כשהשתחררתי מצה"ל, לא הסתפרתי חצי שנה. הסביבה לא פירגנה במיוחד.
אבל היה הבדל גדול מאוד בין התגובות של המשפחה הגרעינית לבין שאר הסביבה הקרובה.
שתי בנות משפחה הגיבו בצרחות שאני חייב להסתפר. מחוץ למשפחה אף אחד לא הגיב כך, אף אחד לא צרח, לא ניסה להכריח ולא ניסה לומר לי שאני חייב. פשוט הציעו לי להסתפר, שאלו יפה מה אני חושב על זה.
גם בעניינים אחרים אני ממש שם לב שרק במשפחה הקרובה מנסים לגעת בנקודות רגישות בשביל לשכנע כך עם מניפולציות.
היתה לי תקופה של שנים, שאם מישהו מהמשפחה לא היה אוהב דברים בגישה שלי, הוא היה כנראה מסביר שזה אומר שאני שמאלני, מתוך הנחת יסוד מפגרת שאני שונא שמאלנים שנאת מוות ולכן זה תמיד יעבוד באופן מיידי בלי שאני אעצור לבדוק האם יש הגיון מאחורי מה שאומרים לי.
וכאמור זה תופעה שהיתה קיימת רק במשפחה הקרובה.
האם המקרה שלי יוצא דופן, או שהוא משקף נטייה של הרבה אנשים, להיזהר הרבה יותר בהתנהגות מול חברים לעומת התנהגות מול אח או אחות?
זה לא דוקטורט אבל אם כבר מעניין אם כך למה הוא מגיב מאנונימיי? או שהוא מגיב מאנונימי רק בקללות חח ואז אני מבין אותו
יש לך זיכרון צילומי לניקים …