית של משטרת התקינות הפוליטית. החופש של הציבור לצרוך רעיונות ולגבש מחשבות מתוך היצע של תקשורת חופשית. כי שוק חופשי הוא מחשב חופשית. החופש של נבחרי הציבור שיושבים בכנסת הזאת לממש את רצון העם מבלי לחשוש מאיום השוט הבלתי נראה אך קיים תמידית של מערכת אכיפת החוק, שלא תמיד חקר האמת הוא נר לרגליה ולא תמיד רדיפת הצדק הוא המנוע שמניע אותה".
בתחילת דבריה סיפרה ח"כ דיסטל על הוריה שלא הורשו לגעת בירקות בשוק באיראן על מנת שלא "יטמאו" אותן ביהדותם, ובהמשך הדברים אמרה: "המערכת הפוליטית כמו שילבה הידיים מימין ומשמאל כדי ליצור אחדות, אלה שהאחדות הזאת איננה כוללת את אבי ואת אמי. הם נדרשים כעת אחר כבוד פשוט לזוז הצידה. הוריי אמנם אינם טמאים עוד, הם רק המחלה שבגללה קם לו גוש הריפוי, הם רק הפגם שבגללו קם לו גוש השינוי, הם רק אבן בנעל של ישראל הראשונה שבגללה קם לו גוש האיחוי. אבי ואימי ולמעלה משני מיליון בני אדם חרדים, דתיים, מזרחים ומסורתיים הפכו שקופים או נלעגים או מוחרמים או נרדפים והכל בשם איזו אחדות מזויפת שבאה להסתיר שיסוי עמוק מאוד ושנאה עמוקה ביותר".
דבר בשם עצמך.
כל פעם כשאני מצליח לצאת ממנו, אני מופתע כל פעם מחדש.
ת'אמת, שזה לא בדיוק 'מצליח' אלא שהשם מוציא אותי ממנו.
אבל נשמע מסקרן הנושא
מעצמי אני לא מתייאשת (כנראה) אף פעם
אני יודעת שתמיד יש דרך להשיג את מה שאני רוצה
לפעמים זה לוקח זמן למצוא/ ליישם אותה
מאחרים כן
אני לא נותנת צ'אנס שוב ושוב
אני לא מצפה מאנשים לעשות אחרת ממה שהם תמיד עושים
לגבי עצמי.
השאלה היא אם זה נכון ו/או מציאותי ומעשי
במילים אחרות
סטנדרטים גבוהים
עצמיים ומאינטרקציה עם הסובבים
באופן מעשי זה אומר לסמוך בעיקר על עצמי
להבין יתרונות/ חסרונות של הסובבים
ולפעול בהתאם
לפעמים לוקח שנים כדי להבין את עומק הייאוש שאתה מיואש ממישהו אחר..
משיח נאו בפומ!אני מבין שאת מהוותיקות פה 
מה אתה רוצה לדעת?ל המשוגע היחידיקמתי במצב רוח קרבי..
אשמח להבין מה הפריע לך, כי אני לא ראיתי שום בעיה במה שכתבתי.
(אני גם לא מגיב פה הרבה בכללי...)
דוסיתתאחרונהעוד סיפור, הפעם עם בחור. הבחורצ'יק שאני מדבר עליו הוא מוכשר בקנה מידה. מעמיק, חכם, נבון, בעל מידות, ו---מכיר היטב את מעלותיו.
ובכן, קרה שבתקופה מסוימת בישיבה הבחור התחיל להתנדנד. פתאום הצוות אינו מרוצה ממנו. הוא נכנס לעימותים עימם. הוא אינו מרוצה מהצוות. הם "יורדים לחייו" ומשפילים אותו. הם אינם מכירים בערכו ובמעלותיו, וכו'.
הקרוסלה מסתובבת שמאלה וצוברת תאוצה. קרב ההאשמות — ממנו אליהם ומאליהם אליו — מביא אותו מהר מאוד הביתה. זהו! אי אפשר לשרוד איתו יותר בישיבה. הוא מעיב על כל הסדר ועל כל ה"טעם הטוב" שבישיבה.
"אז מה אתה אומר, שלוימי? תסביר לי בצורה פשוטה: מה קרה לאחרונה בישיבה"? "כלום. אין לי מה להסביר עוד. הם אנשים רדודים. לא מבינים אותי. חושבים שאני בשר ודם כמו כל שאר הבחורים בישיבה. לא מבינים שיש לי נפש. שיש לי נשמה מעמיקה. לא מאמינים שכשאני אומר משהו — אני מתכוון לכך ברצינות. חושבים שאני עוד איזה "מתבגר" שמנסה להתמרד עליהם, וצריך "להעמיד אותו במקום" באמצעות דיכוי מתמיד והשפלות חוזרות".
אז אתה מרגיש שהם משפילים אותך? - "מאוד." "תגיד לי, שלוימי, מה בעצם אתה רוצה מהם?" - "שיבינו אותי"! "עוד משהו?" - "שיעריכו אותי". "עוד משהו?" - "שיכירו בי".
כאן כבר עצרנו. כי פתאום לא דיברנו על הצוות. לא דיברנו על הישיבה. לא דיברנו על השפלות, ולא על ויכוחים. דיברנו על צורך. צורך עמוק מאוד. הצורך שיראו אותי. הצורך שיגידו לי שאני שווה. הצורך שמישהו שאני מעריך – יעריך גם אותי.
"תגיד לי", המשכתי לשאול אותו, "אם מחר בבוקר ראש הישיבה היה קורא לך לחדר שלו, מניח יד על הכתף שלך ואומר לך: 'שלוימי, אני מעריך אותך. אני יודע שאתה בחור רציני. אני יודע שיש בך עומק. אני יודע שאתה רוצה טוב' – כמה מן הכעס היה נשאר?" הוא שתק. ואז חייך. "לא הרבה", הוא הודה.
"אז יכול להיות", שאלתי בעדינות, "שכל המלחמה הזאת היא בעצם מלחמה על הכרה?" הוא שוב שתק. והפעם השתיקה הייתה ארוכה יותר. "יכול להיות", הוא אמר לבסוף.
וכאשר הגענו לנקודה הזאת, התחיל להתברר דבר נוסף. אדם שנלחם על הכרה, עושה לפעמים דברים שלא באמת מתאימים לו. הוא מתווכח יותר מדי. הוא מקצין. הוא מזלזל. הוא לועג. הוא חייב להוכיח. הוא חייב לנצח. הוא חייב להראות לאחרים שהם אינם מבינים, כדי להוכיח לעצמו שהוא כן.
"תגיד לי בכנות", שאלתי אותו, "יכול להיות שהיו פעמים שלא באמת נלחמת על האמת – אלא על הכבוד שלך?" הוא הוריד את העיניים - "כן." "ויכול להיות שלפעמים זלזלת בערכים שהיו חשובים להם?" - "כן." "ויכול להיות שלפעמים ניסית להראות להם שהם קטנים ואתה גדול?" - "כן."
וכאן קרה הדבר היפה: הוא לא נשבר. הוא לא הובס. הוא לא הוכרע. הוא פשוט פגש אמת. ופתאום נעשה לו קל יותר. כי כל עוד הוא היה משוכנע שהוא הקורבן היחיד בסיפור, הוא היה חייב להמשיך להילחם. אבל ברגע שהוא הסכים לראות גם את החלק שלו – המלחמה הפסיקה להיות נחוצה.
"אתה יודע מה?" הוא אמר. "אני חושב שאני רוצה לדבר איתם." "להתווכח?" - "לא." "להסביר?" - "גם לא." "אז מה כן?" - "לבוא עם דגל לבן." אבל לא דגל לבן של אדם שהפסיד. דגל לבן של אדם שהבין שהניצחון אינו הדבר החשוב ביותר. דגל לבן של אדם שהבין שאפשר לומר בפשטות: "רבותיי, גם אני תרמתי למריבה הזאת. גם אני רציתי מכם הכרה. גם אני נפגעתי. גם אני ניסיתי לפעמים להכריח אתכם לראות אותי.
והאמת היא, שכמה שאני נראה חזק – אני עדיין צריך לשמוע מכם לפעמים שאני בסדר".
וזוהי, אולי, אחת המתנות היפות ביותר של הענווה: היא אינה גורמת לאדם לחשוב פחות על עצמו. היא גורמת לו פחות לעסוק בעצמו. היא אינה מוחקת את המעלות - היא משחררת את האדם מן הצורך להוכיח אותן בכל רגע מחדש.
ולא את ציבור הבית שלך.
אולי יש קבוצה של חברים מסביבך שזה השיח בה, אבל זה לא מה שעובר על הציבור כולו, לא מה שקורה בעיתונים החרדיים, לא מה נאמר אצל הרבנים, לא מה שהיה במשך היסטוריה שלמה.
ויש לציין שאתה שם אותנו במילכוד, כי אם נהיה "נגד" מה שאתה אומר אז זה פוגע בך, ואם נהיה "בעד" אז אנחנו נעשה שקר בנפשנו.
תוכל לעזור לנו להבין איך לשוחח איתך?
יש לציין שגם אני מתמודד עם השאלה הזו, בקשר לאיך לתקשר עם עצמי
מי זה?
וגם תלוי בזמנים.
לאחרונה נגע בי השיר "שווים"
יש לי מלא שירים וזמרים
כל שיר כמעט ונוגע בי לא משנה באיזה שפה..
אבל יש זמר שאני ממש אוהבת
זה רון בוחניק
במיוחד!
כולם פתאום עוברים שינויים ביחד
משהו שיושב לי על הלב תקופה ואני לא רוצה
לפתוח עם המשפחה
כי זה יכול להעכיר אווירה וזה לא מה שאני רוצה שיקרה.
אחותי הגדולה ואני לא תמיד היינו החברות הכי טובות.
קשר סבבה היו שנים יותר, היו שנים פחות.
היא התחתנה כמה שנים לפניי
והכל ממש בסדר,
אני נשואה עם המשפחה שלי,
היא נשואה עם המשפחה שלה.
באופן כללי היא בקשר הרבה יותר טוב עם המשפחה של בעלה מאשר המשפחה שלנו.
שם היא מרגישה ממש ממש חלק.
היא מגיעה לכל האירועים, הם נמצאים אצלם המון,
היא בקשר ממש טוב עם האחיות שלו.
ממש חלק מהמשפחה לגמרי.
בדיוק הפוך מאיך שהיא מרגישה איתי.
לאירועים שלי היא אפילו לא תמיד באה.
לכל מיני דברים שאני מזמינה היא די מתחמקת.
והשבת,
מישהי מהמשפחה
הייתה אצלה עם בעלה והילדים,
ופתאום הבנתי משהו,
שאני אף פעם לא הייתי אצלה בבית.
היא מעולם לא הזמינה אותי, או מישהו מהילדים שלי,
או את בעלי.
אין שום שיח כזה.
איזה פעמיים כשעברנו קרוב לעיר שהיא גרה בה,
אפילו הזמנתי את עצמי,
ופעם אחת היא פשוט לא ענתה כל היום,
ופעם השנייה היא התנצלה שהיא לא בבית.
אבל היא אף פעם לא אמרה,
אבל תבואו ביום אחר, בואו ננסה פעם אחרת.
אף פעם לא הזמינה מיוזמתה
אותנו אליה.
אני לא יודעת אם הבעיה היא אצלי או אצלה.
אולי זו פשוט תחושה כללית.
אני מרגישה שלפתוח את זה ייצור אווירה עוד יותר כבדה וממש ריב.
אני יושבת עם עצמי, ודי מתוסכלת.
לא כי אכפת לי מביקור כזה או אחר,
מעוד פעם לבוא אליה או שהיא תבוא אליי,
אלא פשוט
כי האווירה במשפחה לא כל כך
זורמת מאוחדת ומגובשת, והם פשוט
לא מרגישים חלק מאיתנו.
את יכולה להרגיש. קודם כל.
אפשר להציע/להזמין. אפשר לעשות את 'העבודה' בצד שלך. אבל בצד שלה, אם היא לא רוצה אין באמת משהו שאת יכולה לעשות. זה שלה.
לכתוב. שוטף. בלי הפסקה. לפחות 5 פסקאות.
אבל לצערי שמעתי על כמה סיפורים כאלה, שהמקור שלהם היה איזו חוויה לא נעימה מלפני הרבה שנים. אולי בעלך החמוד עשה משהו ששידר משהו... (לפעמים זה איזה תת מודע מדברים מהילדות, שמעוררחם אצלה קנאה או כאב כלשהו. כל עוד את הקטנה, יש יותר סיכוי שאת לא זוכרת/מודעת להכל).
את יודעת מה פער הגילים ומה הגיוני וכדו'.
בכל מקרה, אין המון מה לעשות עם הדברים האלה. נשמע שאתן חיות בטןב למרות הקרירות הזו, אז אולי אפשר להניח לזה ככה...
יכול להיות חוויה ישנה, אבל יכול להיות יותר אופי שמשהו באופי שם נח לה יותר מהאופי במשפחה.
לא רוצה לפרט אבל מישהו מהמשפחה- שאני מאוד מאוד אוהב ורוצה קשר חי- לא כל כך קשור אליי בלשון המעטה, בשלב כלשהו פתאום קלטתי שמאז שהתחתן כשמגיע אלינו שבתות לא היה אומר לי שלום ישיר/נותן איזה חיבוק/ אפילו לא מיישיר מבט. לאחים אחרים כן.
אותו דבר כשהיה הולך, כואב לי מאוד. ברור לי שלא ממקום רע.
פתאום גם קלטתי שהמון דברים שאני עובר לאחרונה הוא אפילו לא מודע אליהם. אפילו ברמה הטכנית ובטח שלא בקטע ריגשי.
הוא גם מאוד מאוד מחובר למשפחה של הצד השני ומרגיש שם בבית (כל הכלות והחתנים שלהם זה ככה)..
אבל יש כמה דברים שדי ברורים לי לוידע למה אבל נראלי אין היגיון בלא להסכים עם זה.
כמובן הכל רק לדעתי והרגשתי..
א- לומשנה כמה הוא מרגיש טוב עם המשפחה של הצד השני, ברור שכמו שהוא חסר לי ככה אני חסר לו, אין תחליף למשפחה, אח או אחות, לכן, אם אנחנו מדברים על חוסר אמיתי, שהוא לא רק דמיון בראש שלי ברור שגם הצד השני סובל מהמציאות הזו ורוצה משהו אחר..
ב- בחיים בחיים אני לא אסכים עם אמירה של לא נורא תוותרי ותמשיכי ככה, סך הכל אין מריבות.. (לפעמים חוסר קשר כואב וקשה הרבה יותר ממריבה, וגם אם לא), ברגע שיש תביעה (דו צדדית, ושוב, כנראה שיש) לקשר עמוק, אם לא נרווה את זה, זה לעולם לא סתם 'יירגע'.. זה יעני תביעה בנפש שתישאר..
ג- אז לעצמי אני אומר.. קודם כל לא להתייאש מהקשר. ואז גם לא לכעוס על הצד השני.
ד- אולי לאט לאט לפתח איתה קשר. אבל ממש לאט בהדרגה, לשלוח הודעה, להגיד שלום. ומתישהו אפילו לדבר על עצם הניתוק. לצערי בשלב די עוד אין לי ניסיון..
בהצלחה ממש!
האמת, סורי אבל נחמד לדעת שיש עוד איתך בסירה..
פשוט הרגשתי הזדהות ממש חזקה עם המון פרטים שכתבת. וכמה תגובות, סליחה, אבל נראות לי ממש מוטעות שיובילו לעוד כאב וחיים פחות בריאים..
ממש מקווה להצלחתך
זה נראה כאילו תוצאה של מה שהיה בבית ההורים קודם.
זה מאד מוערך שאת מרגישה את החוסר ואת זה שצריך אחרת.
האם לדעתך אפשר לבנות קשר חדש?
את רוצה בזה?
דווקא אחרי הנישואין מגלים כמה אנחנו צריכים את האחים שלנו הרבה יותר מאי פעם..