בעיקר רוצה לפרוק, לכן ולעצמי, אולי אצליח לעשות לי קצת סדר בתחושות ולשמוע דעות של נשים חכמות. מאנונימי כי מכירה כאן נשים מהחיים האמיתיים וממש לא הייתי רוצה שיידעו שזה מה שמתבלבל לי במוח🫣
בבית 6 ילדים מתוקים ובריאים😍
מגיל שנה עד 12.
כ"כ אוהבת להיות בהריון, ללדת, את הגידול בשנים הראשונות..
עכשיו כשהקטן כבר בין שנה "מדגדג" לי שוב, אבל מרגישה שמבחינת השכל / ההגיוני זה לא נכון.
חילקתי את המניעות לפי ההגיון לשלוש רמות, מהקל לקשה😅
1. מחסום פיזי- צפוף לנו בבית, גרים בבית שלנו, הוא צפוף לנו, יש לנו אפשרות להרחיב, אבל אנחנו כ"כ לא שלמים עם מקום המגורים שלנו אז כרגע לא עושים כלום. כל עניין המגורים אצלנו עכשיו הוא נושא מעורער ומבלבל. רכב- יש לנו רכב 7 מקומות ורכב 5 מקומות. כשיש נסיעה משפחתית אז נוסעים עם שתי המכוניות, אבל כשבעלי במילואים וזה קורה הרבה מאוד, אני עדיין ניידת עם כל הילדים. עוד ילד אומר או להיתקע כשבעלי לא נמצא, או רכב חדש.
2. מחסום התפתחותי- אני במקום מצויין מבחינת התפתחות אישית. גם בעבודה, וגם גופית (בתוך משמר דיאטה וכושר שעושים לי ממש טוב)
ברור לי מניסיון שהריון ולידה ייעצרו את זה, ואולי אפילו ייקחו את המצב קצת אחרונה.
3. מחסום המציאות- הם גדלים בסוף. וזה קשה. אם להיות עם הקטנטנים האלו זה הקרקע הבטוחה והיציבה שלי, המתבגרים זה ים סוער. קשה לי. מרגישה שגדול עלי להיות אמא של גדולים (ועדיין לא התחלנו את גיל ההתבגרות הרישמי😱😱😱) מרגיש לי לא נכון להביא עוד ילדים, שבעז"ה ייגדלו ונצטרך להתמודד איתם, כשקשה לנו להתמודד עם הילדים שכבר יש לנו. זה לא שהמצב גרוע, ממש לא, כמות המחמאות שאנחנו מקבלים על הגדולים היא עצומה ועם זאת, ההתמודדות היום-יומית מולם הרבה יותר גדולה וכבדה עלי, גורמת לא לא לרצות עוד ילדים.
)