אני עייפה מהשוני לפעמים
עייפה מלתרום כלכך הרבה
עייפה מאנשים שלא מבינים,לא רואים את המאמץ
הזלזול הזה לפעמים
הוא כואב לי
קשה לי עם זה שאין לי עולם אחר
אני בין הפטיש לסדן
בין האמתי לכלום
איפה מוצאים עולם חדש
ומתי
אני לא מצליחה להכיל את זה יותר
היומן שיחות נכנסות שלי ריק
שיחות יוצאות עולה על גדותיו
אני כל היום משתדלת
אף אחד לא יכול להגיד לי שאני לא שמה לב אליו
כל פעם שמשהו קטן קורה
אתם יודעים שאני מזהה את זה מהמרחקים
שאני מוציאה את זה ממכם כלכך מהר
אני מבטיחה שאני כלכך משתדלת
כל פעם שמשהו קורה,
אני כותבת הודעות, מתקשרת
אז נכון, אני לא תמיד שם בלייב
(לא באשמתי כמובן, אני רק מנסה לעשות איזה משהוא גדול, ולתרום באמת מעצמי כמה שאני יכולה)
אבל כוסעמק, תתעלמו מזה?
כולם יודעים לענןת לי לשיחות ולספר מה שלומם
מקשיבה לכם, חצי שעה, 40 דקות
לא תתקשרו מידי פעם לבדוק מה איתי?
יום קשה עובר, כולה ביבשתי שמישהו אחד יתקשר
באמת שלא קריטי לי ממי
אני מוצאת את עצמי כלכך הרבה פעמים משקיעה,
בחמש דקות היחידות שיש לי חופש מהלוז
ותאמינו לי, שלי יש לוז,על אמת
וכשאני אומרת עשר דקות הפסקה בין לבין אני לא צוחקת
הלוז שלי באמת נראה ככה
ומצאתי זמן
אבל אתם?
אני לא מזלזלת
אבל יש לכם כלכך הרבה זמן
היה לכם חודש חופש גדול
וגם עכשיו, שבוע שלם בבית
שעות שלמות של הפסקה
לא מצאתם את היכולת והכוחות להתקשר?
לא הצלחתם לחשוב עלי מספיק?
אני אפילו לא מצפה יותר שתתקשרו
אבל לחזור אלי אחרי שכתבתי שנה טובה והתקשרתי?
להגיב?
כוסעמק
בקשה גדולה מידי?
אני לא מתקשרתי הרבה לפרוק
אבל עבר עלי יום קשה
וכל מה שהצלחת לעשות זה לרדת עלי?
להיות ציני?
אני כלכך רגישה ולך פשוט לא אכפת
ואז אמרת שאני מציקה
כי הערתי לך שוואלה,אתה מתעסקו בדברים מפגרים
ליטרלי מפגרים
ואתה מדבר גבוה ודוגרי לא מגיע לשם
ואני לא נכנסת לסיפור
אבל באמאשלך? זה מה שאתה אומר לי?
איבדתי אמון בכולכם כבר מזמן
ובאלי רק לצעוק לכם
לכו תזדיינו
אבל לעזאזל אני אוהבת אותכם מידי
ואני אמשיך להתקשר, ולכתוב ולשאול
ולהיות שם, הכי להיות שם כשמשהו קורה
ולקוות שאולי יום אחד מישהו ממכם יצליח לשים לב אלי גם
לחשוב עלי
אולי.