#1
כנראה שלגמרי יצאתי מדעתי.
לב בשר הפך ללב אבן.
אבל אל תטעו! גם ללב אבן יש רגשות...
כל מטען נסחב כבד כפליים,
כל ניסיון נואש לראות ולהראות את שמעבר לסדקים מסתיים בקריסת הגוף, וניתוק הנפש...
הלב הולם, הלב פועם,
כל יד שמכה עליו בווידוי, הופכת למוכה אף היא.
הסרעפת נמתחת, הצלעות משקשקות בפחד...
מה עשית לי??
מה גרמת לי שכך הוכרחתי לסבול?
ובטני... עוד רגע משפריצה הקאה סרוחה.
רגליי רועדות, בקושי מחזיקות את משקל גופי.
למה? מה עוללת לי?
#2
בבקשה, רחם עליי.
בבקשה, תן לי רק רגע אחת של שקט,
שעה אחת של נחת וקורת רוח.
זה כל מה שאני מבקש.