שהלב שלך אומר שאת רוצה מתישהו, ושהמחשבות ההגיוניות הן כאלה של דברים שלא משתנים, כאילו זה לא שאם תחכי יהיה קל יותר לקום בלילה, ואז יש בך מלחמה בין המחשבה שאת רוצה ילד למחשבה שאת לא.

ואולי התשובה טמונה ב- אני רוצה אבל לא עכשיו.

כי כמו שאת בעצמך מבינה ילד זה לא רק ממיס וכיפי ובגדים חמודים, והריון זה לא רק בטן עגולה ופנים זוהרות, ו(לדעתי האישית) צריך להגיע לזה מוכנים. אז קחי את הזמן, את צעירה, תהנו עוד חצי שנה? שנה? שנתיים? זה לא משמעותי. חכי שזה יגיע ממקום יותר יציב ורצון שהוא שלם יותר, למרות החששות, ולא רק סביב "טריגרים של חמידות" 

בהריון ראשון, בתואר סופר קשוח.

הבנתי שמסלול החיים שבחרתי מבחינה מקצועית הוא כזה שאף פעם לא יהיה נוח להביא בו ילד, אני מאוד מבינה את האתגרים שילד יביא איתו לחיים שלי ויחד עם זאת זמן לא יפתור את זה במקרה שלי.

אם הייתי יודעת שעוד שנה שנתיים תהיה רגיעה ויהיה שפוי יותר להביא ילד הייתי מחכה כנראה.

בסוף ילד תמיד מורכב, הופך את החיים לקשים יותר בעיני זה קצת כמו חתונה צריך לקפוץ מתיישהו למים והכל בסדר, עשו את זה לפניי ויעשו את זה אחריי...

הוא ה"אישיו" שיש לך סביב הגוף.

איך היה לך בתחילת גיל ההתבגרות, כשהגוף התחיל להשתנות? איך היה לך בתחילת הנישואין, שזה גם שינוי לגוף? (את לא צריכה לענות, אלה רק כיווני חשיבה בשבילך)

אחרי שתפתרי את הפחד הזה, תוכלי לגשת בלב שלם ומחובר יותר להיריון. (כי הסיבות האחרות בעיניי הן צדדיות, והן יכולות תמיד להיות בכל מיני שלבים של החיים...)

אם קשה לך לעשות את העבודה הזו של חיבור לגוף ולשינויים שבו בעצמך, אז אולי כדאי ללכת לטיפול...❤️

ממש כאילו כתבת אותי לפני חצי שנה!
לא ממש יודעת מה לומר לך כי בעצמי לא פיצחתי את זה, אבל כן יכולה לומר שעם הזמן הרצון שלי פשוט התגבר מעצמו... כאילו- גם עכשיו לא מספיק סגורה על זה אבל ברור לי שאם אגלה הריון אהיה מאושרת, ולפני חצי שנה- הגיוני שלא הייתי שמחה כ"כ. 

ולא עשיתי משהו בשביל זה, פשוט רצון שהופיע בשנה השניה לנישואין ולא הראשונה...

האמת שחלק ממה שעזר לי (ממש לא אידיאלי, פשוט זה מה שקרה אצלי)- זה להבין שאני אוכל להמשיך לעבוד באותו מקום בע"ה גם אם אצא לחופשת לידה, ואז קצת נרגע בתוכי הסטרס של 'איך אני אסתדר כלכלית עם ילד'... וגיליתי שהפחד הזה היה חלק ממה שגרם לי לא לרצות...

ומשהו אחד שאמרו לי בזמנו כשהתייעצתי על זה בפורום והתחברתי אליו- שיכול להיות שהזמן הנכון הוא לא כשהשכל לגמרי סגור על זה שזה הזמן אלא כשהרצון בלב גדול מהפחד ברגש.

מצרפת לך את מה שענו לי בזמנו, אולי יעזור- ציפיה להריון או שלא... - הריון ולידה

המון בהצלחה!!

אני חושבת שאני הדחקתי את הרצון

לא העזתי להסתכל בגוגל על מוצרי תינוקות..

ופחדתי פחדתי נוראות

לא מהקטע של הגוף, באמת,

אבל הרגשתי שעד שהגענו למנוחה והנחלה למה להרוס?

ומי יודע מה יעשה תינוק לזוגיות שלנו?

תכלס כשהריתי זה היה קצת משבר...

והוא עבר ב"ה.

בסופו של דבר- בתפיסה שלי האפשרות שלא יהיו לי ילדים לא היתה אפשרית, ובסוף העדפתי לא למצוא את עצמי במצב שאני מרגישה בלחץ להרות בצפיפות/להרות בגיל מבוגר

הבנתי שפיזית זה כן משמעותי להתחיל מוקדם

וקפצנו למים האלה

תכלס- כל ילד שבר בי משהו, ואז בנה

כן, זה שינוי עצום עצום בחיים

בסוף אני חושבת שזה מלטש אותנו

ואת הענינים עם הגוף- כן מציעה לך לעבד קצת עם אשת מקצווע

כי כמעט לכל אישה באיזשהו שלב יש תחושת איבוד גוף, בהריון או אחרי הלידה,

בלי תסביכים מוקדמים...

לגבי הילד באופן כללי,

אני ממש באמונה שלימה שילד מביא איתו את השפע שלו (מבחינה כלכלית) למרות שגם אני באופן אישי לפעמים עולות בי מחשבות של "איך? ומה יהיה?" אבל משתדלת להדחיק ולשחרר לה' לנהל את העסק הזה.

השיקולים שלי היו האם אני, ובעצם כולנו כמשפחה יכולים להכיל שינוי כזה *כרגע* לא כי ח"ו ילד הורס חיים של מי מנוחות, יכולות להיות בחיים כ"כ הפתעות שאנחנו גם לא רוצים...ומתפללים לחיים טובים, בריאות, שמחה בעז"ה

אלא כי עוד ילד, זה עוד דרישות לספק צרכים מלאים מבחינה פיזית ורגשית, אז אנחנו בד"כ שואלים את עצמנו, האם זה נכון לנו *עכשיו*?

בלב אני כמעט תמיד רוצה עוד ילד. מכורה אליהם כשהם כאלה קטנטנים. אבל הם צריכים אותנו לא פחות גם כשהם גדלים.

ילדים מביאים איתם המון ברכה ושמחה, סיפוק ונחת, וגם המון אתגרים ומורכבויות שמשפיעים גם על הזוגיות.

אבל האור שהם מביאים איתם נותן הרבה כח גם לרגעים קצת יותר מאתגרים. והאתגרים האלה, כמו כל אתגר בחיים, מצמיח אותנו למקומות גבוהים.

בדיוק היום קראתי בספר של עינת נתן - שההורות זה השיעור הכי גדול שיש לחיים להציע.

אני כמובן כותבת את הדברים רק מנקודת המבט שלי, ואולי זה יעזור לך לעורר נקודות נוספות למחשבה.

אבל בעיני, וחלילה לא בקטע שיפוטי - קשה לי מאוד לשאת מחשבה של אי רצון להביא ילד כי נח לי בחיים. מי שקבע שיהיה לי נח הוא רק הקב"ה, ואם הוא ירצה שיהיה לי נח - אז זה יכול להיות עם ילד אחד ויכול להיות גם עם 10.

זה נטו התחושה של האם אני מרגישה שאני מסוגלת לספק את הצרכים של הילדים הקיימים ושילד נוסף כרגע לא "יפגע" בהם. בערך כמו המושג הזה שלא מחליפים נפש בנפש, בהקשר של הנקה. שאם אהיה בהריון בזמן הנקה אצטרך להפסיק הנקה.

מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי טוב.

מבינה ממש את המורכבויות מסביב, אבל איך שאני רואה את הדברים לשכל תמיד יהיה מה להגיד, זה גם הרבה יצר הרע. אבל הלב מדבר אלינו מבפנים

בהצלחה!! החלטות טובות בעז"ה

אבל כן רוצה להגיב לענין הזה של ה'נח' בחיים.

אני למשל הגעתי לנישואים אחרי תקופה לא פשוטה. באמת הרגשתי שסוף סוף מצאתי לי בית, נחלה. רוגע.

זה היה חשוב באמת שאחווה, שנחווה, כזוג, את המקום הזה, הטוב.

יכולה להגיד לך שמלא דברים שהתמודדנו איתם אחר כך אני זוקפת לזכות המ שבנינו בתקופה ההיא.

ומהצד השני (כמובן יש גם מקרים אחרים) אני מרגישה שזוגות סביבנו שמיד אחרי החתונה נכנסו להריון- אין להם את התשתית שיש לנו.

זה נכון ברמה של בניית השיח והעולם של אישות (שהוא חדש וזר מוחלט ומשופע מאדדדד מהריון)

וזה נכון ברמה של חווינו שלב משמעותי של בניה. שמנו יסודות לבית שלנו שאומרים שקודם כל, לפני שאנחנו הורים- אנחנו זוג.

וזה משפיע עלינו לטובה בתקופות קשות/מורכבות.

ושמחה ממש שהחוויה שלך היתה של שפע שבא עם כל ילד, אבל כן כדאי לקחת בחשבון שזה לא תמיד קורה.

אצלנו הילדים הביאו הרבה אור לבית, שמחה, אושר ואהבה, אבל ברכה כלכלית - לצערי ממש לא. ואני לא מדברת על זכיה בלוטו. ממש עם כל ילד איכשהו משהו לא הסתדר ברמה הכלכלית עוד יותר ועוד יותר ונדחקנו מאד עד שבתקופה מסויימת הרגשנו ממש שאנחנו על סף עוני, לא בטוחה (או יותר נכון מדחיקה) מאיזה צד של הסף.

ברוך ה' המצב התייצב ואנחנו היום עם ראש מעל המים, אבל להגיד שיש ברכה בכסף שלנו - הלוואי שזה יגיע יום אחד..

לא הייתי מייעצת לאף זוג "לבנות" על הברכה שמגיעה עם כל ילד, כי יש הרבה סוגים של ברכות שילדים מביאים איתם, אבל לא בהכרח שזה ברכות שעוזרות למלא את המקרר.

אבל כמובן מאחלת לפותחת חיי רווחה ושמחה עם ובלי קשר לילדים 

שלא מביאים ילדים בשנות רעב.

ז"א יש מצב כלכלי לא טוב שמצדיק מניעה. גם בתפיסה של אז, לא של העולם הנוכחי.

עדיין אני חושבת שבלי לחוש שפע סביב כל ילד (הדברים שלך ממש מובנים לי, מילד לילד הצרכים עולים, והגדולים נהיים יותר גדולים ויותר 'יקרים'..)

לא מתכננים כלכלית את החיים עם עוד ילד. אם אנחנו ביציבות כלכלית כרגע, במצב סביר- נתמודד עם עוד ילד.

כמו שאת אומרת על הסף של העוני/דלות (שזה יכול להיות חויה יותר מאשר מספר מסוים בבנק) נכון לשקול את ההמשך

היו לנו תקופות לא פשוטות מבחינה כלכלית..וברור לי גם שהמצב שונה אצל כל אחד..

אבל במצב קיצוני כלכלית ברור שזה שיקול, אני מדברת על מצב רגיל שחיים יחסית בסבבה.

סליחה אם הדברים שלי פגעו בך..

עונה לך ול @חנוקה

זה לא שהיינו במצב של עוני ואז החלטנו להכנס להריון. ברור שבמצב כזה זה חוסר אחריות.

היינו במצב בסדר גמור פלוס ואז נולד ילד, וקרו דברים שדירדרו את המצב מאד (למשל בעקבות הלידה נאלצתי להתפטר ולא יכלתי לחזור לעבודה ואז במשך תקופה לא מצאתי עבודה אחרת שהתאימה לאילוצים ונאלצנו לאכול הרבה מהחסכונות), או בלידה אחרת שהיינו במצב סביר לפני הכניסה להריון והיה לנו צפי כלשהו לשיפור אז נכנסנו להריון ואז התכנון הצפוי לא התממש ושוב נכנסנו לתקופה כלכלית לא פשוטה ועוד במהלך ההריון היה סביר מינוס אבל אחרי הלידה קרו עוד כמה בלתמים כספיים ואז ממש הגענו למצב קיצון כלכלי. אז הדברים האלה לא היו צפויים, ההיפך. היה לנו ברור שיהיה בסדר כמו שהיה לפני, אבל סביב הלידות המצב נהיה גרוע יותר, ולא רק בגלל הגידול הטבעי בצרכים. 

וחס וחלילה ממש לא נפגעתי, הכל בסדר פשוט רציתי לומר לפותחת שזה לא תמיד כזה זוהר וכן צריך לחשוב גם קצת על מרווח כלכלי שיאפשר לתמרן אם משהו משתבש

לעודד אותך לחכות עוד קצת.

שילוב של לימודים+עבודה+זוגיות ובית זה מספיק מורכב.

חכי עוד קצת שתגמרי את הלימודים ותהיה לך פחות התמודדות אחת.

בתור אחת שהתחתנה+ילדה בתואר והיה זוועה זוועה זוועה השילוב של לימודים(קשים) + עבודה + תינוק+ זוגיות ובית. 

אני במחשבות כאלה אחרי הילד הראשון...

משתפת קצת במה שאני אומרת לעצמי, קחי מה שמתאים לך.

א. יש דברים שבאמת שווה לטפל בהם לפני. אם זה שינוי משמעותי בעבודה שאני שוקלת. או עניינים בריאותיים שדורשים טיפול. (אצלך נשמע שהאישיות עם הגוף הוא דבר שלא כדאי להדחיק ולדחות)

הריון ולידה זה בהחלט עומס מכל בחינה שהיא, ולכן אם יש דברים מהותיים שצריכים טיפול - אז לתעדף ולתכנן איך ומתי הם הולכים לקרות בזמן הנראה לעין. כדי שלא יבלע ותשלמי מחירים שאפשר היה למנוע.

ב. אין זמן טוב לעוד ילד. זה תמיד מעמיס ולא נוח וגובה מחיר. אז אולי פשוט לקפוץ למים. בסוגריים - מברכת את כולנו שילך בקלות, אבל זה לא באמת דבר שאפשר לתזמן. יכול להיות שהגיע הרגע המושלם מבחינתך, אבל לקב"ה יש לו"ז משלו... אז לקחת בחשבון שיש גבול ליכולת התכנון והשליטה שלנו.

ג. ילדים זה באמת משנה את החיים. וזה דורש. וקשה. ומפתיע במיליון צורות מה שזה עושה ממך. אבל זה יהיה נכון תמיד. צריך איזו מוכנות להיכנס לזה. ויש גם ברכה במה שלא מבינים עד שלא נמצאים בתוך זה.

האם זה אפשרי לי עכשו? לא לדמיין מיליון קדימה.

אולי לדמיין, אם הייתי מגלה עכשו שאני בהיריון, איך הייתי מגיבה? שמחה ש"החליטו" בשבילי? או עצובה ומבוהלת?

לגבי הפחד מהגוף ומהלידה.

לגבי הגוף נשמע שכדאי לטפל. בלי קשר לילדים, חבל שתסבלי עם עצמך. ובהחלט היריון ולידה מזמנים עוד לא מעט עיסוק עם הגוף.

אני פחדתי מהלידה פחד מוות. כפשוטו. פחדתי למות. פחדתי מהכאב. פחדתי נורא נורא.

זאת עבודה. להתכונן מה ואיך שאפשר ומתאים לך. ובראש הרבה עבודה של אמונה והבנה שאת בידיים של הקב"ה. זה שיעור גדול מאוד.

לי בסופו של דבר היתה חוויה טובה. הילדה יצאה ואני אמרתי לעצמי - זה כל הסיפור? מאחלת גם לך בבוא העת. תדעי שזה אפשרי.

בקיצור. החיים הם מסע.

וכמו שהזוגיות מביאה איתה שיקופים, התמודדויות והתפתחות אישית שלא היו קודם, ככה ההורות פותחת שערים חדשים.

בהצלחה גדולה!

שיש בשאלה הזו גם מימד של ערכים וסדרי עדיפויות.

מה חשוב לך

איזו משפחה את רוצה

מבחינה דתית - איך את רואה את העניין הזה?

בעיניי השאלה מה ה' רוצה ממני בעולם, מאוד משמעותית. באופן כללי, בטח בהקשר הזה.

מה הערכים שמובילים אותך

אלו שאלות שממש קשורות לעניין

אני לא מכוונת כאן לשום דבר

אני כן מעלה נקודות וחושבת שלא הכל זה עניין של כיף ונוח

כי ילדים זה לא נוח

אבל זה המון דברים אחרים

ויש לזה גם מחיר, בוודאי

ולכן השאלות הן קודם כל מה את ואתם רוצים ובמה אתם מאמינים, מה אתם יכולים. ולפי זה ממשיכים...

בקטע הפרקטי באמת מאוד מאוד קשה להיות בהריון ועם ילד כשאת סטודנטית. אם את עוד צעירה מאוד ויש לך בכל מקרה חששות והתלבטויות, אז באמת אולי כדאי לחכות. כל שאר הדברים שכתבת לא הולכים להשתנות. תמיד יהיו קשיים וחששות. 

אז לא מפחיד אותי כלכלית, אולי קצת.

בעלי עובד, אני עובדת בעבודה שזה החלום והחיים שלי כך ששום דבר לא יעצור אותי מהעשייה הזו (כל עוד זה תלוי בי)

אמרו כאן כמה- אם אני מגלה שאני בהריון איך אני מגיבה?

וזה עזר לי להבין איפה אני.

אתן באמת חושבות שכל האישו הזה עם הגוף זה בעיה?

היה לי פעם איזה עניין אני לא יכולה לקרוא לזה פגיעה אבל היה משהו שאני לא יודעת איך להגדיר.

הייתי אצל מטפלת ושום דבר לא עזר, ומאז אני גם לא מאמינה בכל עולם הטיפול. זה רק לקח אותי אחורה. 

כמובן שבתחילת הנישואים היה מאד קשה, אבל צלחנו את זה עם הרבה עבודה ותמיכה של בעלי (כפרה עליו) 
אבל נגיד היה משהו שהייתי צריכה ללכת לרופאת נשים. 

רעדתי בכל הגוף. אחר כך בכיתי שעות. ושבוע אחר כך כל פעם שעצמתי עיניים זה מה שראיתי, אותי בכיסא של הרופאה. וכל פעם זה גל של צמרמורות.

כעיקרון מרגישה שזה שולי כי כמעט זה לא תופס אותי ביוםיום. רק מידי פעם... אבל הריון יעשה את זה תכוף יותר אני מאמינה...

מבינה שהלכת לטיפול והוא לא עזר לך. אבל עדיין יש הרבה סיכוי שטיפול אחר כן יעזור לך.

בכל אופן - להישאר במצב הזה זה לא אפשרי, נכון? ❤️

אולי תכתבי פה מאיזה אזור את, ונשים יוכלו להמליץ על מטפלת מתאימה... (גם צריך להתאים את סוג הטיפול עצמו)

(בעלך באמת נשמע מדהים. תתפללי שתמצאי מטפלת מדהימה כמעט כמוהו...)

מזכירה לי אותי, ממש...

'משהו שאני לא ממש יכולה לקרוא לו פגיעה אבל משהו, לא יודעת' - זה פגיעה. זה פגע בך. גם אם לא היתה סיטואציה מסוימת לפי הספר (לרוב היתה וזה מנגנון הגנה להקטין את זה).

ממליצה לך ממש על טיפול עם *מישהי מומלצת בשיטה שאת מבררת עליה לפני כן ונראה לך שתתחברי*.

אבל גם לא - בעלך מודע להתקפי החרדה? סיפרת לו מה את חווה ועל איזה רקע? או שהוא סבלן בלי לדעת בדיוק למה?

בכל מקרה הוא מדהים. מהניסיון שלי, בעל שמבין ומודע למה את עוברת יכול לקדם דרך מדהימה הרבה מעבר לטיפול.

אצלי הטיפול עזר בעיקר להבין בעצמי מה היה פה, מה אני חווה, לתת לזה מילים וככה לדעת גם להסביר לו.

כלומר, 

הטיפול יכול לתת עזרה גם אם בעצם אני חלק מהדבר הזה- אני הבעיה?

בעלי יודע. אולי לא עד הסוף בדיוק. אבל יודע שהיה 'משהו'

זה מה זה לא נוכח ביוםיום. אז לא יודעת אם יש מה להגדיל את זה סתם.

וגם- הוא בכלל, בדגש על בכלל לא מאמין בטיפול. ממש סולד מזה.

הוא מאמין בתקשורת אחד עם השניה, לעלות כל הזמן דברים שצפים.

אבל טוען שפסיכולוגים רוצים רק כסף ומאכילים שטויות (מה שאני מסכימה איתו קצת)

אז זה לא ממש אופציה...

בדיקות שקשורות בנושא וודאי לידה ואחריה.

הייתי הולכת לטיפול למרות ההסתייגויות שאני מאוד מבינה אותן.

זה לא להגדיל סתם, זה לאפשר לך לחוות הריון ולידה בצורה טובה וטבעית ולא טראומתית ומתסכלת.

לא תמיד מטפלת מצליחה לעזור, לפעמים צריך לחפש מישהי שהיא יותר בסגנון שלך ואז דברים עובדים טוב יותר, לפעמים גישת טיפול שונה. בסוף בעז"ה תמצאי מי שיעזור לך להתמודד עם זה בצורה טובה...

אין עניין של אשמה בטיפול. זה כמו רופא שבא לעזור לך להירפא גם אם נסעת באופניים בחוסר זהירות ובגלל זה שברת את הרגל... יש קושי וכאב שכדאי לפתור.

ב. מטפלת לא חייבת להיות 'פסיכולוגית' במובן הקלאסי וה'חופר'. יש שיטות טיפול ממוקדות יותר כמו  emdr (אם אני לא טועה בשם. הזה עם התנועות עיניים, מי שמכירה ויכולה לתקן), ולא יודעת אם סגנון שידבר אלייך אבל יש גם יועצות של תורת הנפש בגישה יהודית. יכולה למקד ולהמליץ בפרטי.

ג. נשמע לי ממש חשוב שיהיה לך מונח וברור הסיפור מול עצמך, כך שתוכלי להעביר לו את התמונה בצורה בהירה ולהסביר את התמיכה שאת צריכה.

הריון לפעמים עובר קליל ועם מינימום בדיקות ולפעמים לא ולצערנו אין אפשרות לדעת את זה מראש

את מתארת בדיקה אחת שהותירה עלייך כזה רושם וגם בהריון קל ומושלם יהיו כמה בדיקות לפחות

(ואפילו לא דיברת דווקא על בדיקה וגינאלית אלא בכללי התעסקויות עם הגוף)

אז כדאי לך לקחת את זה כהזדמנות של מסע עם עצמך וממש לעבוד בלטפל בזה כי נשמע שאת כן רוצה הריון וגם אם לא עכשיו בעז"ה בעתיד ..

לי למשל לא היו הרבה עניינים בהריון ב"ה אבל עברתי את התאריך המשוער וזה הוביל למעקב הריון עודף אינטנסיבי ולאחר מכן לידה שהתחילה במגוון של זירוזים והמון בדיקות פתיחה שהיו לי מאוד קשים למרות שעל הנייר הייתה לידה מושלמת בלי אפידורל ובלי קרעים לאחר שהיא התחילה סןף סוף .. אז באמת אי אפשר לדעת וצריך להיות מוכנים לכל התרחישים

ויכול להיות שמה שיתאים לך זה טיפול cbt שהוא דווקא לא ארוך ודי ממוקד (כמובן עם אשת מקצוע מוסמכת ) אם העניין המרכזי זו החרדה  

קודם כל לזכור שחלומות שווא ידברו

ושאת נמצאת במקום בטוח ב"ה, ושאם מישהו מת בחלום זו סגולה לאריכות ימים ;)

דבר שני, שתדעי שככל שחושבים יותר על חלום ומשחזרים פרטים שלו, ככה כל פעם, את בעצם מאמנת את המוח שלך לזכור חלומות, ואת רוצה בדיוק הפוך. ולכן לא לדוש בראש שוב ושוב על הדברים המפחידים, תנסי לחשוב על משהו אחר במכוון (אפילו לחשוב בערב על נושאים שנחמד לך לחשוב עליהם חחח) כדי להירדם.

בנוסף תבדקי שאין דברים פיזיים שמעירים אותך- שבחדר לא חם מדיי, קצת מאוורר נגיד קצת חלון פתוח, ששתית מספיק מים...

שמעתי שזה קורה בהריון

וגם לי קרה כמה פעמים ואני מזה לא אישה של חלומות 

אבל אני לא מוצאת בכרטיס שלי

אם מישהי מוצאת מעולה🤭

אבל בגלל שעברתי לא מעט בתחום אז יתכן ואלו פחדים מהתת מודע

בכלאופן השתדלתי לתת צדקה

מה שבטוח לא יזיק

כשאני מתעוררת בלילה מחלום רע ומציאותי ממש - אני לא חוזרת לישון באותו מקום או באותו מצב

לילדים שלי אני אומרת ללכת לישון הפוך, ראש זנב

ואני הופכת כרית, שמיכה

עושה שינוי משמעותי

זה עוזר לי להתנער מהחלום וללכת לישון עם ראש חדש

אני לא זוכרת מה, אולי קשור להורמונים.

תנסי לשאול את הגיפיטי , מעניין מה הוא יגיד בעניין. 

שנגרמת במהלך ההריון.

בעיקרון זכרון של חלומות נקבע לפי הזמן שהתעוררת בו בתוך מעגל השינה.

אם זה ככה זה אומר שאלה החלומות שלך, ההבדל הוא שעכשיו את זוכרת אותם🙊

ממש, כאילו ברמה שאני מפחדת לספר את זה.

דברים מפחידים מאד

אוף

בכל אופן אני לא מאמינה שלחלומות יש השפעה עלינו, הם בסך הכל תוצר של פעילות מוחית שקורית בזמן השינה.

יכול להיות שהם ביטוי לחרדות שהגוף שלך מרגיש בהריון

והסיבה שאת זוכרת אותם היא בגלל השינה הקלה בהריון 

גם בהריונות שלי היו לי חלומות חזקים בטירוף.

כאלו שמתעוררים מהם, לוקח זמן לקלוט שבעצם זה היה חלום ועכשיו אני כבר לא חולמת.

דווקא לא היו לי סיוטים, אבל כן חלומות חוזרים וממש ממש חזקים.

כל הריון מחדש.

נוראי.

העצה שלי היא להיכנס לשינה בהרפייה

תעשי דימיון מודרך, תשני עם מוזיקה נעימה ואולי זה יעזור..

בהחלט מכל ילדיי היה לי הריון אחד עם חלומות איומים
כשהייתי קמה, הייתי משותקת, לא מתליחה לזוז ורועדת מהפחד.
דבר ראשון:
לומר "חלומות שווא ידברו" מיליון פעם.
כשמעט נרגעתי נצמדתי לבעלי, התכסיתי טוב ונרדמתי שוב...

מגע גוף מאוד מרגיע במקרים האלו.(כלומר להיצמד למישהו שישן).

את רוצה גם למנוע הריון?

ומתלבטת על התקן לא הורמונלי

הוא מתקין לפי מבנה וגודל הרחם, משתמש בכמה סוגים (מה שכן, הוא לא משתמש בנובה טי וגם הסביר לי למה הוא בעייתי).

כל מי שהתקינה אצלו ודיברתי איתה מרוצה מאוד וציינו שהיה טוב יותר מהתקנות קודמות.

ולגבי כאב, לי לא כאב בכלל ההתקנה, אח"כ הרגשתי מעט כאב.

לגבי דימומים לא יודעת להגיד, כרגע מניקה ב"ה.

בהצלחה❤️

במקום אחר שיש נשים שיש להן מלא דימומים עם בלרין וגניפיקס, אז כנראה שאין באמת תשובה איזה התקן הוא "הכי טוב" זה מאוד אישי.

אני עם מונה ליזה (ממה שידוע לי זהה לחלוטין לנובה טי) סה"כ מרוצה אבל לא ניסיתי משהו אחר 

ג'ניפקס באמת נחשב שגורם לפחות דימומים ובעיות טהרה בין מחזורים

דוקא בלרין הבנתי שלא כי יש לו יותר תזוזה ומגע עם דפנות הרחם.

ממליצה על ג'ניפיקס אצל דר ברונו רוזן

שה' ימלא חסרונכם..

לא יודעת אם לפי כל הפסיקות, לא מכירה את כולם בשביל להגיד אבל לפי מה שאני יודעת, צריך לטבול רק אחרי שבועיים מההפלה

אז אם עברת רק אתמול, צריך לחכות שבוע ואז עוד שבוע של הנקיים ואז הטבילה זה יוצא שבועיים 

אז זה בדיוק מה שהרב אמר לי, לחכות 7 ימים להפסק, ואז בצירוף ה7 נקיים, זה יצא לפחות שבועיים אחרי.

זה כמו בלידה, שאחרי לידה צריך לחכות זמן מסויים, שבוע לבן שבועיים לבת

מקווה שלא המצאתי עכשיו🤭 אבל חושבת שזה הרעיון

פשוט בלידה זה באופן טבעי יש משך זמן של דימום ואז במילא עובר הזמן

עברתי הפלה טבעית, אז גם ככה היה לי דימום כמה ימים, אז לא יצא שחיכיתי במיוחד

אולי גם בגרידה הדימום יכול לחזור🤷🏻‍♀️

הייתי בטוחה שאמור להיות כמו מחזור, מההתחלה.
אז אחכה עוד קצת. גם ככה צריכה לחכות שבוע להתחיל הפסק 😉

תודה על החיבוק!

מכיוון שלא יודעים מה מין העובר, אז הולכים על הטומאה הארוכה יותר של נקבה..

אני חושבת שלפי הפסיקה של הרב זכריה בן שלמה אפשר לעשות הפסק ברגע שאת יכולה, ופשוט לחכות לטבילה שיעברו שבועיים, אבל אני לא בטוחה ב-100% לגבי זה.

שולחת לך חיבוק חזק!!! עברתי את זה לא מזמן בכיתי בלי הפסקה שבועיים רצוף!

אבל אחרי זה השם פיצה אותי בענק!

אנחנו לא מבינים אבל מאמינים!

תני לעצמך את כל הזמן שאת צריכה בעולם!

חרי זה הכל משתחרר והזמן מרפא לגמרי את הכאב הגדול!

אני עברתי 2 גרידות יום אחרי יום כי השליה לא רצתה לצאת,

ואני זוכרת שכבר אחרי הגרידה הראשונה לא ראיתי שום דימום

כי הם מנקים מאוד טוב את הרחם למרות שהיתה לי רשלנות רפואית חמורה בגרידה הראשונה.....

לגבי השבעה נקיים לא יודעת אם כדאי לך למהר הרחם עוד צריכה להחלים והגוף צריך להתאושש...

באופן מובהק.
למה ללכת לרופא?
תפסיקי לאכול חלב
לבן שלי כבר מגיל קטן יותר, אלרגי לחלב.
כשהייתי אוכלת חלבי זה היה מתבטא אצלו בהתפתלויות, אז הפסקתי לצרוך חלב.
עד שסיים לינוק.

האמת לא מתה על חלבי, אז אולי אני לא דוגמא

מבת אחרת שלי אבל אצלה הרופאים זיהו את זה ועד היום היא עדיין לא אוכלת מוצרי חלב.

הייתי רוצה ללכת לרופא שמבין בזה

כי מאוד קשה לי לא לאכול מוצרי חלב, במיוחד שבעלי קונה כל מיני גלידות ופינוקים מגרים.

וגם אני לא יודעת אם זה דווקא מהמוצרים חלב או בגלל שיניים שצומחות לה

אם את רוצה לשמוע יותר מן הסתם ברפואה אלטרנטיבית.

בכל אופן, אם את רואה שזה עושה לה ככה, פשוט תפסיקי לתקופה ותעקבי אחרי הפצעים. 

אביהו את זה כשהוא היה בפגייה.

היתה תקופה שנמנעתי לגמרי ממוצרי חלב.

אחר כך הלכנו לאלגרגולוגית, והיא אמרה שאני אחזור לאכול מוצרי חלב ואם זה עובר בסדר, אז לתת גם לו.

כיום הוא אוכל מוצרי חלב בלי הגבלה.

לק"י

אוכל, ולא כשהאמא המניקה אוכלת.

אלא רגישות במערכת העיכול.

ויכול להיות שזה גם לא היה רגישות, אלא חוסר בשלות של מערכת העיכול, ועם הזמן זה פשוט עבר.

שילשולים וצואה רירית. בגלל חלבי שאכלתי והוא ינק.

אצלו זה לא היה רק חלבי. כשהפסקתי חלבי הפסיקה הצואה רירית, אבל השילשולים נגמרו סופית כשעלינו על כל הדברים האחרים (היה קשה. הרבה מאוד דברים לא יכולתי לאכול).

זה נקרא אלרגיה של מערכת העיכול או אלרגיה לא מתווכת דרך. תגגלי. עובר לרוב סביב גיל שנה בהנחה שאין אלרגיה נוספת.

לצערי הרבה רופאים לא מכירים את זה. או מכירים ולא מתייחסים ברצינות. רופאת המשפחה שלנו לא הכירה, אבל היתה מאוד קשובה.  רופא גסטרו התייחס בזלזול, אמר לי שהרבה פעמים יש שילשולים בגיל הזה ואין קשר (הקשר היה מאוד מובהק אצלו).