עליתי על זה, אין לי סבלנות לחיים.
מידת הכעס השתלטה עליי. פעם השתדלתי ללכת במידותיו של הלל הזקן. להיות ילד תמים, לא מעורב בפוליטיקות מסריחות, פשוט חי, אוהב, מכיל, שמח, מחייך. לוקח את כל הלימונים ועושה מהם לימונדה.
ופתאום כשאני נוסע בכביש אני מתעצבן על עקיפות, פקקים. מתעצבן ממשימות פשוטות שמבקשים ממני, אפילו שלכאורה הדבר שאני הכי רוצה לעשות זה כיבוד הורים. אז בכל זאת נותר רושם של דרך חיי ורוב ככל הזמן אני לא כועס, אבל הרגעים האלו מראים שיש סדק בתוך התמימות הטהורה שהייתה לי, ושכל-כך חשובה לי והערכתי אותה.
הפקקים או המשימות זה רק סימן. הסיבה היא: אני כבר לא מלא באור הפנימי הזה שהיה בי. אני כבר לא אוהב לחיות. בשכל אני מאוד רוצה את החיים, יכול להסביר במשך מלא זמן למה העולם טוב כ"כ, ואיך אנחנו נמצאים בדור של שפע וטוב, ואיך אנחנו נמצאים בדור של גאולה וצועדים לקראת הטוב השלם. אבל הלב, הלב כבר לא אוהב את החיים. זאת נשמעת מחשבה של איש זקן ממורמר, אבל זאת האמת, האמת שלא רציתי להכיר בה, רציתי להתכחש אליה, כי השכל שלי צעק אחרת. אבל זאת האמת, ואי אפשר לברוח ממנה. לפחות עכשיו אני מבין מה הבעיה.
השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה תסמני. אל תשליכני מלפניך ורוח קדשך אל תיקח ממני.