מה לכתוב ואיך.
כי אני חושבת שיש דברים כהורים שאנחנו פשוט צריכים להתנסות בהם בשביל להבין האם זה נכון או לא, גם אם טועים.
אבל כן אכתוב תהיות באופן כללי, יותר הנקודות למחשבה.
יש משהו בילדים בכורים, שהוא מאתגר יותר. כהורים, אין לנו למה להשוות. זו גם פעם ראשונה שבה אנחנו מתמודדים עם הורות, הצבת גבולות ועוד. מבחוץ, הכל נראה יותר טוב וקל. נראה לנו שילדים אחרים יותר מקשיבים, יותר זורמים, ורק הילד שלנו קצת אחרת.
והעניין הזה הוא טריקי, כי לפעמים מה שאנחנו מזהים אצל הילד שלנו הוא באמת חריג דורש תשומת לב וטיפול. אבל לפעמים זה עניין של חוסר היכרות, ובעצם הכל סבבה. האתגר נובע מזה שלגדל ילדים זה מאתגר, ומזה שילדים הם בני אדם ולכל אחד מהם יש את הקשיים והחוזקות שלו.
ומצד אחד, זה שיש טיפולים למינהם, זה מדהים. יש פעמים, שזה עושה את כל ההבדל. ילד שיש לו קושי, ויקבל טיפול נכון ובזמן, יכול לצמצם פערים במהירות, עד שהקושי כמעט לא יורגש.
מצד שני, יש גם עניין בלהיות ילד "מטופל", יש קושי בלהיות הורים ש"מחפשים" איך אפשר לעזור לילד. זה לפעמים מעמיס, על ההורים והילד. ההנחה ש"מה כבר יכול להזיק?" היא לא תמיד נכונה.
לפעמים זה מתייג, לפעמים זה מעייף ודורש.
ילד שצריך ריפוי בעיסוק בגלל קושי במוטוריקה עדינה ובגלל שהוא מעוכב ביחס לגילו, יכול להיתרם מזה מאוד. ילד שהולך לריפוי בעיסוק בגלל שמצופה ממנו לגזור בזמן שהוא רק אמור להצליח להחזיק צבע - זה כבר יכול לגרום לתסכול ולקושי.
החוויה של "טיפול" היא חוויה שיכולה להיות מאתגרת, גם אם מאוד מועילה. היא דורשת להתאמץ, לעבוד קשה. ולפעמים בכלל אין צורך, כי זה פשוט ישתנה עם הגיל.
גיל 3 זה גיל מאוד קטן לטיפול רגשי. מאוד.
אני עוד לא אמא מספיק מנוסה בשביל להגיד משהו בוודאות (אולי לא אהיה אף פעם מספיק מנוסה. תמיד יש מה ללמוד).
אבל אני כן בשלב שבו הגישה שלי מנסה להגיד "ככל שניתן לעבוד באופן טבעי, בבית, עם ההורים, עם חברים, בגן, דרך משחק - זה עדיף". אם לא, אז כמובן לפנות לטיפול.
יש דברים שלא ניתן לעבוד בבית ללא הנחייה מקצועית. פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, קלינאות תקשורת - סביב דברים מוטוריים, התפתחותיים. בכל הקשור לעולם רגשי - בגיל הזה, הרוב זה ההורים. איתנו הילדים נמצאים רוב הזמן, ודרכנו הם לומדים את העולם. ולכן בעיניי ההעדפה הראשונית היא הכוונה לנו, לפני שהילד הולך לטיפול.