"אורות אורות גבוהים על הפנים, לרוץ למרחקים ארוכים" (א. דוידי, אורות גבוהים)
בשנים האחרונות אני חושב יותר ויותר על זה שהמסע האישי של חיפוש זוגיות מתמשך ונהיה ארוך יותר ויותר.
בכללי, גם בפיתוח אישיותי וגם בעניין הזה ובאתגרים בחיים בכלל, חשוב מאוד לפתח נארטיב (=הסיפור שאדם מספר לעצמו על עצמו) אישי מחזק ומעצים.
אבל לא כל נארטיב שנראה מחזק הוא בהכרח מחזק. המחשבה שממקדת את הציפייה לשפע במקום מאוד נקודתי ("זאת בטח הבחורה הזאת שאני רואה את הכרטיס שלה" או "מתאימה לי מישהי מאוד ספציפית כזאת וכזאת) לא בהכרח עוזרת לכך שהנארטיב יהיה מעצים.
מה כן גורם לנארטיב להיות נארטיב מעצים?
התכווננות לדרך ארוכה, להצטייד למשאבים רבים שאדם שהולך לדרך ארוכה מצטייד בהם לפני שהוא יוצא לדרך.
המוכנות לדרך ארוכה היא קריטית גם אם בסוף, מבחינת אורך הזמן, הדרך תהיה קצרה.
ברגע שאורזים עוד עין טובה, עוד סבלנות, עוד חוסן אישי, פשוט מקבלים מתנות שאי אפשר לקבל בשום מקום אחר.
ובנינו, כל החיים הם פשוט דרך אחת ארוכה. אז הגיוני שזה נכון ביחס לרוב האתגרים המשמעותיים בחיים.
כואב לי לראות חבר'ה בגילי או שגדולים מעלי שמייחסים פרשנות מחלישה לסטטוס הזוגי שלהם.
ממש אי אפשר לשפוט ואיסור חמור לשפוט אותם או כל מי שהוא אחר שמתמודד עם אתגר משמעותי, ועם זאת, זה כואב לי.
לא משנה באיזה גיל בנאדם נמצא עליו לפתח את עצמו, לפחות לנסות ובעזרת ה' גם יצליח.
היחס לכאב הוא חלק בלתי נפרד מהשער לפיתוח פרשנות מעצימה לסיפור חיים האישי (נארטיב).
חבר מהישיבה אמר לי פעם "לא לשקוע בזה".. וואו זאת אמירה שאני מאמץ בשני ידיים.
