אני הרבה זמן עוקבת אחרי הפורום הזה ורואה שעונים כאן תמיד בנעימות ופותחים את הראש לחשיבה נוספת.
אז מנסה אתכן😉
אני נשואה שנה פלוס.
כיף לי, החיים שלי מלאים בעשייה שאני אוהבת, יש לי שגרה נעימה, אני ובעלי נמצאים המון יחד, מבלים, מדברים, רבים, משלימים, בקיצור חיים של זוג צעיר שחי לפי הלו"ז שלו מתי ואיך שבא לו.
מרגישה שאני ובעלי הגענו לאיזה רגיעה כזו, התחלה של יציבות אחרי שנה קצת קשה (שנה ראשונה בכל זאת....)
עד כאן הכל טוב. הענין הקטן הוא ש-
אני רוצה ילד.
ובאותה נשימה-
אני לא רוצה!
ואני אסביר-
אני צעירה- התחתנתי מוקדם יחסית. אני סטודנטית, אני עובדת.
כיף לנו ביחד וטוב.
אז למה להכניס מורכבות של הריון לידה וילד? כביכול- עד שאני מרגישה שהחיים שלי יציבים למה 'להרוס' אותם?
אבל אני רוצה ברמה של- אני מסתכלת בגוגל על עגלות ובגדי תינוקות (כבר יודעת איזה עגלה אני רוצה😅) הולכת לבקר את גיסתי שילדה ונמסה עד דמעות מהייצור הפצפון והמתוק הזה. רואה ילדים קטנים ברחוב עם ההורים שלהם הולכים יד ביד ורוצה שברגע זה יהיה לי אחד כזה. לטפח. לאהוב. לנשנש אותו. לתת לו הכל.
הלב שלי כל כך רוצה וזז במקומו כשרואה את הייצורים המהממים האלו.
והמח שלי אומר לי- חכי- אין לך לאן למהר, את לא רואה את הבקרים הקשים, את הלילות בלי השינה, את המורכבות שזה מכניס לזוגיות, את העולם שמתהפך.
אבל הלב- תמיד הלב שלנו חזק יותר מהמח. וזה מאבק כל הזמן.
בנוסף- יש לי פחד מכל הדבר הזה שנקרא גוף. יש לי איזה עניין עם דברים שקשורים לגוף. מפחדת שדברים יזוזו לי בגוף, שיגדל בי מישהו. אפילו במחזור היום מלחיץ אותי שקורה לי דברים בגוף, הרגשה שאני רוצה להרחיק את זה ממני.
והריון יביא כל כך הרבה בדיקות, ורופאים והתעסקות עם הגוף- שיכאב או יהיה מציק או אפילו רק ירגיש תנועות וזה ילחיץ אותי. ובואו לא נדבר על הלידה עצמה...
בקיצור לא יודעת מה אני רוצה לשמוע-
אולי מה יש לכן לומר, ואם מישהי מזדהה...
תודה שקראתן אותי.
פשוט רציתי לומר לפותחת שזה לא תמיד כזה זוהר וכן צריך לחשוב גם קצת על מרווח כלכלי שיאפשר לתמרן אם משהו משתבש
תודה על התגובה!