אח שלי היה איזה שנתיים

עשה לו ממש טוב 

קודם כל הוא הילד הכי מתוק שיש בעולם!

הוא שובב ברמות. תמיד פעיל. כל הזמן. מתזז ממקום למקום, לא נח.

הוא יודע להתרכז בדברים שאוהב - אבל לא ליותר מ 5 דקות, וגם זה בהגזמה.

הוא מדבר מלאאאאאא, בלי הפסקה

שואל הרבה מאוד שאלות שזה לגמרי תואם גיל. אבל אם משווה לילדים אחרים בגילו הוא מדבר הרבה יותר בפער(!) וגם שואל הרבה יותר שאלות. שאלות סופר חכמות וחמודות

נגיד במוצש הוא הלך עם בעלי לערבית, אחרי ערבית קידוש לבנה. שאל את בעלי מה עושים למה מברכים אז ענה לו שכמו שמברכים על אוכל כדי להגיד תודה אז אנחנו אומרים תודה גם על הירח. באותו רגע התחיל טנטרום שרוצה לאכול את הירח..

הוא מפגין מלא

מצבי רוח משתנים בשניות. הוא יכול להיות עליז ברמות ודקה אחר כך אם משהו לא בא לו בטוב הוא יהיה עצבני מאוד. חי בקצוות.

דיברנו עם הגננת, לדעתה הוא ממש תואם גיל כן קצת קצת שואל יותר, מדבר יותר. מתזז יותר מאחרים אבל ממש לא בפער.

מצד שני אומרת שזה מגיע גם עם יתרונות. בגלל ההתלהבות שלו מהחיים הוא יותר משתף פעולה. מביע יותר עניין בזמן ריכוז סיפור וכדומה.

מבחינתה הוא לגמרי ילד רגיל ותואם גיל (היא הדגישה את זה כמה פעמים. כן המליצה על ה. הילד בגלל בעיות היגוי), לי כאמא מרגיש שיש פה משהו אחר. או שאני נתקלת רק בילדים יפי נפש ממושמעים  

בקיצור, בהתאם לפירוט

רכיבה טיפולית תוכל לעזור?

הרופא טוען שזה יתרום לו

תוהה אם זה באמת נכון

הוא הבכור, נכון?

פשוט אני חושבת שלפעמים בילד הראשון, אנחנו קצת יותר חוששים מכל דבר שלא מתאים לתבנית.

וזה לא שצריך לבטל את זה

אבל הרבה דברים קשורים להתגברות ועם הגיל דברים מתאזנים.

אני האחרונה שאגיד שצריך לטאטא דברים מתחת לשטיח

אבל בעיקר מאמינה שהדרך הכי יעילה וטובה להשפיע על הילד, היא דרכנו ההורים. בוודאי בגילאים קטנים.

אז אם זה בשביל הכיף - אחלה

אבל מכיוון שאת לא מתארת קושי מאוד מובהק וחריגות גדולה, הייתי מתמקדת בכם ופחות בו.

האם לכם יש את הכלים בשביל לכוון אותו, ואם לא אז איך מגיעים אליהם 

וכן, הוא הבכור.

התחלנו לאחרונה הנחיית הורים אצל אחת שתחום הטיפול שלה הוא להורים לילדי קשב (היא מקבלת בזום וזה הדבר הכי נוח שיש למי שמחפשת)

עשינו שני מפגשים היה ממש אחלה. היא כרגע המליצה לנו לתרגל כמה דברים ורק שבועיים אחרי לדבר שוב.

בינתיים לא רואה שינוי מהותי, גם בהתנהלות שלנו זה לא שיש כאן צורך בשינוי מהשורש. הביאה לנו טיפים פה ושם..

מה לכתוב ואיך.

כי אני חושבת שיש דברים כהורים שאנחנו פשוט צריכים להתנסות בהם בשביל להבין האם זה נכון או לא, גם אם טועים.

אבל כן אכתוב תהיות באופן כללי, יותר הנקודות למחשבה.

יש משהו בילדים בכורים, שהוא מאתגר יותר. כהורים, אין לנו למה להשוות. זו גם פעם ראשונה שבה אנחנו מתמודדים עם הורות, הצבת גבולות ועוד. מבחוץ, הכל נראה יותר טוב וקל. נראה לנו שילדים אחרים יותר מקשיבים, יותר זורמים, ורק הילד שלנו קצת אחרת.

והעניין הזה הוא טריקי, כי לפעמים מה שאנחנו מזהים אצל הילד שלנו הוא באמת חריג דורש תשומת לב וטיפול. אבל לפעמים זה עניין של חוסר היכרות, ובעצם הכל סבבה. האתגר נובע מזה שלגדל ילדים זה מאתגר, ומזה שילדים הם בני אדם ולכל אחד מהם יש את הקשיים והחוזקות שלו.

ומצד אחד, זה שיש טיפולים למינהם, זה מדהים. יש פעמים, שזה עושה את כל ההבדל. ילד שיש לו קושי, ויקבל טיפול נכון ובזמן, יכול לצמצם פערים במהירות, עד שהקושי כמעט לא יורגש.

מצד שני, יש גם עניין בלהיות ילד "מטופל", יש קושי בלהיות הורים ש"מחפשים" איך אפשר לעזור לילד. זה לפעמים מעמיס, על ההורים והילד. ההנחה ש"מה כבר יכול להזיק?" היא לא תמיד נכונה.

לפעמים זה מתייג, לפעמים זה מעייף ודורש.

ילד שצריך ריפוי בעיסוק בגלל קושי במוטוריקה עדינה ובגלל שהוא מעוכב ביחס לגילו, יכול להיתרם מזה מאוד. ילד שהולך לריפוי בעיסוק בגלל שמצופה ממנו לגזור בזמן שהוא רק אמור להצליח להחזיק צבע - זה כבר יכול לגרום לתסכול ולקושי.

החוויה של "טיפול" היא חוויה שיכולה להיות מאתגרת, גם אם מאוד מועילה. היא דורשת להתאמץ, לעבוד קשה. ולפעמים בכלל אין צורך, כי זה פשוט ישתנה עם הגיל.

גיל 3 זה גיל מאוד קטן לטיפול רגשי. מאוד.

אני עוד לא אמא מספיק מנוסה בשביל להגיד משהו בוודאות (אולי לא אהיה אף פעם מספיק מנוסה. תמיד יש מה ללמוד).

אבל אני כן בשלב שבו הגישה שלי מנסה להגיד "ככל שניתן לעבוד באופן טבעי, בבית, עם ההורים, עם חברים, בגן, דרך משחק - זה עדיף". אם לא, אז כמובן לפנות לטיפול.

יש דברים שלא ניתן לעבוד בבית ללא הנחייה מקצועית. פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, קלינאות תקשורת - סביב דברים מוטוריים, התפתחותיים. בכל הקשור לעולם רגשי - בגיל הזה, הרוב זה ההורים. איתנו הילדים נמצאים רוב הזמן, ודרכנו הם לומדים את העולם. ולכן בעיניי ההעדפה הראשונית היא הכוונה לנו, לפני שהילד הולך לטיפול.

זה כמו חוג, מסגרת שבה אפשר להביא צדדים שונים באישיות לידי ביטוי בלי שזה יחשב "הפרעה"

על רקע זה, ללמוד גבולות והתנהלות כשיש את המסגרת לקבל את זה.

למשל ילד שמצפים ממנו לשבת בשיעור משעמם ולא לדבר עם חבר, לא להעביר פתקים ולא לקום מהמקום.

זה קשה לילד וגורם לתסכול רב.

אם יקחו אותו לשיעור מעניין, יהיה יותר קל ללמד אותו את הגבולות האלו ולהבין איך התנהגות אחרת מפריעה לשיעור.

לבן שלי למשל היו קשיים חברתיים בגיל צעיר למרות היותו מנהיג ומרכז החבורה. היו לו מעריצים דווקא בגלל האישיות הכריזמתית ו"זה שלא רואה בעיניים והולך אחרי האמת שלו" כשהוא היה בחברת שווים הוא למד התנהגות בחברה. למד שאפשר לוותר, להתחשב בדעת האחר גם אם היא לא בדיוק הכי אופטימלית וכו'.

ההתאמה הזו לא צריכה להיקרא "טיפול" במובן שמשהו בך מקולקל וצריך לתקן אותו,

אלא התאמה של הסביבה לאישיות שלך באופן שיקל עליך ללמוד איך להתנהל בעולם.

הבן שלי היה בחוג הישרדות וכדורגל, שניהם עם מדריכים עם הכשרה טיפולית וזה עשה לו פלאים ממש.

זה לא משהו שבבית היה אפשר לעבוד איתו.

לא שישבנו בחיבוק ידיים וציפינו מאחרים שיעשו עבורנו את העבודה, אבל כן הקל עלינו שיש עוד מישהו שיכול לעזור לנו עם זה.

אם יש משהו שאני מצטערת, זה שלא עשינו את זה הרבה קודם.

(ויש לי ילדים שהיו בטיפולים אחרים, אני מכירה ומבינה למה את מתכוונת שיש בעיה בדימוי של להיות "מטופל")

את צודקת

ואת כותבת ממש יפה ובאמת יש הבדל בין הדברים (בין כל מה שתיארת, לבין המשפט האחרון שכתבת)

לכן כתבתי שזה יותר כתהייה או שאלות, ולא ממש כקביעה או מה נכון.

אני חושבת, שהדבר הכי משמעותי בגיל הזה זה ההתנהלות של ההורים.

בעיניי זה משפיע יותר מכל דבר אחר

אבל לא משנה ממה זה נובע. זה גורם לו בין השאר גם לקשיים רגשיים.

כשיש לילד קושי ומתווספים עליו עוד קשיים,

הוא סובל.

לכן מחזקת אותך לקחת את הטיפול. בשביל 100 ש"ח זה כמו חוג. אם לא יעזור, לא תפסידו המון, תמיד אפשר גם להפסיק ויכול להיות מאוד שזה יעזור לו עם הטנטרומים.

במקביל, כדאי לנסות להקל עליו מהבחינה של מה עושים עם כל המחשבות והדמיון שיש לו בראש.

כדאי לתת לו אתגרים כמו לגו (החלקים הקטנים, לא דופלו), להעלות את האתגר לאט לאט. אפשר גם פאזלים.

אולי גם כיוון האומנות יכול לעזור לו "להוציא" החוצה בצורה אחרת ולא רק בעזרת מלל וטנטרומים.

נגיד עם הירח, מעניין אם תשובה יותר מעמיקה הייתה מונעת את ההתפרצות. (לא תמיד צריך ואפשר להעמיק, רק כדי להבין אם זה יושב על זה)

אם כן אפשר לשקף לו מה עובר עליו בסגנון של:

מאוד מעניין אותך מה זה ירח, זה קשה כשאנחנו לא מבינים, גם לי קרה פעם משהו שלא הבנתי והלב שלי התחיל לדפוק חזק ולא ידעתי מה לעשות. קוראים לזה תסכול.

אתה מתוסכל? מה אפשר לעשות? אולי אפשר לשאול ונסביר לך יותר טוב. אולי נקנה לך ספר.

לא כל פעם כל ההרצאה, אלא לפי מה שעוזר באותו רגע.

ככה הרבה פעמים, לבדוק אם יש שיפור ברמת הטנטרום (אורך ועוצמה)

נכון שככל שהוא גדל הבשלות הרגשית גדלה, אבל אם אפשר לעזור לו עכשיו, למה לא..

אגב אני קוראת אותך, ויש קווי דמיון לבן שלי הבכור בגיל הזה. במיוחד עם הבימבה וכמה כח ועוצמה הוא צריך כדי לחוות נסיעה בבימבה. נעליים חד פעמיות חח

גם זה וגם הרבה הרבה דיבור, יחד עם יכולת להתעמק במפגשים בגן כשיש נושא חדש שמעניין אותו לחקור.

הבן שלי אובחן כמחונן מאוד. זה הסביר הרבה דברים בדיעבד. זה לא הקל על החוויות הקשות שהוא חווה בתקופת הגן.

לכן לא משנה מה האבחון שתקבלו בהמשך, כרגע צריך לעזור לו להתמודד.

חשבת על כיוון של חוג אומניות לחימה או נינג'ה?

זה גם עוזר לוויסות והוצאת אנרגיה.

מלמדים אותם איפוק ושליטה עצמית.

חוג אומנויות לחימה ונינגה - הוא ממש אוהב מתקני נינגה בגינה, אני פחות חחח. קשה להרים אותו כל פעם כי כמובן שלא אשאיר אותו לבד על המתקנים.

כל החוגים שביררתי עליהם בסביבה שלי לא עושים לגיל שלו.

גם בפעמים שאני עונה בצורה יותר סבלנית, מעמיקה ותואמת גיל, השאלות לא נגמרות

אסיים לענות לו על משהו אחד והוא ייתפס לשאלה אחרת

אחרי כמה שאלות חוזרות אני מציעה לגוון לתעסוקה אחרת כי מיציתי לשמוע שאלות ולענות על תשובות (הוא לא שואל מטיפשות - שואל, מקשיב וממש לומד את התשובה. אם לא הבין הוא ישאל שוב ושוב למה אני מתכוונת. 

ספרים הוא מאוד אוהב ויש לו מלא. כמעט כל ערב מספרים סיפור אחד או שניים.

אולי באמת נקנה יותר ונגוון.

ננסה להתקדם עם החוג, מקסימום נפסיד כמה מאות בחודש ניסיון.

טוב לשמוע על הבן שלך, מנחם לשמוע שעוד הורים חווים את זה לפעמים אני מרגישה מאוד בודדה. כל הילדים סביבי משחקים אותה מושלמים.

רק מלחשוב על חג עם המשפחה נהיה לי פשוט רע.

ממש אשמח לארח את הבן שלך אצלנו.

ברצינות גמורה.

אם אתם בבית בחג דברי איתי, יש מצב שאנחנו גרות בשכונות סמוכות, הייתי שם ומכירה את זה.

ממליצה לך ממש לאתגר אותו כמה שיותר.

ספרים- לא רק סיפורים עלילתיים, ספרים עם הרבה פרטים בציורים. (לא יותר מדי אבל כן יותר מהממוצע)

יש ספר שנקרא "ספר מכוניות הגדול"

תחפשי בחנויות ספרים כדי להבין את הרעיון של המון פרטים להתבונן בהם בשקיקה.

תראי אם יש נושאים נוספים שמעניינים אותו במיוחד.

בנוסף תספרי לו גורג הסקרן וקופיקו. להנכיח את הרצון הטוב בעשייה גם אם בסוף יוצא פקשוש וכועסים עליך.

הרבה אתגר בעשייה- משחקי מדע, לגו, קשקשים וגל משחקי הבניה אבל בכפולות.

אצלנו אם הוא לא בנה ארמון מקשקשים בגודל שאפשר לשבת בו כמה ילדים, הוא פשוט לא נרגע.

זוכרת את השבתות בבוקר 3 שעות בפארק הגדול, אחר"צ 3 שעות בבניה אינטנסיבית בכל הסלון.

זוכרת גם ארוחות שבת עם נעליים מעופפות על השולחן במצבים שהיא איבד את זה והכל.

זוכרת את חולשת הדעת מיומיים חג..

בימבה כוכב או קורקינט עם קסדה ומגינים והרבה שלוקים, מקווה שיעבור לכם בטוב.

אולי כדאי לשאול אם אפשר להקל עם אופניים בחג בגיל הזה בסיטואציה הזו.

גם יותר מקלחות כולל אמבטיות. מאוד עוזר להתאפס.

לא מתפשרים על פחות מזה, כל החדר כמובן מתרטב אבל לפחות רק החדר אמבטיה ולא כל הבית חחח

יש לו אופני איזון ועם זה אין בעיה בחג..

אקנה את הספרים שהמלצת עליהם, הוא אוהב ממש להתעמק בפרטים הקטנים בכל תמונה. מגלה דברים שאני בעצמי לא שמה לב אליהם.

ספציפית קשקשים אין לנו, נראה להתחדש.

לעומת זאת ספורט טיפול או הידרותרפיה עשה פלאים

לא יודעת להגיד על רכיבה טיפולית, אבל רק רוצה לחזק אותך שאת על זה. רואה סביבי ילדים שלא היו בפער גדול בגן, ועם הכניסה לביס הפער הפך למשמעותי. לא יודעת מה בדיוק מתאים ואת גם מתארת פה 2 דברים שונים - פעלתנות אבל גם קושי בויסות רגשי (שאולי רובו או כולו תואם גיל, לא יודעת וגם לא יודעת בן כמה הילד) וזה דברים שצריכים לקבל מענה ביחד לענד.

ועוד משהו, יכול להיות שבגן הוא יותר מצליח לווסת ואז בבית פורק?

הייתי בכל מקרה פונה להתפתחות הילד לקבל אבחון מקיף 

הם יעשו לנו אבחון מקיף? או שיעבירו ישירות לקלינאית?

אם עושים אבחון לכל הילדים שפונים להתפתחות הילד זה יפתור קצת את התהיות, באבחון הם יעלו על הכל.

אנחנו בלאומית אם זה משנה את התמונה.

אמרו שעל בעיית היגוי מפנים לקלינאית תקשורת כללית, לא דרך התפתחות הילד.

(הילד עבר אבחון בהתפתחות הילד לדברים אחרים).

ולא תמיד עולים על הכל כ''כ מהר. לפעמים מטפלת שמכירה את הילד שמה אצבע יותר טוב מפגש בודד עם רופא. 

כדאי להגיע לטיפול קלינאית. 

לגבי הרכיבה, זה כיף, מווסת קצת, מעצים ומלמד קצת שליטה. 

בסוף אין קסמים. אבל יכול לקדם ולעשות לו טוב. בגדול הכי יעיל רגשית בגיל הזה זה טיפול דרך ההורים. מעולה שאתם בהדרכה. 

תנסי כלבנות אם את מוצאת

המליצו לנו גם סוסים בגלל חוסר ביטחן וביישנות

בגיל 3 .. זה פחות התאים הסוס גדול היא הייתה פיצית זה היה מפחיד אותה יותר ..

הוא חכם ביחס לבני גילו (לדעתה של הגננת וגם לדעתי. אם כי אני לא מהווה אינדיקציה כי לא מכירה עוד הרבה ילדים בגילו)

מחוץ לבית הוא ממש נהנה עד הטנטרום הראשון (שרוצה גלידה כי לילד הזה יש, רוצה שעות בנדנדה, דווקא את הגינה הרחוקה. מעייף.)

ובמסגרת הוא ממש ילד קסם

כנראה מוציא את כל האנרגיות השליליות בבית

בין תואם גיל להתנהגות מאתגרת

גם ילדים שיש להם יכולות תואמות גיל יכולים לאתגר

זה תלוי בתכונות אופי

יש סקאלה של

צייתנות - חוסר צייתנות

פחדנות - העזה

פעיל - רגוע

דברנות- שתקנות

רמת קשב

נשמע שיש לו תכונות אופי יותר מאתגרות

במיוחד שהוא בכור

לכן יכול לקחת יותר זמן למצוא את התקשורת הנכונה איתו

אצלי זה הגיע בילד השלישי

גם אני חשבתי כמה פעמים על רכיבה בשבילו אבל זה לא יצא לפועל כי זו היתה יותר מדי טרחה וגם ככה הלכנו איתו במצטבר לטיפולים אחרים

אבל ראיתי שספורט עושה לו ממש טוב (שחיה בגיל גדול יותר)

מעודד/מנחם לשמוע שזה קורה גם אצל אחרים.

מקווה שהבינה תבוא לנו עם הזמן. 

לא הייתי בונה על זה

אם המצב תקין ואת רוצה מעט להעצים את הביטחון אז יכול להיות נחמד

יש משפט כזה שאומר רכיבה טיפולית עוזרת לסוס..

אם תוכלי להעיף מבט אני אשמח

לא יודעת להגדיר האם מדובר בקושי משמעותי או לא

ליד מרכז צפורי-

נעם ביער.

ראיתי שם גם ילדים קטנים, גילאי גן 

כדי שתוכלו להתמיד בזה.

ילדים קטנים עייפים אחרי יום שלם במסגרת , לא תמיד קל להם בנסיעות . לדעתי זה גם שיקול. 

גם תהיתי איך נעשה את זה, ננסה שיעור או שניים ומשם נראה איך להתקדם

מכירה גם הידרוטרפיה וגם רכיבה טיפולית

יש מקומות מאןד טובים ויש פחות

השאלה היא גם על מה רוצים לעבוד ולמה נדרש טיפול

כל אחד מהם טוב לדברים אחרים

(נגיד רכיבה מאוד טובה לוויסות חושי, הידרו יותר לויסות רגשי וכו וכו)

הידרותפריה גם ככה לא מצאתי לגיל שלו, יש אצלנו חוגי שחייה אבל לא רוצה לייצר תסכולים נוספים

ככה שכנראה נתחיל עם הרכיבה..

מחונן עם קשיי קשב וריכוז (כנראה).

לא דיברתי על כך לעומק עם אמא שלו (גיסתי) אבל נראה שזה עושה לו טוב.

(אבל החווה שהוא הולך אליה לא באזור שנקבת)

ומאה ש"ח לשיעור טיפולי זה זול מאוד...

קריטי לדעתך לרוץ לטפל פרטי?

בסה''כ הוא ממש בסדר

יש לה קצת קושי עם אותיות ראשונות במילה, הוא בולע את האות הראשונה

גם לא תמיד המילים ברורות.. לפעמים צריכה לשאול פעם פעמיים למה מתכוון

לא שמה לב לבעיות נוספות 

כי התורים מאוד ארוכים.

בינתיים תחלקי איתו מילים להברות. תחזרי על מילים שהוא משבש ותדגישי את החלק שהוא השמיט או שיבש. בלי לדרוש תיקון. אבל כל היום להיות כמו הד אחריו ולתת מודל תקין ומודגש. 

אבל כן מתוך ניסיון כאמא.

לדעתי עזבי כרגע את הטיפול בהיגוי. אפשר כמו שאורוש כתבה,

אבל המיקוד צריך להיות על מה שעובר לו בראש ואיך משחררים את התסבוכת שם, ולא על איך שזה מתבטא החוצה במילים.

זה גם מצב אופייני שמתפתח בסיטואציה כזו גמגום.

אז גם בעיות הגייה כרגע פחות להתמקד בזה.

קשה גם להחזיק את כל מה שעובר בראש, גם לווסת התנהגות וגם לשים לב איך זה יוצא החוצה.

תארי לך שבמצב טנטרום הוא מתעצבן:

אני רוצה את הכונית...

ואז נזכר שצריך להגיד מ-כונית..

הוא רוצה כרגע את המשחק וזהו חח

אלא אם כן הוא לא מובן ואז זה מעצים את הבעיה שלא מבינים אותו. אם הוא אומר אני רוצה כונית ואתם או הגננת בכלל לא מבינים מה הוא רוצה, אז זה עוד סבך של הבעיה שכדאי לפתור אותו.

אבל אם מבינים מה הוא רוצה, אז חכי עם זה כרגע.

אבל אם לא עשיתם מעקב שמיעה זה כן כדאי לעשות כדי לוודא שבעיות הגייה לא יושבות על בעיות שמיעה כי עם זה לא כדאי לחכות. כל יום שהוא לא שומע טוב מגדיל את הפער.

בעיות הגיה הייתי מטפלת בגיל 4 אחרי שהוויסות משתפר.

אבל קחי הכל בעירבון מוגבל, משתפת רק מהניסיון עם הילדים שלי, לא יכולה לקחת אחריות על מקרים אחרים כי אין לי הכשרה מקצועית.

הילד לגמרי מובן. האמת, אני בכלל לא חשבתי שיש בעיה. רק אחרי שהגגנת אמרה לי אמרתי לעצמי שוואלה - יש מצב.

קצת גמגום גם נהיה לו לאחרונה בקטע של ''אני אני אני אני אני רוצה ____'' - אני מבינה שזה תקין תואם גיל ככה שלא מתייחסת לזה. פשוט מקשיבה לו בפול סבלנות עד שיסיים.

כרגע יותר חשוב לי לטפל בפן הרגשי מהדיבור.

במיוחד שבדיבור אני רואה שיפור עם הזמן. אם עד לפני חודש התקשה להגיד מילה מסוימת כיום הוא כבר מצליח.

אז ככה שבנחת, נחכה כמה חודשים. לא רוצה להיכנס לטירוף סביב זה. 

אני גם חושבת כמוך.

קודם לטפל ברגשי ואח"כ בנחת בהיגוי.

ואת אלופה איך את מתנהלת בקור רוח ושוקלת הכל בנחת בלי לחץ ועוד זה ילד בכור שלך.

החוסן שלך שווה יותר מכל דבר אחר, שתדעי.

אני מאחורי המקלדת לא מפסיקה לדמוע. אני מאוכזבת כועסת עצובה מתוסכלת

כמה התפללתי על הילד הזה

הוא עוד יהיה בסדר, אני בטוחה

אבל לא ככה דמיינתי את חוויית ההורות שלנו אחרי 6 שנות המתנה עם כל הטיפולים והסיוטים. רציתי את זה אחרת.

זה הכל בערך. בתפילה שעוד יהיה טוב.

מי אני שמתלוננת בימים  כאלה שה' יעזור. 

בסדר גם עכשיו

ילדים מביאים אתגרים

גם הילדים הצייתנים מביאים אתגרים אחרים

אני חושבת שהציפיות שלך גבוהות מדי

אין כזה דבר שהכל הולך חלק

הרביעי שלי התברך בהרבה דברים טובים

וגם הוא הגיע בשלב שאנחנו מאד מנוסים

לכן כמעט ואין איתו אתגרים

אבל אני יודעת שזה יוצא דופן ולרוב יש יותר אתגרים

זה הכי טבעי בעולם שנרגיש פגיעים כשיש משהו שלא זורם עם הילד שלנו.

התפילה והתקווה היא שנהיה לעזר ונוכל לתמוך בתהליכים ולכוון את הילד להשגת ייעודו בעולם.

ב"ה שהוא זכה לאמא משקיעה כמוך שלמרות הקושי האישי להתמודד, את עושה כל מה שצריך כדי לעזור לו ושיהיה לו הכי טוב.

זה בדיוק הגיל להשקיע ולדשן, בע"ה תקצרו פירות והם יהיו מתוקים!

קחי את ההתמודדות הזו כהזדמנות לצמיחה ולדיוק הדרך עם הילד.

היכולת לזהות ולתאר את היחודיות שלו, החוזקות והמקומות בהם ניתן להשקיע ולחזק אותו  כשהוא עדיין רך בשנים היא מתנה ענקית עבורו.

יכול להיות שאני קצת משוחדת, כי עברתי משהו שמזכיר את הקשיים שאת מתארת, אבל שתדעי לך שיש לך ילד עם כוחות גדולים, ולא תמיד קל להכיל את הכוחות האלו בגיל צעיר.

אבל בע"ה בעבודה והשקעה תסללו את הדרך הנכונה עבורו ותראו כמה ברכה הוא עוד יביא לעולם בע"ה!

קצת (הרבה) סבלנות והשקעה עוד כמה שנים תביני על מה אני מדברת.

חיבוק ❤️

בגלל שכתבת אני מעלה השערה ממש בסימן שאלה, אם זה לא הכיוון תתעלמי ממני.

כל ילד נולד קודם כל בדמיונות שלנו ובחלומות שלנו עוד הרבה לפני שהוא נולד, והילד המדומיין הזה הוא ילד מושלם, הוא תמיד מקשיב, אף פעם לא בוכה, מתנהג יפה...

שאשה חווה הרבה שנים בהן היא מצפה לילד התפילות והתקוות והחלומות האלה מתעצמים, ואז נולד הילד ויש אכזבה, אצל כל ילד יש אכזבה כי תמיד יש מרחק בין הדמיון למציאות אבל שמצפים הרבה הפער והאכזבה גדולים יותר.

ולכן אני תוהה האם יכול להיות שהילד הוא אכן ילד מאתגר יחסית, אבל רמת האתגר שלו היא יחסית בתחום התקין אבל החוויה הרגשית שהקשיים האלה נחווים אצלך היא גבוהה וכך נוצר איזה מעגל שאולי מחזק את ההתנהגות שלו בגלל עוצמת הרגש שעולה אצלך אל מול הפער בין החלומות לבין ההתנהגות שלו בפועל?

אם כן, אולי כדאי ללכת להדרכת הורים לו לגביו אלא בשבילכם, לעבוד על הפרשנות שלכם להורות.

אני יודעת שזה פחות מקובל בחסידויות אבל אני בהחלט פגשתי גם זוגות חסידים שעבדתי בעבר במסגרות חסידיות.

כפי שאמרתי זו רק מחשבה, בכלל לא בטוח שזה הכיוון

אני חושבת שכתבתי על זה באחד התגובות, כנראה התפספס לך.

מה שכתבת לגמרי נכון. את מדמיינת שנים דמות מסוימת (שלי בתור אמא ושל הילד שנמצא במבחנה) וההבנה הזאת אחרי הלידה כואבת. אם זה מייד אחרי הלידה להבין שזה לא רק הפאן שציפיתי לו אלא שיש גם אתגרים. לקח לנו זמן להיכנס למסלול. 

אגב, זה שאני חסידית ממש לא אומר שאני עם ראש בקיר. יש מלא חסידויות שאנשים שם ממש רגילים שמשקיעים בילדים כמו בכל זרם אחר.

עם ראש טמון בחול - אנחנו לא. הכי לא.

לא כל-כך ברור לי מאיפה הנחת את זה שחסידים פחות הולכים להנחיית הורים או לטיפולים באופן כללי. בסביבה שלי אני מכירה הרבה שהולכות (פחות פרטנית, כן הולכות לקורסים של מנחות או מרחוק)

אני כן לוקחת יותר קשה את המצב הזה. קשה לי יותר להתמודד איתו. 

אני לגמרי יודעת שגם בחסידויות משקיעים בילדים, ברור.

התכוונתי בדיוק למה שאת כתבת שפחות הולכים, התכוונתי דווקא לטיפול בהורות. ללכת כזוג ולדבר בדיוק על זה על הכאבים, על הפנטזיות שהתנפצו כפרטים וכזוג ולחשוב איך המקומות האלה משפיעים על ההורות שלנו. את הדברים האלה אני יודעת שפחות הולכים ודווקא שם נראה לי שזה כיוון שיכול לסייע

אז אנחנו הולכים להנחיית הורים רגילה, זוגית. אני ובעלי עם מנחת הורים.

טיפול לבפנוכו אולי יום אחד יהיה לי פניות לזה, כרגע פחות

זה באמת טיפול מבפנוכו, אבל בזוג.

מנחת הורים זה תלוי הכשרה, אם היא למדה טיפול או רק הנחייה. אם היא מנחה היא תתן לך מתכון מה לעשות, אבל אני חושבת שבעומק זה הרבה פחות מה לעשות טכנית אלא איך אנחנו כהורים מביאים את כל המכלול של הרגשות שלנו, הציפיות, האכזבות לתוך ההורות שלנו, ומה הדפוסים שלנו שמשפיעים על האופן בו אנחנו מגיבים ומתנהלים בהורות שלנו.

ברגע שמטפלים בזה אז באופן אוטומטי דברים נרגעים

אז הייתי עושה את זה ונכנסת להמתנה.  בכל מקרה לא יקרה בחצי שנה הקרובה בבכי אופטימי. ץ מקסימום אם לא יהיה צריך לא תלכי. אז עכשיו קצת בירוקרטיה מציקה ואז בכל מקרה כלום.

טיפים לגבי הגמגום- תקראי את החוברת להורים באתר של אמב''י. מאוד יעיל. וגם להקריא סיפור בקול איטי ומתנגן פעם ביום.  וממש עוזר- זמנים מיוחדים- חמש דקות ביום של משחק רק איתו בחדר שקט שהוא יודע שזה נחשב זמן מיוחד, משחק חופשי, לתת לו להוביל, באווירה מאוד מאפשרת.

ולגמרי להקשיב לו הכי בנחת. רוב הסיכויים שיעבור. 

זה נשמע לי ממש צעיר לטיפול בבעיות היגוי.

אגב, לגבי רכיבה טיפולית, אם תקראי את הקישור שצרפתי בהמשך הם מדברים על גיל 4 כגיל מינימום לטיפול

זה דרך הזכאות של המושלם.

אבל באמת רכיבה טיפולית, היא נחמדה, בעיני היא לא ממש טיפול.יכולה לשפר בטחון אצמי, שליטה עצמית, אולי קצת קשב וריכוז.

הבת שלי הולכת לשם כחוג שממומן ע"י הקופה. אם היא היצה צריכה טיפול רגשי משמעותי היתי מוצאת משהו אחר.

ובעיני ילד בן 3 קטן מידי לרכיבה

של העמותה להתפתחות הילד

אנסה לצרף קישור

רכיבה על סוסים: טיפולית? – העמותה הישראלית להתפתחות הילד

שמעתי מכמה שלקחו את הילדים שלהם

זה עוזר לזמן הטיפול ולא מעבר

יש טיפולים שכן משליכים גם לאחר כך..
בהצלחה רבה

מעדיפה פה כדי לא להעמיס עם עוד שרשור בפורום

אשמח לשמוע מניסיונכן אם זה תואם גיל

מתוקי מקבל בבית מלא תשומת לב, יש לו כל יום זמן איכות אישי. אם זה במקלחת שבעלי מקלח אותו או בשעת סיפור שאני מספרת במיטה. בצהריים כולנו במשחק משותף על הרצפה והוא מאוד נהנה. במהלך היום מקבל עוד הרבה. לא חסר לו יחס נקרא לזה ככה.

יש לו קטע כשאנחנו ליד אנשים חדשים, הוא עושה דברים מוזרים כדי שיתייחסו אליו.

נגיד אנחנו הולכים לסבא-סבתא, הוא מתחיל לעשות שם ריקודים מוזרים יגיד שטויות, מילים מוזרות בגיבריש ככה מלא זמן (גם אחרי שמתייחסים זה לא מפסיק). רק כשאני אומרת לו כזה ''זונדל חמודי תפסיק'' - רק ככה מבין את הרמז ועוצר.

זה קורה גם בסופר, גם בגן שעשועים, גם בבתים של אנשים זרים. זה בעיקר קורה לו כשהוא מגיע למקום חדש ונורא מתלהב.

משהו נוסף, יש לו כבר תקופה קטע

שהוא מחליט ללכת כמו חיות

לפעמים נגיד הולך כמו כלב עושה נביחות

מחליט לשחות כמו דג, שוחה על הרצפה

עומד כמו פלמינגו

שם על עצמו שמיכה ענקית והופך להיות פיל

קפיצות צפרדע

הליכת צב

הוא לא עושה את זה מתוך מקום שחי בעולם משל עצמו (נשמע קצת אוטיזם, אבל לא) הוא מצפה לתגובה..

אחרי שפעם אחת בעלי זרם איתו מאז זה משחק קבוע

כולנו צריכים לעבור למנח נחש - אין ויתורים.

אם אני מחוץ לבית וזה עובר את גבול הטעם הטוב - אני מבקשת לעצור והוא עוצר. מסיחה את דעתו וממשיכים הלאה.

שלא תטעו, בתוך הבית באהבה ענקית. אין לי עם זה שום בעיה. הפוך זה משחק דימיון מדהים שייהנה בכיף. כשזה מחוץ לבית זה כבר פחות נעים. 

דמיינו אותי הולכת איתו ברחוב, יורדת מדרגות והוא מחליט לרדת כמו כלב עם נביחות. 

אני תוהה האם הפעולות האלה תקינות? תואמות גיל?

כי אני פשוט לא רואה ילדים נוספים שמתנהגים ככה

לא זכיתי עדיין. 

תואם גיל לחלוטין. הוא בן 3.

סיפרת שאם את אומרת לו לעצור- הוא עוצר. קחי את זה כמחאה ענקית עבורך, כי זה ממש לא מובן מאליו...

אפשר בזמן רגוע להסביר לו את ההגיון- בבית אנחנו אוהבים נהנים לראות אותך משחק ועושה שטויות.

יש אנשים אחרים שלהם זה לא נעים. אנחנו מכבדים אותם ולכן לידם לא מדברים בקולות מיוחדים/לא הולכים כמו חיות.

הוא בן 3, עוד לא מבין את העולם, ולכן פשוט לא יודע שזה לא מקובל, ואת כאמא מלמדת אותו את החוקים האלה.

נשמע שאת עושה את זה ממש טוב כבר עכשיו, ואני מאמינה שהוא יבין גם בעצמו תוך לא המון זמן. אבל אם את רוצה, דברי איתו על זה בבית בנחת, ואז פעם הבאה שזה קורה אפשר רק להזכיר לו, וכנראה זה יספיק.

לק"י

אחרים.

כל מיני פרצופים וקשקושים וכאלה.

זה נורמלי מאוד.

זו בדיקת דם פשוטה, תבקשי הפניה.

וקשוח להיות עם מחסור קבוע של B12... מקווה שתצליחי לעלות אותו כמו שצריך במהרה...

תודה!! אבדוק את זה!

מטופל ויש כבר התקדמות? כי חוסר בb12 הוא גורם מובהק לעייפות

באופן אישי אחרי התקופה הכי עייפה בחיים שלי גיליתי שחסר לי b12, וכשהצלחתי להעלות משמעותית העייפות התמידית שהייתי בה נעלמה.

מההריונות בגלל ההיפראמזיס....

אז מקבלת די קבוע... מתישהו בקרוב אמורה להיות לי עוד בדיקה לראות מה המצב שלו

וראיתי עכשיו שמתואמת כתבה לך..

בדיקת דם פשוטה. Tsh זה מה שבודקים...

כל יום לאכול כף

בסלט, ביוגורט וכו...

חוץ מזה

יש גם תערובת פירות יבשים שממש עוזרת לאנרגיה

של דוד קאפח

ללא עצירות ותופעות לוואי...

100 גר´ שומשום לא קלוי-מלא,

100 גר´ צימוקים כהים,

100 גר´ תאנים יבשות,

100 גר´ שקדים קלופים,

100 גר´ תמרים,

8 אגוזי ברזיל.

לטחון את הכל טוב טוב (יש חנויות שמוכנות לטחון את הרכיבים הקשים)

ולאכול כף בבוקר וכף בערב.

(ד.א. זה גם ממש טעים=) )

בהצלחה ותרגישי טוב!

את בטח מכירה להיות בשמש, לעשות קצת התעמלות וכו....

אגיד, שבעיני זה כן הגיוני.

ברור שטוב לבדוק בדיקות דם וכאלו

אבל

א. שינה לא רציפה, ממש משפיעה על איכות השינה. פעם אחת (ובטח שלוש), לא באמת מאפשרות שינה טובה. ואז, גם אם יש לך פעם פעמיים בשבוע שאת כן ישנה לילה, זה לא מספיק. כי יש משמעות לרצף של ימים שבהם את ישנה טובה, וזה לא שיום אחד יכול לחפות על כל השאר.

ב. מה את עושה במהלך היום? אם את רוב הזמן יושבת או בעבודה עם מעט תנועה, ממליצה להוסיף ספורט ותזוזה. אני ראיתי אצלי שזה ממש משפיע. ישיבה לאורך זמן, מעייפת אותי מאוד, ברמה של להירדם. כשאני זזה, הגוף מתעורר

זאת גם היתה השאלה שלי

האם זה הגיוני פשוט..

כן נכון, תכלס כבר 5 שנים אני לא ישנה נורמלי וקמה מלא , לא היתה תקופה אחת ארוכה שישנתי שינה רציפה וטובה בלילות....

אשים לב , תודה🩷

היה לי פעמיים מונו וככה הרגשתי

פעם שניה הייתי עם זה חצי שנה!!! עד שטיפלתי אצל איזה רופא בירושלים שיש לו שיטה לטפל במונו טזה עבר ב"ה

אבל האמת שלא כזה משנה כי לא באמת מה יש מה לעשות.. וואלה עכשיו קוראת שכתבת שהיה משו שעזר, מעניין!! אנחנו ביקרנו ממש כולם אמרו לנו מטבעי ועד קונבנציונלי שאין מה לעשות חוץ מלחכות....

אם זה מונו אני אכתוב לך מה הטיפול

אנסה גם להיזכר בשם של הרופא

מקווה שהוא עדיין עובד כי אז לפני 5 שנים הוא כבר היה ממש מבוגר

אבדוק בלוטת התריס, אולי גם מונו למרות שלא יודעת אם יש עניין

גם ככה אמורות להיות לי בקרוב בדיקות דם מקיפות לבדוק את בעיית הb12..

אבל האמת האמת אני ממש מופתעת שרוב התגובות מנסות לחפש סיבות 🤭  הייתי בטוחה שיהיו הרבה יותר תגובות מנרמלות שלהיות אמא, בטח לקטנים, ותינוק יונק, זה פשוט מעייף 🙈🙈🙈

לכולן יש כוח תמיד? אתן לא עייפות ומרגישות צורך תמידי בשנצ?

אם אני לא ישנה את ה8 שעות מינימום ורצוף

-מה שבחיים לא קורה עם יונקים ןגם עם קטנים לא יונקים כמעט ולא) אני עייפהההה כל היום

ובדקתי- ברזל בלוטות התריס בי 12 הכל תקין

אה ואם הולכת לישון מאוחר אז גם- יותר עייפה מאשר אם נכנסת לישון מוקדם איזור 10 אפילו

שווה לך לנסות שבוע אם אפשרי לך

ברור שתמיד אשמח לנוח צהריים ולקום מאוחר בבוקר/לחזור לישון אחרי פיזור של הילדים

ומכיוון אחר -

הרבה פעמים דיקור של מישהי מקצועית גם ממש יכול לעזור.

אני באמצע סדרת טיפולים שמטרתה לאזן כל מיני דברים, וממש מרגישה גם שיפור בתחום הזה.

שאני מסוגלת לעשות הרבה יותר ולא להגמר מכל דבר קטן.. כאילו כל המצברים של הכוחות שלי היו על הקצה ועכשיו הם באנרגיה טובה.

והמטפלת שלי אמרה לי כמה פעמיים שנשים חושבות לעצמן שזה הגיוני שמרגישים ככה כי את אחרי לידה.. בהריון.. או כל תירוץ אחר כשבעצם זה משהו אחר שאפשר לפתור אותו ולא ברירת המחדל של אישה.

אם בית חולים מאפשר מלכתחילה לנסות לידה רגילה במצב כזה.

או שהאישה מכריחה אותם לילד אותה ככה, כי היא מסרבת לניתוח.

ואז אולי זה מה שיקרה, כי לא יכולים לכפות ניתוח, אבל כל האווירה תהיה של הלחצות, ועל כל דבר קטן ינסו לשכנע לעבור לניתוח.

אין לי מושג מה המדיניות של בתי החולים. אבל אם יש בית חולים שמאפשר, ומוכן להתגייס לזה, אז עדיף.

ואגב, אני ילדתי בניתוח בלי לחתום על הסכמה. ברור שהסכמתי, אבל זה היה כל כך מיידי, שבכלל לא נתנו לי לחתום.

ב"ה התאוששתי בקלות.

מבחינת זה שלא חתמתי על הסכמה,

אז קודם כל כן הסכמתי, ושיתפתי פעולה. רק לא חתמתי על הטפסים.

ולמחרת הרופא הגיע אלי להתנצל.

זה היה ניתוח חירום ממש, אם היו עוד מחכים, לא בטוח שהתינוק היה שורד.

דורש מומחיות גדולה.

לא סתם הפסיקו ליילד עכוז- כי זה מסוכן.

אז אם בביח אין רופא מומחה לזה-

נשמע לי ממש התאבדות.

סליחה על החריפות...

אבל המטרה שהולכים לביח היא בשביל שיהיה שם מישהו שציל חיים במקרה הצורך.

אפשר גם ללדת בבית- שם אף אחד לא ייקח אותך לניתוח..

לק"י

הקטן שלי היה במצג עכוז (וב"ה התהפך לבד בסוף), ואני אחרי קיסרי.

אבל כשהרופאה אמרה לי מה האפשרויות, היא אמרה שאפשר ללדת בלידת עכוז (היא לא המליצה. אבל לא אמרה משהו על הקיסרי שעברתי).

אז אולי בסורוקה זה אפשרי. לא ביררתי.

לק"י

כתבת שבעבר היפוך לא עזר לך?

(אני בכל מקרה קבעתי תור להיפוך. לידת עכוז לא רציתי לנסות).

איזו גיבורה את!

כל כך קשה להיות עם קושי שקוף

את סוחבת ככ הרבה,

זה שאת קמה כל יום ודואגת למשפחה שלך

מגיע לך מחיאות כפיים!

נשמע ממש קשוח.

ומציעה בזהירות, אולי שווה לספר למשפחה או לחלקה? אפילו לספר חלקית? כמה שמתאים לך?

נשמע שזה הרבה עול וקושי, וחבל לשאת לבד אם יש אפשרות לתמיכה והבנה..

שיהיה בקלות בע"ה

חיבוק ענק, עצום

מקווה ממש שאת מלווה ומטופלת כמה שאפשר

קשוח ברמות ואכן שקוף לגמרי 

ושומעים את המורכבות והקושי.

מבאס לשמוע שיש מקומות ש'יורדים' על אשה שיש לה כמה ילדים והקטן שלה רק בן שלוש, שהיא מפונקת שרק עכשיו נכנסה להריון נוסף, ממש עולם הפוך בעיני.

חוץ מזה שזה באמת לא בסדר בעיני להכנס לשיקולי תכנון משפחה של מישהי אחרת, זה נראה שכמעט אין אפשרות לא לפגוע ככה.

ואם אפשר, אוסיף רק שהקושי הזה שקוף כי אנשים עובדים קשה לשמור עליו בלתי נראה. אולי דווקא אם כן תשתפי בכל זאת יוקל לך ולכם?

אנשים לא יוציאו בכזאת קלות את המילה "מפונקת".

שימי על כולם פס.

אומרת גם לעצמי, כי אני כמעט קורסת כי כולם חושבים שאני מתפקדת כרגיל אז אני מנסה לספק את זה. לכי תסבירי לכל אחד שאת ממש לא מרגישה טוב, ולא תמיד זה יהיה עם הסבר "רפואי"...

תני לעצמך צל"ש על ההצלחות הקטנות. זה ממש לא מובן מאליו שהגעת בכלל לארוע משפחתי. תראי כמה את עושה בשביל הילדים שלך, את אמא לביאה❤️

ותודה גדולה ממני ומכל עם ישראל על ההקרבה העצומה שלכם!

מזדהה עם המון ממה שכתבת.. קראתי והחזרת אותי למילואים האחרונים שהיו מאתגרים וממש כמו שאת מתארת..

שמחה בשבילך שהוא חוזר, שהצליח קרוא אותך מרחוק ושהתאפשר לו להגיע. מאחלת שיהיה זמן משמעותי וממלא יחד

שולחת לך מלא כוחות להמשך המילואים והמון הערכה ♥️♥️

אהבתי

זה כבר חצי ריפוי

ואיזה זוג מתוק אתם נשמעים

ותראי איך את חשובה לו

ואיך הוא הרגיש שאת צריכה אותו

איזו אינטואיציה חזקה היתה לו שנכון שיגיע הביתה היום

שיהיה לכם ערב קסום 

ושזה יתן לכם מלא כח להמשך

בשורות טובות

זה קשוח בטירוף. נשמע שאת קשובה למה שהלב שלך זקוק ויודעת גם להביא את זה לזוגיות וזה כל כך חשוב.

איזה כיף שהוא חזר, תספרי לו כמה זה מחיה אותך ❤️

כמה קשה. מבינה אותך כ"כ

שולחת חיבוק גדול.

ותודה לכם. 

לק"י

הבן שלי מחונן, והוא אומנם רגיש יחסית, ועם קצת רגישות תחושתית. אבל אני בכלל לא בטוחה שזה קשור אחד לשני. גם אני הייתי רגישה (מאלה שנעלבים ובוכים וכדומה), ואני לא מחוננת.

(והבן שלי לא אוטיסט. לפחות אין לנו סיבה לחשוד בזה🤷‍♀️).

לגבי אוטיזם- אוטיזם זה קודם כל קשיי תקשורת. שאר הדברים הם נלווים, אבל לא הבסיס. מה שאני חושבת לפחות.

אני חושבת שמחוננות קשור לתחום החברתי (קשה להבין מצבים חברתיים ויש פער בין השכל ליכולת הרגשית)

ואוטיזם קשור להפרעות/בעיות תקשורת (שזה גם קשור לתחום החברתי אולי בעקיפין)

ורמת התפקוד מצביעה על הטווח של רמת התקשורת

חחח מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי

שמחוננות זה מנת משכל גבוהה,

אבל יש מאפיינים של מחוננים שנובעים מהפער בין הרמה השכלית לבין הרמה הרגשית. כלומר, לרוב המחוננים יהיה בהכרח פער כזה, וההשלכות שלו (כמו שכתבת, רגשית וחברתית בעיקר) זה משהו שנראה אצל הרבה מחוננים.

מעבר לזה, לכל אדם אופי משלו ומאפיינים משלו בלי קשר למנת המשכל.

למיטב ידיעתי היא נטו עניין של איי קיו, כלומר ה3% העליונים במבחני איתור (מקווה שזכרתי נכון את מספר האחוזים, אפשר לוודא).

בין המחוננים, יש כאלה שהם גם על הרצף האוטיסטי, ויש כאלה שלא ובכלל לא, והם לגמרי חברתיים, חברותיים וכו'.

יש ילדים מחוננים שפחות בשלים רגשית או חברתית וזה יוצר אצלם גם פערים מסויימים, אבל זה לא מחייב שהם על הרצף.

כמו כל העורבים שחורים אבל לא כל השחורים עורבים

לק"י

נכון שהרבה פעמים גם יש להם גם קושי להתרכז לפרקי זמן ארוכים.

אבל זה שכל מי שעם לקויות קשב וריכוז יש לו גם קושי בתקשורת.

הגורם הוא אחר

ולכן המענה צריך להיות אחר

בתהליך האבחון של אוטיזם או הםרעת קשב שוללים את השני

התקף חרדה בד"כ מתואר בצורה ממש שונה.

ובלבול זו תופעה שמצריכה בירור. (והיא קורית בנפילות סוכר...)

הייתי הולכת לרופא משפחה ומבקשת בדיקות דם מקיפות

ובהם בדיקת המוגלובין מסוכרר HBA1C בדיקה שמראה אם היו צניחות בסוכר לאחרונה.

אם את בכ"א חושבת שזה התקף חרדה הטיפול שמאד עוזר זה CBT 

לפעמים צריך גם  טיפול תרופתי.

אני ממש ממליצה ללכת לרופא משפחה בקרוב.

מעולם לא סבלתי מלחץ דם גבוה/נמוך ובעיות של סוכר

לפי הצאט כן נשמע שזה סוג של חרדה

לך לא נשמע? האמת שאת מעודדת אותי כי שקעתי לייאוש וקשה לי עם המצב ולהרגיש ככה

ונפילת סוכר ממש כן.

לכן זה הדבר הראשון שעלה לי.

אבל אם זה תופעה שמלווה אותך כבר זמן רב את חייבת לבדוק ביסודיות.

לכן חשוב קודם כל בדיקות.

ובבקשה אל תתני לצ'אט לתת לך עצות רפואיות. זה עלול להיות מסוכן.

בהצלחה יקרה

טוב שקבעת תור

תרגישי טוב

מציעה לקבל עזרה רגשית. הרבה פעמים סטרס ועומס יוצרים אצל נשים מצב כזה.

ולפעמים זה גם יוצר גלגל נוסף של חרדה מלא להירדם, שעוד יותר מקשה לישון, וחוזר חלילה...

הכי נכון זה לעשות עבודה רגשית ולהבין מה כבד עלייך❤️

תבקשי הפניה מהרופא ילדים, לא יאבחנו היפראקטיביות בגיל הזה, אבל תדגישי את הקשיים ואולי יתנו לך אבחון אצל מרפאה בעיסוק שתבדוק וויסות חושי ודברים נוספים...

אם המצב באמת כמו שאת מתארת-מרפאה בעיסוק ממש יכולה לעזור, ללמד אותו לווסת את הכוח שלו, ללמד אותך איך להתמודד איתו-יכול להיות שהוא ילד שזקוק לגירוי תחושתי גדול יותר, כי נשמע שהוא מתנהג בצורה טיפוסית לגיל שנתיים-אבל מפעיל המון כוח, הרבה ילדים בגיל שנתיים מרביצים או מפרקים משחקים לאחים שלהם, נשמע שהעניין אצלו שבכל פעולה שלו הוא מפעיל המון כוח...

בהצלחה! נשמע קשוח ממש

זה לא ילד ראשון שלי

קלאסי בגיל שנתיים להציק אבל הוא פשוט מנוע טורבו

זה בלי הפסקה ומתזז ואני לא מצליחה לעצור את זה

גם אין לו פחד

חופשי בגינה נניח

ילד בן ישר עוקף אותו בתור למגלשה

הוא מטפס מהצד על הסולם נוגס בו בברך

וואלה זה זר לי..

וגם מאש/כביש/כלבים שום דבר לא מפחיד אותו..

וזה כבר מפסיק להיות מעניין לעשות מה שעניין אותו בגיל שנתיים...
 

יש לי אחד כזה שבגיל יותר צעיר אפילו עלה לארון העליון במטבח ופתח ושפך את האקמולי... היה אלוף במתקנים בגינה...וכד'

ובכללי צריך כל הזמן אקשן ומשהו לעשות...

אחרת מפנה את המרץ להצקות ולצומי...

יש לאופי הזה גם יתרונות. זה אחד שתמיד ישיג מה שהוא רוצה, עצמאי מאד, אוהב אתגרים
 

הוא יודע שאני דוסית, אני לבושה ככה!!

בהתחלה חשבתי שהוא מדבר בקטע של סוג של סבא.. או משהו כזה.  

אבל זה נהיה שאלות של הרבה זמן והרגשה של רצון לברוח..

אני רואה מבוגרות ממני שמכבדות אותו ומקדישות לו זמן.. אני צעירה וזה לא מתאים לי גם בלי קשר. 

לק"י

זה לא שהוא בודד לגמרי. אני מבינה שיש כאלה שכן משוחחים איתו.

(גם אם הוא היה בודד וזה היה מעיק עלייך, אז לא הייתי אומרת שמחובתך לשוחח איתו. אבל אם הוא גם לא בודד, אז בכלל).

זה הזמן לעצור. אפשר להתעלם או להגיד בוקר טוב בנימוס ולהכנס פנימה, בלי מה שלומך או שאלות. אם הוא שואל מה איתך - בסדר תודה שיהיה יום נעים.