באיזשהו מקום...
רציתי להיות שקופה. רציתי לעשות טוב ושלא ישימו לב אליי. שלא אצטרך להביא את עצמי. שלא אתבע. אבל מסתכלים עליי.
לא רציתי שישאלו אותי. מה אני חושבת, מי אני, או איך אני מרגישה.
כי אין לי תשובות יפות ומסודרות לתת על כך.
רציתי רק לסמן וי לעצמי, לשרת את העולם כדי שתהיה אשרה לחיי.
יכולתי לראות רק את החלשים והכנים שנזקקים ליד טובה. המושלמים לא עניינו אותי כבר.
על השאיפות של עצמי ויתרתי וקברתי אי שם.
ומדי פעם מגיע האדם, שמסתכל ולא רואה אותי כעוד בנאדם, שמסתכל עליי. ורואה אותי ומבקש אישור כניסה.
ובמקרה האדם הזה אף פעם לא אמור להיות קשור אליי. אבל הוא מלא בדאגה.
וקשה לי כשהוא בסביבה.
שלא יראה את התשובה.
איך נשברים בלב בלי לתת לזה להיראות? איך להסתיר את המצוקה?
כי אני חייבת לפתור את זה לבד, בדרך הארוכה...