מה אני מפספס?בנות רבות עלי

הזוהר מביא פסוקים מסוימים מתהילים. אבל זה נראה כאילו הוא מערבב כמה פסוקים ביחד .. 

 

בכל מקרה, ציטוט של חלק מהפסוק נשמע לי מאוד מוכר ואני יודע שזה כתוב.. אבל מחיפוש שעשיתי אין את הפסוק הזה. משהו מוזר..

 

זה ציטוט של הזוהר : ועל דא אמרינן דישראל יהבי עוז לאלהי"ם, דמקיימין עלמא, אלהי"ם דא שכינתא, ואם ח"ו אי ישראל ישתכחו חייבין, מה כתיב (תהלים נז יב) רומה על השמים אלהי"ם וכו', משום דרשת הכינו לפעמי, כפף נפשי בסבת חמס ושנאת חנם, כרו לפני שיחה וגו'.

 

רומה על השמים... שייך לרשת הכינו לפעמי.. 

כפף נפשי גם כן שייך..כרו לפני שוחה שייך. 

 

אבל.. סבת חמס ושנאת חנם... לא. אני משוכנע שקראתי את הפסוק הזה בתהילים.. אבל הוא פשוט לא נמצא. משהו מטורף.

שמישהו יסביר לי מה קורה כאן.

מה שמוזר עוד יותר הוא..בנות רבות עלי

שזכור לי גם כן מפעם, שגם תהיתי על איזה משהו מסוים, לא זוכר אם זה היה פסוק שלם או חצי פסוק או בכלל... אם זה היה משהו מהמקרא עצמו או איזה אמירה של חז"ל..

בקיצור.. זכור לי שלא מצאתי שום מקור לזה למרות שזכרתי שזה קיים בודאות. אבל כאן.. כאן זה יותר גרוע כי כאן אין לי ספק שזה אמור להיות נמצא. ועובדה גם שיש פה את הזוהר שמצטט את זה.

 

הפכתי הכל, חיפשתי באתר דיקטה.. אפילו בתוכנה שיש לי במחשב. וכלום.. 

 

חשבתי לעצמי אולי כמו שהזוהר ערבב בין שני פסוקים.. אולי צריך לחפש כל מילה בנפרד. ועדין לא מוצא זכר לזה בינתיים.

אני מתחיל לחשוב שזה באג בסימולציה של היקום... (ככל שאני מקליד על זה יותר ויותר.. אני שואל את עצמי האם יתברר שאני עושה מעצמי צחוק? או שאחרים קוראים את זה עכשיו וגם כן תוהים לעצמם מה קורה פה)

 

...בנות רבות עלי

@חסדי הים אתה בטוח תדע מה קורה פה. אבל כל מי שיעלה תשובה .. יבורך.

סרקתי את כל התנ"ך על המילה "בסבת" ולא מצאתי כלום.בנות רבות עלי

לגבי המילה "ושנאת" מצאתי את : ראה אויבי כי רבו ושנאת חמס שנאוני .. (תהלים כה יט)

כלומר המילה חמס מצד אחד כמו שהזוהר כותב, והמילה "ושנאת" גם כן נמצאת כאן. 

 

אבל אין את המילה "בסבת" בכל התנ"ך כולו. שזה בעצם "בסיבת" בכתיב חסר. 

לא יודע מה הולך פה. זה כאילו הזוהר ערבב מספרים פסוקים ביחד .. לפסוק שלא קיים. מצד שני.. איפה המילה הבסיסית שכן אמורה להופיע ולא משנה באיזה פסוק .. המילה "בסבת". המילה הזו זכורה לי היטב ככתובה בתהילים.. ואפילו באופן די דומה למה שהזוהר מזכיר.

אני מבינה שזה בסיבת ושזה לא פסוקשואלת12
מז"א זה לא פסוק? זה חייב להיות חלק מפסוקבנות רבות עלי

גם אם לא בתהילים (מה שזכור לי בוודאות) אז עדין מספר אחר בנביאים או כתובים..

 

שתי הצורות לא נמצאות בתנ"ך . לא "בסיבת" בכתיב מלא ולא "בסבת" בכתיב חסר. אני משוכנע שקראתי את המילה הזו כחלק מפסוק במשך עשרות שנים בתהילים. ואם לא שהזוהר מזכיר את זה .. אפילו רק אם נקח את המילה האחת הזו... הרי שהייתי בהלם מוחלט שזה לא נמצא. אבל הינה יש הוכחה שיש לזה איזכור מסוים.

אני מבינה ככה:שואלת12

משום דרשת "הכינו לפעמי", "כפף נפשי" בסבת חמס ושנאת חנם, "כרו לפני שיחה" וגו'.

כאילו תוך כדי הפסוקים משולב הסבר


 

כן גם אני הבנתי את זה ככה..בנות רבות עלי

זה בדיוק מה שחשבתי עליו גם כן. אבל... גם אם ניקח שזה לא פסוק אלא כחלק מרצף ה"דיבור" בהסבר של הזוהר.. עדין.. למה זכור לי שהמילה הזו כתובה בתהילים.. 

הרי כשהזוהר אומר "בסבת".. הוא מתבסס על לשון מקראית. לשון שזכורה לי היטב מתהילים.

אכן אפשר להבין את זה ככה:בנות רבות עלי

מה כתיב? רומה על השמים אלהי"ם וכו' משום דרשת הכינו לפעמי כפף נפשי (ולמה?) -- בסבת חמס ושנאת חנם ... ואז המשך הפסוק: כרו לפני שיחה וגו'...

או שאפשר ש"בסבת חמס ושנאת חנם" דבוק לסוף הפסוק "כרו לפני" .. כאילו יש נקודה אחרי "כפף נפשי".......... בעצם זה ההסבר היותר נכון..

 

אבל זה עדין לא מסביר את המילה הספציפית שהזוהר בוחר להשתמש בה. והיא המילה בסבת.. או סיבת.

לי אישית זכור שיש איזה פסוק שהמילה הזו משתלבת בו. לאף אחד זה לא זכור כך? אני מניח שבשבילך זה לא קיים.. חח.. אבל אני תוהה אם גם לשאר.....

 

גם מלשון הזוהר זה מוכח.. הוא לא רק אומר "בסבת חמס" הוא ממשיך "ושנאת חנם" .. כלומר הוא לוקח שתי מילים שכן כתובות בפסוק אחר (ושנאת חנם). מוכח שגם הכותב.. ידע שזו תצורה של פסוק. כלומר המילה בסבת לקוחה כאילו מפסוק כלשהו.

וכפי שכבר הוכחתי למעלה...בנות רבות עלי

שהמילה "חמס" והמילה "ושנאת" לקוחות מפסוק אחר לגמרי: תהלים פרק כה יט.

 

להבדיל מהפסוק שאתו הזוהר פתח שזה בכלל תהילים פרק נז.

 

כלומר הכל נמצא בתצורה כזו או אחרת בתהילים.. כל המילים. חוץ ממילה אחת. בסבת..

 

חפירה רצינית עשיתי פה. לא יודע אם מישהו הצליח לא להתבלבל מכל הפרטים.

לא יודעתשואלת12

לי נשמע שזה הרבה יותר פשוט ממה שאתה חושב.. הוא כותב משום דרשת אז אמורות להיות מילות קישור כדי להסביר..

יש הרבה מזמורים עם סבוני וסבבוני,

אולי זה מתחלף לך עם סיבת.

כן. גם לפי מקור אחר של הזוהרבנות רבות עלי

אני רואה שהוא שם נקודה. לאמור: בסבת חנם ושנאת חנם .. כרו לפני...

 

האם אני מבלבל את המילה בסיבת עם סבבוני? לא נראה לי 😄

הזוהר נאמן עלי כמי שלא בוחר מילים סתם. רואים בוודאות שהוא לקח מילים מסוימות שקיימות בפסוקים שונים לגמרי ויצר תרכובת מהם, גם אם נגיד שזה רק "דברי הסבר" והוא לא התכוון לצטט פסוק. משמע מכאן שהמילה בסבת אכן לא לחינם מופיעה. 

 

טוב.. נחכה לעוד ניקים שיגיבו נראה מה יש להם להגיד על זה. אם שואלים אותי... באג במטריקס של היקום. אבל לכי תדעי..

לכאורה, מה יש לי להתווכח? זה לא קיים בתהילים, ולא בתנ"ך כולו. משמע מי שטועה הוא לכאורה אני. ואני מנסה לטעון שזה עדין קיים.. וזה לא. אני רק שואל האם רק אני זוכר שזה קיים אם לאו... וזה ניקים אחרים יגידו. את בטח לא זוכרת שזה קיים בתהילים כי עובדה שאת טוענת הפוך. אבל אולי מישהו אחר חושב כמוני וזה כן זכור לו.

איכשהו "אפקט מנדלה" עולה לי במחשבה בהקשר הזה..בנות רבות עלי
עבר עריכה על ידי בנות רבות עלי בתאריך ט"ו בחשוון תשפ"ו 10:14

אולי יש קשר כלשהו? לא יודע. מה שבטוח זה שאם אני טועה (ואני טועה לפי כל העובדות) אז המוח שלנו.. זה דבר מתעתע בצורה בלתי רגילה. פשוט אי אפשר לסמוך עליו.. בכלום. ואנשים עוד מנסים להבין ולחקור בדברים נשגבים יותר.. 

עשיתי חיפוש בפרוייקט השותטיפות של אור

והמילה 'סבה' ו'סבת' מופיעות בזוהר כמה פעמים, למשל בפרשות שמות כי תשא ופנחס. המילה עצמה לקוחה מספר מלכים

 

אני מנחש שהמצלול של "סיבת חמס" מזכיר לך מילים אחרות מספר תהילים, אולי "שנאת חמס" שהזכרת

תהיתי לעצמי אם זה מופיע בעוד מקומות בזוהר..בנות רבות עלי

מצאתי משהו אבל בדברי הסבר על הזוהר ולא בזוהר עצמו. לגבי לקוח מספר מלכים?.. אין מצב. אני עשיתי סריקה של כל התנ"ך כולו בכמה דרכים שונות.

 

"כי היתה סבה מעם ה'" (מלכים א יב טו)טיפות של אור

בפיוטים ובספרים החל מימי הגאונים השימוש במילה התפשט יותר ויותר

אה. אבל זה "סבה" ולא סבת או סיבת.בנות רבות עלי

אולי זה קשור איכשהו לפיוט כלשהו שזכור לי או ממקור אחר? אולי..

אבל עד לפני כמה דקות.. אלמלא שחיפשתי ומצאתי שזה לא קיים... הייתי שם המון כסף שזה כן קיים בתהילים.

 

משום מה הקונסטלציה הזו של חיבור בין המילה סיבת לבין המשך כלשהו.. זכור לי כאילו קראתי את זה עשרות פעמים או יותר נכון מאות פעמים במשך חיי בתהילים.

מצלול 🤷‍♂️טיפות של אור
אני חושב שההסבר לבחירה של המילים פשוט:טיפות של אור
במבול נאמר "ותשחת הארץ לפני האלוקים ותמלא הארץ חמס. וירא אלוקים את הארץ והנה נשחתה"


הזוהר דורש שבעקבות החמס שעשו דור המבול השכינה כביכול הסתלקה מהארץ, וזה הכוונה שהארץ נשחתה


והוא מביא הוכחה מתהילים: דוד אומר לשכינה שתסתלק מהארץ כי היא מלאה חמס - "רומה על השמים אלוקים" (=סלק שכינתך) כי "רשת הכינו לפעמי כפף נפשי" (=יש חמס ושנאת חנם)

כן בוודאי .. לזה הזוהר מתכוון..בנות רבות עלי

אין ספק בכך. הובהר שזו הסיטואציה.. שאלו דברי הסבר של הזוהר ולא ציטוט פסוק. אבל אי אפשר להתעלם מכך שהוא גרם כביכול להבנה שגויה כביכול מדובר בפסוקים. כי "ושנאת חנם" לא מופיע בתנ"ך.. אבל "ושנאת חמס" כן.

כל הזוהר מלא בטעויות בפסוקיםיצחקיי

מוצאו של תחש

כא. בזוהר נאמר כי "אמו של ישמעאל ילדה את תחש, ומצדו של אברהם בא" (תרומה דף קמ"ז ע"ב). אולם בתורה מפורש כי תחש הוא בנו של נחור (אחיו של אברהם) מפילגשו ראומה (בראשית כ"ב, כ"ד). זהו בלבול גנאלוגי מהותי המערבב בין משפחות.

בלבול בין פסוקים: באר שבע וצוער

כב. הזוהר (בהעלותך קנ"א ע"א) מפרש: "על שמיה אתקרי הדא הוא דכתיב (שם כא) "על כן קרא שם העיר באר שבע", אע"ג דהאי בירא אתדבק ביצחק דכתיב "ויקרא אותה שבעה". כאן, הזוהר משלב פסוק המתייחס לבאר שבע ("על כן קרא שם העיר באר שבע" - בראשית כ"ו, ל"ג) עם לשון פסוק המתייחס לעיר צוער ("על כן קרא שם העיר צוער" - בראשית י"ט, כ"ב). זהו שילוב תמוה של פסוקים ממקומות שונים ובהקשרים שונים.

"ויקם" במקום "וירץ"

כג. הזוהר מביא דיון בין רבי יצחק, רבי חזקיה ורבי ייסא בנוגע לפסוק "וירא לוט וירץ לקראתם", ומשווה זאת לפסוק "וירץ לקראתם מפתח האוהל" אצל אברהם, כדי להוכיח שלוט ראה שכינה (חלק א', ק"ו ע"ב). אולם, בפסוק המקורי (בראשית י"ט, א') לא נאמר "וירץ", אלא "וירא לוט ויקם לקראתם". הזוהר משנה את לשון הפסוק שלוש פעמים במאמר רצוף, כדי להתאים אותו לדרשה.

טעות בזיהוי נביא: דוד ואלישע

הזוהר כותב: "כגוונא דדוד דאתמר ביה "והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה"' " (תיקוני זוהר, תיקונא שתין ותשעה - דף קי"ט ע"א). אולם, פסוק זה מתייחס בכלל לאלישע הנביא (מלכים ב', ג', ט"ו), ולא לדוד המלך. זו טעות בזיהוי אישיות מרכזית מן התנ"ך.

העתקה מן הרמב"ם עם שיבוש משותף

כד. בזוהר (ויקרא כ"ג) נאמר: "אמר ר' יהודה זמין קודשא בריך הוא לגלאה רזין עמיקין דאורייתא בזמנא דמלכא משיחא, בגין ד'מלאה הארץ דעה את יי' כמים לים מכסים' (ישעיהו י"א, ט'), וכתיב (ירמיהו ל"א, ל"ג) "ולא ילמדו עוד איש את אחיו ואת רעהו לאמר דעו את יי" כי כלם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם' ". הדברים כמעט זהים ללשון הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ט', הלכה ב'), שם נאמר: "ומפני זה נתאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם לימות המשיח... לפי שבאותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת שנאמר (ישעיהו י"א, ט') "כי מלאה הארץ דעה את ה"', ונאמר (ירמיהו ל"א, ל"ג) "ולא ילמדו איש את אחיו ואיש את רעהו". לא רק שהתוכן זהה באופן מחשיד, אלא שגם שיבוש הפסוק בירמיהו ("ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה'..".) זהה בשני המקורות: הן בזוהר והן ברמב"ם הקדימו "אחיו" ל"רעהו". דמיון זה, במיוחד בשיבוש, מצביע על תלות של הזוהר במקור מאוחר יותר כמו הרמב"ם.

בלבול בשמות ה' ומידותיו

כה. בזוהר (בראשית נ"ח ע"ב) מובא לשון הפסוק "לכו חזו מפעלות אלקים אשר שם שמות בארץ", והוא נדרש על מידת הדין המצוינת בשם "אלקים". אולם, בפסוק עצמו (תהילים מ"ו, ט') נמצא דווקא שם הוויה (י-ה-ו-ה), שהוא שם של רחמים, ולא "אלקים". זוהי טעות בזיהוי שם ה', אשר עליו נבנית הדרשה.

כו. טעות בהקשר פסוק: מפרים לאדם

הזוהר כותב: "אילון קשרין עילאין ברזא דכל אדם דעליה כתיב "כל אחוריהם ביתה" (חלק ב', רמ"ד). אולם, הכתוב המקורי (מלכים א', ו', כ"ט) מתייחס ל"כרובים" ו"תמורים" בבית המקדש, ומתאר את "הפרים" שחקוקים שם, ורק עליהם נאמר "כל אחוריהם ביתה", ולא על אדם. זהו עיוות של פסוק והקשרו.

כז. שיבוש פסוק: "אזניך פקוחות"

בזוהר (חלק ג', ק"כ, אדרא) נאמר: "ושערא סליק אבתרוי דאודנין דלא לחפיא עלוי דכתיב "להיות אזניך פקוחות' ". נראה כי עיוות את הפסוק המקורי: "עתה אלהי יהיו נא עיניך פתוחות ואזניך קשובות לתפילת המקום הזה" (דברי הימים ב', ו', מ'). יש הנוהגים להסיר שערות מהאוזניים בשעת התפילה, כמנהג המבוסס על הבנה זו בזוהר, אף על פי שהפסוק המקורי שונה.

כח. טעות בפסוק משלי: "בחסד" במקום "בצדק"

בזוהר שמיני (מ' ע"ב) מובא: "כתיב (משלי כ"ה) "הגו סיגים מכסף ויצא לצורף כלי הגו רשע לפני מלך ויכון בחסד כסאו". בחסד ולא בדינא". אולם, בפסוק המקורי בספר משלי (כ"ה, ה') כתוב: "הגו רשע לפני מלך ויכון בצדק כסאו", ולא "בחסד".

כט.  חירם מלך צור

הזוהר מביא שחירם מלך צור עשה עצמו אלוה, כפי שכתוב ביחזקאל כ"ח, ב', ושלמה המלך החזיר את חירם בתשובה (חלק ג', ס"א ע"א). בכך, הזוהר מערבב את חירם מלך צור שהיה בתקופת יחזקאל (סוף תקופת בית המקדש הראשון) עם חירם שהיה בימי שלמה, כארבע מאות שנה לפני כן.

"נשיאי ישראל" במקום "בתולת ישראל"

ל. הזוהר כותב: "דכתיב "ואתה בן אדם שא קינה על בתולת ישראל", ודורש זאת על כנסת ישראל (ויקרא ו' ע"א). אולם, זהו שיבוש של הפסוק בספר יחזקאל י"ט, א', שכן לשון הפסוק היא: "ואתה שא קינה אל נשיאי ישראל". שוב, שינוי מהותי בלשון הפסוק המשנה את משמעותו.

בלבול בין אירועים שהתרחשו בימי אלישע

לא. במאמר הבא המופיע בספר הזוהר התבלבל בין שני אירועים שהתרחשו בימי אלישע. וכך הוא כותב: "מי צרר מים זה אלישע שריפא המים ביריחו. בשמלה בכח שמלתו של אליהו.." (זוהר חדש מגילת רות דף מב ב). על-פי התנ"ך אלישע ריפא את מי יריחו במלח ולא בשמלה שנאמר: "ויאמר֜ו אנשי העיר֙ אל־אלישע הנה־נא מושב העיר֙ ט֔וב כאשר אדני ראה והמים רעים והארץ משכלת: ויאמר קחו־לי֙ צלחית חדשה ושימו שם מלח ויקח֖ו אליו: ויצא֙ אל־מוצא המים וישלך־שם מלח ויאמר כה־אמר ה' רפאתי֙ למים האלה לא־יהיה משם ע֖וד מות ומשכלת: וירפ֣ו המים עד היום הזה כדבר אלישע אשר דבר" (מלכים ב פרק ב). הזוהר התבלבל עם אירוע אחר שבו הכה אלישע את הירדן בעזרת אדרת אליהו והמים נחצו הנה והנה.

פסוקים שלא כתובים כלל בתנ"ך

לב.  בספר הזוהר מובא המאמר הבא (פרשת פנחס רמט א): "באותו זמן, כה אמר ה' לרועים הפושעים בי. ואומר, (יחזקאל יג, ט) ואל אדמת ישראל לא יבאו. ואלו הם רועי הצאן, פרנסי הדור" הפסוק "כה אמר ה' לרועים הפושעים בי" אינו מופיע בתנ"ך.


לג. בספר הזוהר נכתב המאמר הבא: "אתמר כה אמר י"י למזבחים ולמקטרים לככבים ולמזלות ולשמש ולירח ולכל צבא השמים אשר לא צויתי.." (תיקוני הזוהר תיקון סו, דף צז א). ובהמשך הוא מצטט שוב פסוק זה: "ובגין דא אתמר עלייהו כה אמר י"י למקטרים ולמזבחים לככבים ולמזלות ולשמש או לירח או לכל צבא השמים אשר לא צויתי..". "אמר לו: מה זה למזבחים? אמר לו: לכל דמות היו עושים, שנוטלים בהמות או עופות כפי אותו המזל והיו זובחים עליהם, וזהו למזבחים, והיו מורידים אותם ומדברים מהם, והיו עושים רצונם, והיו משתחוים להם ומאמינים בהם". הפסוק " כה אמר י"י למזבחים ולמקטרים וגו'"

אינו מופיע בתנ"ך.

הסתכלות כנה על המציאותליפא העגלון

ועדיין, לפני שמישהו יילך לשם - כל הטעויות הללו (ככל שאכן ישנן) לא נגעו ולא פגעו במעמדו, במקומו ובקדושתו של ספר הזוהר. דיון אחר.

אגב, סעיף כ''ה ברשימה הנ''ל קצת מצחיק אותי, וזה בניין אב לחלק נכבד מהרשימה הזו ואכמ''ל 

לגמרי סביר שיקרהנרשםכלפעםמחדש

ויתחלפו גרסאות וטעויות.. בגמ' ובמשנה יש, וזה עוד פחות נלמד ולכן פחות תוקן

 

רק שאת הזלזול שבמקור המסואב הזה לא לעניין להביא לפה

זה גם קורה בגמרא. יש תירוץ שיש פסוקיםחסדי הים
שכתובים בשמים באופן מסויים, אבל יותר מסתבר שהיה מקובל להוסיף מילים אלו לפסוק בהסבר בעל פה.
רבי משה ליאון כתב את הזוהריצחקיי
So what?ליפא העגלון
טיעון עובדתי (שחוק עד דק) שלא מעלה ולא מוריד לעניין מעמד ספר הזוהר. זה לא נושא האשכול אז די בזה. 
המטרה היא לזלזל ולהורידנרשםכלפעםמחדש
עבר עריכה על ידי מנהל בתאריך י"ח בחשוון תשפ"ו 10:37
המטרה היא אכן לזלזל ולהוריד במעמד הזוהרקעלעברימבאר
לא מבין למה הורידו בעריכה את דבריו
לבירורים על מחיקות כדאי לפנות אליי בפרטיטיפות של אור
פרשת חיי שרה מקורות הזוהריצחקיי

כולם מודים שלא כל נוסח הזוהרקעלעברימבאר
נכתב בימי רשבי, אבל כל התוכן של הזוהר הוא מבית מדרדו של רשבי ונכתב אחר כך שהרי בימי רשבי אסור היה לכתוב תושב"עעד לימי רבי. הנוסח הספציפי ממתי הוא? זו שאלה אחרת
נכוןנרשםכלפעםמחדש

אבל שים לב שבטענות שהוא העלה אין הוכחה למשהו כזה. יש הנחה, פרשנות, מטרה..

מסכים. זה היה תגובה למסר שחשדתיקעלעברימבאר

שהוא רוצה להעביר

והמשך לדברי - הרב קוק אומר שמי שמזלזל בזוהרקעלעברימבאר
ראוי לנדותו
תקראו כמה דקות ותווכחויצחקיי

איני בא לזלזל באיש אבל הזוהר עצמו זועק שהרב משה ליאון חיברו:


עדות הרב יצחק מעכו


ואצא ואשים לדרך פעמי ואבוא אל אוילה ומצאתי שם חכם גדול וזקן ושמו ר' דוד די פאנקורבו, ואמצאה חן בעיניו ואשביעהו לאמור: הנתבררו לו סודות ספר הזוהר, שבני אדם נחלקים: זה אומר בכה וזה אומר בכה, ור' משה עצמו נדר לי ולא הספיק עד שמת ואיני יודע על מי אסמוך ולדברי מי אאמין. ויאמר: דע באמת כי נתברר לי בלא ספק שמעולם לא בא לידו של ר' משה זה, ואין בעולם ספר זוהר זה, רק היה ר' משה בעל שם הכותב, ובכוחו כתב כל מה שכתב בספר הזה.


הזוהר נכתב ע"י "שם הכותב" בהשבעת הקולמוס ע"י "משה":


ספר הזוהר, אבן הפינה של תורת הסוד היהודית, חושף בתוכו, לצד רזי תורה עמוקים, גם רמזים פנימיים הנוגעים למהות חיבורו ולדמות המחבר. בחינה מדוקדקת של כתביו, ובפרט ב"תיקוני הזוהר" וב"זוהר חדש", מגלה כי אין מדובר בכתיבה אנושית פשוטה, אלא בפעולה רוחנית עילאית, המשלבת גילוי שמימי עם מעמד מיוחד של הכותב, המקושר באופן ישיר למשה רבנו.


"הקולמוס" של משה רבנו

תיקוני הזוהר' מדגישים את הקשר בין כוח הכתיבה של המחבר לבין עוצמתו של מטה משה רבנו. וכך נאמר בתיקון כ"א (דף מ"ג ע''א):

ובגין דא כרוזא כריז, כמה גברין, כמה מארי תריסין, אתכנשו בבי מדרשא, לאגחא קרבא עם חויא בגינה, וכמה תריסין אתעבידו פסקות בגינה דברתא דמלכא, ויפן כה וכה וירא כי אין איש (שמות ב יב), לית בהון דקטיל לחויא, עד דייתי ההוא דאתמר ביה ויפן כה וכה ויך את המצרי, בגין דא אתמר עד כי יבא שיל"ה, שיל"ה מש"ה, דאיהי מורשה דיליה, ובגין דא בגיניה אתמר ביה עד כי יבא שיל"ה, דיליה ודאי, איהו קטיל לחוייא: בקדמיתא בימא בההוא חמר, בפורקנא בתרייתא כלא בימא דאורייתא, מטה דיליה דקרע ביה ימא דא קולמוס, בגין דעליה אתגליא זרוע ה', דאתמר ביה וזרוע ה' על מי נגלתה:


תרגום: ומשום זה הכרוז מכריז: כמה גבורים כמה בעלי מגנים התכנסו בבית המדרש לערך קרב עם הנחש בשבילה, וכמה מגנים נעשו פסקות בשביל בת המלך, ויפן כה וכה וירא כי אין איש (שמות יב), אין בהם שהורג את הנחש עד שיבא ההוא שנאמר בו ויפן כה וכה ויך את המצרי, ומשום זה נאמר עד כי יבא שיל"ה, שיל"ה מש"ה, שהיא המורשה שלו, ומשום זה נאמר בו עד כי יבא שיל"ה, שלו (שלה) ודאי, הוא הרג את הנחש. בראשונה בים באותו חמר, בגאלה האחרונה הכל בים של התורה, המטה שלו שקרע בו את הים, זה קולמוס, משום שעליו התגלתה זרוע יהו''ה, שנאמר בה וזרוע יהו''ה על מי נגלתה.


פסקה זו משווה את המחבר למשה רבנו, שמשימתו היא להכניע את כוח הרע ("הנחש"). כלי הכתיבה של המחבר, ה'קולמוס', נמשל למטה משה שבאמצעותו בקע את ים סוף. הקבלה זו מלמדת כי כשם שמטה משה בקע את "ים סוף" הגשמי, כך ה'קולמוס' של המחבר "קורע" את "ים התורה", ומגלה את רזיה הנסתרים. בכך, המחבר מוצג כדמות שקיבלה הארה וכוחות רוחניים דומים לאלו של משה רבנו, כדי להוביל את תהליך הגאולה הרוחנית.

השבעת הכתיבה ו"שם הכותב"


הזוהר מתאר את פעולת הכתיבה כפעולה רוחנית עמוקה, תוך שימוש בסודות קבליים. בתיקון נ"ה (דף פ"ט ע''א) נאמר:

"שלש אצבעות מתיחדות בקולמוס לכתיבה, ועליהם אמר בן זומא, אין בין מים העליונים למים התחתונים אלא כשלש אצבעות, ושני אצבעות הם שסומכים אותם, והם כשני לבושים שפרוסים זה אצל זה, רזיא"ל הוא אוריא"ל, ועליו נאמר וזה זכר"י, עם ו"ה - מאתים ארבעים ושמונה, וזה רזיא"ל, שמי עם י"ה - שלש מאות ששים וחמש. ש'מועא"ל מ'טטרו"ן י'הוא"ל ראשי תבות שמי. חסדיא"ל מצד החסד, גבריא"ל מצד הגבורה, אוריא"ל מצד העמוד האמצעי, בכל צד אלי הוא מצד האם, והם אל"י, א' כתר, י' חכמה, ה' האם העליונה, שהיא מגדל עז שם יהו"ה.


חותם הוא ו', חותם אמת, יד כותב ויד חותם. ה' תחתונה כותבת, ה' עליונה חותמת, שהם ה' אצבעות של יד ימין וה' אצבעות של יד שמאל. ה' תחתונה כותבת באות ו', שהוא קולמוס, קנה של זרוע, ה' העליונה חותמת באות י', שהוא כף היד. ש"ם הדור"ש הוא צדיק, עליו נאמר יהו"ה אלהי"ם נתן לי לשון למודים, וזה (ז') יו"ד זעירה, לדעת לעות את יעף דבר, הם ה"ה שבהם, ועוף יעופף על הארץ, ונקדה של שם הכותב, והמכתב מכתב אלהי"ם[ ] הוא זה יהו"ה, ש"ם הדור"ש, יהו"ה אלהי"ם נתן לי לשון למודים לדעת לעות את יעף דבר.


הזוהר מציין ששלוש אצבעות מתייחדות לצורך הכתיבה, ומקשר את פעולת הכתיבה והחתימה לייחוד של ה"ה" עליונה ותחתונה. וזו היא "שם הכותב. וכן רומז על מעורבות אלוהית ישירה בכתיבה, שכן "המכתב הוא מכתב אלוקים". זה אינו כתיבה אנושית רגילה, אלא פעולה רוחנית עמוקה. וכן  מלמד את הטכניקה "שם הדורש" היינו לקבל כוחות והשראה לגלות בפה סודות עליונים. והוא מזוהה כצדיק, שעליו נאמר "ה' אלוקים נתן לי לשון לימודים".

"רעיא מהימנא" ומשה רבנו


הזוהר חדש – ספרא תנינא מבהיר עוד יותר את הקשר בין המחבר למשה רבנו:


קמו כלם בעלי המשנה והמלאכים, ואמרו, מי הוא שגלה הסודות הללו? אלא ודאי זהו שנקרא ספר הזהר, בדרגה שלו, אמרו נשמתין דמתיבתא עלאה, ודאי האי איהו דדרגה עמודא דאמצעיתא דעתיד לאתגליא בדרא דמלכא משיחא שיאתגליא בה. ורזא דמלא קרא אוכח, מ'ה שהי'ה הוא שיהי'ה. ובה ממכו"ן שבת"ו השגי"ח (ר"ת משה) אל כל יושבי הארץ. ובהמשך... ויפן כ'ה וכ'ה וירא כי אין איש. אין בהם אחד שהרג את הנחש. והכרוזים יוצאים: מי שנצח בקרב והרג את הנחש, תהיה ההלכה שלו והיא ארוסה למשה, הלכה למשה מסיני, ועדין אינה נשואה לו, עד שיהרג הנחש ויכנס לארץ הקדושה. קום אנת רעיא מהימנא, דבגינך אתמר (שמות ב) ויפן כה וכה ויך את המצרי. קום לגבה בחוטרא דילך, למחאה לה ככלבא, דהכי אורחא דכלבא למחאה לה בחוטרא. ואורחא דעבדא למחאה לה בחוטרא ככלבא, בגין דעלה אתמר (משלי כט) בדברים לא יוסר עבד. בקדמיתא מחית לה על ימא. כען קום מחי לה בימא דאורייתא בקלמוס דילך בדרועא דילך ביד דילך.


קטע זה מציג דיון בין בעלי המשנה והמלאכים על זהות המגלה סודות אלו, ומסיק כי מדובר במישהו שיזכה לדרגת "עמודא דאמצעיתא" ויתגלה בדור המשיח. הוא מבהיר למחבר, המכונה "רעיא מהימנא", שהוא זה שצריך להילחם ב"נחש" ולנצח אותו באמצעות "הקולמוס" שלו, ממש כפי שמשה נלחם במצרים במטהו.


המחבר נצטווה: "קום מחי לה בימא דאוריתא בקלמוס דילך בדרועא דילך ביד דילך" - "קום הכה אותה בים התורה בקולמוס שלך, בזרוע שלך, ביד שלך". הוראה זו מדגישה כי הכתיבה אינה פעולה פסיבית של העתקה, אלא פעולה אקטיבית ורוחנית, שבה המחבר משתמש בכוחותיו הרוחניים כדי "להכות" בים התורה ולחשוף את סודותיו.

מכך עולה הבנה של זהות המחבר: הוא אינו אדם רגיל, אלא צדיק בעל מעמד רוחני גבוה, שאולי נשמתו היא גלגול של משה רבנו. חיבורו מתבצע באמצעות הארה רוחנית מיוחדת ובעזרת כוחות רוחניים המקבילים לאלו של משה. בכך, הוא מתווה את דרכו כדמות משיחית המכינה את העולם לגאולה.


שמע אתה לא מחדש כלום, וכולם מכיריםקעלעברימבאר

את זה. אתה אולי גילית את אמריקה אבל רוב העולם זה חדשות ישנות בשבילו מה שאמר הרב מעכו או מה שמביאים בשמו.

 

ועדיין כל גדולי ישראל בדורותיו של הרב דמן עכו הכירו את טענתו וביררו לעומק והם היו מאוד ביקורתיים בתקופתם עם כל הפילוסופיה שהיתה להם, ובכל זאת כולם הכריעו שספר הזוהר קדוש ומביא את תורת הקבלה שנמסרה לנו מחז"ל ומבעלי רוח הקודש במשך הדורות.


 

כך שאתה לא מחדש שום דבר שלא היה ידוע במאות שנים האחרונות.

 

שאר ספריו  של הרב די לאון הם בינוניים, ואין סביר שפתאום תהיה לו השראה והוא יחבר יצירת מופת זו. מה גם שתורת הסוד היתה ידןעה המון שנים לפניו.

 

אם אתה לא מזלזל בזוהר אתה צריך לכתוב זאת במפורש. כי זה מה שהשתמע מדבריך.

 

כשאני אומר "לא לזלזל" הכוונה לראות את הזוהר במקום מכובד כמו כל ספרי חכמי ישראל, למשל מורה נבוכים והמהרל והכוזרי ורבנו בחיי ואמונות ודעות

המשךיצחקיי

דעת חלק מגדולי ישראל שמוכח שאת התיקונים ורע"מ חיבר מחבר מאוחר מאוד מזמן הרשב"י. הרבי מקאמרנא איחר אותו לתקופת הגאונים, והיעבץ הוכיח באותות ומופתים כי מדובר במחבר בן דורו של הרמד"ל ותלה זאת בו, וקרא לחיבורו רעיא מהימנא על שמו. אח"כ קראנו עדויות מקורביו של  הרמד"ל,  שחיבר את כתביו  ב"שם הכותב", והבאנו לכך ראיות מפורשות  מתוך ספר התיקונים עצמו, המחבר בין הצדיק ששמו "משה" לצדיק הקורע את ים התורה ומביא את הגאולה. כעת נביא ראיות מתוך הרעיא מהימנא והתיקונים עצמם הקושרים מפורשות בין קורות ימי הרמד"ל לדמות מחברם, ומכאן יוודע לנו בוודאות גמורה שאותו מחבר  של הרעיא מהימנא חיבר את הזוהר.


העיון המעמיק בחיבורים הקבליים "תיקוני הזוהר" ו"רעיא מהימנא" חושף את זהותו המורכבת והדרמטית של המחבר, המזוהה עם דמותו ההיסטורית של רבי משה בן שם טוב די ליאון (הרמד"ל). נראה כי חיבורים אלו אינם רק טקסטים קבליים מן המניין, אלא הם גם מניפסט רוחני וביטוי למאבק אישי עמוק של המחבר, המציג את עצמו כהתגלמות מחודשת של נשמת משה רבנו, שנועדה להשלים תיקון קדמון ולהביא את הגאולה השלמה..


בזוהר ספרא תנינא: ולא עוד, אלא אתה הוא שנאמר בך ויך את הסלע, ושים בסלע, שהנחש קנך לכפר עונך. הקדוש ברוך הוא צוה אתכם ודברתם אל הסלע, ואתם לא עשיתם כך. שאם עשיתם מאמרו בדבור, היו לומדים תורה בלי ספק ובלי קשיה ומחלקת. ומשום שנאמר בך (במדבר כ) ויך את הסלע, ולא יצאו ממנו אלא טפות, כך בעלי המשנה הם כמי שמכה בסלע, והם לשונם. כפטיש יפוצץ סלע, ופוסקים בה כמה הלכות פסוקות של הלכות, ולא יוצאים מהם אלא טפות והן לקוטות. ומשום כך הכל תלוי בך. הרי האבן אצלך ושש אחרות. ובך תלויה הגאלה של השכינה ובניה, כדי שיתקן בך מה שנהרס בראשונה. ובשביל החביבות שלך, שש טפות של גלגול חזרו אליך, שהם רמוזים בראשי הענפים שלך. אותם ש' ש' שכפל בהם משה. האבן השביעית (איכה ב) מה אעידך מה אדמה לך, ונאמר בה הבת ירושלים. ועליה אמר מה אשוה לך. היא אשוה לך בשברון שלך ואנחמך. שיש לך להתנחם עמה, שדיו לעבד להיות כרבו, ואף על גב שיהיה גדול השברון שלך כמו הים. זהו שכתוב (שם) כי גדול כים שברך מ"י ירפא לך, שהיא האם העליונה, התשובה שלך באר שלך שהתבקעה, שהיא ים התורה. זהו שכתוב (שמות יד) ויט משה ידו על הים ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה.

כאן רומז על "תיקון" נשמתי הנדרש ממשה. מעשה "הכאת הסלע" מתפרש כמטפורה לכישלון רוחני: משה, במקום להפיץ את סודות התורה ב"דיבור" (הקשורים לעץ החיים), פעל על פי הנגלה בלבד, המיוצג על ידי "בעלי המשנה" הפוסקים הלכות כ"טפות" במקום כזרם מים שופע. לכן, משה נדרש לשוב ולהשלים את מה ש"נהרס בראשונה", וזאת על ידי פתיחת "ים התורה" – סודות הקבלה..


זוהר חדש תנינא:

קמו כלם בעלי המשנה והמלאכים, ואמרו, מי הוא שגלה הסודות הללו? אלא ודאי זהו שנקרא ספר הזהר, בדרגה שלו, אמרו נשמתין דמתיבתא עלאה, ודאי האי איהו דדרגה עמודא דאמצעיתא דעתיד לאתגליא בדרא דמלכא משיחא שיאתגליא בה. ורזא דמלא קרא אוכח, מ'ה שהי'ה הוא שיהי'ה. ובה ממכו"ן שבת"ו השגי"ח (ר"ת משה) אל כל יושבי הארץ. ובהמשך... ויפן כ'ה וכ'ה וירא כי אין איש. אין בהם אחד שהרג את הנחש. והכרוזים יוצאים: מי שנצח בקרב והרג את הנחש, תהיה ההלכה שלו והיא ארוסה למשה, הלכה למשה מסיני, ועדין אינה נשואה לו, עד שיהרג הנחש ויכנס לארץ הקדושה. קום אנת רעיא מהימנא, דבגינך אתמר (שמות ב) ויפן כה וכה ויך את המצרי. קום לגבה בחוטרא דילך, למחאה לה ככלבא, דהכי אורחא דכלבא למחאה לה בחוטרא. ואורחא דעבדא למחאה לה בחוטרא ככלבא, בגין דעלה אתמר (משלי כט) בדברים לא יוסר עבד.


בקדמיתא מחית לה על ימא. כען קום מחי לה בימא דאוריתא בקלמוס דילך בדרועא דילך ביד דילך.  [ ]

קטע זה מהווה ראיה נחרצת לכך שמי שגילה את סודות "ספר הזוהר" הוא האיש "משה" שמכונה "רעיא מהימנא". המאמר מפרש את הפסוק "מה שהיה הוא שיהיה" כהוכחה שמהלך גאולי קדום עתיד לשוב ולהתממש. ההתייחסות ל"ויפן כה וכה וירא כי אין איש" כביקורת על הדור שאין בו מי שיכול להילחם ב"נחש" – הוא היצר הרע. לכן, ה"הלכה" (שהיא השכינה) עדיין "ארוסה למשה" ולא "נישאה לו". הקריאה "קום אנת רעיא מהימנא" היא קריאה למחבר עצמו, המזוהה עם משה, לקום ולהשלים את התיקון. הוא מתבקש "למחות לה בים התורה בקולמוס דילך", כלומר, להילחם בכוחות הרע לא על ידי כוח פיזי, אלא על ידי כתיבת סודות הקבלה והפצתם. בסופו של אותו מאמר בזוהר חדש תנינא, נאמר כי אז קיבל רשב"י רשות לומר את "שבעים התיקונים דבראשית" שגילה לו רעיא מהימנא, וזהו חיבור "תיקוני הזוהר". בכך, מצהיר המחבר, הרמד"ל, על עצמו כממשיך דרכו של משה, המגלה את הסודות אף לרשב"י עצמו, ומציב את חיבוריו כהשלמה לגאולה שלמה:


רבון העולם, יהי רצונך לקים בי ואנכי אהיה עם פיך והוריתיך אשר תדבר. שלא בשביל כבודי עשיתי, אלא לפתח דברים לפני שכינתך. פתח ואמר פעם שניה. סו"ד ה' ליראיו, הוא שבעים פנים של סתרי תורה שצריך לפרש בהם שבעים פעמים במעשה של הפרשה הזו של בראשית.


הרעיא מהימנא כמשלים חיבור הזוהר

מעיון ברע"מ (פנחס רי"ט) ועוד הרבה, רואים שהרעיא מהימנא משלים סודות שגילה רשב"י וחבורתו בחיבורא קדמאה הוא הזוהר:

ובחבורא קדמאה אמר רעיא מהימנא, בוצינא קדישא (כינוי לרשב"י), שפיר אמרו רבי אבא ורבי חייא ורבי יוסי, אבל (תהלים קג) כי רוח עברה בו ואיננו, הכא צריך למפתח מלין, מאי עברה בו. דא עברה וזעם וצרה. חד מאינון מלאכין רעים. "קום רבי אבא, לחדשא מילין דאורייתא, דאמרת בחבורא קדמאה".


נמצא כי רשב"י הוא מחבר "החיבורא קדמאה" (הזוהר המרכזי), ומשה רבינו לא התערב בחיבור זה. אך ברעיא מהימנא משה נכנס לתמונה להשלים ולעטר את דבריו, ואף מזרז את רבי אבא לחדש דברי תורה. הוי אומר מחברנו ב"תיקונים" וב"רעיא מהימנא" עלה למדרגת משה רעיא מהימנא המתגלה בכל דור ומגלה סודות חדשים.


הרעיא מהימנא כמגלה הזוהר

במעבר דרמטי, הרעיא מהימנא מצהיר בגלוי שהוא זה שגילה את סודות ספר הזוהר המרכזי. ב"רעיא מהימנא" (פנחס רי"ט ע"א), נראה שרשב"י וחבורתו מודים בפניו שכל חידושי הזוהר המרכזי נתגלו בזכותו ובכוחו בדור האחרון:

אתו כלהו ובריכו ליה, ואמרו ליה סינ"י סינ"י, דקודשא בריך הוא ושכינתיה מליל בפומוי, מאן יכיל לקיימא קמיה בכלא. זכאה חולקנא, דזכינא לחדשא חבורא קדמאה דא בך, לאנהרא שכינתא בגלותא.


(תרגום: באו כלם וברכוהו, ואמרו לו, סיני סיני, שהקדוש ברוך הוא ושכינתו מדברת בפיו, מי יכול לעמד לפניו בכל? אשרי חלקנו שזכינו לחדש חבור ראשון זה בך להאיר שכינה בגלות).


המילים "זכינא לחדשא חבורא קדמאה דא בך" (שזכינו לחדש חיבור ראשון זה בך) מוכיחות שהם תולים את התגלות הזוהר המרכזי בכוחו של הרעיא מהימנא. זהו ניסוח נועז ביותר, המעמיד את הרעיא מהימנא כמקור הגילוי הראשוני. הדבר מחזק את הטענה שהרמד"ל ראה את עצמו כדמות המרכזית שבאמצעותה נתגלה הזוהר

הטענה מתחזקת גם בדברי אליהו, המבשר לרעיא מהימנא שבזכות "ספר הזוהר הזה - שלו", עם ישראל ייגאל:

והמשכילים יבינו - מצד הבינה, שהוא עץ החיים, בגללם נאמר (דניאל יב) והמשכלים יזהרו כזהר הרקיע, בחבור זה שלך, שהוא ספר הזהר, מזהר האם העליונה תשובה. באלה לא צריך נסיון, ומשום שעתידים ישראל לטעם מעץ החיים, שהוא ספר הזהר הזה, יצאו בו מהגלות, ויתקים בהם ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר. (נשא קכ"ו)

וכן ברע"מ פרשת בהעלותך (קנג ע"א), משבח את רע"מ שעל ידו נתגלה הזוהר:

והמשכלים יבינו (דניאל שם) - אלו בעלי קבלה, שנאמר בהם (שם) והמשכלים יזהרו כזהר הרקיע. אלו אותם שמשתדלים בזהר זה שנקרא ספר הזהר, שהוא כמו תבת נח שמתכנסים בה שנים מעיר ושבע ממלכות, ולפעמים אחד מעיר ושנים ממשפחה, שבהם יתקים (שמות א) כל הבן הילוד היארה תשליכהו. וזה אורה של ספר זה, והכל על הסבה שלך.


פתחו תנאין ואמוראין ואמרו, רעיא מהימנא, אנת הוית ידע כל דא, ועל ידך היא אתגלייא, אבל בענוה דילך, דאתמר בך (במדבר יב) והאיש משה ענו מאד, באלין אתרין דאנת מתבייש לאחזקא טיבו לגבך. (ראה לקמן נוסח הרמד"ל במשכן העדות שמפחד לגלות מחבר הסודות פן יהיה כמטרה לחץ מהלועגים עליו) מני קודשא בריך הוא לן, ולבוצינא קדישא, (רשב"י) למהוי בידך ובפומך באלין אתרין [ ]


ציטוט זה מהווה הוכחה מכרעת ממקור ראשון, לפיה הרמד"ל, שכינה את עצמו "רעיא מהימנא", מציג את עצמו כמי ש"ידע כל דא" ועל ידו "היא אתגלייא" - הוא המקור לגילוי הסודות. ההתייחסות לענווה של משה רבנו מהווה מנגנון ספרותי של הרמד"ל להסביר מדוע הוא לא גילה את זהותו האמיתית כמחבר הזוהר. הוא מפחד "להחזיק טובה" לעצמו, מתוך ענווה עמוקה. בכך, הוא מבסס את מעמדו לא רק כמגלה סודות, אלא גם כדמות שהתכונות האישיות שלה מקבילות לאלו של משה.

הדבר מוביל למסקנה, כי מחבר הזוהר, ה"תיקונים" ו"רע"מ", הוא אותו אדם - הרמד"ל. הוא היה עניו עד כדי כך שהתבייש להחזיק טובה לעצמו, ולכן תלה את חיבוריו הקבליים בדמויות תנאיות כמו רשב"י. ייתכן אף שהאמין בכנות שנשמת רשב"י מסייעת בעדו ומשמשת כצינור לגילוי "גנזי נסתרות" אלו.

רמז לכך ש"משה" הוא מחבר הזוהר נמצא אף בספר הזוהר עצמו בפרשת וארא:

כתוב (דניאל יב) והמשכלים יזהרו כזהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד. והמשכלים יזהרו, מי הם המשכילים? אלא זהו אותו חכם שיסתכל על דברים מעצמו שלא יכולים בני אדם לדבר בפה, ולאלה קוראים משכילים. יזהרו כזהר הרקיע. מי {הזהר} הוא הרקיע? זהו הרקיע של משה, שעומדת באמצע, והזהר שלו הוא נסתר ולא התגלה מהגון שלו.

ו

השווה דברי זוהר חדש על האי רע"מ: דצדיק איהו דאיהו ימינא דבה (ישעיה נב) כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון. ונטיל בע"ב דעמודא דאמצעיתא, דבה ויהי מבדיל בין מים למים, ובגינא אתמר ללבי גליתי.


למה אתה חותר?קעלעברימבאר
אתה לא מחדש דבר.


כבר ידועים דברי החתם סופר שאת רוב הזוהר לא כתב רשבי בעצמו

סוףיצחקיי

הרע"מ ממתיק יסורי הגלות בכח סודותיו ויסוריו

הרמד"ל מבטא בחיבוריו תחושה עמוקה של ייסורים אישיים ונדודים, המקבילה לסבלם של משה רבנו והשכינה. הוא רואה בנדודיו הפיזיים והרוחניים מראה למצב הגלותי של השכינה, ובהם הוא מוצא משמעות קבלית עמוקה.


בהקדמת תיקו"ז: ועוד, כן איש נודד ממקומו, זה משה, שכתוב והאיש משה ענו מאד, שגרשה רוחו אחריהם. ועוד, כן איש נודד ממקומו - מי שהוא איש צדיק שהולך נע ונד ממקומו כמו השכינה, שנאמר בה ולא מצאה היונה מנוח, ואף כך היא רוגזת יותר על נבל כי ישבע לחם, שנאמר בו לכו לחמו בלחמי, שהוא קמצן, נבל בממונו נבל שמו, שאינו נדיב ואינו מזרע האבות, שנאמר עליהם נדיבי עמים נאספו, שהרי קמצן הוא עני הדעת, אחר שלא עושה חסד לבעלי תורה להיות מחזיק בידיהם.

תיקון ס', צג, ע"ב: 'וכשאדם שולט על יצרו, נהפך הנחש למטה, ואם יצרו שולט עליו, נהפך ממטה לנחש, ומיד וינס משה מפניו. מה זה וינס? אלא כאן רומז שנוי מקום, שברח ממקומו ומלפניו '.


ובאמת עולה מהעדות של הר' יצחק מן עכו שהרמד"ל היה נע ונד בדרכים, וברח ממקומו. ואם נשים לב כל הספרים העבריים של הרמד"ל חוברו בעיר "גוודלחרה", ואז כנראה גם חובר הזוהר המרכזי, ואילו בסוף ימיו מצינו שהעתיק מגוריו ל"אווילה" וגם שם לא מצא מנוח ועבר מעיר לעיר. בנוסף, העדות של רבי יצחק מעכו על הרמד"ל, שלמרות שקיבל "מתנות רבות זהב וכסף", הוא "היה מפזר" הכל באותו יום, מחזקת את הניגוד שהוא עצמו יצר בין קמצנות "הנבל" לנדיבותו שלו.

הרמד"ל ממשיך לראות בייסורים שלו כלי לתיקון רוחני ולגאולה. הוא לוקח את סיפור "מי מרה" ומפרש אותו באופן חדשני:


ברע"מ בהעלותך (קנ"ג א): באותו זמן, (שמות טו) שם שם לו חק ומשפט, והם בעלי משנה. גם כאן ויבאו מרתה, חוזרת להם תורה שבעל פה מרה בדחקים רבים, בעניות, שיתקים בהם (שם א) וימררו את חייהם בעבדה קשה - זו קשיא. בחמר - זה קל וחמר. ובלבנים - זה לבון הלכה. ובכל עבדה בשדה - זו בריתא. את כל עבדתם אשר עבדו בהם בפרך - זה תיק"ו. ורועה הנאמן, שם התקים בך, שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו. ובעץ הדעת הזה טוב ורע, שהוא אסור והתר, ובאותם סודות שהתגלו על ידך, וימתקו המים. כמו מלח שממתיק את הבשר, כך יתמתקו בסודות שמתגלים על ידך כל אותן קשיות ומחלוקות של מים מרירים של תורה שבעל פה, יחזרו מתוקים מי התורה. ויסוריך, בסודות אלו שהתגלו על ידך, יהיו לך מתוקים, ויחזרו לך כל הדחקים שלך כחלומות שעברו. וחל"ם בהפוך אותיות - מל"ח, שממתיק את הבשר. גם יסורים ממתקים, כמו שפרשוה.


הרמד"ל מפרש את "מי מרה" כקושי והייסורים שבלימוד תורה שבעל פה. הוא רואה את הייסורים האישיים שלו, אותם "דחקים רבים ועניות", כחלק מההתנסות של "רעיא מהימנא" במקום שבו "נִסָהוּ" הקב"ה. אך את ייסורים אלו הוא ממתיק על ידי "עץ הדעת" – כלומר סודות הקבלה שנתגלו לו. הוא טוען שהסודות הללו הופכים את "המים המרים" של הנגלה ל"מתוקים". בכך, ייסוריו הופכים להיות מתוקים, וכל ה"דחקים" שעבר נחשבים כחלומות שחלפו.


לסיכום, הרמד"ל ממזג באופן עמוק את הביוגרפיה האישית שלו לתוך הנרטיב הקבלי. הוא מציג את עצמו כדמות גאולית שעוברת ייסורים אישיים, נדודים ועוני, כדי לתקן את חטאי הדור ולהמתיק את מרירות הגלות על ידי גילוי סודות הקבלה, שהם המפתח לגאולה השלמה.



הרקע הכלכלי-חברתי כבסיס לביקורת ה'רעיא מהימנא'

כדי להבין את הביקורת הנוקבת והייחודית של ה'רעיא מהימנא', יש לבחון את הרקע ההיסטורי והכלכלי של יהודי קסטיליה בספרד בתקופה שבה פעל רבי משה די ליאון. הניתוח הטקסטואלי של כתביו, המציג מצב של דלות וגזירות מס, מקבל משמעות חדשה כאשר הוא מוצלב עם עדויות היסטוריות מדויקות, המאירות את המציאות שבה חי.

המטבע ה'לבן' והממון ה'שקרי'


בספר ה'רעיא מהימנא' (פרשת בהעלותך, קנ"ג ע"א), המחבר מותח ביקורת חריפה על עשירי דורו, ומכנה את כספם בשם 'כספים לבנים'. הוא מתייחס לממון זה באופן ביקורתי, ומקשר אותו למצבו הרוחני של דורו:

פרשת בהעלותך קנ"ג: ואלה שיש להם נסתר וגנוז הממון מבפנים, שהוא תכן, כמו תוך האוצר ותבה, מתקים בהם ותכן לבנים תתנו. וזה כספים לבנים שיהיו באותו דור.

מבדיקה היסטורית עולה כי כוונת הדברים היא למטבעות כסף לבן 'בלאנקה' (לבן בספרדית). מטבעות אלו הוטבעו על ידי מלכי קסטיליה, והיו עשויות בעיקר מעופרת בתוספת מעט כסף, מה שהפך את ערכן האמיתי לנמוך מערכן הנקוב. הזוהר מכנה אותם בשם 'ממונא דשקרא' (ממון של שקר). באמצעות דימוי זה, מתאר המחבר את העשירים כמי שאוצרים אוצרות של שקר, ומתאונן על כך שאינם משתמשים בהם כדי לפרנס את העניים ואת לומדי התורה. [ ].

כספים לבנים" בהאי דרא-  בתקופת הזוהר


בתקופת שלטון אלפונסו העשירי (1252-1284), המטבעות מכסף לבן, שכונו 'דינרו' ו'פריטו', עברו דילול דרסטי. בתחילה הכילו אחוז כסף גבוה יחסית, אך בסוף שלטונו, בשנות ה-1270 וה-1280, אחוז זה ירד באופן משמעותי, לעיתים עד לכדי 5%. הדילול היה אמצעי נואש של המלך לממן מלחמות ולצבור כסף, מה שיצר אינפלציה כבדה שהשפיעה על כלל האוכלוסייה.


תחת שלטונו של סנצ'ו הרביעי (1284-1295), שהיה בן זמנו של הרמד"ל כשכתב הזוהר המרכזי, המצב לא השתפר. המטבעות, שכונו 'מרוודו' ו'בלאנקה' (לבן בספרדית), המשיכו להיות מדוללים. סנצ'ו נזקק נואשות לממון כדי לממן מלחמות נגד המוסלמים ומאבקי שלטון פנימיים, והנפקת מטבעות מדוללים הייתה הדרך המהירה ביותר לעשות זאת.


המשבר הכלכלי נמשך גם בתקופת פרננדו הרביעי (1295-1312) תקופת הרעיא מהימנא. מטבעות ה'בלאנקה' הפכו למטבע העיקרי למסחר בערכים נמוכים, והכילו אחוז כסף נמוך ביותר. המצב הכלכלי הקשה השפיע במיוחד על המעמדות הנמוכים, וגם על היהודים שנחשפו לגזירות כלכליות תכופות מצד השלטון.


מצב יהודי קסטיליה וגזירות המס בתקופת הרמד"ל

הרעיא מהימנא מציג פרשנות רוחנית לתקופת הגלות האחרונה, תוך התייחסות למצבם של העשירים והעניים:

שם: שיבאו ימים שיתקים בהם כיציאת מצרים, שנאמר בה (שם) וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא. ובגלות האחרונה אין מיתה, אלא עני, שעני חשוב כמת, לקים בהם (צפניה ג) והשארתי בקרבך [בך] עם עני ודל וחסו בשם ה'. להתקים בהם (שמואל ב כב) ואת עם עני תושיע. ועשירים אלו שישארו בהם, יתקים בהם (שמות ה) נרפים אתם נרפים. נרפים הם בתורה, נרפים הם לעשות טובות עם בעלי תורה ואנשי חיל המסובבים מעיר לעיר ולא יחוננו.


ונרפים הם בכבד המס. שאם תאמר, כבדים הם בכבד המס ולא עושים טובות - בגלל זה (שם) תכבד העבדה על האנשים ויעשו בה, שכבד המס עליהם, ואל ישעו בדברי שקר, שהם משקרים ואומרים שכבד המס עליהם, ומשום זה לא יעשו טובות. הם משקרים בדבריהם, ואומרים שמהכבד שתכבד עליהם, תבן אין נתן, ממון השקר שבו טועים (מדברים) לקדוש-ברוך-הוא. ומשום שלא מדברים בו ולא חסו בשם ה', אין נתן לעבדיך.

על פי דברים אלו, בגלות האחרונה, במקום מוות פיזי, העונש הוא עוני. העניים זוכים להגנה רוחנית ("וחסו בשם ה'") ולישועה, בעוד שהעשירים מתוארים כ"נרפים" - רפויים וחלשים. רפיון זה בא לידי ביטוי לא רק בהיבטים רוחניים כמו לימוד תורה ומעשים טובים, אלא גם בהיבט החברתי: הם מתלוננים על כובד המס ומשתמשים בכך כתירוץ להתחמק מצדקה, ובכך חוטאים בשקר.


הקשר ההיסטורי: גזירות המס על יהודי קסטיליה

והפלא ופלא, באותה תקופה של חיבור הזוהר, המלכים ששלטו בקסטיליה-ספרד הטילו מיסים כבדים מנשוא. גם יהודי קסטיליה, מעת לעת, נושלו מכספם ורכושם. והעשירים נאלצו לשלם מיסים כבדים בשל המלחמות הרבות שיזמו המלכים ועוד.

זוהי התשתית להבנת דברי הרעיא מהימנא (רע"מ) המספר שכל הדור היה עני בשל גזירות המס. וכך מסופר בקורות דברי הימים את שאירע כבר בשנת ה'מ"ג (1283 לסה"נ), זמן המשוער של תחילת כתיבת ספרות הזוהר:


יחסו ליהודים: "אלפונסו" נטה חסד ליהודים, שיתפם בחצרו והקפיד על זכויותיהם. אולם בלחץ הכנסייה, תיקן תקנות שונות נגד היהודים, כגון החובה על לבישת בגד מיוחד והגבלות על נטילת ריבית. אולם, במהלך מלחמת האזרחים, לאחר שעיכב בנו סנצ'ו חלק מכספי המיסים של היהודים, אסר אלפונסו את כל היהודים בבתי הכנסת, ושחררם רק לאחר ששילמו לו 4,380,000 זהובים. וגם על כל עשירי המדינה הוטל נטל של מיסים כבדים על סחורות.

הגזירה ללבוש בגד מיוחד ניתן לה רמז ברור בזוהר: שמות קפ"ח ב: "אמרו אחיכם שונאיכם, אלין אינון אחוכון בני עשו. מנדיכם, כמה דאת אמר (איכה ד) "סורו טמא קראו למו". דלית עמא דקא מבזין לון באנפי, ומרקקין באנפייהו לישראל כבני אדום. ואמרי כולהו מסאבין-טמאים כנדה, והנידה בזמני קדם היתה לובשת בגדים מיוחדים [ ], ודא איהו מנדיכם."


קורטס מדינה דל קמפו (1305) והמשבר הכלכלי של יהודי קסטיליה

קורטס מדינה דל קמפו - כינוס פרלמנטרי - בז' סיוון שנת הס"ה 1305, שהתכנס תחת שלטונו של פרננדו הרביעי (בנו של סנצ'ו הרביעי), היה אירוע מכריע עבור יהודי קסטיליה. אחת ההחלטות המרכזיות של קורטס זה הייתה איסור מפורש על יהודים לעסוק בגביית מיסים ולרכוש נדל"ן מנוצרים. החלטה זו הייתה בעלת משמעות כלכלית הרסנית עבור הקהילות היהודיות. גביית מיסים ורכישת נדל"ן היו שני ענפים כלכליים מרכזיים שבהם יהודים היו מעורבים באופן פעיל, לצד הלוואות בריבית. האליטות העירוניות הנוצריות, שראו ביהודים מתחרים על שליטה במסחר, בהלוואות ובמקורות הכנסה אחרים, לחצו באופן עקבי בקורטס לאסור על מכירת רכוש ליהודים ומוסלמים, בטענה שזה פוגע ביכולתם לגבות מיסים. דאגתם של נציגי הערים לגבי הזכות לגבות מיסים בקסטיליה הפכה לנושא מרכזי ב"מלחמה הכלכלית נגד היהודים".


האיסורים של 1305, אף שהיו חלק ממגמה ארוכת שנים של הגבלות שהחלו באמצע המאה ה-13, היו מכה קשה במיוחד. הם הגבילו באופן משמעותי את יכולתם של יהודי קסטיליה להשתלב בכלכלה המקומית ולשמור על מעמדם הכלכלי. בעוד שחוקים קודמים, כמו אלה של סנצ'ו הרביעי, כבר הגבילו רכישת קרקעות וניסו לדחוק את היהודים לשוליים, ההחלטות של 1305 היו מקיפות יותר ופגעו ישירות בשני ענפים כלכליים חיוניים.


השלכות המצב הפיננסי

ההגבלות הללו, יחד עם העוינות הגוברת והתחרות הכלכלית, תרמו למשבר כלכלי בקרב יהודי קסטיליה. אף על פי שרשומות מראות כי איסורים אלו לעיתים קרובות לא נאכפו במלואם, עצם קיומם והחזרה עליהם בקורטס מעידים על חשיבותם הכלכלית של עסקאות אלו ועל הלחץ המתמיד שהופעל על הקהילות היהודיות.


הנטל הכלכלי הכבד, יחד עם אי-היציבות הפוליטית של תחילת המאה ה-14 (תקופת ינקות וראשית שלטונו של פרננדו הרביעי), יצר קשיים עצומים עבור הקהילות היהודיות. יהודים רבים חוו קריסה כלכלית, וקהילות נאלצו לשקוע בחובות. האיבה כלפי יהודים, שהייתה קיימת ממילא, גברה כתוצאה מתפקידם כגובים ומלווים.


המיסים שנהגו בקסטיליה בתקופת הזוהר

המיסים על יהודי קסטיליה היו מגוונים וכבדים, ושיקפו את מעמדם כ"רכוש המלך כלומר כנתינים ישירים של הכתר שתלויים בחסותו ובהגנתו, ובתמורה נדרשו לספק שירותים כלכליים.

1.הסרביסיו:

•זה היה מס גולגולת שנתי קבוע שהוטל על כל הקהילות היהודיות. הכתר דרש סכום מסוים מכלל הקהילה, והיהודים עצמם חילקו את הנטל בין חבריהם.

•בשנים מסוימות, המס היה כה גבוה עד שהיהודים נאלצו למשכן את רכושם וללוות כספים כדי לעמוד בו.

2.הלוואות כפויות:

•אחד הכלים הפיננסיים הנפוצים ביותר שבהם השתמשו המלכים. המלך היה דורש מהקהילות היהודיות, ובמיוחד מעשירי היהודים, להעניק לו הלוואות כספים גדולות.

•הלוואות אלו ניתנו לעיתים קרובות בתנאים לא הוגנים, ולעיתים קרובות לא הוחזרו במלואן או בזמן, אם בכלל.

•הסיבה העיקרית לדרישת הלוואות אלו הייתה מימון מלחמות (כמו הרקונקיסטה המתמשכת נגד המורים בדרום, או סכסוכים פנימיים ואצילים מורדים) וכן הוצאות שוטפות של חצר המלוכה.

3.מסים מיוחדים :

•בנוסף לסרביסיו, הוטלו מיסים חד-פעמיים או מיוחדים לפי צורך מיידי של המלך.

•אלה יכלו להיות קשורים לאירועים ספציפיים, כמו הכתרת יורש עצר, חתונה מלכותית, או מימון מסע צבאי מסוים.

4.חכירת מיסים:

•אף שזו לא הייתה "מס" במובן הקלאסי, יהודים רבים עסקו בחכירת גביית מיסים מהמלך. המלך מכר את זכות הגבייה (לדוגמה, מכס, מיסים על מלח) ליהודים תמורת סכום חד-פעמי מראש. היהודים, בתורם, גבו את המס בפועל מהאוכלוסייה (לרוב נוצרים), ונהנו מההפרש.

•עיסוק זה, אף שהיה רווחי, היה מקור לשנאה ותלונות כלפי היהודים, והגביר את המתח החברתי.


זה לא הגיוני שהרמדל חיברקעלעברימבאר
את כל הזוהר.


שאר ספריו של הרמדל בינוניים, לא סביר שפתאום יחבר חיבור ברמה כזו גבוהה.


וגם אם כן חיברו. לאחר ביקורת חכמי ישראל בדורותיו הוסק על ידם שהספר מהווה בתוכנו את תורת הקבלה העתיקה שנמסרה מדור לדור

משה הראשון והאחרוןיצחקיי

משה הראשון

בחיבור "רעיא מהימנא" (בהעלותך קנ"ג), מוזכר "משה הראשון" שנכשל בשליחותו להשיב את הרשעים בתשובה, מכיוון שחמד את ממונם. לאורך השנים, ניסו חוקרים רבים לזהות למי הכוונה בכינוי "משה". יש הסוברים שהרמז הוא לרמב"ן,  ששמו הפרטי הוא משה, ואחרים מציעים שהכוונה היא לרבי משה ליאון. עם זאת, נראה שהפרשנות הפשוטה והאותנטית ביותר היא שהדברים מכוונים למשה רבנו עצמו.


"ומי גרם זה? עורב, שאתה תהיה באותו זמן כיונה, ששליח אחר שנקרא בשמך, כעורב שנשלח בתחלה ולא חזר בשליחות, שהשתדל בשקצים, שנאמר בהם עמי הארץ שקץ, בגלל ממונם, ולא השתדל בשליחותו להחזיר צדיקים בתשובה, כאלו לא עשה שליחות רבונו."

קטע זה רומז לכך שמשה רבנו חטא בכך שקיבל את "הערב רב" בשל ממונם, בניגוד מוחלט לפסוק המפורש (במדבר טז, טו) "לא חמור אחד מהם נשאתי". הוא מכונה כאן בכינוי הקשה "עורב", רמז ל"ערב רב".


יצוין כי התייחסויות קשות אלו מופיעות גם במקום אחר ב"רעיא מהימנא" (פרשת משפטים, דף קט"ו ע"א), שם נטען כי משה רבנו בגלגולו הראשון, לפני שהתעבר ב"רעיא מהימנא", היה בבחינת "עץ הדעת", וה"ערב רב" דבק בו. משה מצטייר שם כמי שחוזר בתשובה, ומכונה "עבד" ו"נער".

"שקדם שחזרת בתשובה לא היית אלא בעץ של טוב ורע. עבד ונער היה שמך בתחלה, והנה נער בכה, עבד נאמן. זהו שכתוב (במדבר יב) לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא. ואותו הרע, השתף של העבד, גרם לך לחטא בסלע, משום שהמטה שנמסר לך (בידך) היה של העץ טוב ורע. מטטרו''ן טוב, סמא''ל רע.."


וכן כתב בבראשית כ"ח ב: ועם כל זה, משה, כדי לכסות על ערות אביו, לקח את בת יתרו שנאמר בה (שופטים א) ובני קיני חתן משה. והרי פרשוה, למה נקרא קיני? שנפרד מקין, כמו שנאמר (שם ד) וחבר הקיני נפרד מקין. אחר כך רצה להחזיר ערב רב בתשובה לכסות את ערות אביו, שהקדוש ברוך הוא מצרף מחשבה טובה למעשה, ואמר לו הקדוש ברוך הוא: הם מגזע רע, תשמר מהם. אלה הם חטא של אדם שאמר לו ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו. אלה הם חטא של משה וישראל.

מכל האמור לעיל עולה כי רק ב'תיקוני זוהר' ו'רעיא מהימנא' (ובאותם קטעים ב'בראשית' המאוחרים לגוף ה'זוהר') מתבטא המחבר בחריפות כנגד תלמידי חכמים הלומדים נגלה בלבד. הוא רואה בהם מושפעים מ'מלאך מט"ט', המכונה "טוב ורע", וטוען שהחכמים האמיתיים המקובלים נרדפים ומבוזים. ניתן לשער כי לאחר פרסום ה'זוהר', רבים מרבני הדור ודייניו לא קיבלו את הדברים, וכפי שמעידה עדותו של ר' יצחק דמן עכו, שהפולמוס ניטש גם בקרב חכמים, וגם היו מזקני ונכבדי עירו אוילה כרבי דוד די פאנקורבו, שסברו שר' משה די ליאון הוא שכתב את הספר מדעתו. סברה זו עשויה להסביר את מצבו של המחבר, שהיה מבוזה ונרדף, שרוי בשברון לב ונע ונד. יתרה מזו, לאחר שפרסם כי המשיח יבוא בשנת ס', וכאשר התחזית לא התקיימה, סביר להניח כי התמיכה הכלכלית מצד העשירים פחתה. כפי שמעיד ר' יצחק מעכו, שמכירת קונטרסי הזוהר הייתה מקור פרנסתו ושימשה לחלוקת צדקה לתלמידי חכמים, ואף מצבם הכלכלי של העשירים באותן שנים הידרדר. על רקע זה, יש לראות בעיני רוחו של המחבר כי הוא מתנחם ומתחזק בכך שרשב"י וחבורתו אומרים לו שהם גילו לו את ה'חיבורא קדמאה' ולא הוא שעשאו, וכי הקבלה ממתיקה את מרירות לימוד הנגלה. המחבר רואה בלימוד הקבלה פתרון למצב הקשה של הדור, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה רוחנית, על אף שהעם אינו רוצה לעסוק בה, ו"אחד מעיר ושנים ממשפחה" בלבד מקבלים אותה. עם זאת, הוא מתבשר כי בזכותם תבוא גאולה, כפי שנאמר ב'רעיא מהימנא'.

עוד פעם, אתה לא מחדש דבר. וחכמיקעלעברימבאר
ישראל בכל הדורות ידעו את מה שאתה מביא. זה מובא בהרבה אחרונים. ובכל זאת קבעו שהזוהר בתכנו הוא קבלה מבית מדרשם של חזל
אנסה בנוסח שהועבר לי בפרטינרשםכלפעםמחדש

לדעתי כל המטרה של הבאת הדברים כאן היא לזלזל, ולכן אין טעם להתייחס לדברים האלו. הוכח מרצף ההדבקות הלא קשורות (ממקורות שלא צוינו, בניגוד לכללי הפורום לכאורה?). 

איך עושים את הסימן הזה?נרשםכלפעםמחדש
יש לך סמרטפון?קעלעברימבאר
לא.. במחשבנרשםכלפעםמחדשאחרונה
דוד המלך עדיין חייכְּקֶדֶם

כי השאיפה למלכות ישראל בעם ישראל חיה.קעלעברימבאר

ויעקב חי כי עם ישראל קיים

גם ה' העביר חטאתך לא תמותכְּקֶדֶםאחרונה

שמואל ב יב יג

ליקוטי מוהר"ן 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש'שנונימי
עבר עריכה על ידי שנונימי בתאריך ו' בכסלו תשפ"ז 9:14

שלוש נקודות: הצדיק, ה' יתברך וחברים.

נקודת ה' יתברך ונקודת החבר 》》》

צריכין לקבל מנקודה הכללית שהיא הצדיק שהוא שורש נשמות ישראל (משה רבינו ע"ה).

וכשאינו מקושר לצדיק האמיתי ומקבל ממנו,

הוא יוצא מגבול הקדושה אל החכמות החיצוניות והאמונות הכוזביות שהן רשות הסיטרא אחרא והקליפות.

מה עם כלל האומה?קעלעברימבאר

חשוב לדבוק בצדיקים רבים לא רק בצדיק אחד מסויים!דורש טוב לעמי

הרבה רעות חולות נובעות מכך שאנשים מנסים לדבוק דווקא בצדיק אחד מסויים. וזה מביא אותם בסוף גם לזלזל בצדיקים אחרים, וגורר פילוגים ושנאה.

מטרת ההתדבקות בצדיקים היא ההתדבקות בנשמת האומה בכללותהּ.

"הדבקות בצדיקים, כדי שיתערב כח המציאות שבנשמתם עם הנשמה הבלתי־נשלמת, היא דבר נכבד מאד במהלך התפתחות הנפשות. אבל צריך שמירה גדולה, שאם יטעה בצדיק אחד, וידבק בו דבקות פנימית הויתית, וידבק גם כן בחסרונותיו, הם יפעלו לפעמים על הדבק במידה גרועה הרבה ממה שהם פועלים על האיש המקורי. אשריהם ישראל שהם דבקים בנשמת האומה, שהיא טוב מוחלט, לשאוב על ידה אור ד' הטוב". - אורות ישראל ג, ג

יש הבדל בין הגלות לארץ ישראל.קעלעברימבאר

בגלות אפשר, כי במילא הכל זה תורת הפרט.

גם אמר הרצי"ה שדבקות בצדיקים כלל ישראלים (כלומר שחיים את ענייני הכלל והממלכה) זה עצמו דבקות בכלל ישראל

(המקור בפנקסים אפילו יותר חריףטיפות של אור
עבר עריכה על ידי טיפות של אור בתאריך ז' בכסלו תשפ"ז 7:26

"הדבקות בצדיקים, כדי שיתערב כח המציאות שבנשמתם עם הנשמה הבלתי נשלמת, הוא דבר נכבד מאד במהלך התפתחות הנפשות. אבל הוא צריך שמירה גדולה, שאם יטעה בצדיק אחד וידבק בו דבקות פנימית הוייתית, ידבק גם כן בחסרונותיו, ולפעמים חסרונותיו יפעלו על הדבק במדה גרועה הרבה ממה שהם פועלים על האיש המקורי, ויהיה קרוב מאד להפסד נפשי עצום. ישראל צריכים להיות דבקים בנשמת האומה, שהיא טוב מוחלט, לשאוב על ידה אור ד' הטוב")

תמיד הצחיק אותי שפה הרציה ה"מיסנגד" מגןקעלעברימבאר

על החסידים🙃 (למרות שכל מה שבאורות זה עריכה על פי החלטת הרב קוק עצמו)

היכן המקור בפנקסים?ליפא העגלון

פנקסי הראיה כרך ז עמוד קמאטיפות של אור

אגב, ייתכן שהרציה ערך ל"לפעמים",קעלעברימבאר

כי הרציה אמר שדבקות בצדיקים כלל ישראלים היא עצמה נחשבת דבקות בכלל האומה ולא בצדיק.

ואילו הרב קוק התכוון בפסקה לצדיקים שאינם כלל ישראלים.

(שמעתי מהרב שרקי ששמע ישירות מהרצי"ה שדבקות בצדיקים כלל ישראלים זה נחשב דבקות בכלל האומה ולא בצדיק)

אני תמיד תוהה איך אמירות כאלו לא מטרידות אנשיםטיפות של אור

"צריך להיזהר בהתבטלות לרבי. רק בהתלבטות לרביים שלנו לא צריך להיזהר, כי אצלנו הם שונים, הם ככה וככה"

לא לרביים שלנו.קעלעברימבאר
עבר עריכה על ידי קעלעברימבאר בתאריך ז' בכסלו תשפ"ז 14:51

לצדיקים כלל ישראלים.

לא יודע מה הכוונה צדיקים כלל ישראלים. אולי כאלה שעוסקים בחיי הכלל? אולי רבנים שהם גם פוליטיקאים? אולי כאלה שהם כמו הרב גורן ובצבא? אין לי מושג. לא בטוח שזה כולל את הרצי"ה עצמו. רק זוכר שהרב שרקי אמר זאת (והוא לא מן הסוג של האנשים שיאמרו "ברב שלנו תדבק ובאחרים לא" לזכרוני זו היתה שאלה של הרב שרקי עצמו את הרציה לגבי צדיקים כלל ישראלים. אני מנסה לחפש זאת)

אחרי חיפוש שעשיתי - זה לא המלצה להדבק בצדיקים כאלה, אלא שהסכנה שהובאה בפסקה לא קיימת בדבקות בצדיקים כאלה.

בכל מקרה לא ראיתי מישהו שהפך את הרציה לאדמור עד כה

"ובמקרה" התכונה הזאת מתאימהטיפות של אור

לרבנים מהקבוצה של האומר

כן אבל לא נראה לי זו הסבה שהרציה או הרב שרקי אמרוקעלעברימבאר

זאת. הסיבה היא מן הסתם שדבקות בצדיק כלל ישראלי היא עצמה גורמת לדבקות בכלל האומה ולא באותו צדיק, כי הרי הוא כלל ישראלי.

בכל מקרה זו אמרה שכלל לא ידועה בחוגי תלמידי הרציה, כפי שהיסטורי העיד. כך שאין חששא. וגם אני מעולם לא שמעתי את זה חוץ מפעם או כמה פעמים בודדות משיעור של הרב שרקי ומעולם לא שמעתי זאת מאף רב אחר. לא שמעתי את הדבר הזה וגם אתה לא הגדת לי וגם אנוכי לא שמעתי בלתי מהרב שרקי.

מאוד מוזר ולא מתאים לדברים מפורשים בשיחותיוהסטורי

לא ראיתי בשיחות פרוטקציות לצדיקים מסויימים, אלא דיבור על דבקות בכלל ישראל.

גם ב'לשלושה באלול' מביא דברי הרב עצמו ש'אל לעשות לי קוקיסטים'.

דיבר על דבקות כנראה, לא על התמסרות טוטאלית.קעלעברימבאר

גם למילה "דבקות" יש כמה רבדים.

הנה:קעלעברימבאר

# שיעור מספר 152 - ערוץ מאיר - אתר היהדות הגדול בעולם

דקה 18.50

אחרי חיפוש שעשיתי.

שם הוא לא אומר "שמעתי ישירות" אלא "שאלו את הרציה". אבל אני זוכר שבשיעור אחר הוא אמר שהוא שמע ישירות מהרציה, אם זכרוני אינו מטעני

לא התווכחתי על האם הרב שרקי אמרהסטורי

אלא שזה לא מתאים לדברים שכתובים מדברי הרב צבי יהודה בעצמו ולדברים זשמעתי באזני מרבים מתלמידיו.

מדייק -קעלעברימבאר

הוא לא אמר "מומלץ להדבק בצדיקים כלל ישראלים" אלא "הסכנה שבפסקה לא קיימת בדבקות בצדיקים כלל ישראלים לפי הרציה". אולי לא מומלץ להדבק מסיבות אחרות, לא מפני הסכנה, אלא כי פשוט אפשר לדבוק בכלל האומה פשוט

לא פשוט בכללדוס91אחרונה

תורת רבי נחמן עמוקה מאודד..

חשוב לומר שגם הוא עצמו אמר שרק רבני נתן גדול תלמידיו הבין אותו..

אז צריך לחשוב טוב, לפני שחושבים שמבין משהו מדבריו הקדושים

אורות ישראל יצא שנים אחרי פטירת הראי"הטיפות של אור
עבר עריכה על ידי טיפות של אור בתאריך ט' בכסלו תשפ"ז 15:35

צורף לאורות במהדורה מאוחרת

@קעלעברימבאר

(עריכה: הקשר)

הודפס כקובץ לבד בתש"ג. צורף לאורות במהדורת תש"יהסטוריאחרונה

איסלם היא עבודה זרהשנונימי
עבר עריכה על ידי מנהל בתאריך ב' בכסלו תשפ"ז 9:22

בתקופת העולם הפגאני הערבים האמינו באלים רבים.

אחד מהם הוא "אללה" (ימח שמו ויאבד זכרו) ופולחנו באבן השחורה בעיר מכה שבסעודיה.

'מוחמד בן עבד' נולד למשפחה המיוחסת לעבודה זרה זו ולכן גם החליט לשעבד את העולם לעצמו ולדרכו.

הקוראן הוא ספר חוקי עבודה זרה של האליל הטמא, ובחוצפתו משווה עצמו לנביאי ישראל.

הרמב"ם טעה בזה!!! מסגד הוא בית עבודה זרה.

כמובן שיבואו ויגידו שהם מאמינים באל אחד - אל אחד פגאני המנסה לבטל את אלוהי ישראל!!!

מוחה על העזות לכתוב ככה על גדול ישראל!Kayom

כתוב במלאכיטיפות של אור

"כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים ובכל מקום מקטר מגש לשמי ומנחה טהורה כי גדול שמי בגוים אמר ה' צ-באות'

המפרשים מסבירים על פי הגמרא במנחות, שגם עובדי העבודה זרה מאמינים שיש אלוקים עליון, רק שהם מייחסים לו תכונות שגויות וגם חושבים שיש אלילים אחרים תחתיו (אליהם הם עובדים). ולמרות זאת זה נחשב שהם מכירים בהקב"ה

אז אני חושב שקל וחומר כאן - מכיוון שהמוסלמים מייחדים אותו ייחוד גמור, וגם שוללים ממנו כל גוף וכל דמות הגוף

המצוות הפאגניות שלהם היו דומות אז להיוםשנונימי

לדוגמא: מסכת שבת ו' או ישעיהו פרק ג'

מדובר על ערביות רעולות (ברעלה) ויהודיות גם כן רעולות כמנהג המקום.

גם לפני 2,500 שנים הערביות היו רעולות וצנועות אבל לא מצד הקדושה בכלל.

או ההקרבה למולך (שהידים) בהשוואה לעקידת יצחק.

ושוב אנו רואים שעבודה זרה מדמה עצמה לאלוקי ישראל.

ואם אנחנו מאמינים בה' שברא הכל אז בוודאיי שגם השקר מדמה לאמת כי ה' אמת הוא ברא את השקר.

זה נכון שיש באסלאם מימדים אליליים, זה עדיין לאקעלעברימבאר

עושה אותו ע"ז.

כשם שאדם שיקריב את בנו לה' על גבי מזבח, לא פסל את המזבח משום ע"ז

אין כאן הקרבה למולך, מדובר בייחס של להבדיל למות עלאברהם יאיר שטרן

קידוש ה', אין כאן מצווה למות בגלל המוות, אלא למות למען אידיאה...

צודק. אך הכתוב במלאכי אינה ראיה.קעלעברימבאר

כי שם מדובר שלמרות שמאמינים באלהא דאלהין הם עדיין מוגדרים עובדי ע"ז (השאלה אם עבודת אלהא דאלהין עצמה נחשבת עבודה זרה הלכתית. למשל האם מקדש שהוקדש רק לאל עליון הכנעני, נישב עבודה זרה? מצד שני במילא עשו לו פסלים אז כמו שעגל הזהב הוא ע"ז הלכתית כנל כל פסל.

או השאלה האם כמדברים על מיתולוגיה כנענית ומדברים על "אל", זה בעייתי להגות את שמו משום שם אלוהים אחרים לא ישמע על פיך? או מכיוון שמדברים על הבורא זה מותר?)

ב. הכתוב במלאכי לא טוען שזו לא ע"ז, אלא בא לגעור בישראל - "כולם מכבדים אותי ואתם לא!"

ג. לזכרוני עובדי ע"ז בשיתוף זה רק אם עיקר עבודתם זה את האל העליון הבורא. אחרת מעולם לא היה כזה דבר אדם שהלכתית הוא נחשב עובד ע"ז רגיל

כתבתי - "הם עובדים לאלילים שתחתיו"טיפות של אור

לכן זו עבודה זרה. אם הם עובדים גם את אלוקים (העליון), זו עבודה זרה בשיתוף

אני חושב שאפשר להתלבט במקרה שמגשימים את אותו אלוקים עליון. שזה כאמור לא רלוונטי לאיסלאם

אם הם עובדים בעיקר את האלילים וקצת את הבורא,קעלעברימבאר

הם לא מוגדרים לזכרוני לפי הפוסקים עובדי ע"ז בשיתוף, אלא עובדי ע"ז רגילים. כי כל אדם בעולם עובד גם בורא כלשהו, ואז אין לך עובדי ע"ז רגילים.

רק אם בעיקר עובדים את הבורא ורק משני את האלילים אז הם בגדר של עובדי עז בשיתוף.

למה שהגשמה/אי הגשמה היא המשנה?

אני מסכים שלגבי אל מופשט (לא רק חסר גוף אלא שמרומם מעל תואר אלילי) כמו "ברהאמאן" או "דאו" , הוא עצמו לא נחשב ע"ז, אבל מה לגבי אם כנעני יאמר לך שאל עליון ללא גוף, או יווני שיאמר לך שאוראנוס ללא גוף, או תיהאמאת ללא גוף?

לא יודע מה ההבדל בין מופשט ל-ללא גוף ודמות הגוףטיפות של אור

ההבדל הוא:קעלעברימבאר
עבר עריכה על ידי קעלעברימבאר בתאריך ג' בכסלו תשפ"ז 13:34

שהברהאמאן או הדאו הוא לא "ראש הפנתאון חסר הגוף" כמו אוראנוס תאורטית ללא גוף, תיהאמאת ללא גוף, נו ללא גוף וכדומה.

אלא לפי תפיסתם יש הבדל מהותי בין הברהאמאן והדאו לבין האלילים שנובעים ממנו. מה גם שהם לא הילדים שלו בניגוד למיתולוגיות אלא אווטרים של מהויות שמבטאות אותו (דומה ליחס בין ישו לאל האב בנצרות).

גם אין לו שיוך של קפריזות או תכונות אליליות בניגוד לראשי פנתיאון, והוא הרבה יותר קרוב למושג התיאולוגי "אלוהים" מאשר לעוד אל שניצב בראש פנתיאון רק אין לו גוך עשוי בשר או אין לו גוף. לזכרוני האל אתון אצל אחאנתון היה אמנם ללא גוף , אך לא מופשט לגמרי.

יש גם מדרגות בהפשטה. הרי במילא אוראנוס זה כל השמים ותיהמאת זה כל המים. אז מי שיטען על ראש פנתיאון שהוא רוח נושבת שממלאת את כל היקום, או האור שממלא את הכל, מגשים או לא?

בפולתאיזם זה רלוונטי. בניגוד למונותאיזם שלא כזה משנה מה רמת ההפשטה, כי במילא אתה יוצא אנטי ונגד אלילות וריבוי אלים (ביהדות באסלאם וחצי בנצרות) אז כבר לא כזה משנה אם אתה מגשים את אלוקים או מפשט אותו. שהרי הדתות האברהממות הן אנטי פגאניות בצורה אקטיבית (שוללות אמונת ריבוי), ולא רק א-פגאניות (אדישות לאמונת ריבוי).

ב. ברמה הפרקטית : אם עושים לו פסל או לא. אם עושים לו פסל לבורא גם אם טוענים שהוא מופשט- זה עבודה זרה.

אך בהינדואיזם ובדאואיזם/נאו קונפוציאיזם אין פסל לברהמאן או הדאו או ה"לי/טאי ג'י" (אם האחרון בכלל ראוי להחשב אלוהים ולא פאנתאיזם נוסח שפינוזה)

אבל כן, אפשר לראות זאת כתנא דמסייעא, לכךקעלעברימבאר

שגם אם קוראים לבורא בשם אחר ומייחסים לו סיפורים אחרים ומעשים אחרים ותכונות אחרות, זה עדיין נחשב אמונה בבורא

כן, זו כוונתיטיפות של אור

מה המקור?ה' אלהים אמת

על פי איזו גמרא במנחות?

הקביעה שההגדרה לעבודה זרה זה אמונה ביותר מאל אחד אינה פשוטה כל כך. אמנם זו אכן דעת הרמב"ם, אך בגאונים יש שחולקים עליו, ואני הקטן לא הבנתי מה המקור והבסיס לסברת הרמב"ם. למה שזה לא יחשב עבודה זרה אם הם מאמינים באל שמצוותיו שונות והדברים שהוא עושה הם שונים וכו'?

כי עבודה זרה זה לעבוד מישהו שאינו הבורא.קעלעברימבאר

לא לטעון שהבורא ציווה אחרת. אחרת קורח גם עובד ע"ז

מנחות קי עמוד א, רשי ומלבים (למשל) על הפסוק במלאכיטיפות של אור

איפה בגאונים?

לא הבנתי למה מהגמרא במנחות מוכח כמוך. מוסבר שםה' אלהים אמת

שהרי לא עובדים את ה', אלא אלו תלמידי החכמים. או שפיספסתי משהו

לא, תלמידי חכמים זה דרשה על החצי השני של הפסוקטיפות של אור

"אמר רבי אבא בר רב יצחק אמר רב חסדא, ואמרי לה אמר רב יהודה אמר רב: מצור ועד קרטיגני מכירין את ישראל ואת אביהם שבשמים, ומצור כלפי מערב ומקרטיגני כלפי מזרח אין מכירין את ישראל ולא את אביהן שבשמים.

איתיביה רב שימי בר חייא לרב: 'ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה'?

אמר ליה: שימי את? דקרו ליה אלהא דאלהא.

'בכל מקום מוקטר מוגש לשמי' - בכל מקום סלקא דעתך? אמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בכל מקום, מעלה אני עליהן כאילו מקטירין ומגישין לשמי.

'ומנחה טהורה' - זה הלומד תורה בטהרה, נושא אשה ואחר כך לומד תורה"

האם כשמלכיצדק אמרקעלעברימבאר

"ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ" זה עבודה זרה?

כי הוא לא דיבר על ה' דווקא. אלא על זה שיש כזה אחד אל עליון והוא קונה שמים וארץ

לאו דווקא ביותר מאל אחד,קעלעברימבאר

הלכתית גם להקריב לפסל של אל אחד זה עבודה זרה, וגם אם זה פסל לשם ה'. למשל עגל הזהב ועגלי ירבעם. אבל זה בישראל. לא בטוח שנכרי שעשה פסל לה' והקריב יש לנכרי דין עובד ע"ז

ממש לא נכון.קעלעברימבאר
עבר עריכה על ידי קעלעברימבאר בתאריך ב' בכסלו תשפ"ז 16:41

כי ברגע שאדם מאמין רק בבורא אחד ומשגיח אחד ללא שום אלים אחרים, לא משנה מאיפה הוא לקח את שמו. הוא יכול לכנותו יוסי, זרובבל, צמכטחלצמההפ או אפילו זאוס.

זה לא משנה, ברגע שהוא מאמין באל אחד אז הוא כבר לא עובד עבודה זרה. וכבר לא משנה מה מקור השם שנתנו לו או מאיפה אמונה זו התפתחה במקור.

ב. משמעות השם "אללה" בערבית היא "האלוה" פשוט. איִלהּ זה אלוהּ בערבית (כמו אלהּ בארמית בספר דניאל), אל-איִלהּ זה האלוהּ בה"א הידיעה (כמו אלהא בארמית בדניאל), והלחמת אל-איִלהּ הופך לאָלּהּ (או אללהּ בכתב ערבי שבה ל דגושה מוכפלת לשני ל).

ג. האמת שהמקור לאל אללה כחלק מפולחן הרבה אלים הוא מהשפעה יהודית ונוצרית.

הערבים הושפעו מהיהודים והנוצרים, והתחילו לטעון 300 שנה לפני מוחמד שמעל כל האלים יש בורא ששמו אללה, והם עובדים את שאר האלים רק כמתווכים, חלק מהם אפילו טענו שהם צאתאי אברהם וישמעאל ושאברהם היה במעחה גדולה לעבוד רק את אללה והם לא במעלה גדולה אז צריכים את שאר הרלים כמתווכים. ומוחמד פשוט ביטל את עבודת המתווכים.

ד. נכון שכל אמונה באל אחד שאינה דרך עםישראל היא בחינת עבודה זרה כי בעצם לא יודעים למי עובדים ובעצם אדם עובד לציור שיש לו בראש. אבל בחינת ע"ז אינה ע"ז ממש

ה. אמרת "אל אחד פגאני" תגדיר מה זה אומר. זו סתירה. כי פגאניות היא עבודת כמה אלים.

ו. מבטל את האמונה באלוהי ישראל. חלקית נכון אך לא לגמרי. בסןף גם האסלאם מודה שהבורא בחר ב3 האבות.והוציא את ישראל ממצרים ונתן להם תורה והיה אלוהי ישראל, רק הם טוענים שהוא נטש את ישראל וכבר לא אלוהי ישראל.

אז בגלל שהוא כבר לא לטענתם, אז זה "בחינת" ע"ז, לא ע"ז ממש

ז. מוחמד לא ממש טען שאללה שהוא מתנבא בשמו זה בדיוק אותו אללה שהערבים לפניו עבדו. מבחינת מוחמד אללה שהוא מתנבא בשמו זה אותו האלוקים שהיהודים עובדים אלא שלטענתו עוותו את תורתו המקורית

פשוט מכמה טעמים שזה כפירה ועבודה זרהחסדי הים

ואסור להאריך בדבר פשוט

כפירה כן. עבודה זרה לא.קעלעברימבאר

נפקא מינא שאין איסור לגוי לכפור אך כן יש איסור ע"ז.

ומותר להכנס לבית כפירה

אמנם כפירה כן ועבודה זרה לאדורש טוב לעמי

אך ברור שלגויים אסור לכפור. כלומר אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, והקב"ה לא מצפה משבטים ילידים פרימיטיביים ביערות הגשם של דרום אמריקה להאמין שתורת משה היא אמת, ואולי גם לא מצפה לכך ממוסלמי טיפוסי מאינדונזיה. אך גם הגויים מחוייבים להאמין באמונה האמיתית עד כמה שידם משגת. וזה התפקיד שלנו להפיץ בעמים את בשורת האמונה.

סַפְּרוּ בַגּוֹיִם כְּבוֹדוֹ בְּכׇל הָעַמִּים נִפְלְאוֹתָיו:

יִזְכְּרוּ וְיָשֻׁבוּ אֶל ה' כׇּל אַפְסֵי אָרֶץ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ כׇּל מִשְׁפְּחוֹת גּוֹיִם:

תביא מקור שאחד מ7 מצוות בני נוח זה להאמין.קעלעברימבאר

ברור שזה לא טוב שבן נוח לא מאמין.

ושהאידאל הוא שכל אדם בעולם יאמין.

ובן נוח שיודע להאמין ומתכחש לאמונה בזדון אז הוא נבל ברשות 7 מצוות.

אך הלכתית, בית כפירה לא נחשב בית ע"ז.

לגבי החשבת גוי שלא מאמין כחסיד אומות עולם, זה מחלוקת ב2 גרסאות ברמבם, האם גורסים "ולא מחכמיהם" או "אלא מחכמיהם"

ב. ישראל לא גרמו להפצת האמונה, אלא לשלילת העבודה זרה. ובמילא באה אמונה בטהרתה. אבל אמונה כלשהי היתה לפני עם ישראל. הברירת מחדל של האנושות זה אלילות, לא אתאיזם

ג. גוי שמאמין שלה' יש גוף נחשב עובד ע"ז?

גויים מחוייבים בהרבה יותר מאשר 7 מצוות בני נחדורש טוב לעמי

זה אמנם נתון לדיון

אך כך עולה בבירור מדברי רב ניסים גאון בהקדמתו לתלמוד, מדברי רבנו בחיי בכמה מקומות בחובות הלבבות, ואני הבנתי כך גם מהכוזרי. אני זוכר שכך כותבים גם ראשונים נוספים, אך לא זוכר כרגע מי ובאלו ספרים. (אולי רס"ג? רמב"ן? מאירי? רד"ק?)

הנצי"ב כותב שאומות העולם חייבים בכל המצוות השכליות. אני די בטוח שגם הרב קוק מאמץ את דבריו, אך לא יודע להפנות למקור.

בכל אופן, התשתית של המחוייבות של הגויים למצוות/ הנהגות מוסריות כלשהן היא האמונה באלהים, ובהחלט ישנם יסודות אמוניים נוספים שגם גויים חייבים בהם לדברי הכל. האם הם חייבים להאמין בגמול העולם הבא? בביאת המשיח? בתחיית המתים? ייתכן שלא.

האם יש היתר גורף לגויים לכפור כל עוד לא עובר על מצוות לא תעשה של עבודה זרה?

בוודאי שלא.

כמו שאמרתי, משום "נבל ברשות 7 מצוות" ומשוםקעלעברימבאר

ועשית הישר והטוב שנכון גם לגוים.

זה לא הופך גוי כופר ללא גר תושב, או לשאר דיני גויים שומרים 7 מצוות

יכול להיות שאללה הוא אחד מהאלים הפגאנייםאברהם יאיר שטרן

לא זה קובע אם משהו הוא עובדה זרה או לא...

מח' בכלל אם נוכרים מצווים על שיתוף... לא הבאת פה שום טענה עניינית מלבד זה שהגדירו את אללה כאל אחד מיני רבים, אם היום הוא מוגדר כאל יחיד ע"פ האיסלם אז לא מדובר בעבודה זרה...

יש הרבה דברים רעים שאפשר להגיד על האיסלאם, ע"ז זה לא אחד מהם...

אתה מוזמן להסביר את עצמך טוב יותר... (הטענה הכי טובה ששמעתי זה שכתוב בכוזרי ש"מוחמד מבטל כל תורה שלפניו וקורא את כולם אל דגל האיסלם" ואם הוא מבטל תורת משה אז זה עבודה זרה, למצער הדבר לא נכון במציאות...)

אני באמת לא מצליח להבין.פונס ויטאי

אני לא חולק עליך אם אתה מתכוון לטעון שאמונת האיסלאם אינה אמונת ישראל ובתוך זה כלול גם שתפיסת האלוקות של ישראל שונה משל האיסלאם.

עם זה אני מסכים לגמרי.

אבל אתה מתאר תאור היסטורי שנוגע לעבר כלומר לאיך נוצרה אמונת האיסלאם ובכן אני מניח שאתה צודק וכך נוצרה אמונת האיסלאם אבל בסוף האמונה היא באל אחד שברא את העולם ונתן תורה למשה ואחריו הוא בחר במוחמד כנביא. אז איפה פה האלילות ? בסוף מה שנוצר בתהליך הוא אמונה באל אחד ואם תקרא את הפילוסופים הערביים המוסלמים תראה שהם מרוממים את האל מכל הגשמה ומכל ריבוי.

בקיצור בהחלט נשצע לי סביר שהאיסלאם התפתח מן האלילות אבל השאלה החשובה היא למה הוא התפתח, ומה הם אמונותיו אחרי שקמה דת האיסלאם.

בקיצור לא מבין את הטענה שלך.

מכל רעות האיסלאם למה נתפסת דווקא לנקודה החיובית?רודף מצוות

המוסלמים מייחדים לאל יחוד כראוי יחוד שאין בו דופי, אין שום הבדל בין אמונת הייחוד היהודית לזו המוסלמית, עובדים לאותו האל ולו לבדו.

המוסלמים כופרים בתורת משה ובבחירה הנצחית בעם ישראל ומאמינים בנביא השקר המשוגע שלהם, ובזה הם חוטאים מאד לאלהים, אבל אין שום קשר בין זה לעבודה זרה, לא כל חטא הוא עבודה זרה.

קשה עד בלתי אפשרי לדעת מה באמת בדיוק אמר ועשה מוחמד ההיסטורי ומה סיפורים מאוחרים שהלבישו עליו, זה גם לא כל כך משנה לנו,

לעניינו אין שום ספק שאלהי הקוראן הוא הוא אלהי המקרא (התנ"ך), הקוראן מניח שקוראיו מכירים כבר את סיפורי המקרא ואת גיבוריו ומתייחס אליהם כידועים ומפורסמים שלא צריך להציגם, וכן האל שבקוראן הוא אלהי התנ"ך ואפילו שמו בקוראן נגזר משמו במקרא.

אחרי אלפי שנים, כשסוף סוף מאמציו של אברהם אבינו נושאים פרי והוא מצליח להביא לכך שכמעט רוב העולם מאמינים באלהיו - יש שמתעקשים לאמר שלא ואין קשר וזה בכלל אל אחר, למה זה טוב?

(הדברים אינם שלי, העתקתי דברים שחברי, תלמיד חכם רציני, כתב בעבר)

אומנם זה לא עבודה זרה.קעלעברימבאר

אבל השאלה אם אנחנו מגדירים את ה' רק כ"בורא המחויב " וכו כרמבם. או "כאלוהי אברהם יצחק ויעקב, אלוהי ישראל אשר הוציאם ממצרים וכו'" ככוזרי. כי אז זה כבר לא בדיוק אלוהי ישראל לפי האסלאם, שהרי זנח את ישראל

אין מחלוקתרודף מצוות

אין צורך להציג דגשים שונים בדברי ראשונים כאילו מדובר במחלוקת מהותית. ולא נפק"מ מידי, בוודאי לא להלכה.

השאלה מה עשה האל אחרי שבחר בעם ישראל בוודאי לא משליכה על עצם ההגדרה של האל.

לא על הגדרה האם זה ע"ז או לא, אבל וודאי שזה כברקעלעברימבאראחרונה

לא אותו תיאור אותה התגלות אל.

אנחנו מאמינים באלוהי ישראל. הם לא.

לא מדובר פה במחלוקת ראשונים אלא בבסיס של התנך שמתאר את ה' כאלוהי ישראל דווקא ואלוהי אברהם יצחק ויעקב. הרמבם במורה נבוכים הוא המחדש בראשונים, בעוד הכוזרי ממשיך את הבסיס התנכי הפשוט.

בסיס התנך שעניין מהותי בתיאור ה' הוא היותו אלוהי ישראל. "אנכי ה' אלוהיך אשר הוצאיתך מארץ מצרים" ולא "אנכי האל האחד בורא העולם". "אלוהי העברים נגלה אלינו" "ה' אלוהי אברהם יצחק ויעקב זה שמי לעולם" וכו בתפילה אנו מציגים אותו קודם כ"אלוהינו ואלוהי אבותינו אברהם יצחק ויעקב" ורק אחר כך כ"קונה הכל".

אין כמובן נפקא מינא להלכה אבל אמונית כן.

כשהכוזרי שואל את החבר מה הבעיה בנצרות הוא לא אומר לו השילוש, אלא זה שהם לא מתפללים לירושלים. נכון שאין כאן נפקא מינא הלכתית, אך אמונית כן

קונסרבטיזםטיפות של אור

(דיון שמעניין אותי כבר כמה שנים, ונפתח בעיקר בגלל שנראה לי של@דורש טוב לעמי יש משנה סדורה כנגד הגישה שלהם)

איפה אתם משרטטים את הגבול בין אורתודוקסיה לקונסרבטיביות? בעמדות מסויימות? בקצב השינויים? במשהו אחר? האם יש לכם טענות עקרוניות נגד הגישה הקונסרבטיבית? אולי אתם חושבים שההבחנה מלאכותית? תובנות אחרות? אשמח לכל תגובה. תודה!

מצאתינוגע, לא נוגע

ואני מבין למה, לבושתנו, לא חשבנו על כך לפני.

אני לפחות לא ידעתי, אבל מי שידע..

הקונסרבטיבים לא מחפשים לבנות מקדש. זה לא חלק מהאידיאלים שלהם. מבחינתם זה היה ונגמר.

גם בלי קשר לקרבנות מן החי, מבחינתם בית המקדש זה לא משהו מהותי.

זה כבר לא נגד חז"ל, זה כבר נגד התורה.

זה כבר לא שינוי פרטני, זו תפיסת עולם שונה לגמרי.

מה לדעתכם עדיף, מגילת אנטיוכוס או ספר מכבים?קעלעברימבאר

עדיף למה?הסטורי

לקרוא לחנוכהקעלעברימבאר

אפשר לקרוא את מה שיכניס אותך לאוירההסטורי

אם המטרה היא ידע הסטורי - אז פשוט שספר מקבים (בעיקר א) הוא מקור הרבה יותר מהימן.

המטרה לזכור את מאורעות חנוכהקעלעברימבאר

והשאלה לא רק לי אלא גם באופן כללי מה ראוי להנהיג לעם ישראל יותר ולציבור.

ובאופן כללי למה הבכורה, לנרטיב או לאמת ההיסטורית.

ולמה אתה קורא "מהימן"? למה שמכיל את מה שראוי להזכר, או תיעוד יבש של כל פרטי מה שקרה?

האם תיעוד מדעי ומחקרי של מצב קיני הנמלים המדויק בימי ינאי מכיל אמת היסטורית יותר מהמדרשים על ימי ינאי?

לענ"ד בימינו, גם הנרטיב כדאי שיהיה מחובר להיסטוריההסטורי

לגאוגרפיה הממשית של ארץ ישראל ולעובדה שנוהלה מלחמה ממשית, מתוכננת וראלית.

עם כבר - לציבור הרחב, נראה לענ"ד שמגילת חנוכה של חגי בן ארצי - עונה על הצרכים השונים.

מצד שני נס פח השמן לאקעלעברימבאר

קיים בראליה ההיסטורית (עובדה שבמכים לא מוזכר) ועדיין זכרונו הלאומי חזק יותר מכל מחקר היסטורי, כאילו הוא באמת התרחש.

לגבי הגיאוגרפיה הממשית של הארץ, מסכים, כי הארץ לעולם עומדת ולא חלק מהעבר

נס פח השמן מופיע בגמראהסטורי

גם קמצא ובר קמצא מופיעים, ועוג שזרק הר.קעלעברימבאר

הגמרא והמדרשים לא מדברים תמיד אמת היסטורית אלא מסר. הרי עוג לא באמת היה 4 פרסאות וזרק הר. והרומאים לא החריבו את ירושלים כי אחד בשם קמצא שנעלב ממשתה גרם להם

ועדיין - הנידונים אינם דומים לראיההסטורי

מגילת אנטיוכוס היא נסיון של קהילות מסוימות לקבוע נובח, שלא תפס בכלל ישראל. זה לא דומה לכל הדוגמאות האחרות שהבאת.

לכאורה המגילה יותר ידועה מאשר מדרש עוגקעלעברימבאר

אז אשאל כך:

מגילת תענית אל מול ספר מכבים

ברור שספר מקביםמי האיש? הח"ח!

ורצוי בוודאי להוסיף מקור כגון אטלס כרטא לתקופת בית שני, המשנה והתלמוד, או אפילו עותק - אם ניתן להשיג - של "אחיי גיבורי התהילה" מאת הווארד פאסט. מגילת אנטיוכוס זה חסר משמעות כמו "ללמוד" על "הנס" מספר יהודית.

השאלה מה עדיף, הנרטיב או האמת הההיסטוריתקעלעברימבאר

ההבדל בין יהודית לאנטיכוס, שיהודית נחשב ספר חיצוני , ומגילת אנטיכוס למדרש חזל/גאונים.

אילו התפילה היתה מתנסחת לפי מכבים, היה כתוב "בימי יהודה בן מתתיהו" אבל כתוב בימי מתתיהו בעל הניסים

אה, עכשיו הבנתימי האיש? הח"ח!

אתה התכוונת לשאול "אם הייתם מנסחי התפילות, מה היה לדעתכם עדיף וכו'". סליחה שלא הבנתי אותך. כן, בנוסח התפילות באמת לא עדיפה האמת ההיסטורית.

לא שאלתי רק על תפילה אלא גם על קריאה.קעלעברימבאר

כמובן לא סותר ואפשר לקרוא את שניהם, השאלה לאיזה מהם יש בכורה (וכמובן את אנטיוכוס מסיימים תוך כמה דקות אז זה לא שיקול של זמן).

ולמה שיהיה חילוק בין תפילה לקריאה, אם מטרת התפילה היא שבח על הזכרון הלאומי?

תלוי את מי אתה שואל על תכלית התפילהמי האיש? הח"ח!

כבר היו כאן בעבר דיונים מספיק ממצים בעניין, כולל עד רמת הפילוסופיה של מי שאמר "אתה יודע שאינך צריך למסור אינפורמציה להשם יתברך על צרכיך".

כאן התפילה היא שבח בעל הניסים, לא בקשהקעלעברימבאר

כך שהדיון על התפילה מעניין, אבל לא רלוונטי.

אם זה השבח שתיקנו חכמים אז הוא זה שראוי

יש בתפילה שלוש ברכות ראשונות ושלוש אחרונותמי האיש? הח"ח!

וברור שהן או בעלות משמעות של שמחה והודאה, או שאין לנו זכות לנבור ולחפש בהן את המשמעות. לצורך העניין היה אפשר לנסח גם "בימי פופיליוס לנאס, אשר הכריח את אנטיוכוס אפיפנס לעזוב את כיבוש מצרים ואז מתוך תיסכול לחזור לארץ ישראל ולהתנפל על היהודים ועל דתם ומקדשם". ברור שמנסחי התפילה החליטו שהעובדות ההיסטוריות היבשות אינן הנקודה. השבח לבורא עולם הוא בהקשר זה עירבובייה דקה מן הדק, בין הרלוונטי לתיאולוגי האבסטרקטי.

השבח הוא על זכרון של מאורע היסטורי: "על הניסיםקעלעברימבאר

שעשית לאבותינו בימים ההם".

להפוך אותו ממאורע היסטורי לתוכן מופשט גרידא זו גישה נוצרית, שכן היהדות היא אומה ולא דת, וחגיה הם על מאורעות שקרו בהיסטוריה לאומה, וכן זכרון האומה הוא היסטורי דרך יציאת מצרים וזכרון ימי דוד ושלמה וכו דרך החורבן וכו, כדברי הכוזרי ופשט התנך. וכן התנך ברובו ספריו הם ספרים המתעדים את תולדות ישראל. "אנכי ה אשר הוצאתיך מארץ מצרים" "חי ה אשר העלה את ישראל ממצרים" "חי ה אשר העלה את בית ישראל מארץ צפון ומכל הארצות אשר הדיחם" כל תאורי ה' הם לאומיים-היסטוריים-נרטיבים.

לכן אם חזל החליטו לומר "בימי מתתיהו" ולא "בימי יהודה המכבי" זה לא סתם ולא במקרה. אין פה שום דבר תאולוגי אלא זכרון של נרטיב לאומי של העבר טהור, ורק על גבי הזכרון הלאומי של העבר בונים את הקומה התאולוגית.

ברור שיש לנו זכות לנבור ולחפש משמעות. הרי לא סתם בחרו בנוסח הזה.

ב. "ברור שחזל החליטו שהעובדות היבשות אינן הנקודה". זה בדיוק העניין: עיקר זכרון הנרטיב הלאומי הוא הנרטיב עצמו, ולא העובדות ה"יבשות" שכבר נשכחו ולא בנרטיב, או שבימי זכרון המאורע ראו מתעדי ההיסטוריה הלאומיים (הנביאים או חזל) שהנושא הזה פחות רלוונטי לזכרון. (וכמו שאמרתי, הגישה ש"זה סך הכל תאולוגיה" היא נוצרית מובהקת. שכן היהדות היא נרטיבית-היסטורית בבסיסה, ולא תאולוגיה מופשטת).

מי אתה שתקבע מהי גישה נוצרית?מי האיש? הח"ח!

אתה האפיפיור?

תירגע עם הקביעות שלך.

האם אתה זוכר את יציאת מצרים של ישראל בבשר?קעלעברימבאר

או את יציאה האלגורית של ישראל שברוח?

אם את הראשון, אז גם אתה בעל תודעה היסטורית-נרטיבית-לאומית. כנ"ל פורים חנוכה ועל הניסים. אתה אומר הלל אגב בחנוכה על היציאה משעבוד מלכויות, לא על תובנות תאולוגיות

האם כשאתה מברך גאל ישראל ומקפיד להסמיך גאולה לתפילה אתה מזכיר את יציאת מצרים וקריעת ים סוף הנרטביות-היסטוריות-לאומיות או שמא תובנות תאולוגיות רוחניות?

אני מקיים - כמיטב יכולתי - מצוות.מי האיש? הח"ח!

לא אומר שאני מצמיד לזה בכוח פרשנויות תיאולוגיות מטאפיזיות על בסיס יומיומי. אבל לא זכור לי שבמחלוקות מהסוג הזה התשובה כתובה בשמיים בעננים.

לא הבנתי. בסוף זכרון כל אלו הוא זכרון של מאורעקעלעברימבאר

עבר לאומי בנרטיב.

אפשר על גבי זה להעמיס תכנים תאולוגים, אבל זה לא הבסיס.

גם אם אדם יתאמץ לראות במאורעות אלו רק תכנים תאולוגים, הרי זכרון הנרטיב של האומה לדורותיה כפוי עליו מכיוון שהוא חלק מאומה

אני לא אומר שהעובדות היבשות לא חשובות, אבלקעלעברימבאר

הנרטיב חשוב ורלוונטי יותר

אפשר גם להרחיב את השאלה על התנך.קעלעברימבאר

מה עדיף, לקרוא מלכים על אחאב שלא מביא לנו את כל הפרטים ההיסטורים המלאים,

או לקרוא ספר היסטוריה על התקופה שמכיל גם את קרב קרקר האיום האשורי וברית הממלכות ביניהם ארם וישראל נגד אשור?

זו דוגמא אחת.

או לקרוא את מלכים על סיפור הנס של הצלת ירושלים בימי חזקיהו, או לקרוא ספר היסטוריה מקיף שיתאר את הצלת ירושלים לצד השואה שקרתה בשאר ערי יהודה שנחרבו כולן ויושביהם נהרגו הוגלו או נהיו פליטים בירושלים?

אין הנידון דומה לראיה כללהסטורי

אני לומד ספר מלכים לא בגלל נרטיב כזה או אחר, אלא כי זו מצוות תלמוד תורה בכלל וספציפית זה דבר ד' המתגלה אלינו דרך נביאיו. שום מקור חיצוני לא עונה על ההגדרה הזאת.

אחרי שאמרנו את זה, נכון שבדרכים עקיפות ונעלמות, גם הידע ההסטורי, מגלה לנו את הנהגת ד' בדרכים נסתרות. ממילא השאלה אינה מה עדיף ללמוד, אלא למה הכתוב לא פירט את קרב קרקר וגדלותו של אחאב (חוץ מפסוק אחד במותו). פשוט שחז"ל שאמרו שאחאב משל בכיפה - לא סתם מצאו לזה רמז בפסוק, אלא ידעו על קרב קרקר.

אבל זה דבר ה' שמתגלה בנרטיב היסטורי.קעלעברימבאר

ספר מלכים הוא רשומה היסטורית ולא רק סיפורי מסר כמו מעשיות רבי נחמן או אגדות.רבה בר בר חנה.

אז כנל, כמו שה' מתגלה דרך נביאיו בתנך, כך ה מתגלה דרך חזל/גאונים במגילת אנטיוכוס.

משל בכיפה זה עדיין לא קרב קרקר ונסיבות הברית עם בן הדד וכו' , ולא כתוב בתנך שמשל בכיפה.

מצוות תלמוד תורה אתה יכול לעשות גם בספר איוב, ובכל זאת חזל ועם ישראל מתייחסים לספר מלכים כזכרון ההיסטורי שלהם, ולאיוב כמשל.

האם אתה שואף לתור הזהב של ירבעם בן יואש? כי היסטורית ישראל היו עשירים אז כבימי שלמה (וגם רמטז בעמוס וחזל).

לא. למה לא? כי עם ישראל זוכר את ימי שלמה ואת ימי ירבעם בן יואש שכח. כי מבחינתינו שפע גשמי שלא מחובר לרוחניות, ראוי לו שלא ייזכר.

אז בסוף הנרטיב קובע מה ראוי להזכר ומה ראוי להשכח.

כמו אצל בן אדם פרטי, גם אצל עם הזכרון הוא סלקטיבי

ספר מלכים זה ספר זכרון תולדות, ולא ספורי מוסר השכלקעלעברימבאר

נוסח כה עשו חכמינו או אגדות רבי נחמן או רבה בר בר חנה

חשמונאיםחסדי הים

כמו לשאול האם ללמוד נ"ך או מדרש רבה עליוחזק וברוך

מכבים א הוא מזמן חז"ל, ומאותה תקופה.וגם מכבים ב הוא בערך מאותה תקופה, רק באיזור מצרים..

משא"כ המגילה שכתבת, שהיא פשוט מדרש מאוחר..

ההבדל הוא שנ"ך הוא מכתבי הקודש, תמיד עם ישראל למדקעלעברימבאראחרונה

אותו ותמיד היווה בסיס הנרטיב של עם ישראל.

בעוד שספר מכבים לא. הוא לא חלק מכתבי הקודש, מעולם לא החשיבו אותו כטקסט תורני בכלל, מעטים מאוד מיהודים במשך ה2000 שנה למדו אותו (הנוסח היחיד נשמר ביוונית בכלל ונשמר רק בזכות שהכנסיה שמרה אותו כחלק מהברית הישנה בשבילם יחד עם התנך), חזל כלל לא מתייחסים אליו, וגם בתפילה ובנרטיב היהודי אנו מדגישים את מתתיהו (כמו במגילת אנטיוכוס), ויהודה כלל לא מוזכר (עד שהציונות החילונית החליטה להעלות אותו על נס), בעוד שבספר חשמונאים יהודה המכבי הוא העיקר.

נכון שחמונאים מדויק היסטורית ואילו מגילת אנטיוכוס ממש לא מדויקת.

אבל זה בדיוק השאלה, מה חשוב יותר: נרטיב הקודש החי של עם ישראל או האמת המחקרית ההיסטורית היבשה שעם ישראל שכח וזרק לתהום הנשיה?

אם זה דבר ה' החי באומה, אז במילאקעלעברימבאר

מה שהאומה וחכמיה למשך טווח דורות גדול קבעו בפרשנות לתורה שבעל פה=תורה, ולא ההבנה האובייקטיבית של כל אדם את הטקסט של הגמרא. אחרת זה כבר שיטה שכתובה בטקסט ולא דבר ה' החי באומה.

זו סתירה עצמית מה שאתה טוען, כי אם האומה לדורותיה עם חכמיה במשך 500 שנה יכולים לעשות הלכה מוטעת לשיטתך שצריך לוותר עליה כי היא נגד הגמרא, אז דבר ה' כבר לא חי באומה

תודה שנתת הצצה קטנה לדמיונותיךדורש טוב לעמי

עבור מי שחדש כאן

לא ענית לי על הסתירה שכתבתקעלעברימבאר

ערב שבת היוםדורש טוב לעמי

וכבר טחנו את הנושא

מעולם לא כתבת שאתה טוען שתורה היא דבר ה' החי באומהקעלעברימבאראחרונה

לימוד אמונה?- כיצד?צביקה125

הרמב"ם פירוש המשניות סוף מסכת ברכות כותב שהיה מעדיף ללמד אמונה יותר מכל דבר אחר!- מה זה אמונה?- שכל? - רגש?- שילוב של שניהם יחד? איך לומדים אמונה? איזה ספרים?- מה עשו בזמן התנאים/ האמוראים?- כיצד למדוד/ לימדו אמונה?

אולי קל לישי לא מפחד

כי גדלתי בבית מזרחי עתיק שהאמונה הייתה לחם חוקינו אבל ברבות השנים מצאתי גם הקשים לוגים לקיומו של הקב"ה.

כמתכנת היה לי חבר מתכנת שלא היה בעל אמונה ויהל איתי ויכוחים בנושא.אבל עדיין היינו חברים.

בשיחה האחרונה שוחחתי איתו כאיש מדע.

הצבעתי על הקו המנחה ברובו בהתרבות , הנמתח לרוב גם בין בני אדם, חיות וצומח. דיברתי איתו שמזרע קטן, מיקרוסקופי לעיתים צומח וגדלה בריאה שיודעת את תנאי המחייה שהיא צריכה. אם זה הצמחים, הם יודעים מה הרכב האדמה הדרוש להם לצמיחה מיטבית, מה הם צריכים לעשות בחורף כדי לשרוד, מה לעשות בכל רגע כאשר השמש משנה את כיוונה, כיצד לנהוג כאשר חסר מים( לסגור עלים לצמצם חשיפה) ועוד ושלא לדבר על גוף האדם והחי על המורכבות המופלאה שלו, ביצירה, בחשיבה, בהתפתחות, ועוד.

ואז אמרתי לו, זה לא הגיוני שזה מונח אמפירי שתכנה "אבולוציה" זה מנגנון וטכנולוגיה ביולוגית ושכך חייב להיות לה יוצר ובורא.

הוא השתתק ואמר "שאתה מציג את זה ככה זה נשמע נכון, אף פעם לא שמעתי איש טכנולוגי מציג את הבריאה".

אני לא מאמין שהוא גידל זקן ופאות אבל נגעתי בו.

מעבר לזה, תסתכלי על הבריאה, הטבע, ההרמוניה,זה לא משאיר לך ברירה אלא להאמין.ועוד