ב"ה זכיתי ואני מחכה לאוצר שלי😀

בידיים מלאות בעזרת ה'🙏

היו פעמים שמררתי בבכי במקווה

אבל מצד שני, מקווה זה מקום שיש בו הרבה נשים, מכל מיני סיבות.

ואני לא חושבת שצריך להתחשב יותר מידי.

אישה שמחכה לילדים תפגוש ילדים בעוד אלף הזדמנויות אחרות.

כלומר בעיני אין טעם להפוך את המרחב לסטרילי מידי.

כשאנחנו מתחשבים יותר מידי, אנחנו עלולים לאבד את הטבעיות וגם לזה יש מחיר. 

נכון שהיא תפגוש ווד הרבה יחדים בכל מקום

אבל מקווה זה לא כל מקום.

זה בדיוקק המפגש עם החסרון

ולכן לענד שם הכי כדאי להשתדל ולא להביא

לי הכי הפריעה הזהירות המוגזמת.

לא לדבר על ילדים לידי, (שזה אומר לא לדבר בכלל, או לדבר מאוד יבש. כי תכלס זה נושא השיחה הנפוץ).

ואני חושבת שאם מישהו היה נמנע להביא ילד לידי רק כדי שלא אפגע, תחושת החריגות שלי תתעצם. 

נמנעים מלהביא ילדים כי זה פשוט לא מקום של ילדים

מותר לך לדבר על מה שאת רוצה 

אבל ליד אישה ממתינה כנראה לא תתלונני על כמה קשה לך לקום בלילה, את לא תספרי לה על הבאסה בזה שההתקן לא מנע הריון

אולי את כן תדברי, אני בחיים לא הייתי מדברת עם ממתינה על נושאים כאלה

אין סיבה להכאיב בכח לא בדיבור ולא במעשה 

ככה אני רואה את זה, יכול להיות שטועה

אני הרגשתי שהתחשבות יתר מחריגה אותי

ואת כנראה מרגישה שלא.

אני הרגשתי שכשכל הזמן זוכרים שאני בלי ילדים ומתחשבים בזה, זה אומר שכל הזמן זוכרים. ואני שונה.

כן, את יכולה לשתף שאת עייפה כי הבת שלך חולה. זה לא רע.

מה עדיף? שלא תשתפי? שתעדיפי לדבר עם בנות אחרות עם ילדים?

וכמו שאחרות כתבו כאן, שתדחי את יום הטבילה רק כי אולי תהיה שם מישהי מצפה שזה מפריע לה? להתחשבות יתר, יש מחיר. והמחיר הוא החרגה.

וכדאי לקחת אותו גם בחשבון

בראייה שלי המינימום הוא שבעלי יהיה בבית ביום כזה

אם הבעל לא יכול מה עם אמא? שכנה? אחות? גיסה? בייביסיטר?

אפשר לעשות את ההכנות בבית וללכת לטבול, סיפור של בדיוק 15 דקות.

בעיניי זה לא אמור להיות כלכך קיצוני, או ללכת עם הילד או לדחות 

יש מלא שטח אפור באמצע ואם רוצים לגמרי אפשר לפתור את זה

יש מקוואות היום שפתוחים עד שעה מאוד מאוחרת

יש מקוואות שאפשר לתאם שעה בתעריף 2 עם הבלנית

לא צריך לקחת את זה לקצוות.

לגבי השיחה עם החברה יש עוד כלכך הרבה נושאי שיחה חוץ מהתלונה על הילד שלא מרגיש טוב

יש לי שכנה בבניין שממתינה וכיף לנו מאוד לפטפט על מלא דברים שהם לא הילדים (גם אם ארצה לדבר עליהם זהפשוט לא מעניין אותה. אני לא מהלכת על ביצים כמו שבוחרת ליצור שיח יותר מעניין ורלוונטי לשתינו). 

ויש חברה אחרת שאיתה אני יכולה לפטפט שעות רק על זה..

אני לא מצפה שיתחשבנו ולא יוציאו את הילד מהבית,

אני כן מצפה שבמקום כזה שמדגיש את החוסר לא יביאו את הילד שבכח צורח לי בפרצוף את מה שאין לי.

בתקופת ההמתנה שלי, נשים שמדברות בד''כ על הילדים. שתקו. והעדיפו לדבר עם בנות אחרות.

אז הייתי מעדיפה שידברו על הילדים שלהן.

ולעשות מאמצים כמו ללכת למקווה רחוק בתעריף 2. רק כי אולי תהיה במקווה מישהי מצפה. זו החרגה ומתן דגש גדול מידי לשונות.

ועל ההחרגה והשלכותיה אני מדברת.

לגבי המקווה מודה שלעולם לא הייתי חושבת לקחת ילדים לשם, כי הם באחריות שלי ולא הייתי 'מכריחה' את הבלנית לעשות ביביסיטר.

אגב, זה משהו שאני מבינה כשמתחשבים, אבל לא כקריאה כללית לכולם. כי זה מחריג ומייצר תחושה של שונות גדולה יותר.

דיברתי על עצמי וברור שלא מכלילה.

רק אומר שהייתי (בחלקם עדיין נמצאת) בשנות ההמתנה בכמה פורומים של נשים בטיפולי םוריות ומה שכתבתי כאן חזר על עצמו גם שם

שרשור כזה של תינוק שמביאים למקווה בואי נגיד אני לא נתקלת בזה כאן לראשונה

ככה שדעתי לא חריגה בעניין

ועדיין - כאן כמובן כתבתי את מה שאני מרגישה ולרגע לא כתבתי על התחושות של מישהי אחרת

לגבי החברות - הפסד שלהן. 

ואגיד בזהירות - אולי דווקא את זאת שהבאת תחושה של להלך על ביצים לידך כך שבכח נסחפת לשיח שלהן על הילדים?

יכול להיות שדווקא נהנית מהשיח וזה הכי בסדר שיש!

יכולה להגיד על עצמי שלא הפריע לי השיח כמו שזה מזה לא עניין אותי - כאילו, מה קשור אליי לשמוע עכשיו על גמילה?

איכשהו תמיד מצאנו על מה לדבר, והיה נחמד. היה כיף!

מודה לבורא עלם על חברות טובות שמגדילות ראש לשיח אחר.

לגבי המקווה, אני עדיין לא חושבת שהמאמץ הזה כלכך מוגזם

וזה לא אמור לתת תחושת שונות לאף אחת

זה פשוט לא המקום.

אני לא מוצאת דוגמה למשהו שיכול לבטא כמה זה בעיני(!) לא מתאים

זה פשוט לא אחד גדול.

זו דעתי ולא דעתה של אף אחת אחרת

את לא חייבת להסכים

ככה אני מרגישה ונראה לי הסברתי וחזרתי על עצמי מספיק פעמים ככה שאני יוצאת כאן הכי חופרת שיש

יאללה ביי חזרתי לעבוד 

יש הבדל מהותי בין איך מדברים

וכמה זה מכאיב או לא.

יש מקומות שכמו שכתבו כאן- ברור שיהיו ילדים

ויש מקומות שלא, ושם זה כואב.

יש דרכים לדבר על ילדים

כשמישהי רק מתלוננת בפניי כמה הילד שלה מעסיק אותה... בתקופה שהייתי רווקה

או מישהי שבתקופת הקורונה התלוננה שהיא תקועה עם בעלה הטרי בגלל סגר, כשאני לא קיבלתי אפילו הצעות בגלל הסגר הזה...

אני לא אמנע ממפגש עם ילדים

אבל יש גבולות

ויש טאקט

ואפילו נסעתי כנשואה לעזור לחברה עם ילדים, שבעלה במילואים, באיזה ערב שגם בעלי היה צריך להעדר.

אבל זה היה כי *אני* הרגשתי שזה סבבה וטוב לי באותו זמן, ולא כי היא הכריחה אותי להתמודד עם זה

ובאותה מידה יכול להיות שבזמן אחר לא הייתי הולכת לעשות את זה, כי זה היה מציף מידי.

צריך רגישות. פשוט.

לא יקרה כלום אם נפקח עין סביבנו וניהיה רגישים לאנשים שלא קיבלו את מה שאנחנו קיבלנו (והם משתוקקים לזה גם)

מדריכת הכלות שלי ספרה לי שפעם היתה לה טבילה בחג שארחה בו הרבה וכו'

(בגיל לא צעיר..) החליטה ללכת עם הנכדה הקטנה 'לטיול' והלכה לטבול

ילדה בת פחות משנתיים..

באמצע הסעודה הילדה מתחילה לצעוק כשר, כשר...

היא ברחה לחדר שינה וכולם ישבו סמוקים ונבוכים 

כי היה ברור לכל מאיפה הילדונת הביאה את המנגינה המוכרת.

אז סתם ככה זה פשוט לא מקומם של ילדים.

יש לי חברה ממש קרובה רווקה עדין...

זה מאד צובט בלב

אבל תכלס אמרה לי כמה פעמים

את היחידה שמדברת איתי על הילדים שלך

על ההריון שנכנסת בטעות

על הקושי לקום בלילה

והאחרות כאילו מרגישות- בסוף הולכות לידי על ביצים וזה לא נעים לי

מסכימה איתך, הכי עשה לי את זה כשגיסה, אחות או בת דודה ביקשה ממני לשמור לה על הילד המתוק😊

ובהחלט א מסכימה עם אלא שנמנעים מלדבר על ילדים.. בעיניי זה אפילו מגוחך.

מה שכן, המקווה הוא אחד המפגשים היותר חשופים עם הכאב והחסר..  

לפעמים גם אישה בהריון צריכה לטבול

יש סגולה לטבול בחודש תשיעי ללידה קלה.....

מקווה לא צריך להיות סטרילי כל כך

מזכיר לי שהבלנית בירכה פעם מישהי לילד כל כך לפני, ואז כשהגיע תורי שאלה אם אני צריכה פרי בטן. ואני אמרתי ש"אני אחרי לידה..."

זה היה במקווה הראשון אחרי שילדתי את התאומים שלי.

פעם אחרונה שיצאתי מהמקווה הבלנית אומרת לי בשורות טובות ואני כזה אוטומטית אמן. אבל אחר כך חשבתי אויש אבל אני לא רוצה עוד ילד חחח

בכל אופן, לפותחת, את צריכה להאמין שיהיו לך ילדים. תקראי שוב מה שרשמת, את לא מאמינה שיהיו לך ילדים! זו האמונה המגבילה שלך

ואת הולכת למקווה עם הרצון החזק מצד אחד ומצד שני חוסר האמונה שזה יקרה גם לך!

כשאני חיכיתי לילדים הכל הרגיש כלכך שחור ובאמת לא האמנתי שאי פעם עוד יהיו לנו ילדים.

הייתי אומרת לסביבה בקטע של "אם יהיו לי ילדים", היו כאלה שהזדעזעו

אבל ככה הרגשתי.

אף אחד לא מבטיח לי כלום.

ילדים הם לגמרי בגדר מתנת חינם וכשאישה בתוך ההמתנה, עמוק בתוך החושך קשה לראות ולהאמין באור שעוד יגיע

בקיצור, מתכוונת לומר שאני מבינה אותה ואני הייתי בדיוק ככה ואולי אפילו גרוע מזה 

הלוואי וכל זה היה מסתכם באמונה.

כי ב"ה  זכיתי ואני מחכה לאוצר שלי שבדרך🤩

השינוי לא הגיע כשהלכתי לבכות בכותל, אלא כשידעתי שאני שווה וזה יגיע...

אז זה באמת הגחע, אפילו היו לא מעט שהיו מעוניינים..

לגבי ילדים, תמיד האמנתי שלא תהיה לי בעיה להיכנס להריון, ובאמת כך היה.

את אומרת שילדים הם מתנת חינם, וזה נכון זה מה', אז למה לא להאמין שה' יתן לך?

להפך אני חושבת שהגוף שלנו רוצה להיכנס הריון, הכל נבנה ומתוכנן להריון

לא לכולם זה פשוט.

מה', ברור

אבל מה הבעיה להיות קצת רגישים רבנן?!

ולא כולם נכנסים להריון בלי בעיה, רק כי הם מאמינים...

שמחה בשבילך שלא התנסית בזה וזה בא לך בקלות, אבל זה לא קשור רק לאמונה

בד"כ לא מגיבה ככה ומקווה שלא יצא לי תקיף מדי, אבל זה פשוט הרגיש לא רגיש מה שכתבת ויכול מאוד לפגוע במי שעל אף האמונה החזקה שלה לא זכתה לזה בקלות

מקווה שלא תתקלי בבעיה אובייקטיבית בחייך.

באלי לשלוח לך תוצאות בדיקה כדי שתביני מה זה בעיה אמיתית ואוביקטיבית.  

גם לאישה בלי רחם יכולים להיןת ילדים? בלי בעיות? רק אמונה? גבר בלי תאי זרע? גם?

ואני אחת שמאמינה בכח של מחשבה יוצרת מציאות, ודמיון מודרך וכו וכו.

אבל כל העניין הזה זה כלי. כלי משמעותי, כלי שעוזר, כלי מעולה. לזמן את השפע וכו וכו.

אבל יש עוד נתונים במשוואה ולא כל מי שאין לה ילדים זה בגלל שהיא לא מאמינה בזה. יכולה לספר לך באופן אישי על כמה נשים שאני מכירה שהיו בטוחות שתוך שניה ייכנסו להריון ולקח כמה שנים, ולעומתן כאלה שהאמינו שאצלן זה ייקח זמן, ונכנסו תוך שניה.

ו"להאשים" מישהי שאין לה ילדים בגלל שהיא לא מאמינה בזה ואם היא תאמין בזה יהיו לה, זה כבר סתם לדרוך על היבלות וגם לא בהכרח נכון.

ונכון גם הניסיונות מה', הכל זה דרך מסויימת שצריך ללכת בה

ברגע שמגיעים למה שצריך להגיע, השפע גם מגיע, יש עיכוב כדי שאנחנו נגדל וכן, כל אחד זה במקום שהוא נמצא בו.
אבל זה לא שזה לא יגיע. ולדבר בחוסר מזמן עוד חוסר...

או שאת אטומה שהכל בא לך על מגש של כסף או שאת סתם צדקנית

באמת

זה ממש לא פשוט כמו שאת מציגה את הדברים

אנשים עוברים המון בשביל דברים "פשוטים"

מכירה זוג שנפטרו ללא ילדים. לשיטתך זה כי הם לא האמינו מספיק?

מחילה אבל את מדברת פשוט פוגע

אני מקווה שאין לידך אף אחד שמצפה לילד.

אחת שנמצאת בחברת מצפות לילדים, בתהליך פוריות ראשון/אחרי כמה סבבים כושלים/אחרי פונדקאות כושלת/אחרי לידה שקטה.

באו לעולם...

הרבה פעמים דווקא האנשים שהביאו דברים גדולים וחשובים לעולם היו בלי ילדים משלהם.

ואפילו רבנים וצדיקים גדולים

אני מבינה שיש לך כונה טובה. את עברת תהליך עם עצמך כרווקה והרגשת ששינוי העמדה הפנימית שעברת הביא לך את השפע שציפית לו.

ואת מנסה לשתף כאן בתובנות שלך כדי לאפשר לעוד נשים לעשות את השינוי הזה. (אני מבינה אותך נכון?)

אבל הצורה שאת כותבת בפועל פוגעת בנשים שנמצאות בתוך ניסיון כזה.

את כביכול כותבת שהכל תלוי בעמדה הפנימית, ואם הן עדיין לא זוכות למה שהן מצפות לו, כנראה שהן לא עשו עבודה פנימית מספיק טובה.

ואפילו אם זה היה נכון, זה לא היה במקום לכתוב את זה, כי זה לא באמת מה שיביא לעבודה פנימית. עבודה פנימית זה תהליך שצריך לעבור, והודעה כזו בפורום רק גורמת להרגשה רעה כאילו 'הכל תלוי בי אז אני לא בסדר שזה עוד לא קורה'.

אבל מצד האמת זה גם לא באמת נכון להגיד שזה תלוי רק בעבודה פנימית. אני מסכימה שכל ניסיון שהקב"ה שולח לנו אמור להוביל אותנו לעבודה פנימית, והרבה פעמים אחרי שנעבור תהליך עם עצמנו גם החיסרון במציאות יושלם. אבל לפעמים זה צריך להיות תהליך של שנים ואין לנו באמת דרך לקצר את זה. ולפעמים באמת יש לנו יעוד אחר והקב"ה יודע יותר טוב מאיתנו מה טוב לנו. (וגם לרב צבי יהודה קוק ולרבי מילויבאוויטש לא היו ילדים למרות שברור שהם התפללו על זה ועשו הרבה עבודה פנימית, אבל כנראה שהיתה להם שליחות אחרת בעולם... ב"ה היום אנחנו בדור אחר ועם רפואה הרבה יותר מפותחת, והרבה יותר נדירים המקרים שבאמת נשארים בלי ילדים. אבל גם היום זה עשוי לפעמים לקחת הרבה שנים, וזה לא תלוי רק בעבודה פנימית...)

פנימית ורוחנית ונפשית

כל הזמן חפרתי בעצמי מבטיחה

ובסוף כשהתחתנתי

לא התחתנתי בגלל אף עבודה

ולא בגלל שפתאם האמנתי 'שאתחתן

ולא כי הרפתי ושחררתי

פשוט התחתנתי כי ככה ה' רצה כנראה

מבחינתי עד היום זה יכל להיות גם קודם

אבל זה כנראה לא היה המסלול שלי

את לא יכולה לבא לאחרות לומר להן מה השער שלהן לישועה שהן מצפות לה

את לא יודעת כלום

י ש כאלה שיפתח להן כי עברו לתודעת שפע וכו

יש כאלה שלא.זה לא יעזור.

המשותף היחיד לכולן- שזה תלוי ברצון ה'

וכל אחת עושה מה שיכולה.אבל אף אחת לא יכולה לומר לחברתה וכל שכן לנשים שלא מכירה מה המסלול שהן אמורות ללכת בו.

ולא להבטיח הבטחות שאם..אז..

זה לא נכון

וגם פוגע

אני מאמינה שזה לא סתם ולהכל יש מטרה.

את אולי לא יודעת מה השינוי שחל בך, אבל לא היית אןתה ילדה בת 20 כשהתחתנת....

עברת דרך...

אבל לנו אין שום תפקיד כזה לאחרות

לומר לאחרות שמה שלא קרה הז כי לא ...

ואם רק תעשי עבודה אז דברים יקרו..

זה הנקודה הפוגעת

בחיים כל אחת עוברת את הדרך שלה

ולאף אחת אין תפקיד לומר לה מה היא צריכה לעשות כדי שדברים יפתחו בפניה

בדרך כלל לא במקווה והמקווה עצמו הוא גם איזשהו מקום סמלי יותר.

לסופר את תגיעי גם כשתצפי וגפ כשתהיי בהריון

למפגשים משפחתיים את תגיעי כנל

למקווה את מגיעה כשאת לא בהריון.  

צריך לזכור שמקווה במובן הכי צר שלו, נועד לאפשר מצוות טבילה במקרים בהם אשה נטמאה טומאת נידה לבעלה.

המשמעות הסמלית שנוספת לזה היא לא הכרח המציאות אלא נגזרת של הדברים ותלויה גם בתפיסה החברתית.

אני לא מתעלמת מהסמליות והמשמעויות הנגזרות באופן טבעי,

רק צריך לשים לב לא להאדיר את הסמליות הזאת מעבר למה שהמציאות מחייבת.

אם התפיסה היא שלמקווה לא מגיעים כשאת בהריון,

אז כל מה שמזכיר הריון ולידה נהיה יותר רגיש.

אם ממסגרים את זה שלמקווה מגיעות נשים בכל המצבים הגופניים הנשיים,

כל עוד הן נצרכות לטבילת מצווה,

אז המסגור הוא שונה וממילא התחושות שזה מעורר באסוציאציה.

אני לא יודעת אם היום טבילת רווקות מותרת (לצורך עלייה להר הבית נגיד)

אבל נניח שכן, זה עוד מרחיב את טווח המצבים שמגיעים בהם מתוך צורך בשירותי דת ולכן בסקאלה מתקרב יותר לסופר..

לא להגיע למקווה.

אני כן מצפה שכשאהיה בהריון בעצמי אני לא אגיע למקווה ולכן יש בזה סמליות מסויימת.

ולא דומה אישה בהריון שאראה אולי חולפת לרגע, לזה שאשמע בכי של תינוק מאחד החדרים.

לא צריך לעטוף בצמר גפן את המצפות אבל גם אפשר קצת להיות בתשומת לב.

וכן, לרוב מקווה זה לא מקום שאת מצפה לפגוש בו תינוק והמפגש הלא צפוי עלול להיות מאתגר.

בכלל לא הייתי מביאה תינוק מצד עצמי, אבל אם מתעורר צורך כמו מילואים וכו' אז אפשר לנסות למצוא פתרונות אחרים לפני הפתרון של להביא תינוק למקווה.

במציאות של בית מקדש, למקווה תהיה משמעות רחבה הרבה יותר ואז אולי מה שאת כותבת יהיה נכון, כי גם נשים מבוגרות שפסקה להן הווסת יצטרכו להגיע למקווה כדי לטבול לקראת עלייה לבית המקדש, וגם בנות צעירות שרק התחילו לקבל וסת.

במציאות של ימינו, הסיבות היחידות לטבול במקוה הן טומאת נידה ועלייה להר הבית. ומתוך הנחה שעדיין עלייה להר הבית לא מאד מאד נפוצה נשארנו בעיקר עם הסיבה הראשונה. אז כן זה עדיין משאיר את המשמעות הסמלית סביב המקווה ואפשר לתת לזה מקום.

והחשיבה המאד אנליטית הזו של לנסות למסגר דברים אחרת וכו' היא אולי נכונה אבל בסוף אנחנו נשים עם רגש, ולרוב הוא מוביל אותנו יותר מהשכל

כי באמת אני צריכה לטבול הלכתית זה חלק מהמציאות

ואני לא מבליטה את זה פשוט מגיעה וזהו

גם אם אתקל בטעות במישהי מרגיה' שזה לא 'אני עשיתי משהו לא בסדר או לא רגיל..

אבל להביא תינוק זה בחירה שלי

מאמינה שברוב המקרים ניתן למצוא פתרון

ואם לא- אז אולי לדבר עם הבלנית לבא בשעה פחות שגרתית-אולי יותר מאוחר

וכל הכבוד לך שאת מעלה מודעות לזה.

כן לפעמים קשה למצוא סידור לילד

להשאיר בבית תינוק ממש קטן אחרי לידה

אבל זה ערב כבר ככה רגיש בחודש

וסיטואציה שמציפה את ה'אין'

לא צריך לפגוש אותו מגרגר בעגלה

ובטח בטח לא כשמבקשים ממך לשמור עליו כמה דקות!!

והילד יהיה מאחורי הדלפק

אף פעם לא הצטרכתי לקחת ילד, גם בלתי אפשרי עם תאומים. והאמת אני העדפתי לדחות כשלא היה לי סידור לילדים.

אבל לפעמים באמת יש צורך ואין סידור, יש מי שעבורו טבילה בזמן זה חוק ואל יעבור...

בד"כ רק אן יש המתנה ארוכה אז פוגשים הרבה נשים- וזה בעיקר בערב שבת, ככה לא פוגשים הרבה נשים במקווה

יכולה להגיע גם מיד כשפותחים ואז ישר נכנסת פנימה

חבל למנוע טבילה מנשים שמחכות לזה כל כך הרבה זמן, לפעמים אחרי לידה זה יכול להיות אפילו חודשיים- לפעמים באמת אין סידור לילד!

לגמרי מבינה אותך!

את צודקת

מקווה גם בעיניי זה לא מקום להביא אליו את התינוק

זה הזמן של אמא לקצת זמן עם עצמה ביום המיוחד הזה

אמהות לילדים פשוט לא יכולות להבין מה המקווה מסמל לאישה בסטטוס הזה

מקווה בשבילי היה תמיד עוד אירוע מעצבן שצריכה לעשות בגלל שלא זכיתי (בזמנו) עדיין לילדים

מקווה זה ציון דרך על עוד חודש שלא הצלחנו להקילט

זו ההתחלה לעוד שבועיים מורטי עצבים שנעביר עד שכמובן איך לא - שוב תגיע דודה בלה

בתוך הסיוט האישי הזה לבוא ולפגוש דווקא שם את מה שליבך מייחל לו, בעיניי לא מתאים.

תביאו את הילד לכל מקום אחר

מקווה זה לא המקום.

אני בטוחה שאת לא חומדת ילד ממישהי אחרת, ועדיין את רוצה שבורא עולם יביא לך אחד לעצמך

דווקא במקום הזה, במקווה שבו הרגשות, ההורמונים - הכל משתולל שם

לא מתאים בקיצור

ככה אני רואה את זה, אלה התחושות שלי.

המון כוחות להמשך!

מקווה זה לא מקום להביא ילדים בשום צורה שהיא

שאישה תמצא פיתרון כלשהו הזוי

לא משנה מה

העיקר לא לבוא עם תינוק.

אפילו אם זה אומר לדחות את הטבילה ביום

לא מסכימה שצריך להטיל על זה וטו.

למקווה הולכים כי חייבים,

זה לא שאני יכולה לוותר על הנאה אישית מפאת צער הזולת.

יצא לי כמה פעמים לדחות טבילה בגלל זה, לפעמים יותר מיממה,

במיוחד שיש הרבה זוגות שגם ככה המילואים מסבכים ממש את כל העסק. במיוחד בתחילת המלחמה שיצאו לבקושי 24 שעות.

לא בטוחה שעדיף לדחות טבילה במצבים מורכבים כאלה מאשר להביא איתך תינוק, במיוחד אם הוא ישן.

כן צריך להימנע מפוצי מוצי שהוא לא תורם למצווה וכן יכול לגרום לצער.

ובכלל היה ממש מועיל אם היו כמה מקוואות באיזורים מרכזיים בארץ שפתוחים עד השעות הקטנות של הלילה ומאפשרים יותר גמישות ולא לחץ להספיק לסגירה על הקשקש.

היית מרגישה יותר טוב,

הררים מבהילים של כביסות ובין לבין סלסאות אקראיות של כביסה נקייה לקיפול, ארונות מטבח שהכל בהם זז בגלל פסח ועדיין לא חזרו למקום וכן הלאה.

ואני לא נסעתי לחג ואין לי תינוקת ויש לי ממ"ד אז הייתה לנו מלחמה רגועה, ולילדים היו היום מסגרות.

אז במקום התמונה שולחת חיבוק גדול!

ויהיה בסדר גם יהיו ערמות כביסה והרצפה לי תהיה הכי נקייה.

וחוץ מזה, בדיוק היום קראתי כתבה איך ההסתגרות בבתים בגלל המלחמה עושה לא טוב, בפן הפיזי ממש וגם הרגשי. והדגישו את חשיבות החשיפה לאור כדי לשפר מצב פיזי ורגשי. ממש, אפילו לשבת ליד חלון פתוח.

אז מחר, רצוי איפשהו בשעות הבוקר או לפני הצהריים, צאי לך עם התינוקת לסיבוב רבע שעה באוויר ובשמש.

זה אולי לא יפתור את כל הבעיות אבל זה בהחלט יכול לשפר מצב רוח, לשפר את כמות ואיכות השינה בלילה, לתרום לבריאות מערכת החיסון ועוד ועוד. 

עולם השקר הזה האינסטגרם, מצלמים ובוכים. השעבוד לתוכן מרוקן לא פחות שלא תחשבי

ואם ינחם אותך - הבית שלי במצב זוועה כנל

לא הספתי לכבס, כלום לא מוכן לשבת וגם הילדים עוד ערים

לא שטיפה, לא קניות, לא כלום

הדבר היחיד שהספקתי זה להכין צהריים נורמלי לילדים חמצי ולהשאיר את הבלאגן מאחוריי אחרי יום עבודה נוסף מתיש מהבית עם הילדים ולצאת איתם לחוף כדי שלא נשתגע

אז הבית לא יהיה מסודר🤷

יצאנו ממלחמה אחות

ממלחמה

טילים עם ראש חצי טון חומר נפץ מתפצלים ומתעופפים מעל הראש

ילדים חודש בבית כולל פסח

מזמור לתודה שיצאנו ללא יודעת כמה זמן של שפיות, הבית שלם, לא נפגענו, ב"ה תסדרי מחר

לכי תנוחי, חוסר שינה יכול לדכא ממש (מנסיון) ותקופת מלחמה ארוכה בלי אופק כנל

ולדעתי תתנתקי מהזבל הזה

♥️

אין מישהי כזאת

ואם יש

אז יש לה מינוסים אחרים שלא הייתי רוצה לדעת

זה הצורך לפרסם את הדבר הכי פרטי שלך, הבית , הכביסה, הניקיון, המשפחה ....

טרנד הזיה

זו תלות

חיים בשביל לצלם

היו לי חברות שהיו יוצאות כדי שיהיה מה להעלות

אובססיה

שסיימתי לסדר בחזרה את הכלים

ועכשיו מסיימת עם הכביסות 

(אנחנו רק זוג עם תינוקת, אז אין ערימות הזויות)

ובכל זאת כל היום הזה הייתי עצבנית ובדיכאון ובלי מצב רוח

ומרגישה שלא בא לי בכלל לחזור לשגרה

ולא יודעת איך עושים את זה 

ויש לידה באופק שמלחיצה אותי

וכולי איכסה בפנים

בקיצור גם אם מהצד נראה שורוד לי

כי סיימתי לסדר את הבלגן

זה בכלל לא אומר שבאמת ורוד...

והכי נורמלי בעולם שיום אחרי החג מרגישים ככה

במיוחד חג שהגיע אחרי חופש ארוך ומתיש

זה קצת כמו נפילת סוכר

בבת אחת ליפול לשגרה ולהתאפס על החיים

עושה סחרחורת

זה עניין של כמה ימים או משהו מתמשך?

כי אם זה משהו שהוא עכשיו זה בסדר גמור, לוקח זמן לחזור לשגרה והכל בסדר

אבל אם זה משהו מתמשך שכבר תקופה לא עובר, ואת לא מרגישה שזאת תקופה שתעבור ואת בדרך החוצה משם- לגמרי הייתי בודקת דיכאון. כדאי להתחיל מרופא משפחה.

אומנם אין לי אינטסטגרם אבל רואה בסטטוס בוואטספ 

נשים מצלמות שולחן שבת ערוך לתפארה ביום חמישי בערב

כשאצלי בלגןןן של החיים, עוד לא בישלנו כלום ומי מדבר על שטיפה.

או נשים שמעלות תמונות שלהן עושות כושר ב- 6 בבוקר או עושות ספורט 3 פעמים בשבוע

והלוואיייייי עליי. מאוד מאוד מנסה אבל זה ממש קשה לי..

וכל הזמן מזכירה לעצמי שזה עולם השקר.

יכולה מישהי לצלם שולחן נוצץ כשכל הבית מסביב בוקה ומבלוקה

או לצלם ילדים לבושים מותגים שנראה שיצאו מהקטלוג

אבל אולי היא במינוס ממש עמוק בבנק.

לפעמים כשבא לי אז אני גם מצלמת איזה משהו אינסטגרמי כזה

לדוגמא כוס קפה מושקעת ברקע השקיעה או כל מיני שטויות כאלו

כמובן שלא מעלה לשום מקום

אבל זה מזכיר לי שאם אני רוצה אני גם יכולה להפיק תמונות "שקר" כאלו.

כל עולם השקר

וזה גם נכון

אבל לי התמונות האלו שעושות צביטה, גורמות לשאול מה חסר לי ומה אני רוצה.

כי להגיד שהכל זה שקר, זה קל לי. ניסיון לנחם את עצמי.

אבל לפעמים זה לא נכון

ויש אנשים שבאמת מאוד מוצלחים

ומאוד טובים

ואני לא אהיה הם

אבל אני כן יכולה לחשוב למה זה מפעיל אותי, ומה חסר לי

ואז אני מנסה לראות, איך, בקטן, אני יכולה לשנות קצת אצלי, כדי לענות על החוסר שזה מעורר בי

תמחקי את האינסטגרם ובא לציון גואל.

אני פחות מתחברת לתגובות שזה שקר,

אולי באמת יש נשים שמצליחות להחזיק ככה את הבית.

יש אנשים שעושים מליונים. לא שקר. אמת לאמיתה.

אז מה?

אם יש לי מה ללמוד מהם, אחלה.

אם אין לי, למה לבזבז את הזמן לראות משהו שלא יקדם אותי בחיים בשום צורה?

זה כמו לעקוב אחרי מתכונים לא כשרים.

אולי זה טעים. מעולה שיבושם להם, זה פשוט לא קשור אלי אז חבל על הזמן ועל הפוקוס שלי.

והם? שיהיה להם לבריאות מכל הלב ❤️

ואת? חיה את חייך לפי הקצב והעדיפויות שלך בחיים.

לי זה היה עוזר לפעמים. 

ואולי להזמין מישהו מהאחים אליכם יעזור להעסיק את הילדים?

נשמע שאת רוצה להיות בבית...

הסעודות ארוכות לי

אין לי מה לעשות שם

בעלי עסוק עם אחים שלו..

לבעלך?

נראה לי זו השאלה הראשונה

אם זה מסתדר לו להיות בבית, אז נראה לי אין בכלל התלבטות.

אם הוא רוצה להקל עלייך וישמח להישאר בבית אבל חושש מהארגונים, תנסו לחשוב יחד על פתרונות שיקבלו על התארגנות - שבת מצומצמת, אוכל קנוי וכו'.

אם זה לא מתאים לו וזה יהיה לו יותר מידי, אז כן הייתי שוקלת לנסוע.

אבל תראי קודם מה הוא רוצה 

אבל לא יודעים איך לעשות את זה

וברור שמקל עליו להיות אצל ההורים

אבל הוא גם רוצה להקל עלי 

שה' יתן לי כוח

אם כן אז תפרשי באמצע הסעודות ותלכי לנוח....

אם לא אולי שווה לשתף לפחות את חמותך.

צבעוני יש להם יפה ממש!

נדמה לי שגם לבן.

ונעימות מאד.

אגב לא יודעת גיל אבל גם בפוקס יצא לי לקנות מכופרתות יפות במחירים טובים יותר.

חולצה משבצות צבעונית,

יודעת שיש כמה סוגי ייצור - בערים חרדיות בטוח תמצאי סניפים שמוכרים

איזה סוג חומר את צריכה?

לא נראה לי שיש חולצות כאלה מכותנה...

יש חולצות טריקו עם צווארון ושלושה כפתורים שהבד שלהן נעים יותר, אבל גם לא יודעת אם מכותנה. אני מכירה בלידר.

בהדס מינילאב יש בטוח

לדעתי גם בתמנון

גם חולצות פולו

אולי אפילו באורבניקה

יכול להיות שאת חושבת על בד סריג שעשוי מכותנה? כמו גופיות או חולצות טריקו? ג'רסי למשל זה סוג סריג שיכול להיות עשוי מכותנה.

זה באמת סוג בד שונה, אבל גם סריג וגם אריג יכולים להיות עשויים מכותנה בלבד או מתערובת כותנה. 

אני מחלקת את העולם לבדים נעימים ולבדים לא נעימים. הבד של החולצות המכופתרות לא נעים מבחינתי, לכן הסקתי שהוא לא כותנה (שאמורה להיות נעימה).

אבל באמת אף פעם לא ממש התעמקתי ברכיבים של כל בד...

יש גם כותנה שהיא בד אריג. כלומר בד לא נמתח.

רלוונטי, וחשוב מאוד, למי שלא - כנראה שהתלוש מספיק

אם זה סעיף חובה זה מה שהייתי עושה 

בס"ד

לא פירטת אבל נשמע כואב מאד ❤️‍🩹

בגלל שביקשת עצות: שקלת טיפול כדי לעבד את מה שהיה? מהמעט שכתבת מזכיר קצת תגובות פוסט טראומטיות. המוח והגוף זוכרים את הטראומה ושולפים אותה בכל מיני הזדמנויות וכשזה קורה, זה גורם לכאב ולשיבושים של כל מיני הסיטואציות.

מצד אחד חצי שנה זה עדיין די טרי לחוויה קשה.

מצד שני נשמע שאת סובלת ושזה פוגע בך ביום יום 💔 וטיפול טוב יכול לעזור עם זה.

חיבוק גדול שוב!

בע"ה שמכאן תראי רק אור ומתוק תמיד!!!

לידה שקטה.

בעקבות הפסקת הריון.

ועכשיו צריכים טיפולים.

והמלחמה הזאת דחתה את כל התורים...

זה נחשב טראומה? לא יודעת

בעקרון קיבלתי 12 פגישות עם עו"סית. הרחיבו לי כי עברנו לטיפולים, אבל אין כמעט תורים.

אמן!!!

לגמרי טראומתי

וקשה גם לחשוב על העתיד ומה שתצטרכו לעבור

שולחת מלא כוחות

חיבוק על זה🩷

אולי אם את לא מקבלת מענה מספיק דרך הקופה, שווה לשקול ללכת לטיפול באופן פרטי כדי לעבד את זה.

ומצד שני כמובן שזה הגיוני לגמרי להמשיך להתאבל על זה. זה גם יכול להמשיך לכאוב עוד שנים, וזה בסדר שכואב🩷