מנסה להבין..
אם עכשיו הבת שלי בת 8 חודשים,
אני יכולה לגרום לה להיות מחוננת? איך?
למה זה תמיד נשמע לי שההורים פשוט משקיעים מאוד
ובעניינים וככה הילדים שלהם מחוננים?
או שבכלל זה עניין תורשתי?
איך זה עובד?
מנסה להבין..
אם עכשיו הבת שלי בת 8 חודשים,
אני יכולה לגרום לה להיות מחוננת? איך?
למה זה תמיד נשמע לי שההורים פשוט משקיעים מאוד
ובעניינים וככה הילדים שלהם מחוננים?
או שבכלל זה עניין תורשתי?
איך זה עובד?
יכול לעזור להתפתחות טובה של התינוק ונראה לי מצאו גם קשר לרמות איטלגנציה גבוהות
מעבר לזה... לא חושבת שצריך לרדוף אחרי זה
לדעתי אי אפשר להפוך אותם למחוננים.
זה לא תורשתי בהכרח אבל זה גנטי (מולד)
מצד שני
היה איזה אבא סובייטי שעשה ניסוי כזה על בנותיו בתחום השחמט, קראתי על זה פעם
הן יצאו גאונות שחמט וקטפו פרסים וכאלה.
מצד שני זה מה שהן נשמו מגיל לידה, אבא סובייטי בכל זאת..
ברור שיש תוצאות להשקעה
בתכלס? בשקט אני חושבת לעצמי
שמי שמוכשר ומעל הממוצע לא זקוק לכל הפיתוח הזה
ומי שמתחת לממוצע הפיתוח שהורה רגיל נורמלי נותן לילד שלו לא יהפוך אותו למחונן
וגןם, כאמא לילד מחונן- זה כל כך מאתגר, שבחיים לא הייתי עושה את זה לעצמי בכוונה.
גנטי הכוונה בדי.אנ.איי של האדם. משהו שנולדים איתו.
תורשתי זה גן שעובר מההורים. לא כל הגנום שלנו מגיע מההורים (חלק כן..)
הגנים שעוברים בתורשה, מדור לדור נקראית תורשיים. גנטיים זה כל הגנים, השאר שנולדים איתו- ולא קבלנו מההורים אלא מתנה מד'.
באופן כללי רמת משכל היא מולדת. אפשר לפתח כישורים, אפשר לתת סביבה מיטבית יותר או פחות (יש מושג כזה של פיגור סביבתי- ילד שנולד עם יכולות, פוטנציאל גנטי תקין, והסביבה הלא תקינה גרמה לו לעיכוב התפתחותי)
אתגרים בגידול ילדים מחוננים? קודם כל לפתח ילד שהוא חריג זה קשה. הוא שונה. יש לו אתגרים רגשיים, חברתיים, משתעמם מהר. יש לו שאלות רבות שאני לא יודעת לענות אליהן-
כללית נוצר מצב שהיות והוא מחונן ואני לא (אני לא טיפשה בכלל, אפילו חכמה מהממוצע, אבל הוא חריג בפער) הוא משיג אותי בהרבה דברים.. זה לא תקין ולא בריא נפשית להתפתחות.
חנה התפללה על שמואל שיהיה איש בין אנשים. לגדל ילד מחונן כאיש בין אנשים- זה מאד מאד קשה.
אני מאמינה שלא לזה התכוונת, וןבכל מקרה זה לא ישים להפוך ילד לכזה.
התכוונת לשאול איך מפתחים ילדים?
בגדול, אוהבים אותם. מדברים איתם. לעודד שאלות סקרנות ולמידה ולא לסתום פיות (וואי כמה זה קשה! ) להסביר, לעודד לבדוק ולחקור בעצמם.
כשילד שואל אותי שאלה אני לא רוצה לענות לו אלא קודם כל לשאול אותו מה הוא חושב, ומאיפה לדעתו נוכל לקבל תשובה. בצורה כזו החשיבה שלו מתפתחת.
זה לא יהפוך אותו למחונן אבל זה כן ישפשף לו כישורים קוגנטיביים.
וכמובן, לשים לב לנטיות ליבו ובמה הוא חזק- ולעודד אותו גם שם.
(על פי הידע וההבנה שלי, לא ידע מקצועי).
בגדול את כל הגנום שלנו אנחנו יורשים מההורים, חוץ ממוטציות שנוצרות לפעמים.
אבל בגדול כשאומרים שמשהו הוא תורשתי, הכוונה היא לתורשה שעובדת בצורה פשוטה - יש תכונות שנמצאות על גן ספציפי, ולכן התורשה שלהם מאוד ברורה.
בדרך כלל זה מדובר בהקשר של מחלות (דומיננטיות או רצסיביות) שאפשר ממש לבדוק אם הן קיימות או לא, ואם יש נשאות שלא מתבטאת אבל יכולה לעבור לדור הבא (במחלות רצסיביות). אבל זה יכול להיות גם קשור בכל מיני תכונות שהן לא מחלות, שעוברות בתורשה בצורה ברורה.
לעומת זאת, כשאומרים שמשהו הוא גנטי - הכוונה שהוא מולד ולא תלוי בסביבה, מה שאומר שהוא כן מופיע בגנים באיזושהי צורה (וסיכוי טוב שזה כן הגיע מההורים, גם אם אצלם התופעה הזו לא קיימת - לרוב אלו דברים שנראה שחוזרים על עצמם במשפחה המורחבת, או שמופיעים באותה צורה אצל תאומים זהים), אבל התורשה של זה לא לגמרי ברורה, כי זה קשור לאוסף של גנים שמשפיעים על זה.
יש גם תופעות גנטיות שהם בכלל לא תורשתיות, כמו תסמונת דאון, שהיא תוספת של כרומוזום, וכמעט בכל המקרים זה בעיה ספציפית שנוצרה בתהליך החלוקה של הביצית (או תא הזרע) ולכן אין סיבה שיראו יותר תופעות כאלו באותה משפחה.
מקווה שדייקתי. אפשר לתקן אותי אם משהו שכתבתי לא מדוייק...
לכל אדם יש 46 גנים 23 מאביו ו23 מאימו, אין גנים שלא מגיעים מההורים.
מנגד לסביבה יש בהחלט השפעה כמו שכתבת לממש או לא לממש את הפוטנציאל במלואו.
השילוב של ילד שנולד להורים עם גנטיקה של מחוננים שיוצרים עבור גם סביבה של מחוננות בהחלט יוביל באופן גבוה למחוננות או ליכולות קוגנטיביות גבוהות
ו"תורשתי" למיטב הבנתי מתבטא במקרים של מוטציות וכשלים גנטיים. למשל, תסמונת דאון היא גנטית, אבל לא תורשתית (לא יודעת אם יש מרכיב תורשתי כלשהוא שמשפיע על הסיכויים... אבל העיקרון).
כלומר, מה שכתבת בתוכן נכון, אבל הכותרת אינה מדויקת.
95% מהטריזומיות (בכללן תסמונת דאון) הן חופשיות,כלומר לא תורשתיות.
יש 5% שכן.
במבחן הגנטי היבש, כזה שבודקים בבדיקת דם, באמת ההבדל בין גנטי לתורשתי הוא כמו שכתבת.
אבל אם לא מדברים על מבחן גנטי יבש אלא על הביטוי הפנוטיפי של הגנים, כלומר איך בסוף הגנים האלה באים לידי ביטוי, אז יש עוד רובד שצריך לשים אליו לב.
העובדה שגן מסוים קיים לא אומרת שהוא בהכרח יבוא לידי ביטוי ויגרום למצב או תכונה מסוימים.
למשל, ייתכן שאדם נושא גנים שמעלים את הסיכון לאוטיזם או למחוננות או להומוסקסואליות או לשמאליות וכיוצ''ב.
הגנים עצמם תורשתיים, אבל האוטיזם והמחוננות וכו' כשלעצמם לא תורשתיים במובן הישיר, כי הביטוי שלהם בפועל תלויים בגורמים סביבתיים והתפתחותיים.
כלומר יש כאן נטייה גנטית תורשתית, אבל לא גזירה גנטית מוחלטת.
זו אחת הסיבות שבאותה משפחה יכולים להיות הורים מחוננים וילדים לא מחוננים (או להפך), כי גם אם הגנים תורשתיים זה לא אומר בהכרח שהביטוי הפנוטיפי שלהם יהיה זהה.
בקיצור,
אפשר לומר שמחוננות היא גנטית אבל לא תורשתית. כי יש לה מרכיב גנטי, אבל זה לא שאם יורשים את הגנים האלה (שהם עצמם כן תורשתיים) אז המחוננות עצמה גם בהכרח תעבור.
כך גם לגבי מצבים אחרים עם מרכיב גנטי, כמו אוטיזם והומוסקסואליות וכו':
הגנים תורשתיים, אבל המצב עצמו לא. אי אפשר להגיד שאוטיזם זה תורשתי, גם אם הוא נגרם בגלל גנים.
א. גנטי ותורשתי זה לא אותו הדבר. תורשתי זה הגנים שקיבלנו מההורים, גנטי זה כל ה-dna שלנו. אמנם את כל הגנים קיבלנו מההורים, אך בכל אדם יש מספר מסוים של מוטציות ושינויים גנטיים. רובם לא מזיקים, חלקם הקטן מזיקים. כלומר תיאורטית גם אם אדם מסוים היה מצליח להפרות את עצמו, לילדיו לא היה dna זהה לשלו במאה אחוז.
ב. יש עשרות אלפי גנים, לא 46. את כנראה התכוונת לכרומוזומים, וגם את זה צריך לדייק:
יש לנו 23 זוגות כרומוזומים (למעט מקרים מיוחדים), כאשר כל זוג כולל בתוכו עותק אחד מהאמא ועותק אחד מהאבא.
היוצאים מן הכלל הם כרומוזומי המין, בהם גברים מקבלים מכל הורה כרומוזום אחר ולא העתקים שונים של אותו הכרומוזום.
הרוב בו היה שאלות במתמטיקה לא?
ואני רואה הרבה הורים בעיקר במגזר הכללי
שעושים הכל לתרגל שהילד שלהם יהיה מחונן
מאבחן את הילדים הכי מוכשרים בשכבה
זא הנתון הוא יחסי ולכן יש מה לתרגל.
(ברור שביחס מי שמתרגל הכי הרבה יש לו יתרון)
זה ממה שהבנתי (הבן שלי עוד לא בגיל)
והוא יחסי לכל מי שעלה לשלב הזה. לא תרגלתי כלום מעולם. לא עם המחוננת לא עם אלה שיצאו מצטינים ולא עם אלה שלא עברו את המבחן. לא רואה כל כך בשביל מה. נתתי להם להבחן כי סקרן אותי חדעת אם הם מחוננים. בפועל תכניות המחוננים באזור שלנו הן חילוניות( ניסינו שנה אחת ולא היה מוצלח. ועוד שנה פתחו תכנית לילדים דתים שנסגרה). לא כל כך רואה מה התכניות האלה נותנות נחמד לדעת שהילדה מחוננת . בעיני זה רק נתון. היא לא טובה בעיני משום ילדה אחרת. טוב לדעת שה' נתן לה הרבה שכל. בעזרת ה שתשתמש בו לטובה. מבחינתי זה נתון כמו שיש ילדה מוכשרת בציור, ככה היא נולדה, כדאי לפתח , לא רואה ענין בלפתח את זה בכח. אז המבחן נועד לאתר את הילדים האלה, אין שום ענין לפי דעתי להתאמץ כדי להיות בהגדרת מחוננת. יותר נכון להתבונן מה הכשרונות שה' נתן לילדה שלל ולפתח אותם ולא לנסות לדחוף אותה להיות מחוננת.
אבל אפשר להבין. לומדים תכנים מעניינים בכיף.
והלוואי שהיינו משקיעים בפיתוח כל הכישורים.
ילדה שטובה בציור ולא מפתחים את זה כי זה 'סתם'- זה עוול בעיני
זה ממש חשוב לתת לילד מרחב מאפשר לפתח את הכשרונות שלו גם אם הם לא מתמטייים
סתם שואלת מתוך סקרנות
יש חוברות לימוד מיוחדות?
לק"י
לקראת מבחני מחוננים תרגלנו קצת תרגילים שיש בחינם, כדי שהילד יכיר את סגנון השאלות.
גם אני הייתי ככה
אצל הבת שלי זה אחרת למשל
מחוננים זה סל ענק חוץ מחכמה.
אני יודעת שזה תורשתי. אבל כנראה שלא רק.
זה פשוט צורת חשיבה אחרת.
לק"י
לנו יש גם וגם בבית.
אני כן חושבת שאפשר לפתח ילדים, ולתת להם למצות כשרונות. יש עוד הרבה חוץ משכל. והעיקר שיהיה להם טוב.
במבחנים...
הילד השלישי על הספקטרום
הרבה פעמים אלה גם ילדים עם בעיות חברתיות
פשוט לשחרר ואים מה לרדוף אחרי זהנכון אנחנו רוצים שהילדים שלנו יהיו חכמים, אבל באמת הכי טוב שיהיו מאושרים
לק"י
אני מסכימה שאין מה לדחוף לזה.
לא עשינו כלום כדי שהילד יהיה מחונן. הוא פשוט כזה.
אני לא רואה יתרון בלהיות מחונן.
יש המון אנשים מצליחים מאוד וחכמים מאוד שלא בהגדרה הזו.
בעיני, אם ההורים נותנים מסגרות מתאימות של חוגי העשרה ושיעורים פרטיים אם צריך יש מעטפת מאוד טובה להתפתחות
הבת שלי כנראה מחוננת.
נו ו...?
זה ממש לא משנה בכלום.
הפוך. אני מתעקשת איתה שתלך לגן שעשועים ותשחק ותפרוק. שיעורי בית זה רק אחרי שנהנו ביחד. לא לפני. לא במקום.
בית בעיניי זה קודם כל מקום שבו מכילים אותך לעומק, פורקים את המתחים באהבה, צוחקים ונהנים, מתחבקים הרבה,
ורק בסוף בסוף חושבים על השגים ולימודים.
זה יותר המקום של האבא ופחות של האמא, בעיניי. אמא היא מקום מנחם...
תאמיני לי שמחוננות מביאה איתם גם קשיים מסוגים אחרים. לא כדאי לך להיות במודעות על זה כל הזמן..
אז אם זה חשוב לך מאוד את יכולה להתפלל לילדים הבאים..בעיני זה ברכה
בניגוד למה שרשמו אני אובחנתי כמחוננת ביסודי מתוך שכבה של 200 ילדים רק אני ועוד 1 לשתינו לא הינ בעיות חברתיות🤷♀️ ההפך היינו ממש בחברה ולא זכור לי שהיה לנו קשיים
מה שכן שיש ילד מחונן צריך לתת לו מענה...אותי ההורים שלי שלחו לבתי ספר ברמה לימודית מאוד גבוהה וכבר משיעורי חשבון והנדסה ביסודי היינו מקבלות חוברות שונות ש.ב שונים וכדומה ולכן היינו ממש בסדר ולא הגענו למצבי שיעמום
אגב מעניין אם זה קשור אבל אצל אחת מהבנות שלי אני בטוחה שהיא תאובחן כמחוננת חכמה הרבה מעל הממוצע וגם היא המיומניות החברתיות שלה מדהימות..אני דווקא חושבת שזה משהו שלומדים מההורים
בציונות הדתית יש מקומות לימוד ברמה גבוהה?
אמרת שלמדת במקום כזה, מעניין אם קיים היום..
ועוד שאלה,
מה את חושבת שהן לומדות ממך? נשמח להחכים..
בדתל יש המון המון בתי ספר ברמה ממש גבוה
אמנה
נעם
למרחב
ישורון (לאיודעת איך שם היום)
ויש עוד המון שאני בטוח לא מכירה ...זה קשור כמובן גם לאיזור מגורים..אבל אצלנו הבתי ספר האזורים היו ברמה מאוד טובה
אני לא חושבת שיש לי מה להחכים אתכן
אני פשוט מטבעי אדם שיודע לפתח שיחות וקשרים בכל מקום שאני נמצאת ולהיות במרכז של דברים
ומהצד ה2 גם יודעת מאוד לעצור קשרים שלא מתאימים לי
ואני חושבת שהבת שלי רואה את זה ודי לומדת
אני לא רואה קשר בין מחוננות לקושי חברתי
או שאני שוב טועה?
כי בד"כ האולפנות שאמרת יש בנות ממגוון סגנונות נכון? ומותר סמארטפונים?
השאלה אם יש שאיפה למצויינות והכוונה לעתיד.
באולפנה שחצי מהבנות ניגשות ל3 יח"ל מתמטיקה, או חצי במגמת אומנות, קשה לפתח שאיפה למצויינות לימודית בתחום המתמטיקה והמדעים המדויקים.
אם נוסיף לזה הסללה של מקצועות תעסוקה, אז לא כל אולפנה תוציא את הפוטנציאל של ילדה מחוננת שרוצה להצטיין.
אני למשל למדתי ב5 יח' כימיה ו5 ביולוגיה,
ואז עברתי ל3 ביולוגיה, לא כי היה לי קשה, סתם כי לא הייתה לי סיבה לשאוף ל5,
ואף אחד לא טרח להגיד לי שבגלל שיש לי 5 כימיה, כל ה3 יחידות ביולוגיה שכבר עשיתי נחשבות לבגרות פנימית,
למעשה הפסדתי 5 יח"ל (מקצוע מדעי מוגבר)
שיכולתי להוציא בו ציון גבוה מאוד סתם בגלל חוסר הכוונה וחוסר שאיפה למצויינות.
שלא לדבר שכשנרשמתי ללימודים אקדמאים לא ידעתי שיש הבדל בהמשך בהתייחסות בין לימודים במכללה ללימודים באוניברסיטה.
פשוט למדתי במכללה דתית וזהו.
לכן בעיני תלמידה שרוצה ומתאים לה ללמוד ברמה גבוהה כדאי דתלמד במקום שמותאם לשאיפות האלו (בין שאר השיקולים)
מצד שני הם גם לא ידעו לכוון לבחור אולפנה מתאימה..
פלונטר.
אבל אם לאולפנות מתאימות יצא שם כזה, אולי זה יעבור מפה לאוזן ויגיע למי שצריך.
נגיד בפרסומים בעלונים וכד'.
אולפנת טליה מתאימה במקרים מסויימים מאוד.
הבעיה כשהמקום הוא הומוגני לכיוון הלא מצטיין.
אצלנו מלא בנות יכלו לעשות 4, פשוט לא הייתה סיבה למה להתאמץ.
ואפשר גם להתנדב וגם להצטיין.
לגבי לימודים אקדמיים, אני מתכוונת למקצועות ריאליים.
בעיני ללמוד לבגרות רק לפי מה שמספיק זה ההיפך משאיפה למצוינות,
כי זה קצת ביצה ותרנגולת,
עם הישגים גבוהים נפתח התיאבון.
(שום דבר לא בהכרח, אבל זה פותח דלתות)
אבל בתחושה שלי, זה היה המסר כל הזמן לכולם באולפנה שלנו ולא היה שום דרבון של בנות לכיוונים ריאליים.
כל הזמן המסר היה תעודה זה סתם דף וכד'.
יש בנות שלמדו אומנות מתוך תשוקה, הרוב כי זה המגמה הכי פחות דורשת.
הילדים שלי לומדים במרכז ברקת אם את מכירה (מרכז מחוננים פרטי)
ויש שם הרבה תחומים הומניים. יש גם ריאליים ואין שום לחץ. יש חדוות למידה, העשרה, עומק, עבודה קבוצתית, המון דברים טובים.
בוודאי צריך להיות עם קשב ליכולת ולרצון של התלמידה, אבל צריך גם דרבון.
אני לא חושבת שהדרכה והצטיינות בלימודים זה סותר.
אם במבחן הכי גרוע שלי אני מוציאה 80 והמורה אומרת לי כל הכבוד, או שמידות זה לפני מספרים, אני לומדת שאין שום סיבה להתאמץ, אפילו מעט.
ברמה שלפעמים הייתי מגישה את המבחן בלי לסיים אותו כי מה שעניתי כבר מגיע ל80 ונושא המבחן היה משעמם.. כזאת זריקה..
רק בלימודים האקדמאיים נחשפתי לנושא הצטיינות ויש מלגות, ומצטיינים דיקן וכזה, ויש מקומות עבודה נחשבים שמאתרים סטודנטים מצטיינים.
פעם ראשונה שלא הסתפקתי בפחות ממה שאני מסוגלת. (ולא בהכל הייתי מסוגלת ל100, ממש לא. אבל למדתי לנסות, לתת את כל מה שיש לי ואז לנסות לשפר עוד קצת, וזאת הייתה חוויה טובה בסה"כ הסרגל מאמצים הזה)
לק"י
ללמוד ברמה גבוהה ולעשות תואר בגיל תיכון.
(הבן שלי נהנה בתוכנית מחוננים, אבל התכנים שם אחרים מלימודי בית הספר, ולומדים בכיף.
בישיבה התיכונית אצלינו יש כיתת מחוננים. ואם הלמידה שם תהיה בעיקר ברמה גבוהה יותר- אני בכלל לא בטוחה שזה יעניין אותו).
ומסכימה לגמרי שיש עוד דברים חשובים.
אבל באמת שלא כל המחוננים מחפשים ללמוד כל הזמן.
זה בזבוז זמן לחכות עם זה עד גיל 18 ובדכ הרבה יותר, החומרי למידה לא באמת יותר קשים או משהו
רק אולי לא בהכרח יודעים לזהות את התחום שאנחנו מעוניינים בו בגילאים האלו
(ויש גם תארים עם חלק פרקטי שלא בהכרח מתאים לגילאים צעירים כמו פסיכולוגיה)
לק"י
וגם לא לכולם זה מתאים.
אני לא רואה את הבן שלי לומד להנאתו ספרות ועברית ברמה גבוהה.
מתמטיקה- כן. זה התחום שהוא אוהב.
בתוכנית מחוננים לומדים דברים אחרים. נניח היה שיעור של חידות במתטיקה, ציור קומיקס, אנגלית וכאלה.
הבן שלי נהנה מזה. הוא לא הטיפוס שנהנה רק ללמוד. כך שלא בטוח שלימודי תואר בתיכון יעניינו אותו.
למה צריך לחכות לגיל גדול כדי ללמוד משהו שיפרנס אותי
ולא ללמוד כבר משהו שייתן לי נקודות זכות לאוניברסיטה ויחסוך לי זמן יקר אחר כך
יש חלק בלמידה שהוא להעשרה, הנאה, זה באמת נחמד
אבל משקיעים כל כך הרבה לבגרויות, מכיתה ז' כבר מתחילים לפמפם בגרויות בגרויות כאילו על זה עומד ונשען העולם
אבל בפועל זה לא מועיל לחיים בחוץ כמעט בכלום, שוכחים את הרוב
ומתחילים הכל מחדש... לא חבל?
(אני יודעת שאת לא שר החינוך חח אני פורקת את תסכוליי כי כבר נפתח הנושא)
ואני בעד ללמוד סטיסטיקה ושזה ייחשב כבר כקורס לאוניברסיטה
כנל כל הקורסים המשעממים והפחות רלוונטיים שחובה לתואר
גם ככה לומדים בתיכון וזה משעמם אז שלפחות יהיה מועיל למשהו
ואז אפשר להגיע לתואר ובקצת זמן לסיים ולהתחיל פרקטיקה שזה מה שחשוב באמת
ולהוציא את הפסיכומטרי המיותר...
(יש לי עוד הרבה רעיונות בסגנון)
אולפנת טליה ממש לא מוגדרת לאולפנא למחוננות.אלא לבנות שאוהבות וטובות במדעים מדוייקים.זה לא קשור בכלל למחוננות.כמו שלא כל לומדי הרפואה והנדסת החשמל הם מחוננים.לגבי האולפנות- לא יודעת מאיפה הבאת את הענין שקריטריון הקבלה לאולפנות הוא לא לימודי.זה מאוד תלוי באולפנא.וממש לא גורף.
דבר נוסף שחשוב להבהיר לגבי מחוננים- כשילדים נבחנים בבית ספר לרוב בכיתה ב או ג- מפנים למבחן השני את 5 הילדים בעלי הציונים הטובים ביותר. אם השכבה יחסית חלשה, גם ילדים שאינם מחוננים בפוטנציה יופנו למבחן השני.
גם שם אותו דבר.זה עניין של אחוזים.יכול להיות שילד יוגדר כמחונן אבל אם היה לומד בשנתון אחר שבו לומדים ילדים חכמים יותר- לא היה עובר.
אני למדתי במקום דומה למה שאת מתארת. היתה אפשרות ל-5 יחידות מתמטיקה (ואכן עשיתי כמובן, וגם ניגשתי לבד לחלק מהשאלונים), אבל לא היתה דווקא הכוונה למצויינות וכו'.
אבל דווקא מהחברות שלי שלא היו הכי טובות בלימודים למדתי המון איך להשקיע. שזה אחד הדברים שהרבה פעמים יותר קשה למחוננים.
החברות הטובות שלי לא היו דווקא באותה רמה לימודית כמוני. אבל היינו חברות, אז למדנו ביחד למבחנים, מוכן למדתי באמת להשקיע - לשנן, לחזור, לתרגל וכו'...
(זה גם הרבה בזכות ההורים שלי, שלימדו אותי שאם ה' נתן לי חכמה, זה כולל גם אחריות להשתמש בה לטובה, ובין השאר - לעזור לחברות).
אז את הבנות והבנים שלך את תשימי במקום ששואף למצוינות?
למה זה נראה שזה לא הולך תמיד יד ביד עם חרדליות?
לבינתיים ביסודי של הבנות שדוגלים במצוינות יש יותר שאיפה לחרדות מאשר שאיפה למצויינות.
(בקטע של משמעת)
זה לא תורם לחדוות הלמידה בשום צורה ולא לזה כוונתי.
לבן אני מחפשת ישיבה שמטפחת מצויינות לימודית כי זה מה שמתאים לו.
אני מחפשת גם תורני- חרדלי, גם לימודי גמרא עיון ולימודי חול ברמה גבוהה ובאמת קשה למצוא.
מבחינת שעות לימוד בחרדלי לומדים לימודים קודש עד 16:00 (חוץ מישלצ)
ולימודי חול 3 שעות ביום זה לא מספיק לדעתי כדי להוציא תעודת בגרות בהצטיינות.
ישיבות עם אלף תלמידים לא מתאימות לו,
אני פתוחה לשמוע רעיונות חח
כרגע אולי הכיוון זה נר תמיד בחשמונאים, לא בדקנו אותה עדיין.
אצל הבנות לא בדקתי עדיין אולפנות אבל זה צריך להיות פחות מורכב, למה שלא תהיה מסגרת חרדלית ברמה לימודית גבוהה?
אני חושבת שאולפנת בהרן ורעיה הן ברמה גבוהה משתי הבחינות, אבל לא מכירה מספיק לעומק.
ובטוח יש מלא אולפנות מקומיות.
וסתם מסקרנות- את הפותחת? את מחפשת אולפנה לתינוקת בת 8 חודשים?
אנחנו צריכים לסגור ישיבה עוד כמה חודשים ומדי פעם בהכחשה מהסיטואציה חח
🤭
אבל אם ילדה היא ממוצעת לא בטוח שתתקבל לבהרן ורעיה, ואז נסגר לה האופציה להתקדם
לק"י
גם באולפנות אזוריות עם מגוון של בנות יש מצטיינות ובנות שמתקדמות אחר כך לכל מיני מקצועות "נחשבים".
ובסוף הכי חשוב שתמצא את המקום שטוב לה.
(אני למדתי באולפנא אזורית. חרקתי שיניים במגמת פיזיקה, כי האופציות האחרות לא נראו לי גם בשבילי. באנגלית אני לא משהו ועשיתי 4 יחידות. והוצאתי פסיכומטרי גבוה.
ואני לא מחוננת.
כדי להצליח ולשמוח בחיים לא צריך להיות מחונן או ללמוד במקום מסויים).
וגם שם יש את כל האופציות 3-5 יחידות וילדות ממוצעות בהחלט מתקבלות לשם. אם הן מתאימות מבחינה דתית. אלו אולפנות שקשה להתקבל אליהן בגלל שבאות המון בנות . אבל הצד הלימודי ממש לא הקריטריון היחיד. ואפשר להתקדם ולעשות בגרות טובה בכל אולפנא אזורית. אומרת את זה מידיעה מתוך המערכת.
זה לא בית הספר שהיא למדה בו, תא התיכון או האופנה אלא הרצון שלה.
אם תחנכי אותה להתאמץ עבור מה שהיא רוצה, להיות קשובה לעצמה ולהכיר את הרצונות שלה, היא תתאמץ ותשיג אותם.
בית ספר טוב לא יעזור כלום אם ילד לא רוצה ללמוד ולהתקדם,
מנת משכל גבוהה לא תעזור אם הילדה לא מוכנה להאמץ או שהיא מעוניינת ללעסוק במקצוע שלא דורש הרבה חשיבה
מה שיעזור לה זה מוטיבציה, כוח רצון, התמדה
וזה הרבה מאוד בחינוך
אממה אני חושבת שמה שלא נבדק הקשר בין המיומניות החברתיות של המחוננים למיומניות של ההורים שלהם (שהרבה פעמים גם מחוננים)
לגבי ההמשך את צודקת גם אני לא רציתי בתיכון ללכת לפיזיקה רציתי פסיכולוגיה
אז אמא שלי עשתה איתי תנאי או 5 יחל ופסיכולוגיה או 4 יחל ופיזיקה
ובזכותה עשיתי 5 יחל ואני מודה לה על זה האמת
אני חושבת שזה שילד מחונן לא צריך לדחוף אותו רק ללימודים מסויימים בשביל זה אלא ללמד אותו לנצל את הברכה שיש לו נניח שלי הציעו לצאת ללימודים באוניברסיטאת אריאל בכיתה י אמא שלי עצרה את זנ ואמרה שאני צריכה להיות ילדנ
ואין לתאר כמה אני מודה לה היום בזכותה הייתה לי ילדות
זה תלוי אוד גם אם זה מטופל או לא.
יש ילדים מחוננים שאין להם ולא היה בעיות חברתיות,
יש ילדים עם בעיות חברתיות שלא טופלו (או לא טופלו בזמן)
ויש ילדים עם בעיות חברתיות שטופלו.
לכן השאלה היא לא רק מה התוצאה, אלא האם הייתה בעיה בדרך ואיך טופלה.
(יכול להיות שאצל בנים זה יותר מובהק?)
בן שהיו לו קשיים חברתיים (ודווקא זה התבטא אצלו בעוצמה ומנהיגות ולא בהסתגרות, פחות עם יכולת עבודת צוות ורגישות לזולת)
ואצל הבנות הן בסדר מבחינה חברתית.
עם הבן עבדנו על זה וב"ה הוא עשה קפיצה ענקית מג' לה' מהבחינה הזאת
היום כבר אין פערים ב"ה.
אתן כל הזמן חוזרות על המושג - מחוננים.יש רמות שונות של מחוננים.לא כולם אותו דבר.מחונני העל הם אלה עם הקשיים החברתיים.לבי לימודים באוניברסיטה- גם הם לא מיועדים רק למחוננים בהגדרה.מכירה ילדים שלומדים בבר אילן ולא מוגדרים כמחוננים.פשוט אוהבים ומתאמצים.וזה גם תלוי באוניברסיטה ובתוכנית.לדוגמא- לימודים באריאל ולימודים בטכניון אינם ברמת קושי דומה.
רמה לימודית גבוהה..
לילדים שלי מחפשת משהו תורני יותר ברמה לימודית גבוהה יותר, כנראה שאצטרך לפתוח בעצמי או להתפשר על הרמה הלימודית ולדאוג לזה בבית...
רוב מה שציינתי זה רשתות חינוך
באיזור שאני גרה בו הרמה הלימודית כן גבוהה
ואפילו, לא עלינו, מעדיפים משחקי מחשב או כדורגל במקום🤣
אני הכי בעד לתת לילדים קרש קפיצה לחיים טובים.
אבל מחוננות זו לא המילה.
מחוננות זה להשיג תוצאות יוצאות דופן בתחום מסויים.
החיים בד"כ לא בנויים מתחום אחד.
לכן חשוב לפתח בכל התחומים:
רגשי
קוגניטיבי
חברתי
מוטורי
וכמובן חינוך טוב, עזרה לזולת, אמונה ועידוד עצמי. ראיית הטוב ועוד.
חשוב לספר סיפורים, זה מפתח הרבה יכולות. אבל לא להישאר צמודים לטקסט,
לדבר ולהסתכל על המעבר.
על הבעות פנים. מה גרם למה. האם הוא עצוב או שמח? למה? מה היית עושה בסיטואציה כזו?
כל סיפור לפתח את המעבר.
וגם משחקים, ממש להיכנס לראש ולשחק איתם. וגם בחוץ בפארק, לאפשר מרחב התנסות. לא למנוע את הלמידה.
בגדים יוקרתיים זה לא מה שיעשה את הילדה מוצלחת. עדיף בגדים פשוטים ולתת לה להתלכלך או אם יקרע הבגד לא נורא. העיקר שתנסה ותחווה את החיים. ככה לומדים הכי טוב
ועם הרבה סבלנות. מנסים מנסים, בסוף מצליחים.
נגיד היא מנסה להגיע למשהו, לא לקרב אליה, לתת לה להגיע לבד.
וכבר מגיל קטנטן לחזור על המנטרה שאת יכולה.
מי שמנסה בסוף מצליח..
דברים כאלו..
ואני מורה היום לתחום אומנותי בכלל וממש לא חושבת שהמחוננות קידמה אותי לאיפשהו בחיים. אם כבר להפך- בגלל שלמידה היא דבר שבא לי בקלות יחסית אז כשדברים כן קצת איתגרו אותי, פשוט עזבתי אותם כי לא ידעתי להתאמץ.
ולא הכינו אותי למבחן מחוננים ולא כלום.. אמא שלי לימדה אותי לקרוא לפני כיתה א אבל גם זה לא נתן לי יותר מידי חוץ מלהשתעמם בכיתה..
תני לילדה לגדול ולהתפתח בקצב שלה
ככה גם אצלי...
והקטע עם המאמץ ממש ככה

גם פותחת השרשור ביקשה להפסיק לנצלש
🫣
חוץ מזה שאני חושבת שחבל שבבתי ספר אין התאמה למחוננים כמו למתקשים.
השיעמום שהיה לי ב12 שנות לימוד ביסודי ובאולפנא היה הרסני כל כך.
וללמוד דברים בעצמי בזמני הפנוי היה מייאש אותי כי לא ידעתי ללמוד...
בשמינית היתה מורה שקלטה את זה והצילה אותי!! אבל זה היה ממש מעט מידי ומאוחר מידי...
וההורים שלי לא הכירו את הקושי הזה, כי הם לא היו כאלה (היום יש לי עוד 2 אחיות כאלה, ואיתן ההתנהלות כבר שונה...)
זה או שיש או שאין
אני ממשפחה גדולה יחסית, לא כולנו מחוננים
ואמא שלי לא עשתה שומדבר מיוחד בשביל זה
תהני מהילדה.
יותר עדיף להשקיע מאמץ ללמד את הילדים מיומנויות חשובות לחיים הבוגרים
מחוננים זה או יש או אין.. ויש מבחן בשלב מסויים שעושים..
אם רוצים שהילד יצליח בחיים, אז תעשו עבודה עם עצמכם כאנשים מבוגרים מה הכישורים שמוכרח אדם לדעת כדי להצליח בחיים בכל תחום ולא רק כמחונן
כמו אומץ, תעוזה, עבודה יעילה בקבוצה, ניהול זמן, פתירת בעיות באופן יצירתי, לא להיות מופתע מהחיים אלא לקחת דברים בפרופורציות נכונות וכד'
זה יביא אדם להיות מוצלח באמת בחיים האמיתיים כי החייל האמיתיים זה לא אוניברסיטה ותארים יש עוד הרבה מעבר
ממש לא ניסו בכוח, מצד שני ההורים שלי הם מאוד מלמדים כזה… כולנו עלינו לכיתה א כשאנחנו יודעים לקרוא וכו… ונגיד ההורים שלי מדברים בשפה יחסית גבוהה אז גם העברית הייתה מפותחת…
אני לא רואה סיבה לדחוף את הילדה להיות מחוננת. כי האמת היא שגם אם את מסתכלת על הצלחה בתור הצלחה לימודית וכו, בעיניי המחוננות דווקא תוקעת הרבה פעמים.
כי הרי בבית הספר הכל בא בקלות, אז לא משקיעים בלימודים, ולאף אחד זה לא באמת אכפת כי הילדה שואלת שאלות חכמות בכיתה והיא מקבלת 100 בכל המבחנים.
אבל מתישהו היא תגיע לאוניברסיטה, ושם חייב גם להושיב את עצמך וללמוד מעבר לכיתה. וכשאין כישורי למידה זה מאוד מאוד קשה.
אצלנו מתוך כמות יפה של אחים, רק אחד יודע להושיב את עצמו. ועוד אחד תלוי מאוד במה. איכשהו אנחנו מסתדרים, אבל עדיין…
אעיד על עצמי (שיצאתי "מצטיינת", לא מחוננת), שאני לומדת כרגע תואר מאוד קשוח, עם דרישות קבלה מאוד גבוהות. ממה שאני שמה לב מסביבי, דווקא אלו שיחסית התקשו בתהליך הקבלה, ועשו פסיכומטרי אחרי פסיכומטרי, הם אלו שמצליחים יותר בתואר. כי הם רכשו מיומנויות למידה, התמדה וכו. ואני, שהקבלה באה לי יחסית בקלות, מגרדת את העובר. וזה נכון גם על עוד סטודנטים סביבי.
בקיצור - זה לא משנה אם היא תהיה מחוננת. יותר חשוב חום, אהבה, חוסן רגשי, שתדע להביע רגשות, כישורים חברתיים... ואח"כ אפשר גם לצייד אותה בהרבה "השכלה" - ללמד לקרוא, לספר הרבה אנקדוטות שמביאות לה ידע כללי, חידות בשביל הכיף, שאלות מתמטיות תוך כדי הליכה וכו…
אבל חייבת להוסיף, יש לי חברה שהיתה מצטיינת בלימודים בבי"ס
פסיכומטרי מעל 700, חלמה להיות וטרינרית
התחילה אוניברסיטה והפסיקה אחרי שנה. אמרה שאין לה כוח ללמוד יותר
והיא מזכירה במשרד עו"ד
אז כן חשוב ללמוד מיומנויות למידה אבל גם חשובה המוטיבציה.
ומצד שני מכירה לא מעט שלא בדיוק הלך להם בבי"ס, לא היה איכפת להם מהלימודים. סיימו עם או בלי בגרות, התגייסו לצבא, ואחר כך התחילו לקחת את עצמם ברצינות והתקדמו ובנו את עצמם.
אז גם ללימודים בבי"ס לא הייתי לוחצת כל כך
גם לי הלך בקלות הלימודים והפסיכומטרי… (וגם לי אין כוח ללמוד חחחח)
העניין הוא שבשביל רוב האוכלוסייה לקבל פסיכומטרי מעל 700 זה משהו שדורש הרבה למידה, התמדה וכישרון, ויש אנשים שמספיק להם שבוע למידה בשביל זה…
אולי היא כזאת, לא היתה צריכה להתאמץ בשביל הישגים מאוד גבוהים
ניתוח יפה.
האבחון חשוב בעיני כדי לתת מענה מיטבי.
זה נכון לגבי כל סוג אבחון וכל סוג מענה.
מחוננות באמת לא מבטיחה חיים קלים. לחלק מהמחוננים יש קשים חברתיים. לחלקם יש קשיים רגשים בגלל הפער בינם לבין הסביבה. יש עוד המון כישורים שלא חיבים להיות מחוננים בשבילם , יכולות חברתיות, רגשיות, יכולות באומנות , בסדר וארגון ועוד. הענין הוא לחפש מה הכישורים שאת קיבלת ולפתח אותם.
אם היה לי זכרון טוב ותפיסה חדה הייתי היום ממש חכמה...חחח
תני לילדה לגדול ולהיות מאושרת, תהיה מחוננת או לא, זה בכלל לא חשוב
אצלינו יש הרבה במשפחה המורחבת
ברור שאפשר לפתח ילדים ולהעשיר את הידע שלהם אבל זו טעות לחשוב שהכל בידינו
תאהבי את הילדשלך כמו שהוא
וואו מסתבר שכל הפורום מחוננות או שלכולם יש ילד מחונן.. מה זה אומר עלי?
ובלי קשר, אמא שלי אשת חינוך , תמיד שמעתי על הקשיים של המחוננים, ובינינו, היום אפשר להצליח בחיים (עבודה טובה, בן זוג טוב, ילדים טובים) גם בלי להיות מחונן, בלי להיות חכם, ואפילו בלי להצליח בלימודים..
פשוט כנראה שהגיבו הרבה כאלה שיש להן נגיעה אישית בדבר.
לא יודעת אם תורשתי או לא.
אבל יכולה להגיד שאפשר לעשות "הכל נכון", ועדיין יהיו קשיים.
לא הכל תמיד בשליטתנו, ואנחנו לא בוחרים עם אילו "חבילות" הילדים שלנו יתמודדו.
בעיניי הכי חשוב זה חיבוק, אהבה, משחק, דיבור, קשר עין.
תשומת לב להשגת אבני דרך
כל השאר?
זה מה שה' נותן
אנחנו יכולים רק לעזור ולכוון
כל אחד וכישוריו שלו, ההצלחה היא לאתר מה יכולות הילד הספציפי שלי, ולפתח את זה אצלו.
מגיל 8 חודשים צריך להשקיע בחום, אהבה חיבוקים, ויחס (להיות איתה בבית- זה בכלל מתנה ונכס בגיל הזה), תעסוקה מגוונת, נחת, רוגע ושלווה.
כשתגדל- תזהי את היכולות שלה ותפעלי בהתאם.
רובם המוחלט מולדים
אם כי אפשר לעבוד ולשפר
אבל
כישורים של מבוגרים זה כבר עניין של למידה והתפתחות עצמית
כי גם אם יש כישורים מולדים
הם לא מספיקים בעולם המבוגרים
לכן בעיניי כדאי להשקיע בעיקר בדברים שיעזרו לילד לפתח למידה עצמית וידחפו אותו להתפתח בתור מבוגר
1. להתנהל ולתקשר עם הילד בצורה נטולת שיפוטיות
2. לתת לילד לבחור מגיל צעיר
לתת לו לסלול את דרכו
להתנסות לטעות וללמוד מטעויות
3. לתת דוגמא אישית להתפתחות ללמידה ולהתקדמות
4. לשתף את הילד בחיים הבוגרים
בהתנהלות נכונה (רגשית/ טכנית/ כלכלית/ חברתית/ משפחתית) ובלמידה מטעויות
צריך כל הזמן לעבוד על עצמנו כהורים
לשפר גרסה של עצמנו
מול הילדים
להיות בשמחה, באמונה בהם ובנו...
זה החלק הכי חשוב בחיים לעניות דעתי...
בכל הנושא של מחוננים, אנשים חכמים...
זה קצת מלמעלה אבל חשוב לדעתי-
אני חושבת שאנחנו חיים בחברה שהמעמד והכבוד
תופסים נפח חשוב בחיים שלנו, נרצה או לא נרצה
חלק מלהיות בעל שם ומעמד בחברה זה הרבה פעמים להיות חכם, במיוחד בגילאים האלו של בית הספר, (לדעתי יותר בתיכון שכבר לרוב הילדים יש מודעות לחשיבות של "להיות חכם", נכון שיש גם את הסטיגמה של החנון הדחוי חברתית, אבל זה לא מחייב, נערה יכולה להיות מוצלחת חברתית וחכמה מאוד...)
והצורה שבה מודדים חוכמה בבית ספר
זה בצורה מאוד מצומצמת ומקובעת-
ידע,זיכרון, מבחנים, מקצועות ריאלים מדעיים
לא שזה לא קשור לרמות אינטלגנציה גבוהות, זה כן קשור אבל זה לא רק וזה לא הכל.
אחר כך שגדלים, אני חושבת שהרבה מבינים שאפשר לצמוח ולפרוח בחיים האלו עם המון כישורים אחרים, חלקם שפחות באים לידי ביטוי אם בכלל בבית ספר כגון מוזיקה, אומנות או אפילו סתם כישרונות שאפשר לעשות איתם הרבה כסף ובעיקר גם עם תכונות אופי כמו יצרתיות, כריזמה, מנהיגות, שאפתנות,התמדה, יכולת העמקה, חוש לעסקים וכו'....
יש כל כך הרבה דברים שאפשר לעשות בעולם ושצריך לעשות בעולם וזה לא קשור רק לחוכמה.
ברור שזה כיף להיות זה שמצליח במבחנים,זה שזה בא לו בקלות, שהוא יכול לנפנף בזה שהוא עשה תואר נחשב וקשה, שהוא עשה 5 יחידות מתמטיקה מבלי להכנס לשיעורים בקושי וכו'
אבל כואב לי ומדברת גם על עצמי כי גם אני הייתי בתחרות הזאת באופן מודע ולא מודע, שאנחנו שוכחים לפעמים שזה לא מה שחשוב, באנו לכאן כל אחד בשביל שליחות... ולשליחות הזאת קיבלנו כישורים מסוימים ויכולות וכן גם רמת משכל מסוימת...
ולפעמים אין צורך להשתמש ברמת המשכל או בכישורים וללכת כמו כולם לעשות תואר קשה, או להצליח בלימודים בבית ספר, לפעמים השליחות לאו דווקא במקומות היוקרתיים (כביכול) והנחשבים על אף החוכמה והיכולות הלימודיות ולהפך!! יש אנשים שעמלו רבות כדי לגרד את הציון שצריך לקבל בפסיכומטרי כדי להתקבל לרפואה ולמדו ימים על גבי לילות...
ואני חושבת שמה שמשנה באמת זה שכל אחת תלך עם השליחות שלה עם מה שהיא באמת צריכה לעשות בעולם ועם מה שהלב שלה אומר לה
ולא כדי להוכיח/להראות/לעשות כמו כולם בשביל כבוד או יוקרה...
זה גם מתקשר לי לשרשור אחר שהיה כאן על נשים שהשיגו מעמד או נשים שחיות באידיאל גבוה של חיים...
זה קשה לחיות בתודעה של תחרות, של מי יותר, מי חכם יותר, מוצלח יותר, מבין יותר, יודע יותר (בעיקר יודע)...
אנחנו לא באמת צריכים את זה.
כדאי שנשים את האנרגיה שלנו במה שנכון לנו, במה שמתאים לנו, בשליחות שלנו באמת בלי קשר למעמד שהוא נותן לי בחברה, ולכבוד...
ועם האמונה הזאת בעיניי לחנך את הילדים...
אבל חשוב לי להגיד, בלי קשר למחוננת או לא מחוננת,
כל אחד מאיתנו מביא איתו המון משקעים להורות, וחשוב לתת להם את המקום שלהם, לפעמים עבודה עצמית מספיקה, לפעמים יש צורך בטיפול מקצועי, אבל חשוב צריך להתייחס למשקעים הללו, כי לילדים שלנו מגיע הורים שמודעים לעצמם.
לא משנה כמה תשקיעי בבת שלך, יכול להיות שהיא תצא מחוננת ויכול להיות שלא, אין לך השפעה ישירה על זה (את יכולה להעשיר אותה, אבל לא לייצר מחוננות), אבל יש לך השפעה ישירה על מצבה הרגשי. ואמא אוהבת, שמקבלת את הילדה לה כמו שהיא, ונהנית עם הילדה שלה-הרבה יותר משמעותי לילדה מאשר יכולות אינטלקטואליות, גם לסיכויים שלה כבן אדם מבוגר.
ואני אגיד עוד משהו לסיום, אני מחוננת (לא חושבת שמשפיע על חיי היומיום שלי יותר מדיי חוץ מהזיכרון שלי לעובדות לא חשובות), בעלי גם מאוד חכם, והילד שלנו עם המון קשיים, למרות שיש לי ידע התפתחותי ולמרות שהשקענו בו המון, יש לו המון קשיים שככל הנראה ישפיעו עליו גם בבגרותו, ונכון, זה לא מה שרציתי בשבילו, ויש צביטה בלב לפעמים כשאני רואה אותו עם ילדים אחרים, אבל אני יודעת שהוא בריא, ואהטב וזה הכי חשוב בעולם.
לדעתי הרבה פעמים כשיש הורים שלוחצים מאוד חזק על הילדים ללמוד ללמוד ללמוד
להשקיע בלימודים בלי סוף
לפעמים הם משיגים את התוצאה ההפוכה
והילדים שונאים את הלימודים ולא משקיעים בכלל
או שמשחררים את כל האחריות ללימודים שלהם להורים
וכנ"ל בכיוון ההפוך
כשההורים בעד לימודים אבל לא ממקום לוחץ
הילדים מפתחים את האחריות שלהם ללימודים של עצמם
וכן כמובן יש כאלו שההורים נורא לוחצים
ואז הילדים משקיעים בלימודים מרוב פחד מהתגובה של ההורים.
הייתה לי חברה שכ"כ פחדה מה יקרה אם לא תביא הביתה ציון 100
אז כשקיבלה במבחן ציון 92 התחילה לבכות כי פחדה מאמא שלה
וזה לא היה בכיתה ה' אלא בכיתה י"א
סתם, יכולה לשתף על עצמי
אף פעם לא אבחנו אותי. אז לא יודעת אם אני מחוננת
אבל תמיד הייתי מהראשונות בכיתה
ואת ההורים שלי זה לא עניין בכלל ציונים, לימודים מבחנים.
ואני מעצמי זה נהיה לי מאוד מאוד חשוב במהלך החיים
השקעתי הרבה בלימודי מקצוע ותואר וב"ה הגעתי רחוק.
ועל הילדים שלי אני מנסה לשנן לעצמי לא ללחוץ עליהם יותר מידי
ולא לדחוף חזק לכיוון הלימודי.
בעיניי פי 100 יותר חשוב הצד החברתי, כישורים חברתיים ומיומנויות רכות.
הוא בן 5 וחכם ומקסים.
אבל יש לו קטע שהוא מציק לטונה בת 3 בלי סיבה, סתם כי היא באופציות שלו. וזה מטריף לי את המח.
מתעורר בוקר לוקח לה מוצץ וגרב. היא בוכה, אני קמה, ובלאגן.
אני ממש מרגישה את עצמי כל פעם נכנסת לטירוף. אני משתגעת.
אני יכולה לצרוח עליו או לתפוס לו את היד חזק מידי או לתת סטירה אפילו
ואני כל-כך ממוצפנת אחרי וכל כך שונאת את זה חושבת שזה לא אמור להיות.
אבל הבנתי שאני לא מצליחה שזה לא יפעיל אותי.
בזמנים אחרים אני מרעיפה עליו אהבה וחיבוקים חצילים טובות וביחד, אבל לא מצליחה שלא יקרה בכלל ההתפוצצות הזו שלי על ההתנהגות שלו.
מה אני אמורה כן לעשות?
מרגישה שאם אני אצליח לחשוב אחרת כשאני עוד שומעת שככה הוא מתנהג כרגע אני אצליח להגיע אליו כבר רגועה יותר ולא בכעס כזה גדול, אבל לא מצליחה לחשוב שום דבר חוץ מאיזה ילד בלתי 😔
והוא לא ככה תמיד וזה לא מה שאני חושבת עליו באופן כללי, אבל כשזה כן קורה אני באמת מאבדת את זה.
אני מבינה גם שזה קשור לזה שאני מרגישה חסרת אונים קצת מולו בנושא הזה כאילו אין לי דרך לעצור אותו. או אין לי דרך לשלוט באירוע. לא יודעת למה שזה מרגיש לי ככה כי הוא כן יפסיק כמובן כשאגיע.
אולי עצם זה שהוא עושה את זה רק כדי שאבוא זה מחרפן אותי.
באמת לא יודעת וזה עצוב לי להיות ככה לילד שלי.
ועצוב לי גם להיות ככה לעצמי.
בקיצור עצות יתקבלו ממש בברכה
העצה העיקרית שלי היא הדרכת הורים.
העצה השנייה שלי היא לנסות להבין שזה כנראה משהו לא בשליטתו, אף שהוא גדול יחסית. והצעד הבא הוא לנסות להבין ממה זה נובע. אבל זה קשה מאוד מאוד...

מה הכוונה לא בשליטתו?
הוא מציק כי משהו מציק לו...
אכתוב לך כמה שאלות שאת יכולה לשאול אותו בזמן אמת (ששמעתי מקלינאית תקשורת):
היא עשתה משהו שהפריע לך ולכן אתה מציק לה?
אתה רוצה לשחק איתה, אבל לא יודע איך, ולכן זה יצא בצורת הצקה?
אתה מאוד אוהב אותה, אבל לא יודע איך להביע את האהבה ולכן זה יצא בצורת הצקה?
כמובן, תתאימי את השאלות לרמה שלו. ועצם זה שתחזיקי בראש את שלוש האפשרויות האלה כבר יוריד לך קצת את רמת הכעס עליו...
למרות שקצת מרגיש לי שזה בכלל לא קשור אליה. זה קשור לזה שהוא רוצה שאני יבוא ולא יודע לקרוא לי יפה. יש מצב?
שכחתי עוד שאלה שאפשר לשאול אותו:
משעמם לך? וכשאחותך בוכה נהיה "אקשן"?
אבל נשמע שעלית בעצמך על הסיבה שנכונה אצלו. ועכשיו צריך לחשוב מה אפשר לעשות עם זה...
אולי ליזום פניות אליו לפני שהוא מנסה להסב את תשומת לבך? כמה שיותר פעמים ביום.
אולי זמן אישי רק איתו פעם אחת ביום ימלא את הצורך שלו?
זה הרבה ניסוי וטעייה והרבה עבודה, טכנית ורגשית, ואני מתפללת איתך שתעמדי בזה❤️
ואם בעלך נמצא בחלק מהיום, אז שגם הוא יתגייס למשימה הזו...
לדעתי חוסר השליטה הוא זה שמוציא אותך מפרופורציות כמו שכתבת, ואולי גם הבכי של הקטנה מטרגר
אני ממליצה להתעכב על זה
מה עובר לך בגוף כשהילדה בוכה? את ככה מול כל הפגנת בכי? ממהרת "לכבות" אותה? קשה לך עם תחושת חוסר אונים?
אם תקראי לו כשהיא בוכה ותגידי לו שאת אוהבת אותו ותתני לו חיבוק ושיחזיר לה ?
אם לא תגיבי דקה ורק תגידי - אני באה ותאספי את עצמך ותוך כדי תחשבי על תגובה?
אני לא מסכימה עם זה שזה לא בשליטתו האמת, אני חושבת שילדים מנסים להשיג כל מיני דברים באמצעות התנהגויות. אולי הוא באמת רוצה להעיר אותה כדי לשחק למשל ולא יודע איך. אולי הוא רוצה להעיר אותך ונעזר בבכי שלה. . גם הבן שלי היה מציק לאחותו כדי להעיר אותה והסברתי לו שזה לא נעים ושיקרא לה בעדינות עד שתקום. והוא יודע לבוא להעחר אותי אם הוא קם מוקדם. גם כשהיה בגיל 5. הוא מתעורר הרבה פעמים לפני כולם?
לדעתי בגלל שזה מגיע למצב של צרחות ואפילו סטירה שזה דבר שהוא מאוד משפיל בעיניי, ובאמת מעיד על סוג של אבדן שליטה טוטאלי בסיטואציה (דווקא כי את מבינה כמה זה באמת לא בסדר), אני רואה צורך בהדרכת הורים/ טיפול סביב התחושות האלה.
עוד חיבוק גיבורה♥️ בטוח לא פשוט לכתוב ככה בפתיחות. שהשם יסייע בידך 🙏
מתואמתשההצקה נובעת ממקום אחר, לא מתוך רצון להציק. אלא שפשוט בלי שליטה זה יוצא בצורת הצקה...
❤️מתואמתממש ללכת להדרכת הורים? נשמע לי רחוק ממני.
אבל באמת אני רוצה.
אברר עם מישהי שאני מכירה בעז''ה שיהיה לי אומץ.
היתרון בזה הוא שמדריכה טובה משקפת מעיניים של ילד את הסיטואציה ותעזור לך גם עם תיאום ציפיות מולו.
תחשבי על זה
את יכולה גם לבנות לך תכנית התקדמות מסוימת שעד זמן x אם לא חווים שיפור אפשר ללכת.
וככל שהם יגדלו זה ישתפר, מבטיחה♥️
שמוקד ההפעלה הוא בציפייה
את מצפה שילד בן 5 לא יציק בלי סיבה
אבל ילדים
גם יותר גדולים
לא צריכים סיבה להציק
(ויש גם לא מעט מבוגרים כאלה
שמציקים בדרך שמבוגרים מציקים)
אם יוצאים מנקודת הנחה
שילד רשאי להציק
כי הוא צריך לעבור דרך
כדי לראות את העולם במבט רחב
יותר מנקודת המבט שלו
אז ההצקה הרבה פחות מציקה להורה
וכל הצקה יכולה להיות הזדמנות
לדבר איתו אחכ
לשמוע אותו
את נקודת המבט שלו
להסביר לו למה זה מציק
להציע דרכים אחרות לפעולה
אבל להשאר איתו
בצד שלו
להיות ההורה התומך והמנווט
לא השוטר
היתי צריכה לשמוע את זה.
זה באמת הגיוני. בטח כשהוא איתה לבד ואני עוד לא קמתי.
אני צריכה להיות יותר בהבנה שככה זה ילד.
תודה.
אין לך אפשרות לא לבוא כי הקטנה היא גם ילדה קטנה וגם לה יש צרכים . אז מה שמעצבן אותך שהוא מפעיל אותך בצורה כזאת. גם אותי דברים כאלו מעצבנים.
אז צריך לקחת ילד ולהסביר לו שאם הוא רוצה שאת תבואי, הוא קורא לך. ובאיזה צורה הוא קורא לך . אבל אם הוא מציק לאחות קטנה , אז תהיה תוצאה לא נעימה. לא יקבל הפתעה , לא ילך לחבר, לא יהיה סרט. ולעמוד בזה.
בזמן הרגוע לדבר כמה זה לא נעים כשמציקים לך
באמת זה מה שמפריע לי.
שהוא יודע שהוא שהוא בטוח יקבל אותי.
ניסיתי להסביר לו פעם שיבוא להעיר אותי ואני יקום ואני באמת קמה, אבל התפספס. אולי ננסה שוב לחדד את זה עם איזה מבצע.
לא ברמה של סטירה. אבל כן זה מטריף ברמות. גם בין בן 5 ובת 3, הצקות סתם, לא כי כועס. והוא לא עוצר כשאני באה, רק אם אני תופסת אותו או מסיחה את דעתו. אולי זה קשר נורמלי בין אחים בגילאים האלו?
אני כן הבנתי מיזה שאני צריכה להיות יותר זמינה באופן מלא
מזמן הבנתי את זה ולכל זה נשאר רק בשעות הבוקר שהם קמים לפני.
ילדים צריכים נוכחות הורית.
לפני כמה שנים שהבן שלי גם היה מציק ומרביץ לאחותו (הגדולה דווקא), בלי שום פרובוקציה מצדה. וזה באמת היה משגע! אז אני יכולה להזדהות. מצד אחד יש את החינוך שלו, ושם אפשר לומר שנגיד שוב ושוב ואפשר להיות סבלניים אתו וזה יחלחל וכו' - אבל מצד שני יש את האחות, שכאמא שלה יש לי אחריות להגן עליה ולא לתת לה לסבול ממנו. אני חושבת שממש חשוב להבהיר לילד שלא מקובל עלייך שהיא תסבול בגללו ואת חייבת להגן עליה. אבל לא לעשות את זה בכעס עליו או הרחקה שלו - אלה שני דברים נפרדים.
זה דבר ראשון.
דבר שני, באותה תקופה הרגשתי די אבודה מה גורם לו להרביץ לה סתם כך. נרשמתי לקורס קצר של הבית להורות מקרבת "למה הילד שלי מתנהג כך" (או משהו דומה). בגדול הרעיון שהם מביאים הוא שכל התנהגות מגיעה מצורך כלשהוא שמחפש מענה. ולפעמים קשה למצוא בדיוק מה הצורך הזה, אבל חשוב לנסות לחקור: מתי ההתנהגות התחילה? (וזה יכול להיות: מאז שהאחות נולדה, כן?), מתי היא קורית? כשמי נוכח? ועוד ועוד שאלות שיעזרו לנו אולי בסוף להתחקות אחרי הסיבה (אפשר לחפש רשימה של צרכים באינטרנט, יש דברים שאולי אנחנו לא חושבים עליהם). ברגע שנבין מה עומד מאחורי ההתנהגות נוכל לחשוב על דרכים לספק את הצורך שמניע אותה וממילא ההתנהגות השלילית תדעך. ספציפית עם הבן שלי אני חושבת שהיה לו צורך גדול בשליטה כי זו היתה שנה עם המון שינויים: התחלת גן עירייה, הולדת אחות קטנה והמון שינויים שלא בשליטתנו בצוות של הגן (שכולו היה מקסים, אבל הרבה חופשות לידה ועוד). לא יכולה להגיד שהצלחתי מאוד עם לספק את הצורך בדרכים אחרות, כי הרבה מהרגשת הערעור הגיעה מחוץ לבית אבל זה כן עזר שהיה לי קצה חוט מאיפה ההתנהגות הזו מגיעה. ועם הזמן וההתייצבות של הגן גם ההתנהגות שלו נרגעה מאוד.
אולי יוכל לעזור לך. זה באמת מאתגר.
בהצלחה, והרבה נחת מהם!
כתבתי "בלי כעס עליו". אני לא מתכוונת שלא לגעור בו. אני חושבת שכן טוב להיות תקיפים במקרים של אלימות. אבל יש הבדל ענק בין גערה ללא כעס, שמגיעה באופן נקי רק למען חינוך, ובין כעס אמיתי. גם ההורה וגם הילד מרגישים היטב את ההבדל... כאן זו רק דעתי)
אבל לפעמים לא וכן יוצא הכעס...
תודה.
חושי.
לחלק מההצקות כמו לקחת מוצץ - יש תוצאה שתופסים איתו, לוקחים ממנו את המוצץ... מה שנותן מענה לתחושה.
אז אם יש לי יכולת לתת לו אמבטיית קצף או משהו אחר שנותן מענה לתחושה ומרגיע אותו, רמת ההצקות יורדת פלאים
הפה שלי מלא פצעים-
כבר שבוע. הרופא טוען אפטות. יש לי בערך חמש עשרה חלק על הלשון חלק בחיך.-
כואב לי לדבר, לשתות. לאכול בכלל לא באופציה. הביא משחה זה לא עוזר. פשוט רוצה שירדימו אותי הפה שלי בוער
תנסי חלב עיזים
אם אני זוכרת נכון טחינה גולמית על בפצעים גם עוזרת.
ותשאלי את הצאט אולי יהיה לו רעיונות נוספים.
לרופא יש הסבר ממה זה וכמה זמן לוקח לזה לעבור?
לפני כמה שנים כשהייתה לי קורונה היו לי אפטות נוראיות-נוראיות, ברמה כמו שאת מתארת... (סובלת מדי פעם מאפטות, אבל לא ברמה הזו) ב"ה הן עבאו אחרי כמה ימים (נדמה לי עוד לפני שהחלמתי לגמרי מהקורונה)
יכול להיות שיש לך וירוס? עשית בדיקות דם?
תנסי לקנות עוד תכשירים שאמורים לעזור...
הלוואי שיעבור לך מהר!!❤️
כשהגיעו לאבחנה הנכונה טיפות ניסטדין וכדו' פלוקנול או משהו כזה פתרו את הבעיה.
רפואה שלמה♥️
אולי תנסי רופא אחר? איזה כואב זהה
כמו שצריך. תרגישי טוב!
שאמור לעזור לפצעים בפה…
החלמה מהירה!!
אני באמת רוצה לחזור הבעיה שיש תור רק בשלישי והרופא תורן יש לי חוויה נוראית ממנו
חלב עיזים ישר מהעז, ממש לחלוב ולשתות או לגרגר ישר
היה לי ממש כזה אמנם בגיל יותר צעיר
ברמה שלא יכולתי לדבר
באותו יום הכל נעלם
יש אמצעים והמלצות שונות לקראת הסוף כמו: עלי פטל, עיסוי פרנאום, אמבטיית רוזמרין, נטילת שמן נר הלילה לריכוך הצוואר.
כמה שווה להשקיע בזה ולקחת ריסק שאולי הדברים לא הכי בטיחותיים שיש (בעיקר שמן נר הלילה)
וכמה לשחרר ולהאחז בזה שגוף יודע ללדת כשמגיע הזמן.
אני שומעת דעות לכאן ולכאן וקשה לי לקבל החלטה, אשמח לדעות
לק"י
אולי בהריון הראשון ניסיתי קצת לעשות עיסוי.
וטוב שלא התאמצתי לשוא, כי בסוף ילדתי בקיסרי.
ובהמשך גם קראתי שזה לא מומלץ.
ילדתי 4 ילדים בלידות רגילות בשכיבה על הגב, וב"ה רק באחת נקרעתי קצת.
2 לידות עם אפידוראל- באחת מהן נקרעתי קצת.
בשלוש לידות שפכו שמן שקדים בלידה עצמה.
ברביעית נראה לי שלא. או שלא שמתי לב....
(בדיעבד אחרי הלידה נזכרתי שלא הוצאנו את השמן מהתיק. אבל אולי השתמשו בשלהם. לא בטוחה. אבל זה משהו שכן הייתי עושה- זה לא מזיק, ונראה לי עשוי רק להועיל).
עשיתי קצת עיסוי עם מכשיר פרימאם, וגם את האמבט רוזמרין קצת (בטעות קטפתי ממשהו מרוסס חחח שלא בריא, אבל לא נרשם נזק), והיתה לי לידה מדהימה כמו שרציתי בלי קרע או תפר אבל אין לדעת אם בגלל זה... אז השאלה בעיני כמה קריטי לך המטרה הסופית
בלידה הראשונה ממש הקפדתי לעשות לפני הלידה עיסוי פרנאום, הבאתי ללידה הרבה שמן (שקדים נראלי🤔)
וזו הלידה היחידה שנקרעתי ובגדול🙈
בלידות הבאות, והיו הרבה ב"ה, לא עשיתי כלום ולא היו לי בכלל קרעים🥳 והיו גם תינוקות במשקלים גבוהים יותר💪🏻
קיצר, לא תופסת מזהה בכלל😅
והאם ילדת עם אפידורל/בלי? אולי היתה יותר הקשה למיילדת? היו תנוחות שונות? שווה קצת להעמיק בזה. זה כל כך מפחיד נשים בליגה הסיפור של הקרעים
והיה לי חתך בלידה ראשונה ובלידות אחרות לא.
כאב במשך שבועיים אבל לא משהו שמפריע לתפקוד, אם זה כואב מדי צריך לבדוק שאין תפר הדוק מדי.
לדעתי להשתגע אחרי כל מיני תכשירים ועיסויים שאולי בפני עצמם לא נעימים, ואז אולי להתאכזב אם בכל זאת יש תפרים זה גם מבאס.
אז תעשי רק מה שטוב ובע"ה יהיה טוב
ההחלמה היתה קשה קשה קשה
מתוך 4 לידות 2 היו מאוד קשות מהבחינה הזאת.
השאלה מה אפשר לעשות להמנע במידה ויש נטיה וכמה להשקיע בזה או להשלים עם זה
מה היה ב2 הלידות האחרות?
יש בזה דרגות ומאחלת לכן לא להכיר את הרציניים.
הפחד לא תמיד יותר ממה שזה באמת
שלהם עוד יותר ברור לי שעוד שמן או עיסוי לא יעזרו, אלא עניין גנטי וגודל התינוק..
קרע דרגה 2 לא אמור להיות כזה נורא
מה שכן, מניסיון אם אחרי שבועיים זה לא משתפר ללכת להבדק
במיוחד אם זה מחמיר
ולפותחת - לידה ראשונה עשיתי עיסויים גם עם מכשיר היה לי 3 תפרים בדרגה 2
לידה שנייה עשיתי הרבה פחות נקרעתי פחות למרות שהתינוק היה יותר גדול
בשניהם שפכו לי שמן בכמויות מה שכן בשני לא הפסקתי לחפור להם שממש יעזרו לי עם זה כי בלידה הראשונה תפר אחד הזדהם ותפר אחד לא תפרט טוב והייתי צריכה ניתוח ו
לבקש שיסתכלו אם אפשר לפתוח תפר זה מאוד מקל
כאב בסדר הזה
תפרים
הנקה
צירים ולידה
בכל הלידות אני יולדת על הגב.
חלק עם אפידורל חלק בלי….
הסיבה היחידה שעולה לי, זה אולי בגלל שהעובר היה עדיין מאוד מאוד גבוה, למרות שהייתי בפתיחה מלאה והייתי בלחיצות הרבה מאוד זמן ובשלב מסוים המיילדת עזרה קצת לתינוק, כדי למנוע מצוקה ומשכה אותו. אז הגיוני שזה גרם לקרעים.
מסכימה איתך שהתפרים זה סיוט, בלידה השניה הייתי בהלם מההבדל עם תפרים או בלי תפרים.
לי אישית היה ממש סיוט ומגעיל לעשות עיסוי כל פעם, ואז בזמן אמת ראיתי שזה לא עזר לי בכלל אז לא חשתי שום צורך לעשות בלידות הבאות.
חושבת שאם לא מפריע לך, תעשי, מה תפסידי?
לא הייתי משקיעה בטירוף ובטח לא עושה דברים לא בטיחותיים.
שיהיה בהצלחה ובידיים מלאות, הכי חשוב❤️
שהלכתי בכמוסות עזרו משמעותית. אין לי למה להשוות כי בכל הלידות (והיו כמה וכמה) הקפדתי על זה, אבל ב"ה בכולן הצוואר היה רך והלידה התקדמה במהירות
והיו לי לידות טובות.
הראשונה היו תפרים, ובאחרות לא.
ולא יכול לעשות שום נזק... הוא אולי לא יועיל אבל גם לא יזיק. הכל תלוי כמה זה חשוב לך וכמה השתדלות את רוצה לעשות.... זה דברים שיכולים לעזור ויכולים גם לא❤️ לא ממליצה להשתגע, כן להשתדל בגדר האפשר
לק"י
יצא לי לקרוא בפורום שיש מי שאומר שזה לא מומלץ, שזה יכול לגרום לעור להיות פריך יותר ולהיקרע. ושמה שמשפיע זה סוג העור ולא העיסוי שעושים.
לק"י
לא פירטו איזה בדיוק.
לידה שניה לא התאמצתי בכלל, היו לי מספיק חששות ופחדים בלידה
ונקרעתי חבל על הזמן (דרגה 2) וההתאוששות היתה די קשה.
אני אישית לא כזה מאמינה שזה עוזר כל הדברים,
בעיניי לנסות ככה בכייף, מה שמרגיש בנח ובסבבה
בלי להיות היסטריים.
אני עדיין מרגישה מעורבבת מהם מאד
יש להם המון חוויות שצריך לשתף ולהכיל , סיפורים לשמוע, עניינים לטפל בהם, שיעורים לעשות.
אנחנו מתמזמזים יחד עם כל המטלות והמאבקים איתם בסדר ערב (לנו יש אידיאל לעשות שיעורים לפני טלויזיה או להתקלח מוקדם ולסיים עם זה- להם יש תוכניות אחרות רוצים זמן מחשב ומסך וכו) ואיכשהו אנחנו גם משקיעים בהם בקריאת ספרון או להביא חבר או לעבוד על קריאה או אנגלית וכל זה מאד לוקח זמן ומגיעים ל11 ועוד לא עשינו כלום ויש כלים בכיור.
פתאום אין לי זמן לספורט אפילו ולדברים שבעבר היה לי זמן.
ושוב אני סביבם מאד ואין לי רגע לעצמי.
אפשר לו"ז ערב עם ילדי כיתה א (מאמהות לילדי בית ספר) בלי להתמזמז אבל גם לא להיות מדי נוקשים? כלומר להביא בחשבון שילד שחזר עייף ורעב מיום שלם וצהרון לא ירצה לעשות שיעורים מייד? אשמח ללו"ז של שעות והצעות מה לעשות בכל זמן מה אתם מאפשרים ומה לא.
סליחה על החפירה ותודה על ההכלה
תודה!!!
למה להעמיס סתם?
אצלנו אין כמעט שיעורי בית. רק בשבת יש דף קריאה ובמהלך השבוע 2-3 דפים בחשבון. הילדה עכשיו בכיתה ב' והיא קוראת מצוין אז כנראה שזה עבד…
מציעה לך לדבר עם המורה ולברר איתה מה קריטי בשיעורי בית ומה אפשר לוותר.
הלוז אצלנו:
16- חוזרים מהצהרון
עד 18- חבר/חוג/מסכים/פארק
18- ארוחת ערב
19- שיעורי בית (אם יש, בדרך כלל אין)+ מקלחת
20- זמן התמרחות לצערי…
21- לישון
לדעתי האישית ומניסיוני עם שני ילדים אין צורך בכל כך הרבה שיעורי בית בכיתה א… זה ממש צער בעלי חיים… חחח
(בניגוד לגילאים גדולים יותר שלדעתי צריך הרבה יותר לתרגל מתמ' למשל ממה שנותנים אצלנו)
מילא הייתם שמחים ומאושרים עם ההעשרה הזאת.
אבל נשמע שזה לא עובד לכל הצדדים.
גם ככה עמוס, גם ככה המעבר בין גן לכיתה קשוח, גם ככה תאומים, גם ככה יש אתגרים שלא קשורים, למה להעמיס?
זאת לא שאלה רטורית, תשאלי את עצמך בכנות מה מניע אותך לדחוף אותם לעוד ועוד?
זה דומה לדרך שאת גדלת? זה תנאי בעינייך להצלחה עתידית? זה גורם לך להרגיש אמא משקיעה וטובה יותר (וללוא זה, מזניחה)? , העתיד שלהם מלחיץ אותך?
אולי את דורשת מעצמך הרבה ומצפה דרישה דומה גם מהם?
ולמה?
באמת תשאלי את עצמך מה גורם לך למרדף הזה, כדי שאם העומס קורה שוב, תזהי על מה זה יושב.
אם זה היה בשמחה ובטוב, אז הכל בסדר, אבל זה לא.
הרבה יותר משמעותי בהתפתחות ילדים בגיל הזה זה סביבה רגועה, בית שאפשר להתפרק בו, אמא רגועה, זה נותן ביטחון רגשי שהוא יכתיב את ההצלחה העתידית שלהם יותר מכל תחום העשרה בכיתה א'
רגעים משפחתיים וחוויות חברתיות מעשירות הרבה יותר מכל עוד תוספת לימודית.
היה להם יום ממש עמוס ורווי לימודים, די הגיוני שירצו לפרוק לחץ.
כשאת חוזרת מהעבודה לא מתחשק לך רגע שקט וקפה?
לילדים פי כמה.
אם השיעורים לא ליום שלמחרת, אין צורך כל יום, גם לא נורא אם לא הכל יעשה בשלמות, וכל שאר התוספות להוריד כרגע.
חוזר ב16 מהצהרון
זמן חופשי, משחקים, מחשב, לצאת החוצה לגן שעשועים וכאלה.. מה שזורם
חמש וחצי בערך אפילו לכיוון שש עשינו ש"ב, לא היו הרבה ולא נמרחנו עם זה אבל גם אם בחר שלא השארנו את המאבק למול המורה ולא מולנו. היה בעיקר בקריאה.
18-18:30 ארוחת ערב(קלה. לרוב משהו מבוסס על פיתות) לוקחת בערך חצי שעה ולפעמים פחות מזה
מקלחות מהירות, יוצאים עד 19 ורבע מקסימום
ולמיטה עם סיפור/פודקאסט/מוזיקה.
פעם בשבוע(לרוב מוצש כדי להתחיל את השבוע בטוב) עוברים על הקלמר והילקוט לראות שהוא מסודר
מערכת לא ממש היה בכיתה א כי פשוט היה צריך להביא חשבון ועברית כל יום והשאר נשאר בכיתה.
אוכל ארגנו אחרי שהוא הלך לישון אבל הוא באמת היה במיטה עד 20 במקסימום.
אני דווקא לא מרגישה שנכון לעשות שיעורי בית מיד כשחוזרים מבית הספר. נכון שככה זה "קל יותר" מצד לזכור ושזה לא ייבלע ביום
אבל ממש רואה אצלנו, וגם זוכרת עלי כילדה ועל אחים שלי, שחוזרים מאוד מוצפים מיום שלם מחוץ לבית שהוא מאמץ מנטלי גדול מאוד
וצריך זמן רגיעה והפסקה לפני מאמץ מנטלי נוסף... יש ילדים שזה בסדר להם אבל לדעתי לרוב הילדים זה נכון ולכן העדפנו שזמן ש"ב יהיה לקראת א.ערב ולא מיד כשחוזרים.
אבל המורה לא נותנת משהו שלוקח יותר מ10 דקות. אם שתי מורות נותנות, זה רבע שעה מקסימום.
אני לא מבינה את התיאור שלך אז נראה לי שמשהו בתנאי הפתיחה שלכם שונה בהרבה.
מאיפה הגיע האנגלית? הם לומדים אנגלית בכיתה א??
מניחה שאם היתה חוזרת ב4, גמורה מותשת ומוצפת בהרבה, היה לה קשה הרבה יותר לתת מהזמן שנותר לה לשבת שוב ללמוד
לא הייתי עושה שום לוז עם ילדות הכיתה שלה אם היא מגיעה ב4, אין לה שום צורך לראות שוב חברות אלא רק להירגע בבית ולנשום.
לק"י
אבל אצל הילדים שלי זה היה קליל. בטח לא כולל חזרות וש.ב.
חוזרים ב16
מסספרים איך היה, מנשנשים משו
משחקים
לפני ארוחת ערב אם יש שיעורים - עוברים על זה (לא יותר מ10 דק רבע שעה בדרכ)
ארוחת ערב+ מקלחות
זמן פטפוטים
20 לישון וביי
אחרי השעה 16 מבחינתי זה הזמן להיות בבית.
לפני שנתיים היה חוג לכל אחד אבל זה היה עמוס מדי
הבת שלי התחילה לבקש להיפגש עם חברות. אני אאפשר לה פעם אחת השבוע, אבל במקביל אבהיר לה שהחברה נמצאת איתה בכיתה כל היום וזה מספיק בעיניי וזה ממש לא הולך לקרות על בסיס שבועי
בעלי דואג להפגיש את הילד למשחק כדורגל עם חברים פעם ב3 שבועות
זהו
המורה אמרה שאם לוקח יותר מ20 דקות ,להפסיק ואם קורה כמה פעמים לדבר איתה והיא יכולה להוריד לילדים באופן ספציפי
אנחנו עושים בדרכ שב אחרי ארוחת ערב כי אז גם אני וגם בעלי בבית ונוח שאחד יושב איתו וההורה השני עם השאר/מקלחות וכו
לילדים שלי נמאס מעוף…
מחפשת מתכון לבשר טעים ומיוחד שאפשר להניח על הפלטה בבוקר (ללא נוזלים ושלא יתייבש).
חוץ משניצל וחמין 🙏
אבל זה גם תלוי מה המנהג שלכם מבחינת נוזלים. יש קציצות עם מעט רוטב. אפשר נקניקיות אם אוכלים אצלכם
או בורקס בשר (בצק עלים/פילאס ממולא בבשר טחון מבושל עם בצל, פטריות, תפוא, תבלינים).
אפשר גם פרגיות לבד, או פרגיות עם אורז
טורטיות יותר טעים
מטגנים בצל, מוסיפים בשר טחון, אפשר גם פטריות\צנוברים תבלינים
מטגנים את הכל ככה טוב ומפוררים את הבשר תוך כדי.
כשמוכן שמים בערך שתי כפות מהתערובת בתוך טורטיה, מגלגלים כמו סיגר, סוגרים עם ביצה שלא יפתח
מורחים מעל ביצה ומפזרים שושמשום, אופים עד שמשחים
מטגנים בצל, פותחים בו תבלינים (שום גבישי, מלח, אפשר טיפה פלפל שחור, גריל עוף, קינמון-מוסיף המון עומק וניחוח לטעם) מערבבים היטב את התבלינים עם הבצל והשמן (זהירות לא לשרוף את התבלינים), ומוסיפים חזה טחון.
מטגנים ומוסיפים תוך כדי קצת סילאן.
לוקחים טורטיות, ממלאים בכל אחת כמות מכובדת מהמלית,
מקפלים בצורה של: מגלגלים ואז מקפלים את השוליים משני הכיוונים לאמצע, כך שהטורטיה תהיה סגורה ולא יישפך המילוי החוצה דרך הקצוות.
באותה מחבת מטגנים קלות כל טורטיה מ2 הצדדים: הצד העליון והצד שהקצוות מקופלות כלפיו.
לשובע
חזה עוף שלם בתנור שפורסים לפני ההגשה
ואם את שמה בתערובת גם קצת ירקות היא נשארת עסיסית
אלוקים אדירים!!!!!!!!
עם הכל אני יכולה להתמודד באור יום.
קשה לי עם הלילות האלה קשה כ"כ.
והם כבר גדולים! ועדיין הלילות שלי בד"כ מכילים איזה טוויסט סיוטי. מוצאת את עצמי ברגע שהם נרדמים עולה גם למיטה כדי שלפחות תהיה לי איזו שעת שינה עלובה.
הפעם זה שיעולים מטורפים.
ימים לפני זה זה כאבי בטן ושיעולים.
שבוע קודם תולעים
שבוע לפני תולעים
שבוע לפני לפני שיעולים וסטרידור.
מתי זה עובר? מרגישה כ"כ אגואיסטית אבל די!!!!!!
תנו לי את השינה שלי חזרה.
אני לא מסוגלת לחשוב על עוד ילד רק מהמחשבה לעבור את הטרפת הזו שוב.
ואין מי שיחליף אותי בלילות. ניסינו. לא עובד.
זה רק אני כבר כמעט 10 שנים
אני עם מתוקי בן שנה וארבע שעדיין קם בלילה.. אצל הגדולות כבר ישנו לילה בשלב הזה ואני כבר הייתי בהריון הבא. עכשיו לא מסוגלת לחשוב על עייפות של הריון שמתווספת לקימות בלילה
הגדולים בני 7 ו9.
קמה כבר 2 לילות לבן ה7.
לפני זה לבן ה4
ברקע הגדול עם חרדות ולפעמים קופץ מתוך שינה.
אני קמה לילדים בטווח שבין פחות משנה ועד גיל 5 וכל התעוררות היא סיוט, אבל העייפות בימים קשה לא פחות. אני כל כך חסרת סבלנות
אני עשיתי הפסקה מאד ארוכה
הקטן בן 4.5
מודה שאני לא יודעת אם אצליח לחשוב אי פעם לחזור לטירוף הזה שוב.
שלא צמודים קשה לי יותר מצמודים.. אני עם תינוק עכשיו ואנחנו מונעים כרגע כי לא אפשרי לנו עוד הריון, ואני ממש מפחדת שיהיה פער גדול מדי ואצטרך לחזור ללופ אחרי רגיעה
וגם אז היטב זה היה שעתיים 
שמש בשמייםהיא לא מתלוננת, היא רק עייפה, היא לא מתעוררת היא תמיד ערה...
האמת שאני מזדהה מאוד גם, עכשיו אנחנו רוצים לגמול את בן השלוש ממוצץ ולגמול את בן השנה מהמיטה שלי
ולשני התהליכים האלה אין לי כוח להתחיל בגלל חוסר השינה שזה יגרור, אז בינתיים אני ישנה עם תינוק בן שנה קבוע במיטה שזה שינה איכותית נורא, כן? אבל לפחות כשהילד בן שלוש מתעורר בלילה אז זה רק חמש דקות לחפש את המוצץ שלו מתחת המיטה ולא חצי שעה ללטף אותו ולשיר לו שירים... נראה לי כשנאזור אומץ לשלבים האלה אז אני אצטרך ללכת לישון בשמונה.
כמה שבועות אחרי הפלה.
כתבתי פה באלול איזה פוסט כאוב על כמה כואב לי לקבל שוב ושוב את הלא ולחוות את אי-המענה מה'.
יום למחרת בהפתעה מוחלטת, כי היו סימני מחזור מקדימים, גיליתי הריון.
לא היה גבול לאושר.
כשנפל, חשבתי, לפחות קבלתי תזכורת מה' שלא ארגיש שהוא לא רואה אותי.
אבל האמת, שברון הלב כל כך גדול..
חיכיתי כמה שנים, עברתי כמה הריונות כימיים ו..כבר חששתי שלא יקרה. אני גם מעל 40.. ופתאום כשזה קרה, וואו.. כל כך כל כך שמחתי. הרגשתי שהלב שלי מתמלא ושאני מתחייה מזה ממש.
ואז, זה נגמר.
אז יש את הצער הגדול.
אבל חוץ מזה, יש גם כל מיני תופעות גופניות שלא עוברות.
אני חושבת שהאחת העיקריות בהן היא הרגשת כאב מטורף באגן.
כואב לי כל כך.
בעיקר אחרי שאני עומדת /הולכת רצוף נניח חצי שעה,
מרגישה שהאגן עוד מעט צונח לי מרוב כאבים.
האזור מאחורה של עצם הזנב בוער,
הצדדים,
מקדימה- שיפולי הבטן.
יש לציין שאני עם עודף משקל ועם בטן מכובדת כולל צורה 'מהממת' שנוצרה בה בעקבות קיסרי שעברתי.
אבל אלו נתונים שמלווים אותי כבר כמה שנים
ואילו הכאבים באגן חדשים.
למי לפנות?
כבר הייתי אצל רופא משפחה (בעקבות עוד תופעות ומצב גופני ירוד- חולשה, כאבי ראש, ועוד..) ששלח אותי לסדרת בדיקות דם ושתן.
בדיקות הדם בגדול תקינות. ב''ה.
מרגיש לי שזה יותר תחום פנימי בגוף. השאלה של מה- עצמות? רחם? יציבות? וואט אבר?
קיצר, אם יש למישהי כיוון יצירתי למי לפנות ואיך לטפל- ממש אשמח, כבר אין לי כח להרגיש לא טוב..
תודה מראש..
מכל מקום הייתי פונה לרופא נשים קודם האמת
חיבוק♥️ תרגישי טוב!
ובאולטרסאונד שעשיתי אחרי לא נמצאו שאריות,
והבטא כבר מאופסת..
מה שכן, המחזור שהיה לי אחרי היה כבד ונורא. דימום מאסיבי במשך כמה ימים רצוף
אבל מחזור ראשון אחרי הפלה הוא ממש קשוח
אפשר לא לזהות מה מקור הכאב בדיוק
אולטרהסאונד רחם בודק רק רחם, לא את כל חלל הבטן אגב
בגלל שזה קרה אחרי ההפלה דווקא אז הייתי מנסה אצל רופא נשים
החכמתי. תודה
יש מצב שמה שיש לך זאת דלקת באגן?
אני סבלתי מזה כמה פעמים
ויכולה להגיד לך שלא כל הרופאים יודעים לזהות את זה
השאלה שלי- איך עולים על זה?
אני בלי חום.
אם מרגיש כואב או אי נעימות.
זה לא מחייב לגרום לחום, בדכ מצריך טיפול אנטיביוטי חזק של כמה סוגים יחד
אני גם אחרי הפלה לצערי, ורק עכשיו, כשעברו שבועיים, התחלתי ללכת יותר מחמש דקות...
יכול להיות שהגוף שלך צריך פשוט מנוחה....
גם קיבלתי עירוי ברזל כפול.
ולמרות זאת החולשה המשיכה.
לכי תדעי, אולי כואב לי באגן מרוב שכיבה(;
חיבוק על ההפלה. באמת צריך זמן..
יכול להיות שזה מצביע על עוד צורך במנוחה, או על משהו אחר...
וכן לאמר...
יש כל מיני טיפולים של עיסוי רחם או דברים דומים.
העיסוי חיצוני כמובן
נשמע שהגוף שלך זועק את הנפש, ויש דרך לטפל בנפש דרך הגוף. אני לא מכירה מישהי ספציפית אבל תנסי לחפש בכיון.
בהצלחה, התאוששות טובה ושלמה והרבה כוחות!
(כמובן האפשרות של דלקת באגן שהעלו פה גם קיימת, וכדאי לבדוק ולטפל במקביל(
ממש משתתפת בצערך.
הכאבים נשמעים באמת כמו איזו דלקת, אבל אמרת שעשית בדיקות דם ובטח היו רואים מדדים של דלקת שם. הייתי מנסה אצל רופאת נשים האמת ולא רופא משפחה. אולי שם תמצאי מענה יותר טוב.
בנוסף, אולי זה לא קשור אבל אני ממש ממליצה על יוגה. אני ראיתי לאורך השנים שזה ממש פותר ומונע כאבים מכל הסוגים. זה מחזק את שרירי הליבה בעדינות ואני רואה שבתקופות שלא עשיתי באמת היו לי כל מיני סוגים של כאבים.
אם אין לך חוג בסביבה יש מלא ביוטיוב, יכולה להמליץ לך על דברים ספציפיים אם תרצי.
אז באמת כיוון טוב לבדוק את זה
רחוקה מיוגה כרחוק מזרח ממערב.
יותר בתחום של ספורט קיצבי.
כל תנוחות היוגה האלו נראות לי לא רלוונטיות ל(חוסר) יכולת שלי.
אבל מוכנה לנסות.
אז אשמח להמלצה למשהו לא מורכב מדי ביוטיוב..
ותודה!
תכתבי 'לאה יוגה' ביו טיוב.יש לה ערוץ עם המון שיעורים בכל מיני אורכים, שמתאימים לכל מיני מקומות בגוף. נגיד שיעור לגב תחתון וכו'. אני לפעמים מחפשת נגיד שיעור של רבע שעה אם אין לי זמן, יש לה גם קצרים, גם ארוכים בכל מיני רמות. תעשי קודם למתחילים.
מבחינה רפואית - אולי כדאי גם ללכת לפיזיותרפיסטית רצפת אגן. לפעמים הכאב קשור במשהו בשרירים שם ויש להן איך לעזור.
ועוד רעיון - לי לאחרונה היה איזה כאב באזור האגן, והלכתי למישהי שעובדת בשיטות טבעיות (יש לה הכשרות בהרבה תחומים - עיסוי, דיקור, אוסטאופתיה ועוד). והיא הצליחה לזהות את הבעיה ולטפל.
אני יכולה בשמחה לתת לך את הפרטים בפרטי (אם את מאזור ירושלים. למרות שאני יודעת שיש כאלו שמגיעים אליה גם מרחוק...).
אשמח להמלצה בפרטי.
אני לא מאזור ירושלים אבל לא שוללת הגעה.
תודה!
ועל התמיכה.
זה נותן כח..
שהשם יברך אתכן בטוב!